א הלכות אונאה ומקח טעות אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהן שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן להשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה אבל לא אינהו במעה אינו חייב להחזיר וכן פסק רב אלפס שאין אונאה בפרוטות וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף:
ב אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:
ג כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח כגון שמכר שוה ששה בשבעה ונתאנה לוקח או שמכר שוה ששה בחמשה ונתאנה מוכר בין שתות במעות כגון שמכר שוה חמשה בששה ונתאנה לוקח או שמכר שבעה בששה ונתאנה מוכר באחד מאלו המקח קיים ומחזיר האונאה:
ד היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה אינו חייב להחזיר שפחות משתות אדם מוחל:
ה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה דאפילו פחות משתות אסור לו להונות אם יש בו ש"פ כיון שיודע שאין מקחו שוה כך דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יונה את חבירו אלא שחכמים אמרו עד שתות הוי מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעות עד שתות אבל אם המוכר בקי בערך ממכרו ואין הלוקח בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך המקח יותר מהמוכר אל יונו זה את זה אם לא שפירש חוץ ממטבע שכל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה שגם אחר יקבלנה מידו ואין בו הפסד כלל או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך ופעמים הלוקח חפץ במקח ומוסיף עליו דמים יותר מדמי שוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הילכך עד שתות הוי בכלל המקח ואין כאן אונאה כלל וצריך עיון וירא שמים יוצא ידי שניהם ע"כ:
ו היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה או בחמשים פחות פרוטה אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר לך אלא יתבטל המקח ויעמוד כל אחד בשלו:
ז אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ"כ רב אלפס והרמב"ם אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לבטלו שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה יכול ג"כ לחזור דכיון שהאונאה יותר על שתות אין המקח ראוי להתקיים והוי כמו נושא ונותן בדברים בלא משיכה אבל אם המתאנה נתרצה במקח אין יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה לוקח ביותר על שתות ושהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אינו יכול לחזור כיון שנתקיים המקח גבי לוקח שנתאנה והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:
ח עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה המקח לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו אם לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו:
ט לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו ע"כ ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין:
י בד"א בלוקח שהרי מקחו בידו ויכול להראותו אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כאותו שמכר ונודע לו שטעה וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך אם היה המקח דבר שאין בו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בו הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל בשער שבשוק בלבד עד כאן:
יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה זה ועוד שאפשר שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דחקו וכשיזדמנו לו מעות יחזור וכן פעמים שהשער משתנה. תשובה דע שמפני שינוי השער אינו יכול לחזור וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחל:
יב מכר לו שוה ארבעה בחמשה ונתאנה לוקח כדי ביטול מקח ולא הספיק להראותו לתגר ולקרוביו עד שהוקר ועמד על ז' נמצא חזר הדבר להיות ביטול המקח לגבי המוכר קודם שנתקיים המקח אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין לו עתה אונאה וכן אם מכר שוה חמשה בארבעה ונתאנה המוכר כדי ביטול מקח והוזל ועמד בשלשה המוכר יכול לחזור ולא הלוקח והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמנה אע"פ שחזר לדין ביטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר וכן אם מכר שוה ששה בחמשה והוזל ועמד בשלשה חייב לוקח ליתן סלע של האונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל:
יג כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי:
יד ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות בין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות:
טו וכתב הרמב"ם ז"ל יש ללוקח לחזור בו עד שיראו אותו התגרים הבקיאין בהן שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למדינה אחרת או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר:
טז ואף במטבע יש בה אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכ"כ הרמב"ם ז"ל הרי שהיה דינר זהב שוה כ"ד דינרי כסף וצרפה בעשרים או בכ"ה הרי זה מחזיר האונאה יותר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה וכן אם נפחת וחיסר עד שתות הוי מחילה והוא שיהיה במקום שאין דרך לשקול אותו אלא מוציאין במנין וא"א הרא"ש ז"ל כתב דעד חלק אחד משנים עשר הוי מחילה בי"ב חזרה ביתר מכאן ביטול מקח:
יז וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפרישית לעיל:
יח ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנה לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ע"ש שבא להוציאה ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק:
יט נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימה מפני שבקל מתרמאין בה ולא ימכרנה לא לאנס ולא לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו ודוקא באמצע אבל לא יקבנה מן הצד ויתלנה בצואר בתו:
כ חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל על דינר וכן דינר על חציו מותר לקיימו שאז א"א לרמות בו מפני שניכר לכל הפחת שלו:
כא מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה פירוש שהיה תופש מעות בלא מנין ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא אם מחזיר האונאה אם לאו הלכך מספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה:
כב כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין בו דין אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון:
כג אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותם קודם המכירה בין שמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה:
כד אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי ופרשב"ם משום דמשמע ע"מ שלא יהיה לו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה ורש"י פירש שאין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה שהתנה ע"מ שאין בו אונאה והרי יש בו והוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה:
כה ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה:
כו בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר לך במאתים ויודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה אני לוקח ממך במנה ויודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אז אין בו דין אונאה ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה שזה אומר ראיתי ששוה יותר מזוז ואמרתי אינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונאה שיש במקח ודאי או בקרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל בו ע"כ:
כז בעה"ב המוכר את כליו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר את כלי תשמישתו ואפילו שמכרם מחמת דוחק ולא שייך האי טעמא אפי' הכי לא פלוג רבנן אלא כל בעל הבית אין לו דין אונאה ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות אבל ביתר על שתות דינו כאינש דעלמא:
כח ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעה"ב אבל לא ידע או שקונה על ידי סרסור דינו כלוקח מהתגר:
כט וכתכ הרמ"ה ז"ל לא שנא מכר בעל הבית ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה אבל מכר ונתאנה או קנה יש בו דין אונאה:
ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום ובא לוי ונתרצו שניהם לגמור המקח ע"פ שומתו ושם אותו בשבעים זהובים למחרת הראה שמעון החפץ לתגר ושם אותו בחמשים ורוצה שמעון לחזור בו ואומר שלא נתרצה בקנין אלא בדיבור בעלמא ואם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב לשלם מידי דהוה אמראה דינר לשולחני דהדיוט חייב היכא דמוכחא דסמך עליו אמנם אין נפקותא בדין זה כי ראובן היה בעל הבית אבל מסופק אני בזה אם הוא בעל הבית המוכר מחמת דחקו אם יש בו דין אונאה ומה הדין במראה לתגר וידוע לכל שטעה התגר. תשובה יראה דשמעון יכול לחזור בו כיון שיש בו ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו כשומת לוי לא עדיף ממה שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דאמר שיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כיון ראובן למכרו לו ביותר מדמיו ולא כיון שמעון לקנותו ביותר מדמיו אלא שהיו רחוקין זה מזה בשומא דמקח וכיונו שלוי ימצע המקח ויעמידנו בשומת דמיו ולא שיאנה שום אחד מהן:
לא ומה שתלה חזרתו בשביל שלא היה בו קנין זו אינה טענה כיון שמסר החפץ ע"פ שומת לוי אין לך קנין גדול מזה:
לב ומה ששאלת אם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב דע שאם ראובן הלך לדרכו ואין שמעון יכול ליפרע מראובן אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קבל שכר על השומא פטור כמו טבח אומן שקלקל בחנם פטור:
לג ולא דמי למראה דינר לשולחני וכל אדם חייב עליו אפילו בחנם דשאני הכרת מטבע שצריך בקיאות גדולה ואין לאדם להשתדל בו לראותו אם לא שיהיה בקי גדול אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו לפיכך בשכר חייב בחנם פטור:
לד ומה שכתבת שאין בו נפקותא דראובן הוא בעל הבית דע כיון שיש אונאה יותר על שתות אין חילוק בין בעל הבית לאחר ואין חילוק בבעל הבית המוכר כליו בין אם מוכרן מחמת דוחק גדול שאין לו מה לאכול אם לאו דבכל ענין אין בו דין אונאה:
לה ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו ולא היו תגרין בעיר שהיו בקיאין בשומת החפץ כמו שמעון ולא ידע ראובן שהוא של שמעון ובקש ממנו ליעצו כמה הוא שוה ואמר לו שמעון קח אותו בק"נ זהובים כי הוא בזול וכל זמן שיאמרו קרוביך שהוא ביוקר אחזיר לך המעות ולקח ראובן החפץ ושלחו לעירו מן היריד והראה לקרוביו והם אומרים שנתאנה בו יותר משליש ותבע משמעון שיחזיר מעותיו כמו שהתנה עמו וגם החפץ שלו היה וגם טוען אתה נתערבת לי בשעת מתן מעות שאמרת לי אחזיר לך מעותיך כל זמן שלא תרצה בו ושמעון אומר לא היה החפץ שלי כי לא הייתי אלא סרסור שנשלח על ידי ליריד ואיני חייב לך מטעם אונאה וגם לא מטעם תנאי כי איני רוצה לעמוד בתנאי. תשובה יראה כיון ששמעון מסר החפץ מידו לסרסור נקרא בעל החפץ ואפילו בלא תנאי יש במקח זה דין אונאה וצריך להחזיר האונאה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו ואם האונאה יתר על שתות המקח בטל ובחפץ זה הואיל ולא היו התגרין מכירין בו הילכך היתה החזרה תלויה בקרוביו ואחרי ראיית הקרובים החזירו והדין דינא אם שמעון תגר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישיו עד שתות כל זמן שלא היה שם תנאי אבל בנדון זה שהיה שם תנאי בשעת מכר ושמעון מודה אלא שאינו רוצה לעמוד בו לאו כל כמיניה וצריך לקיים תנאו דכל תנאי שבממון קיים ואדעתא דהכי קנאו שיחזיר לו מעותיו:
לו הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל:
לז הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרשב"ם ז"ל שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ויש מפרשים דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו אם נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו:
לח והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה כשוויו כגון אם קנה עשר יריעות בעשרה דינרין ויש בהן שאינן שוות עשירית ויש בהן ששוות יותר לא יאמר קניתי עשרה בי' דינרין דהיינו כל אחת בדינר וכן אחשוב הרעות ואחשוב היפות כפי שוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד:
לט ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח כי כולם בכלל דמי המקח הם אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא יקח ממנו כפי שנתפשר עמו שיתן לו ריוח:
מ ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות
מא וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו מכר לו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכ"כ רב אלפס ור"ת פסק דדוקא עד פלגא ולא פלגא בכלל כגון שמכר שוה מנה במעט פחות ממאתים אבל אם הטעהו בכפל המקח בטל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
מב ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי ועדים מעידים שזרעה פחות מהראוי לה ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע:
מג וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע שאפילו שכר טרקלין גדול בדינר או רפת בקר במאה דינרין אין בו דין אונאה ולר"ת דוקא עד פלגא:
מד אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה דשכירות ליומיה ממכר הוא בין נתאנה שוכר או משכיר וכתב הרמב"ם ז"ל ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה:
מה וכתב עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן:
מו ואין לעבדים אונאה:
מז וקבלן יראה שיש בו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד בחמשה דינרין יש בו דין אונאה וכל אחד משניהם בין בעל הבגד בין המקבלו חוזר לעולם כמוכר ע"כ:
מח שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה בין במקרקעי בין במטלטלין ואפוטרופא דינו כשליח:
מט ואם אינה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל וה"ר יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם שמוכר את שלו וזוכה המשלח ביתרון ואם פיחת אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ודין ב"ד שטעו כתבתי למעלה בסימן ק"ט:
נ האחין שחלקו דינן כלקוחות שאם הטעו זה את זה [במטלטלין] בפחות משתות הוי מחילה בשתות החלוקה קיימת ומחזיר האונאה ביותר משתות (במטלטלין) בטלה החלוקה במקרקעי אם טעו בשומא ששמו הרע כנגד היפה אין אונאה לקרקעות עד פלגא ואם הטעו זה את זה במדה אפילו בכל שהוא חוזרין במה דברים אמורים שחלקו הן בעצמן אבל אם עשו שליח שחלק בשבילם וטעה אפילו בכל שהוא בטלה החלוקה ואם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא דינן כב"ד שטעו ואם טעו בשתות החלוקה בטלה:
נא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים והיתה החלוקה על תנאי שמי שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח במבוי ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום ויכולין בני המבוי לעכב עליו מלפתוח ונפל אותו הבית לראובן ורוצה לבטל החלוקה שאומר שכיון שבני מבוי יכולין לעכב עליו אפילו אם יתן לי שמעון דרך בתוך חצרו א"א ליכנס עמו דרך פתה א'. תשובה הדין עם ראובן כיון שבני המבוי יכולין לעכב עליו ואין הבית שוה כלום אם אין לו יציאה מהיכן לצאת ודמי להא דאמרינן לא אמרן אלא דפליג בעילוי אבל פליג במשחתא לא דכל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומה שטוען שמעון שהוא יסלק ממנו תרעומת של בני המבוי לאו טענה היא אלא כמו שטוען ראובן אי איפשי לי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין בזה שהיו סבורים שהיה יכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה:
א סָעִיף א אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהם שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו וכו' זה מבואר בכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' לא תונו: ומ"ש ואין לוקין לפי שבכלל דלא תגזול הוא דניתן להשבון פירוש שדומה ללאו דלא תגזול דמשום דניתן להשבון אין לוקין עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה"מ דאין לוקין על לאו דאונאה משום דניתן להשבון וכתב ה"ה זה נתבאר בפ' אלו הן הלוקין (מכות ד' יו.) דכל המשלם אינו לוקה וה"ז כגזל ואבידה וגניבה: ומ"ש שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה וכו' בפרק הזהב (בבא מציעא נה.) תנן חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה וכו' ובגמרא (שם) וליתני נמי האונאה שוה פרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רב אלפס ז"ל ולית הלכתא כוותיה דלוי וכ"פ הרמב"ם בפי"ו וז"ל אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה ההונייה יתר על פרוטה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר שאין הונייה לפרוטות וכתב ה"ה פסק כרב כהנא וכן בהלכות פירש המימרא לדעתו שאין אונאה בשוה פרוטה אלא כשהיא יתר לפרוטה עכ"ל. ורבינו אשר כתב וז"ל אמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פרש"י אם היה המקח שוה שש פרוטות אין אונאה לפרוטות בפחות מכאיסר שהוא מטבע כסף ונ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה ולהכי קתני במתני' שהאונאה ארבע' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה וה"נ תניא בתוספתא והביא רב אלפס בריש פרקין הנחשת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר כסף ה"ז קנה כסף בכל מקום שהוא הילכך נראה כיון דאפיקתה לאונאה מפרוטות אינה פחותה ממעה כסף ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רי"ף דלית הלכת' כוותיה וסברתו משום דמתני' דייקא כוותיה דרב כהנא מדלא קתני אונאה ונראין לי דברי הרמ"ה שפסק הלכה כלוי דתניא כוותיה לקמן והא דלא קתני במתני' אונאה מתרץ לוי דהוי בכלל גזל עכ"ל: ומ"ש רבינו על סברת רב אלפס וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה וכו' כבר כתבתי שהם דברי רבינו אשר על דברי רב כהנא דפסק רב אלפס ז"ל כוותיה אבל אינו מוכרח לפרש כן בדברי רב אלפס שכבר אפשר שהוא ז"ל סובר כדברי הרמב"ם שלא מיעט רב כהנא אלא פרוטה בלבד אבל כל שהוא יותר מפרוטה הוי אונאה:
ב סָעִיף ג כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות וכו' היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא וכו' אינו חייב להחזיר וכו' היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה וכו' בפרק הזהב (בבא מציעא ד' נ:) אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה: ומ"ש בין שתות במקח וכו' בין שתות במעות וכו' שם (מט:) אתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו ופסקו הפוסקים כשמואל משום דהלכתא כוותיה בדיני ועוד דתניא כוותיה: כתב המרדכי מכר שוה נ"א בששים או שוה ששים בנ"א דהשתא ליכא לא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ביטול מקח דטעי אינשי בדמי מקח ולא טעי במעות: (ב"ה) (ד) היתה ההונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דיגר בנ' ופרוטה ה"ה תמה על נוסחא זו וכתב שהעיקר כנוסחת הרמב"ם כגון שוה ע' דינר בס' ופרוטה:
ג סָעִיף ה ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ויראה דאפילו פחות משתות אסור להונות אם יש בו שוה פרוטה וכו' עד וירא שמים יוצא ידי כולם בפרק הנזכר כתב כן:
ד סָעִיף ו ומה שאמר היתה האונאה יתר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר לך אלא יתבטל המקח וכו' בפ' הספינה (בבא בתרא פג:) א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בששה והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך מכר לו שוה שש בה' והוזלו ועמדו על שלשה מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלא קיימא דרב חסדא אלא אליבא דמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה והא דרב חסדא ליתא דהא פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אלא מיהו כי ליתא לדרב חסדא בשתות הוא דליתא אבל בביטול מקח כגון שמכר לו שוה ארבעה בחמשה ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבעה לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכן המוכר שמכר שוה חמשה בארבעה והוזל ועמד על שלשה מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב שם רבינו אשר וא"ת בביטול מקח דאמרינן בפ' הזהב דשניהם חוזרים אמאי לא קאמר מתאנה למנאה אי לאו דאוניתן וכו' כמו דאמרי בשתות ותירץ ריב"ם דביתר משתות אין המאנה חוזר אא"כ תובע אונאתו:
ה סָעִיף ז אבל אם המתאנה רוצה לעמוד במקחו ופוטר את המאנה מדמי אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן ונראה שרב אלפס סובר כן מדמפרש דלדידן נפקא במילתיה דרב חסדא לענין ביטול מקח דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ וזה לשונו היתה ההונייה יתירה על השתות בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל האונה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל: ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה שם כתב הרא"ש על מה שכתבתי בסמוך שדקדק מדברי הרי"ף הקשה ה"ר יונה דהא דקאמר תלמודא בפ' הזהב דאילו יתר משתות שניהם חוזרין אי אפשר לפרש כן דשניהם חוזרין סתמא קאמר וסתמא לאו בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבוע אונאתו ביותר משתות אלא או יבטל המקח או יתרצה בו ופירש ה"ר יונה ז"ל דהא דקאמר שניהם חוזרים היינו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו גם המאנה יכול לחזור בו והיינו טעמא דלא מצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' משום דאין חזרת המאנה אלא משום לתא דחזרת המתאנה דמקח שיש בו טעות ביתר משתות מסתמא יחזור בו המתאנה דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו ודאי יבטל המקח שאין אדם מוחל על אונאה יתר משתות הילכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא גם המאנה חוזר דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן וכו' שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון שנתקיים המקח לגבי הלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בביטול מקח אחר בכדי שיראה אלמא שנתקיים המקח הילכך אין המאנה יכול לחזור בו דהא ליכא למימר מקח טעות כיון דאותו שנתאנה אין יכול לחזור בו דודאי לא תקון רבנן חזרה לגבי המאנה משום דאמר לו אי לאו דאוניתן וכו' עכ"ל: ומה שאמר והכי מסתברא לא"א הרא"ש בפרק הזהב כתב דכמו שכתב בפ' הספינה בשם ה"ר יונה הוא עיקר ודע שכתב שם הרא"ש אחר דברי ה"ר יונה והשתא לא צריכין למימר דרב אלפס סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא דהיכא שנתרצה המתאנה במקח עד שלא חזר בו המאנה שוב אין המאנה חוזר ניחא נמי הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו ומ"מ לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמו שנתרצה בפירוש דמי דכיון דנתנו חכמים כח בידו לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ"ל ואעפ"כ כתב רבינו דלרב אלפס אין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו משום דפשטא דלישנא דרב אלפס הכי משמע ועוד דהרמב"ם סבר הכי ומסתמא בשיטת הרי"ף רבו אמרה: על מי להביא ראיה שהיה אונאה במקת בשעת הקנין מרדכי סוף פ' המדיר: כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ב מקח טעות גובה הלוקח מהמוכר מעות אם יש לו כדין ב"ח כך כתב ר"ת בספר הישר פי' ואינו יכול לומר טול מה שמכרתי לך במעותיך או מטלטלין אחרים וכן נראה מגירסת רב אלפס בפ"ק דב"ק:
ו סָעִיף ח עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו וכו' משנה בפ' הזהב (בבא מציעא מט:) עד מתי מותר לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ופירש"י אם שהה יותר מחל ופסק רבינו בגמרא (נ:) דהאי שיעורא הוי בין לשתות בין ליתר משתות: ומ"ש ואם שהה יותר אפילו אם לקח מנה בק"ק אינו יכול לחזור וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ ופשוט הוא:
ז סָעִיף ט לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה וכו' בפרק הזהב אהא דאמר רב נחמן (נ.) לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר: ומ"ש רבינו ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו: כתב המרדכי בשם אבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה ע"כ ואיני מבין דבריו שזה הפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' :
ח סָעִיף י בד"א בלוקח וכו' אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם וכו' שם (נא.) מימרא דרב נחמן: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' בפרק י"ב מה"מ. וכתב עוד וכן אם נודע שבא לידו כממכרו וידע שטעה ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל וכ"כ רב אלפס ורבינו אשר וכתב הה"מ שעל מ"ש הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' כ' הרמב"ן וגם זה אמת אבל הרשב"א חלוק בדבר דמוכר בכל גווני לעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורים עכ"ל. ונראה דככל הני רבוותא נקטינן ולא כהרשב"א ודקדק הרמב"ן מדברי רש"י שאם נתייקרו עכשיו טליתות יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שא"א לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל:
ט סָעִיף יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה זה וכו' כלל ק"ב סימן ד':
י סָעִיף יב מכר לו שוה ד' בה' וכו' ולא הספיק להראותו וכו' וכן אם מכר שוה ה' בד' וכו' והוזל ועמד בג' וכו' היינו מימרא דרב חסדא דפ' הספינה (בבא בתרא פג:) שכתבתי בסימן זה שכתב עליה הרי"ף דאע"ג דרב חסדא איירי באונאה שתות ולא קי"ל כוותיה מ"מ נ"מ לדידן לענין ביטול מקח בהכי גווני שכתב רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"מ: והיכא שמכר לו שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו וכו' ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד וכו' וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל וכו' בפרק הספינה אהא דא"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר כתב הרא"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור וה"ר יונה ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים ועוד דקדק מלשון הטעם שנתן רב חסדא לדבריו וכו' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש שדעתו נוטה לדעת ה"ר יונה סתם רבינו דבריו כדברי יש אומרים משום דמסתבר ליה טעמייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה"מ. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אין אומרים במקח וממכר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או לזמן פלוני ישוה כך כי אין בזה הדבר אלא מקומו ושעתו בפ"ק דקדושין:
יא סָעִיף יג כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי משנה בפ' הזהב (בבא מציעא נא.) כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר וידוע דהלכה כת"ק:
יב סָעִיף יד ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות כין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות שם במשנה (נו.) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו וידוע דהלכה כת"ק:
יג סָעִיף טו ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מכירה כתב כן על ספרים ואבנים ומרגליות ולמד כן מדתנן שם (נב.) גבי סלע חסירה עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות ויהיב טעמא בגמרא אמאי בטלית לא מפליג בין כרכים לכפרים משום דטלית כל אינש קים ליה בגויה סלע שולחני הוא דקים ליה:
יד סָעִיף טז ואף במטבע יש בו אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכו' שם במשנה (נא:) כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות איסר לדינר רבי יהודה אומר ד' פונדיונות מפונדיון לדינר ר"ש אומר ח' פונדיונות משני פונדיונין לדינר ובגמ' מ"ש בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית דלא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא אביי אמר טלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וכ' רב אלפס והלכה כרבא הילכך הלכתא כר"ש בסלע דסתם לן תנא כוותיה בטלית וכבר פסק רבא בטלית כוותיה מדאמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה"מ והרא"ש כתב על דברי רב אלפס אמנם רבה גרסינן הכא ולא רבא שלא מצינו בכל התלמוד שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי כי אביי מלך קודם רבא והיה פותח תחלה בבית המדרש הילכך נקבעו דבריו תחלה וכיון דגרסינן רבה א"כ הלכה כאביי דבתרא הוא עכ"ל. וגם ה"ה כתב על דברי הרמב"ם ויש חולקים וגורסים רבה ופסקו כר' יהודה דסלע חלק מי"ב ואינו דומה לאונאת שאר דברים כדפריש אביי התם וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועל מ"ש הרמב"ם אם היה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר ההונייה כתב ה"ה פי' שאם היו מוציאין במשקל אפילו בכל שהוא חוזר כמו שיתבאר פט"ו וכיוצא בזה כתב בפ"ז מהל' גניבה. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג שכל דינר של כסף או זהב ששוקלים אותו ולקחו סתם שחוזר הן שחסר ממנו מעט או הרבה וכן מותר לקיימו לפי שכל הלוקחו ישקלנו:
טו סָעִיף יז וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפי' לעיל בסי' זה וכ"כ התוס' בפ' הזהב אהא דאמר אביי (שם נב.) פחתה יתר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה:
טז סָעִיף יח ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנו לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ערב שבת שבא להוציאה משנה בפ' הזהב (בבא מציעא נב.): ומה שאמר ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירו ובלבד שתצא ע"י הדחק משנה וגמרא שם:
יז סָעִיף יט נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימו וכו' עד מפני שניכר לכל הפחת שלו ברייתא וגמר' שם ונתבאר בדברי הרמב"ם פ"י מה' גניבה:
יח סָעִיף כא מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה בפי"ג מה' מכירה כתב וז"ל הלוקח בדמים אכסרה כגון שחפץ במעות וא"ל מכור לי פרתך באלו אף על פי שקונה בחליפין קנה ומחזיר אונאה והוא הדין ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים שקנה ומחזיר אונאה וטעמו מדגרסינן בריש פ' הזהב (בבא מציעא מו: מז.) אמר רבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה משום דמכור קאמר ליה כלומר לשון ממכר ולא לשון חליפין רב אבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה ופסק כרבא וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי רבא והרא"ש כתב לא ידענא אי הלכתא כרבא או כרבי אבא ואי הוה גרסינן רבא הוה מסתברא דהלכה כרבא דבתראה הוא אבל התוספת כתבו לקמן דא"א למיגרס רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם ולא ברירא לן אי הלכתא כוותיה אי כר' אבא הילכך לא מפקינן אונאה מיד המאנה עכ"ל. ובספר רב אלפס כתוב רבא. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
יט סָעִיף כב כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים וכו' אין בו דין אונאה:
כ סָעִיף כג אבל החליף פירות בפירות וכו' יש להם אונאה בפי"ג מה' מכירה וכתב ה"ה בהשגות לא ידעתי מנין לו ואולי טעה בירושלמי דפ' הזהב והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל חליפין ומקפיד עליהם מאי אע"ג דאסיקנא דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרינן דאין אונאה לחליפין בחליפין שאינו מקפיד עליהם אבל במקפיד יש לו אונאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש לו אונאה ולא אמר אין לו אלא במי שניכר שאינו מקפיד כגון מכור לי באלו אבל בכל חליפין דעלמא יש לו אונאה ויש מי שחולק ואומר לעולם אין אונאה לחליפין עכ"ל ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נראה עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב וגם סמ"ג לא הביא אלא דברי הרמב"ם ז"ל :
כא סָעִיף כד אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי בפ' הזהב (בבא מציעא נא:) מימרא דרב ענן משמיה דשמואל: ומ"ש שפרשב"ם כן כתבו שם התוספות: ומ"ש בשם פירש"י עד אם ירצה שם:
כב סָעִיף כה ומה שאמר ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו כרב דאמר הכי:
כג סָעִיף כו ומ"ש בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר בק"ק וכו' שם אותיבנא לרב מדתניא האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ושני רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש דתניא בד"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר וכו' ומה שאמר רבינו ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז בפט"ו מה"מ כתב כן ולמדה מדין המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו גדמת היא חגרת היא וכו' שיתבאר בסימן רל"ב:
כד סָעִיף כז ב"ה המוכר את כליו ואינה את הלוקח וכו' בפרק הזהב (בבא מציעא נא.) עובדי דאמוראי ואמרו לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה ומפרש טעמא משום דמאני תשמישתיה כיון דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי וכתב רש"י בשם השאילתות דהוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאין לו עליו אונאה: ומ"ש ואפילו שמכרם מחמת דוחק דלא שייך האי טעמא אפ"ה לא פלוג רבנן וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק"ב והאריך לתת טעם לדבר: ומ"ש ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל כתבו התוס' מסתברא דדוקא עד שתות אמרינן הכי דומיא דהנך תרי עובדי דאיתא בגמרא אבל ביתר משתות לא כן עשה ר"י מעשה עכ"ל אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפי"ג מה"מ בעל הבית שמכר כלי תשמישו אין לו אונאה שאילולי לא הרבו לו הדמים לא היה מוכר לו כלי תשמישו וכתב הה"מ בשם המפרשים שאם נתאנה בין בשתות בין ביותר מכן אין הלוקח יכול לתבוע אונאה:
כה סָעִיף כח ומ"ש ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר ב"ה וכו' שם על מ"ש רש"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו"ל כמפרש וכו' כתב הרא"ש ז"ל נ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעל הבית הילכך מחל על אונאתו אבל אם לא ידע שהוא בעה"ב או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה:
כו סָעִיף כט ומ"ש בשם הרמ"ה דל"ש מכר בעה"ב ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה יש לתמוה על סברא זו דכיון דיהיב טעמא בגמרא משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה האי טעמא לא שייך בנתאנה ולא בלוקח בין אינה בין נתאנה אבל מצאתי שכתב המרדכי בשם ר"ת אם נתאנה בעל הבית בקניינו אין לו אונאה מהאי טעמא דמאני יקירי עליה: ומ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה וכו' נראה מדברי רבינו שהביא הרא"ש דברי הרמ"ה וכתב עליהם דל"נ ואינו כן שהרא"ש לא הביא סברת הרמ"ה אלא סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר וכן כתב הגהות מיימון בשם המפרשים וכתב ולזה נתכוין המחבר שכתב שאילולי לא הרבו לו הדמים וכו' ואין זה הטעם אלא כשנתאנה הלוקח:
כז סָעִיף ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום וכו' כלל ק"ב סי' ג': (ב"ה) (לד ) ומ"ש כיון שיש אונאה יתר על שתות אין חילוק בין ב"ה לאחר כ"כ הרא"ש בתשובה הנזכרת ובפרק הזהב בשם התוס' שדקדקו כן מהגמרא ושכן עשה ר"י מעשה אבל ה"ה בפרק י"ג כתב בשם המפרש דה"ה ליתר על שתות ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש:
כח סָעִיף לה ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו וכו' ג"ז בכלל ק"ב סי' ה':
כט סָעִיף לו הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה בריש פ"ב דבכורות (יג:) מייתי לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו: ומ"ש וכנעני שאינה את ישראל מחזיר האונאה וכו' כן כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה וכתב ה"ה יצא לו זה ממאי דאמרינן בריש פ"ב דבכורות ובעכו"ם פרק השוכר (דף עא:) דבביטול מקח יחזיר הכנעני וה"ה לאונאה:
ל סָעִיף לז הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ברייתא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נא:): ומ"ש ופירשב"ם שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכו' כן כתבו הרמב"ם בפרק י"ג מה' מכירה וכתב הרב המגיד שכן פר"ח ונתן טעם למה אין לו דין אונאה מפני שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה ויש ט"ס בספרי רבינו וצריך להגיה ופי' הרמב"ם במקום הרשב"ם: ומ"ש רבינו אפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו וכו' פירוש זה כתוב בהגהות אשיר"י בשם א"ז ומשמע לרבינו שהיא פירוש מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא:
לא סָעִיף לח והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו ברייתא שם:
לב סָעִיף לט ומ"ש ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכו' אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח וכו' גם זה שם בברייתא:
לג סָעִיף מ ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות משנה שם (נו.) ובגמ' (נז.) אמר רבא אמר חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם אמר רב נחמן הדר פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם רבי יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות ותרווייהו משמיה דרבי יוחנן אמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם מאן דאמר אהקדשות כ"ש אקרקעות ומ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא וכתב רב אלפס הא מילתא חזינא בה פלוגתא דרבוותא איכא מאן דסבירא ליה הלכתא כרבי אמי לרבי יוחנן דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם ואיכא מאן דסבר ביטול מקח דאמר רבי יוחנן לאו יותר משתות הוא אלא על חד תרין הוא וגמרי לה מגמרא דבני מערבא גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה ק' בק"ק וכו' אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה וכו' אלמא דרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה ק' בק"ק ואנן עיינינן בהא מילתא שפיר ואסתבר לן דהאי מימרא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתיה משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתרא דס"ל דאין לקרקעות אונאה כלל ואפילו שוה מנה במאתים דאמרינן בענין דינא דבר מצרא בפרק המקבל (בבא מציעא קח.) זבין בק"ק ושוה מאה הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקע ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש (קידושין דף מב.) אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' אמר רבא הא דאמרן יתר על שתות בטל מקח וכו' לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בפ"ק דב"ק (יד:) שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ומאי נינהו קרקע מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף דאין להם אונאה והא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתא דקיי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב נחמן גופיה הוא דאמרה משמיה דחסא אמר רבי אמי והא לא סבירא ליה כוותיה והא דאיתמר בגמרא דבני מערבא משמוה דר' יוחנן לא עדיף מהא דאיתמר משמיה בגמרא דילן והא אידחי ליה מדרב נחמן ומהני ראיות הילכך הלכתא כדכתבינן ולית בה ספיקא. והרא"ש כתב לא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס שפסק הלכה כרב נחמן נגד רבי יוחנן משום דבתראה הוא דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב ורב נחמן תלמידו של שמואל היה והלכה כר"י נגד שמואל בכל מקום וכל שכן נגד רב לחמן תלמידו והא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת הילכך נראה כפר"ת שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא והא דאמר רבי יוחנן הכא ביטול מקח יש להם היינו בפלגא וכן רב נחמן דהכא סבר כרבי אמי דאמר ביטול מקח יש להם בפלגא והא דאמרינן בפרק המקבל זבין בק"ק ושוה מנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות מק"ק או שוה ק' ומעט יותר ובפרק האיש מקדש קאמר דביתר משתות אין ביטול מקח לקרקעות וכן פר"ת וההיא דב"ק דקרי קרקע שוה כל כסף לפי שאין להם אונאה עד פלג עכ"ל:
לד סָעִיף מא והרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה פסק כדברי הרי"ף שאפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונייה וכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן : כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג כתב רבינו האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב"ה ולא נראה כן מדברי הרי"ף וראשון נראה עיקר עכ"ל ומדברי רבינו נראה כדברי הרי"ף:
לה סָעִיף מב ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה וכו' ולא איפשיטא בפרק הזהב שם (בבא מציעא נו:) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דילמא בטלינהו על גב ארעא ה"ד וכו' אלא דאמר איהו שדאי בה כדאיבעי ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה יש להם אונאה או אין להם אונאה תיקו. ופרש"י יש להם אונאה. אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא. ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: כדבעי לה. כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג כלשון הזה ואמר זרעתי בה זריעה הראוי לה ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה ה"ז ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע. והרמב"ן ז"ל הקשה על פי' רש"י ועל דברי הרמב"ם ז"ל וכתב ובפירושי ר"ח כתוב מי שזרע חטים בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני חטי כמאן דשדיין בכדא דמי ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי ארעא ואין כתוב בהן ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא איפשר שפירוש האונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א ז"ל:
לו סָעִיף מג (מד) וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע וכו' אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' שם בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה אמר אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ושכירות ליומיה ממכר הוא וכתב הרא"ש ז"ל הילכך בשכירות מטלטלים יש להם אונאה: ומ"ש רבינו דאין אונאה לשכירות קרקע שאפילו אם שכר טרקלין גדול בדינר וכו' וכן מה שכתב אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' בין נתאנה שוכר או משכיר דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה: ומ"ש ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד דבר נכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר או לקרוביו ואין כן דרך בשכירות וגם בגמרא לא נזכר זמן שכירות:
לז סָעִיף מה ומ"ש עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה וכו' וקבלן יראה שיש בו אונאה וכו' בפרק הנזכר וכתב ה"ה השוכר את הפועל וכו' זה נלמד מהטעם האמור בסמוך לפי שהוא מכירה ליומא ולשון הרמב"ן ז"ל ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים י"א דאין להם אונאה וכן בקבלנות ע"כ וכן כתב הרשב"א ז"ל ואצל מה שכתב הרמב"ם יראה לי שקבלן יש לו אונאה וכולי כתב כבר כתבתי דעת המפרשים החלוקים עליו וטענת הרב ז"ל שכיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בה אונאה וצל"ע דהא קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין כמו שנתבאר פי"א מהלכו' שכירות ואיתא בהמקבל עכ"ל ועי' בתה"ד סימן שי"ח :
לח סָעִיף מח שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכולי בר"פ האיש מקדש (קידושין ד' מב:) אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שווייה שליח אבל שווייה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: ומ"ש רבי' בין במקרקעי בין במטלטלי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"מ ופשוט הוא דהא טעמא דלתקוני שדרתיך וכו' בין במקרקעי בין במטלטלי שייך והכי אמרינן בפ' אלמנה (צט:) דטעה השליח לא קאמינא אמרו ליה והא אמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו': ומה שאמר ואפוטרופא דינו כשליח כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר וז"ל ונראה לי שכן הדין באפוטרופוס בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן ז"ל בפרק האיש מקדש ויש סמך לדבריהם בפ' אלמנה נזונית (ד' ק) מדאסיקנא דשליח כאלמנה ולא כדיינים משום דמה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו:
לט סָעִיף מט ואם אינה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל והרב ר' יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם וכו' בפסקי הרא"ש פרק אלמנה ניזונת:
מ סָעִיף נא האחין שחלקו דינן כלקוחות וכו' עד ואם טעו בשתות החלוקה בטלה מימרא בר"פ האיש מקדש (קידושין דף מב:) (ו): ומה שאמר אין אונאה לקרקעות עד פלגא כבר נתבאר בסימן זה שזהו לדעת רבינו תם אבל לדעת הרמב"ם אפילו שוה ק"ק בדינר או שוה דינר בק"ק אין לו אונאה:
מא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים וכו' כלל נ"ח סי' ה':
א סָעִיף א אסור לאדם להונות וכו'. ברייתא בת"כ ומביאה בפ' הזהב (בבא מציעא ד' נ"ח) וכי תמכרו ממכר אל תונו איש את אחיו באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ובדף נ"א) שנינו אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ובברייתא וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה המוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה ובשוגג הוא עושה אימא לא אזהריה רחמנא וכו' משם יש ללמוד דבין מוכר ובין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו כמ"ש רבינו: ומ"ש ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול וכו'. האריך בזה משום דאינו מפורש בלאו דלא תונו שניתק לעשה דהשבון ולפיכך הוצרך לומר דבכלל לאו דלא תגזול הוא כדאמר ר"פ א"נ אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון הוא שמחסר את חבירו וקאמר התם דצריכי אלמא דבכלל לאו דלא תגזול הוא וכיון דלאו דלא תגזול ניתק לעשה דהשבון ה"נ לאו דלא תונו וכן מפורש סוף פ' הזהב רשב"ג אומר גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון: ומ"ש ובלבד שאינהו במעה. בפ' הזהב איפליגו אמוראי רב כהנא אומר אין אונאה לפרוטות ולוי אומר יש אונאה לפרוטות וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה ופי' נ"י שכוונתו דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מה"מ וכן נראה מדברי ה' המגיד דהרי"ף והרמב"ם שניהם תופסים דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר אבל הרא"ש כתב דלמ"ד אין אונאה לפרוטות אינו פחות ממעה כסף וז"ש רבינו ובלבד שאינהו במעה וכו' וכן פסק רב אלפס וכו' כלומר דמאחר דפסק רב אלפס כמ"ד דאין אונאה לפרוטות א"כ כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה פחותה ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף אכן רש"י כתב ז"ל אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף עכ"ל והכי משמע בסוגיא ר"פ הזהב דעל מה ששנינו הנחושת קונה את הכסף אמרינן סד"א הני פריטי באתרא דסגיא וכו' ותו תניא התם הפורט סלע ממעות מעשר שני דהיינו פרוטות של נחושת שנקראו בשם מעות בסתם וכדפי' רשב"ם פ' בית כור ולא הוזכר נחושת בסוגיא אלא לגבי פרוטות דשמעת מינה דליכא נחושת בכל המטבעות דסלע צורי כי אם הפרוטות אבל הדינרי' והמעות והפונדיונות והאיסרי כולן של כסף הן ובפ' ג"פ נמי משמע מדקא משני באתרא דלא סגי פריטי דכספא אלמא דוקא פרוטות אין עושין של כסף אבל כל היתר מפריטי עושין של כסף ונתבאר לעיל בסי' מ"ב. והרא"ש הקשה על פירש"י וז"ל נ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה והכי קתני במתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה והא דאמרינן נמי ההודאה שתי כסף זהו שתי מעות דדרשינן בפ' הדיינין מדכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן ב' מעות נפרש מטבע הפחותה עכ"ל ול"נ דאין מכל אלה ראיה לדחות דברי רש"י המאיר עיני ישראל בפירושו דאיכא למימר דכיון דאי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה בפחות ממעה שהוא גרה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכן פי' הר"ן לשם שזהו פירוש מה שאמרו בירושלמי סוף מטבע כסף מעה ובזה אפשר נמי ליישב הקושיא הראשונה דלכך נקראת המעה כסף בסתם כסף בלשון משנתינו לפי שלא נזכרה מטבע כסף בתורה בפחות ממעה ומה שהקשה עוד מדתניא בתוספתא הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף וכו' אינה ראיה דכשם שיש שני מטבעות שנקראין בשם מעה האחד נקרא מעה כסף דשש מהן בדינר והאחר נקרא בשם מעה בסתם והם הפרוטות כמו שפי' רשב"ם בפ' בית כור כך יש שני מיני איסר האחד נקרא איסר האיטלקי והוא של כסף שהוא אחד מכ"ד בדינר של כסף כדתניא בפ' הזהב פרוטה שאמרו אחד מח' באיסר האיטלקי למנ"מ לקדושי אשה איסר א' מכ"ד בדינר של כסף אבל יש איסר אחר שהוא של נחשת והוא אחד מל' בדינר כסף ולכן נראה עיקר כפי' רש"י. ולא קשה כמ"ש הרא"ש דלרב כהנא אין אונאה אלא למעה כסף אמאי קאמר אין אונאה לפרוטות לישמעינן רבותא דאין אונאה לאיסרין וכ"ש פרוטות די"ל דלרבותא דלוי קאתי לאורויי דאפי' לפרוטות איכא אונאה:
ב סָעִיף ב ומ"ש בשם הרמ"ה דאפי' פרוטות נמי חייב להחזיר. טעמו דפסק כדלוי והאריך הרא"ש בטעם מחלוקתם והסכים להרמ"ה:
ג סָעִיף ג כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח וכו'. משנה שם (דף מ"ט) האונאה שתות למקח ובגמרא אמר רב שתות מקח דוקא שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו שוי שיתא בחמשה שוי שיתא בשבעה כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שוה חמשה בשיתא ושוה שבעה בשיתא לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא שוי ז' בשיתא מחילה הויא ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות מב' צדדים אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא ופסקו הפוסקים כשמואל דתניא כוותיה וזהו שדייק רבינו וכתב בין שתות במקח וכו' כלומר ל"מ שתות במקח אלא אפי' שתות במעות. ודע דבמסקנא (סוף ד' נ') איתא אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ופירש"י שתות קנה. ואין אחד מהן יכול לחזור ומחזיר אונאה ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דס"ל כר' נתן דברייתא וכו' ואע"ג דר"ת הקשה כמה קושיות על פרש"י ופר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה קנה אם רצה חוזר ולא חש רבא לפרש וכו' ע"ש בתוספות אנן לא קיי"ל בהא כר"ת אלא כרש"י דרב אלפס הסכים עמו שכתב על מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה וכו' מתני' רבי יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה דהא פסיק רבא שתות קנה ומחזיר אונאה עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"נ מדברי שאר הפוסקים:
ד סָעִיף ד היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב ממכירה וה"ה תמה בזה דהיאך פסק דהויא מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה שבע בשש דהוי שתות במעות ובמוכר שוה ס' בנ' ופרוטה הוי יותר משתות במעות ואמר שט"ס הוא וכן יש להקשות במ"ש גבי יותר משתות כשמכר שוה ס' בע' ופרוטה דפסק דהוי ביטול מקח ואמאי הלא הוא פחות משתות במעות. ומ"ש הוא ממכר שוה חמשה בששה דליכא אלא שתות במעות והמקח קיים אכן לדעת התוס' והמרדכי לשם ל"ק ולא מידי דנראה מן הסוגיא דלשמואל דוקא כשטעות שתות בשוה בין במקח בין במעות אז המקח קיים ומחזיר האונאה ואע"ג דבחד צד הוה ביטול מקח או מחילה לא תלינן הטעות אלא בשתות דטעי אינשי בשתות אבל כשאין שם שתות בשוה לא במעות ולא במקח אלא בצד אחד הויא מחילה ובצד שני הויא ביטול מקח אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח דדרך לטעות בדמי החפץ שצריך שומא ולא במעות דא"צ שומא ואין אונאה וטעות תלויה בהם ע"ש בתוס' בד"ה שתות מעות נמי שנינו ובסוף (דף נ"א) בד"ה שני פונדיונות ובמרדכי שם בד"ה מצאתי מכר שוה נ"א וכו' ומביאו ב"י ובש"ע סעיף ג' כתב וז"ל היתה האונאה פחותה מזה כל שהוא כגון שמכרו שוה ע' בס' ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול עכ"ל הנה שינה לשון הרמב"ם שכתב כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה לפי שהקשה ה"ה על זה דהו"ל יותר משתות במעות ולכך אמר ה"ה שיש להגיה בדברי הרמב"ם כגון שמכרו שוה ע' בס"ט ופרוטה דהשתא הוי פחות משתות מכל צד במקח ובמעות אבל אין צורך דהדבר ברור ופשוט כדפרישית וכך נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע שכתב דברי המרדכי בסתם בהלכה פסוקה ולא חשש הרב כלל לכתוב כלום כנגד מ"ש למעלה כגון שמכרו שוה ע' בס' כיון שאינו משמע כלל הלשון שכתב כן לדיוקא דפשט הלשון משמע דלאו דוקא כה"ג אלא ה"ה כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה וכך הוא העיקר והכי נקטינן כמ"ש הרמב"ם ורבינו ואין כאן ט"ס אלא הטעם כמ"ש התוס' והמרדכי ומהרו"ך האריך בכאן בחשבונות שלא לצורך והניח הגהות הרב בצ"ע ול"ק ולא מידי. והא דשביק הרמב"ם ורבינו מנין חמשה וששה ושבעה דפתח ביה וסיים במנין חמשים וששים ושבעים ופרוטה נראה דאתא לאורויי רבותא דאע"פ שהטעות הוא סך חשוב כיון שהוא בפחות משתות כל שהוא אע"פ שהוא דבר מועט הויא מחילה וכן לגבי ביטול מקח הוי רבותא דאפי' בדבר מועט יותר משתות הוי ביטול מקח:
ה סָעִיף ה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה וכו'. שם בפסקיו וכוונתו דבמטבע ליכא ספק דמותר לכתחלה להוציאה ביפה אף לירא שמים אבל בסחורות ובחפצים איכא לצדד להיתר ולאיסור וירא שמים יוצא ידי שתי הסברות ונזהר שלא יכניס עצמו בספק איסור:
ו סָעִיף ו היתה האונאה יתר על שתות וכו' אלא אם המתאנה תובע אונאתו וכו'. כן כתבו התוספות בשם ריב"ם בפרק הספינה (תחלת דף פ"ד) ומביאו הרא"ש לשם וכתב עוד דכך היא דעת רב אלפס לשם ואף על גב דלאח"כ כתב הרא"ש דא"צ לפרש כך בדברי רב אלפס אלא איכא לפרש דבלא תובע אונאתו אמר רב אלפס דאין המאנה יכול לחזור אם המתאנה נתרצה במקח וכמ"ש ה"ר יונה אפילו הכי נראה לו לרבינו עיקר כמ"ש הרא"ש תחלה:
ז סָעִיף ז ומ"ש רבינו אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו'. משמע דה"ק דל"מ אם המתאנה תובע אונאתו דפשיטא דיכול המאנה לבטלו ולאו כל כמיניה לקיים המקח ושיחזירו לו האונאה וכרב אלפס והרמב"ם אלא אפילו היכא דהמתאנה שותק ואינו שואל אונאתו מאיזה טעם דס"ל לרב אלפס והרמב"ם דאין המאנה יכול לבטלו כלל ואע"פ שעדיין לא עבר הזמן שיוכל המתאנה לחזור בו דמ"מ גרע כח המאנה שאין בידו לבטלו כיון שאין המתאנה שואל אונאתו אבל הר"ר יונה ס"ל דאע"פ שאינו שואל אונאתו כיון שיכול המתאנה לחזור יכול גם המאנה לחזור אם לא שנתרצה המתאנה בפירוש שאמר בפני עדים שהוא רוצה במקח וקבלו עליו אז אין המאנה יכול לחזור וכן בנתאנה לוקח ושהה בכדי שיראה וכו' כיון שנתקיים המקח ללוקח גם המוכר אינו יכול לחזור אפי' הוקר אח"כ ותימה שהרי כשכתב הרא"ש לדברי הר"ר יונה בפ' הספינה דאין לפרש כפי' ריב"ם דחזרת המאנה הוא כשהמתאנה תובע אונאתו מכח הקושיא שהקשה על פירושו כתב עוד הרא"ש ע"ש ה"ר יונה שכתב וז"ל וטפי הוה מסתבר דהיכא דתובע אונאתו הרי גילה בדעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו וכיון שחפץ בקיום המקח לא מסתבר שהמאנה יבטל המקח עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה להר"ר יונה כהרי"ף ורמב"ם דכשהמתאנה תובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא ס"ל איפכא דהמתאנה היה חפץ בקיום המקח אלא שתובע אונאתו לא יוכל המאנה לבטלו אח"כ וא"כ אמאי כתב רבינו אבל הר"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו' דמשמע דמודה הר"ר יונה לרב אלפס והרמב"ם היכא דתובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא דמוסיף עליהם דאפי' היכא דאין המתאנה תובע אונאתו והא ליתא וצ"ל דהאי אפי' אם אין המתאנה תובע אונאתו ה"פ אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר למאנה אני חוזר במקח שהטעיתני ביותר משתות דהשתא ניחא דה"ק ל"מ היכא דהמתאנה היה חוזר במקח דפשיטא דגם המאנה יוכל לחזור בו אם הוקר אח"כ אלא אפי' היה שותק ולא היה תובע בעד אונאתו יכול המאנה לחזור בו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא דהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע שיחזיר לו האונאה אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהר"ר יונה וה"ט משום דהר"ר יונה לא פסק בזה הוראה פסוקה אלא דכתב בקושייתו אפירוש ריב"ם וטפי היה מסתבר וכו' ואפשר דלהלכה היה מסתפק כנ"ל ליישב דברי רבינו אע"פ שהוא קצת דוחק שלא יהא משמעות לשון אם אין המתאנה תובע אונאתו האחרון כמשמעות הראשון: גרסי' בפ' הספינה א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השת' דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס דלא קיי"ל כרב חסדא במאי דקאמ' שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו דהא קיי"ל כרבא בפרק הזהב דבשתות קנה ומחזיר אונאה ולא יוכל לחזור בו והביא ג"כ מה שפי' הגאון לתרץ הקושיא דרב חסדא ודאי מודה לרבא דבשתות ליכא ביטול מקח אלא דרב חסדא מיירי במכר לו שוה ה' בו' ונתן לו מעות ולא משך וקאמר דלוקח יכול לחזור בו וליכא מי שפרע כיון דטעה בשתות ולא מוכר אלא צריך לקבל מי שפרע ונראה דמה שפסק הגאון הלכתא היא ואע"ג דהאלפסי השיג עליו ואמר וכד מעיינין בהא שמעתא לא סלק בהאי סברא כל עיקר עכ"ל לא השיג עליו אלא לפי דלדעת הגאון היכא דמכר ד' בה' דהוי ביטול מקח משמע דשניהם חוזרין כדאיתא בפ' הזהב ומוכר ולוקח שוין בה והשיג עליו האלפסי דכיון דתלמודא לא איירי שפרע אלא בדין קנייה גמורה והיכא דמשך השתא לא בטלה הא דרב חסדא והיכא דמכר ד' בה' או ה' בד' כיון דאיכא ביטול מקח המתאנה יכול לחזור בו אבל לא המאנה והא דקיי"ל בביטול מקח שניהם חוזרים היינו דוקא כשהמתאנה שואל אונאתו וכמו שנבאר בסמוך אבל דינו של הגאון אמת ואין חולק על הדין דכשנתאנה בשתות ונתן דמיה ולא משך המתאנה יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע אבל המאנה אינו יכול לחזור בו עד שקיבל מי שפרע אבל בפחות משתות שניהם עומדים במי שפרע והכי נקטינן נ"ל:
ח סָעִיף ט לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל וכו' ויש לדקדק בלשונו וכו'. כתב ב"י איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו עכ"ל ואפשר ליישב דאיכא לפרש דהרא"ש לא אמר אלא דבלא עיכוב אונס פשיטא הוא דמחיל אבל בעיכוב אונס לא פשיטא לן והמע"ה אבל רבינו הכריע מדקדוק לשונו דפשיטא הוא דבעיכוב אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציאין מיד המוכר דאל"כ לאיזה צורך כתב כלל בלא עיכוב אונס דהו"ל לומר ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה מחל על אונאתו ומסתמא ודאי מיירי דאין שם עיכוב אלא שנתעצל אלא ודאי לא בא הרא"ש להוסיף בלא עיכוב אונס אלא לדיוקא דדוקא בלא עיכוב אונס אבל כשאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציא מיד המוכר ואין זה אלא כשמברר דבלא בירור מנ"ל דאירעו אונס המע"ה: גרסינן בפ הזהב (דף נ"א) ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי (פי' קישורי משי) לזבוני ושאל בדמיהם ששה זוזים ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל אתא ההוא גברא ואמר אי יהבינא ליה ה' ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל בלוקח מבע"ה אין לו עליו אונאה ותו הוה עובדא דכוותיה בגברא דנקיט כיפי לזבוני ופסק רב חסדא ג"כ הכי וכתב במרדכי בשם ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה כדחזינן הכא בורשכי וכיפי שהרי רבא ורב חסדא לא פטרו משום דידע אלא משום דב"ה העשוי למכור כליו הוה אבל מפני שידע הלוקח כשלקח שנתאנה לא פטרוהו עכ"ל ונראה דמ"ש אם ידע הלוקח וכו' פי' אם ידע בשעת לקיחה וע"ז הביא ראיה מורשכי וכיפי דאע"פ שידע הלוקח בשעת לקיחה דאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה כדי לתבעו בדין לא אמרינן דידע ומחיל ומ"מ ודאי צריך לומר דלא איירי אלא דומיא דהני עובדא שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעיניה לדינא התם ודאי כיון שנתברר דידע ולא מחיל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר דהיה דעתו לתבעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא ה' וקנאו בשש אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה דהא אפילו היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דאמרי' דידע ומחיל כדלקמן בסעיף י"א ומפורש כך בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ח) וכדלעיל בסימן ר"ך סעיף ו' כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בו' דאמרי' ידע ומחיל אלא בע"כ הך דראבי"ה צ"ל דאמ' בפני עדים אתן לו ו' ואתבעיניה לדינא ולפי זה ודאי דאפילו תבעו לאחר בכדי שיראה וכו' נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דלא ידע וטעה ביוקר וקבעו לו זמן לחקור ולידע אם נתאנה ואם נתעצל ושהה יותר מבכדי שיראה ולא חקר מחיל אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בו' לתבעו לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתן לו ו' וכו' התם ודאי יכול לתבעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכתב ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין דלא הוי שתיקתו מחילה דאפילו לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר כיון דידע בשעת לקיחה ולא מחיל לא בתחלה ולא בסוף כנ"ל והב"י הביא דברי ראבי"ה וכתב וז"ל ואיני מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דאם הבין ב"י דראבי"ה מיירי בידיעה דלאחר שטעה במקחו אם כן מאי קאמר כדחזינן הכא גבי ורשכי וכיפי דמה ענין זה לזה אלא בע"כ דלא דן ראבי"ה אלא על הידיעה דבשעת לקיחה דומיא דעובדא דורשכי וכיפי דהתם ידע ולא קמחיל ומוציא ממנו אף לאחר זמן בכדי שיראה וכדפי' וא"כ ניחא ולא קשיא מידי והרב בהגהת ש"ע הבין כפירושינו דראבי"ה מיירי בידיעה בשעת לקיחה אלא שפי' מ"ש ושתק עד לאחר זמן היינו לאחר המכירה תובעו תוך זמן בכדי שיראה לתגר ושרי ליה מאריה דא"כ לאיזה צורך אמר ושתק עד לאחר זמן אדרבה הו"ל למימר ושתק עד תוך בכדי שיראה לתגר ותבעו לדין ותו הא ודאי מסתמא כיון דידע דאית ביה אונאה שתות וקנאו מתנה הוא דיהיב ליה דלא דמי לעובדא דורשכי וכיפי דאמר מקודם לקיחה בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל אבל מסתמא ודאי מחיל אלא כדפי' הוא עיקר דראבי"ה מיירי נמי בכה"ג דאמר בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דכיון דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל מוציאין האונאה מיד המוכר אפילו לא תבעו אלא לאחר זמן הרבה מבכדי שיראה לתגר שוב ראיתי שמהרו"ך האריך בזה בדברים דחויים והאמת הוא מאי דפרישית והכי נקטינן:
ט סָעִיף יב מכר לו שדה ד' בה' וכו' אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו. אע"ג דלעיל סעיף ז' כתב ע"ש הרא"ש דהסכים לה"ר יונה דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה ג"כ יכול לחזור אין זה סותר לכאן דהתם לא מיירי שהוקר ועמד על שבע והמתאנה יכול לחזור מטעם אחר ואפשר וקרוב שיחזור המתאנה הילכך גם המאנה יכול לחזור אבל הכא כיון דהוקר דמסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו שוב אין המאנה יכול לחזור בו אלא דמכל מקום לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרי' דלאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה וכן כתב הרא"ש בפ' הספינה:
י סָעִיף יג כשם שיש אונאה להדיוט וכו'. משנה פרק הזהב ופירשו בגמ' הדיוט זה בעל הבית המוכר סחורה העומדת לימכר אבל בחפציו אין בו דין אונאה כמ"ש סעיף כ"ז:
יא סָעִיף טז ואף במטבע יש בו אונאה. משנה שם: ומ"ש יתר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה. פי' יתר מכן בכ"ח ופרוטה פחות מכן בכ' ופרוטה דבתר דמי החפץ שהוא המטבע אזלינן דטעה בשומא דידה והילכך בכ' ופרוטה הוי מחילה אע"ג דמצד אחר הוי ביטול מקח ודלא כהרב המגיד דפי' יתר מכן בכ"ט פחות מכן י"ט נמשך לדעתו שכתב דבעינן דוקא ביטול מקח מכל צד ומחילה מכל צד וליתא אלא כדעת התוס' וכבר נתבאר לעיל סעיף ד':
יב סָעִיף יח ושיעור חזרה וכו' עד ע"י הדחק. משנה שם עד אימתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ע"ש אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ופי' רש"י שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה ובגמרא אסיקנא הא דתנן אם היה מכירה וכו' א"ר חסדא מדת חסידות שנו כאן הא אחר אע"פ שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו פירוש דיכול להוציאה ע"י הדחק וכ"כ רב אלפס והרא"ש השתא שמעינן דכולה מתני' ביוצאה ע"י הדחק היא ומש"ה מדת חסידו' היא דמקבל' אפי' אחר י"ב חודש ואחר שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות דמדינא א"צ לקבלו לאחר הזמן כיון דיוצאה ע"י הדחק ומשמע אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק לעולם חייב להחליפה מדינא אפי' לאחר הזמן וכ"כ הרמב"ם וז"ל הנותן סלע לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציא ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אא"כ קבלה ממנו במדת חסידות עכ"ל משמע דברישא דקאמר דמחזירה לאחר י"ב חודש בשאינה יוצאה אפי' ע"י הדחק הוא ומדינא חייב להחזירה אבל אם יוצאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן מדינא אא"כ קבלה ממנו בתורת חסידות וכן פי' ה"ה אלא שהקשה עליו ממאי שנראה לו בגמרא דאפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק נמי אינו חייב להחליפה מדינא עכ"ל נראה דס"ל דמתני' דאם היה מכירה וכו' סתמא תנן ומשמע בין ביוצאה ע"י הדחק בין באינה יוצאה ע"י הדחק והא דקתני ונותנה למעשר שני וכו' לא קאי אסיפא דאם היה מכירה אלא ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסירה ולא תהא בה אונאה א"כ סלע יפה הוי ומי שאינו מקבלה הוי' נפש רעה וכן כתבו התוס' ע"ש ריב"ם וכן פי' בנימוקי יוסף מיהו תמוה לי טובא על רב גדול כמוהו הלא ראה מ"ש האלפסי להדיא וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבל ממנו במדת חסידות ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומת שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזא מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו' ואחריו נמשך גם הרמב"ם וכך היא דעת רבינו ומ"ש בסוף ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' התם הוא דאינו מקבלה לאחר זמן אלא ממדת חסידות אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק חייב מדינא להחליפה אפי' אחר י"ב חודש וכל זה נראה פשוט דלהרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו מפורש בגמרא דכולה מתניתין ביוצאה על ידי הדחק היא ובזו דוקא תנן דמדת חסידות היא אבל באינה יוצאה ע"י הדחק לא איירי מתני' כלל ומשמע דחייב להחליפה מדינא אף לאחר זמן הרבה דבזו לא קבעו חכמים זמן. שוב ראיתי למהרו"ך שהפך הקערה על פיה ופירש דעת רבינו דמדת חסידות היא להחליפה אם יוצאה ע"י הדחק אבל באינה יוצאה ע"י הדחק אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ושרי ליה מאריה כי לא ירד לאמיתו של הפשט כלל:
יג סָעִיף כא מכור לי באלו כתב הרמב"ם שיש בו אונאה וכו'. בר"פ הזהב אמר רבה א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אף ע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קא"ל ר' אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין עליו אונאה ומשמע דס"ל לרבי אבא דאע"ג דא"ל מכור עשאוהו כדין חליפין לגמרי גם לענין דאין לו עליו אונאה ומפרש בגמ' דכ"ע ס"ל אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר אלא דדמים כה"ג דלא שכיחי עשאוהו כחליפין וטעמו של הרמב"ם דפסק כרבה א"ר הונא ולהרא"ש מספקא לי' דדילמא הלכה כרבי אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה ויש להקשות דלעיל בריש סי' ר"ט כתב רבינו דברי הרמב"ם דבאומר ערימה זו של חטין אני מוכר לך בנך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' דקנה ויש עליו אונאה דהיינו דין זה שכתב כאן מכור לי באלו דמ"ש כשאין הדמים שבחפציו ידועים ומ"ש כשאין הפירות ידועים ואעפ"כ לא כתב שם דהרא"ש נחלק ע"ז וכאן כתב דהרא"ש נחלק ונ"ל דרבינו סובר דדוקא בתופס מעות בלא מנין ואומר מכור לי פרתך או חפץ שלך באלו התם הוא דדמי לחליפין וס"ל לר' אבא דלגמרי דינו כחליפין וכין דמספקא ליה להרא"ש אי הלכתא כוותיה לא מפקינן מיד המאנה אבל גבי ערימה ומרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' כיון דא"ל בכך וכך לא דמו לחליפין אפי' לר' אבא והילכך יש לו עליו אונאה לדברי הכל:
יד סָעִיף כד אמר המוכר וכו' אין זה תנאי. כלומ' תנאי זה בטל וה"א בפ' הזהב אמר רב ענן משמיה דשמואל ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה אלא שרשב"ם מפרש דהו"ל כאילו לא התנה שום תנאי וחזר הדבר לדין תורה דבשתות קנה מחזיר אונאה אבל לפרש"י ה"פ דאין זה לשון מחילת אונאה כמו שנתכוין אלא הלשון משמע איפכא שלא יהא בו תביעת אונאה דהיינו שימכרנו לו בשויו ולפיכך אם הונהו הרי עבר על התנאי והמקח בטל אפי' לא הונהו אלא בפחות משתות וחוזר בו אם ירצה והיינו דכתב רש"י חוזר בו לגמרי דלשון לגמרי משמע דאפי' פחות משתות חוזר אם ירצה:
טו סָעִיף כה ומ"ש ואפי' אם התנה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כרב דאמר הכי וטעמא דמי ידע דאיכא אונאה דמחיל הוא סבר דאין בו אונאה ומש"ה תניא בד"א בסתם אבל במפרש וכו' אין עליו אונאה דהא ידע דאיכא אונאה ומחיל וע"ל בסי' רל"ב סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ומיהו כתב הרמב"ם וכו'. בפט"ו כתב המוכר שפחה וא"ל גידמת היא חיגרת היא סומא היא וכו' ולא היו בה מום מאלו המומין שמנה ונמצאת נכפית ה"ז מקח טעות מכאן אני אומר המוכר חפץ לחבירו בק' דינרין ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד וכו' כלומר לכך אמר שאין שוה אלא זוז להשליך מעליו תרעומת שלא יתרעם עליו אח"כ מכרת לי ביוקר וכיוצא משאר חסרון בחפץ כי הלא ישיב לו דבר לאמר הלא גליתי לך בתחלה שאין שוה אלא זוז והיינו פי' להשביח דעתו פי' להשקיט דעתו מלשון משביח שאין ימים שפי' ענין השקט והנחה דהיינו שלא יהא עליו תרעומת שמכר לו דבר שאינו חשוב מאוד על כן הודיעו מתחלה שיש בו מום וכמו שפירש"י בפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי פרה זו נשכנית היא וכו' וע"ל בסי' רל"ב סעיף ח' ומיהו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כמ"ש למעלה סעיף י"א ובסי' ר"ך סעיף ו':
טז סָעִיף כו בעל הבית המוכר כליו ואינה וכו'. שם (דף נ"א) בעובדא דורשכי וכיפי קאמר רבא ורב חסדא הכי והכי אמר רב דימי ור' אלעזר ודוקא במאני תשמישתיה דיקירי עליה אבל לא בסחורות העומדים לימכר כמו בגדי קנבוס: ומ"ש ומיהו פי' ר"י וכו'. כ"כ הרא"ש בשמו וטעמו משום דהני עובדי דורשכי וכיפי הכי הוה באונאה בשתות ואמרו עלה ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה אבל ביתר משתות לא אשכחן דמחלק תלמודא בהכי ואמרי' הבו דלא לוסיף עלה שתות גופיה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובס' ב"ה כתב וז"ל ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש עכ"ל מיהו נראה מדכתב הרמב"ם בפי"ב שאילו לא הרבה לו הדמים לא היה מוכר כלי תשמישו אלמא משמע מלשונו דאפילו הרבה ביותר משתות וכ"כ ה"ה בשם המפרשים. ומספק אין להוציא מיד המאנה נ"ל:
יז סָעִיף כח ומ"ש ופי' א"א הרא"ש דוקא שהלוקח יודע וכו'. פי' דהשתא ניחא דאיכא למיהב טעמא דפי' רש"י ע"ש השאילתות דהו"ל כאילו היה מפרש הבעה"ב ללוקח יודע אני שיש בו אונאה כך וכך ע"מ שלא יהא לך עלי אונאה ואם לא ידע א"נ קנאו מסרסור אע"ג דידע הלוקח שהוא של בעה"ב מ"מ הבעה"ב מסרו לסרסור ומכרו בסתם וליכא למימר הכא דהו"ל כמפרש וקשיא לי היאך כתב הרא"ש ע"ש ר"י דמחלק בין שתות ליתר משתות דכיון דטעמו הוי דהו"ל כמפרש וכו' אפי' ביתר משתות נמי איכא למימר דהו"ל כמפרש וי"ל דאע"ג דלגבי מוכר ודאי אפילו ביתר משתות הוה ליה כמפרש מ"מ לגבי לוקח לא אמרינן דסבר וקיבל אלא עד שתות אבל ביתר משתות אינו מקבל עליו הטעות כל כך שיהא המקח קיים לגמרי ודוק:
יח סָעִיף כט וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דדעתו דאע"ג דבגמר' קאמר משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה לא מזבין להו וזה מיירי בנתאנה לוקח מבעה"ב מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה איפכא כשנתאנה הבעה"ב דקנה כלים ביוקר דמאני יקירי עליה ולוקחן ביוקר אם הם מקובלין בעיניו להשתמש בהן וכן כתב במרדכי ע"ש ר"ת ומביאו ב"י וכן היכא דלקח ואינה איכא טעמא שאם לא היה מוצא כלים בזול לא היה מוציא מעותיו שהוא נושא ונותן בהם לקנות כלים שונים שיש לו בביתו וכן היכא כשנתאנה הבעה"ב ומכר בזול איכא למימר דמפני דוחק שצריך למעות להוצאת ביתו מכר כליו בזול וכל זה לא שייך בסתמא לגבי תגר הקונה מתגר:
יט סָעִיף לד ששאלת על סרסור וכו' אבל אם הוא בעה"ב וכו'. איכא למידק ומה בכך ששמעון הוא בעה"ב הלא מכר החפץ על ידי הסרסור ויש לו על הסרסור אונאה כדכתב הרא"ש לעיל סוף כ"ח ולשם ודאי איירי אע"פ דיודע הלוקח שהחפץ של בעה"ב אפ"ה יש בו דין אונאה כיון שלקחו מן הסרסור כדפי' לשם וי"ל דהנחה זו שהניח הרא"ש ואמר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישו וכו' לא מיירי אלא בלוקח שלקח מבעל הבית עצמו ע"פ הדין המפורש בגמרא בלוקח מבעל הבית וכשלא היה שם תנאי התם הוא דאין אונאה בכלי תשמישיו ואחר כך אמר זהו לדינא דגמ' אבל בנדון זה וכו':
כ סָעִיף לז הנושא והנותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרמב"ם שא"ל וכו' וי"מ אפילו לא א"ל בכך וכך לקחתיו וכו'. כתב ב"י וז"ל משמע לרבינו שהוא פי' מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ולא נהירא דלפע"ד הדברים מבוארים דלהרמב"ם צריך הוא שיודיענו מתחלה קודם משיכה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו התם הוא דאין בו דין אונאה שאם יטעון לאחר משיכה איני נותנו בכך וכך אין שומעין לו ומשמע דאם לא הודיע קודם משיכה בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר וכו' ומשכו ואח"כ כשהודיעו בכך וכך לקחתיו תובעו אוניתני כי לא ידעתי בשעת משיכה שיהא בו אונאה יש בו דין אונאה אבל ליש מפרשים אפילו לא הודיעו עד אחר שמשכו אפ"ה מאחר שאמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך וכו' ומשכו ואחר כך הודיעו בכך וכך לקחתיו אין בו דין אונאה אפילו אם נתאנה לוקח ראשון דאדעתא דהכי משכו לוקח שני ליתן לראשון כמו שאמר דבכך וכך לקחו וכך פי' בהגהות אשיר"י לשם כי"מ אבל מדברי התוס' לשם נראה כמ"ש הרמב"ם ע"ש:
כא סָעִיף לח והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשויו וכו'. איכא לתמוה טובא והיכי ס"ד למיעבד הכי הא ודאי שקר הוא ולא לאמונה ונראה דהכי פי' כגון אם קנה עשר יריעות וכו' ובא חבירו וא"ל אני רוצה בחמש יריעות כמו שקנית אותן ואתן לך עוד שכרך מעה לכל יריעה לא יתן לו ה' יריעות הרעות ויאמר הרי לקחתים בדינר דינר ואיני משקר לו כלום ואח"כ ימכור לו היפות בשויין אלא יאמר לחבירו אם אתה רוצה לישא וליתן באמונה קנה כל העשרה ביחד בעד עשרה דינרין וכך וכך תוסיף לי שכר על כולן או קנה לך בשווין הן רע הן יפה מה ששוה וכך מפורש להדיא בדברי ה' המגיד פי"ג ממכירה וכ"כ התוספות (בדף נ"א):
כב סָעִיף מא וכתב הרמב"ם אפילו מכר לו שוה אלף בדינר וכו'. כבר הביא ב"י טעם שתי הדיעות באורך וע"ל בסימן ס"ו סעיף ל"ח וסימן קע"ה סעי' י"ד ודע דבפ' בית כור (ק"ו) במשנה בסימניו ובמצריו תופס בפשיטות כרב אלפס ע"ש וצ"ע במ"ש רבינו ע"ש ר"ת והרא"ש דעד פלגא ולא פלגא בכלל דבהטעהו בכפל המקח בטל וכ"כ בסימן ס"ו סעיף ל"ח והתוספות פ"ק דב"ק (דף י"ד) כתבו אהא דאמר התם דמאי דתנן שוה כסף זה קרקע דבר השוה כל כסף שנותנים עליו משום דאין אונאה לקרקעות וז"ל דבר השוה כל כסף לאו דוקא דיתר מפלגא יש להם אונאה כדמשמע פ' הזהב אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי עכ"ל הרי דבכפל ממש המקח קיים וכן כתב בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) בד"ה א"ר נחמן וז"ל וקשה לר"ת דבפ' התקבל אמר זבן בר' ושוה ק' סבור מינה וכו' א"ר נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח איו להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עכ"ל וי"ל דהרא"ש מפרש להדיא דהך דזבן בר' ושוה ק' לאו דוקא ר' אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר ולפ"ז הא דקאמר אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל מיקרי ביטול מקח וכן הא דכתבו בב"ק דיתר מפלגא יש להם אונאה ר"ל יתר מפלגא ופלגא בכלל יתר יש להם אונאה ומ"ש הרב בהגהת ש"ע וז"ל וי"א דדוקא עד פלגא אבל יתר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוה אונאה עכ"ל לא דק דלא בעינן יותר אלא בהטעהו בכפל שוה נמי הוה אונאה:
כג סָעִיף מב ובחטין שזרען בקרקע וכו'. בפ' הזהב (סוף בבא מציעא דף נ"ו) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם דין אונאה או אין להם אונאה ואסיקנא כגון דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדבעי ופי' רש"י יש להם אונאה. אם מכרן עכ"ל משמע דמפרש לה במי שזרע חטים בקרקע ומכר הזרעים לחבירו לקצור התבואה כשתגדל וא"ל שדאי בה כמה דבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי לה ובשעה שמכר הזרעים לא השרישו וקמיבעיא לן כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה א"ד בטלינהו אגב ארעא ולית להו אונאה והתוס' הקשו היינו מקח טעות דבעי לה שיתא והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא [א"כ] לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוין אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל אבל רבינו כתב כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי וכו' נראה שכך היה מפרש דברי רש"י שכתב יש להם אונאה אם מכרן דהיינו שמכרן לחבירו עם הקרקע ומה שלא היה מפרש במכר הזרעים בלבד לקצור התבואה כשתגדל כדפירש' היינו משום דהוה קשיא ליה דזו פשיטא היא דכיון דלא השרישו בקרקע כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה דליכא למימר הכי בטלינהו אגב ארעא כיון שלא מכר לו גם הקרקע אלא הזרעים בלחוד אבל כשנפרש דמכר הקרקע עם הזרעים ניחא דאיכא למימר דבטלינהו אגב ארעא מיהו אין א' משאר הגאונים שפי' כך שמכר הקרקע דהרמב"ם ס"פ י"ג ממכירה פי' בשכרו לזרוע לו קרקע וכו' וה"ה ע"ש ר"ח פי' במי שמכר לחבירו החטין שזרען בקרקע ומיבעיא ליה במכרן ביותר מדמיהן או בפחות ולא גרס ואשתכח דלא שדי בה כדבעי לה ולזה הסכים הרמב"ן מיהו התוס' דחו פי' זה שכתבו וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיט' דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטין שבשוק עכ"ל מיהו נראה דלמה שפירש רבינו שמכר הקרקע עם הזרעים לפי זה אם לא היתה האונאה כ"א במה שמכרן ביותר מדמיהן או בפחות לא מיבעיא לן דפשיטא דאין בה אונאה דאע"ג דאת"ל דבזרעים יש אונאה מ"מ כיון שמכר הקרקע עם הזרעים בתר קרקע אזלינן דלית בה אונאה הכי נמי בזרעים הנמכרים ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאשתכח דלא זרעה כדבעי לה ואע"ג דבת"ה סימן שי"ח מסיק דלא אמרינן מגו דלגבי פועל ליכא אונאה לגבי בהמה נמי ליכא אונאה ואע"ג דשכירות פועל ושכירות בהמה נכללין בסך אחד איכא לחלק דשכירות פועל שכרו ידוע בכמה ליום כדאיתא פרק האומנין דחזינן הירא מיתגרי פועלי' בההוא מתא ואזלינן בתריה כדמסיק בסוף אותה תשובה משא"כ הכא בשמכר הקרקע עם הזרעים:
כד סָעִיף מה וכתב עוד השוכר את הפועל וכו'. הא דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה הקשה ה"ה הלא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין עכ"ל ר"ל דכיון דאומן דהוא קבלן שקיבל עליו לתקן כלי בכך וכך אינו קונה בשבח כלי א"כ דין פועל יש לו וכן כיון דבקבלן נמי עובר על בל תלין א"כ נקרא פועל מיהו כבר כתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ח דה"ט דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקבלן אינו יכול לחזור מה"ט אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן והכי מדמה ליה במרדכי שם בדין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר ואע"ג דעבד כנעני הוקש לקרקעות שאין בהן אונאה ועבד עברי לא איתקוש מ"מ הא אשכחן נמי בפ"ק דקדושין דע"ע נמי דין קרקע יש לו לענין שבועה ע"ש (בדף כ"ח) וה"ה לענין אונאה:
כה סָעִיף מח שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכו'. כלומר אפילו פחות משתות מקחו בטל וכ"כ בא"ה סי' ק"ד ע"ש וכן מ"ש רב האי דאם אינה הוא את הלוקח שמכרו בטל היינו נמי לומר שבטל בכל שהוא וכ"כ בא"ה בשמו בפירוש וכ"כ לעיל בסי' קפ"ב סעיף ט' ואע"ג דרבינו האי כתב דמכרו בטל בשתות והרא"ש בפרק אלמנה ניזונית השיב עליו כבר כתבתי בסי' קפ"ב דלא נעלם מעיני הרא"ש דלרב האי מכרו בטל אפילו בפחות משתות ולא השיב עליו אלא שלא הו"ל להזכיר בדבריו שתות וע"ש במ"ש בס"ד. וקצת קשה דבסי' ק"ט סעיף י"ג ובסי' קפ"ב סעיף ט' כתב רבינו דהרא"ש הסכים לדעת הר"ר יונה וכאן ובא"ה סימן ק"ד לא הזכיר דעת הרא"ש כלל:
א סָעִיף א ול"נ דלא קשה מידי דראבי"ה לא קאמר רק כשידע בשעת המקח ושתק עד אחר המקח אבל לעולם לא שתק בכדי שיראה לתגר ולהכי קאמר דלא הוי מחילה וזה מוכרח שם במרדכי דהא מביא ראיה שם ממעשה דכיפי המוזכר בגמרא (נא.) דמיירי בכה"ג והוא פשוט למעיין שם. (נ"א) ואפשר שמיירי שהיה אנוס ולא היה יכול לתבעו לדין קודם לכן ולכן שתיקתו לא הוי מחילה וצ"ע:
ב וכתב המרדכי סוף המדיר תשובת רבי אביגדור אם היה בו כדי אונאה השתא והמוכר אומר שנשתנה השער ובשעה שמכר לו לא הוה בו כדי אונאה והלוקח אומר שבשעה שלקחה היה בו כדי אונאה על הלוקח להביא ראיה דשערים שבשוק רגילין להשתנות תמיד וע"ש שהאריך:
ג סָעִיף ג ועיין בנ"י פ' הזהב:
ד סָעִיף ד וכבר כתבתי כמה פעמים דלא סמכינן אדבריו בזה לפסוק הלכה מכח הסכמתן במקום שהתוס' והרא"ש חולקים וכ"ש במקום שדעת רבינו מסכים לדבריהם וכמו בכאן שסתם סוף סימן זה וכדברי ר"ת והרא"ש ומ"מ נראה דהמע"ה:
ה סָעִיף ה כתב בת"ה סי' שי"ח ואם שכר פועל וסוס והיה בו כדי אונאה אע"ג דמצד הפועל עצמו אין בו אונאה מ"מ מצד הסוס יש בו אונאה רואין ואומדים השכר המגיע לפועל ומה המגיע לסוס לפי ערך השכירות וכל מה שנתאנה בסוס צריך ליתן לו ואפילו הוא יתר משתות א"א לחזור מאחר שכבר נעשה המלאכה אלא צריך ליתן לו מה שאינהו וע"ש:
ו סָעִיף ו ועיין בר"ן פ' האיש מקדש:
א סָעִיף א עובר בלאו דכתיב וכי תמכור ממכר לעמיתך או קנה וגו' לא תונו: לפי שבכלל לא תגזול הוא פי' שגם זה גזילה הוא ואגזילה כתיב והשיב את הגזילה דאמרינן לאו הניתק לעשה דהשבה הוא ואין לוקין עליו וכמו שכתב רבינו בסימן שנ"ט וש"ס ועד"ר: הכי גרסי' כן פסק רב אלפס כו' ול"ג וכן בוי"ו וכן הוא בס"י דהא ודאי רבינו סבירא ליה כהסכמת הרא"ש דמייתי לבסוף דאפילו בפרוטה יש אונאה ומתחילה לא כ' אלא דעת הרי"ף שכ"כ בפ' הזה אמשנה דף נ"ה דקתני ה' פרוטות הן ולא חשיב אונאה ש"מ דאינה בפרוטה וכן אמר רב כהנא שם וכתב שם הרא"ש אר"כ דאמר הכי דס"ל דאין אונאה כ"א במעה שהיא מטבע של כסף כיון דאפיקתיה מפרוטה של נחושת והרא"ש מסיק שם וכתב דהלכה כלוי דאמר יש אונאה לפרוטה וס"ל דאונאה בכלל פרוטה דגזילה היא ואותו חשבה תנא דמתניתין. והא דלא פריך תלמודא התם בדף נ"ה ומשני לה כדמשני ישיבת הדיינים אליבא דלוי ע"ש בהרא"ש ובסיגנון זה סידר ג"כ רבינו דבריהן ועד"ר:
ב סָעִיף ג כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות ז"ל המשנה בפ' הזהב כו' [ע' בב"ח שהביא ל' המשנה ול' הגמרא] וע"ש בפרש"י וקיי"ל כשמואל וע"ד זה המה דברי רבינו ועד"ר:
ג סָעִיף ד כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה נקט בלישנא נ' וס' דינרים לרבותא לאשמעינן אע"ג דאינה לחבירו י' דינרים פחות פרוטה אפ"ה אינו מחזיר ועד"ר. ובדבר שבמדה ושבמשקל לא בעינן שתות כמש"ר לקמן בסימן זה ובר"ס רל"ב:
ד סָעִיף ה שיש בו שיווי ממון דהיינו פרוטה ולמעלה: ודרך העולם למחול כו' ז"ל הרא"ש דרך העולם למחול עד שתות דאף אם יבוא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה זה אומר יש בו אונאה וזה אומר אין בו אונאה לכן מקבל עליו שתיקה ואינו מערער עכ"ל: אם הלוקח מגר דאל"כ על הרוב המוכר בקי בממכר שהיה בידו כמה ימים יותר מהלוקח שבא עכשיו ליקחנו: אם לא שפירש ר"ל שאומר יש בו אונאה כך וכך אם תרצה ליקחנו כך וכמו שאכתוב לקמן בסעיף כ"ו: ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו כו' או שהוא דוחק למעות כו' בסעיף י"א יתבאר שהמוכר מחמת דחקו אינו יכול לחזור על אונאתו אפילו ביתר משתות כי ידע ומחיל מיהו היינו דוקא דידעינן דידע במעות דהיתה ביתר משתות והיינו כמ"ש דמזלזל כ"כ עד שנותן בעדו בכדי שאין הדעת טועה ואז תולין לומר דמחמת דחקו מכר ומחל אבל מסתמא אף שהוא דחוק אינו מזלזל [אלא] בכדי שתות ודוק: וירא שמים יוצא ידי שניהם ר"ל אם נתאנה הוא אינו מתגרה מדון עם המאנה לומר לו אינך יוצא ידי שמים וחושש לדעת האחרון ואם אינה הוא אחר חושש לדעה ראשונה:
ה סָעִיף ו אין כאן חזרה פי' חזרת אונאה:
ו סָעִיף ז אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו סיפא פי' ארישא דהאי חפץ במקחו איני ר"ל שאמר כן בפירוש אלא שאינו שואל אונאתו (אותו) והוא דבר והיפוכו אמ"ש לפני זה אלא אם המתאנה תובע אונאתו אבל בחפץ במקחו בפירוש כ"ע מודו דאין המאנה יכול לחזור וכמ"ש בסמוך בדברי ר' יונה: אין המאנה יכול לבטלו פי' אם רוצה לחזור מפני שהכלי שמכר חביב עליו ונתחרט שמכרו ואפילו תוך כדי שיראה לתגר כו' (אבל אם חוזר מפני שהוקר המקח נתבאר דינו בסי"ב) והטעם משום דיכול לומר לו המתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך בתמיה א"כ יהא חוטא נשכר: כ"כ רי"ף והרמב"ם עבד"ר: אבל אם המתאנה נתרצה במקח פירוש כגון שאמר כך בפני עדים שרוצה לקיימו או שתבע אונאתו וכן משמע בר"פ הספינה והיינו כשנתאנה המוכר אבל במתאנה הלוקח אפילו בלא ריצוי אלא כששהה יותר מכדי שיראה לתגר נמי דינא הכי וכדמסיק רבינו וק"ל: אין המאנה יכול לחזור בו כן צריך להיות וטעמא משום דאז שייך למימר אי לאו דאוניתן כו': אף על גב דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר פירוש היכא שנתאנה הוא ל"ת גם בכהאי גוונא כיון שקודם שיעור כדי שיראה לתגר היה יכול לחזור גם הוא א"כ לעולם ההחזרה בידו משום דלא פלוג רבנן בדבריהם ע"ז אמר הכא אינו יכול לחזור מיד שנתקיים המקח גבי לוקח מטעם דא"ל אי לאו דאוניתן (כתב) ועבד"ר דשם מבואר בע"א:
ז סָעִיף ח עד מתי יכול לחזור שם בב"מ דף מ"ט:
ח סָעִיף ט לשון א"א הרא"ש כו' שם בפ' הזהב אהא דאמר ר"נ ל"ש אלא לוקח כו'. ויש לדקדק בלשונו שאם מברר כו' ז"ל הב"י וא"י כו' [עב"ח שהביאו] ולי נראה שדקדק ולמד מדברי הרא"ש דאם אירעו אונס מתחילה אף דעבר ונתעצל האונס אח"כ קצת עדיין יכול לחזור בו ולומר מחמת האונס שבתחילה נשתכח הדבר מדעתי אח"כ ודקדק זה מדבריו מדכתב ואם נתעצל בלא עיכוב אונס דהוא כפל ל' דאם אירעו אונס לא הוה נתעצל אלא ודאי ה"ק דדוקא אם נתעצל בלא עיכוב אונס כלל דהוא הוא דאינו חוזר וק"ל ועיין בד"מ בישוב דברי המרדכי:
ט סָעִיף י אבל מוכר כו' עד שיזדמן לו כו' שם מימרא דר"נ דף נ"א: וכ' הרמב"ם כו' בפי"ב מה"מ כ"כ ז"ל ה"ז אינו חוזר פי' המוכר:
י סָעִיף יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב כ"כ: הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה כו' ק' מאי שאל עד מתי והרי בהדיא שנינו לעולם חוזר ומפרשינן שם בגמרא עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אי טעה אי לא טעה וכמש"ר לפני זה והשואל דידע זה דאמרינן מוכר לעולם חוזר ידע ג"כ האמור גביה דהיינו עד דמיתרמי ליה כו' ועוד דהרא"ש לא השיב ע"ז כלום [אלא] אהא דשאל לו דלפעמים אדם מוכר מפני דחקו או שנשתנה השער ובשאלה כתוב זה לשאלה בפני עצמה שהרי כתב ועוד שאפשר כו' והנה אעתיק ל' התשובה שהשיב להשואל ואדקדק בה ומתוכה תתבאר לנו גם השאלה כי ז"ל התשובה מתוך דברי רי"ף יתבאר כל זה כי הוא כתב אבל מוכר לעולם חוזר מ"ט לוקח נקט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מחוי ליה אי טעה אי לא טעה מוכר ליכא מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולאו קא מהדר ומזה יש ללמוד כיון דחזרת המוכר לעולם אינו אלא בשביל שאנו תולין שלא נתברר לו טעותו עד עתה הילכך מפני שינוי השער כו' עכ"ל תשוב' הרא"ש ויש לדקדק בתשובה במ"ש שיתברר מל' הרי"ף ומה יתרון מצא בל' הרי"ף הנ"ל מל' הגמרא הנ"ל וע"כ צ"ל שיש בתשובה זו חסרון הניכר דהשמיט הסופר מוידע דטעה קמא עד וידע דטעה בתרא וכן הוא ל' הרי"ף שם בפ' הזהב ז"ל אבל מוכר ליתא למקחו בידו עד דמיתרמי זבינא כזבינתיה וידע אי טעה [אי לא טעה] הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה עכ"ל הרי"ף וכן מצאתי מוגה בתשו' אשר"י מדויקת בל' הרי"ף הלזה והשתא כ' הרא"ש שפיר דמל' הרי"ף יתבאר כל זה כי שאלתו היתה עד מתי יהיה זה ור"ל אם יחזור אחר שנה או שנתים והלוקח יאמר שמסתמא נזדמן לו זבינא כזבינתיה בזמן ארוך וידע ולא קהדר והמוכר יאמר שלא נזדמן ליה ועוד דאפשר שמכרו מחמת דחקו כו' והשיב שמהרי"ף יתברר לו שהרי"ף העתיק כל' הגמרא הנ"ל ומסיק וכ' הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר כו' ש"מ דכל שלא נתברר הדין עם המוכר וגם יש ללמוד מזה לענין שינוי השער כו' דבודאי לא האמינהו למוכר לעולם אלא מפני החזקה דלא היה חוזר עתה יותר מבראשונה אם איתא דנזדמן ליה זבינא בנתים וזה לא שייך לומר בנשתנה השער או מכר מחמת דחקו כן נ"ל ברור פי' השאלה והתשובה ורבינו קיצר דכל כוונתו אינו אלא ללמד לנו הדינים דרך קצרה וכתב לשון השאלה וסמך על המבין שיבין דהשאלה דעד מתי יהיה זה היה אם יטעון הלוקח שמסתמא נזדמן זבינא כזבינתיה אם היה נאמן ושעוד שאל אם ישתנה השער או ימכרנו מחמת דחקו וכתב ג"כ שהרא"ש השיב לו על השאלה בשינוי השער ומכירה מחמת דוחק דהדין עם הלוקח ועל שאלתו הראשונה לא העתיק תשובתו וכאילו לא השיב לו עליו וממילא הדין עם המוכר וכל' המשנה וגמרא דסתמי וקאמרי דהמוכר חוזר לעולם עד דמיתרמי ליה כו' גם נרמז ונלמד תשובה לשאלה הראשונה ממה שהשיב דמפני שינוי השער ודחיקת השעה אינו יכול לחזור והוא מטעם שכתבתי שבהני אינו יכול לחזור משום דאין בהללו חזקה לומר מדחזר עתה ולא חזר לפני זה כו' ממילא נלמד דבמקום דיש חזקה לומר מדחזר בו עתה ולא חזר לפני זה כו' ש"מ דלא אזדמן זבינא מתחילה כזה עד עתה ומש"ה יכול לחזור בו עתה וק"ל מ"מ מן התימה על רבינו שלא בירר דבריו כדרכו ודוק:
יא סָעִיף יב מכר לו שוה ד' בה' כו' מימרא דרב חסדא בב"ב דף פ"ז העתקתי ל' בדרישה: ומש"ר עד שהוקר ועמד על ז' לאפוקי על ו' דאינו אלא שתות שהרי קיבל [ה'] ורבותא קמ"ל אע"פ שהיה ביטול מקח מתחילה ועד סוף אפ"ה אין המוכר יכול לחזור כו' והטעם משום דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמ"ש לעיל: אפ"ה א"י לחזור בו ואע"ג דכתב ר יונה והרא"ש לעיל דכל זמן שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר המאנה יכול לחזור בו שאני הכא דנתייקר ומסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו ומ"מ לוקח יכול לחזור בו: אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דכיון שנתנו חכמים כח בידו שיכול לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ"ל הרא"ש: והוזל ועמד בג' כו' כאן לא פירש זמן אימתי הוזל שהרי מוכר יכול לחזור בו אפילו לאחר זמן מרובה כדלעיל: ועמד בג' כו' דהיינו כדי ב"מ ללוקח שנתן לו ד' וכל' רבינו כ"כ הרמב"ם בהדיא בס"פ י"ג דמכירה וע"ש: ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח סלע הא' כצ"ל פי' אע"פ שחזר לדין ב"מ אצל מוכר כו' אפ"ה כיון שאם תבעו קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאתו גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה הוקרו ועיין בדרישה מ"ש: שוה ששה כו והוזל ועמד בשלשה וה"ה בד' אלא איידי דנקט בבא דבסמון שהוקרו ב' נקט נמי כגון שהוזלו ב' כעין זה כתבו התוס' פ' הספינה על רב חסדא ע"ש:
יב סָעִיף יג כשם שיש אונאה כו' משנה בפ' הזהב:
יג סָעִיף יד ובכל דבר שייך אונאה כו' בין בבהמה בין בספרים כו' משנה שם דף נ"י אל דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות כו' עד ר' יודא אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו עכ"ל ובגמרא שם דף צ"ח מביא ברייתא ומפרש טעמו דר"י ס"ת לפי שאין קץ לדמיו בהמה ומרגליות מפני שאדם רוצה לזוזגם פי' רש"י מי שיש לו שור שיפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית שוה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידות עכ"ל והלכה כחכמים ומזה יתבאר לך טעם למה כ"ר בכל דבר שייך אונאה אע"ג דבעבדים ובקרקעות ובשטרות והקדשות לית בהו אונאה וכמש"ר עצמו בסמוך דל' המשנה נקט דקתני בה לא אמרו אלא אלו ור"ל דוקא אלו לחוד דאין להו אונאה דמתמעטי מקרא וכמ"ש שם אבל שאר כל דבר שגופו ממון והוא מיטלטל יש בו אונאה ובזה מיושב דברי רבינו דכ' בתחילה כלל ובכל דבר שייך אונאה וחזר וכ' פרט בין בבהמה כו' ללמדך דלאו כללא לגמרי הוא אלא דוקא בהני פרטי דגופן ממון דהן דברים המיטלטלין וק"ל:
יד סָעִיף טו וכתב הרמב"ם ויש ללוקח לחזור כו' ז"ל ב"י בפי"ב מה"מ כ"כ על ספרים ומרגליות ולמד כן מדיהיב טעמא בגמרא גבי מטבע דשאני טלית דכל אינש קים ליה בגוה משא"כ סלע דשולחני קים ליה כו' ש"מ דשאני לן בין דבר שהכל בקיאין בשומתו ובין דבר שאין הכל בקיאין בשומתו:
טו סָעִיף טז ואף במטבע יש בו אונאה משנה הוא שם סוף דף נ"א ופליגי בו תנאים ר"מ סובר א' מכ"ד בדינר ר' יהודה ס"ל א' מי"ב בדינר ור"ש ס"ל בשתות בדינר והא דהתחיל רבינו וכתב ואף במטבע יש בו אונאה קשה מאי אף דקאמר הא ליכא מ"ד דלא יהא בו אונאה ואדרבה ר"מ ור' יודא ס"ל דאית ביה אונאה טפי מבדברים בעלמא דאפילו בא' מכ"ד או מי"ב הוי אונאה וי"ל דהו"א דלא יהא בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב ומטבע גופא אין בו המקח והממכר קמ"ל ומאחר דאמרו דיש בו אונאה ס"ל לר"מ ור"י דיש בו אונאה טפי מבדברים בעלמא: ופסק רי"ף עד שתות כו' פלוגתא דאמוראי הוא בפ' הזהב ופסק הרי"ף כרבא דפסק שם כר"ש הנ"ל והרא"ש כתב שם על דברי הרי"ף אמנם רבה גרסינן הכא לא רבא כו' וכיון דגרסינן רבה א"כ הלכה כאביי דבתראה הוא ואביי ס"ל שם דהלכה כר' יודא הנ"ל דלא דמי מטבע לטלית דטלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וע"ש בתוס': וכן פסק הרמב"ם כו' בפי"ב מה"מ: והוא שיהיה במקום שאין כו' שאם היו מוציאין אותו במשקל אפילו בכ"ש חוזר כמש"ר בר"ס רל"ב וכן היה מותר לקיימו לפי שכל הנוטלו ישקלנו וכ"כ התוס' והמ"מ:
טז סָעִיף יז כדפרישית לעיל בס"ה כ"כ ומשום דגם אחר יקבלנו מידו ואין להמקבל הפסד בזה כלל:
יז סָעִיף יח ושיעור חזרה למטבע כו' שם דף נ"ב עד שיראה לשולחני אבל בטלית כל אינש קים ליה בגוה לכך לא חלקו ביה בין כרכים לכפרים משא"כ בסלע שאין הכל קים ליה בגוה כ"א שולחני: עד ע"ש שבא להוציא לכבוד שבת ואז ידע אם יקבלוהו ואפילו עשיר שיש לו מעות אחרים להוציא מ"מ ודאי יותר ניחא ליה להוציא אלו ולהחזיק המעות שהן ודאי טובות ומיהו צ"ע למה לא אמר אם הוציאה בע"ש ואחר שבת בא זה שקבלו ממנו והחזירו לו מה יהא דינו של זה וכי יפסיד מכיסו מאחר שיש בו כדי אונאה (לא) יותר וי"ל דיכולין (הולכים) [לילך] לכרכים ולעיירות ושם הן שולחנין והו"ל להראות להן וז"ש הרא"ש והרי"ף בפסקיהן שבע"ש מוציאו בשוק אבל ז"א וכי על פי כפרים הרחוקים מהעיירות יכנסו בע"ש לעיירות וק"ל וי"ל דכל שיחסר המטבע כ"כ אף אם זה לקחה מ"מ אין רגיל שגם אחר יקבלנו ממנו כשיבוא להוציאה ובודאי הרגיש בו האחר ולא לקחה מיד והו"ל להחזירה לבעליו בע"ש או אחר שבת ומדלא החזירו ודאי מחל לו וסבר אוציאנו ע"י הדחק ואם קבלה אחר ממנו מסתמא הרגיש שהיתה חסרה וקיבלה כדי להוציאה ע"י הדחק: אם הוא מכירה פי' שהיתה שלו: ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' אבל אם אינה יוצאת כלל אפילו מדת חסידות ליכא כיון שהוא המתין מלהחזירה כ"כ זמן רב ויש קצת דאיה לזה ממאי דקיי"ל שאם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אפילו לקח שוה ק' בר' אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו ומטבע שאינה יוצאה ע"י הדחק ודאי לא גרע משוה מנה במאתים וק"ל ועוד ראיה מדלא אמרו גם בטלית ושאר עניינים שמדת חסידות לקבלה אף אחר בכדי שיראה לתגר ש"מ דלא אמרו כן אלא במטבע שרגיל הוא שיכולין להוציאה ע"י הדחק אף אם היא חסרה משא"כ בשאר דברים ועד"ר שהוכחתי פי' זה:
יח סָעִיף יט נפחתה וחסרה עד כדי אונאה כו' ברייתא וגמרא שם דף נ"ב ע"א: אבל לא יקבנה מן הצד דחיישינן שמא יחתכנה סביב עד שלא יהא ניכר הנקב ויוציאנה בשקל:
יט סָעִיף כ חסר עד שעמד על חציו שם בברייתא קתני עד כמה תפחת ויהא מותר לקיימה בסלע עד שני דינרין ופירשוהו בגמרא כגון שנפל לאור ופחת בחד זימנא עד חציו דאל"כ הא מיד שנפחתה שתות אסור לקיימה ורבינו סתם הדברים משום דס"ל דוקא התם דקתני בברייתא עד כמה תפחת ומשמע לתלמודא שפחת אצלו דאל"כ הו"ל למימר היתה חסרה חציה כו' מש"ה הוצרך תלמודא למוקמי בכגון שנפלה לאור כו' אבל לרבינו לא נקט לשון הגמרא וכתב חסר עד שעמד על חציו ומיירי באיזה אופן שנהיה כגון שמצאו כך או שנתנו לו האנס וכיוצא בו וק"ל:
כ סָעִיף כא מכיר לי באלו כתב הרמב"ם כו' בריש פי"ג דמכירה כ"כ אע"פ דלחליפין נתכוונו ובאונאה ממכר כתיב מ"מ כיון שאמר ל' מכירה יש לו אונאה והיינו כרבא דאמר כן בר"פ הזהב משמיה דרב הונא: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא כו' דהוכיח שם דא"א לגרוס רבא אלא רבה ור' אבא משמיה דרב הונא פליג וסבירא ליה דאין לו אונאה כיון שלתורת חליפין נתכוונו ומספקא ליה הלכתא כמאן:
כא סָעִיף כב כתב הרמב"ם החליף כלים בכלים כו' כ"כ שם בריש פי"ג ע"ש: ומ"ש אפילו מחט כו' אין בו אונאה כו' מדכתב אחר זה דשומא בפירות מהני דיש להן אונאה דבחליפי כלים לא מהני ביה שומא ואע"ג דמקפיד עליהן שהרי שמו אותן וכ"כ המ"מ שם וכ"כ תלמידי הרשב"א מטעם דמכר כתיב ולא חליפין ועד"מ:
כב סָעִיף כג אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותן כו' מדלא קאמר בין (לאשמועינן כלל) [לא שמו אותן כלל] משמע דגם בשמו אח"כ מ"מ היתה החליפין אדעתא דהכי שיהיו שוין זה כמו זה ולכן אע"פ דקיי"ל דפירות (אינן) נקנין בחליפין (דבעינן) [דלא בעיא] שומא אלא [דאינן נקנין בחליפין] דמיעטן רחמנא מנעל (כדלעיל סי' ר"ג) היינו כשאינו מקפיד בשומתן דאז תורת חליפין להן אבל מקפיד לשומן בשויהם אז תורת מכר להם ונקנין זה בחילוף זה דהוא בתורת דמים כמוכר לו דבר שנתחייב לו זה בחליפי דמיו וכמ"ש לעיל בסימן ר"ג וכ"כ ב"י ומיהו דוקא פירות שאינן מתקיימין ולכן נכנסין בגדר המכירה לענין קנין ולענין אונאה אבל כלים שמתקיימין אפילו חליפין ומקפיד עליהם אין להם אונאה שאינם נכנסים בגדר מכירה ולא קרינן בהו כי תמכור תמכר לא תונו וגו' וחילוק זה למד הרמב"ם מירוש' דפ' הזהב ודוק בהמ"מ שם פי"ג וז"ל סמ"ג לאוין ק"ע ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כא' מכלים ובהמות ודרך חליפין כשנעל קטן קונין דבר גדול עכ"ל:
כג סָעִיף כד אמר המוכר חפץ זה כו' ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה כו' בב"מ דף נ"א גמרא ז"ל איתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אומר יש לו עליו אונאה ושמואל אומר אין לו עליו אונאה כו' עד א"ר כגון לדידי מפרשא ליה מיניה דמר שמואל האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה עכ"ל הגמרא ופסקו הפוסקים כרב דאפילו באומר ע"מ שאין עלי אונאה יש לו עליו אונאה דהלכתא כרב באיסורי ואונאה איסור הוא ונתבאר ממ"ש דאפילו שמואל דפליג עליה דרב מודה בא"ל על מנת שאין בו אונאה ומ"מ כתבו רבינו משום פרש"י דלפרש"י יש בו נ"מ לדינא דסבירא ליה דבכה"ג אפילו מקח טעות הוה ויכול לחזור בו מה שאין כן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה והא ראיה שהביא רבינו לשון רש"י באחרונה משום דמיסתבר ליה כוותיה וק"ל ודקדק רבינו וכתב דהאומר על מנת שאין בו אונאה אין זה תנאי במקום שאמרו יש בו אונאה גם כן בשביל פי' רש"י דכתב דהוא מקח טעות מש"ה כתב אין זה תנאי ר"ל דלא הועיל בדבריו כלום לפרש"י: ופי' הרשב"ם כו' כ"כ. התוס' שם בשמו ומטעם משום דל' ע"מ שאין בו אונאה משמע שמתנה עמ"ש בתורה ורש"י כתב שם שלשון זה אינו משמע שמתנה עמ"ש בתורה אלא ל' תביעת אונאה פי' וכאילו אמר אני מבטיחך שאין בו אונאה ולא תצטרך לתבעני על אונאתו והרי יש בו והוא ע"מ קאמר דתלה מקחו בזה נמצא דהוי מקח טעות:
כד סָעִיף כה ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה כלומר אע"פ דבכה"ג אינו עיקר ד"ת אלא מתנה עמו שאפילו יהיה בו אונאה שימחול לו שלא יתבענו ממנו ומה"ט במתנה בשביעית בכה"ג מועיל התנאי לכ"ע וכמ"ש בסימן ס"ז ס"ב אפ"ה באונאה אינו מועיל עד שיפרוט בפירוש כדמפרש תלמודא טעמא התם דף כ"א אליבא דרב ז"ל הכא מי ידע דמחל ופי' רש"י מי ידע דאיכא אונאה הוא סבר דאין בו אונאה:
כה סָעִיף כו אבל אם פירש כו' כן הוא לשון הברייתא שם דף הנ"ל ועד"ר: כתב הרמב"ם ז"ל כו' בפט"ו ממכירה כ"כ ולמדו מדין האומר לחבירו שפחה זו גדמת היא כו' שכ"ר בסימן רל"ב ס"ח: שה"ז ידע בודאי כו' לטעמיה אזיל דס"נ דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב וע"ל סימן רל"ב דשם כתבתי דיכול להיות דגם רבינו מודה בכה"ג ע"ש:
כו סָעִיף כז בע"ה המוכר כו' עד לא היה מוכר כלי תשמישו שם דף נ"א ופירושא הוי כמפרש יודע אני שיש בו אונאה וע"מ כו' דאין עליו אונאה והא דכ"ר בסי"ג כשם שיש אונאה להדיוט כך כו' והיא משנה בפ' הזהב כבר תירצו בגמרא התם במיני סחורה קאמר דבה בין תגר בין ב"ה יש להם אונאה אבל לענין כלי תשמישו של אדם בין תגר בין ב"ה אין להם אונאה דכלי תשמישתיה חביבין עליו ומה שאמרו ב"ה משום דלגבי כלי תשמישו ב"ה מיקרי וק"ל: אלא כל ב"ה אין לו דין אונאה פי' כשמוכר כלים ועיין בתשובת הרא"ש כלל ק"ב שהאריך בנתינת טעם לזה: דוקא בשתות דעליה איתמר בגמרא:
כז סָעִיף כח ופי' א"א הרא"ש ז"ל כו' שם על מ"ש רש"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו"ל כמפרש כו' כתב הרא"ש כן דוקא שהלוקח יודע שזה כו' פי' יודע שמה שהוא מוכר הן כלי תשמישיו: אבל אם לא ידע כו' או שקנה ע"י סרסור באשר"י של דפוס שבידינו ליתא האי תיבת או אבל בס"י וגם ברמזים איתא וה"פ או אפילו יודע בו הלוקח שכלים אלו מכלי תשמישתיה של ב"ה נינהו מ"מ כיון שנתנם לסרסור למכור לא שייך לומר אי לאו שהרבו לו בדמים כו' דכל המוסר לסרסור דעתו למכור כפי השער ועמ"ש בסמוך בסל"ה בפרישה ועיין מש"ר בסמ"ח בשליח שנתאנה דהוי ביטול מקח בכ"ש ואם השליח אינה להלוקח לרב האי ג"כ המכר בטל ולהר"ר יונה דינו בשתות כשאר כל אדם שאינה להלוקח שכתב דינו כו' כאן בסרסור דהוא ג"כ כשליח כמש"ר ס"ס קפ"ה סתם כדעת ר"י וה"ז ג"כ דעת הרא"ש כמש"ר בשמו סימן ק"ט גם יש לחלק בין שליח לסרסור שיש לו שייכות טפי במקח ודוק: דינו כלוקח מהתגר כלומר דינו כלוקח כלים שאינם לתשמישי הבית ואינהו שתות דמחזיר אונאה ואפילו קנאו מסרסור ודין סרסור כדין שליח כמש"ר בר"ס קפ"ח ובסמוך בסמ"ט כ"ר בשם רב האי דאם אינה השליח להלוקח בכ"ש ג"כ המקח בטל מ"מ הרא"ש כ"כ לסברתו דס"ל כסברת ר' יונה דפליג עם רב האי שם וכמש"ר בשמו בסימן ק"ט וק"ל:
כח סָעִיף כט או לקח ואינה או נתאנה כו' גם המרדכי בפרק הזהב ס"ל כוותיה בהא דאם לקח ב"ה כלים ביוקר דאין בהם דין אונאה משום דמאני תשמישתיה יקרים עליה עכ"ל אבל במוכר ונתאנה לא ידעתי טעם לדעת הרמ"ה גם ב"י תמה על דבריו ואפשר שדעת הרמ"ה דאפ"ה איכא למימר כיון שב"ה הוא ודאי דעתיה היה לקנות כלים אחרים דחביבין עליו יותר לצורך תשמישתיה ומש"ה אין בו אונאה וכיוצא בסברא זו כתב בסימן זה ס"ה ע"ש אבל יש לתמוה היכא דלקח ואינה למה לא יהא בו דין אונאה ואפשר משום שחכמים השוו מדותיהן דכיון דאם הוא נתאנה אין בו דין אונאה גם אם אינה אין בו דין אונאה: ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו' לא שהרא"ש כ' דברי הרמ"ה וכתב עליו ול"נ כו' אלא שהרא"ש סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא הוה דינו כתגר כו' ע"ש וכ"כ ב"י: ומ"ש או קנה פי' או קנה ואינה או נתאנה:
כט סָעִיף ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב סימן ג' כ"כ: ומ"ש אם לא יוכל לחזור בו אם לוי כו' פי' אם לא יוכל לחזור עליה מוכר מחמת שאין לו או שילך לו אם יוכל כו' וכמו שהשיב הרא"ש: מידי דהוה אמראה דינר לשולחני בסי' ש"ו דהדיוט חייב ל"ד קאמר הדיוט אלא לאפוקי איסור ודנכו שהיו מומחין גמורים וכן משמע בסמוך ממה שהשיב לו הרא"ש וק"ל: ומה הדין במראה לתגר כו' פי' וגם באתי בשאלתי לידע מה הדין אם היה מראה לתגר: וכיונו שלוי ימצא כו' ס"א ימצע וכן הוא בתשובה אבל גי' ימצא עיקר שהרי לא בקשו מלוי דרך מיצוע אלא שומת שיווי ממש וק"ל:
ל סָעִיף לא כיון שמסר החפץ ס"א שמשך: ומ"ש ע"פ שומת לוי דאילו משיכה בלא שומא לאו כלום היא דלא סמכה דעתיה דלוקח אלא דא"ל כדשיימו לה בי תלתא כמש"ר בס"ס ר"ו:
לא סָעִיף לג למראה דינר לשולחני דכל אדם כו' כן עיקר הגירסא ור"ל בין שהוא שולחני שרוצה בשכר או אפילו בחנם ובס"א כתב וכל אדם ול"נ דהא כ"ש הוא דאם שולחני חייב כ"ש שאר אדם וכ"כ בתשובה דכל אדם וז"ל התשובה שם (כלל ק"ב דין ג') חוץ מדנכו ואיסור שהיו בקיאים גדולים:
לב סָעִיף לה ששאלת על סרסור שהביא חפץ כו' בכלל ק"ב דין ה' כ"כ: כמו שהתנה עמו כי החפץ כו' כצ"ל והכל טענה א' הוא וכן הוא בתשובה ובי"ס כתיב גם החפץ וג"כ צ"ל שלא לטענה בפני עצמה אמר כן שטענו לקיים תנאו אינה טענה כי א"צ לקיים תנאו כדמסיק אם אין החפץ שלו (ונ"ל) [וגם צ"ל] משום ערבות בשעת מתן מעות שזה טען לטענה בפני עצמה וכמו שכתב וגם טוען כו' אלא ר"ל וגם שהיה זה וזה ותוכן השאלה עם התשובה נ"ל שהיה כדרך זה ודאי ראובן לא ידע מתחילה שהיה של שמעון ומש"ה הלך אצלו ליעצו כמה הוא שוה אבל כשבא אצלו גילה לו שמעון שהוא מסרו לסרסור וא"ל שהוא בזול בסך זה ושבאם יאמרו קרוביו שהוא ביוקר יחזיר לו המעות ובזה יתיישב שפיר הל' שאמר ליה אחזיר לך המעות דמשמע דהוא א"ל תן לי בעדו סך כזה עתה ואחזירנו לידך כשיאמרו קרוביך שאינו שוה כ"כ וגם א"ש שכתב שראובן טען עליו שהחפץ הוא שלו והול"ל תחלה שנודע לו שהוא שלו אבל למ"ש א"ש דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן ויועצו ולא יגיד לו האמת אבל בשומא אפשר שטעה שמעון וסבר שהוא שוה (ועוד שאר קושיות שאכתוב בסמוך יתיישבו) וע"פ דברים אלה קנהו באותו סך ונתן לשמעון המעות והנה ראובן בא בשתי טענות על שמעון להחזיר לו מעותיו הא' לקיים מה שהתנה עמו גם מאחר שהחפץ היה שלו ושתיהן טענה א' הן דאילו מטעם שהתנה עמו לחוד סבר דיכול לומר שאינו רוצה לעמוד בדיבורו ואי משום שהחפץ היה שלו וקיבל ואינהו יותר משתות סבר לא אמרו חז"ל שיחזור על אונאתו או ביטול מקחו כ"א בכדי שיעור שיראה לקרוביו או לתגר כשהמה בעיר ולא בנדון זה שלא היו בעיר ונשתהה הדבר אבל מכח תרוייהו יחד טען עליו ומאחר שבאו דמי אינאה לידך שאתה בעל החפץ והבטחתני להחזיר לי אפילו לאחר זמן שיראה לקרוביו שאינן בעיר החזר לי המעות שבאו לידך ע"י הבטחתך לי וע"ז שמעון השיב לו שלא היה בעל החפץ וממילא א"צ לקיים תנאו ועוד בא מטענה אחריתא לומר ערבת לי בשעת מתן מעות כלומר אף אם לא הוה החפץ שלך מ"מ אתה ערבת בשעת מתן מעות ומחויב לקיים תנאו אפילו בלא קנין ומש"ה כתב וגם טוען ולא כתב כן בתחילה וגם טוען שהחפץ שלו מפני שזה טען לטענה בפני עצמה ולא הראשון ושמעון לא השיב לו על טענה זו כלים דהרי זה אינו תלוי ברצונו כיון דהיה ערב בשעת מתן מעות וגם הרא"ש לא הזכיר זה בתשובתו ואפשר לומר משום דיש לדמות זה למש"ר בשם הרמב"ם בסימן קל"א סי"ג ערב ששיעבד עצמו על תנאי אף ע"פ שקנו מידו לא משתעבד ויכול להיות דה"נ סבר שמעון שהחפץ שוה כ"כ וכנ"ל ושהקרובים יאמרו גם כן שהוא שיה כ"כ ואף שהרא"ש חולק שם על הרמב"ם לא רצה הרא"ש להאריך ולהכניס נפשו בפלוגתא בתשובה זו והשיב לו הרא"ש כי שמעון בעל החפץ מיקרי מאחר שנתנו מידו לסרסור ואף שנשתהה החזרה עד ששלחה ליד קרוביו מ"מ זהו בכלל מ"ש עד שיראנו לקרוביו מאחר שלא היו כאן תגרין ולא קרוביו ושאם שמעון הוא ב"ה לא מהני טענתו דהוא בעל החפץ לחוד אם לא נתאנה ביתר משתות ואע"ג דכאן נתאנה יותר משתות השיב לו על כל הצדדין אף מה שאין שייך למעשה זה ומשה"נ השיב לו שאם שמעון ב"ה אין בו אונאה אע"ג דבנדון זה א"ל שהוא סרסור אלא ר"ל בעלמא אם היה שהיה ב"ה אבל א"ל שלפי טענת ראובן השיב לו שהוא טען עליו שהחפץ הוא שלו ולולי טענתו לא היה תובעו וכנ"ל ועפ"ז אמר ליה שאם כדבריו הוא ב"ה שלו אין לך עליו אונאה ז"א דהא לפי תשובת הרא"ש שהשיב דכיון שמסר לסרסור נקרא בעל החפץ וכנ"ל ומדהשיב שנקרא בעל החפץ משמע אף שאינו בעל החפץ דינו כבעל החפץ והיינו דוקא לענין גריעותא לחייבו באונאה ולא לענין מעליותא להיות דינו כבעל הבית כשחביבין עליו כליו וק"ל (ומ"ש (בשתות ועד) שתות עד [ועד] בכלל) אבל מכל מקום כיון שהתנה עמו וגם החפץ היה שלו כל תנאי שבממון קיים. ומש"ה הוכרחתי לכתוב שהמעשה כך היה ששמעון גילה לו מיד שהוא נתנו מידו לסרסור דאל"כ לא היה משיב הרא"ש כל תנאי כו' כיון שבשעת התנאי לא היה יודע שהוא בעל החפץ גם לא היה משיב שבאם הוא ב"ה אין לו אונאה כיון שלא ידע בשעת המקח וכמש"ר בשם הרא"ש בסכ"ח גם נתיישב במ"ש שהוצרך הרא"ש להאריך במה שהשיב הלכך היתה החזרה תלויה בראיית קרובים גם מיושב במה שראובן טען שיתן לו כמו שהתנה כו' במה נתחייב לקיים התנאי שהתנה בעת שלא ידע שהחפץ היה שלו: וכל תנאי שבממון קיים צ"ל דכל בדלי"ת ובתשו' כתוב כל תנאי והיא היא:
לג סָעִיף לו הכנעני עו"כ אין לו אונאה ברפ"ב דבכורות יליף לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו וכנעני שאינה לישראל כו' כ"כ הרמב"ם פי"ג דמכירה וכתב המ"מ שכן יש ללמוד מסוגיא דבכורות ועד"ר: ומ"ש מחזיר האונאה כו' פי' כשידינו תקיפה עליהן דלא יהא כח הכנעני חמור כו' כצ"ל:
לד סָעִיף לז הנושא והנותן באמונה כו' בב"מ דף נ"א: ופי' הרמב"ם ז"ל כו' כצ"ל כי הרמב"ם כ"כ פי"ג דמכירה וכן הגיה ב"י ובא לאפוקי מפרש"י ע"ש וכתב המ"מ דהטעם הוא לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה: ומש"ר בשם י"מ נראה שהן התוס' שכתבו שם ז"ל ונראה דהיינו שמאמינו בכמה קנאה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה עכ"ל וכן הוא בהג"א ונראה שיש חילוק גדול בין ב' הפירושים האלו דאילו לרמב"ם דוקא כה"ג שא"ל חפץ זה בכך וכך קניתיו והיא לקח אדיבורו ממני הוא דאמרינן דאין בו אונאה אבל אם בשעה שלקח החפץ מידו לא הזכיר לו בכמה לקחו אפשר דיש בו אונאה שיאמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי לוקחו מידך כי לא עלתה בדעתי שקנית כ"כ ביוקר כנ"ל וכן דייקא לישניה ודוק בלשון הגהות אשר"י ותמצא ודלא כמ"ש ב"י דדברי הי"א בכלל דברי הרמב"ם הן ושינה רבינו בלשון י"מ דמתחילה בל' הרמב"ם וכתב שא"ל המוכר בכך וכך קניתיו ובלשון י"מ כתב שהלוקח א"ל תן לי החפץ כמו שקנית כו' משום דאי א"ל המוכר תן לי ריוח כך וכך ודאי היה מגלה לו נמי מיד בכמה קנהו משא"כ כשהלוקח דיבר עמו וא"ל תן לי כמו שקנית וק"ל ועד"ר: וי"מ דאפילו כו' כצ"ל: ומ"ש אין בו דין אונאה שאפילו כו' זה חוזר גם כן אדברי הרמב"ם וסיומא דשני הפירושים היא וק"ל:
לה סָעִיף לח והנושא והנותן באמונה כו' שם בברייתא: שאינן שוות עשירית כצ"ל ופי' שאינן שוות דינר אחד שהוא חלק עשירית מכל המקח ובס"א כתוב בהדיא שאינם שוות דינר כו': לא יאמר קניתי כו' וכן אחשוב הרעות כו' פי' דרך התגרים הוא כשקונין יריעות וכל כיוצא בו הרבה ביחד ויש בהן רעות וטובות מתפייס הלוקח ליתן בעד כל אחד זהוב אף שיש בהן רעות שאינן שוות כ"כ בשביל שנותן לו הטובות שהן שוות טובא גם כן בזהוב וז"ש לא יחשוב הרע באמונה דהיינו ע"ש המכירה שבאמת נתפייס ליתן בעד כל א' זהוב והטובות בשוות שאינו רוצה ליתן לו באמונה כמו שקנאן בזהוב כ"א בשוויים ודברי רבינו אלו כפי' התוס' ע"ש דף הנ"ל ושם מבואר יותר:
לו סָעִיף מ ואלו דברים כו' בב"מ דף נ"ו ועד"ר וטעמן מבואר בברייתא שם וכתבו התוס' בר"פ המוכר הבית לא משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו ג"כ עבדים ושטרות אלא דגזירת הכתוב הוא ע"ש וכעין זה כתבתי בסימן רי"ד ובמשנה קתני ג"כ יצאו הקדשות שאינו נקרא עמיתו ורבינו השמיט זה משום דהקדש דבדק הבית אינו נמצא בזמנינו וצדקה שלעניים דין חולין יש לו כמש"ר בסימן רי"ב ע"ש ועד"ר:
לז סָעִיף מא וכתב הרמב"ם כו' עד פלגא ולא פלגא בכלל עבד"ר ושם מפורש טעם פלוגתתן וגם למה הקדים רבינו לכתוב דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף:
לח סָעִיף מב ובחטין שזרען בקרקע כו' מיבעיא כו' ל' הגמרא דף נ"ו כמונח בכדא דמי ויש בהו אונאה א"ד בטלינהו גבי קרקע ואין בהן אונאה: כגון שמכר לחבירו קרקע כו' רבינו פי' כפרש"י והתוס' אבל להרמב"ם שיטה אחרת ועד"ר: ואמר שזרעה כראוי כו' דאי באומר שדאי בה שיתא ועדים מעידים שלא שדי בה אלא ה' הוה מקח טעות וחוזר כמש"ר לקמן סימן רל"ב דדבר שבמשקל ובמנין אפילו בכ"ש חוזר וכן מפרש שם בגמרא לכן הוצרכו לומר דמיירי שאינן מחולקין בכמות הזריעה שידוע ששדי בה ה' אלא שהוא אומר שדי בזריעה זו ועדים מעידים שקרקע זו בעי טפי מ"מ לא חשיב זו אונאה קרקע כיון דאי הוה שדי בה כדבעי לה היתה שוה דמי המכירה נמצא שהאונאה מן החטים תוספות: לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע וכן אין משביעין אותו אלא היסת דאין נשבעין על הקרקעות כמ"ש לעיל סימן צ"ה:
לט סָעִיף מג וכשם שאין אונאה לקרקע כו' עד אבל לשכירות מטלטלין יש אונאה בעיא דאיפשיטא הוא שם דף כ"ו ע"ב בשכירות מטלטלין ומשום דשכירות ליומא ג"כ ממכר הוא ועד"ר:
מ סָעִיף מד וכתב הרמב"ם כו' בפי"ג דמכירה כ"כ: אפילו לזמן מרובה כו' הטעם כתב המ"מ שלא נתנו זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר ואין כן דרך בשכירות עכ"ל וצ"ע שאחר זה כתב הרמב"ם ורבינו הביאו בסמ"ז דקיבל עליו לארוג בגד דשניהן חוזרים לעולם כמוכר ומדמדמהו למוכר אף (אם) [אנו] נאמר דאם השהה כ"כ עד שנזדמן לו שכירות כשכירות זה לא מצי לחזור דומיא דמוכר דג"כ אין זביניה בידו וכנ"ל בסימן זה וצ"ע:
מא סָעִיף מה מפני שהוא כקונה אותו לזמן כו' ואע"פ שיכול לחזור אפילו בחצי יום (ב"מ ע"ז.) מ"מ כל זמן שלא חזר הרי הוא משועבד לו לעשות מלאכתו ביום זה ועבד"ר:
מב סָעִיף מו ומ"ש ואין לעבדים אונאה אע"ג דהא דאין לעבדים אונאה הוא משום דהוקשו עבדים לקרקעות וזה נלמד דמכתיב והתנחלתם אותם לבניכם (ויקרא כה מו) ובפועל ישראל לא שייך זה אפשר דלא חלקו בשם פועל:
מג סָעִיף מז אבל קבלן יש לו אונאה דאינו משועבד לו לגמור מלאכתו ביום זה ועיין בדרישה:
מד סָעִיף מח שליח שמכר כו' בקידושין דף מ"ב: אין בו דין אונאה פי' אלא שהמכר בטל אפילו בפחות משתות ואפילו במקרקעי והטעם משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו' והא דכתב לעיל ר"ס קפ"ה ומכרו בנ' ופסיד כו' היינו היכא דלא נתאנה שאינו שוה אלא נ' אלא שעבר על דעת בע"ה שצוהו שלא למכור אלא במנה: ואפוטרופא דינו כשליח כ"כ הרמב"ם שם וסיים וכתב דאינו דומה לב"ד מפני שהוא יחיד:
מה סָעִיף מט ואם אינה את הלוקח זה קאי גם אשליח: כתב רב האי כו' ע"ל ר"ס קפ"ב: והר"ר יונה כתב כו' לעיל בסימן ק"ט כ"ר עליו והכי מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל ע"ש: וזוכה המשלח ביתרון פי' ולא השליח ביתרון והטעם כמו שכתוב בסי' קפ"ג ס"י ע"ש:
מו סָעִיף נא האחין שחלקו כו' שם מימרא בר"פ האיש מקדש: שאם הטעו זה את זה במטלטלין כצ"ל ובמטלטלין הנדפס בסוף ט"ס וצריך למחוק: אין אונאה לקרקעות עד פלגא היינו לדעת רא"ש ור"ת כדלעיל:
מז שאלה לא"א ז"ל כו' כלל צ"ח סי' ה': ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום כו' פי' אינו מפולש ואמרינן בפ"ק דב"ב דף י"א דאחד מבני מבוי . שביקש להחזיר פתחיו למבוי אחר בני אותה מבוי יכולין לעכב עליו וכ"ר בסימן קס"ב ומבואר שם בגמרא דאילו היתה אותה מבוי מפולשת כיון דבלא"ה רבים שכיחים שם לא היה מצי לעכב על פתיחתו למבוי זו וכן מבואר שם בתשובת הרא"ש כלל צ"ט ע"ש: ומה שטוען שמעון שהוא יסלק כצ"ל וכן הוא מבואר שם בתשובה ששמעון רצה לסלק: כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין שם בתשובה מבואר כי חלוקה זו עשו ע"פ דיינין ע"ש:
א סָעִיף א ואין לוקין עליו לפי שבכלל לא תגזול הוא ק"ק למנ"מ כתב רבינו ואין לוקין עליו והלא אין עסק רבינו בחיבורו לכתוב מלקיות ומיתות וטומאות ודברים שאינן נוהגין בזמנינו ונראה דרבינו כתבה כאן להקדמה ולהצעה למה שיכתוב בסמוך בשם הרא"ש דס"ל דיש דין אונאה בשוה פרוטה ובכלל לא תגזול הוא וכמ"ש בפרישה ומש"ה הקדים וכתב הא דילפינן נמי אונאה מגזל לענין מלקות: ובלבד שאינהו במעה כו' כן פסק הרי"ף כו' ומה שפשט לרבינו לכתוב בשם הרי"ף אע"פ שרש"י כתב שם בהדיא דאפילו לרב כהנא יש אונאה באיסר גם הרמב"ם בפ' י"ב כתב דיש אונאה ביתר על פרוטה ה"ט שרש"י כתב שם דיש אונאה בכאיסר לר"כ משום שהוא מטבע של כסף הרי דגם רש"י מצריך שיהיה של כסף והרא"ש דחה דברי רש"י והוכיח כן מהתוספתא דקתני הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף ה"ז קנה כסף בכל מקום שהוא ש"מ דאיסר אינו מטע של כסף אלא של נחושת ואותה תוספתא עצמה הביא הרי"ף בר"פ ועוד ראיה אחרת ע"ש וס"ל לרבינו דמ"ש הרמב"ם יתר על פרוטה נמי ה"ק אין אונאה עד שתהיה יתר מפרוטה וכיון דאפיקתיה מפרוטה ממילא נשמע שצריך להיות מעה דפרוטה ואיסר שוים ואין כסף פחות ממעה ולא נקטו הרי"ף והרמב"ם פרוטה אלא משום דהמשנה קתני ה' פרוטות הן וגם אמוראין פליגי בפרוטה כן הוא דעת רבינו ונכון הוא ודלא כמ"ש ב"י דדברי רבינו אינם מוכרחים ודנוכל לומר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם וכבר כתבתי שגם דעת הרמב"ם ז"ל נ"ל לפרש כן ומשה"נ דקדק הרא"ש וכתב שם ז"ל והביא הרי"ף לההיא תוספתא עכ"ל ללמדנו מדהביאה הרי"ף ש"מ שג"כ ס"ל כן ודו"ק:
ב סָעִיף ד כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה כו' כל' הזה כתב גם כן הרמב"ם פי"ב דמכירה וכתב עליו המ"מ ז"ל היתה אונאה פחות מזה כו' כגון שוה ס' בנ' ופרוטה זה נמצא בספרי הרב ז"ל ואני תמה בזה אחר שפסק דשוה שבעה בששה הוא אונאה ובודאי שכן הוא היאך פסק דשוה ס' בנ' ופרוטה הוי מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה ז' בששה שהרי כשתעשה ז' חלקים מששים יהיה החלק שמונה וחצי [ועוד] ונ' ופרוטה אינם ששה חלקים מששים ואנו בפירוש שנינו בגמרא ובהלכות דאליבא דשמואל כי אמרינן מחילה דוקא היכא דליכא שתות לא שתות מקח ולא שתות מעות ה"ד כגון דזבין שוה ח' בז' או שוה ז' בח' ז"ל הגמרא והתם נמי אמרינן וביטול מקח ה"ד כגון דזבין שוה ארבעה בה' או שוה חמשה בד' וכל היכא דאיכא שתות מצד אחד או מן שיווי המקח או מן המעות והעולה מזה הוא דכל היכא שהאונאה הוא משוה שש בחמש עד שוה שבע בשש הוה אונאה למוכר וכן היכא שהוא משוה ה' בשש עד שוה שש בשבע הוה אונאה ללוקח פחות מכל הצדדים הוי מחילה יותר על כל הצדדים ביטול מקח וזה נ"ל מוכרח משם ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בנ' ופרוטה דחשבון גדור לשש חלקים ר"ל שעשר שהוא חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששית מששים אף על פי שנתאנה יותר מהאונאה שוה שבע בשש אין אנו הולכים אלא אחר חשבון השתות וה"ז פחות משתות והוי מחילה ועל דרך האמת שאין זה כדאי והדבר צ"ע והעיקר שראוי להיות לשונו שוה שבעים בששים ופרוטה ומה שנמצא בספריו טעות סופר עכ"ל. ביאור דברי המ"מ הוא כיון דקיי"ל אם מכר שוה ז' בו' הוה אונאה א"כ תמצא כשתמכור שוה ששים דהיינו ז' פעמים שמנה וחצי ומעט יותר שהרי ישאר חצי דינר תחלקהו ג"כ לז' חלקים שי"ד מהן הוא שלם ותתנהו בעד נ"א דינרים וחצי פחות חלק א' מי"ד בדינר דהוה ו' פעמים שמנה וחצי וחלק קטן הוה אונאה למוכר דהרי זה שוה ז' בו' איך נוכל לומר שאם ימכור שוה ששים בעד חמשים ופרוטה דהוה מחילה וזהו שכ' וחמשים ופרוטה אינם ו' חלקים מששים ואיך תאמר שהוא מחילה והלא הוא פחות מהו' חלקים הנ"ל דאמרת דהוי אונאה והומ"ל בקיצור הלא חמשים ופרוטה שנתאנה כמעט שתות הוא ואיך תאמר שהוה מחילה כיון שקיי"ל דאפילו נתאנה שביעית הוה אונאה אלא שהמ"מ הניח חשבון לפנינו כמה הוא גדול שתות משביעית וכ' דשביעית מששים דינרין עולה ח' וחצי דינרין ועוד ושתות מס' דינר עולה י' דינרין נמצא דיש ביניהם דינר וחצי פחות חלק י"ד מדינר וזה שמסיק וקאמר ז"ל והעולה מזה הוא דכל היכא שההונאה משוה שש בחמש (דהוא ההונאה יותר גדול שנתאנה מוכר דרך משל שמכר ס' בנ') עד שוה שבע בשש דהיא ההונאה היותר קטנה במוכר (דהיינו שמוכר שוה ס' בנ"א וחצי פחות מעט דהיינו שוה ז' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד בו' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד דו' פעמים עולה לנ"א וחצי פחות חלק י"ד מדינר וכנ"ל) הויא אונאה נמצא דהמוכר שוה ס' הן שנתנו בחמשים דהוה שש וחמש הן שנותן לו בעדו מעט יותר כגון חמשים ופרוטה או חמשים וחצי דינר או נ' ודינר ויותר עד חמשים ואחד וחצי פחות חלק י"ד מדינר דהוא שבע בשש הנ"ל וכן להיפך בלוקח שנתאנה משום חמש ושש דהיינו שוה חמשים דינרין בעד ס' דהוא אונאה דהיותר גדולה עד שוה שש בז' דהיינו שתחלק שוה נ' על ו' חלקים עולה על חלק אחד ח' דינרין ושליש דינר וכשנתאנה הלוקח ונותן בעד שוה ו' הני חלקים דהם יחד חמשים נותן ז' הני חלקים דהיינו שנותן נ"ח דינרין ושליש דהוא האונאה היותר קטנה דלא נתאנה אלא שביעית הוי אונאה וכן אם נתן הלוקח יותר מנ"ח ושליש עד ס' וס' בכלל הוה בכלל אונאה ולא הוה ביטול מקח אע"פ דהוה האונאה יתר משתות מקח מ"מ לא יצא מכלל שתות כל דלא הוי יתר מהאונאה הגדולה דהיינו חמש בשש וז"ש משוה ה' בשש דהיינו ס' עד שוה שש בשבע דהיינו נ"ח ושליש ובתיבת עד למדנו דהוא הדין וכל שכן למאי דביני וביני וכן ברישא באונאת מוכר אמר מ"ה תיבות עד שוה שבע בשש וכנ"ל. ומה שכתב פחות מכל הצדדים הוי מחילה כו' ר"ל אם נתאנה מוכר בפחות ונתן שוה ס' בעד נ"א דינרין וחצי דלא נתאנה אפילו שביעית אלא חלק א' מי"ד בדינר פחות מהשביעית הוי מחילה ואי יהיב פחות מנ' הוי ביטול מקח. ובנתאנה לוקח ונתן בעד שוה חמשים נ"ח ורביעית שהוא פחות משליש הנ"ל הוי מחילה והיכא שנתן יותר מס' הוי ביטול מקח. (אילו) [ומ"ש ואולי] דעת המחבר כו' נראה שעיקר ישוב דהמ"מ להרמב"ם הוא במ"ש שכיון שבשוה ששים החשבון גדור לששה חלקים ומ"ש אח"כ ז"ל ר"ל כעשרה שהוא חשבון גדור לו' חלקים הוא חוספת ביאור למ"ש ראשונה וה"פ לא מסתבר להרמב"ם לחלק המקח השוה ס' ונתאנה בו ונתנהו בפחות כמו כאן שנתנהו בנ' ופרוטה לחלוק שיווי המקח לשבע חלקים אלא לשש חלקים דהוא מינין מגודר בלי שבר דהיינו עשרה משא"כ כשתחלקהו לשבע חלקים שלא יהיה המנין מגודר בלי שבר וז"ש ר"ל שעשרה שהוא חשבון בלי שבר הוא חלק ו' מששים מש"ה לוקחין אותו וחושבין כן באונאה ואין חולקין הס' לשבעה חלקים ותחשבנו האונאה אף שהיה בו האונאה יותר [אין] אנו הולכין אלא אחר השתות לחלק בשתות ולא בשבע ולפ"ז ה"ה אם היה המקח שוה ו' דינרים ונתנהו בה' ופרוטה דהוי מחילה כיון דששה חשבון המגודר ממנו הוא א' ולא שתחלק הששה בשבעה כן נ"ל ביאור דברי המ"מ והב"י השמיט כל דברי המ"מ הנ"ל והביא במקומו דברי המרדכי בפ' הזהב שכתב ז"ל שם מכר לו שוה נ"א בס' (כצ"ל נ"א ולא כס"א שכתוב בהן נ"ח) או שוה כך בנ"א דהשתא ליכא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ב"מ ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ב"מ דטעו אינשי בדמי מקח ולא טעו במעות עכ"ל ביאור דבריו נ"ל עד"ש לפני זה בביאור דברי המ"מ והוא כי שוה נ"א בס' מצד קבלת המעות הוא פחות משתות דהרי שתות מס' הוא י' והוא לא נתן יותר כ"א ט' ומצד שיווי המקח הוא יותר משתות דהרי כשתחלק נ"א לו' חלקים לא תגיע לחלק מהן רק ח' וחצי בשלימות והוא נתן לו יותר ובשוה ס' בנ"א הוא בהיפך דלא טעה בשתות שיווי המקח שהם י' ובקבלת המעות נתאנה המוכר יותר משתות שהרי נתאנה בט' ושתות מנ"א אינו אלא ז' וחצי בשלימות וקאמר דלעולם אזלינן [בתר] שתות שיווי המקח וכשמכר נ"א בס' הוי ב"מ וכשמכר ס' בנ"א הוי מחילה ונראה דטעמא דהמרדכי הוא דודאי כשיש בא' מהצדדין שתות ממש כגון שוה ו' בז' דהוה שתות מקח ואינו שתות מעות שקיבל או שוה ז' בשש דהוה שתות מעות שקיבל ולא שתות מקח אמרינן דקנה ומחזיר אונאה אע"פ שיש בצד השני יותר משתות או פחות משתות לא הוי ב"מ או מחילה דבעינן שלא יהיה שתות ממש בשום צד וכדאמר שמואל שתות מעות נמי שנינו וכמ"ש ל' בפרישה אבל כי ליכא בשום צד שתות ממש לא בצד שיווי המקח ולא בצד מעות שקיבל או עכ"פ אין דנין אותו כדין חזרה אלא איכא לספוקי אי דנין אותו כדין ב"מ או כדין מחילה ע"ז קאמר דמסתבר דאזלינן אחר צד שיווי המקח ומטעם דכתב דטעו אינשי בדמי מקח כו' פירוש דזה שכיח ורגיל שאדם טועה בשיווי הדבר וסובר ששוה כך וכך ואינו שוה כ"כ אבל שיטעה בחשבון קבלת או נתינת הדמים זה לא שכיח ולכן בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח אזלינן אחר הטעות של שיווי המקח ודוק. ונראה דגם הרמב"ם ורבינו ס"ל כהמרדכי דהא לא כתבו דאם מכר שוה נ' ופרוטה בס' דהוי מחילה אלא דקדקו וכתבו דאם מכר שוה ס' בנ' ופרוטה דהוי מחילה והוא ממש כמ"ש בשם המרדכי דכיון דאין בו שתות בשום צד אזלינן בתר טעות דהמקח וה"ה במכר שוה ס' [פחות פרוטה] בנ' (ופחות פרוטה) דהו"ל מחילה משא"כ במכר שוה נ' ופרוטה בס' דכי אזלינן בתר צד טעות דמקח הו"ל במ' וכמ"ש המרדכי ודוק. אבל המ"מ הנ"ל א"א להיות דס"ל כדברי המרדכי לא בקושייתו ולא בישובו. לפי קושיתו דהא להמ"מ במכר שוה ס' בנ"א או איפכא הוה בשניהן אונאה ולהמרדכי לא הוי אונאה בשניהן וגם לפי התירוץ דהולכין אחר חשבון המגודר ותאמר דהס' בנ"א בעינן להיות השתות מגודר מש"ה הוי מחילה אבל בשוה נ"א בס' לא בעינן מגודר כיון דשוה נ"א דהוא חשבון שאינו מגודר אכתי דלהמ"מ מהדין אונאה לא נפקא ולהמרדכי בכה"ג הו"ל ב"מ ומש"ה לא הביא הב"י אלא דברי המרדכי ולא המ"מ כיון שדברי הרמב"ם ורבינו נתיישבו בו והוא מנגד למ"ש המ"מ בישובו הדוחק ועל מור"ם בש"ע [צ"ע] שהמחבר כתב בתחילה כדברי המ"מ בס"ג ואח"כ בס"ד כתב מור"ם בהג"ה דברי המרדכי הנ"ל בלי חולק והן שני הפכים בנושא א' ועי' מ"ש בסמ"ע:
ג סָעִיף ו (ז) היתה האונאה יותר כו' כ"כ הרי"ף כו' אבל הר"י כתב כו' הנה אעתיק לפניך ל' הגמרא ודברי הרי"ף והרא"ש ומתוכן יתבאר לך מש"ר כאן ובסמוך סי"ב. בב"ב דף פ"ד אמר רב חסדא מכר לו כו' [עב"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרי"ף והרא"ש ע"ז דאנן לא קי"ל כר"ח בהא דאמר במכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור אלא קיי"ל כרבא דפסיק הלכה כר' נתן דשתות קנה ומחזור אונאה מיהו עיקר מלתא דר"ח דאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור אע"פ שהוקרו מטעם דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' בהא קיי"ל כוותיה ונ"מ לעניין ב"מ כגון שמכר לו שוה ד' בה' ולא הפסיק בכדי שיראה לתגר עד שהוקרו ועמדו בז' לא מצי מוכר הדר ביה דא"ל אי לאו דאוניתן כו' והקשו שם בתוס' ואשיר"י על הך סברא דר"ח דאמר דיכול הלוקח למימר אי לאו דאוניתן כו' ז"ל וא"ת הא אמרינן בפ' הזהב בביטול מקח דשניהן חוזרים ואמאי לא קאמר המתאנה למאנה אי לאו דאוניתן כו' ותירץ ריב"ם דודאי כשלא בא המתאנה ומתרעם על אונאתו אלא מוחל עליה ורוצה להעמיד על המקח ודאי לא יתכן שהמוכר יערער לומר איני רוצה שיתקיים המקח דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמו שאמר ר"ח והא דאמר התם שניהם יכולין לחזור כשזה ובא ומתרעם על אונאתו ורוצה לחזור או תובע אונאתו אז הרשות ביד המוכר לחזור אבל באונאת שתות אין חשוב כ"כ כמו מקח טעות הלכך אפילו כשתובע המתאנה אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח וכתב שם הרא"ש ונראה שזה דעת הרי"ף מדפירש דלדידן נ"מ במילתא דר"ח לענין ב"מ דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו כו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו ועוד כתב שם הרא"ש וז"ל והקשה ר' יונה דהא דקאמר בפרק הזהב ביותר משתות שניהן חוזרין א"א לפרש כמו ריב"ם דהא שניהן חוזרין סתמא קאמר לא בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבעו אונאתו אלא דוקא באונאת שתות אבל ביתר משתות או יתרצה בו או יבטל המקח (ואי מיירי שהנתאנה בא לחזור במקח א"כ מה לנו חזרת המאנה הלא המקח בטל מחזרת המתאנה) ועוד טפי הוה מסתבר לומר דהיכא דתובע אונאתו שגילה דעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו שהמאנה אינו יכול לבטלו ופי' הר"י ז"ל דהא דקתני שניהן חוזרין היינו כל זמן כו' (וכמש"ר בשמו כאן) עד אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר כו' וסיים הרא"ש ז"ל והשתא ל"צ למימר דהרי"ף סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא בשם הר"י ניחא כמו הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו כו' ע"כ. והנה באמת פשטא דלישניה דרי"ף שסתם וכתב דנ"מ בהא דר"ח לעניין ב"מ שאין המוכר יכול לחזור דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' משמע דלעולם מסתמא אין המוכר יכול לבעל המקח מדעתו אלא א"כ בא זה הלוקח וגילה דעתו שרוצה לחזור והיינו כריב"ם דלר"י כיון שהוא יתר על שתות מסתמא דעת הלוקח לחזור אא"כ אמר בפירוש שרוצה בקיום המקח אבל מסתמא יכול המוכר לחזור והרא"ש שכתב והשתא ל"צ כו' ה"ק קודם שידענו פי' הר"י היינו מוכרחים לומר שהרי"ף מפרש כריב"ם ובאמת אותו פי' דחוק דהא קתני סתמא שניהן חוזרין וכמו שהקשה ר' יונה אבל השתא יש לנו תירוץ אחר בדבר ואפשר לדחוק ולומר דגם הרי"ף ס"ל כוותיה וכיון דפשטא דלישנא דהרי"ף לא משמע כהר"י מש"ה ב"ר בשם הרי"ף כפי' ריב"ם הנ"ל וכ"כ הב"י שמש"ה כ"ר כן בשם הרי"ף גם משום דהרמב"ם כ"כ בהדיא ומסתבר לומר שהרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף אמרו ע"ש בב"י ומש"ר כן בשם הרמב"ם ז"ל פי"ב דמכירה היתה האונאה יתירה על שתות בכ"ש כגון שמכר שוה ס' בנ' פחות פרוטה בטל מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא קנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רוצה זה וקיבל ע"כ ואף שמל' אם רוצה זה וקיבל משמע לכאורה שכל זמן שלא גילה זה הלוקח שרוצה במקחו יכול המאנה לחזור והיינו כהר"י דאי כרי"ף הכי הול"ל א"י לחזור אם זה אינו תובע אונאתו אבל עכ"פ ז"א דלר"י לעולם שניהן שווים דכל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שחפץ בהמקח שניהם יכולין לחזור בהמקח ולאחר שגילה המתאנה דעתו ואמר שחפץ בהמקח שניהן אינם יכולין לחזור בהמקח ודוק: אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' קשה היכי שייך כאן לומר מוכר לעולם חוזר דהא עיקר טעמא דמוכר לעולם חוזר הוא מפני שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כו' וזה לא שייך אלא אם נתאנה הוא ובפרישה כתבתי הנ"ל לומר כאן בדברי רבינו אבל דע דהאי אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' הוא ג"כ מדברי ר"י וכמ"ש לעיל לשונו ושם לק"מ דהא ר"י הקשה על פי' ריב"ם דהא שניהן חוזרין קאמר סתמא כו' ואם כן גם לדידיה קשיא דשניהן חוזרין קאמר משמע כ"א וא' כדיניה דהיינו לוקח עד שיראה ומוכר לעולם חוזר ואיך אמר הוא שאין המתאנה יכול לחזור וע"כ קאמר ואע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון דחזרתו תלויה בחזרת הלוקח שנתאנה והלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בב"מ אחר בכדי שיראה:
ד סָעִיף יב ולא עוד אלא שחייב ליתן סלע האחד להלוקח כו' כתב ב"י בפ' הספינה כתב הרא"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור והר"י ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים כו' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש שדעתו נוטה לדעת הר"י סתם רבינו דבריו כדברי י"א כו' עכ"ל ותמה אני מה ענין דר' יונה לכאן הא דברי הי"א ור"י שהביא הרא"ש שם על רב חסדא קאי ולפרש דברי דר"ח קא אתו וזה מוכרח להמדקדק בל' הרא"ש שם שבתחילה הביא שם דברי ר"ח וכתב עליו דלא קיי"ל כוותיה בדיניה וכנ"ל בס"ו ואח"כ כתב סוגיית הרי"ף ור' יונה לפי מאי דקיי"ל בטעמא דר"ח ואחר סיום דברי ר"י כתב ז"ל ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו כו' כיון שאם תבע קודם כו' היה צריך להחזיר לו אונאתו כו' וזה ע"כ אדר"ח דמיירי מאונאה שתות קאי דאי אדרבי יונה שכתב לפני זה דמיירי ביתר משתות הרי ב"מ היה ולא היה יכול לתבוע אונאתו ומ"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור כו' היינו נמי אליבא דר"ח דאמר לוקח יכול לחזור בו ועוד הרי ההוכחה השניה שהביא ר"י לדבריו הוא מל' הטעם שנתן ר"ח לדבריו כו' ש"מ דהכל קאי אליבא דר"ח דס"ל דבאינה שתות הברירה ביד המתאנה רצה תובע אונאתו רצה חוזר במקח ואליביה פליג ר"י עם הי"א ואף שהרא"ש והרי"ף לא פסקו כר"ח מ"מ כבר אפשר דר"י ס"ל כר"ח שהרי התוס' שם דף פ"ד וגם בפרק הזהב כתב שם וגם הקשו כמה קושיות והוכיחו שהלכתא כר"ח וכן הוא שם במסקנת התוס' ע"ש אבל לפי מאי דקיי"ל דבשתות קנה ומחזיר אונאה ודלא כר"ח אפילו ר' יונה מודה שחייב ליתן ללוקח הסלע האחד וכמש"ר ומטעם הי"א וכדברי רבינו וזה ברור ואין לי ללמוד מקום זכות לדברי ב"י אלו כלל:
ה סָעִיף יח ומיהו מדת חסידות הוא כו' עד ובלבד שתצא ע"י הדחק כו' ז"ל הרמב"ם פי"ב ממכירה הנותן כו' [עב"ח שהביא ל' הרמב"ם] יכול להחזירה וכתב המ"מ ז"ל מל' המחבר נראה שדעתו שהמשנה שנתנה זמן עד ע"ש היא דוקא ביכול להוציאה אבל באין יכול להוציאה אף ע"י הדחק כגון שהיתה חסירה כ"כ חייב להחליפה אפילו לאחר י"ב חודש ולפי הנ"ל בגמרא בין שהסלע חסר כ"כ שאינו יכול להוציאה אפילו ע"י הדחק בין יכול להוציאה אינו חייב להחליפה מן הדין לאחר זמן בכדי שיראה לשולחני או ע"ש בכפרים וצ"ע עכ"ל גם בעיני יפלא כי זה ל' המשנה [עב"ח שהביאה] ופריך בגמרא היכא כו' [עב"ח שהביא מסקנת הגמרא] ומדלא מתרץ כאן ביוצא ע"י הדחק כאן באינו יוצא ע"י הדחק ש"מ דאפילו אינו יוצא ע"י הדחק אינו מחויב לקבלה אחר זמן רב יותר מכשיעור ומל' רבינו משמע לכאורה שדעתו כדעת הרמב"ם אבל העיקר כמ"ש בפרישה חדא שאי איתא שרבינו כהרמב"ם ס"ל הכי הול"ל אין המאנה חייב להחליפה אם יוצא ע"י הדחק ומיהו מדת חסידות כו' ועוד שהרי"ף והרא"ש לא כתבו האי ובלבד שתצא ע"י הדחק אדין זה אלא אסיפא דמתני' דתנן שם ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ובגמרא אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמיקם אזוזא פי' המדקדק ומקפיד בנטילת מעות שאם יש בו שום פגם אינו נוטל מיקרי נפש רעה וה"מ דנפקי ע"י הדחק עכ"ל הגמרא והם העתיקו ז"ל אות באות ודוחק לומר שלא יסבור רבינו כהרא"ש אבל לפי מאי דפרישנא א"ש שרבינו ג"כ ס"ל כהרא"ש ורי"ף דמ"ש בגמרא וה"מ דנפקי ע"י הדחק לא קאי ארישא דמתני' דהיה משמע שאם אינה יוצאת ע"י הדחק מחויב לקבלה אלא אסיפא דמתני' קאי אך ס"ל לרבינו כיון שאר"פ דאם אינה יוצאה ע"י הדחק אפילו נפש רעה לא מיקרי אם אינו נוטלה ממילא נשמע שגם ממדת החסידות אינו מחויב לקבלה כיון שאינה יוצאת כלל והוא המתין מלהחזירה כל כך וזה ברור בעיני ודוק:
ו סָעִיף כו אבל אם פירש ואמר חפץ זה כו' לדעת הרמב"ם דס"ל דאין אדם מקנה ומוחל דבר שאין לו קצבה דוקא קתני הברייתא דמזכיר סך דידע הלה כמה מחיל (וכמש"ר בהדיא בסימן רל"ב ס"ו) אבל לדעת רבינו דס"ל דמקנה דבר שאין לו קצבה ל"ד קאמר דאף באומר חפץ זה אני מוכר בכך וכך ואומר אני לך שאינו שוה כל כך ע"מ כו' גם בכה"ג אין עליו דין אונאה והברייתא דקתני יודע אני שאינו שוה אלא מנה לרבותא קתני הכי דאפילו באונאה גדולה כ"כ מהני תנאו והשתא א"ש דלא קשיין דיוקי אהדדי דמתחילה אמר אם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מהני דמשמע הא פירש ואמר יודע אני דיש בו אונאה ע"מ כו' מהני וק"ל ועמ"ש עוד שם בדרישה ס"ו דא"ל דגם לרבינו דוקא קאמר גם כתבתי שם ישוב למה כ"ר שם פלוגתא על הרמב"ם ולא כתבו כאן:
ז סָעִיף לו הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל כו' וא"ת כיון דמדכתיב לא תונו איש את אחיו ילפינן לה כמ"ש בפרישה כנעני שאינה לישראל ג"כ ליפטר כמו שפריך בגמרא גבי שור של ישראל שנגח שור של כנעני בב"ק דף ל"ח ע"א ואע"פ ששם תירצו בגמרא אמר ר' אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וכו' מ"מ קשה אמאי לא הקשו בגמרא גם כאן כמו שהקשו שם ועוד דשם מייתי ברייתא ת"ר וכבר שלחה וכו' שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל כו' והקשו להם קושיא דשור הנ"ל וא"כ אמאי לא קשיא להו גם באונאה מיהו בזה י"ל משום דהא דכנעני שאינה לישראל חייב להחזיר אינו מפורש בגמרא בהדיא אלא שהרמב"ם כתבה וכמ"ש בפרישה וי"ל דשאני כאן באונאה דסברא הוא דחייב כנעני מטעם דכ"ר דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל והא דישראל המאנה כנעני עו"כ פטור זהו גילה קרא בהדיא ואין לומר דאיפכא נמי יהיה הכנעני במיעוט דאין טעם לדבר דלמה יהיה הכנעני חמור מישראל וכמ"ש משא"כ בשור שנגח דאם נגח של ישראל אינו משלם אלא חצי נזק ובשור של כנעני שנגח של ישראל משלם נזק שלם ובשל ישראל שנגח לשל כנעני פטור לגמרי ע"ז יש לתמוה:
ח סָעִיף לז וי"מ דאפילו לא אמר לו כו' ול"ד למש"ד בסכ"ה דאפילו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה משום דאמר לא ידעתי שיהיה בו אונאה דהתם קונה החפץ מן המוכר בתורת מקח וממכר מש"ה יכול לומר כן אבל כאן שלא קנה כלום ממנו אלא חייב עצמו לעמוד במקומו ולשלם כמו שקנאו הוא להכי לא הוה אונאה ודוק:
ט סָעִיף מ ואלו דברים שאין להן אונאה כו' ע"ש בב"מ דף נ' דמני בהדייהו ג"כ הקדשות ויליף לה בגמרא מדכתיב אחיו ולא הקדש והרי"ף והרא"ש אף שהביאו ל' המשנה כצורתה כו' דקתני בה והקדשות מ"מ בגמרא השמיטו להאי לימוד ואינו מתמעט הקדש ונראה דה"ט משום דס"ל דהקדש דמיירי מינה המשנה הוא הקדש דבדק הבית דאילו הקדש דגופו קדוש [אין שייך ביה אונאה] ואותו אינו נוהג בינינו כ"א [הקדש] מעות עניים ושל בית הכנסת ודין חולין יש לו וכמ"ש הרא"ש הביאו רבינו בס"ס צ"ד ובס"ס רי"ב דכתב שם בפירוש ז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה כו' ואחריהן נמשך רבינו דלא כתב והקדשות ונראה שזהו כוונת הב"י במ"ש בסמ"א ז"ל כתב רב האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב"ה ולא נראה כן מדברי הרי"ף עכ"ל ב"י וצ"ל מדלא הביא הרי"ף בהלכותיו בגמרא לומר דמיניה אתמעטו הקדשות והא דלא כתב ג"כ בשם הרא"ש משום דהרא"ש נמשך אחר דברי הרי"ף ומעתיק לשונו על הרוב:
י סָעִיף מא וכתב הרמב"ם כו' ור"ת פסק דדוקא כו' מקור פלוגתתן מהא דאמרינן בב"מ דף נ"ז אר"נ הדר אמר רב חסדא פשיטא לר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם וכתב הרי"ף ז"ל ומסתבר לן דהאי מימרא דר' אמי ליתא משום דחזינן לר"נ דהוה בתראי ס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ואפילו שוה ק' בר' כדאמרינן בפ' המקבל בענין דינא דבר מצרא ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש אמר רבא אר"נ האחין שחלקו כו' יתר על שתות מקח בטל ולא אמרן אלא במטלטלי אבל בקרקעות אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בב"ק דף י"ד שוה כל כסף ומאי הוא קרקע דאין להם אונאה שמעינן מכולהו דאפילו ביטול מקח ליכא בקרקע כלל ובתריה גריר הרמב"ם תלמידו והא דהקדים רבינו דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף משום דבדברי הרי"ף יש לומר שג"כ ס"ל כר"ת דאף דאין להם ב"מ היינו דוקא עד פלגא אבל השתא דמצינו דהרמב"ם כתב בפירוש אפילו אלף בדינר יש לפרש סתימת דבריו כוותיה דמסתמא הרמב"ם בשיטת רבו אמרה וק"ל וז"ל התוספות בפ' הזהב (אהא דאר"נ משמיה דרב חסדא ב"מ יש להן וכנ"ל) וקשה לר"ת דבפרק המקבל אמרינן זבין ר' ושוה ק' כו' אר"נ אין אונאה לקרקעות ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ב"מ ויש להן כו' עכ"ל והרא"ש בפרק הנ"ל האריך לדחות דברי הרי"ף וראייותיו ותמה עליו והסכים לדעת ר"ת והוסיף לומר דההיא דהמקבל ל"ד ר' בק' קאמר אלא מעט פחות או יותר ואחריו נמשך רבינו לעיל סימן קע"ה בדין מצרן ובסימן זה דפלגא גופיה ב"מ וא"ת הא מלשון ר"ת משמע דדוקא מפלגא ואילך הוה ב"מ אבל פלגא עצמו מחילה הוא וכ"כ בב"ק ז"ל כל כסף ל"ד דיתר מפלגא יש להם אונאה כו' ע"כ ומאי דוחקיה להוציא לשון הגמרא דפרק המקבל ממשמעותיה שלא לצורך י"ל דס"ל להרא"ש כהסמ"ג שכתב בלאווין ק"ע דף ס' כדי ליישב גם גמרת ירושלמי ולהשוותה עם תלמודא דידן דבפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן אלמנה שמכרה ר' בק' או ק' בר' אמאי נתקבלה כתובתה הא סופה לחזור משום מקח טעות ומשני י"ל אין המקח הונייה לעולם כלומר אין לקרקעות אונאה כלל ור"י אומר אם היה דבר מופלג יש לו הונייה (ומפרש המתניתין בהוקר המקח) ופריך על ר"י ממתניתין דהזהב אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' ומשני פתר לה באינה מופלג ע"כ הרי לפנינו דס"ל דמכר שוה ר' בק' מיקרי דבר מיפלג ויש בו אונאה ומזה למדו דפלגא גופיה הוי אונאה ואם כן מ"ש ר"ת אבל מפלגא ואילך מיקרי ב"מ ר"ל פלגא ממנו ואילך ב"מ הוא וכן דייק ריש לישניה שכתב עד פלגא משמע אבל פלגא עצמו לא וכן הוא בהדיא בקיצור פסקי תוס' ומ"ש בב"ק ל"ד ודוק:
יא סָעִיף מב ובחטין שזרען כו' כגון שמכר לחבירו כו' ל' הרמב"ם אינו כן אלא ז"ל פי"ג שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראויה כו' וכתב בכ"מ נראה ששכרו בקבלנות ואע"פ שכ"ר שקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקעות וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא בקבלן דקרקע או בקבלן דמטלטלין וא"ל כיון דלא זרעה כראוי הפסיד שכרו שהרי עכ"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ול"ד לאם אוביר כו' שלא שבחה כלל וכיון שיש לו שכר איבעיא לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוה כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיתה ראויה הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוה כקבלן דמטלטלין עכ"ל. וכתב המ"מ בשם הראב"ד וא"ת וליהוי נמי כקרקע וליהדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה וי"ל תוספת הזריעה אינו מועיל לה שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה עכ"ל וקושיא ותירוץ זה דוקא לפירושו ולא לפי' רבינו ודוק. ולרמב"ן ור"פ שיטה אחרת דמפרשי לה לענין יוקרא וזולא וכמוזכר שם בדברי המ"מ ע"ש:
יב סָעִיף מג וכשם שאין אונאה לקרקע כך כו' ז"ל הגמרא בפ' הזהב בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות א"ד ל"ש א"ל מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ליומיה ממכר הוא ע"כ נראה פשוט מזה דקודם דידעינן דשכירות ליומיה ממכר הוא מסתבר לומר דאפילו בשכירות מטלטלין לית ביה אונאה וכ"ש שכירות קרקע וא"כ ל' רבינו אינו מדוקדק שהתחיל וכתב כשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע כאילו היה מסתבר לומר דיש אונאה לשכירות והיינו ע"כ מטעם דממכר הוא ואח"כ כתב אבל במטלטלין כו' והיה לו להפך ונראה דמשום דסיים רבינו באונאת קרקע מש"ה התחיל נמי בהך בבא דאונאת שכירות קרקע וקמ"ל דלא תחלק בין מכירה לשכירות קרקע וכמ"ש בפרישה ואח"כ כתב קושטא דדינא כפי מה שהוזכר בגמרא וכאילו אמר אבל אי לאו טעמא דשכירות קרקע הרי הוא כקרקע הוי ביה מקום אונאה ול"ת דשכירות הוא ולא ממכר שהרי לשכירות מטלטלי יש בהן אונאה וק"ל:
יג סָעִיף מז וקבלן יראה שיש בו אונאה ז"ל המ"מ דעת המחבר כיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בהן אונאה וכבר כתבתי דעת המפרשים החולקים על זה גם ק"ל דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי הוא כשכירות לענין בל תלין כדאיתא בפי"א דשכירות עכ"ל ונ"ל ליישב דנהי נמי דהוא לא קנה הכל מ"מ בעל הכלים לא קנה אותו דבשלמא פועל מחויב לגמור לו מלאכתו בתוך זמן ששכר עמו נמצא שהוא משועבד לו ככל עבד גמור ולכן אין בו דין אונאה אבל קבלן אף שקיבל עליו לגמור מלאכתו זו מ"מ יש ברשותו לפעול ולעשות בה אימת שירצה ולא הוה משועבד לזה כ"כ כמו פועל ועיין בת"ה סימן שי"ח כתב ג"כ קצת מזה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.