א המוכר לחבירו בין מקרקעי בין מטלטלי חייב באחריותן שאם הוציאו מיד הלוקח מחמת המוכר או שנמצא שהיה גזול בידו חייב באחריותו וחוזר ונוטל דמיו מהמוכר אע"פ שלא פירש הלוקח אלא קנה סתם ואפילו לא נכתב האחריות בשטר חייב שתלינן בטעות הסופר שלא כתבו:
ב בד"א שהוציאו המקח מידו בב"ד ישראל כגון שהיה גנוב או גזול ביד המוכר או שבא בעל חובו וטרפה מהלוקח והכל בדין ישראל:
ג אבל אם עובד כוכבים הוציאו מיד הלוקח אינו חייב באחריותו אף על פי שטוען שהמוכר גנב או גזל חפץ זה ממנו והביא עדי עובדי כוכבים על כך אין המוכר חייב באחריותו שזה אונס הוא ואפילו הוא חמור ולקחו העכו"ם ולא לקח האוכף דאיכא למימר שהעובד כוכבים אומר אמת שהרי אינו נוטל אלא שלו כיון שלא לקח גם האוכף אפ"ה אינו חייב באחריותו:
ד ואם קבל עליו כל אונס שיארע לו בזה המקח אז חייב באחריותו אפילו אם הוציאו עכו"ם מידו אבל אם שטפה נהר או שפסק ממנה הנהר שהיו משקין אותה ממנה וכיוצא בזה אינו חייב באחריותו כיון דאונסא דלא שכיח הוא ולא עלה על דעת המוכר שיבוא עליו כזה שיקבלנו עליו:
ה וכתב הרמב"ם ז"ל והוא הדין נמי בכל תנאי שבממון שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבגללן היה התנאי והן היו בדעת המתנה כשהתנה כההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא קבלא עלייהו המוכרין למעברינהו וכל אונסא דאתייליד ושכר המוכר ספינה להביאם ללוקח ונסתם הנהר ואמרינן שלא היה צריך לשכור בהמות להביאם שבודאי לא היה בדעתו על אונס כזה:
ו ואם פירש המוכר בפירוש שלא יקבל עליו אחריות אפילו אם נמצאת גזולה ולקחה הנגזל מיד הלוקח אין המוכר חייב באחריותו ואין צריך לומר אם טרפה בעל חוב שאינו חייב באחריותו שכל תנאי שבממון קיים:
ז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבינו ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהיה לו בכפר כל מדה בכך וכך ועשה לו שטר עליו במעות לפי אומד סכום המדות וכשבאין לחשבון אם יוסיף היין יוסיף לו מעות ואם יחסר יחסר לו מעות ומסר המוכר ללוקח מפתח המרתף והתנו ביניהם וזה לשון התנאי שלא יהא אחריות על המוכר מאותו יין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד וגם לא יהא אחריות על הלוקח כי אם לענין הטעם לבד כגון אם יחמיץ יהא באחריותו לדבר זה ועתה בא עכו"ם אנס על הכפר לשלול וירא המוכר שמא ינסך היין והתרה ללוקח שימדוד היין קודם שיבוא שם האנס ואמר הלוקח אין עלי אחריות כי אם לענין הטעם והמוכר טוען אם יתנסך יתנסך ברשותך כי מסרתי לך כבר המפתח ואין עלי אחריות אלא שבירת החבית ושפיכתה לכן אם יתנסך חייב אתה ליתן לי מעותי ואף על פי כן אם תרצה לבטל המקח עכשיו וישאר היין ברשותי לי ולמזלי אבטלנו ואתן לך שטרך והלוקח השיב איני רוצה לבטלו כי עליך ליתן לי היין באיזה זמן שארצה למדוד אותו כי לא פסקנו זמן למדידה ועכשיו הייתי הולך למדדו לולא סכנת הדרך תשובה רואה אני התנאים שהתנו ביניהם המוכר שהתנה שלא יהיה עליו אחריות מאותו היין אלא אם תשבר החבית או תשפך בלבד ותנאי הלוקח שלא יהיה אחריות עליו מן היין אלא לטעם בלבד אם יחמיץ ואם יארע בו הפסד ניסוך לא פירש על מי יהיה אותו אחריות ואיכא למידק אחריות שבירה ושפיכה קבל עליו המוכר בלבד ולא אחריות שום הפסד אחר שיבוא ליין ואיכא נמי למידק איפכא שאחריות הטעם קבל עליו הלוקח בלבד ולא קבל עליו אחריות שום הפסד אחר שיבוא ליין והואיל דאיכא למידק הכי והכי אוקי ממונא בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהן כי עדיין לא פרע המעות ועוד כי הדבר מוכיח כן כי המוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכה ושבירה ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי אלא שכתבו אונס שפיכה ושבירה דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו להזכיר בכתיבה אבל הלוקח לא קבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל בטעם ואין להכניס בכלל אונס זה שום אונס דאתי ליה מעלמא אלא לכל שאר אונסין נשאר ברשות המוכר ומה שאמר המוכר ללוקח כשהיה היין בספק שהיה רוצה לחזור בו מן המקח ולא רצה הלוקח בזה לא הורע כחו של לוקח כי רוצה לעמוד במקח ע"פ התנאים שהתנו ביניהם:
א סָעִיף א המוכר לחבירו בין מקרקעי בין מטלטלי חייב באחריותן וכו' ואפילו לא נכתב האחריות בשטר חייב דתלינן בטעות הסופר שלא כתבו בפ' קמא דמציעא (טו:) אסיק רבא הלכתא אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר: כתב בעל התרומות בשער מ"ז דלא אמרינן שאע"פ שלא קיבל עליו אחריות כמו שקיבל דמי אלא במוכר בשטר אבל במוכר ע"פ כיון דזביני לא הוו דלא כתיב בהו שטרא הכי נמי אמרינן דאחריות לא קיבל אבל אם קיבל בפניהם אע"פ שלא נכתב הרי זה גובה בעדי המכירה מנכסים משועבדים כדגרסינן בפ' חזקת (בבא בתרא מא:) עכ"ל אבל נ"י כתב אחריות טעות סופר הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפילו מוכר שדהו בעדים קיימא לן דגובה מנכסים משועבדים אע"פ שלא פירשו אחריות כלל גובה וכ"כ הרשב"א והר"ן עכ"ל ועיין במה שכתב עוד בפ' חזקת גמרא כל חזקה שאין עמה טענה וכו' בזה ובנותן שדהו בעדים וקיבל עליו אחריות: וכתב עוד שלשה מיני אחריות הם אחריות דנפשיה אחריות דמחמתיה אחריות דעלמא אחריות דנפשיה כי ההיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) אחריות דמחמתיה כגון דבעל חוב דידיה אחריות דעלמא כגון נמצאת שדה שאינה שלו ולפיכך כתב רבינו האי דנהי דמסתמא אע"פ שלא פירש כולם בכלל והיכא שפירש אחד מהם הרי הוא כאילו מיעט שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש לו אחריות דנפשיה הרי הוא כאילו מיעט אותו דמחמתיה ודעלמא שהם למעלה ממנו ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דעלמא שהוא למעלה ממנו אבל אם פירש דעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהם למטה ממנו בכלל ואם פריש דמחמתיה נהי שאין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו דנפשיה שהוא למטה ממנו בכללו אבל במתנה דלאו אחריות ט"ס הוא צריך לפרש את כולם הא קבל עליו אחד ממיני אחריות שזכרנו אין לך בו אלא פירושו בלבד אבל לא לשלמעלה ממנו ושלמטה ממנו אלו דברי גאון כמ"ש הרמב"ן וביאר טעמן כדי לישבן ולהלמן הר"ן ז"ל עכ"ל וכתב הר"ן בפ' מי שהיה נשוי שאם כתב שהוא מוכר שלא באחריות כלל אפילו אחריות דנפשי' לא קיבל עליה ומיהו דוקא בזכות שיבוא לו מיום זה ואילך אבל בזכות שהיה לו כבר אע"פ שלא קיבל עליו שום אחריות אותו זכות מיהא קיבל עליו שלא יוכל לערער מחמתו והביא ראיה לדבר:
ב סָעִיף ב ומ"ש בד"א שהוציאו המקח מידו בב"ד ישראל וכו':
ג סָעִיף ג אבל אם עובד כוכבים הוציאו מיד הלוקח אינו חייב באחריותו אע"פ שהעכו"ם טוען שהמוכר גנב או גזל חפץ זה ממנו וכו' ואפילו הוא חמור ולקחו העכו"ם ולא לקח האוכף וכו' בפ' חזקת (בבא בתרא דף מה:) מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבן ליה חמרא לישראל חבריה וקא אתי עכו"ם ואניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא אבל אניס ליה לדידיה ולאוכפא לא אמימר אמר אפילו ליכא כל הני לא מאי טעמא מידע ידיע דסתם עובד כוכבים הוא אנס וכו' ופסק הרי"ף הלכה כאמימר וכן פסק הרמב"ם בפי"ט מה"ט וכתב ה"ה וכן הדין לעולם אינו חייב אלא א"כ תצא ממנו בדינינו וכדאמרינן (ב"ק ט.) אחוי טירפך ואשלם לך ופי' רש"י שכדין טרפוה ממך וכן עיקר ואפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו:
ד סָעִיף ד ומה שאמר ואם קיבל עליו כל אונס שיארע לו בזה המקח אז חייב באחריותו ואפילו הוציאו עכו"ם מידו גם זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב ה"ה הטעם הוא לפי שהוא אונס מצוי וכיון שקיבל עליו כל אונס זה הוא בכלל: ומ"ש אבל אם שטפה נהר או שפסק ממנה הנהר וכו' אינו חייב באחריותו כיון דאונסא דלא שכיח הוא וכו' עובדא בפרק מי שאחזו (גיטין עג.) וכתב הרשב"א בתשובה אפי' כתב שהוא מקבל עליו כל אונסים שבעולם שיתיילדו אין אונס דלא שכיח בכלל:
ה סָעִיף ה ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וה"ה לכל תנאי מתון שאומדין דעת הנותן וכו' עד כשהתנה בפי"ט מה' מכירה וכתב ה"ה פשוט הוא שלמדין מדבר לחבירו בכל כיוצא בזה: ומ"ש כההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא וכו' בפ' מי שאחזו שם:
ו סָעִיף ו ומ"ש ואם פירש המוכר בפירוש שלא קבל עליו אחריות אפילו אם נמצאת גזולה וכו' אין המוכר חייב באחריותו וכו' בפ' חזקת (בבא בתרא דף מד:) אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא ב"ח וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינו שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב זביד וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מכירה ועיין בפ' איזהו נשך בענין פטומי מילי ועיין בסימן ר"י:
ז סָעִיף ז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבינו ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהיה לו בכפר וכו' כלל ק"ב סי' ב': ראובן שקיבל בית משכנתא מהעכו"ם ומכרו באחריות לשמעון ועתה תבע העכו"ם את היהודי לדין בערכאות ודנו לגבות השכירות של כל שנה מפני שאומרים שאסור ליקח רבית אם ראובן חייב לשלם לשמעון עיין בתשובת הרא"ש כלל י"ח סימן ד' :
א סָעִיף א המוכר לחבירו בין מקרקעי בין מטלטלי חייב באחריות וכו'. בברייתא פרק חזקת מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו ופרכינן עליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני רישא בראובן שגזל וכו' אלמא דס"ל לתלמודא דאין חילוק בין מטלטלי למקרקעי ובכל ענין חייב באחריותן והיינו משום דסתמא דמילתא לא יהיב אינש זוזי בכדי ול"מ מטלטלי אלא אפי' מקרקעי דסד"א עביד אינש דזבין ארעא ליומיה אפ"ה חייב באחריותו ול"מ בקנה בסתם אלא אפילו קנה בשטר דסד"א דכיון שלא נכתב האחריות בפירוש ודאי נמלך ביה במוכר ולא קיבל עליה אפ"ה חייב באחריות וכדאסיק רבא בפ"ק דמציעא דאחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ט מה' מכירה וז"ל כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין ה"ז חייב באחריותן וכו' אע"פ שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפי' מכר הקרקע בשטר וכו' אלמא דס"ל דבלא שטר יותר מסתברא לומר דחייב באחריותו וכ"כ הסמ"ג במצות לא תונו ע"ש אכן בעל התרומות בשער מ"ז כתב לענין משועבדים בהיפך דדוקא במוכר בשטר התם הוא דטורף ממשועבדים אפילו לא נכתב האחריות דאחריות ט"ס הוא אבל במוכר שדהו בעדים בלא שטר אינו גובה ממשועבדים דכיון דזביני קלילי הוו דלא כתיב ביה שטרא ה"נ אמרינן דאחריות לא קביל אם לא שקבל בפירוש בפני עדים ומ"מ נראה דאף לפי סברתו מבני חרי מיהא גובה ואיך שיהיה לא קיי"ל כמותו אלא כדברי נ"י בפ"ק דמציעא בשם הרשב"א והר"ן דאפילו במוכר בפני עדים ולא פירש אחריות כלל גובה ממשועבדים וכדמשמע מלישנא דהרמב"ם ורבינו דבלא שטר מסתברא טפי למימרא דחייב באחריות מן הסתם והא דמשמע מדברי רבינו דאף ממטלטלים שמכר הלוה יכול הב"ח להוציא מיד הלוקח היינו דוקא במטלטלי שהיו בידו בשעה שלוה וכתב ליה אגב קרקע ולדינא דגמרא ועיין לעיל סי' ס' וסי' רי"א:
ב סָעִיף ב בד"א שהוציאו המקח מידו וכו'. בפרק חזקת פליגי אמוראי היכא דאתי עכו"ם וקא אניס לה מיניה רבא ס"ל דינא הוא דאתי מוכר ומפצי ליה מיניה פי' ידון עם העכו"ם אולי יוציאנו מידו בדין דעכו"ם צייתי דינא הם וכשדן עמהם בדיניה' וזכה העכו"ם בדין חייב המוכר להחזיר ללוקח מעותיו ואמימר ס"ל דאינו חייב לפצות מידע ידיע דסתם עובד כוכבים אנס הוא ואין ספק דשלא כדין יוציאו בדיניהם ובעדות עכו"ם ולפיכך אין המוכר חייב באחריותן ופסקו הפוסקים דהלכה כאמימר וממילא נשמע דה"ה בישראל דקא אניס ליה שלא כדין נמי אינו חייב המוכר באחריותן וכ"כ ה"ה ומה שמחלק בין ישראל לעכו"ם ולא קמחלק בישראל במיניה וביה היינו משום דלא שכיח מילתא שיהיה כח לישראל לגזול לחבירו בלא עדים ובלא ראיה:
ג סָעִיף ג ומ"ש ואפי' הוא חמור וכו' ולא לקח האוכף וכו'. שם מפורש בגמרא:
ד סָעִיף ד ואם קבל עליו כל אונס וכו'. בפרק מי שאחזו מפורש דשטפה הנהר וכו' כיון דאונסא דלא שכיחא הוא לא קבל עליו וממילא משמע דהיכא דאתי עכו"ם וקא אניס לה דאונסא דשכיחא הוא קבל עליו וכן פסק הרמב"ם בפי"ט והסמ"ג במצות לא תונו:
ה סָעִיף ה וכתב הרמב"ם והוא הדין וכו' שם: ומ"ש כההיא דרב פפא וכו'. בפרק מי שאחזו:
ו סָעִיף ו ואם פירש המוכר וכו'. בפרק חזקת ופסק כרב זביד וכן פסקו הרב אלפס והרא"ש והרמב"ם וכן כתב הספר מצות גדול במצות לא תונו בשם הרמב"ם מיהו אח"כ כתב וזה לשונו אבל ר"י פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר כלום מאחר שהנגזל טורף קרן ופירות אבל בב"ח שאינו טורף פירוש כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר וכן מוכח בפרק קמא דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו בו רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה וא"כ מדבר שלא באחריות מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לד"ה יש לו מעות מן המוכר עכ"ל וע"ל בסימן ל"ז סעיף ח' וט' ובמ"ש לשם בס"ד:
א סָעִיף א וכ"כ הגמ"ר פרק איזהו נשך:
ב ועיין במרדכי ריש אע"פ שהאריך בזה אימת אזלינן בתר אומדן דעת המתנה. וכתב הרא"ש בתשובה סימן א' כלל כ"ב בראובן שמכר קרקע לשמעון ליתן לו המעות לאחר זמן ושמעון נתן המעות ליד סופר העיר ופסק דלא נתקיים התנאי דלו ולא לאחר משמע והמקח בטל. ועיין עוד שם כלל ק"ה סי' ה' מדין אומדן דעת המתנה:
ג ועיין סי' ר"י מדין זה:
ד סָעִיף ד ופסק דאם המנהג כך או שהוא דינא דמלכותא אין ראובן חייב להחזיר לו נזקו ואם בא מחמת ראובן חייב לשלם לו וע"ש:
א סָעִיף א המוכר לחבירו כו' בב"מ דף ט"ו אמר רבא אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר: ומש"ר שאם הוציאו מיד הלוקח מחמת כו' לא זא"ז קאמר דהו"א דוקא אחריות מחמת מוכר כגון ב"ח דהוא שכיח ומסיק אינש אדעתיה הו"ל כאילו התנה משא"כ אחריות דגזילה בידו דאינו [שכיח] (וכמ"ש בדרישה בשם ב"י דג' מיני אחריות הן ודאחריות דמחמתיה דהיינו ב"ח הוא בכלל אחריות דעלמא דהיינו גזילה ולא איפכא ע"ש) קמ"ל ואם המוכר מתנה שא"ל שמוכר בלא אחריות הסברא הוא בהיפוך דמאחר שאמרו חז"ל דגם אחריות שאינו מחמתיה מסתמא קיבל עליה אלא שזה המוכר התנה שלא יהא עליו אחריות והלוקח קיבל עליו זה הו"א דלא קיבל עליו אלא אחריות דב"ח של המוכר דאסיק אדעתיה הלוקח דעבורו התנה המוכר אבל לא אסיק אדעתיה שימצא שלא היה השדה שלו מעולם קמ"ל רבינו בסמוך דג"ז בכלל התנאי וכתבה לרבותא מטעם שכתבתי והוא פלוגתת ר"פ ורב זביד בפ' חזקת: וחוזר ונוטל דמיו מהמוכר פי' הדמים שנתן לו בשעת קנין וכן מבואר במיימוני ובש"ע ואע"פ שגובה ממנו גם שבח ופירי אין כאן מקום דין זה ולא בא לכתוב אלא שאחריות ט"ס הוא ועוד דהכא מיירי גם במטלטלין דמסתמא אינן נשבחין ועוד דגם בקרקע הב"ח אינו נוטל אלא חצי השבח כמש"ר בסימן קט"ו וגם הנגזל צריך לשלם לו ההוצאה כמש"ר בר"ס שע"ג ע"ש: אע"פ שלא פירש כו' ואפי' לא נכתב האחריות כו' פי' ל"ת דוקא כשמכרו בע"פ ולא כתב שטרא בהא הוא דאמרינן דאפילו קנה סתם מסתמא חייב באחריות דחזקה דאין אדם מניח מעותיו על קרן צבי אבל אם שטר בא לפנינו ולא כתוב ביה אחריות הו"א מדנפרט בו כל ענייני המכירה ולא נפרט ביה אחריות ודאי תחילת המכירה היתה ע"ת זה שלא יהיה אחריות קמ"ל דתלינן בסופר שטעה ושכח מלכתבו וכמימרא דרבא הנ"ל בר"ס זה וכבר כ"ר לעיל סימן קי"א וקי"ב לענין שטרי הלואה ועי"ל ל"מ אם לא נכתב שטר דחייב באחריותו ואמרינן מסתמא אדעתא דהכי קנהו ואם היה כותב שטר היה כותבו כן אלא אפילו אם בא לפנינו שטר ולא כתוב בו אחריות דאיכא ריעותא לפני הדיינין לאמר מדלא כתבו הסופר והוא דבר שרגילין לכתוב ודאי התנה המוכר שלא לקבל עליו אחריות קמ"ל דלא אלא תלינן הדבר בטעות הסופר:
ב סָעִיף ב בד"א שהוציאו המקח מידו כו' אבל אם עובד כוכבים כו' בב"ב דמ"ה וכ"פ הרמב"ם: ומש"ר כגון שהיה גנוב או גזול ביד המוכר או שבא ב"ח כו' מאחר שכבר אמרו שגם גזילה בכלל האחריות מאז פשוט יותר מהסברא שחייב בו ולכך הקדימו רבינו אלא שקשה ל"ל לרבינו למיכתב האי כגון שהיה כו' דהא ע"ז קאי ואפשר דבא ללמדנו דאפילו בהכי שיש להנגזל עדי גזילה ולב"ח ש"ח בידו אפ"ה אינו חוזר הלוקח על המוכר אא"כ הוציאו מידו בב"ד הא אם נטלוהו מידו בלא ב"ד וכ"ש אם נתרצה הלוקח ליתן לו בעצמו ע"פ עדותו ושט"ח דאינו חוזר על המוכר דיאמר לו המוכר אחוי לי טרפך ואשלם לך וכ"כ המ"מ פי"ט מה"מ: ואפילו אם הוא חמור ולקחו העכו"ם ולא לקח האוכף גם זה שם בגמרא ואפשר דמש"ה נקט אוכף משום שדרך העולם להקפיד שלא להניח על החמור והסוס אוכף שאינו מיוחד לו פן יעשה מכה על גבו מחמת שאינו עשוי ע"פ מדתו והו"א כיון דזה מניח האוכף המיוחד לבהמה זו ודאי קושטא קאמר קמ"ל:
ג סָעִיף ד אז חייב באחריותו כו' דגם זה בכלל אונס מצוי הוא המ"מ:
ד סָעִיף ה וכתב הרמב"ם כו' בפי"ט מה"מ כ"כ: כההיא דר"פ ורב הונא כו' בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ג:)
ה סָעִיף ו ואם פירש המוכר כו' אפילו אם נמצאת גזולה כו' כרב זביד דפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ד) וע"ל סימן ל"ז מ"ש: ואצ"ל אם טרפה כו' עיין מ"ש בזה בריש הסימן:
ו סָעִיף ז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב סימן ב': ולכשיבואו לחשבון אם יוסיף כצ"ל וכן הוא בתשובה: ומסר המוכר ללוקח מפתח המרתף כו' יש לדקדק בשאלה זו למה הזכירו מסירת המפתח הלא מסירת המפתח אינו מקנה כמ"ש לעיל סימן קצ"ב ואף שבסימן זה נתבאר דאם המנהג להקנות בו קונין דלא גרע מסימטא מ"מ לא הו"ל לסתום אלא לפרש דהמנהג היה לקנות במסירת המפתח וגם מאי נ"מ באיזה ענין קנהו ובפרט בגוף השאלה בתשובת הרא"ש שם כתב שהשכיר לו המרתף ובדבר ידוע משמע שהקנה לו היין במקום שהיה מונח בו ועוד יש לדקדק שכפל ושילש ענין המדידה וק' הלא הקנין אינו תלוי במדידה וכמ"ש לעיל סימן ר' ס"י וי"א אם לא באומר כור בל' אני מוכר לך ומטעם דאז אמרינן דכוונתו לקנות דוקא כור לא פחות ולא יותר כמ"ש שם משא"כ בנדון זה ומה זה שאמר שהתרה בו שימדוד קודם שיבא האנס הול"ל לך והציל היין קודם שינסך ומה השיב לו הלוקח עליך ליתן לי היין באיזה זמן שארצה למדוד הו"ל להשיב בקיצור אתה קבלת אחריות ניסוך היין גם כן עליך גם חזר ואמר כי לא פסקנו זמן למדידה הול"ל כי לא קבלתי עלי אונס ניסוך לכן נ"ל שבודאי המעשה היה שהקנה לו היין בקנין גמור בשעה שפסקו דמי היין המדה בכך וכך וכמ"ש בתשובה הנ"ל שהקנהו אגב מקום שהיה מונח בו במרתף וגם רבינו (ז"ל בלשונו) הביא ל' התשובה כתוב כן ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין כו' משמע שמכרו מכירה גמורה אלא שלא רצה המוכר שיקחנו הלוקח לרשותו עד שימדדנו תחילה וידעו כל א' כמה מידות יש בהחביות ועפ"ז ישלם לו וז"ש ראינו שמכר לשמעון במכירה גמורה וגם מסר לו המפתח להיות ברשותו לילך למדד אימת שירצה גם כדי שיראה על החביות שלא יחמיצו ולא היה חסר אלא המדידה שהיה תנאי ביניהם שלא יקחנו בלא מדידה ומש"ה דקדק המוכר על המדידה כדי שיהיה ברשות הלוקח לגמרי והלוקח לא רצה למדדה עכשיו מכח סכנה וא"כ היין בחזקת המוכר אף אם יתנסך וק"ל כנ"ל ביאור כלל דברי התשובה ושאר הפרטים אפרש א' לא' בס"ד ודוק: ועתה בא אנס על הכפר לשלול נראה שהיה אנס כדרך הקדרים שבאו לשלול וליטול דברי המטלטלין הקלים ומניחים כל דבר כבד מונח על מקומו כי לא יטפלו בו בדרך מחמת היראה המוטלת עליהם מש"ה לא היה ירא המוכר שהאנס יקחנה עמו בשללו ולא חשש כ"א על הניסוך וק"ל: והלוקח השיב לו עליך ליתן היין באיזה כו' לא שהיה דעתו שאם יתנסך שיתן לו יין אחר כי בודאי אפילו לסברתו דגם זה בכלל האחריות הוי לא הוי אלא להחזיר מעותיו לא ליתן לי יין אחר אלא כוונתו היתה דלא היה יכול להפסיד דאם ינסך הרי הוא חייב להחזיר לו מעותיו ובאם לא ינסך ישאר במקח היין והמוכר לא רצה לעמוד בספק זה אלא א"ל החזר לי המפתח כו' כי נתייקר היין ודוק: אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו כו' עבד"ר:
א סָעִיף א המוכר לחבירו כו' חייב באחריות כו' הנ"י כ' שם בפ"ק דב"מ ז"ל ג' מיני אחריות הן אחריות דנפשיה אחריות דמחמתיה אחריות דעלמא אחריות דנפשיה כההוא דפרק מי שהיה נשוי כו' (וכתבו רבינו סימן שאחר זה בס"ג ע"ש) אחריות דמחמתיה כגון דב"ח דידיה אחריות דעלמא כגון נמצאת שדה שאינו שלו ולפיכך כתב רבינו האי דנהי דמסתמא אע"פ שלא פירש כולם בכלל היכא שפירש אחד מהם הרי הוא כאילו מיעט שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש לו אחריות דנפשיה הרי הוא כאילו מיעט אותו דמחמתיה ודעלמא שהם למעלה ממנו ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דעלמא שהוא למעלה ממנו אבל אם פירש דעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהם למטה ממנו בכלל ואם פירש דמחמתיה נהי שאין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו דנפשיה שהוא למטה ממנו בכללו ורבינו כתב מחמת מוכר וכ"ש המוכר עצמו דהיינו אחריות דנפשיה:
ב סָעִיף ז אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו וא"ת אדרבה נאמר כיון דלא שכיח לא קבלו המוכר עליו כמש"ר בסימן זה ס"ד ודוחק לומר דלא שכיח כ"כ כמו שבירה ושפיכה אבל מ"מ שכיח הוא קצת וי"ל דע"כ לא קאמר לעיל דאין המוכר מקבל עליו אחריות בזה אלא כשאין הלוקח מתנה בהדיא איני רוצה לקבל עלי אחריות אבל כאן שפירש בהדיא שאחריות הטעם לבד מקבל עליו ולא שום אונס אחר ממילא חייב המוכר בשאר אחריות אלא שתאמר הלא גם המוכר התנה דוקא אחריות דשבירה ושפיכה אני מקבל עלי ולא שום אונס אחר ע"ז קאמר כיון דחזינן שקיבל עליו אחריות דעלמא אמרינן מסתמא אי הוה מסיק אדעתיה אונס ניסוך היה ג"כ מקבל עליו כי לא היה רוצה הלוקח לקנות עד שיקבל עליו אחריות דעלמא ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.