א האומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו ומכרה לאחר במאה ועשרים השני קנאה שלא היה תנאו עם הראשון אלא אם ימכרנה מרצונו ושמכרה לשני במאה ועשרים חשוב כאילו אנסוהו למוכרה לו שהתוספת שהוסיף לו אנסו למוכרה לו וכתב הראב"ד שאם הראשון רוצה ליתן לו כמו השני שצריך ליתנה לו ולא עוד אלא אפילו אם מכרה כבר לשני במאה ועשרים אם הראשון רוצה ליתן כמו השני מוציאה מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' אם ירצה הראשון ג"כ ליתן מאה ועשרים זכה השני כיון שבשעת המכר קנה השני לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה ואפילו ידע הראשון קודם המכר שרצו ליתן בה מאה ועשרים ואמר תנה לי במאה ועשרים ומכרה לשני אפ"ה קנה השני שלא היה תנאי אלא אם ימכרנה לאחר בשויה דהיינו מנה כיון שנתנו לו בה מאה ועשרים אין כאן תנאי:
ב אבל אם מכרה לאחר במנה לא קנאה אלא הראשון:
ג אבל לא הזכיר לו סכום אלא אמר כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני כיון שלא קצב לו דמים ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו אותו בי תלתא די בשנים מהשלשה אמר כפי מה שיאמרו שלשה עד שיסכימו כל השלשה לדעת אחת אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הארבעה לדעת אחת ואין צריך לומר אם אמר כפי מה שיאמרו ארבעה:
ד שמוה שלשה או ארבעה ואמר מוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו:
א סָעִיף א האומר לחבירו כשאמכור שדה זו וכו' בסוף ע"ז (דף עב.) ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לך מזבנינא בק' זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא בק"כ ואסיקנא דהאי זוזי אנסוה כלומר ואם לא מכרה אלא במנה קנה הראשון אבל כיון שמכרה ביותר ממה שפסק עם הראשון אמרינן זוזי אנסוה ופרש"י דהב"ע בשקנו מידו וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' מכירה והוסיף שא"ל מעכשיו וכתב ה"ה וכן דעת רבינו האי והקרקע עומד ביד הלוקח וכ"כ בעיטור בשם רבוותא ז"ל עכ"ל והוה משמע דטעמא דבעי הרמב"ם דלימא מעכשיו משום דאי לא אמר הכי הוי כמו קנין דברים אח"כ מצאתי שכתב בעל העיטור באות תי"ו סימן י"א כתבו רבוותא דוקא פסק וקנו מיניה בלשון מעכשיו הא לאו הכי לא דקי"ל אסמכתא לא קניא ודוקא דקיימא ארעא בידא דלוקח דומיא דפרקן והכניסן לתוך ביתו דאמרן (שם) דהיכא דפסק עד שלא מדד קנה ומסתברא דלאו אסמכתא הוא דלא קאמר מילתא יתירתא אלא לדידך מזבנינא לך בשוה ולא בעינן ביה מעכשיו ומיהו קנין בעינן ודוקא דלא מחייב ליה לוקח כלום אבל אי איחייב ליה לוקח וא"ל אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה מאותן מעות שהוא חייב לו ומכרה לאחר בק' קנה קמא ואף ע"ג דלא קנו מיניה ואיכא למימר דהאי עובדא כה"ג הוא עכ"ל ועל מאי דאמרינן זוזי אנסיה כתב ה"ה ופי' המחבר שהרי זה כמי שנאנס ומכר דלא קנה קמא דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דאתייליד וזה דעת הרמב"ן והוציא הרב מתוך פי' זה שאם א"ל בפירוש אם אני מוכרה לעולם אפילו בכמה לדידך מזבנינא במאה קנה דהו"ל כמאן דמקבל עליה כל אונסא דאתייליד גם הרשב"א כתב כן בשמו עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בני"א ח"א : עיין בהריב"ש סימן קמ"א: כתב מהרי"ק בשורש כ' חנות שנותנים בקוטמו נקרא מכירה גמורה ואם נשתעבד לחבירו שלא למכור החנות כי אם לו גם אינו יכול לתתו אקוטמו: וכתב עוד שם דשכירות הרי הוא כמכירה : כתב הראב"ד כן כתב רבינו ירוחם בשם רבינו האי וא"א ז"ל כתב (וכו') בפרק הנזכר:
ב סָעִיף ב אבל אם מכרה לאחר במנה וכו' כבר נתבאר:
ג סָעִיף ג אבל לא הזכיר לו סכום וכו' מסקנא דגמרא שם וטעמא משום דכיון דלא פסק לו דמים אע"פ שקנו מידו לא סמכה דעתיה: ואם אמר כשאמכרנה וכו' עד סוף הסימן הכל מסקנא דגמרא שם אלא שצריך להגיה בדברי רבינו אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הד' לדעת אחת ואצ"ל אם אמר בפירוש מה שיאמרו ארבעה וביאור הענין שאם א"ל הרי היא מכורה לך מעכשיו כשאמכרנה לאחר כפי מה שישומו בי תלתא וקנו מידו על כך ומכרה לאחר ע"פ מה שהסכימו רוב הג' קנה ראשון וכן מתפרשים שאר בבות וזה דעת הרמב"ם בפ"ח מה"מ ויש לפרשם גם כן אם התנה אדם עם חבירו למכור לו שדה כפי מה שישומו ג' או ד' וכו' ופי' זה מתיישב יפה עם הלשון ופירוש הרמב"ם מתיישב כפי העניין הסמוך לו דא"ל אי מזביננא להאי ארעא לך מזביננא במאה זוזי וכו' ופרש"י כדשיומי בי תלתא כיון דנקט לישנא דשומא ונקט ג' שהם ב"ד סתם לתורת דיינים נחת ואפילו תרי מגו תלתא שמין אותו ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא והרמב"ם כתב בפ"ח מה"מ א"ל כשאמכרנה הרי היא קנוייה לך כמו שישומו ב"ד של ג' וכתב ה"ה לשון הגמרא כדשיימי בי תלתא ופי' המחבר ב"ד של ג' א"ל כמו שיאמרו ג' בפירוש ולא הזכיר ב"ד ה"ז לא ירד לדעת הרוב אלא לדעת כולם וי"מ שהחילוק הוא בין כדשיימי לכדאמרי דשיימי משמע דין שומא שהוא אחר הרוב וכדאמרי עד שיאמרו כולם עכ"ל ודעת רש"י נראה שהוא כדעת י"מ ועל כדשיימי בי ד' פרש"י כיון דנחת לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב"ד ודאי לאו לתורת דיינים נחת ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרי כולם דאי חולקים מאי אהני ליה דעות וגם ה"ה כתב טעם זה וז"ל והטעם לדעת המחבר שכיון שירד לדעות יותר מב"ד אדעתא דכולהו אמר אע"פ שהזכיר ב"ד עכ"ל ובנוסחאות שלנו אין כתוב בדברי הרמב"ם ב"ד של ארבעה אלא בית דין:
ד ומ"ש שמוה שלשה או ארבעה כך כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ואע"ג דבגמרא לא אמרינן אלא כדשיימי בי תלתא ואתו תלתא ושמוה וכו' סוברים הרמב"ם ורבינו דהוא הדין לשאר הבבות וטעמא דאין שומעין לו אמרינן בגמרא משום דממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קי"ל טפי ולפי זה משמע שאם הדבר ברור דהני בתראי קי"ל טפי או אם ברור לנו דקמאי לא קים להו כולי האי דדינא הוא דמעכב ורבינו סתם הדברים ואמר אין שומעין לו וכן דעת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מכירה שכתב אין שומעין לו שהרי קנו מידו תחלה שמכר מעכשיו: כתב הרשב"א שאלת מי שקנו בעדים שימכור ביתו לחבירו וחבירו קנה לו בקנין ג"כ שיקננה כפי ראות שני אנשים הבקיאים בשומא ונתרצו שניהם על כך הודיעני אחר שלא קבעו זמן על כך אם ימשך זמן הקנייה לעולם כל ימי חייהם: תשובה לשון זה שאמרת איני מכירו ואינה עניין לקניינים אלו וקנין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנו מידו שימכור ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום ועובדא דההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להאי ארעא לדידך מזביננא בק' זוזי וכו' דאלמא אי זבנה בק' לכולי עלמא קנה קמא התם בשקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה שתהא קנויה לו הא לאו הכי לא עשה ולא כלום וכן כתב רבינו האי בספר המקח כגון שקנו מן המוכר ואמר הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו וכשארצה למכור והקרקע עומדת ביד הלוקח כהאי גוונא קני ואי לא לא קני. ואם שנים אלו שאמרת חייבו עצמם כראוי זה למכור וזה לקנות ולא קבעו זמן אלא סתם מסתברא שכל שזה בא לקנות חייב השני למכור וכל שהמוכר בא למכור חייב הקונה לקנות עד כאן לשונו: בתשובות הרשב"א הא דאסיקנא גבי ההוא דא"ל לחבריה אי מזביננא להאי ארעא לדידך מזביננא לה וזבנה לאיניש אחרינא דשני קנה ראשון לא קנה ואע"ג דאמר ליה מעכשיו וקנו מידו ופשטוהו מהא משך חמריו ופועליו וכולי דאלמא כל שלא פסק חזקתו או משיכתו אינה כלום התם משום דלא סמכה דעתייהו דאין הלוקח יודע שמא יפסוק לו המוכר דמים יתרים ולא יתרצה הוא בכך וכן המוכר לא סמכה דעתיה שמא לא יתרצה הלוקח ליתן בדמיו שיפסוק לפיכך שניהם יכולין לחזור בהם אבל אם קבל מוכר שיתן בכמה שיאמר או ישום אחד מן השוק או שנים או יותר וכן הלוקח קבל ליתן כמו שישומו או שיאמרו הם מיד שמשך או שהחזיק בקרקע קנה והיינו דאמרינן התם בסמוך כדאמרי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכו' כדאיתא ולאשמועינן דאף על גב דהתם לא קנה קמא משום דלא סמכא דעתייהו היכא דתלויה בשומא או באמירה דאחריני סמכא דעתייהו וזה וזה אין יכולין לחזור בהם וכן כתב הרמב"ן והאמת אמר עד כאן לשונו וע' בתשובות הרשב"א שכתבתי בסימן רנ"א:
א סָעִיף א האומר לחבירו וכו' כשאמכור כו'. ה"א בסוף פרק בתרא דע"ז ומביאו האלפסי ס"פ בית כור והרמב"ם בפ"ח מה' מכירה כתב דמיירי בדא"ל מעכשיו וקנו מידו וכ"כ האלפסי לשם וז"ל וקי"ל דכל הני שמעתתא כולהו בדא"ל מעכשיו וקנו מידו עכ"ל ונראה דטעמו דכיון דבעינן קנין דבלא קנין לא קנה זה בדברים בלא מעות אלא בע"כ דקנו מיניה בקנין וכך פי' רש"י להדיא ואי לא אמר מעכשיו לאימת חייל הקניין לכשימכרנו באותה שעה הדרא סודר למריה הילכך בעינן דלימא מעכשיו וכדין מי שקונה בק"ס לאחר ל' דצריך לומר מעכשיו ולאחר ל' וכדלעיל בסימן קצ"ה סעיף י"א. והב"י בשם העיטור כתב דרבוותא כתבי הא דבעי מעכשיו משום דאסמכתא לא קניא ומסתברא דלאו אסמכתא הוא דלא קאמר מלתא יתירתא אלא שימכרנו לו בשויו קודם לאחר וכ"כ הרא"ש פ"ד נדרים ע"ש רש"י אבל דעת הרא"ש והתוס' והסמ"ג והמרדכי פרק זה בורר והגהות מיימוני פ"ח משכירות כדעת הרמב"ם דאפילו לא גזים ולא אמר מילתא יתירתא הוי אסמכתא וכמו שיתבאר בסימן ר"ז בב"י בד"ה והוי יודע ולפי זה ניחא הא דבעינן הכא מעכשיו דלא ליהוי אסמכתא. אבל למאי דפי' ניחא טפי דבעינן הכא מעכשיו אליבא דכ"ע: ומ"ש דחשוב כאילו אנסוהו וכו' ה"א לשם בגמרא וז"ל הרמב"ם מכרה ביותר על מנה קנה אחרון שלא א"ל אלא כשאמכור שיהיה מוכר מדעתו תחלה וזה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת שהוסיף זה על שויו ונמצא כמי שנאנס ומכר עכ"ל. ונראה דדבריו מבוארים דר"ל שכשמכר בשויו אין ספק שהמוכר התחיל להודיע שרוצה למכור קרקעו בשויה דאין דרך שהלוקח יתחיל לתבוע לאחרים שימכרו לו קרקעו אלא המוכר הוא שמוכר מדעתו תחלה ושואל מאחרים שיקנו ממנו אבל כשמכרה ביותר משויה הדבר ידוע שהקונה הוא שמתחיל לתבוע מן המוכר שאם ירצה למכור קרקעו יתן לו הוספה יותר משויה כך וכך אם כן זה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת וכו'. ופירוש זה פשוט ומהרו"ך כתב פירושים זרים ושארי ליה מארי': ומ"ש בשם הרא"ש ה"א בפסקים סוף פרק בתרא דע"ז ודע שהרב המגיד כתב ע"ש הרשב"א בשם רבי' האי דמיירי דהקרקע היא ביד הלוקח וכ"כ בית יוסף ע"ש העיטור דומיא דפרקן והכניסם לתוך ביתו דמייתי בגמרא עליה דהך מימרא אבל האלפסי והאשיר"י והרמב"ם לא כתבו כך וכך הם דברי רבינו:
ב סָעִיף ג ומ"ש אבל אם לא הזכיר לו סכום וכו' שם בגמרא וטעמא משום דלא סמכה דעתייהו דשמא המוכר יעלה בדמיה והלוקח ימעט בדמיה: ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך וכולי. נראה דהחילוק הוא בין דאמר כדשיימי בי תלתא ובין דאמר כדאמרי בי תלתא דלישנא כדשיימי משמע שישומו אותו כפי הדין וכדאמרי משמע שיאמרו דרך פשרה שלא מן הדין וה"א להדיא בתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ו') בד"ה ביצוע בג' ובדין אזלינן בתר רובא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעת אחת וע"ש ולפי זה ה"ה בדאמר כדשיימי תלתא ולא אמר בי תלתא נמי די בשנים מהשלשה אבל מלשון רבינו ברישא משמע דוקא בדאמר כדשיימי בי תלתא ומלשונו בסיפא משמע איפכא וחדא לאו דוקא ונראה דרישא לאו דוקא ואפילו בדלא אמר אלא כדשיימי תלתא די בשנים מהשלשה שכך נראה דעת הפוסקים ואיכא למידק דממה שאמר רבינו ואם אמר כשאמכרנה וכו' מבואר דמפרש דהא דקאמר בגמר אמר ליה כדשיימי בי תלתא וכו' דקאי אהיכא דאמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו בי תלתא דלעיל מיניה וכפי' הרמב"ם בפ"ח מה' מכירה ותימה היאך תלה זה בזה בלאו הך דכשאמכרנה אמכרנה לך אלא האומר לחבירו אני מוכר לך שדה זו כפי מה שישומו שלשה או ארבעה וכו' וקנו מיניה נמי הוי דינא הכי ונראה דסבירא ליה לרבינו דודאי בלאו דאמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך נמי הוי דינא הכי אלא דלפי דבהך דכשאמכרנה אמכרנה לך קאמר בגמרא דאם לא פסק דמים אלא כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני דכיון דלא קצב לו דמים לא סמכה דעתיה אפילו לא קנו מיניה בקנין וסד"א דאפילו אמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך כדשיימי בי תלתא נמי לא קנה הראשון אם מכרה לשני כיון דלא קצב לו דמים קמ"ל דבזו אף על גב דלא קצב לו דמים קנה ראשון דבהא ודאי סמכה דעתיה דלוקח דבי דינא לא ירבו בדמיה גם המוכר סמכה דעתיה דלא ימעטו בדמיה אלא ישומו אותה בשוייה וה"ה כדאמרי בי תלתא סמכה דעתיה דכל אחד וא' שישומו אותה בשוייה והכי משמע ממ"ש בית יוסף בסוף סימן זה ע"ש הרשב"א והרמב"ן: כתב בהגהת מרדכי דאיזהו נשך ע"ש ר"י דאם התנה להדיא דכשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך בדמים כך וכך אפילו אוכל למכור אותה ביותר מהני תנאו וקנה ראשון וכך כתב הרב המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א ומביאו בית יוסף והא דאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ה) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר ליה לכשתרצה למוכרה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור היינו בדלא אמר ליה מעכשיו אבל בדקנו מיניה ואמר ליה מעכשיו תהא קנויה לך אם אמכרנה ואפילו אם אוכל למכרה ביותר ויאנסוני זוזי לא אמכרנה אלא לך בכך וכך קנה ראשון והכי משמע מדברי התוספות לשם בד"ה לא תמכרם וכ"כ מהרי"ק בשורש ב' ע"ש:
ג שמוה שלשה או ארבעה ואמר המוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו בסוף ע"ז ה"א אמר ליה כדשיימי בי תלתא ואתו שלשה ושמוה וא"ל אידך ליתי שלשה אחריני דקים להו טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע מדקאמר תלמודא ואמר ליה אידך וכו' משמע דאין חילוק בין שהמוכר אמר כך ובין שהלוקח אמר כך ואם כן תימה למה כתב רבי' ואמר המוכר וכו' גם הרמב"ם כתב ואמר המוכר וכו' ואפשר דכיון דתחלת דין זה הוא דא"ל מוכר כשאמכרנה וכו' וכל חילוקי דינים הנמשכים כתב רבינו והרמב"ם בדאמר המוכר כתב גם כאן בדאמר המוכר וה"ה בדאמר כן הלוקח אי נמי רבותא קאמר דאפילו למוכר דמוחזק בקרקע אין שומעין לו כ"ש דאין שומעין ללוקח. ואיכא למידק בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שומעין לו שהרי קנו מידו תחלה שמכר מעכשיו עכ"ל משמע מלשון זה דר"ל דמיד ששמו אותה ג' זכה הלוקח למפרע בשדה זו משעה שקנו בקנין מעכשיו ואם מכרה לשני הראשון קנה והכי משמע מתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסוף סימן זה דהשתא לפי זה אפילו היכא דידוע היה דהני אחריני קים להו טפי מהני דשמוה נמי לא מצי אידך למימר ליתי ג' אחריני דקים להו טפי דכבר זכה בה הראשון מיד ששמוה אלו ג' אף על גב דלא הוו קים להו טפי ובגמרא איתא להדיא דלא קאמר רב הונא אלא מטעמא דממאי דהני קים להו טפי וכו' דמשמע שאם היה הדבר ברור דהנך בתראי קים להו טפי אי נמי ברור הוא דקמאי לא קים להו כולי האי דדינא הוא דמעכב וי"ל דהרמב"ם מפרש דלא קא"ל רב הונא לרב פפא הכי אלא משום דרב פפא קאמר בסתם דינא הוא דמעכב דמשמע אפילו אינו ידוע דהני אחריני קים להו טפי נמי מעכב וקא"ל רב הונא דלדידך ודאי קשיא היכא דאינו ידוע ממאי דהני קים להו טפי וכו' אבל לרב הונא גופיה אין חילוק דאפילו ידוע דהני אחריני קים להו טפי אפילו הכי אין שומעין לו דכבר זכה הראשון למפרע מיד כששמו אותה הני תלתא:
א סָעִיף א וכ"כ הרא"ש פ"י דנדרים בשם רש"י אבל דעת הרא"ש והתוס' והסמ"ג והמרדכי פרק ז"ב והג"מ פ"ה מה' שכירות כדעת הרמב"ם דאפי' לא גזים ולא אמר מילתא יתירתא הוי אסמכתא וכן דעת רבי' ולכן הוצרך כאן שיאמר מעכשיו:
ב סָעִיף ב וכתב מהרי"ק שורש ב' ודוקא כשאומר כשאמכור אמכור לך אז אם מכר ביותר אמרינן דזוזי אנסוהו דהלא לא אמר אלא כשאמכור ואין ברצוגו למכור אלא ביותר ממה שקצב עם הראשון אבל אם אמר לא תמכור אלא לי בכך וכך פשיטא דלא יוכל לחזור ואפי' נותנין לו יותר:
ג סָעִיף ג וכתב עוד דמכירה לזמן מיקרי מכירה וע"ש:
ד וכתב נ"י פרק איזהו נשך ד' צ"ה ע"ד דאם היה ע"י הלואה אסור למכור ראשון משום רבית ובהגהות מרדכי שם דף קמ"ח ע"ב אם אמר מעכשיו תהא קנויה לך לכשתרצה שרי ולית ביה משום רבית. ועי' בתשובת ריב"ש סי' קמ"ה שהאריך בדין זה כשאמר כשאמכור אמכור לך במנה:
א סָעִיף א כשאמכור שדה זו כו' אמכרנו לך במעכשיו במנה וקנו מידו כו' כל' רבינו כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ח דמכירה בקצת שינוי ל' ז"ל האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו בק' זוז וקנה מידו על כך כו'. והרשב"א כתב בל' זה ז"ל ומיירי שקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה תהא קנויה לו במנה וע"ל סימן ר"ז סי"ד וה"ט דבעינן קניין דמעכשיו משום דהו"ל כעין קניין דברים וגם גילה דעתו דלא יתחיל הקניין מיד אלא לאחר שירצה למוכרו ואע"ג דס"ל לרבינו דכל קניין סתמא הו"ל כאומר בפי' מעכשיו מ"מ במקום ריעותא כהכא בעינן שיאמרו בפירוש ועד"ר מ"ש עוד מזה. ולכאורה היה נ"ל דלרבותא כ"כ דברישא קמל"ן דאפילו קנאה בקניין מעכשיו מפורש אפ"ה כשמכרו לאחד ביותר ממנה זכה בה השני ובסמוך בדין אמכרנו לך כדשיימי בי תלתא דזכה בו הראשון סתם רבינו וי"ל דכוונתו דאפילו לא אמר מעכשיו ג"כ קנאו הראשון וכן בדין כשמכרו לאחר במנה אבל מ"ש ראשונה נראה עיקר ודו"ק: ומכרה לאחר בק"ך כן לישנא דגמרא נקט ובגמרא מעשה כך היה וה"ה אם מכרה לאחר בק"א שהרי מסיק וכתב אבל אם מכרו לאחר במנה כו' דמשמע דווקא במנה חשוב כאילו אנסוהו כו' ל' המ"מ שם שהרי זה כמי שנאנס ומכר דלא קנה קמא דאונסים לא מסיק איניש אדעתיה אבל ודאי אם אמר בפי' אם אני מוכר לעולם אפילו בכמה לדידך אני מזבינה בק' קנה דהו"ל כאילו מקבל עליו כל אונסא דאתייליד עכ"ל: אם מכרה כבר כלומר שהשני כבר קנהו בא' מן הקניינים: וא"א כתב כו' בסוף ע"ז כ"כ: לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה כלומר דוקא קניין הראשון נתבטל עם הוספת השני אבל לגבי השני לא נתבטל משום שגם הראשון רוצה ליתן הוספה זו. אבל אין לפרשו דר"ל אף אם ירצה ראשון להוסיף וליתן יותר מהשני דזה פשיטא דכיון שקנין של השני הוא קנין מה לנו בהוספת דמים של (השני) [הראשון] ועוד דהרי אדרצה ליתן ק"ך קאי דהיינו כמו (הראשון) [השני]: ואפילו יודע הראשון כו'. כלפי מ"ש תחילה בשם הראב"ד דאפילו כבר קנהו השני יכול הראשון לסלקו כתב הרא"ש דאפי' אם עדיין לא קנהו השני אפ"ה זכה השני בקנינו:
ב סָעִיף ג אבל אם לא הזכיר כו' מסקנא דגמ' שם: כיון שלא קצב דמים פי' ולא סמכא דעתייהו לא דקונה ולא דמקנה ולהכי אפי' קנו מיניה במעכשיו קנאה השני. ואם אמר כשאמכרנה כו' מסקנא דגמרא שם וה"ה במוכר א' לחבירו מיד וא"ל כן נמי דינא הכי ועד"ר: כפי מה שישומו אותו כו' פי' רש"י דכיון דנקט ל' שומא ונקט ג' שהם ב"ד סתם לתורת דיינים נחית ואפילו ב' מגו ג' שמין אותו ואם השלישי חלוק על השני הולכין אחר הרוב עכ"ל ומינה נלמד דבעינן שיהיו ג' ביחד וישאו ויתנו בדמי שוויין וכשלא ישוו ילכו אחר הרוב וכדין ב"ד ולאפוקי שלא יקפצו מתחילה כ"א ב' לשומו וכעין זה כתב רבינו לעיל ריש סי' ק"ג ע"ש: די בב' מהג' לפי מש"ר האי דין אכשאמכרנה כו' ה"פ כשמוכר אח"כ לאחר כפי מאי שישומו אותו השני' ובאינך בבי כשימכרנה לאחר כפי מה שהסכימו עליו שלשתן או ארבעתן וכן מפורש בדברי הרמב"ם ע"ש ואפשר דמש"ה כתבוהו הרמב"ם ורבינו האי דינא אדין לכשימכרנה ללמדינו דאע"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דלא עשה קצבה גמורה לדמי שווייה והשנית שלא יתחיל המכירה מיד אלא לאחר הזמן אפ"ה הוא קודם לאחר כשמכרו לאחר כסך ששמין אותו השלשה או השנים וק"ל: ה"ג כל הג' לדעת א' אמר כפי מה שישומו ד' עד שיסכימו כולן לדעת א' ואצ"ל אם אמר כו' וכן הוא בגמרא שם וכ"כ ב"י: עד שיסכימו כל הד' והטעם פי' רש"י דכיון דנחית להרבות דעות יותר מב"ד ודאי לאו לתורת דיינים נחית ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרי כולהו דאי חלוקין מאי אהני ליה דעות וכעין זה כ"ר ר"ס ע"א:
ג שמוהו ג' או ד' כו' כ"כ הרמב"ם שם:
א סָעִיף א האומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך כו' כן איתא בע"ז דף ע"ב ואין שם דבעינן קנין מעכשיו וז"ל בעל העיטור כו' [עב"ח שהביאו בשם ב"י] ומסיק המ"מ דהרמב"ם בפ"ח דמכירה ובהל' הרי"ף פ' בית כור ור' האי כתבו ג"כ דבעינן קנין במעכשיו וע"ל בסימן ר"ז סי"ג דכ"ר ז"ל הלוהו על שדה ק' זהובים והיא שוה יותר וא"ל אם לא תפרעני מכאן עד ג"ש תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני כו' ודייק מיניה הב"י שם בפיסקא המתחלת והוי יודע דבא"נ אמרי הלוהו על שדהו כו' דמדכתב רבינו והוא שוה יותר שמע מינה דס"ל דלית אסמכתא אלא אם כן איכא מילתא יתירתא כו' וכתב כמה דעות דסבירי להו דאין צריך מילתא יתירתא דלמכירת קרקע אפילו בשוויה מחשב אסמכתא ומסיק שכן ג"כ דעת רבינו וגם דעת רש"י ומה שכתב והיא שוה יותר אורחא דמילתא נקט כו' עיין שם ובזה נראה דמחולקים נמי ב"ה דמצריך מילתא יתירתא ודעת הרבוותא דסבירי להו דלא בעינן מילתא יתירתא למכירת קרקע באסמכתא וה"נ כשאמר כשאמכור שדה זו אמכרנה לך ל' כשאמכור הוא ל' דאי וכאילו אמר אם אמכור ולשון אסמכתא הוא ואמרינן דלא הוה אז דעתו למכור ומש"ה בעינן קנין ומעכשיו דמבטל האסמכתא וכמש"כ בשם הרמב"ם בסימן ר"ז בסי"ט אכן בכל זה לא נתיישבה דעת רבינו דהא רבינו ס"ל כתוס' והרא"ש דל"מ קנין ומעכשיו לסלק האסמכתא כ"א כההיא דא"נ בהלוהו על שדהו דמתחלת המשכנתא הוה כעין מקח וממכר שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון וגם עשה לו טובה אבל בעלמא בעינן קנין בב"ד חשוב וכמ"ש שם סי"ט ל' התוס' והרא"ש לכ"נ פשוט דרבינו ס"ל דבעינן לאסמכתא מילתא יתירתא ואף אם נאמר ששם בהלוהו על שדהו כו' הנ"ל ל"ד כתבו רש"י ורבינו והיא שוה יותר ה"ט משום דלאו בידו הוא ואף דא"ל אם לא אפרעך תוך ג"ש כו' ותלה הדבר בו מ"מ לא היה בידו כולי האי דשמא לא יזדמנו לו מעות אבל בנדון זה דא"ל כשאמכרנה אמכרנה לך דמי מעכב בידו פשיטא דס"ל דבעינן מילתא יתירתא וכן מוכח דס"ל הרא"ש ממ"ש בפסקיו פ' ד' נדרים בכלליו שכתב בדין אסמכתא ע"ש וככ"ר בהדיא בסימן ר"ז סי"ז דדבר שהוא בידו לעשות לא מיחשב אסמכתא אא"כ גזים ע"ש. ומש"ה כאן נמי דהוה בידו ולא גזים לומר מילתא יתירתא לא הוה אסמכתא ומה"ט לא מצריך הכא קנין בב"ד חשוב. וגם א"ל דהא דמצריך רבינו קנין במעכשיו דטעמו הוא כמ"ש רשב"א בתשובה הביאה ב"י במס"ב ז"ל משום דהוה קנין דברים שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנה מידו שימכור ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום ואף שבמקנה בק"ס ליתן לו דבר זה או לחלק עמו החצר לזמן זה מעכשיו לא מצינו שום פוסק דס"ל דמהני ביה מעכשיו שאני התם דאין הקנין חל על כלום משא"כ כשאומר אמכרנה לך מעכשיו דהקנין חל שיהיה מכר למפרע מעכשיו דז"א דהא רבינו ס"ל כתוס' והרא"ש דסתם קנין הוה כאומר מעכשיו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ואפילו היכא דאמר בל' דאי וכאשר הוכחתי בס"ד בסימן ר"ז סי"ט בהוכחה גמורה ואם איתא שאם אמר במעכשיו בפירוש מסלק מזה טענת קנין דברים גם בלא אמרו מעכשיו ליהוי כאומר מעכשיו. לכ"נ לע"ד דטעמו דרבינו הוא דכיון דאמר כשאמכור אמכרנה לך גילה דעתו דלא יתחיל הקנין מהיום מש"ה ל"מ ביה סתם קנין עד שיאמר בפירוש (ע"מ) שתקנה לי מעכשיו וכמש"ר בס"ס קצ"ה בא"ל קנהו לאחר ל' יום מיהו ל"ד לגמרי לקנה בסודר וקנה החפץ לאחר ל' יום דא"כ ליבעי נמי דיאמר ע"מ וכמש"ר שם וה"ט דשם רוצה לקנות לאחר ל' יום בהאי קנין שעשה בראשונה וכבר הדרא סודרא למריה משא"כ כשאינו קונה בסודר עתה אלא שיהיה מחוייב לו למכרו במנה כשירצה למכרו ובאותה שעה רוצה לחזור לעשות קנין מחדש מ"מ כיון שיש לו קצת דמיון מש"ה הצריך לו רבינו לומר מעכשיו והרשב"א דכתב הטעם משום דהוה קנין דברים כנ"ל אף שגם כן ס"ל דסתם קנין הוה כמעכשיו כמ"ש הב"י בשמו בסימן נ"ד ור"ז צ"ל דלאו מה"ט לחוד מצריך מעכשיו דלית כאן קנין דברים ממש אלא מכח צירוף ב' הטעמים דהו"ל קצת קנין דברים וגם גילה דעתו קצת דלא יחול מיד ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולקמן בסימן ר"ז בסי"ט בדרישה שהארכתי בכללי האסמכתא ודוק. והב"י כתב כאן ז"ל והוה משמע דמש"ה בעינן מעכשיו משום דהוה [כמו] קנין דברים ושוב מצאתי מ"ש בעל העיטור כו' ודבריו דב"י הללו אינה ברורים ולא הכריע בטעמא ודו"ק:
ב סָעִיף ג ואם אמר כשאמכרנה כו' ז"ל הגמרא בע"ז דף ע"ב א"ל כדשיימי בי תלתא כו' עיין מ"ש בב"י בזה וביאור דבריו שודאי האי דינא במכירה דמיד נמי שייך שהמוכר לחבירו ואומר כדשיימי בי תלתא סגי בתרתי מנהון אלא שמדקאמר תלמודא א"ל כדשיימי כו' ולא קאמר ליה הרי היא מכורה לך כדשיימי כו' משמע דכשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך אדלעיל מיניה קאי ולכן גם הרמב"ם ורבינו נקטו בלישנייהו ל' דתלמודא ובפרישה כתבתי ישוב למה כתבה הגמרא בדין זה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.