א המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא שומר חנם נשבע שלא פשע בה ונפטר ושומר שכר ישלם אבל חכמים תקנו שגם שומר שכר ישבע שלא פשע בה ונפטר דאם לא כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר:
ב אדם הנושא חבית גדול שהיא כבד למשא אדם אחד ונתקל בה ונשבר פושע הוא וחייב:
ג והנושא משא כבד במוט כפוף באמצע ונותן על כתפו ונותן שני כדין בשני ראשין ונשבר משלם החצי שאינו אונס גמור שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד:
ד לשון הרמב"ם אם נשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי הואיל ומשוי זה גדול לאחד וקל לשנים הרי זה אונס ואינו אונס ומשלמין החצי ע"כ:
ה ואם נשבר החבית בענין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרין ובשאר הימים שוה ד' אם שבר באחד משאר הימים משלם ד' שבר ביום השוק אם בא לפורעם באחד משאר הימים משלם לו ה' ואינו נפטר במה שיתן לו הבית של יין שיאמר לו אילו לא שכרת הייתי מוכר ביום ששברת והיו מעותי עתה בידי ואינו יכול לומר קח החבית ושמור עד יום השוק ותמכור שיאמר לו למעותי אני צריך אבל אם פורע לו ביום השוק אפילו אם עברו כמה ימי השוק משעה ששבר החבית נפטר בחבית של יין שהרי יכול למוכרו עתה לפיכך אם יש לו יין אחר כשבא לפורעו אע"פ שהוא יום השוק צריך ליתן לו ה' דינרין שהרי יש לו יין אחר למכור היום ויום השוק לו כיום אחר דמי וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא"צ לשלם לו אלא ארבעה דינרין כמו ששוה בשאר הימים שהרי היה לו יין ביום השוק ולא נמכר לו וכן כתב הרמב"ם ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שהרי היה שוה חמשה ביום השוק ששברה ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום שוק אחר ובין כך ובין כך מנכין לו כדי דמי הטורח שהיה צריך לטרוח במכירתה ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית וכיוצא בזה:
א סָעִיף א המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא ש"ח כן משמע בגמ' בסוף פרק האומנין (בבא מציעא פב:) דקאמר התם בשלמא ש"ח משתבע שלא פשע בה אלא ש"ש אמאי משתבע כי לא פשע נמי שלומי בעי ואפילו ש"ח נמי התינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע ופרש"י התינח במקום מדרון. דאיכא למימר קרוב לאונס הוא: שלא במקום מדרון. ודאי פושע הוא:ומ"ש מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל שם רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו: שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתא אמר לרב א"ל הב להו גמילייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהב להו גלימייהו א"ל עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי א"ל זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אורחות צדיקים תשמור. ופרש"י חברו ליה. שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בריגלא: בדרך טובים. לפנים משורת הדין:ומ"ש ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא ש"ח נשבע שלא פשע בה ונפטר ור"ש ישלם אבל חכמים תקנו שגם ש"ש ישבע שלא פשע בה ונפטר דאל"כ אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר שם במשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח ובין ש"ש ישבע ואע"ג דבברייתא איפליגו תנאי במילתא הלכה כסתם מתני' ובגמ' למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סלקה וכו' ר"מ מחייב וכו' וקי"ל דבנתקל פושע פליגי א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ופרש"י שבועה זו תקנת חכמים. להפטר בה שאם אי אתה פוטר מן התשלומין כשנתקל אין לך אדם וכו' שדואג שלא אכשל ותשבר וכתבו הר"י והרא"ש וז"ל מסתברא לן דהא דאמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתי' אליבא דר"מ היא דס"ל נתקל פושע היא הילכך לא מצי לאישתבועי דלא פשע בה אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע הוא וקיימא לן כוותייהו משבעינן ליה שלא בפשיעה נשברה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות:
ב סָעִיף ב אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם א' ונתקל בה פושע הוא ומחיוב:
ג סָעִיף ג והנושא משא כבוד במוט כפוף באמצע וכו' משלם החצי וכו' שם (פג.) אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא ואיתבר דלשלם פלגא בדיגלא משלם כולה מ"ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה ופרש"י דדרו באגרא. מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונושא שני כדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד: משלם פלגא. פועל שקבל עליו להוליך חבית ממקום למקום ונשאם באותו מוט ונשבר משלם פלגא: מ"ט נפיש לחד. ולא הו"ל להטעינו לבדו וזוטר לתרי וכיון דאינו ראוי לב' משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד הילכך דמי נמי לאונס: דדרו בדיגלא. עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא ב' בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על שתי כתפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע: משלם כוליה. דפשיעה היא שהרבה במשא לב' בני אדם:
ד סָעִיף ד לשון הרמב"ם אם כשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי וכו' בפ"ג מהלכות שכירות והוא פירוש למה שאמרו דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי וכו' וטעמו מבואר שם בדבריו שלא היה להם להתחבר שניהם ולא לשאת אלא משוי שכל אחד יכול להעבירו לבדו וכיון שמשוי זה כבד אצל כ"א מהם היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהיו פטורים ולפיכך משלמין מחצה וכ' עוד הרמב"ם שם מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ובהשגות כתוב על זה הוא נותן הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא וכתב ה"ה ושטה אחרת יש והוא דעת רש"י והרשב"א ושאר מפרשים שפירשו שלא דברו בשנושאים שניהם ביחד אלא אחד לבדו הוא הנושא וכן פרש"י אגרא מוט כפוף באמצעיתו וכו' והרשב"א כתב דמי לאונס ודמי לפשיעה פירוש דמי לאונס משום דנתקל כעין אונס הוא לפוטרו ובשבועה משום התקנה ודמי לפשיעה מפני שנשא יתר על משאו ובפושע לא תקנו ונושאים בשכר היו ע"כ חייבים במקום פשיעה ופטרם משום תקנה ממחצה עכ"ל ולפי פרש"י אתה למד שכל זמן שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו אחד שאינו משלם אלא מחצה וכ"נ דעת הרשב"א ולדעת רבינו משלם הכל ולפי דעת ההשגות נראה שהוא פטור מכלום ואינו עד כאן לשונו:
ה סָעִיף ה ואם נשבר החבית בעניין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרים וכו' בפרק השואל (צט:) אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנואה ביומא דשוקא מזדבנא בה' בשאר יומא מזדבנא בד' אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרו ליה ה' ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני אבל הו"ל חמרא לזבוני הא איבעי ליה לזבוני ומנכי ליה אגר טירחא ודמי ברזנייתא ופרש"י שקולאי. נושאי משוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא. קודם שיגיע יום השוק שיכול למכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה ה'. דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא ה' היה שוה: ולא אמרן. דמהדרו ליה ה' אלא דלית לחנואה חמרא לזביני דהשתא ודאי אי אהדרמ ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הו"ל חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא: וכי מהדרי ליה נמי ה'. מנכי להו חנוני מה' אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצ' לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא. שנותנין למכריז את היין בשווקים וברחובות יש לפלוני יין למכור וי"מ שהיו צריכים לשכור אומן לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה וכתב הרא"ש הני שקולאי דתברי ליה חביתא דחמרא וכו' מהדרי ליה ה' ומיירי דתברו ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא אי הדרא בשאר יומי משלם ה' כשעת אבידה אבל אי אהדרוהו ביומא דשוקא אמרינן ליה תיב וזבין כאשר היית עושה באותה שנשברה אבל בשאר יומי לא מצי אמרו ליה שמור אותה עד יום השוק ומכור אותה כי אמר למעות אני צריך ואילו לא שברת אותה מכרתיה ואז הייתי משתכר ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא לזבוני באותו יום כשמחזירין לו החבית אבל אית ליה חמרא לזבוני כשמחזירין לא כלומר לא מפטרי בחזרת חבית אלא צריכים ליתן לו ה' זוזי דא"ל אם לא שברת הייתי מוכרה אז אבל ביום שוק יש לי יין למכור ואיני יכול למכור חבית זה נמצא יום השוק זה הוא לגבי דידיה כשאר ימים וכך הם דברי רבינו וז"ל ה"ה בפ"ג מהל' שכירות אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא פרש"י קודם שיגיע זמן השוק שיוכל למכרה ביום השוק שיגיע ראשון ואחרי' פירשו ביום השוק ממש אבל קודם לכן לא שמא תחמיץ בשאר יומי מהדרי ליה ה' פירוש אינו מספיק להם בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ד' ואיהו אמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוק ה' היה שויא לי שהייתי מוכרה ביזם השוק שעבר והייתי מוציא הדמים בריוח ולא אמרן דבשאר יומי משלמי ליה ה' אלא שלא הו"ל יין למכור ביום השוק שעבר אבל הו"ל יין למכור לכל מי שרוצה לקנות אינן משלמין אלא ד' זו היא שטת המפרשים ז"ל לפי גירסת הספרים ולפי שטה זו כל זמן שמשלמין דמים אין בין יום השוק לשאר ימים דבר ואין בהם חילוק אלא שביום השוק נפטרין בהשבת יין כמותו ובשאר ימים צריכים לשלם דמים ולא יין ופירש הר"א ז"ל דכי משלמין ה' דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ד' כשעת הנזק וכן פי' רבינו יהונתן וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל: ומ"ש וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא"צ לשלם לו אלא ארבע דינרים כמו ששוה בשאר ימים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל עוד כתוב בספרים גירסא אחרת אבל אית ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני והכי פירושו הא דאמרת דמשלמי בשאר יומי ה' כמו שהיתה שוה ביום השוק ששברוה דלית ליה חמרא לזבוני אבל אי הו"ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלמי אלא ד' דא"ל איבעיא לך לזבוני חמרא דהוה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדנו לך ה' זוזי ול"נ דמ"מ הוי שוי ה' ביום השוק ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו כך פירש הראב"ד עכ"ל: וכתב עוד הרא"ש רי"ף גרים ובשאר יומי מהדר ליה ד' ולא ידעתי לפרשה עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירק לו ג' החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו ג' ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שיהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה וכתב ה"ה גירסת רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכך הוא במקצת נוסחי ההלכות והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמין דמים רואים כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום ראשון נותנין דמי שויה ביום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירים אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרים כל היום ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתי ז"ל עכ"ל: ממה שכתב רבינו בסימן שמ"ג גבי שואל יש ללמוד לש"ש לזמן שכיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' היא עדיין בביתו אינו עליה אלא שומר חנם:
א סָעִיף א המעביר חבית וכו' ה"א סוף האומנים דנתקל שלא במקום מדרון לא מצי משתבע דלא פשע ואפילו ש"ח חייב ומ"ש ומ"מ מצוה הוא וכו' שם עובדא דר"ב ב"ח דאתא לקמיה דרב ומשמע דאם יש להם כדי סעודת היום אע"ג דאינן צריכים לשלם ההפסד מ"מ א"צ לשלם להם שכר אבל אם אין להם אפילו לאכול צריך ליתן להם שכרן וכך הם דברי רבינו ולעיל בסימן י"ב סעיף ד' הארכנו בדין זה דמשמע דרב הוה כייף ליה לר"ב ב"ח למיעבד לפנים משורת הדין. ומ"ש ואם נתקל במקום מדרון וכו' שם אסיקנא הכי אליבא דר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית וכו':
ב סָעִיף ב אדם הנושא חבית וכו' שם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא בריגלא משלם כולה וכו' ופרש"י לפי הנוסחא המדוייקת דדרו באגרא מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונותן ב' בדים בב' ראשיו ונושא בו משא כבד וכו' עכ"ל. והיינו כזה ואחריו נמשך רבינו אלא שכתב ב' כדין וכו' בכף אבל בדפוס בפרש"י שכתב ונושא ב' כדין ט"ס הוא וצ"ל ונותן ב' בדים בבית כדפי'. ומ"ש רבינו תחלה אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם וכו' אם דעתו כפרש"י צ"ל דהכי פי' כבד למשא אדם אחד דחבית זה א"א לנושאו אלא ע"י ב' בני אדם והיינו פי' בריגלא כשעשה שלא כדרך בני אדם שקשר בו משא ב' בני אדם וס"ל לרבינו דכיון דטעמא דחייב לשלם כולה משום דפושע הוא שהרבה במשא לב' בני אדם א"כ אין חלוק בין נשאו בעץ שקורין ריגלא או בענין אחר ס"ס כיון דפושע הוא דהרבה במשא לב' בני אדם חייב לשלם הכל אבל האי דררי באגרא דמשלם פלגא חיוביה דפלגא ולא כולה תליא נמי במה דדרי באגרא דע"י שהעץ כפוף באמצעו ומחלק המשא לשנים דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד והלכך לאו פשיעה גמורה היא אלא דמי נמי לאונס ומשלם ולכן כתב רבינו צורת אגרא כדאיתא בגמ' וע"פ פרש"י דתרתי בעינן שיהא קל משא זה לב' ודרי לה באגרא אבל בעץ אחד כיון שהוא כבד לא' חייב לשלם כוליה וקרוב לומר דמ"ש רבינו אדם הנושא חבית גדול פי' שהוא כבד למשא אדם אחד אע"ג דקל הוא לב' נמי משלם כוליה דכיון דאינו נושאו באגרא פושע גמור הוא שמשא זו לא היה מחלקו לב' אלא נשאו כאחדלפי שהוא חבית אחד וא"א לחלקו לב'. ופי' בריגלא עץ מפוצל בראשו וכו' וכשעומד לפוש מציגו בקרקע כמו שפרש"י ומביאו ב"י והיינו כזה. וע"ש שראשו אחד ארוך כרגל קרוי ריגלא ורבינו לא הביא צורת עץ זה וכתבתי טעמו בסמוך:
ג סָעִיף ד לשון הרמב"ם אם נשאו ב' החבית וכו' פ"ג משכירות והוא פי' למ"ש דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי דדרו באגרא משמע דשנים נושאין ביחד דלא כפרש"י דדרו בדעלמא קאמר ולא מיירי אלא באחד שנושאו:
א סָעִיף ב אדם הנושא חבית גדול כו' שהוא כבד למשא אדם אחד ונתקל פירוש אפילו נתקל במקום מדרון נמי פושע הוה כיון שנשא משא שלא יכיל האדם לישאנה ומ"ש וחייב פי' מדינא אבל ודאי משום מצוה איכא כדלעיל (וכן פירש"י בעובדא דרבה בר בר חנא דפשעו א"נ שנשא בריגלא ואפילו הכי א"ל רב זיל הב להו גלימייהו) אבל שבועה ג"כ לא שייך כאן שלא תקנו חכמים כיון דפושע גמור ועיין בסמוך ס"ג:
ב סָעִיף ג וחנושא משא כבד במוט כפיף באמצע שם בגמ': ונותן ב' כדים בב' ראשים ונשבר כו' כצ"ל כדים בכף ול' נותן כלומר שמחלק המשא לתוך ב' כדים כדי שלא תהיה כבידה כל כך (רב שהמשא) [דכשהמשא] אינה מונחת על מקום א' קל לנושאה וזש"ר שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד כלומר וכיון שאינו ראוי לב' משאות אעפ"י שהוא כבד למשא אדם א' דרך ב"א להתחזק ולטוענו ביחד לבד כשהמשא מחולקים כגון במוט כפוף ולהכי הוי קצת אונס משא"כ בנושא חבית גדול כו' דחייב מפני שהוא כבד למשא אדם אחד ואעפ"י שאין בו כדי נמשא ב' ב"א (וכמש"ר לפני זה) משום דהתם כל המשא מונחת על מקום א' ואין דרך בני אדם להתחזק ולטוענו ביחיד וזה שנושא פשע לכן חייב לשלם הכל ומש"ה כתב ונותן שני כדים ור"ל דאותו ענין המונח בחבית א' הוא מחלק ונותנו לב' כדים ונושא בב' ראשי המוט וק"ל ועיין בדרישה:
ג סָעִיף ד לשון הרמב"ם כו' ונראה דגם הרמב"ם מודה בדינים הקודמים ועבד"ר: והרי זה אונס ומשלמין החצי ז"ל המ"מ שם לפי שהיה היה להם להתחבר יחד נשאת אלא משא של כל א' יכול נהעבירו לבדו וכיון שמשא זה כבד אצל כל אחד מהן היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהן היה בדין שיהיו פטורין ולפיכך משלמין מחצה זהו דעתו ז"ל לפי מה שביאר בבא השנייה עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בבבא השנייה מכאן שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל עכ"ל. וע"פ הדברים האלה נ"ל דכוונתו דס"ל להרמב"ם כיון שהוא כבד אצל א' ואינו נותן לשאת לא' א"כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם א' הבא לנושאה ואף שנתתבר אחד עמו ומסייעו לשאת אותם כיון שאין מדרכן להתחבר בענין כזה כאילו נשאו א' דמי מיהו הואיל וקל הוא לשנים אינו חייב אלא החצי כן נ"ל ולא כעיר שושן שכתב אדברי המ"מ הנ"ל ז"ל כיון שמשא זה כבד אצל כל א' מהן י"ל שכל א' מהן סמך על חבירו להקל משאו והרי פשע כו' ע"ש וז"א דהא שהרי המ"מ סיים וכתב שהרמב"ם ביאר כן בבבא שנייה ואין פירושו דרמ"י נזכר כלל בבבא שנייה ודו"ק:
ד סָעִיף ה ואם נשבר החבית בענין כו' מימרא דרבא פ' השואל: אם שבר בא' משאר ימים משלם ד' פי' וה"ה נמי חבית יין ואפילו היה יום השוק בין יום השבירה ובין יום התשלומין דלא שייך הכא למימר אילו היה לי ייני הייתי מוכרה כבר ועכשיו למעות אני צריך דהא לא הזיק לו אלא בארבע וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והרי חזר ומשלם לו ד': לפיכך אם יש לו כו' נראה דר"ל שאחר שנשבע חוזר וקנה יין בין השבירה לתשלומין דאי באית ליה יין שנשאר לו מיום השוק הראשון יום השבירה ודאי נפטר בחבית של יין שהרי אינו יכול לומר לו אלולי ששברתי הייתי מוכרו שהרי מה שהיה לו כבר לא מכר וגם רבינו בסמוך לא כתב בשם הרא"ש אלא דלא סגי ליה בשילם ד' כשהיה לו יין מתחלה אבל בחזרת לו חביות יין ודאי סגי וכמ"ש בסמוך וק"ל: וי"א אם היה לו יין כו' הרא"ש שם הביאה: ולא נמכר לו כו' נראה דר"ל שלא נמכר ביום השוק שנשבר אף שנמכר אח"כ ואין לו יין כלל ואפי' עברו בנתיים ב' וג' יום השוק אפ"ה ס"ל לי"א שאינו משלם אלא ד' והטעם דכיון שבאותו יום השוק שנשבר היה לו יין הרבה עד שלא מכרו כולו הו"ל יום השוק לגביה כיומא אחרינא ואינו משלם אלא ד' מיהו הרא"ש שחולק עליה ש"ל דאפילו היה לו עדיין יין מיום השוק הראשון שנשבר בו ולא מכרו אפ"ה כשבא ליתן לו דמים צריך ליתן לו ה' כיון שסוף סוף ביום שהזיקו בה' ומיהו בודאי פשיט דגם להרא"ש אם בא לחזור לו חביות מחזיר לו וכמ"ש לעיל ודו"ק בדרישה: וכ"כ הרמב"ם בפ' הנ"ל ועבד"ר: ולהוציא עליה לכרוז ולעשות כו' ל' גמרא ומנכה לו אגר טירחא ודמי ברזינייתא וע"ש בפרש"י דבשני הפירושים שלו גרים ברזינייתא בבי"ת ולתרוייהו ל' ברזא הוא והיינו העץ שתוחבין בנקב החבית שמוציאין מתוכו יין אלא דלפירוש הראשון אין קפידא בהוצאת עשיית הנקב ולא בעשיית ברזא לתוך הנקב מפני שאיירי בחבית של עץ שאין הוצאת עשיית הנקב נחשב לכלום ומש"ה הוצרך לפרש שההוצאות הוא עבור הכרוז ונקרא אותה הוצאה ע"ש הכרזה שמכריזין יש לפלוני יין הנמכר בברזא כלומר הנמשך מעט וחוזר ונשתם כל פעם בברזא משא"כ לפירוש השני דהוצאה עבור הנקב שמיירי בחבית של חרם שיש הוצאה רבה ע"ז מפני שצריך אומנות שלא ישתבר החבית בנקיבתו וקורא הנקב על שם הברזא משא"כ ברזא בלא נקב וק"ל. ורבינו כתב הוצאות שני הפירושים ולא נקט בלשונו ל' הגמרא אלא הענין המכוון ממנו וכתב לכרוז דהיינו פי' קמא דעושין הכרזה פ' יש לו יין למכור ולעשות נקב הוא פירוש השני ולא הזכיר ברזא כלל מפני שאין הוצאה על עשיית הברזא וכמ"ש והרמב"ם פי' דמי ברזנייתא ע"ד אחר כתבתיהו בסמ"ע עיין שם:
א סָעִיף א המעביר חביות כו' ז"ל המשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע ובגמרא מייתא ברייתא דאמר ר"מ הכי ופליג ר"י ואמר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם ור"א אמר (גם זה אני שמעתי) זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין לישבע עכ"ל הברייתא ומפרש שם משמיה דרבי יוחנן דבהכי פליגי דר"מ סבר אף דנתקל פושע הוא מ"מ ס"ל דתק"ח הוא שישבע שלא בכוונה שברו ויפטר דאל"כ אין לך אדם שיעבור חבית ממקום למקום ור"י ס"ל דנתקל לאו פושע הוא אלא הו"ל כגניבה ואבידה דהוי קרוב לפשיעה וקרוב נאונס מש"ה ש"ח ישבע שלא פשע בה ויפטר וש"ש ישלם כדין גניבה ואבידה. ור"א תמה על ר"מ איך יכול ש"ש לישבע דנהי שלא פשע מ"מ הו"ל כגניבה ואבידה ואפי' ש"ח תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא עכ"ל הגמרא ופסקו הפוסקים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהלכה כר"י בזה דלא חשבינן נתקל פושע ולאפוקי מר"מ דס"ל נתקל פושע הוא. ופסקו כר"מ בהא דס"ל דאף ש"ש פטור בשבועה מתק"ח כנ"ל לא כר"י דס"ל דש"ש חייב לשלם משום דאית ליה דר"י דאיכא תק"ח בזה להיות פטור וממילא נשאר הש"ש אדינא שחייב דאף דלא הוי נתקל פושע מ"מ אונס ג"כ לא הוה אלא כגניבה ואבידה וכנ"ל אלא כר"מ דפוטר אף ש"ש מכח תק"ח מיהו גם בזה דלא קי"ל לגמרי כר"מ דלר"מ אף אם פשע נתקל הוה פטור מכח תקנה זו דהרי ס"ל דכל נתקל פושע הוא ואפ"ה פטרי' ומש"ה ס"ל דאין צריך לישבע אלא שלא בכוונה שברה ונפטר וכנ"ל. והפוסקים פסקו כר"י בהא דנתקל לאו פושע הוא ולא כר"י בהא דחייב ש"ש אלא כסברת ר"מ דמפטר מכח תקנת חז"ל. מיהו דוקא אם לא פשע ומש"ה צריך לישבע שלא פשע בתקלתה הא אם פשע בה אף שלא בכוונה שברו חייב לשלם. והנה רבינו ס"ל מדאמר ר"א הו"ל בתמיהתו שלא במקום מדרון מא"ל ש"מ דס"ל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא וחיייב אפילו ש"ח מדינא לפי מאי דקי"ל דבודאי פשע לא תקנו חז"ל לפטרו אלא שאמרו מצוה לעשות עמו לפנים משורת הדין וכמש"ד ובזה דברי רבינו מבוארים. אבל תימא הוא בעיני שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא חלקו בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון הוא ולא הביאו דברי ר"א שתמה ואמר שלא במקום מדרון הוא ודאי פשיעה ומשמע דס"ל דנתקל אפי' שלא במקום מדרון נפטר אפילו ש"ש משבועה שלא פשע בהם מכח תקנה וכנ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דשכירות והעתיק בש"ע. ולעד"נ ראייה לדבריהם דמדתמה ר"א עליהם ואמר שלא במקום מדרון מא"ל ש"מ דר"מ ור"י דפטרי ש"ח איירי אפילו שלא במקום מדרון וקי"ל כוותייהו וכנ"ל ויש נהפליא שלא הרגיש בזה הב"י לכתוב שדברי רבינו שלא כדברי כל הפוסקים וגם מור"ם לא הזכיר מזה לא בד"מ ולא בש"ע וצ"ע ודו"ק:
ב סָעִיף ב אדם הנושא חבית גדול כו' עד והנושא משא כבד במוט כו' שם אתקין ר"ח בר יוסף הנהו דדרי באיגרא ואיתבר ישלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. בריגלא משלם כולה עכ"ל הגמרא וכן הוא ברי"ף ופרש"י ז"ל דדרו באיגרא כו' ע"ש בפירש"י. וכן פי' ר"ן (וצ"ל לפירש"י שהמשאוי הכבד לאחד וקל לב' דרכן של בני אדם לשאת אותו במוט כפוף ומשא ב' ב"א לפעמים נושאו אדם יחיד במוט העשוי כעין רגלא ואפ"ה כיון שאין דרכו בכך חייב) ומעתה יש לדקדק על רבינו למה השמיט דין דריגלא ואף שהרמב"ם והרא"ש השמיטוהו ג"כ ומשמע שלא גרסו כלל מ"מ כיון שרש"י ורי"ף גורסין אותו היה לרבינו להזכיר דבריהם לדינא וע"ק מאין למד רבינו הך דינא שכתב שהנושא חבית שהוא כבד לאדם א' חייב דבגמרא ורי"ף ורא"ש לא נזכר ואייפ"י שהיה אפשר לומר דמדיוק דין מוט כפוף למדו כיון שדרך ב"א לטוענו ביחד ע"י מוט ממילא נשמע שכשנשא בלא מוט שאין דרך ב"א לשאת משא כבידה כך חייב לשלם כולה (וכן משמע ל' הרמב"ם שדין חבית נלמד מדין מוט וכמ"ש בסמוך) וי"מ אילו היה כוונת רבינו כן לא היה מקדים לכתוב דין חבית קודם דין מוט כיון שהוא נלמד ממנו לכן נראה שגם רבינו גרס בגמרא כגירסת רש"י בריגלא משלם כולה ומפרש ג"כ דאיגרא היינו מוט כפוף וריגלא היינו עץ מפוצל כמ"ש וכמ"ש רש"י אלא דבהא פליג עליה דלרש"י הטעם דאיגרא משלם חצי וריגלא משלם כולה משום דאיגרא היינו שנושא משא שהיא קלה לשניהם וריגלא היינו שנושא משא ב' ב"א ופירושו נראה דחוק בעיני דהגמרא לא הזכירה אלא החילוק הכלים שנושאים איגרא וריגלא אבל חילוק המשאות דזה יהיה משא של ב' ב"א וזה אינו כ"כ גדול לא נזכר ומש"ה פירשו דאידי ואידי איירי בנושא משא שהוא קלה לשניהם וכבידה לא'. וטעם דאיגרא דאינו משלם אלא החצי משום שחלק המשא לשנים ואינה כבידה כ"כ ודרך ב"א יחידי לישא משא זו ע"י כך ובריגלא משלם הכל שכל המשא מונח על מקום אחד ואין דרך אדם יחידי לשאת משא כזו וזהו דין חבית גדול שהזכיר רבינו בסעיף הקדום וע"ע בסמוך:
ג סָעִיף ג ונותן שני כדים כו' יש גורסין שני בדים בבי"ת ולא נהירא דא"כ העיקר חסר מן הספר שהרי אינו חייב על נתינת הבדים אלא על משא כבידה שנושא בהם ולדידהו היינו מוכרחים להגיה ונושאים בהם משא כבידה ל"נ שעיקר הגירסא כדים בכ"ף וכן הוא בב"י (ונראה דגם ברש"י צ"ל כן אעפ"י שבחכמת שלמה לא משמע כן) ומש"ר ונותן שני כדים ולא כתב ונושא בב' כדים כדי להסביר הענין שטעם התשלומין החצי גבי מוט הוא כיון שמחלק המשא ונותן אותם לתוך ב' כדים שהיא קלה לשאת מאילו מונחים על מקום אחד וכמ"ש:
ד סָעִיף ד לשון הרמב"ם אם נשאו כו' שם ברמב"ם מסיים בהך בבא ז"ל מכאן אתה למד שאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ע"כ ונ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם דמשלם הכל אלא כשנשא החבית במוט פשוט על כתיפו באופן שכל המשא מונחת על מקום אחד וז"ש שאין דרך כל הסבלים להעבירה אבל בנושא במוט כפוף דהיינו שחלק המשא לשנים מודה דאפילו נושא יחידי אינו משלם אלא החצי וכמש"ר דאל"כ לא היה כתוב לשון הרמב"ם כו' אלא הו"ל להביא גם סוף דברי הרמב"ם דנלמדו מרישא ולכתוב והרמב"ם כתב כו' ל' פלוגתא אלא ש"מ כדכתיבנא. מיהו בפירוש דגמרא ע"כ מחולקים רבינו ורש"י [עם הרמב"ם] דלרבינו ורש"י דבאיגרא דמשלם חצי היינו באדם יחידי הנושא משא כבידה לאדם אחד וקלה לב' ולהרמב"ם איגרא היינו ב' הנושאים במוט פשוט והא דלא כתב הדין דהנושא במוט כפוף נראה דלא היה בנמצא בזמנו לשאת כן ולא עלתה על דעתו לחלק במשא בזה וריגלא נראה שלא היה גורסו הרמב"ם כמו שלא גרסו הרא"ש. גם הערוך בערך גד הביא להני דדרו באיגרא וגם הביא להני דדרו בריגלא הנזכר בפ' המביא כדי יין לענין טלטול שבת ולא הזכיר הך בריגלא הנזכר כאן משמע שלא היה גורסו ועיין בחידושים:
ה סָעִיף ה וביום השוק שוה ה' כו' אם שבר בא' משאר ימים כו' ז"ל הגמרא בב"מ אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוואי. ביומא דשוקא מזדבנא בה' ובשאר יומי מזדבני בד' אהדרי ליה ביומא דשוקא אהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדרי ליה ה' ולא אמרן אלא דלית חמרא לזבוני א"ל אי אית ליה חמרא לזבוני לא עכ"ל הגמרא ע"פ גירסת הרא"ש. ופי' הרא"ש דמיירי דתבר ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה ומפרש דמ"ש לא אמרן כו' אמהדרי חבית חמרא קאי כלומר לא אמרן דכי מהדרי ליה ביומא דשוקא דיכולין למיהדר ליה חבית דחמרא בדלית ליה עכשיו ביום השוק הזה יין אחר אבל אי אית ליה לזה עכשיו יין צריכין ליתן לו ה' זוז דא"נ אם לא שברת הייתי מוכרו אבל ביום השוק זה יש לי יין למכור וא"י למכור חבית זה ויש גורסים בענין אחר לא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני אבל אי הו"ל חמרא לזבוני איבעיא להו לזבוני וה"ק הא דמשלמין בשאר יומי ה' אם תברא ביומא דשוקא דלא היה לו יין ב' ביום השוק ששברה למכור אבל אי הו"ל יין למכור באותו יום השוק לא משלמי אלא ד' כאילו חברוהו בשאר יומי דא"ל איבעי לך לזבוני פי' הרי לא מכרת כל היין שסיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ה' זוז ע"כ תוכן דברי הרא"ש ובזה דברי רבינו מבוארים שהן ע"פ שיטת וגירסת הרא"ש אבין. והי"א שהזכיר הוא לפי גירסא האחרת שדחה הרא"ש (ועיין עוד בחדושים) וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא למכר כו' עד וכ"כ הרמב"ם מ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ג דשכירות וז"ל הסבל ששבר החבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג' אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר לו החבית של יין או ד' דינרין והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירים לו ג' החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו ג' עכ"ל. ולכאורה שרבינו שכתב טל הי"א וכ"כ הרמב"ם הבין המשך ל' הרמב"ם כך סבל ששבר חבית כו' פי' ששבר חבית ביום השוק ומחזירו ביום השוק בדמים חייבים להחזיר לו כפי שווי' ביום השוק דהיינו ד' (אך בזה ידם על העליונה שאם רוצים מחזירים לו חבית). והוא שלא היה כו' פי' ולא אמרן דכי תברו ליה ביום השוק שצריכין ליתן לו או חבית או ד' כפי שווי' ביום השוק אלא דלא הו"ל יין ביום השוק שתברא אבל אם היה לו יין באותו פעם ולא מכרו אינו מהדר ליה אלא כמו ששוה בשאר הימים והיינו כי"א שכ"ר אלא שמוסיף עליהם הרמב"ם שאם החזירו בשאר הימים אף ע"פ ששברוהו ביום השוק דשוה ד' אינם מחזירים לו אלא ג' כיון שביום החזרה אינו שוה אלא ג' לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל הקולות וה"ה כי תברי בשאר יומי כי אהדרו ביומא דשוקא ואין לו יין א"צ ליתן לו אלא ג" והיה גירשתו בגמ' כגירסת הרי"ף רבו אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חבית דחמרא בשאר יומי משלם ד' (דהיינו ג' שהזכיר הרמב"ם) ע"ש כנ"ל לדעת רבינו אבל המ"מ לא פירש דבריהם כן דז"ל גי' רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכן הוא במקצת נוסחאות הלכות (והיינו כמ"ש בסמוך) והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמיה רואין כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויה ביום ההוא (פי' לפי ערך שיווי החבית אם ישלמו היום ועיין פי' המ"מ שכתבתי בסמוך) לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים וכשהם מחזירים אותם בשאר ימים אם היו מחזירים יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתם ז"ל עכ"ל המ"מ ובאמת של' הרמב"ם לכאורה משמע כמי שהבינו רבינו שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ל' עבר משמע דקאי איום השוק שעבר דהיינו יום התבירה וכן הוא ג"כ לשון הרי"ף ואילו לדעת המ"מ היה להן לומר והוא דלית ליה חמרא כו' אבל א"ל כו' ומה שהכריח המ"מ לפרש בע"א נראה משום דלדעת רבינו אין טעם בסיפא כי מהדדי ליה בשאר יומי למה מחזירין לו כו' לרי"ף ורמב"ם הא אין הדבר תלוי ביום החזרה שהרי ברישא כי אהדדו ביום השוק חלקו בין היה לו יין ביום השוק שעבר או לא ש"מ דהכל תלוי ביום התבירה אם לא שנאמר דס"ל כל הקולות והוא דוחק ונראה דמש"ה כתב הרא"ש על לשון הרי"ף הנ"ל ז"ל ולא ידעתי לפרשה עכ"ל ר"ל שמאחר שכתב הרי"ף ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא כו' נ' עבר משמע דהכל תלוי ביום השוק ויום התבירה וא"כ בשאר יומי אמאי מהדרי ליה אבל לפי פי' המ"מ א"ש דס"ל דהכל תלוי ביום החזרה. ונראה דגם רבינו פירש לדברי הרמב"ם כמו שפירשו הרא"ש וכתב דלא הבינו. ומ"ש אחר דעת הי"א כו' וכ"כ הרמב"ם לא אכל דברי הי"א קאי אלא אמה שגם הרמב"ם פירש החילוק דאם יש לו יין כו' קאי אשעת החזרה ולא אשעת השבירה ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.