א ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו שלא באחריות ובא לוי בעל חובו להוציאה משמעון אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין לוי יכול לומר מה לי ולך והלא אין עליך אחריות שיאמר לו אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי ונפקא מינה במה שראובן טוען כנגד הבעל חוב שאם עשאה לו ראובן אפותיקי אף על פי כן יכול לסלקו במעות ושמעון לא היה יכול לסלקו במעות אי נמי נפקא מינה במסיק בה שיעור ארעא ולא שיעור שבחא דאם היה לוי גובה משמעון הלוקח היה גובה גם השבח ולא היה נותן לו אלא ההוצאה אבל כשלוקחו מיד ראובן אינו נוטל אלא הקרקע ולא השבח:
ב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה משמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרפה אינו יכול לחזור על שמעון דנהי שלא קבל ראובן אחריות שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו מ"מ אחריות של עצמו ודאי קבל עליו וכיון שבעל חובו טורפה הוי כאילו הוא בעצמו טורפה אבל אם ב"ח של אביו דראובן בא לטרפה חייב שמעון לסלקו כאילו בא אחר לטרפה:
ג ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי ההקנאות ועדיין לא נתן המעות ויצא קול שיש עליו עוררין אם אחר שיצא הקול גילה הלוקח בדעתו שהיה רוצה לקיים המקח כגון שהלך סביב מצרי השדה לראות ענין השדה אז קיים המקח לגמרי ואינו יכול לומר אחזיק במעות בשביל קול הערעור שיצא עליו אפילו אם קנה באחריות אלא יתן לו מעותיו ולכשיוציאוה מידו יתבענו לדין ואם לא הלך על מצרי השדה לאחר שיצא הקול יכול לעכב המעות דכיון שיש עליו עוררים הוי כמו מקח טעות דלא סגי דלא צריך טירחא לבי דינא ולמיבטל מעבידתיה והוי כשאר מומין למיהוי מקח טעות וכתב א"א הרא"ש ז"ל דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור אלא אחד בא וערער ואמר שדה זו גזלה ממני ראובן ואביא עדים או שאמר יש לי חוב על ראובן ויש לי שטר עליו שאם לא יצא אלא קול אפי' לא נתקיים המקח לגמרי אינו יכול לעכב המעות דבשביל דברים בעלמא לא יעכב מעותיו של ראובן אבל אם יראה לבית דין אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו מקוים ואומר שרוצה לקיימו אם הוא אומר שיכול להביא עדים תוך שלשים יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אבל אם המערער מרחיק זמן הבאת עדיו חזינן אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיכול שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו מיד אבל אם לא אמיד ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין:
ד כתב הרמב"ם אסור לו לאדם למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עוררין עד שיודיענו אע"פ שאחריותו עליו שאין אדם רוצה ליתן מעותיו ויצטרך לירד עם חבירו לדין:
ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קנה בתים משמעון בקנין סודר ונתן לו מהמעות אלף זהובים והתנו ביניהם שיתן לו ראובן תשלום המעות לשלשה זמנים וקודם שהגיע זמן הפרעון הראשון יצאו שטרי חובות על המוכר הראשון שמכר לשמעון בתים אלו ביותר מכדי שיווי כל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ושמעון גם כן אין לו קרקע על מה שיהיה אחריות בתים אלו ורוצה ראובן לחזור בו לפי שעדיין לא החזיק חזקה דדייש אמצרי ועוד דשמעון זה קא עייל ונפיק אזוזי כיון שקבע זמני הפרעון והיה מעכב על ראובן הלוקח ליכנס בבתים עד שיפרע לו הממון כולו ושמעון טוען אחוי לי טרפך ואשלם לך שלא היה מאמין שהיו החובות אמת ושהיו כנגד כל שיווי הקרקע וב"ד נודע להם סכום החובות וצוו לעשות שומא בכל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ולא היו שוים כמו החובות ולפיכך תבע ראובן מב"ד שיבטלו המקח ושיחייבו לשמעון להחזיר האלף זהובים שלקח שאין לך מקח טעות גדול מזה שלמחר יטרפוה ממנו ואין לו על מה לחזור וב"ר נתאחרו לגמור דין זה שנה אחת מחמת שלא היה להם פנאי ועתה יצאו שוברות על החובות ובא שמעון לתבוע מראובן שיקיים המקח ויתן לו מעותיו וראובן טוען שכבר בטל המקח מהטעמים שהזכרנו ועוד שב"ד נתנו לשמעון כמה זמנים זה אחר זה להראות השוברים על החובות ועברו הזמנים ולא הביא כלום וכיון שראה הקונה שלא הביא כלום עשה במעותיו שהיה לו לתת באלו הבתים תועלתו והוציאם ומה שלא גמרו ב"ד הדבר לא היה אלא מחמת שלא היה להם פנאי. תשובה כיון שעדיין לא פרע כל המעות וגם שמעון היה מעכב על ראובן מליכנס בבתים עד שיפרע כל המעות וקודם שפרע נתברר הערעור וחזר בו ראובן נתבטל המקח כיון שאמרו לשמעון להראות שוברי השטרות ונתנו לו זמן אחר זמן ועברו הזמנים ולא הראה השוברים דלא אמרינן לראובן להוציא מעותיו לאיבוד כיון שאין לשמעון אחריות נכסים שיחזור ראובן על נכסי שמעון אם יוציאו הבתים מתחת ידו ואף ע"פ שעתה יצאו שוברין על השטרות כבר נתבטל המקח כיון שעבר זמן ב"ד ולא הראה השוברים:
ו ועוד אני אומר מה שאמרו הדיינין לשמעון להראות השוברים ומשמע מדבריהם הא אם הראה השוברים שהיה קיים המקח אינו כן שאפילו אם היה נותן השוברים ליד ראובן היה יכול לחזור בו דמצי למימר איני רוצה לקנות קרקע להיות זקוק לשמור שובר לעולם שאם יאכלו העכברים השוברים או ישרפו יפסיד הקרקע ולא תועיל לי חזקה אע"ג דקיי"ל דכותבין שובר אם איבד המלוה השטר שאני התם כדמפרש טעמא אבד שטרו של זה יאכל הלה והרי כיון שאנו יודעין שחייב לו לא יפסיד מעותיו בשביל שהפסיד שטרו ואע"ג שגם הלוה צריך לשמור את שוברו שמא ימצא המלוה שטרו ויגבה ממנו פעם שנית הא קאמר תלמודא עבד לוה לאיש מלוה וזקוק הוא לזה מאחר שהמלוה עשה עמו טובה אבל בנדון זה למה נכוף ללוקח להוציא מעותיו לקנות קרקע להיות זקוק לשמור שוברו לעולם ודאי אדעתא דהכי לא קנה לוקח מעיקרא וכיון שנודע כל זה קודם נתינת המעות נתבטל המקח:
ז אמנם בזה צריך לדקדק באותם האלף זהובים שנתן כבר אם צריך שמעון להחזירם לו אם יאמר לו טול אתה מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אילו נתן ראובן כבר המעות כולם לא היינו מחייבין שמעון להחזירם דפשיטא דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכי כל ימיו בעמוד והחזר קאי אם יצאו עוררין כל זמן שלא טרפוה ממנו ועתה שנתן מקצת יטול מן הקרקע כנגד המעות ונדמה להא דתניא בהשוכר האומנין [עז:] המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או קרקע נגד מעותי מהיכן מגבהו מהעידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מהזיבורית והכא נמי שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומיהו נראה דלא דמי להתם דהתם המקח בטל משום דעייל ונפיק אזוזי והלוקח דוחה אותו ואדעתא דהכי לא זכין ליה הילכך נתבטל המקח כשיעור הדמים שהוא חייב לו עדיין אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזיר לו הדמים ויתבטל כל המקח ואפילו קנה כל הקרקע בקנין סודר או בשטר המקח חוזר ואם בתר דעייל ונפיק אזוזי נתרצה המוכר לקיים המקח והלוקח חוזר בו מאחר שנתבטל כבר המקח גם הלוקח יכול לחזור בו ככל אותו הדין של חזרת המוכר דאין ביטול מקח לחצאין הילכך התם בין בחזרת המוכר בין בחזרת הלוקח הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היתה בפשיעת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות הילכך החזרה תלויה בדעת המוכר אבל בנדון זה שחוזר הלוקח בלא פשיעה אלא שירא שיפסיד מעותיו כל המקח בטל והדמים חוזרין דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנה והקדים מעותיו כדי לקיים מקצת המקח ולבטל מקצתו ודמי למקח שיש בו אונאה יתר על שתות שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המקח כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי:
א סָעִיף א ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו שלא באחריות ובא לוי בעל חובו להוציאה משמעון וכו' בפרק קמא דב"ק (ח:) ובפ"ק דמציעא (יד.) ובפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב:) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דא"ל דמפקת מיניה עלי דידי הדר איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי ומשמע דהלכה כלישנא בתרא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט מהלכות מכירה וכתב הרשב"א דדוקא במכירה דיהיב זוזי ובודאי אית ליה תרעומת עליה אבל במתנה לא: ומ"ש ונ"מ במה שראובן טוען כנגד הבעל חוב שאם עשאה לו ראובן אפותיקי וכו' א"נ נ"מ דמסיק שיעור ארעא ולא שיעור שבחא כו' כל זה כתב הרא"ש בפ' קמא דמציעא ועוד כתבו התוספות בפרקים הנזכרים נפקותות אחרות. והרב המגיד כתב בפרק הנזכר בשם הרמב"ן דאין צורך לכל זה אלא נ"מ דאיהו ידע למיטען טפי:
ב סָעִיף ב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקח משמעון באחריות ובא ב"ח של ראובן לטרפה אינו יכול לחזור על שמעון וכו' אבל אם ב"ח של אביו דראובן בא לטרפה חייב שמעון לסלקו כאילו בא אחר לטרפה בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צא: צב.) אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכר לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קיבל עליה אחריות דנפשיה מי קיבל עליה ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דיעקב וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מיניה מ"ט ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא דמי. ובפ' אלמנה ניזונת (כתובות דף צו.) בעי מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף בכתובתה כיון דאחריותא איתמי טרפה או דילמא נהי דאחריותא דעלמא לא קבילה אחריות דנפשיה קבולי קבילה ופשט הכי דאחריות דנפשיה קבילה וכתב הר"ן ומהא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות דחייב באחריות דנפשיה מיהו דוקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל בא לו זכות לאחר מכאן חוזר עליו דהרי זה כאילו הלוהו אח"כ וכתב הרא"ה דדוקא באלמנה הוא דאמרינן דאחריות דנפשיה קבילת לפי שמוכרת לעצמה אבל אפוטרופסי יתומים כיון שאין מוכרין לעצמן אלא ליתומים לא אמרינן דאחריות נפשייהו קבילו אלא חוזרים וטורפין בחובם דאע"ג דבפ' חזקת (בבא בתרא ל:) מוכח שכל שעושה מעשה במה שיש לו זכות עליו איבד את זכותו דאמרי' דיבורא מיקרי ואמר משמע הא אם עשה מעשה איבד את זכותו וה"נ אפוטרופסין עושין מעשה לא דמי דאין ה"נ דכל שעושה מעשה שהוא מוכיח הפך מה שהוא טוען דאיבד את זכותו אבל הכא שאינו טוען בגוף הקרקע כלום אלא שיש לו שיעבוד עליו מה איכפת לו אם הקרקע ביד זה או ביד אחר הילכך ודאי אפוטרופין דמו לב"ד שמכרו דליכא למימר דאחריות דנפשייהו קבילו עכ"ל וכ"ז כתב גם כן הריטב"א ז"ל:
ג סָעִיף ג ראובן (שקנה) קרקע (משמעון) [לשמעון] ונתקיים המקח בקנין וכו' בפ"ק דב"ק (ח: ט.) ובפ"ק דב"מ (יד:) ובפ' מי שהיה נשוי (כתובות צב: צג.) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משום דאמר ליה חייתא דקיטרי סברת וקבילת ומאימתי מחזיק בה מכי דייש אמצרי איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך ודברי רבינו בפי' מימרא זו כפי' ריב"ם שכתבו התוס' בפ' מי שהיה נשוי: ומ"ש ועדיין לא נתן מעות כן פי' רש"י שם ופירושים אחרים יש וע' במישרים נ"ט ח"ב. והרמב"ם כתב בפ' י"ט מהל' מכירה וז"ל המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהם קודם שנשתמש בה יצאו עליה מערערין הרי זה יכול לחזור בו שאין מום גדול מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעים לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערים ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפי' דש אמיצר שלה ועררו עם הארץ אינו יכול לחזור בו אלא עושה דין עם המערערים ואם הוציאוה מידו בדין יחזור על המוכר כדין כל הנטרפין עכ"ל ופסק רבינו כלישנא בתרא דאפי' באחריות נמי וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך: וכתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ב בשם הרשב"א דהא דיצאו עליו עסיקין היינו דוקא עוררין בגוף הקרקע אבל אם יצאו עליו חובות אפי' לא החזיק אינו יכול לחזור ועיין בתשובת הרא"ש שאכתוב בסמוך : וכתב בסוף ני"א אדם שקנה בית וקודם שנתן מעות נפל ולא החזיק בו עדיין חזקה גמורה אלא שקנהו בקנין סודר י"מ שכתבו שיכול לחזור בו וי"מ שכתבו שאינו יכול לחזור בו: וכתב א"א הרא"ש ז"ל דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור אלא א' בא וערער ואמר שדה זו גזלה ממני ראובן ואביא עדים וכו' עד הכל לפי הענין בפרק קמא דב"ק. וז"ל הרשב"א בתשובה הא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו באחריות ויצאו עליה עסיקין משהחזיק בה שאינו יכול לחזור בו דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך היינו כשהמוכר אמיד דאי מפיק לה מיניה לא יפסיד אבל כשאינו אמיד לא מפקינן מהאי דאי טרפי לה מיניה נמצא זה מפסיד ממונו עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנ"ט ח"ב בשם רב אלפס: [%ב] וכתב עוד הרשב"א שאלת ראובן הקנה שדהו לבנו קטן וחזר ומכרו לשמעון ושמעון מכרו ללוי באחריות וזקפה עליו במלוה ונשבע לפרעה לזמן מת ראובן והניח אותו הבן הקטן ובנים אחרים ואח"כ מת אותו הבן הקטן וקודם שהגיע זמן החוב שזקף עליו לוי נמצא שטר מתנת הקטן ועכשיו בא שמעון לגבות חובו מלוי וטען לוי שמכר לו שדה שאינו שלו השיב שמעון הרי החזקת בו ולא תבעוך בדין ואם יוציאוהו מידך אחוי טירפך ואשלם לך טען לוי אינך אמיד שתשלם לי ועוד שאתה דר תחת שלטון אחר ואם אפרעך אני מניח מעותי על קרן הצבי: תשובה אם המתנה בקנין הדין עם לוי ואפילו לא הגיע השטר מתנה לידו מעולם ומעתה לא תעלה חזקה לא לאב ולא לשמעון ולא ללוי האב משום דאין לו חזקה בנכסי הבן ועוד דאין מחזיקין בנכסי קטן שמעון ולוי ג"כ משני טעמים אלו ששניהם מכח האב ראובן הם באים ולפיכך אין המכר מכר וכל שהמכר אינו מכר החוב שנעשה מדמי המכר אינו ועוד שאם זה חושש לאותו שטר מתנה ורוצה מספק לצאת ידי שבועה יגבה לו שדה זו בעצמה באותו ממון שהוא חייב לו וכההיא דרמי בר חמא פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) ועוד שהטענה שטען לוי שנמצא מניח מעותיו על קרן הצבי טענה יפה היא עכ"ל: הקונה שדה מחבירו ויצאו עליה עסיקין ובא לב"ד וטוען קנה באותן מעות קרקע שאם תצא השדה מידי אמצא ממה לגבות עיין בסי' ע"ג:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם ז"ל אסור לאדם למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עוררין עד שיודיעו וכו' בפי"ט מה"מ: ומ"ש שאע"פ שאחריותו עליו הוא ממה שנתבאר בסימן שקודם זה שהמוכר קרקע לחבירו או מטלטלין סתם אחריותו עליו וכתב ה"ה דינו של הרב פשוט הוא והטעם שלא יהיה זה פחות משאר אונאות שהן אסורות ובפרק שבועת העדות (שבועות דף לא.) אמרינן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין וכיון שהלוקח לא טוב עשה נראה שהמוכר אסור למכור אותה בסתם ולא יודיעו ופירוש עסיקין עוררין מלשון התעסקו עמו (בראשית כ"ו) עכ"ל:
ה סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש ראובן קנה בתים משמעון בקנין סודר ונתן לו מהמעות אלף זהובים וכו' סוף כלל צ"ז ועיין בדברי רבינו ירוחם שכתבתי בסמוך: כתוב ברא"ש כלל ע"ו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' ושמעון ללוי באחריות ובא ב"ח וטרף מלוי ושמעון איננו לגבות ממנו מילתא דפשיטא היא שיכול לוי לגבות מראובן במקום שמעון:
א סָעִיף א ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו שלא באחריות וכו'. מימרא דאביי פ"ק דב"ק ופ"ק דמציעא ופ' מי שהיה נשוי: ומ"ש אפילו שלא באחריות. פסק כאיכא דאמרי דהתם אפילו שלא באחריות וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ט מה' מכירה: ומ"ש ונ"מ וכו'. בפ"ק דמציעא (דף י"ד) כתבו התוס' תימה מנ"מ דהא כל מה שיכול לטעון ראובן טוען שמעון דטוענים ללוקח וכו' פי' דאי ליכא נפקותא א"כ פשיטא דהדין עם לוי דמצי א"ל לראובן לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע שמעון אני נוטל אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין ודאי אם אתה באת לטעון בשביל שמעון ולהיות מורשה ואנטלר שלו אתה רשאי דאין כאן טעמא שלא יהיו שומעין טענת שקר מפי מתורגמן או שאין אדם מעיז בפני ב"ח דכל הטענות שטוען שמעון אינו אלא לפטור את ראובן וא"כ למה לא יטעון ראובן בעד שמעון אלא שאין לוי רוצה שיטעון בעד עצמו כיון דלאו בעל דברים דידי את כיון שאינני תובעך ובזה הדין עם לוי אי ליכא נפקותא וקאמר רבא דאיכא נפקא מינה וכו' וכן כתב הרא"ש בפ"ק דמציעא הנך נפקותות דכתב רבינו ולא כתב כלל הני נפקותות דכתבו התוספות והשתא ניחא דקאמר תלמודא דאע"ג דאיכא טעמא לכל צד לוי טוען לאו בעל דברים דידי את וראובן ושמעון טוענים אית לן פסידא אי לא טען ראובן והכריעו חכמים דדינא הוא דראובן טוען בהדי לוי דכיון דאמר לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומות עלי חשיב ליה מה"ט בעל דינו של לוי וחילוקי דינין אלו דאפותיקי ודשבחא ובין כשהמוכר מסלק לבעל חוב לבין כשהלוקח מסלק לב"ח הכל מתבאר לשם בסוגיא ובדברי הרא"ש:
ב סָעִיף ב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה וכו'. מימרא בפ' מי שהיה נשוי ופסק כרבא. אבל אם ב"ח של אביו דראובן וכו'. פי' כגון ששדה זו באה לראובן בירושה מאביו והוא מכרה לשמעון שלא באחריות וחזר וקנאה ממנו באחריות וטרפה ב"ח של אבי ראובן חייב שמעון לסלקו מ"ט ב"ח דאביו כב"ח דעלמא דמי וגם זה מפורש שם ובאלפסי והרמב"ם שם. ואיכא למידק דבגמרא קאמ' רבא נהי דאחריות דעלמא קיבל עליה אחריות דנפשיה לא קיבל עליה דאלמא דתלה ליה להאי דינא בקבלת שמעון ורבינו תולה אותו בקבלת ראובן שאמר דנהי שלא קיבל ראובן וכו' איברא דהכי כתב גם הרמב"ם בס"פ י"ט ממכירה ונראה דהרמב"ם ורבינו באו לפרש דהא דמחלק רבא דאחריות דעלמא קיבל עליה ואחריות דנפשיה לא קיבל עליה דמנ"ל הא ודילמא שמעון קיבל עליה אף אחריות דנפשיה דהא קיבל עליה אחריות בסתם וקאמר דהיינו טעמא דראובן גופיה כשמכר לשמעון שלא באחריות אין פירוש אחריות אלא שאם יבואו אחרים ויטרפוה ממנו שלא יחזור על ראובן אבל אין במשמעות זה שהוא עצמו יקח ממנו השדה דפשיטא דאחריו' דנפשיה קיבל עליו והשתא כשחזר ראובן וקנה משמעון באחריו' אינו אלא באותן אחריות של אחרים שראובן לא קיבל לשמעון חזר שמעון וקיבל עליו אחריות של אחרים לראובן אבל אחריות דנפשיה במקומו עומד שקיבל עליו ראובן מתחלה כנגד שמעון שלא יהא ראובן המוכר לו חוזר ומוציא ממנו כי הכא שהבעל חוב דראובן בא להוציא מיד ראובן אותה הקרקע בשביל שחייב לו ראובן ויחזור ראובן על שמעון להוצי' מידו מה שהוצי' ב"ח של ראובן מיד עצמו בשביל חובו א"כ הוא המוכר והוא המוציא:
ג סָעִיף ג ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המקח בקנין וכו'. ג"ז שם ופ"ק דקמא ופ"ק דמציעא אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אבל משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטרי סברית וקבילת מאימתי מחזיק בה מכי דייש אמצרי א"ד אפילו באחריות נמי דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך פי' ללישנא קמא באחריות אפילו החזיק בה יכול לחזור בו וללישנא בתרא אינו יכול לחזור משהחזיק בה אפילו באחריות ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שהביאו ללישנא בתרא בפסקיהם בפ"ק דמציעא וכן הרמב"ם בפי"ט מה' מכירה אבל הסמ"ג הביא הלשון הראשון בלבד במצות עשה פ"ב: ומ"ש רבינו ונתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי ההקנאות ועדיין לא נתן המעות. כ"כ הרא"ש פ"ק דמציעא ובתשובה כלל צ"ז והוא מדברי התוס' וכ"כ התוס' בפ"ק דמציעא ע"ש ריב"א אבל הרמב"ם כתב וז"ל המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהם קודם שנשתמש בה יצאו עליה מערערים ה"ז יכול לחזור בו שאין לך מום גדול מזה וכו' לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים וכו' מבואר דמיירי נמי בנתן מעות וכיוצא בזה פי' ריב"ם כמו שהביא הסמ"ג וז"ל והר"י בר מרדכי פי' שמדבר בנותן מעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותו ולא תיקן גבולי השדה שיוכל לחזור בו אם יבוא שם שום ערעור עכ"ל וכ"כ הגהות מיימוני שדברי הרמב"ם כדברי ריב"ם ומשמע מדברי כולם דכי דייש אמצרי שוב לא יכול לחזור בו אע"פ שלא יצאו עליה עסיקין אלא לאח"כ ותימא על מ"ש רבינו דדוקא כי דייש אמצרי לאחר שיצאו עליה עסיקין דזו מנין לו ואפשר דדקדק במ"ש התוס' פ' מי שהיה נשוי וז"ל וריב"ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור בו דכי היכי דתיקנו רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כ"ז שעסוקים באותו ענין מפני שלדעת כן הוא קונה ומקנה שיחזור כ"ז שירצה וכל זמן שעסוקים באותו ענין ה"נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ואימתי הויא חזקה דאמרינן גילה דעתיה שקיבלה בכל ענין מכי דייש אמצרי לידע מה היא צריכה עכ"ל מדהאריך וכתב ה"נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו שמעינן דאפילו בחזקה דדייש אמצרי אם הוא קודם שיצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו דההיא חזקה לא הוי חזקה בגילוי דעתו שמקבלה בכל ענין שהרי עדיין לא יצאו עליה עסיקין אבל מכי דייש אמצרי לאחר שיצאו עליה עסיקין התם הוא דמיקרי חזקה בגילוי דעתו דמקבלה בכל ענין אכן דקדוק זה חלוש דכבר אפשר לומר דלפי דאיכא חזקה דקנין דהוא נעל וגדר ופרץ על כן קורא לחזקה דדייש אמצרי חזקה בגילוי דעתא אבל לעולם אפי' דייש אמצרי קודם שיצאו עליה עסיקין נמי הוי חזקה בגילוי דעתו דמקבלה בכל ענין ועוד קשיא טובא דהיאך יהיה תופס רבינו לפרש מקצתו כפי' ריב"ם ומקצתו שלא כפי' ריב"ם שהרי לריב"ם מיירי בנתן מעות כמ"ש הסמ"ג והגהות מיימוני ורבינו פירשה בלא נתן מעות אלא צריך לומר דרבינו נמשך בכל דבריו אחר פירוש הרא"ש ודקדק בדבריו שכתב פ"ק דמציעא מכי דייש אמצרי פי' שהלך סביב למצרי השדה לראות ולעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מן הקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם היא באותו ענין שאמר לו המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויוכל לחזור בו עד דדייש אמצרי וכו' הנה מבואר שמפרש ההיא דדייש אמצרי דאינו אלא לאחר שיצא הקול דמתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע הלוקח ערעורו ויכול לחזור בו עד דדייש אמצרי אבל מדדייש אמצרי לאחר שנודע לו ערעורו שוב לא יכול לחזור בו והכי משמע לישנא דגמרא חייתא דקיטרי סברית וקבילת משמע דידע הערעור וסבר וקיבל כיון דדייש אמצרי אלא דקשיא לי לפי שיטתם זו דא"כ ללישנא קמא אמאי באחריות יוכל לחזור בו אפילו דייש אמצרי הלא כיון שנודע לו ערעורו ואפילו הכי דייש אמצרי כבר גילה דעתו שרוצה לקיים המקח לכן נראה עיקר כדמשמע מכל דברי שאר המחברים דמיירי בדייש אמצרי קודם שיצאו עליה עסיקין ודוק ומ"ש ב"י דדברי רבינו בפי' מימרא זו כפירוש ריב"ם שכתבו התוס' בפרק מי שהיה נשוי הוא שלא בדקדוק: ומ"ש רבינו ואם לא הלך על מצרי השדה וכו' הוי כמו מקח טעות דלא סגי דלא צריך טירחא לבית דין וכו'. כלומר אע"פ שלא יפסיד מעותיו שהרי קנאה באחריות והמוכר אמיד אפילו הכי כיון דלא סגי דלא צריך טירחא לבית דין וכו' להוציא מן המוכר יכול לעכב המעות וכו' ומשמע מדבריו דבלא אחריות אינו יכול לעכב המעות אע"פ שלא הלך על מצרי השדה אבל רבינו ירוחם כתב בפירוש דאפילו קנאה שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואפשר לומר גם כן דרבינו נמי הכי סבירא ליה אלא דכתב דאפילו בקנאה באחריות ואין צריך לומר בקנאה בלא אחריות ויש לדקדק אמאי נקט ויצאו עליה עסיקין תיפוק ליה דבא לחזור מטעם שהוזלה אי נמי רוצה שיעשה לו אחריות או רוצה לחזור מצדדים אחרים ואפשר לומר דאם בא לחזור מטעם שהוזלה או מטעם שקנאה בלא אחריות אינו יכול לחזור מאחר שכבר קנאה באחד מדרכי ההקנאות אפי' לא דייש אמצרי וכ"כ ה"ר ירוחם על שם הרמ"ה אבל כתב עוד דנראה עיקר כשיטת התוספות והראב"ד ורוב המפרשים דאף ברוצה לחזור מטעם שהוזלה או שרוצה שיעשה לו אחריות נמי יכול לחזור כל זמן שלא דייש אמצרי וצ"ל לפ"ז דיצאו עליו עסיקין דנקט לרבותא אע"פ שלא נתברר עדיין הערעור כו': וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור וכו'. בפ"ק דקמא אלא שלא נמצא בספרינו מה שכתב רבינו בשמו שאם לא יצא אלא קול וכו' עד לא יעכב מעותיו של ראובן גם רבינו ירוחם העתיק לשון הרא"ש כמו שהוא בספרינו. שוב מצאתי שכך כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ז ופירש דבריו דג' תלוקות הן. חדא הך דיצא עליה עסיקין דקאמר בגמרא דמכי דייש לא מצי לחזור מיירי שלא נתברר וכו' פירוש שאינו בא בשטר שבידו ולא הביא עדים אלא הציע בלבד דבריו לפני ב"ד וחזקה אין אדם חצוף להציע דברים שאינן לפני ב"ד אלא דמ"מ לא נתברר הערעור. ב' אם לא בא אדם לפני ב"ד אלא שיצא קול וכו' אינו יכול לעכב מעותיו אפילו לא דייש אמצרי כיון שקנאה באחד מדרכי ההקנאות. ג' אם יראה לב"ד אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו שואל זמן לקיימו כ"א עד ל' יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אפי' דייש אמצרי ואפילו המוכר הוא אמיד שיכול לחזור עליו שהרי אינו מעכב מעותיו יותר על זמן ב"ד והא דכתב הרא"ש בפסקיו פ"ק דב"ק כגון שהביא שטר שאינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו או אם הוא אומר שיביא עדים וכו' האי או טעות סופר הוא וצריך למחקו אלא כדברי רבינו וכמ"ש בתשובה וכבר כתבתי בזה בסימן ע"ג סעיף י"ז בס"ד. שוב ראיתי שהרב בהגהת ש"ע כ' וז"ל וכל זה מיירי בערעור שלא נתברר עדיין לגמרי אבל ב"ד רואין שיש אמתלא בדברי המערער אבל אם יצא רק קול וכו' עכ"ל משמע שהבין שאין בדברי הרא"ש כי אם ב' חלוקות: ומ"ש בסוף אבל אם יראה לב"ד אמתלא וכו' הוא לפרש תחלת דבריו שאמר דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור וכו' ושארי ליה מאריה דלא דק כלל:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם אסור לו לאדם וכו'. בריש פי"ט מה"מ וז"ל הסמ"ג במצות לא תונו בפ' שבועת העדות גרסינן אמר שמואל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הלוקח שדה שיש לו עסיקין וכן מן הדין אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליהן עסיקין ע"י עוררין ויש בהן דין עד שיודיעהו וכיוצא בזה כתב ה"ה דהרמב"ם הוציא דין איסור מכירה מההיא דשמואל. ומ"מ נראה דוחק שלא יכתוב הרמב"ם בספרו הדין המפורש בגמ' אשר לא טוב עשה הלוקח ויכתוב האיסור על המוכר שלא נזכר בגמ' כל עיקר ולכן נראה דבדרשת ואשר לא טוב עשה בעמיו ס"ל להרמב"ם עיקר כרב דאמר זה הבא בהרשאה וכמו שמפורש בדבריו פ"ג מה' שלוחין. ומ"ש שאסור למכור קרקע שיש עליה עסיקין עד שיודיעוהו ממצות לא תונו אתינן עליה שה"ז כמו מקח טעות וג"ז נזכר בדברי ה' המגיד:
ה סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש וכו'. בסוף כלל צ"ז ונראה בעיני שאין תשוב' זו חולקת על מ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"ב ע"ש הרשב"א וז"ל ודוקא עוררין בגוף הקרקע אבל אם יצאו עליו חובות אפילו לא החזיק אינו יכול לחזור דהתם מדבר כשהמוכר אמוד והילכך כשיצאו עליו חובות ויוכל הלוקח לדחות הבעלי חובות בטענת הנחתי לכם מקום אינו יכול לחזור אבל בדאיכא עוררין בגוף הקרקע אע"פ שהמוכר אמוד כיון שלא יוכל לסלקו מגוף הקרקע יכול לחזור כל זמן שלא החזיק וכן הרשב"א בתשובה העתיקה ב"י דההיא דיצאו עליה עסיקין מדברת כשהמוכר אמוד והילכך משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דבאינו אמוד אפילו החזיק בה יכול לחזור וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקמא ע"ש תשובת רב אלפס וכ"כ הר"י לשם וא"כ בכה"ג כתב הרשב"א דוקא בדאיכא עוררין בגוף הקרקע התם הוא דיכול לחזור כשלא החזיק בה אפי' בדאמוד אבל אם יצאו עליו חובות אינו יכול לחזור כיון שהוא אמוד אבל תשובת הרא"ש מדבר כשאין המוכר אמוד ויש לחוש שיפסיד הלוקח מעותיו הילכך יכול לחזור בו כל זמן שלא החזיק:
ו סָעִיף ז ומ"ש הרא"ש דהתם המקח בטל משום דעייל ונפיק אזוזי וכו'. לטעמיה אזיל כמו שנתבאר בסימן ק"ץ ויש חולקין עליו ע"ש:
א זהו פי' דייש אמצרי שאמרו בגמרא פ"ק דב"ק (ט.) ופ"ק דב"מ (יד) ופ' מי שהיה נשוי (כתובות צג:) אבל הרמב"ם פי"ט מהל' מכירה פי' בענין אחר וע"ש גם במישרים נ"ט ח"ב כתוב בו פירושים אחרים:
ב סָעִיף ב ואינו משמע כן בתשובת הרא"ש שהביא רבינו בסימן זה:
ג ובנ"י פ' בית כור דאם טרפו מן הקונה מקצת הקרקע י"א דהמקח קיים בשאר וי"א דהמקח בטל לגמרי וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל ועיין בהר"ן פ' האיש מקדש שהאריך בזה:
א סָעִיף א ראובן שמכר שדה לשמעון כו' מימרא דאביי בפ"ק דב"ק ד' ס' ע"ב ובפ"ק דב"מ ד' י"ד ע"א: אפילו שלא באחריות כלומר שפירש ואמר שלא להתחייב באחריותו דאל"כ הא קיי"ל אחריות ט"ס הוא: לוי ב"ח פי' ב"ח של ראובן: לעשות דין עם לוי פי' לעשות לנפשו בעל דבר לאמר שהשדה הוא בכחו: ונ"מ במה שראובן כו' וא"ת הלא יש נ"מ דראובן יכול לטעון ברי שפרע לו או ששטרו מזויף הוא ושמעון אינו יכול לטעון כן בברי י"ל הא קי"ל דטוענין ליורש וללוקח וכל דאפשר למטען ב"ד טוענין ללקוחות ואף דאין הב"ד טוענין ללקוחות טענה דלא שכיחא מ"מ אם יארע כן מי ימחה בידו דשמעון שידבר עם ראובן מזה ויגמרהו טענותיו או יקחנו למורשה וק"ל לכן אמר שיש נ"מ לענין שיכול לסלקו במעות ועוד נ"מ לענין גביית שבח (ועיין בד"מ) ותרוייהו דוקא בעשאו אפותיקי דאל"ה אין נפקותא גם לשבח כדלעיל ר"ס קט"ו ובשלא קיבל עליו אחריות צ"ל טעם משום תרעומת דשמעון אבל בשקיבל עליו אחריות אף דמיירי דהשט"ח הוא טוב ואין לראובן לפרוע דאי יש לו לא הוי מצי לגבות משועבדים משמעון (שי"ח) [מ"מ] יש נ"מ לראובן בזה ריוח ממון מה"ט בתרא שאם יטרפנו מיד הלוקח עם השבח ולא יתן לו אלא ההוצאה יחזור הלוקח על המוכר ויגבה ממנו הקרן וגם השבח ויפסיד המוכר דמי השבח וק"ל וע"ע נ"מ בנ"י שם ובתוס': ולא שיעור שבחא דאם היו לוי כו' (כלל) כצ"ל דאם בדל"ת: היה גובה גם השבח פירוש כשעשאו אפותיקי וכמ"ש:
ב סָעִיף ב ראובן שמכר שדה לשמעון כו' כתובות דף צ"א וצ"ב ע"ש: דנהי שלא קיבל ראובן אחריות כו' עיין שם בגמרא ד' צ"ב ויש שם חילופי גירסאות רש"י ז"ל גרס נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ולפ"ז קאי על המוכר השני וקאמר דשמעון שחזר ומכר לראובן באחריות לא קיבל אנפשיה אלא אחריות דעלמא אבל אחריות דנפשיה ר"ל אחריות הבאים מנפשו של ראובן מי קיבל וגי' הרי"ף הוא דנהי דאחריות דעלמא לא קיבל עליו אחריות דנפשיה מי לא קיבל עליה והביאו הרא"ש וכתב עליו ז"ל ופי' הרמ"ה האי קיבל ולא קיבל לאו בקבלת המוכר דקיבל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסביר וקיבל דלא ליהדר המוכר כדאמרינן חייתא דקטירא סבר וקיבל וה"פ דכי הדר ראובן וזבניה מיניה דשמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קיבל ראובן עליה דנפשיה אלא אדעתיה דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קיבל עליה דלא ליהדר אשמעון עכ"ל וכן דעת רבינו כגי' הרי"ף ופירושו דהרמ"ה: ומ"ש שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו פי' לא קיבל ראובן אנפשו שאין שמעון צריך לסלקו ותד"ר: אבל אם ב"ח של אביו כו' פי' ושדה זו באה לראובן מתחילה בירושה מיעקב אביו וכן הוא בהדיא בגמרא דף צ"ג:
ג סָעִיף ג ראובן שמכר קרקע כו' בב"ק ד"ח ובב"מ דף י"ד [עב"ח ל' הגמרא] ומפרשי שם התוס' והרא"ש דהאי דקאמר עד שלא החזיק בה אינו ר"ל לא החזיק בה כלל דא"כ מאי קאמר הגמרא מאימתי הוי חזקה הא בהדיא תנן נעל גדר ופרץ כו' אלא אף שכבר קנאה בא' מדרכי ההקנאות מ"מ יכול לחזור בו עד שיעשה שום מעשה לקיום הקנין וזהו שפריך הגמרא וקאמר מאימתי הוי חזקה ופירשה הרא"ש וכתב ז"ל איזהו חזקה שקבעו חכמים לחזרה אחרי שכבר קנאה בק"ס או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא ובזה יתבארו דברי רבינו ועד"ר: או באחד מדרכי ההקנאות דהיינו שטר וחזקה ואף בכסף כשנתן לו פרוטה לשם קנין ודמי שוויו עדיין לא נתן וע"ד שנתבאר לעיל ר"ס ק"ץ ומפני שבגמרא קאמר משהחזיק אינו יכול לחזור בו הוצרך הרא"ש ורבינו לכתוב דאפילו אם קנו מידו בק"ס ול"ד בק"ס דכבר הדר סודרא למריה אלא אפי' בא' משאר הקניינים אפ"ה יכול לחזור. ומ"ש עוד שלא החזיק בו ר"ל דדייש אמיצרי: ועדיין לא נתן המעות כ"כ רש"י והרא"ש בפ"ק דב"מ ועד"מ ודרישה: כגון שהלך סביב מצרי השדה כו' עד"ר: אפי' אם קנה באחריות פי' והו"ל לומר כיון שקנה באחריות אין דעתו לקנות אלא נכסים משופים מכל ערעור ואע"פ שיחזיר לו בסוף לא ניחא ליה דליקום בדינא ודיינא תוס' דכתובות דף צ"ג וכמש"ר ל' זה בשם רמב"ם בסוף ענין זה: ולכשיוציאוה מידו כו' כלומר כשיוציאו ממך בדינא וכדאמרינן דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך: דלא סגי דלא צריך טירחא לבי דינא כו' כלומר נהי שאם יוציאוה ממנו יחזור על המוכר מ"מ לא סגי כלומר יצטרך לפחות לטרוח ולבוא לב"ד: למיבטל מעבידתיה פי' לבטל אותו פעם ממלאכתו וטרחו וביטול ההוא חשיבי מום והוי מקח טעות וכ"כ ר"ן דמשום טירחת הלוקח הוא דחיישינן ליה לבטל המקח אבל הרא"ש בב"ק ורש"י בכתובות דף צ"ג תלו הטעם בטירחת הדיינים בכדי ל"ל ואפשר דרבינו כיון לשניהן ומ"ש דלא סגי דלא צריך טירחא לבי דינא כולל טירחתו וטירחת ב"ד ולהבטל מעבידתיה קאי אהלוקח וק"ל: דמיירי שלא נתברר כו' כלומר הא דאמרינן דאם דייש אמיצרי צריך ליתן לו דמיו היינו דליכא אמתלא דאי איכא אמתלא אז אפילו אם כבר דייש אמיצרי אין מוציאין המעות מיד הלוקח ל"מ אם אמר להביא עדים מיד אלא אפילו אינו אומר להביא אלא עד אחר זמן אפ"ה אם אינו אמיד אין צריך ליתן לו דמיו אפילו אם כבר דייש אמצרי וכדמסיק: ומש"ר שאם לא יצא אלא קול כו' זהו אינו מל' הרא"ש אלא כעין הגהה שהגיה רבינו באמצע הדברים ולפרש שמה שדייק הרא"ש וכתב שאמר שדה זו גזולה ממני ואביא עדים או יש לי שטר כו' היינו לומר שאם לא היה אלא קול בעלמא אפילו לא דייש אמיצרי מוציאין המעות ממנו ודוק שם בל' הרא"ש פ"ק דב"ק ועמ"ש מ"ו ר"מ ז"ל בהג"ה בש"ע ומ"ש בסמ"ע עליו שם ועל בכיוצא בזה עיין ברא"ש שהאריך עוד אדין עיקול ועיכוב ממון ע"י ב"ד וע"ל סימן ע"ג:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם ז"ל אסור כו' וכ' המ"מ עליו ז"ל פ' שבועת העדות אמרינן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין וכיון שהלוקח לא טוב עשה נראה שהמוכר אסור למכור לו בסתם עד שיודיעו:
ה סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש סוף כלל צ"ז: תשלום המעות לג' זמנים ל' התשובה קיבל עליו ראובן שאם לא יתן המעות לזמנים הללו שיפסיד כל המעות שנתן כבר וע"ש עוד תנאים שהיו ביניהם והשלישו השטרות עד שיקיימו התנאים ומפני שאין נ"מ בזה בענייני התשובה על השאלה אלא שהשואל כחב המעשה כמו שהיה מש"ה קיצר רבינו בזה: ביותר מכדי שיווי כל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ר"ל אף שהיה לאותו מוכר הראשון עוד קרקעות שהיו בנ"ח בשעה שלוו הלווים שלו גם בשעה שמכר לו (הקרקע) [הבתים] מ"מ לא יכול למימר הנחתי לך מקום לגבות כי אינם מספיקין לסלק הב"ח כי החוב היה יותר משיווי כל הקרקעות שהיה לו וק"ל: ושמעון ג"כ אין לו קרקע על מה שיהיה אחריות כו' עד חזקה דדייש אמצרי ואע"פ שכתב הרא"ש לעיל שהיכא שהמערער מביא שט"ח לפני ב"ד אף שאינו מקוים יכול לחזור הלוקח אע"פ דדייש אמצרי ואף שיש להמוכר שדות אחרות ואינו יכול לומר אחוי טרפך נראה שכאן היה המעשה שלא בא המערער לפני הב"ד לערער ולטרוף הבתים דהא ל' השאלה משמע שהדין היה הכל בין המוכר והלוקח ואינו מוזכר שבא בעל השטרות לפני הב"ד לטרוף דנמצא דלא הוי אלא כעין קול בעלמא וק"ל גם י"ל דלעיל ל"ק אלא דאין הלוקח צריך ליתן הדמים כיון דיש ערעור וכאן בא ליתן טעם דאפילו מה שכבר נתן לו צריך המוכר לחזור וליתן לו (מה"מ) [מה"ט] דאין לו אחריות עייל ונפיק אזוזא כיון שקבע זמני הפרעון וזה נוטה לדעת הראב"ד שכ"כ בסימן ק"ץ סי"ו ע"ש: אחוי לי טירפך כו' ר"ל הראה לי הטירפא שטרפו ממך הבתים שקנית ושנתנו לך הב"ד רשות לחזור עלי וכן משמע בסמוך: ומה שלא גמרו כו' לא היה אלא כו' כלומר וכ"ת למה הוציא המעות לצרכו כיון שהיה הדבר עומד על ספק ושמא יפסקו עליו הדיינים ליתן לשמעון המעות לזה כתב שלא מפני הספק שהיה להן בגמר דין נשתהו אלא שלא היה להן פנאי והוא ידע שהדין עמו:
ו סָעִיף ו אע"ג דקיי"ל דכותבין שובר ע"ל סימן נ"ד: יאכל הלה וחדי פי' יאכל הלוה וישמח ולא ישלם למלוה עד שיחזיר לו הש"ח ולכך תקנו שיכתוב לו שובר ויפרע לו הלוה:
ז סָעִיף ז אם צריך שמעון להחזירם לו אם יאמר כו' ר"ל צד הספק הוא אם יאמר לו טול כו' אבל זה פשוט שלא יוכל לומר לא אחזיר מעותיך עד שתקיים המקח שע"ז כבר פסק דאינו יכול להכריחו: בזמן שהמוכר חוזר כו' שנשתנה השער ונתייקר: רצה אומר לו תן וכו' כלומר תן מעותי אם יש לך ואם אין לך תן לי קרקע כנגד מעותי כשער של עכשיו וכן מוכח בסימן ק"ץ ע"ש וכן מ"ש בזמן שהלוקח חוזר כו' ר"ל רצה אומר לו הילך מעותיך כו' נמי הכי פי' הרי לך מעותיך ואם לא תרצה מעותיך הרי לך קרקע כנגד הדמים וכשער של עכשיו דהיינו שעת הזול דמחמתה מסתמא חוזר הלוקח: וה"נ שהלוקח כו' רצה אומר לו הילך מעותיך כו' פי' כשם שהתם דכשנתייקר השער הברירה ביד המוכר ה"נ הכא בשלא נתייקר השער הברירה ביד המוכר ליתן לו קרקע נגד מעותיו או מעותיו ולא בדעת הלוקח שרצה דליקח במעות: ומיהו נראה דל"ד כו' משום דעייל ונפיק כו' כלל דבריו צ"ל דה"ק דשאני התם שהחזרה באה בפשיעת הלוקח מש"ה הדין נותן שיד המוכר על העליונה כשחוזר בו הלוקח ואגב נתן טעם א"כ למה יכול הלוקח לחזור בו כיון שפשע וקאמר כיון דהמוכר יכול לחזור בו אין ביטול המקח לחצאין והואיל אם הלוקח חוזר בו אף שיכול לחזור מ"מ יכול המוכר לכופו ליתן לו קרקע בשער היוקר או מעות כיון שעיקר ביטול המקח בא בפשיעתו דכוותה נמי כשהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה לכופו ליתן מעות או קרקע כשער הזול משא"כ הכא שאין פשיעה ללוקח לכן אין ביד המוכר לכופו ליקח קרקע וזהו מ"ש הילכך התם בין בחזרת המוכר ר"ל עיקר הטעם פשיעת הלוקח אלא שהושוה המוכר ללוקח: יחזיר לו הדמים כו' ל"ד שהרי כשחוזר המוכר יד הלוקח על העליונה כמ"ש ואזיל אלא ר"ל ל"מ שמבטל המקח נגד מה שחייב לו עדיין אלא אפילו נגד הדמים שכבר קבלו ממנו ג"כ אם ירצה יחזור בהמקח ומחזיר לו דמיו כפי הדין גם על הרוב מיירי בלא נתייקר אלא שחוזר מפני שאינו רוצה למכור לחצאין ועוד כיון שדינו הוא שנותן לו קרקע כשער של עכשיו מיקרי דמים שהרי אין ממש במכירה זו וכמ"ש בסימן ק"ץ ודוק: ברצון אותו שרוצה לקיים כו' ל"ד אלא שיכול לכופו שיעשה אחד מב' דברים או יקח מעות א. קרקע: הילכך החזרה תלויה כו' פי' שם דוקא מצי להחזיר לו קרקע בעד דמים שקיבל ממנו ודוק:
א סָעִיף א דנהי שלא קיבל ראובן אחריות כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ"ל שרבינו תפס גירסת הרי"ף ופירושו דהרמ"ה לעיקר אבל הרמב"ם היתה לפניו ג"כ גירסת הרי"ף ופירשה בע"א כי ז"ל הרמב"ם ספי"ט ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע"פ שלא קיבל עליו אחריות לשמעון אחריות עצמו קיבל שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו עכ"ל וכתב המ"מ על דבריו שגירסתו כגי' הרי"ף והגאונים שגרסו לא קיבל עליה עכ"ל הרי שגרס לא קיבל ואפ"ה פי' קיבל כפשוטו ודקאי אראובן המוכר הראשון וכלל דבריו שראובן ל"מ למימר עתה שבא בעל חובי וטרפה מידי הרי כאילו התנה עם ראובן שלא יהא ראובן המוכר והמוציא להחזיר לו דמיו וכאילו לא קנהו מידו אבל דעת רבינו א"א לפרש כן מדכתב דנהי שלא קיבל ראובן עליו אחריות שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו דלא הול"ל שאינו חייב אלא שיסלקו הול"ל דהא אשלא קיבל עליו כו' דלפניו קאי ועוד דא"כ לא הו"ל לסתום במאי דסיים וכתב אחריות דנפשיה קיבל עליה וב"ח שטורף הרי הוא כאילו בעצמו טרפה דז"א שהרי מתחילה כשמכרה לשמעון אם היה בא ב"ח וטרפה היה ראובן פטור משא"כ כשראובן בעצמו בא לטרפה והו"ל לסיים בל' הרמב"ם שלא יהא ראובן המוכר והמוציא לעצמו ודאי קיבל עליו אלא מחוורתא כמ"ש בפרישה ודוק:
ב סָעִיף ג ראובן שמכר קרקע כו' ל' הגמרא והרא"ש כבר כתבתי בפרישה ודע שהרא"ש כתב עוד שם אהא דאמרו מכי דייש אמצרי ז"ל פי' שהלך סביב השדה לראותו לעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מהקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שא"ל המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזיר בו עד דדייש אמצרי שהקנין לפי המנהג כו' עכ"ל הרא"ש ונ"ל פשוט דמ"ש הרא"ש ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' אינו ר"ל מתוך שנגמר מכח דדייש אמצרי דהא דייש אמצרי אינו גמר המקח ועוד דא"כ שיבואו הערעורים אחר שדייש אמצרי הו"ל לתקן שיכול לחזור זמן מה אחר שדייש אמצרי ועוד דהא כבר כתב שדייש אמצרי לראות ענין השדה ולא כדי שיבואו לו הערעורין אלא מ"ש ומתוך שנגמר המקח ר"ל באחד מהקניינים דקונין בו תחילה המקח הנ"ל וכוונת הרא"ש הוא דבא ליתן טעם לדבריו במאי דפי' דהגמרא מיירי בקנה בא' מהקניינים ועדיין לא נתן המעות ור"ל דאי נתן המעות אפילו לא דייש לא מצי הדר עד דמחוי שטרא טרפא ואי גם לא קנה בקנין אפילו דייש אמצרי מצי הדר משום דזה דדייש אמצרי אינו חזקה מצד עצמו אלא גילוי דעת אקנין שעשה כבר אי רצה לעמוד בו. וק' להרא"ש א"כ מאי פסקא ולמה סתם הגמרא דאיך נדע מסתמא לפרש דמיירי בהכי מש"ה כתב הרא"ש דהגמרא סמך אסתם קניינים שהן באופן זה שקונין מתחילה ואינם נותנין מעות עד שיראו אם כן הוא השדה כאשר הבטיחו המוכר ואשר קונה תחילה בא' מהקניינים ואינו רואה תחילה השדה ג"כ בטעם עושים כן הלוקחים דמתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' ומש"ה קונה אותו מיד בא' מהקניינים כדי שיצא הקול ואם יש מערער יבוא ויערער קודם שיתן המעות וכיון שכן דרך הלוקחים שאדעתא דהכי קונין תחילה ואינם נותנין מעות כי באולי יש ערעור או באולי לא יהיה השדה כמו שהבטיח המוכר מש"ה תקנו שיכול לחזור בו כל זמן שלא דייש אמצרי אבל מכי דייש אמצרי אף שכבר יצא עליו קול ערעור לא השגיח עליו והלך לראות אם הוא כאשר הבטיחו אמרינן ודאי נתרצה הלוקח לקחתו ומש"ה אינו יכול לחזור בו כנ"ל ביאוי דברי הרא"ש ורבינו הטור שכתב שהלך אמצרי השדה לראות ענין השדה ולא כתב ג"כ שהלך לראות הוא כאשר הבטיחו המוכר כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט משום דרבינו בא לומר דאפילו אם כבר הלוקח מכיר השדה ויודע שהוא כאשר הבטיחו המוכר אפ"ה מכי דייש אמצרי לראות מה צריכא לשעתו גילה בזה דעתו שלא חשש לקול ערעור שיצא על השדה וגם הרא"ש ודאי מודה בזה כיון שיש גילוי דעת אלא שהרא"ש כ"כ לנתינת טעם לדברי הגמרא ולישב למה סתם הגמרא ומאי פסיקא לפרשה כן וכמ"ש אבל רבינו דלא קאי אלא הגמרא אלא דפירש דבריו וכתב מה הוה דין בזה שכבר קנהו בא' מהדרכים ולא נתן עדיין המעות ויצא עליו קול ערעור מש"ה נתן לחזרה זמן מוגבל השייך בכל לוקח בין מכירין ענייני השדה או לא דלעולם מכי דייש לראות מאי היא צריכא אז הוי גילוי דעת ואינו יכול לחזור מחמת קול הערעור. ונתבאר מזה שדברי רבינו הם המה ג"כ כדברי הרא"ש הנ"ל והב"י כתב שנמשך אחרי דברי ריב"ם שכ"כ התוספות בשמו בכתובות דף צ"ג ע"ש ולפי מ"ש נתבאר דדברי הרא"ש ודברי ריב"ם ודברי ר' ירוחם עולים בקנה א' ולא כדעת ר"ת שהביא התוס' שם ולא כדעת הרמב"ם פט"ו דמכירה ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.