א הלכות מוכר דבר שאינו מסויים או דבר שלא בא לעולם כתב הרמב"ם המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע אע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע קנה ואם אין מינו ידוע לא קנה כיצד ערימה זו של חטין אני מוכר לך בכך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע ולא מנין הקנקנים ידוע מכרן קיים אף ע"פ שנמצא חסיר או יתיר על האומדן שהיה בדעתם ויש להן אונאה כפי שער שבשוק אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה או כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין כלום שלא סמכה דעת הלוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקוביא:
ב וכן המוכר לחבירו בכ' דינרין חטין ולא פירש כמה סאה מכר לו נותן לו כשער שבשוק בשעת המכירה וכל החוזר בו אחר נתינת דמים ולא רצה כשער שבשוק בשעת מתן מעות מקבל עליו מי שפרע:
ג אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד אמר לו מה שיוציא אילן זה מכור לך מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך אינו כלום אפילו היתה הפרה או השפחה כבר מעוברת ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם:
ד ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו:
ה ואם מכר האילן לפירותיו או פרה ושפחה לעובריהם קנה מיד ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו:
ו כתב בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל אלא כגון פירות אילן וכיוצא בו ששניהם יודעין ומתנין בדבר שלב"ל אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא שאינו ברשותו חייב לקיים לו תנאו שעל מנת כן נתן לו הלוקח מעותיו ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן:
ז כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע לכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות לפי ששייר לו דשלב"ל והשדה עם הפירות הכל לראובן אבל אם שייר מהפירות לעצמו מהני משום דאמרינן לעצמו שייר בעין יפה ורואין כאילו שייר לו מקום הפירות והוי דבר שיש בו ממש:
ח ואפילו מכר לוקח זה השדה לאחר חלקו של זה המוכר אינו יכול למכור וצריך ליתן לו כל מה ששייר:
ט ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך ומכרה לאחר כבר פקע כחו של מוכר ראשון כשמכרה לאחר הלוקח שקנאה ממנו ואפילו אם חזר הלוקח ראשון וקנאה מהלוקח השני שקנאה ממנו אינו נותן למוכר ראשון כלום:
י ואם מת המוכר הראשון אין לבניו כלום אפילו מת בעודה ביד הלוקח הראשון אלא אם כן פירש לי וליורשי דכיון שאין לו אלא משום דאמרינן דבעין יפה שייר לא מהני אלא לו ולא ליורשיו:
יא ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות ששייר אם לא יתנם לו אין המקח מתבטל בכך שאין קיום המקח תלוי בכך אבל אם מתנה על מנת שתתן לי מהפירות כך וכך בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח:
יב דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל יכול להתנות על דשלב"ל:
יג וכן אם מכר או נתן דקל לאחד ופירותיו לאחר ראשון קנה דקל ופירות ושני לא קנה כלום:
יד אבל אם אמר לאחד קני דקל זה חוץ מפירותיו שייר לעצמו גם מקום הפירות שהם הענפים ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם המקנה לחבירו וכו' בפרק כ"א מה"מ וכתב הה"מ החלק הראשון בדבר שמינו ידוע פשוט הוא ומבואר בכיוצא בזה פרק המוכר פירות (בבא בתרא ד' צה): ומ"ש אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה וכו' כ"כ רבינו האי ומ"ש וכן המוכר לחבירו בכך דינרים וכו' נתבאר באיזהו נשך (ס: סב:) עכ"ל: ומ"ש בחלק הראשון ויש להם הונייה לפי שער שבשוק נלמד ממאי דגרסינן בריש הזהב (בבא מציעא מו:) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך ק"ל מדתניא באיזהו נשך (סד.) ההולך לחלוב עיזיו וכו' וא"ל מה שעיזי חולבות מכור לך וכו' מותר משמע דקנה אפי' יהיה יותר על דמיו והרי אינו דבר המסויים ולפי מ"ש ר"מ לא קנה אלא כנגד מעותיו ושמא לא כ"כ הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה:
ב סָעִיף ג אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' בפ' האשה רבה (יבמות ד' צג.) ובפ"ג דקידושין (ד' סב:) אוקימנא לתנאי דאמרינן אדם מקנה דשלב"ל בשיטה דלא קיי"ל כחד מינייהו ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף סו:) גמרא הלוהו על שדהו וכו' המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו וא"ר נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן כתבו התוספות בפ"ג דקידושין. וה"מ מוכר פירות דקל קודם שחנטו פירותיו אבל אם חנטו פירותיו אע"פ שלא נגמרו עדיין מיקרי דבר שבא לעולם וכן פירש"י באיזהו נשך ועיין בפ' ג' דקידושין וכתוב בספר התרומות שער ס"ד ח"ב דהא דאמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דוקא שמיט ואכיל או תפיס הפירות עצמן שהקנה לו אבל המשכון אינו מועיל כלום דהא לא תפס מאי דאקני ליה מאי קאמרת הא אית ליה משכון ששוה כנגד מה שהקנה לו הא לאו מילתא היא דהא איכא טעמא דמנה אין כאן שיעבוד אין כאן וזה נמי מה שהקנה אין כאן ותפיסת משכון נמי אין כאן ולישנא דרבינו הכי דייקא שכתב ותפיס הפירות דמשמע דוקא תפס פירות אבל תפס משכון לא קנה עיין בסימן ל"ב וס' ובמרדכי פ"ק דמציעא: כתבו התוספות בסוף פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנט:) גבי ההיא דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו וכו' דאדם משעבד דשלב"ל וע"ש וגם תלמידי הרשב"א באיזהו נשך גבי מוכר פירות דקל כתבו דאע"ג דקיי"ל אין אדם מקצה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דאדם משעבד דשלב"ל דכיון שהוא משועבד אף דאקנה משתעבד דגריר בתר שיעבודיה וכדבר שבא לעולם דמי:
ג סָעִיף ה ואם מכר האילן לפירותיו וכולי הכי משמע מדגרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמז:) גמרא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים א"ר נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו וכיון דלגבי מתנה מהני קנין גוף לפירותיו ה"ה דמהני במכר דבהא ל"ש לן בין מתנה למכר וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה:
ד סָעִיף ו כתב בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל וכו' כ"כ בשמו רבינו ירוחם בנתיב י"ז וכתב עוד שם בשם התוס' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה עכ"ל. ועי' במה שכתבתי בס"ס רי"א וז"ל העיטור במאמר קנין וש"מ דדבר שאין בו ממש לא מיקני ודבר שיש בו ממש דוקא באיתיה בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו בעינייהו אי נמי איתנהו בעינייהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון מלוה שיש לו ביד אחרים אע"ג שאינו מטבע וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך דכולהו הני בכלל שאינו שלו וברשותיה נינהו וקי"ל כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וכתב עוד במאמר הנזכר תשובה לרב פלטוי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהוי לי לא קנו אלא מאי דהוה ליה ההוא שעתא ואינך לא ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו נסים ומיהו סברא דכולהו רבוותא דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אלא בפסוקת ותנאי כתובה ובהרשאה דמהני קנין טעמא כדפרשי רבוותא וסברא דילן דכתובה כהרשאה וכ"כ הגהות בשמו בפכ"ב מה' מכירה וסברת רבינו נסים שכתב בסוף מכירת קרקעות ומסתברא דשלב"ל הוא כגון פירות דקל דתרווייהו ידעי ומתנו בדשלב"ל אבל אי מוכר מתני לאקנויי ליה דבר שלא בא לרשותו ואדעתא דהכי יהיב זוזי מיחייב מוכר לקיומי ליה תנאיה ורבינו נסים הכי ס"ל ואייתי ראיה מדגרסינן בתוספתא דתרומות בפרק האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו עכ"ל והרא"ש בס"פ המוכר את הבית כתב ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי פירוש כדי לעמוד בדבורו ולא שיהיה מחויב לקנות לו שני דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשות מיקרי דבר שלא בא לעולם כגון מה שאירש מאבא מכור לך וכ"כ הרי"ף וגם רשב"ם כן דעתו שכתב שם בסמוך ואי משעבדי למלוה זבין ליה תרי דקלי שלא יהא מחוסר אמנה וכן דעת בעה"ת בשער ס"ד וכן דעת הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה וכתב הרב המגיד שכן דעת הרשב"א ובפכ"ד מה"מ האריך הרבה. ומיהו כי אמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל או שאינו ברשותו היינו כשמקנה בתורת קנין אבל בלשון חיוב יכול לחייב עצמו כל מה שירצה ואפילו בדשלב"ל ואפילו בדבר שאינו מצוי בידו וכן כתב בעל התרומות בשער הנזכר והביא ראיות לדבר וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתבתיה בסי' ס' וכ"כ שם רבינו וכ"כ ר"י ודין זה דדבר שישנו בעולם ואינו ברשותו יתבאר לקמן: (ב"ה) ודע דהא דאמרינן דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם היינו לענין שלא קנה אבל מקבל מי שפרע וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב ממכירה :
ה סָעִיף ז כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' כיצד מכר שדה לראובן וכו' גם זה בפרק מי שמת גמרא (דף קמח) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פירי או לא שייר את"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו חוץ מפירותיו מהו אמר רבא אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ורבינו מפרשה לענין מכר ומתנה וכן דעת הרמב"ם בפכ"ג מה"מ וכן נראה מדברי התוספות והרמב"ן ורשב"ם שפירשה לענין שיור דש"מ לא נתחוורו דבריו בעיניהם ופירוש התוס' כמוחלק קצת מפי' הרמב"ם ורבינו בענין אם שייר מקום צימוח הפירות וצ"ע. ואף על פי שלא נתבאר בגמרא כשהקנה דקל לאחד ופירות לאחר הפירות אם יהיו למוכר או אם קנה הראשון הכל וגם בדברי הרמב"ם גם כן לא נתבאר בהדיא מכל מקום ממילא משמע דכיון דלא נתכוין לשייר לעצמו לא שייר מקום פירי וכיון דלא שייר מקום פירי שיור דפירי לאו שיור הוא הילכך נקנה הכל לבעל הדקל וכן כתב הרב המגיד בפכ"ג מה"מ בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש והר"ן בפרק מי שמת ומה שכתב רבינו אבל אם שייר מהפירות לעצמו וכולי והוי דבר שיש בו ממש אינו מדוקדק דאנן כי אמרינן דשייר פירי לא הוי שיור לאו משום דהוי דבר שאין בו ממש נחתינן לה אלא משום דהוי דשלב"ל והכי הול"ל ורואין כאילו שייר מקום הפירות וקנה משום דהוי כמשייר גוף מקום הפירות לפירותיו. ודין זה דאם שייר הפירות לעצמו מהני נתבאר במה שכתבתי בסמוך. ודין זה דדבר שישנו בעולם ואינו ברשותו יתבאר לקמן וגם נתבאר במאי דתניא בריש המוכר את הבית (בבא בתרא סג.) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכתב רשב"ם דבן לוי לאו דוקא דהוא הדין לישראל אלא אורחא דמילתא נקיט ופריך בגמרא אמאי אין אדם מקנה דשלב"ל וכתב הרא"ש פי' כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר לו זכות בדבר שלב"ל ומשני כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר ופירשב"ם כיון דא"ל ע"מ וכו' כלומר כיון דע"ת מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי דאין אדם מתנה על חנם ולדעת כן מכר שיקנה המעשר והילכך שייר בידו קרקע שראוי לגדל בה המעשר וכמי שא"ל שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק י' וכתב דאית מפרשי דיתור לשון דעל מנת קא דייק וסתר דבריהם והרי"ף השמיט במי שמת הא דדקל לאחד ופירותיו לאחר והא דשייר לעצמו פירי לפי שסמך לו על מ"ש בהמוכר את הבית בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור שנזכר בגמרא בפרק מי שמת והוא דוגמת דין זה כמבואר בגמרא:
ו סָעִיף ח ואפי' מכר לוקח זה השדה לאחר וכו' בריש המוכר את הבית בברייתא שכתבתי בסמוך ואם א"ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום ופירשב"ם אין לו עליו כלום כשמכרה לאחר פקע ליה מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לב' כל זכות שבא לידו ומכיון שאומר שאין לו עליו כלום כשמכרה וחזר ולקחה באם התנה וא"ל כ"ז ששדה זו בידך משמע שאם לא א"ל כן אפילו מכרה לאחר מעשר שלו משום דאינו יכול למכור זכותו של בן לוי וכן כתב רשב"ם בהדיא:
ז סָעִיף י ואם מת המוכר הראשון וכו' בברייתא הנזכרת בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ופי' רשב"ם יתן לבניו אחריו אבל אם לא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני ייתורא למה שפירש דהיינו לעצמו: והרמב"ן כתב דלא מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה הוא משייר וכדמוכח ההוא דפרק מי שמת לפיכך פירש הוא ז"ל דהכא שאני דאע"ג דשיורא הוא ששייר בגוף קנין גמור לפירות מ"מ גוף ודאי ללוקח הוי וכיון שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו בפ' האומר דקידושין (ס:) ובפ' מי שאחזו (עד) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז לא נתנה זקוקה ליבם ואפילו נתנה ליורשים זקוקה ליבם דבתנאה לי ולא ליורשי משמע וה"נ דכוותה אבל בעל מנת שדיוטא עליונה שלי אע"ג דאמר לי יירשו בניו אחריו שכיון שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר ואף היורש יורשו וכתב הר"ן ואחרים אומרים דאפילו לרשב"ג דפליג התם גבי על מנת שתתני לי ק"ק זוז דאמר לי אפילו ליורשי מודה הכא דלא קאמר רשב"ג התם אלא בדבר שהוא קצוב ומסויים דבכה"ג לדידיה אפילו בתנאי לי וליורשי משמע אבל במשייר לעצמו פירות היוצאין שנה שנה בכה"ג ודאי לו ולא ליורשיו אלא ודאי בכל דבר שהוא מתחדש שנה בשנה ולא ליורשיו משמע ולפיכך האומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז בכל שנה ושנה אפילו לרשב"ג לו ולא ליורשיו אבל אמר ע"מ שתתן לי ס' זוז מנה בכל שנה כיון שהא קצוב לרשב"ג לו וליורשיו משמע וכן במשייר פירות של ג' שנים כיון שהוא זמן קצוב לו וליורשיו והרמב"ם בפרק כ"ג מה"מ כתב אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר ולא הזכיר אם ירשו בניו אחריו אם לאו ומדלא פירש משמע דסבירא ליה דשייר לעצמו וירשו בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ההיא דבן לוי שמכר לישראל דאמרינן עלה שאם אמר לי ולבני מת יתן לבניו דמשמע שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו וכתב הרמב"ם ברייתא זו בפרק ו' מהלכות מעשר וכתב בהדיא שאם לא אמר לי ולבני אפילו שאמר על מנת שהמעשרות שלי לעולם מת לא יתן לבניו וצ"ע וכתב הר"ן בפרק מי שמת שדעת הראב"ד לומר דכיון דטעמא הוי משום דלגבי עצמו בעין יפה משייר דוקא במכירה או במתנת בריא הוא דאמרינן דמשייר לנפשיה אבל במתנת ש"מ דאינו אלא לאחר מיתה לא דהא לנפשיה לא משייר ולא מידי אבל הרשב"א כתב שאף מתנת ש"מ בכלל דכל מאן דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר עכ"ל . ואם תאמר לדעת הרשב"א היכי אמרינן בברייתא דבן לוי אם אמר לי ולבני מת יתן לבניו אחריו דמשמע שאם לא אמר לי ולבני מת לא יתן לבניו ואמאי והא כל דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר וצ"ל דע"כ לא קאמר הרשב"א דאף לבניו וליורשיו משייר בעין יפה אלא כי נחית לשייר לבניו וליורשיו כגון במתנת ש"מ אבל במשייר לעצמו כיון דלא נחת לשייר ליורשים בהדיא לא אמרינן דשייר אלא לעצמו :
ח סָעִיף יא ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות ששייר וכו' בריש המוכר את הבית אברייתא דבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו פריך בגמרא אמאי הא אין אדם מקנה דבר שלב"ל וכתב שם הרא"ש וא"ת ונהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אדם אומר לחבירו שדי מכורה לך על מנת שתתן לי סאה חטים מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל וי"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיור הוי ולא תנאה דאי סבר דתנאה הוא הוה ליה למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו שמע מינה דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר היאך משייר דשלב"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאה דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל. ולפי זה לדידן דקי"ל דע"מ תנאה הוא אם אמר ע"מ שתתן לי או לפלוני מהפירות כך וכך בכל שנה קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן כמו שהתנה יתבטל המקח ודעת רבינו כדעת הרא"ש ואע"פ שכתב אבל אם מתנה ע"מ שתתן לי מהפירות וכו' אז קיום המקח תלוי בו לאו למימרא שאם אמר על מנת שתתן לפלוני אין קיום המקח תלוי בו דלפי שיטה זו וגם בעל מנת שתתן לפלוני קיום המקח תלוי בו אלא ודאי רבינו חדא מינייהו נקט ולאו דוקא אבל הרמב"ן כתב שם שיש לפרש דלאו תנאה הוא אלא שיורא וטעמא לאו משום דס"ל דעל מנת הוי שיורא אלא משום דכיון דבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה ושנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו על מנת שמעשר א' שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו דלא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל בכך ולפי זה אפילו למ"ד בעלמא ע"מ תנאה הוא מודה הכא דלא הוי תנאה אלא שיורא כיון שבמה שמכר שייר וכן כתב הרמב"ן שכן דעת ר"ח ודעת רבינו האי גאון וכן דעת הר"ן:
ט סָעִיף יג וכן אם נתן או מכר דקל לאחד ופירותיו לאחר וכו' כבר נתבאר לעיל: ומ"ש וכן הוא משום דלעיל כתב כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון או לעצמו דבר ידוע מכל שנה דהיינו דוגמת ברייתא דבן לוי ואח"כ כתב היכא דשייר כל הפירות לשמעון או לעצמו והיינו ההיא דפרק מי שמת דדקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור וצריכי דגבי שיור לשמעון הו"א דוקא כי שייר קצת פירות הוא דלא קנה אבל כששייר כל הפירות קנה וגבי שייר לעצמו הו"א איפכא דדוקא כי שייר לעצמו קצת פירות הוא דקנה ומשום שכבר נתקיים המקח בפירות שקנה הקונה אבל כששייר כל הפירות לעצמו הו"א דלא הוי שיור וקנה הלוקח אף פירות משום דא"כ לא קנה הלוקח כלום דאם אין לו פירות קנין הגוף למה הילכך אשמועינן דהוי שיור והלוקח קנה הגזע לכשייבש א"נ דגבי שייר לשמעון קתני לא זו אף זו וגבי שייר לעצמו קתני זו ואצ"ל זו:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם המקנה וכו' ויש להם אונאה וכו' ריש פרק כ"א ממכירה וכתב ב"י דיש ללמוד כן מהא דאמר רב הונא בפרק הזהב מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך ק"ל מדתניא בא"נ ההולך לחלוב עיזיו ואמר ליה מה שעזי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו והרי אינו דבר המסויים ולפי מ"ש הרמב"ם לא קנה אלא כנגד מעותיו ושמא לא כ"כ הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כ"א קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה עכ"ל. ותימה דלפירושו לא הו"ל להרמב"ם בפי"ג ממכירה לומר בדין מכור לי באלו כגון שחפץ במעות וא"ל מכור לי פרתך באלו וכו' קנה ומחזיר אונאה דהא ודאי דפרה אין לה שער ידוע אלא ודאי דאף בדברים שאין להם שער ידוע קנה ומחזיר אונאה וכן גיזה וחלב והך ברייתא דתני מה שעיזי חולבות מכור לך מותר ולא תני בה דין אונאה לא אתיא אלא לאורויי דאין בה איסור ריבית ובאונאה לא קמיירי דפשיטא דיש בה דין אונאה ופשוט הוא. ויש להקשות דבסימן רכ"ז סעיף כ"א כתב רבינו דהרא"ש מספקא ליה בדין מכור לי באלו אם יש לו עליו אונאה וכאן לא הביא דעת הרא"ש ולשם פי' דל"ק מידי: ומ"ש ואין זה אלא כמשחק בקוביא יש להקשות דהלא פסק רבינו בסימן ר"ז סעיף ט"ז דמשחק בקוביא גמר ומקני. וכאן הביא דברי הרמב"ם דלא קנה וי"ל דמ"ש הרמב"ם ואין זה אלא כמשחק בקוביא לא אמר כך אלא על הלוקח. וז"ש ואין זה פירוש זה הלוקח דאיהו דמי למשחק בקוביא כיון דאינו יודע מה שיש בבית והמוכר הוא יודע אם כן לא גמר ומקני ובהא מודים כ"ע דאף למאן דס"ל משחק בקוביא גמר ומקני היינו דוקא היכא דשניהם אינן יודעים כמבואר מדברי רבינו בסימן ר"ז:
ב סָעִיף ג אין אדם מקנה דשלב"ל וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם רפכ"ב ממכירה ודקדק רבינו לומר אפילו היתה הפרה או השפחה כבר מעוברת וכו' כלומר דוקא בפרה או בשפחה דהכי משמע בסוגיא פ"ג דקידושין סוף (דף ס"ב) דהכי הילכתא וכדכתבו לשם התוס' אבל באילן שחנטו פירותיו במקצת שפיר קרינן ביה שבא לעולם וכן פירש"י להדיא פרק א"נ סוף (דף ס"ו) ומביאו ב"י:
ג סָעִיף ו כתב בעל העיטור וכו' בפ' המוכר את הבית ארעא ודקלי אני מוכר לך חזינן אי אית ליה דקלי יהיב ליה תרי דקלי ואי לא זבין ליה תרי דקלי וכו' וכתב באלפסי ישן וז"ל מהא שמעינן דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי דשכיח למיזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב למיזבן ולמיתן ליה וקי"ל נמי פוסקין על שער שבשוק ואע"ג שאין לו ותניא נמי בתוספתא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה עכ"ל. וכן נראה מהשגת הראב"ד שכך היה גירסתו באלפסי שעל מה שכתב הרמב"ם פכ"ד ממכירה האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח וכו' כתב עליו הראב"ד וז"ל הרב חייב לקנות לו שני דקלים ועיקר עכ"ל וכ"כ ה"ה שם שכך כתוב בהלכות וכמו שהוא בדפוס קטן שעם כסף משנה וניחא לפי זה מ"ש ה"ה על זה וז"ל וז"ש הר"א ז"ל והרב בעל העיטור כתב בשם רבינו נסים ז"ל דלא אמרו דשלב"ל אלא כגון פירות דקל דשניהם יודעים ומתנים וכו' עכ"ל וכמ"ש רבינו בשמו אבל לפי מ"ש במגיד משנה לשון ההלכות כמו שהוא בידינו בדפוס גדול. וז"ל ואיכא מאן דשמיע ליה מהאי מימרא דמאן דמזבין לחבריה מידי דשכיח למיזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב למיזבן ולמיתן ליה ואנן לא ס"ל הכי דכל מידי דלאו ברשותיה דשלב"ל הוא והא דאמר הכא זבן ליה תרי דקלי לאו חיובי מחייבינן ליה וכו' עכ"ל לפ"ז קשה מאי האי דכתב עליה וז"ש הר"א ז"ל הלא הר"א כתב דהרב ז"ל חייב לקנות לו שני דקלים אלא כדפרישית דה"ה היה גורס באלפסי כגירסת אלפסי ישן וכגי' הראב"ד וע"פ זה יובן מ"ש בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל אלא כגון פירות אילן וכו' דהיינו כמ"ש הגירסא באלפסי ישן וא"ת הלא מהראיה שהביא מהא דקי"ל פוסקים על שער שבשוק ואע"ג דאין לו משמע דוקא בשיצא השער הא לאו הכי לא ואיהו פסק בסתם דמאן דמזבין לחבריה מידי דשכיח וכולי מיחייב למיזבן ולמיתן ליה וכו' וי"ל דדוקא לענין איסור ריבית החמירו דלא יפסוק על הפירות אלא כשכבר יצא השער שבשוק דאם לא יצא השער אסור לפסוק בדברים שיש להם שער ידוע אבל המקח ודאי קיים אפי' לא יצא השער כיון שהוא דבר הנמצא בשוק ושכיח טובא למיזבן ותו דג"כ אין בו משום איסור ריבית כשהוא דבר שאין לו שער ידוע והיינו דקתני בתוספתא דהמוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה והיינו בדברים שאין להם שער ידוע ונמצא בשוק טובא: ומ"ש ואין כן דעת א"א הרא"ש הוא ממה שכתב בס"פ המוכר את הבית ליזבן ליה תרי דקלי פי' כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחוייב לקנות לו ב' דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכו' אלמא דאע"פ דדקלי הוי דבר דשכיח טובא למיזבן וגם אין לו שער ידוע אפ"ה כיון שאין לו דקלים ברשותו הו"ל דשלב"ל והיה גורס באלפסי כגירסת ספרים שלנו שסובר כך. וכמ"ש רבינו להדיא לקמן בסימן רט"ז סעיף ה'. מיהו נראה בפוסק על שער שבשוק גם הרא"ש מודה דחייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק אם קנו מידו ואם לא קנו מידו מקבל מי שפרע וכ"כ הרמב"ם בפכ"ב ממכירה ומביאו רבינו בסימן רי"א סעיף ה' וע"ש בב"י ובמ"ש לשם בס"ד:
ד סָעִיף ז כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם וכו' ר"פ המוכר את הבית ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכולי ופריך אמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני כיון דא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי שיוריה שייריה למקום מעשר אלמא דס"ל לתלמודא דאין אדם מוכר ומשייר דשלב"ל אפילו בדלא שייר אלא מקצת פירות לעצמו כי התם דלא שייר לעצמו אלא המעשר אלא אם כן דמשייר למקום מעשר והחילוק דבין שייר לעצמו ובין שייר לשמעון מפורש בגמרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח): ומ"ש רבינו ורואין כאילו שייר לו מקום הפירות והוי דבר שיש בו ממש לכאורה קשה דהו"ל לומר והוי דבר שבא לעולם וכן כתב ב"י שהלשון אינו מדוקדק ולפעד"נ דרבינו דקדק מדברי הרמב"ן שכתב אהך דבן לוי שמכר וכו' וז"ל דאע"ג דשיורא הוא דשייר בגוף קנין גמור לפירות מ"מ גוף ודאי ללוקח וכיון שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי וכו' עכ"ל ומביאו ב"י השתא ודאי ליכא למימר דשייר לעצמו דבר שבא לעולם שהרי כל שבא לעולם הוי ללוקח ולא שייר לעצמו דבר מסויים ואין לנו לומר אלא כיון דבעין יפה משייר רואין כאילו מקום צימוח הפירות הוי דבר שיש בו ממש ונמשך מזה דהו"ל נמי כדבר שבא לעולם דאם לא היה נחשב כדבר שיש בו ממש ליכא כאן דבר שבא לעולם כיון שכל הגוף שבא לעולם הוי ללוקח:
ה סָעִיף ח ומ"ש ואפילו מכר ללוקח וכו' שם בברייתא דבן לוי שמכר וכו':
ו סָעִיף יא ומ"ש ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות וכו' כן כתב הרא"ש לשם בפסקיו:
ז סָעִיף יג ומ"ש וכן אם מכר או נתן דקל לאחד ופירותיו לאחר ראשון קנה דקל ופירות ושני לא קנה כלום כלומר לא מיבעיא במכר דקל לאחד ושייר מקצת פירות לאחר דלא קנה האחר כלום דלא אמרינן דשייר בעין יפה לאחר אלא אפילו הקנה כל הפירות לאחר לא אמרינן דהשתא חזינן דלראשון מכר בעין רעה ולשני בעין יפה אלא אמרינן כל לגבי אחר לא שייר מקום פירי וכדאיתא להדיא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) ומבואר לשם בתוס' דאיכא דגרסי דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פירי או לא שייר את"ל לאחר לא הוי שיור שייר לעצמו מהו ואיכא דגרסי את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוה שיור חוץ מפירותיה מהו והיא היא ולכן כתב רבינו אבל אם אמר לאחד קני דקל זה חוץ מפירותיו וכו' לאורויי דאפילו לא אמר בפירוש דשייר פירות לעצמו אלא שאמר קני דקל זה חוץ מפירותיו נמי שייר לעצמו מקום הפירות שהם הענפים דלגבי עצמו ודאי בעין יפה משייר ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש:
א ונראה דה"ה בכל דבר נמי דינא הכי והא דאמרינן פרק א"נ ההולך לחלוב עיזיו כו' וא"ל מה שעיזי חולבות מכור לך כו' ה"ז מותר משמע דקנה אפי' ביותר מדמיו מיירי שלא הגיע היתר לכדי אונאה ודלא כב"י שכתב דהטעם ששם מותר משום דאין לו שער ידוע וכל אחד קונה מה שירצה לכן מותר אפי' ביותר מכדי אונאה וזה אינו דמ"מ אפשר לשומו אם היה בו כדי אונאה ולכן נ"ל מה שכתבתי:
ב וכ"כ הריב"ש סי' קס"ג על שנים שקבלו קנין לחלוף ביחד כל מה שבביתם וכל אשר להם ופסק דהקנין בטל ויכולין לחזור דהוי דבר שאינו מסויים וזה שלא כדברי מהרא"י בת"ה סי' שי"א דכתב בכה"ג דמקחן קיים וע"ש:
ג סָעִיף ג וע"ל סי' נ"ד מי שנכתב לו שטר על השדה ומכר השדה קודם שהגיע השטר בידו ועי' בי"ד סי' רס"א אי מועיל מנהג שיהא מקנין דבר שלא בא לעולם או בשאר דרכים דלא הוי בר קנייה וע"ש. כתב המרדכי בגיטין פרק האומר ע"ד המקנה לחבירו דמי יין לכשימכור היין הוי דבר שלא בא לעולם. כתב המרדכי ריש י"נ ע"ב דף י"א הא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו דוקא כשמכר לו סתם אבל אי אמר כשבא לעולם יהא קנוי לך קנה ויש חולקין וכ"נ שם מסקנת המרדכי אמנם בפרק מי שמת בתשובת מוהר"ם משמע דבכה"ג לא מיקרי דשלב"ל וע"ש:
ד וכתב בת"ה סי' ש"כ בהג"מ פ' כ"ב מהל' מכירה דבכל דשלב"ל או דבר שאינו ברשותו או כה"ג אי תפיס לא מפקינן מיניה ואפי' לא תפיס אלא כתב ליה שטרא ומסר ליה השטר כמאן דתפיסא דמיא:
ה סָעִיף ה ודעת רבי' נסים הביא המרדכי פ' המוכר את הבית וכתב שם דרשב"ם חולק עליו וע"ל סי' רי"א ולקמן סי' רי"ו וכתב בת"ה סי' ש"ך דהואיל והוא פלוגתא דרבוותא אין מוציאין ממונא מספיקא וכתב שם אע"ג דהמוכר דבר שאינו ברשותו אין במכירתו כלום מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כי בודאי אדעתא דהכי קנה דליקום בהימנותא וע"ש:
ו סָעִיף ו ועיין בתשובת הרא"ש כלל נ"ז סי' א':
ז סָעִיף ז וע"ל סימן רי"ב מדין שייר לעצמו ולאחר עמו וכיצד אמרינן דמשייר לעצמו בעין יפה ועי' לקמן סי' שט"ז המשייר דבר לעצמו אם יכול להשכירו לאחר וע"ל:
ח וכן הוא תשובת מוהר"ם במרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ג לענין שמעון שהיה לו בת קטנה וקבל קנין עם ראובן שהיה לו בן קטן לכשיגדל ויהא בן י"ג שנה ישא בתו ואם לא תשאנה יתן לו קנס גדול ומת שמעון קודם שגדל בנו של ראובן ועכשיו בת שמעון ממאנת לישא לבן ראובן ופסק דאע"ג דיכול האדם להתנות בדשלב"ל כגון זו שהבן לא היה ראוי לקדש בשעת קנין כדבר שלב"ל דמי מ"מ יורשי שמעון פטורים מן הקנס דהו"ל אונס כו' וע"ש שהאריך בדין אם יכול להתנות בדשלב"ל. ועוד כתב המרדכי ריש הכותב בשם מוהר"ם על איש הרוצה לקנות בית ומתנה עם אשתו שאם ירצה אח"כ למוכרו לא תוכל למחות בידו ופסק דתנאי קיים דאע"פ שאינו מתנה דשלב"ל מ"מ יוכל לסלק זכותו מדבר שלב"ל וע"ש עוד מדין זה סילוק מדבר שלב"ל גם הרא"ש והר"ן והתוס' שהאריכו שם בזה גם הרא"ש תשובה כלל פ"ז סי' א' ומהרי"ק שורש פ"ט האריכו שם בזה וכבר נתבאר קצת דין סילוק מדלשב"ל בא"ע סי' צ"ב וע"ש כתב בהגהות מרדכי דב"ב ג' אחין שהתנו יחד בקניין על נכסי אחותן שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותן שיחלקו בשוה ואח"כ נתנה מתנה לאחד מהן אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמר ומקנה עכ"ל וע"ל ר"ס קע"ו בדיני שותפות:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם כו' בפכ"א דמכירה ועד"ר: אם היה מינו ידוע כו' ואם אין מינו כו' כצ"ל: מכרן קיים אע"פ שנמצא כולי. פירוש אם אין הטעות בכדי אונאה מכרן קיים ואם הוא בכדי אונאה צריך ליתן לו אונאתו ועיין דרישה: ואין זה אלא כמשחק בקוביא ואע"ג דגבי משחק בקוביא אמרינן לעיל סימן ר"ז סעיף י"ז דקנה היכא דהמעות מונחים על הדף משום דהדף הוא ברשות שניהן וקונה להזוכה והכא נמי כיון דמשך תיבה של חבירו אדעתא דלהיות התיבה שלו ודאי לא גרע ונראה לי דרבינו העתיק ל' הרמב"ם כאשר כתבו שם פרק כ"א דמכירה מראש הסוגיא עד מי שפרע ולא רצה להפסיק לשונו בנתיים והרמב"ם דכ"כ משום דאזיל לטעמיה דס"ל משחק בקוביא אינו קונה ויש בו משום גזל וכמש"ר מדקדוק לשונו בסימן ש"ע ורבי' אף שלא ס"ל כוותיה במשחק בקוביא דעלמא מ"מ בהאי דינא ס"ל כוותיה דמיירי במוכר שנחשב בין הבריות לעשיר ור"ל שע"ז סמך דעתו האי לוקח וסבר שבודאי ימצא בביתו הרבה. והיותר נראה דלא אמרינן דקנה במשחק בקוביא אלא כששניהן שווים משא"כ בזה דהמקנה יודע מה הוא בביתו ולא הלוקח ואף שרבי' לא ס"ל סברת ר"ת דאגב דבעי למיקני גמר ומקני אלא כיון דאין לו על מה לסמוך ודאי בכל לבו דעתו להקנותו מ"מ לא בשופטני עסקינן דבעי שיקנה לחבירו אם יש צד מעליותא לחבירו עליו בהקנאתו לו וק"ל:
ב סָעִיף ג אין אדם מקנה דשלב"ל ביבמות דף צ"ד ובקידושין דף ס"ב אוקימנא לתנאי דאמרי אדם מקנה דשלב"ל בשיטה דלא קיי"ל כחד מינייהו ועמ"ש עוד בסמוך בדרישה: בין במתנה כו' אבל במחייב עצמו חייב כדלעיל בסי' ס' סי"ג: ומ"ש בין במתנת שכ"מ קמ"ל בזה דל"ת דבמתנת שכ"מ משום שלא תטרף דעתו יקנה טפי וכמש"ר בסימן רי"א במתנת שכ"מ לעובר שלו עיין שם: מה שיוציא אילן זה פי' רש"י דוקא קודם שחנט האילן לפירותיו הא חנט אע"פ שלא נגמר עדיין מיקרי דבר שבא לעולם ונ"ל דדוקא בפירות דקל ס"ל הכי מפני שהן גלויין וקיימין וממילא קא רבי משא"כ בולד פרה ושפחה וכן דייק ל' רבי' שבבא ראשונה כתב כיצד אמר לו מה שיוציא אילן זה מכור לך מה שתלד פרתי כו' וכן בסיפא כתב אפי' אחר שתלד הפרה ואחר שגדלו הפירות כו' ואילו במציעתא כתב אפי' היתה השפחה והפרה כבר מעוברת ולא הזכיר אילן מוכח בהדיא דס"ל כרש"י ורבי' דכתב [תיבת] זה באילן ה"ה בפרה ושפחה רק שכתבו בקמא וברמב"ם ר"פ כ"ב ממכירה ובש"ע כתבו בשלשתן זה ולסברת ב"ה דבסמוך נראה דבאילן קאמר דוקא זה דבלא"ה היה הלוקח יכול למיטען אני סברתי שהאילן כבר חנטו פירותיו וכמ"ש בסמוך אף שאמר מה שיוציא ר"ל יוציא גמר פירותיו ומש"ה לא קאמר זה בבהמה ושפחה דכיון דאמר מה שתלד אף שהיתה מעוברת הוה דשלב"ל וכמ"ש ועי' בא"ע ס"ס מ' שכ"ר בשם הרמב"ם ז"ל היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת ע"כ משמע דכאן מיירי דוקא בדלא הוכר העובר דאם הוכר הוה כבא לעולם דומיא דהתם ועמ"ש שם בא"ע עוד מזה: ותפס הפירות פי' אם תפס קודם שחזר בו וכמ"ש בדרישה ע"ש והאי תפיסה דמהני לא מספיקא הוא כשאר תפיסות אלא דינא הכי הוה כמ"ש ברס"ה ע"ש:
ג סָעִיף ה ואם מכר האילן לפירותיו כו' קנה דהרי גוף האילן הן בעולם ומכרן לו לענין מה שיולד מהן שיהיה שלו והכי משמע בפרק מי שמת:
ד סָעִיף ו כתב בעל העיטור כו' עד ואין דעת א"א ז"ל כן עד"ר: ששניהם מתני' ויודעים בדשלב"ל כו' פי' שגם הלוקח יודע שמה שהתנה עם המוכר הוא אינו ברשותו ולא בא לעולם דהא אילן זה קאמר או מה שתוציא ותלד פרתי וכנ"ל ולהכי לא הוה תנאי: אבל אם המוכר מתנה בדבר כו' פי' והלוקח סובר שיש ביד המוכר אותו הדבר מש"ה חייב לקיים תנאו אבל אם גם הלוקח יודע שאינו בידו אינו חייב להשתדל לו אם לא שאותו הדבר מצוי בשוק למכור לכל דבזה חייב לעמוד במקחו וממכרו וכמ"ש בס"ס רי"א ועד"ר שהוכחתי זה: ואין כן דעת א"א הרא"ש ז"ל פי' אלא ס"ל דלעולם דבר שאינו ברשותו כדשלב"ל דמי ואין אדם יכול להקנותו ומש"ל בסימן ר"ח דפוסק עד שלא יצא השער ואע"פ שאין לו המקח קיים הא כבר כתב שם דהיינו דוקא כשהקנה לו באחד מדרכי ההקנאות ור"ל באופן המועיל דהיינו במחייב ומשעבד עצמו דמהני אפי' בדשלב"ל כמש"ר בסי' ס' וע"ע מש"ש ולקמן ס"ס רי"א ודוק:
ה סָעִיף ז כך אין אדם משייר כו' כיצד כו' עד סוף הסעיף ג"ז פ' מי שמת וז"ל ר"ן ולא אמרינן כי היכי דגמר בדעתו לתתן במתנה גמורה לבעל הדקל ה"ה לבעל הפירות ומקום פירי שבק ליה אלא פירי דקא יהיב ליה כמו שהזכיר בדבריו נמצא דלא קנה הפירות וגם לא ניתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה בדעתו לשיירו לעצמו הילכך הכל יהיב לבעל הדקל דאית ליה קנין הגוף כך פי' האחרונים ז"ל אבל אי משייר הפירות לעצמו כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום הפירי שבק לעצמו ואע"פ שלא פירש עכ"ל ומלשונו משמע שקונה הדקל זכה בפירות בחנם מדכתב ולא ניתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה דעתו לשיירן לעצמו ועבד"ר מ"ש מזה ודברי הר"ן הם ע"פ שיטת רא"ש ורמב"ן ובהם נתבארו דברי רבינו ועבד"ר ולקמן סימן רי"ג ורט"ז: ומש"ר ושייר מפירותיו ר"ל מקצת פירות נראה דה"ט דאל"כ קרקע למאי (חברא להמקבל) [חזיא להלוקח] כיון שלא יהיה בשום פירי ואי לשטוח בה פירי או שאר תשמישים היינו מקצת פירותיו דכל הנאה מקרי פירי וכמ"ש בסימן רי"ב ומשה"נ קתני לכל שנה דחדא באידך תליא וק"ל משא"כ בנותן דקל לזה ופירותיו לאחר דיהנה מגזע הדקל לאחר שייבש וכמש"ר בסוף הסימן והוא מל' רשב"ם בב"ב ד' קמ"ח: כאילו שייר לו מקום הפירות פי' מקום גידולי פירות ומ"ש כאן כאילו שייר לו מקום עצמו ומשמע דבאמת לא שייר לו המקום ובס"ס גבי שייר פירות דקל כתב דשייר לו גוף הענפים נתיישב ג"כ כמ"ש דבסיפא דמיירי דשייר לו כל פירות הדקל בהא אמרינן דשייר לנפשיה גם הענפים משא"כ בהך בבא דאמר שבעל השדה יתן לו מהפירות כך וכך מידות והרי נתן הקרקע ברשות הזוכה ועליו החיוב ליתן פירות לבד וק"ל: והוי דבר שיש בו ממש כתב ב"י שאינו ל' מדוקדק דהא משום דשלב"ל אמרינן דאינו שיור ולא משום דבר שאין בו ממש ונלע"ד ליישב דכ"כ ללמדנו דאפי' לא שייר אלא אכילת פירות נמי שיורא הוה אע"פ דאכילת פירות הוה דבר שאין בו ממש ואינו נקנה כדלקמן סי' רי"ב משום דמה דקרוי דבר (שלא בא) [שבא] לעולם מיקרי נמי דבר שיש בו ממש וגבי שייר לאחר נקט טעמא דדבר שלב"ל דהוה רבותא טפי דאפי' שייר לו הפירות עצמן דהוה דבר שיש בו ממש אפ"ה ל"ק והיותר [נראה] דנתיישב עפמ"ש לעיל בסמוך דלא שייר לו המקום ומש"ה לא קאמר דהוה דבשב"ל אלא דבר שיש בו ממש ור"ל לאפוקי (שיחשב) [שלא תחשב] לדברים בעלמא ומה"ט דלגבי נפשיה בעין יפה משייר וק"ל:
ו סָעִיף ט אינו נותן למוכר ראשון כלום טעמו משום דמיד שמכר לאחר פקע ליה זכותו של מוכר ראשון וכי הדר זבין ליה לוקח ראשון מה מכר לו שני לראשון כל זכות שבא לידו זבין ליה:
ז סָעִיף י אלא לו ולא ליורשיו עי' בד"מ שהביא טעם הרמב"ן מ"ש בזה:
ח סָעִיף יא אבל אם מתנה כו' נראה דס"ל דדוקא כי אמר ע"מ שתתן לי הוה דינא הכי אבל ע"מ שיהיו הפירות משויירין לי או מפירותיו בכל אלו ליכא תנאי אלא שיורא ובכה"ג מיירי רבי' ברישא ומש"ה כתב עליו דאין המקח מתבטל בכך לפי שלא ביקשן לתלות המקח בזה אלא לשייר לי פירות בעלמא נתכווין והשיור ההוא לא בא אל המכר אבל כי אמר הריני מוכר לך הכל ע"מ שתתן לי מן פירות שלך כך וכך כורין לא שייר במכר כלום אלא תנאי התנה עמו שהמקח לא יהיה מקח אא"כ יתן לו כך וכך ולכן בביטל התנאי בטל המקח ובזה אין חילוק בין אמר ע"מ שתתן לי או ע"מ שתתן לפלוני דלא מטעם שיור מקום נגע ביה אלא אפי' התנה על דשלב"ל הוה תנאי גמור שאם אינו מקיימו המכר בטל ורבי' שכתב ע"מ שתתן לי ל"ד אלא ה"ה שתתן לפלוני וכ"כ ב"י ולשון הברייתא נקט והברייתא הוצרך לומר שתתן לי ללמדנו שבבן לוי דאיירי ביה על מנת (שימכרוהו) [שיורא הוי] כמ"ש בדרישה בס"ס זה וכן מוכח ממה שסיים שיכול להתנות אפי' על דשלב"ל וא"כ ודאי לא שני לן בין אחר לעצמו ועוד צריך שתדע של"ד אמר ע"מ [שתתן] אלא ה"ה ע"מ שיהיה לי פירות כך וכך לשנה נמי תנאה הוה ולא שיורא וכן מפורש בקיצור פסקי הרא"ש ועד"ר:
ט סָעִיף יג וכן אם מכר או נתן דקל לו כו' עיין בב"י בפירוש מילת וכן ולמה כ"ר דין זה ב' פעמים ונדחק שם מאד ולפי מ"ש לעיל בסמוך א"צ לתירוצים דחוקים הללו אלא ברישא אשמועינן רבותא דאע"ג דלא שייר לנפשיה גוף מקום גידול הפירות אפ"ה מחשב כדבר שלב"ל והוי שיור לגבי נפשיה ובסיפא אשמועינן דשייר לנפשיה גוף הענפים וגם אשמועי' דאע"ג דכשהוי שיור אמרינן דשייר לנפשיה גוף הענפים א"כ הו"א דלא הוי שיור דא"כ מאי קונה או מסר לראשון קמ"ל דזיכה לו הגזע לכשייבש וק"ל: ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש ואין הלוקח יכול לומר ליה אדעתא דהכי לא קניתיה והחזיר לי מעותי דכיון דא"ל חוץ מפירותיה הוה ליה כאילו פירש ליה ואף אם נתן דמים הרבה דבקרקע והמחובר לה כעומרים אין הדמים מודיעים וכמ"ש בסימן רי"ד בשם התוס' גבי מכר לו בית בבירה גדולה:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם המקנה כו' כתב ע"ז המ"מ ז"ל החלק הראשון בדבר שמינו ידוע פשוט הוא ומבואר בכיוצא בזה בפ' המוכר פירות עכ"ל ונראה דנלמד ג"כ מהא דאמרי' בב"מ דף מ"ו אמר רבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה עכ"ל וכ"ר בר"ס קצ"ט בל' מבואר יותר ע"ש וכמו שקונה לדבר אחר שמינו ידוע עצמו אף שאין סכומו ידוע דמ"ש דשם נמי בעל החפץ קונה ולוקח דבר שאין סכומו ידוע החפץ שלו דהא בחליפין שם מיירי ומשם נלמד ג"כ דיש אונאה כמו שסיים שם רב הונא ויש לו עליו אונאה ופירש"י אם פחתו המעות שתות עכ"ל וה"נ הכי פירושו וכ"כ ב"י דמשם למד הרמב"ם לדין זה דאונאה וא"ת הא הרא"ש שם נסתפק אם הלכתא בהא כרבא אמר רב הונא הנ"ל או כר' אבוה אמר רב הונא דפליג עליו וס"ל דאין לו עליו אונאה ומסיק שם דהמע"ה ע"ש ורבינו בר"ס קצ"ט ג"כ השמיט מלכתוב שם דיש אונאה בזה וי"ל דבכה"ג מודה הרא"ש דהתם טעמא דנחית ליה בתורת חליפין משא"כ הכא דלתורת מכר ירד ליה להכי ודאי איכא אונאה ואפשר שזה היה דעת המ"מ והב"י שלא למד גוף דין קנין דבר שאינו מסוים מזה משום דס"ל דאף דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה עיקר הוא משום חליפין ועי' בד"מ מ"ש ב"י עוד בזה ושם בהגהותי כתבתי מה שיש לתמוה על הב"י ומ"ו ר"מ מ"ש בזה:
ב סָעִיף ג (ד) ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד כו' ואם קדם כו' בב"מ דף ס"ו למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוה מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו רבא אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואר"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זבינא הכא הלוואה עכ"ל וכתבו התוס' בקידושין פ"ג דהלכתא כר"נ ע"ש מה שכתבו עוד בזה וכתב הר"ן ז"ל דהתם זבינא כו' דזבינא הוה מחילה בטעות והוה מחילה והלואה מחילה בטעות לא שמיה מחילה וטעמא דזבינא מתחילה לאו מחילה בטעות הוא שהרי דעתו למכור הוא וזה נמי [דעתו] לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם ל"מ משום דלא סמכה דעתיה ומש"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח מהם כבר הרי הם כאילו קנאם ומש"ה אמרינן דהוה מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחילה לא עלה בדעתו למכרה אלא שמשכנה לבד והפירות שאכל הלוה לאחר ג"ש לא הוי קיימים לו אלא שהלוה טעה שהיה סבור שכיון שא"ל שלאחר ג' אם לא יפדהו יהיה שלו ויצא מתורת משכון ויכנס בתורת מכר ודמיא להא דאמרי' בעינן אונאה דלא ידע דמחיל וכמו שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כה"ג שמתחילה הוה מחילה בטעות אמרינן דלא הוה מחילה עכ"ל הגם כי מדברי הרי"ף ורש"י נראה שהיה להם פי' אחר בזה מ"מ דעת התוס' והרא"ש כמ"ש ר"ן ודבריו מבוארין יותר (וגם הרא"ש כתב בהדיא דוקא הפירות שאכל לאחר ג"ש הוא דמוציאין מידו וכמ"ש הר"ן הנ"ל) וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש ז"ל דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבעו מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוה מחילה ואם הוא יודע ומחל אע"פ שהוא מוחל מפני שסובר שזה זכה בו בדין הוה מחילה ע"כ ובזה דברי רבי' מבוארים שמ"ש אפי' אחר שתלד כו' לאפוקי ממ"ד אדם מקנה דשלב"ל דלדידיה יש חילוק בין באו לעולם ללא באו לעולם ומ"ש ואם קדם הלוקח ותפס כו' לאו מספיקא לא מפקינן אלא מדינא ומטעם מחילה דאע"פ שהיתה בטעות ורבינו כתב בסי' ר"ז סוף סעיף י"ג דלאחר שלש הדרי פירי מטעם דהוה מחילה בטעות דשאני התם דהוה הלואה וכמ"ש בשם הר"ן טעם החילוק ואפשר דמש"ה כתב נמי רבינו לעיל ס"ס קפ"ב אדין דאת ונוולא כו' דאין מוציאין הפירות שאכל דכיון דירד בתורת מכר לאו שמיה טעות אבל מדברי הרא"ש לא משמע הכי וצריכין לישוב שכתבתי שם ע"ש. ודע דהאי אם התפיס פירות דאין מוציאין מידו היינו דוקא אם תפס קודם שחזר בו המוכר וכן הוא ל' רש"י ותוס' ואשר"י שם ז"ל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר בו מחל על אכילתו כו' וז"ל התוס' שם הכא בפירות דקל זבינא ולא מחילה בטעות דנהי דיכול לחזור בו מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' היה יודע דיכול לחזור לא היה חוזר כו' משמע בהדיא הא אם חזר חזרתו חזרה וכן לשון הגהות אשר"י שם בשמעתין דף י"ז רע"ב ע"ש וכן מוכח ממש"ר בסימן ס"ו סי"ז בדין לוה שפרע להלוקח שמסר לו המוכר השטר ולא כתב ליה קני לך כל שיעבודיה כו' עד דכיון דידע ושתק מחל כו' ש"מ דוקא בשתק הוה מחילה ולא בצווח ואותו דין נלמד ג"כ מהאי דינא הנ"ל והביאו הרא"ש ג"כ בהאי דינא שם דף ט"ז סע"א ע"ש ודוק והא דכתב רבינו ואי קדם ותפס ומשמע אפי' הפירות בידו בעין ור"נ אומר שמט ואכל היינו משום דאכל ל"ד הוא אלא כל שתפסינהו הוה סתמא כאילו אכלם [והם] דידיה וכנ"ל כמה פעמים ודאי משום דס"ל דלפי הטעם דמסיק אין לחלק וק"ל:
ג סָעִיף ו כתב בעל העיטור דלא חשיב כו' עיין בב"י שהביאו וכתב ז"ל העיטור במאמר קנין וש"מ דדבר שאין בו ממש אינו נקנה ודבר שיש בו ממש דוקא דאיתא בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו בעינייהו אי נמי איתנהו בעינייהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון מלוה שיש לו ביד אחרים אע"ג שאינן מטבע וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך דכולהו הני בכלל שאינן שלו וברשותו נינהו וקיי"ל כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינו ברשותו כו' עד ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרב נסים גאון וז"ל בסוף מכירת קרקעות ומסתברא דשלב"ל הוא כגון פירות דקל דתרווייהו ידעי ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אי מוכר מתנה לאוקמי ליה דבר שלא בא לרשותיה ואדעתא דהכי יהיב זוזי מחויב מוכר לקיומי ליה תנאו ורבי' נסים ס"ל הכי ואייתי ראיה מדגרסינן בתוספתא דתרומות פ' האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו עכ"ל וב"י הביאו יותר באריכות אבל זהו כלל דבריו ונראה דמ"ש ב"י הנ"ל (בשמו או הוא ל' העיטור) דבסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לר"נ אינו ר"ל דלא ס"ל הכי שהרי שם בסוף מכירת קרקעות הנ"ל התחיל וכתב ז"ל ומסתברא דשלב"ל כו' עד ור"נ הכי ס"ל כו' ומדכתב תחילה ומסתבר כו' ש"מ דגם ליה הכי ס"ל אלא ה"ק כאן כתבנו סתם דדבר שאינו ברשותו מיחשב כדשבלב"ל ובסוף מכירת קרקעות נחלק בשם ר"נ דהיינו דוקא היכא דגם הלוקח ידע שאין לו כו' ובכל הני דקפריט ומני במאמר קנין מה שתעלה מצודתי כו' משא"כ ההיא דסוף מכירת קרקע דסבר הלוקח דיש בידו הדבר שמוכר לו ובזה איירי הא שכ"ר בשם ב"ה ואהא כתב דאדעתא דהכי יהיב זוזי ר"ל דסבר דיש לו וזהו דחילקו בינו ובין פירות דקל ששניהן ידעו שלא הוה ליה ובזה נתיישב דלא תקשה (למה) [מנא] ליה לרבינו לכתוב כן בשם ב"ה כיון דממ"ש במאמר הקנין מוכח דס"ל לדידיה דדבר שאינו ברשותו כדשלב"ל דמי אלא ודאי לא דומות אהדדי וק"ל: ומש"ר שאין כן דעת הרא"ש למד כן ממ"ש בסוף המוכר את הבית על הא דכתב שם ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה כו' ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי ופי' הרא"ש כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהיה מחויב לקנות לו דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך כו' ע"כ וכ"ר בסי' רט"ז הרי לך שהשוה מכירת דיקלי עם מכירת מה שאירש מאבא או מה שתעלה מצודתי ואע"פ דמכירת דיקלי אינו דבר ששניהם יודעים שאינו בעולם ועוד דאי ס"ל האי חילוק דר"נ דכשאין שניהם יודעין דחייב לקנות הו"ל לאוקמי ההוא דאמר בגמרא הנ"ל ואי לא זבין ליה דמיירי בדלא ידע (אלא לפ"ז קשה דהא גם ב"ה מוקי להאי ארעא ודיקלי כו' דאינו מחוייב לקנות וכמ"ש בעל המ"מ בשמו בפכ"ד דמכירה וא"כ מוכח דלא ס"ל חילוק דר"נ וצ"ע) וכתב ב"י שכ"כ הרי"ף וכן דעת בעה"ת שער ס"ד וכן דעת רשב"ם (מ"ש ב"י שכן דעת הרי"ף הראב"ד וגם המ"מ לא כ"כ בשמו ולקמן בסימן רט"ז כתבתי שנוסח אחר יש בדברי רי"ף) ולדעת המפרשים האלו צ"ל דהא דקתני בתוס' הנ"ל במוכר חפץ לחבירו כו' שחייב להעמיד לו מקחו היינו בפסק דבר שכבר יצא השער שבשוק שכיון שמצוי בשוק טובא כרשותו מיקרי אבל לא יצא השער לא וכ"כ ב"י לקמן בסימן רי"א שכן דעת הרמב"ם עמ"ש שם ס"ה ועיין בד"מ ובהגהותיו מה שיש לתמוה על מ"ו ר"ס מ"ש בזה:
ד סָעִיף ז כך אין אדם משייר כו' עיקרא דהאי מילתא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) אמר ר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לא' ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ע"כ. ומפרשי לה התוס' לענין מוכר (ודלא כרשב"ם דמפרש לה לענין שכ"מ כ"כ ב"י ול"נ דאף דבפירוש השמעתתא המה מחולקים לדינא אין חילוק ביניהם ומשום הכי כ"ר ברישא בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ) וכן הסכים הרמב"ן וכן דעת הרמב"ם ורבינו ודין זה הוא כששייר כל הפירות והוא מה שהזכיר רבינו בס"ס זה ודין משייר מקצת פירות שהזכיר רבי' כאן הוא מהא דאמרי' בב"ב (דף ס"ג) בן לוי כו' [עב"ח שהביא לשון הגמרא ופי' ר"ש כיון ששייר לנפשו ודאי לא על חנם התנה אלא שייר ליה מקום צימוח המעשר דהוה בעולם ול"ד משום דא"ל ע"מ הוה דינא הכי דהא בפ' מי שמת אמרינן דאם מכר ליה דקל ואמר ליה חוץ מפירותיהן דשייר מקום פירותיו ש"מ דלאו באמירת ע"מ תליא מילתא עכ"ל ר"ש וכתבו הרא"ש והרמב"ן דלפי מאי דאמרינן דשיור לאחר לא הוה שיור הכל לבעל הדקל ולא למוכר וכ"כ ר"ן וברמב"ם פכ"ג דמכירה כתב התם מכר דקל לאחד ופירותיו לאחר כולי אין לאחר כלום וכתב המ"מ לא ביאר הרב ז"ל אם יהיה למוכר להפירות או קנה הראשון הכל והרשב"א ז"ל כתב שם דהכל לראשון והוא פי' במקבל מתנה ואמר שהכל למקבל וה"ה במכירה עכ"ל ושיטת רבי' כשיטת אביי והמפרשים הנ"ל ולכאורה נראה שאם שניהם במכר או אם ירצה הראשון הפירות צריך לשלמם להמוכר ואע"ג דבקרקע אין הדמים מודיעים מ"מ אין לך מקח טעות גדול מזה שזה גילה דעתו ואמר בשעת מכירה הריני אני מוכר לראובן הדקל בעד י' זהובים והפירות לשמעון בעד י' זהו' ואיך יקחנו ראובן הכל בעד י"ז ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זה משום פשיטותו ומיהו מדמסיק רבי' בס"ס זה וכתב ז"ל וכן אם מכר או נתן דקל לא' ופירותיו לאחר ראשון יקנה דקל ופירות משמע דס"ל דאפילו שניהם במכירה אפ"ה זכה הראשון וכן משמע ל' הר"ן שכתבתי בפרישה ע"ש ועוד דא"כ דצריך ליתן בעדם מעות למה הוצרכו לומר דהמוכר דקל ואמר חוץ מפירותיו דהוי שיור לגבי נפשיה משום דשייר לנפשו מקום צמוח הפירות בלאה"נ הא עכ"פ לא זכה בהן הלוקח בלא נתינת דמיהן ואפשר דטעמא הוא משום דמיד שנתן הפירות לשמעון הרי יצאו מרשותן ושמעון לא מצי קני להו כיון דלא שייר לו מקום הפירות נמצא שתורת הפקר להן וזוכה בהן ראובן מהפקר ודוק:
ה סָעִיף יא אבל אם מתנה ע"מ כו' אהך דפריך בבן לוי ואמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל כתב הרא"ש ז"ל וא"ת ונהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אדם אמר לחבירו שדי מכורה ע"מ שתתן לי סאה חיטין מהיוצא מהשדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל ור"ל דע"כ האי תנא ס"ל דע"מ הוה שיור דאי סבר דתנאי הוא הוה ליה למיתני אם נתן לו מעשר בכל שנה קנה ואם לאו ל"ק אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוה ולהכי פריך שפיר היאך משייר דשלב"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי ל"מ לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל וביאור דבריו נ"ל שמתחילה כתב הרא"ש שע"כ המקשן מקשה שפיר מפני שמוכח מל' הברייתא דס"ל דלא הוה תנאי ואח"כ כתב דיש ליתן טעם דאף דס"ל לתנא דברייתא דבעלמא הוה תנאי מ"מ מסתמא האי בן לוי שמתנה הוי דעתיה על שיורא דאי הוה דעתו על תנאי לומר שלא יהיה המקח קיים אם לא תתן לי ה"ז לא לקח המעשר חלף עבודתו כ"א בתורת תנאי וקניין וזה אסור כנ"ל ביאור הרא"ש ונתבאר מזה דאצ"ל דלהרא"ש פליגי תנאי בזה אלא בבן לוי אמרינן דכ"ע דעתו הוי לשיורא ובעלמא דכ"ע ס"ל דע"מ תנאי הוה ולא שיורא ובזה מיושב למה נקט הברייתא בן לוי ואצ"ל דאורחא קתני ורבינו לא איירי בבן לוי כאן וק"ל ולא כב"י שכתב דפליגי ולא קי"ל כאותו ברייתא דבן לוי דס"ל דשיורא הוי אלא קי"ל דתנאה הוה ע"ש וז"א אלא שק"ק למה כ"ר דאם מתנה ואומר ע"מ שתתן לי הוה תנאי הא אפי' אמר ע"מ שיהיה לי ג"כ הוה תנאה וכל' ברייתא הנ"ל וכ"כ הוא עצמו ברמזים ובדוחק לומר שרבינו ס"ל כהרמב"ן שכתב בחידושים דבעינן שיאמר דוקא תתן לי ע"ש וכ"כ ר"ן ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.