א שומר שכר דינו כש"ח לענין שאם כופר או שיש טענות אחרות ביניהם כגון שאומר לו שמשת בחפץ וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויין יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינו ברשותו ואם טוען נגנבה או אפילו שאומר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינה ברשותו נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינין שפירשתי למעלה בש"ח נוהגין נמי בשומר שכר:
ב ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבע"ה:
ג היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה כדפי' לעיל בש"ח:
ד ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואבידה ומהשבועה הכל לפי תנאו:
ה שומר שכר שמסר לאחר לא מיבעיא אם מסרו לש"ח שהוא חייב אלא אפילו מסרו לש"ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל אם מסרו לש"ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש עדים לשומר שני שמתה או נאנסה פטור גם הראשון:
ו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבבעלים כדפרישי' לעיל בש"ח אלא א"כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר דהשתא הוו שומרי שכר זה לזה:
ז אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה שהרי אין כל הנאה שלו שהרי הוא משאיל לחבירו כליו או שומר לו תחת מה שמשאיל לו והרמ"ה כתב בהשאילני ואשאילך ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך דהוי שמירה ושאלה בבעלים אא"כ אמר השאילני היום ואשאילך למחר אבל רש"י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר ואפשר שדעת הרמ"ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת [שנים שהיו מהלכין בדרך אחד] אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה היינו עובדא דחד אריך וחד גוץ וחד רכיב גמלא כו' ושאלה בבעלים הוא כדתניא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא א"ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והא עובדא הוי השאילני ואשאילך בבת אחת הילכך הנשארת היא של בעלים הראשונים עד כאן וזהו כדברי הרמ"ה זכרונו לברכה:
א סָעִיף א ש"ש דינו כש"ח לענין שאם כופר או שיש טענות אתרות ביניהם וכו' וכל הדינים שפירשתי למעלה בש"ח נוהגים נמי בש"ש יתבאר בסמוך:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לב"ה והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לב"ה כל זה נתבאר בסוף סימן רצ"ד ושם נתבאר דהיכא דנשבע כבר ונפטר קודם ואח"כ הוכר הגנב חלוק דין ש"ש מדין ש"ח ואין להקשות על זה ממ"ש בסמוך וכל הדינים שפירשתי למעלה בש"ח נוהגים נמי בש"ש די"ל דאנמצא הגנב הכפל שלו דסמיך ליה קאי לומר שכל הדינים שכתב בסי' רצ"א לענין כפל כשם שנוהגים בש"ח נוהגים נמי בש"ש ואם נפשך לומר דאכל דינין קאי חוץ מדין זה דנשבע ונפטר ואח"כ הוכר הגנב ולפיכך כתבו אחר שכתב שכל הדינים הנוהגים בש"ח נוהגים בש"ש לומר שדין זה אינו בכלל יקשה למה הוצרך לכתוב דין היה השומר עמו במלאכתו ודין קבל עליו להתחייב אף באונסין או ליפטר מגניבה ואבידה ושבועה היה לו לסמוך גם בהם על מה שכתב שכל הדינים שנוהגים בש"ח נוהגים בש"ש לכך צריך לפרש דאדיני כפל קאי כמו שכתבתי תחלה:
ג סָעִיף ג ומ"ש היו הבעלים עמו במלאכתו וכו' פטור אף משבועה כדפרישית לעיל בש"ח בסוף סימן רצ"א ושם נתבאר דבר"פ השואל יליף מקראי שכל השומרים שוים בדין זה:
ד סָעִיף ד ומ"ש ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואביד' ומהשבועה הכל לפי תנאו משנה וגמרא בס"פ הפועלי' ונתבאר בסוף סימן רצ"א שאם התנה להתחייב באונסין אפילו בדברים בלא קנין חייב:
ה סָעִיף ה ש"ש שמסר לאחר ל"מ אם מסרו לש"ח שהוא חייב אלא אפי' מסרו לש"ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו נתבאר בסי' רצ"א ומ"ש אבל אם מסרו לש"ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות וז"ל אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם והוא שלא ימעט שמירתו כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אע"פ ששאל או שכר בבעלים הרי היא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר עכ"ל וכתב ה"ה והיא שלא ימעט שמירתו וכו' דעת רבינו בזה נראה נכון דעד כאן לא אמרינן שכל זמן שדרך המפקיד למסור לשני הפטור אלא מפני גילוי הדעת שכבר גילה דעתו שהוא מאמינו לשני לפיכך אין לו טענה על הראשון וזה הוא כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו ומ"ש אע"פ ששאל או שכר בבעלים וכו' נ"ל טעמו לפי שאע"פ שהשואל בבעלים ופשע פטור דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו ברשותו אבל כשמסרה לשני הראשון מתחייב באותה שעה שמתה הבהמה ברשות השני ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני זה נראה וצ"ע עכ"ל: (ב"ה) ול"נ שטעמו של הרמב"ם משום דפשיעה דמפטר בה כשבעליו עמו וכו' וכתב בכ"מ פ' א' מה' שכירות: ומ"ש ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש שם עדים לשומר שני שמת או נאנס פטור גם הראשון נתבאר בסימן רצ"א ושם נתבאר דה"ה אם השומר הראשון יכול לישבע שנאנס אם ראה הוא שפטור אע"פ שאין שם עדים ומשמע מדברי רבינו דאפילו ש"ש שמסר לש"ח אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות ואע"פ שכתבתי בסימן הנזכר דטעמא דיהב הרי"ף לפטור היכא דאיכא עדים דנטרה שומר שני כי אורחיה ונאנסה משום דאף על פי שלא הו"ל רשות למסור פקדונו ביד אחר בדיעבד לא מקרי פשיעה וש"ש שמסר לש"ח כתבתי בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל דהוי פושע י"ל דלא אמר הרמב"ם דהוי פושע אלא לענין דאין לפטרו מטעם שהיה המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני והיינו לענין דלא מהימן שומר שני בשבועה שנאנס אבל היכא שידוע שנאנס ע"פ עדים או ע"פ שבועת שומר ראשון פטור היא:
ו סָעִיף ו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים כדפרישי' לעיל בש"ח אא"כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו' בפ' האומנין (בבא מציעא פ.) תנן שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש"י ואמאי שמירה בעלים היא. בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו: ואני אשמור לך למחר. דלאו במלאכתו הוא השתא ועיין במרדכי פרק חזקת:
ז סָעִיף ז אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה וכו' שם (פא.) ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש"י השאילני ואשאיל לך. אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו: שמירה בבעלים היא. אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם במלאכתו של זה אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כלי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש קושיית ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקמתא דרב פפא על כל הברייתא שכתב בפ"ו מהל' שכירות כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים אמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולם נעשו שומרי שכר זה לזה עכ"ל וזה כדברי הרמ"ה ז"ל ובקושיית רבינו על פירוש זה דשמור לי ואשאילך אין המפקיד עמו במלאכתו יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו הא ודאי קושיא הוא וצ"ע ועיין במהרי"ק שורש קכ"ה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וכו' בכלל צ"ג וכתב רבינו שמתוכה נראה כדברי הרמ"ה שהרי פסק בהשאילני ואשאילך בבת אחת דהוי שמירה בבעלים: ואיכא למידק על פרש"י שפירש דהשאילני ואני אשאיל לך כלי דאין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר מהך עובדא דחד ארוך וחד גוץ דמייתי הכא הרא"ש והוא בפ' האומנין הנהו בי תרי דמסגו באורחא חד ארוך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו"ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעיה כי מטו לנהרא שקליה לסרבליה אותביה עילוי חמרא ושקליה לסדינא דההיא ואיכסי ביה שטפוה מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא וחייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה דמהאי עובדא משמע לכאורה דהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים י"ל שכבר נזהר רש"י מזה שפירש שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל בלבד ואפילו אם תמצא לומר דההוא דרכיב חמרא נתכסה בסרבל לא דמי לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור להעבירו על אמת המים עיין במהרי"ק שורש ע"ז וקכ"ה וק"ד וקנ"א וקנ"ה:
א סָעִיף ה ואם נשבר החבית וכו' מימרא דרבא פרק השואל סוף (דף צ"ט) ולפרש"י משמע דאין חלוק בין נשבר בשאר הימים בין נשבר ביום השוק דכשמשלם לו דמים יכול לומר לו לדידי שוה ה' שהייתי מחזיקו ומוכרו ביום השוק ומוכרו בה' אלא שכשמשלם לו חבית יין יש חלוק דאם נותן הוא לו קודם שעבר יום השוק ראשון שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון צריך לקבלו מידו אבל אם לאחר שעבר יום השוק ראשון נותן לו חבית יין בשאר הימים קודם שיגיע יום השוק השני א"צ לקבלו מידו אלא נותן לו ה' דמצי א"ל אי לא איתבר לי ההוא חביתא הייתי מוכרו ביום שוק הראשון בה' ולא אמרן אלא היכא דלא הו"ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר אבל אי הו"ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר ולא זבין מהדר ליה נמי השתא חביתא דחמרא לשומרו ליום השוק השני ולא מצי למימר ליה אילו הוה גבאי ביום השוק הראשון שעבר משה הוי שוה שהרי היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכרו כל זה פי' רש"י ותוספות לשם אבל הרא"ש לא פי' כך אלא ס"ל דכשנשבר בשאר הימים לא משלם ליה אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה ופי' בו פי' אחר גם על ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני כו' כתב פי' אחר וכך הם דברי רבינו כפי' הרא"ש וכך היא כוונתו שאם שברו ביום השוק משלם לו ה' ואינו נפטר במה שיתן חבית יין אחר שעבר יום השוק שיאמר לו אילו לא שברת וכו' אבל אם פורע לו ביום השוק ל"מ באותו יום השוק ששבר פרע לו חבית של יין ויכול למוכרו דנפטר אלא אפילו עברו כמה ימי השוק וכו' ודין זה כשעברו כמה ימי השוק ופורע לו ביום השוק דנפטר בחבית של יין אינו אלא היכא דבאותו יום השוק שפורע לו יין אחר למכור אבל כשיש לו יין אחר למכור אינו נפטר בחבית של יין: ומ"ש וי"א וכו' גם זה באשר"י לשם והוא ע"ד פי' רש"י ותוס'. ומ"ש ולא נהירא להרא"ש וכ' שם בפסקיו וטעמו דכיון שהי' שוה בשעת שבירה ה' נתחייב לו לשלם ה' כשעה שאבדה מן העולם ואין חילוק בין היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכר או לא הו"ל יין כלל: ומ"ש ובין כך ובין כך מנכה לו וכו' שם ומנכה לו אגר טירחיה ודמי ברזנייתא ורש"י פי' על ברזנייתא ב' פירושי' ו ותרוייהו אמת ורבינו ג"כ כתב כשני הפירושי' ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית גם כתב מנכין לו כדי דמי הטורח דהיינו אגר טירחא דקאמר בגמרא: \nשד\n
ב סָעִיף ו שומר שכר דינו וכו' ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו לכאורה קשה כיון שנשבע שנאנסה לאיזה צורך ישבע שבועת חנם שאינה ברשותו וי"ל דהיכא דטען נאנסה ע"י לסטי' מזויין שלא היה יכול להציל התם צריך שישבע גם כן שלא חזרה לידו ולרשותו לאחר שעבר האונס ושאינה עתה ברשותו ואע"ג דעיקר שבועה של אינה ברשותו איננה אלא במשלם ואינה רוצה לישבע א"נ אף בש"ח אף ע"ג דנשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד צריך גם כן לישבע דאינה ברשותו כדקאמר רב ששת ג' שבועות משביעין אותו וכדלעיל סי' רצ"ד ס"ד אבל בש"ש שנשבע שנאנסה משמע שלא תקנו דישבע שאינה ברשותו אפ"ה מדין גלגול חייב לישבע ולכלול בשבועתו שאיננה עתה ברשותו דשמא אף על פי שנאנסה בלסטים מזויין חזרה לרשותו לאחר האונס אבל בטוען שנאנסה דמתה כדרכה א"צ לישבע שאינה ברשותו אלא דבדין שואל ר"ס שמ"ד מבואר דאף במתה מחמת מלאכה צריך לישבע שאינה ברשותו וצריך לומר דנשבע על הנבלה ועורה שהכל אבד ולא הגיעה לרשותו כלום וע"ש: נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינים וכו' פי' כל הדינים שכתב בסימן רצ"ה לענין כפל בש"ח נוהגים נמי בש"ש:
ג סָעִיף ז ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב וכו' נתבאר למעלה סוף סי' רצ"ד:
ד היו הבעלים עמו במלאכתו וכו' כדפי' לעיל בש"ח עיין בסי' רצ"א סעיף כ"ט ל':
ה ואם קיבל עליו השומר להתחייב אף באונסין עיין לעיל בסי' רצ"א סעיף כ"ח:
ו שומר שכר שמסר לאתר ל"מ וכו' ע"ל בסי רצ"ה סעי' כ"ה: ומ"ש אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו וכו' משמע דדוקא כשהש"ש זה מסרו לש"ש אחר פטור כשהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל כשהש"ש מסרו ליד ש"ח לעולם חייב וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א משכירות וביאר ה"ה טעמו ומביאו ב"י וע"ש כי כתב דברים נכונים בענין זה: ומ"ש אלא אפי' מסרו לש"ש חייב איכא למידק דהו"ל למימר אפי' מסרו לשואל דחייב באונסין נמי חייב ול"ק מידי דאדרבא התם פשיטא דחייב הש"ש באונסין דכיון דהשואל נתחייב באונסין לשלם לש"ש היאך יהא הש"ש עושה סחורה בפרתו של חברו ותו דפושע הוא דכיון דאינו אלא שומר בלבד היאך מסרה ליד אחר לעשות בה מלאכתו מיהו בהא איכא למימר דהו"ל לאשמועינן היכא דמסרה לשומר אחר שלא יעשה בה מלאכתו אלא שישמרנה בלבד והתנ' עמו להתחייב אף באונסין כדין שואל דאפי' בבה"ג חייב אלא צ"ל כדפי' דהתם פשיטא היא דחייב מטעם דהיאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו וק"ל:
ז שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלי' וכו' משנה פ' האומנין שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמרא ואמאי שמירה בבעלים א"ר פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר משמע דאם אינו אומר בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר אלא סתם משמע שמור לי היום ואשמור לך ג"כ בשעה שתהא שומר לי ולכן כתב רבינו דשמור לי ואשמור לך בסתם הוי שמירה בבעלים ומ"ש כדפירש' לעיל בש"ח רצונו לומר דבמ"ש בסי' רצ"א סעיף כ"ט וז"ל ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה וכו' פטור הנפקד וכו' משמע נמי שמירה דהיינו שהמפקיד עושה לו מלאכת שמירה נמי פטור דהיינו שמור לי ואשמור לך:
ח אמר השאילני כליך וכו' ברייתא שם וע"פ פרש"י דבסמוך דאין כאן שמירה בבעלים אעפ"י דבשעה שזה שומר לו חברו משאיל לו: ומ"ש רבינו וזה ניחא וכו' עד לא הוא ולא כליו לכאורה דבריו תמוהין דהיכא א"ל שמור לי ואשאילך כתב דכליו של המפקיד עמו של נפקד במלאכתו והיכא דא"ל השאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל לא הוא לא כליו ומאי שנא וי"ל דדעת רבינו היא דכשא"ל תחלה שמור לי ואשאילך תחלה דמשעה שהתחיל זה לשמור שקיבל עליו השמירה ונסתלקו הבעלים חזרו הבעלים והשאילו כליהם לשומר הוו כליו של מפקיד עם השומר במלאכתו אבל כשא"ל תחילה השאילני ואשמור לך דבשעה שהשאיל לו כליו ונתחייב באונסיה עדיון לא נעשה שומר שלו אלא דלאח"כ הפקיד המשאיל לנפקד פקדון ונעשה שומר שלו א"כ אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו כיון דכליו היו שאולין לו קודם שנעשהשומר שלו וע"ל בסי' שמ"ו: שאלה לא"א הרא"ש וזו כדברי הרמ"ה כלומר דלפרש"י אין כאן בעליו עמו במלאכתו דאין כאן אלא שאלת כלים מזה לזה וש"ש הן וחייב בגנבה ואבדה אלא דקשיא לי דהך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י פטור כיון דאינן אלא ש"ש זה לזה לא נתחייב באונסי' דלסטים באו עליו ונטלו ממנו גלימא של חברו והנשארת היא של בעלים הראשונים וי"ל דוודאי הך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י הנשארת היא של בעלים הראשונים כדפי' אלא דמ"מ קא חזינן דלא ס"ל להרא"ש בתשובה זו כפרש"י אלא כדברי הרמ"ה וצ"ל דמה שדחה הרא"ש פרש"י מהלכה הוא לפי שגם הרמב"ם פסק כך בפ"י משכירות ונראה לפע"ד דס"ל דלא בעינן בדוקא שיהא גוף הבעלים עמו במלאכה אלא כל שאחד עושה עם חברו כמו שהוא עושה עמו בין בגופו בין בכליו ואין חלוק בין שמור לי ואשאילך ובין אשאילך ושמור לי הכל אני קורא בו בעליו עמו ולפי זה לא קשיא מידי והכי משמע מפשטא דעובדא דחד ארוך וחד גוץ ומהך עובדא איכא לאקשויי אפרש"י אלא דרש"י גופיה כתב ליישב וכמו שהביא ב"י אבל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש א"צ יישוב דלא קשיא ולא מידי והכי נקטינן:
א כתב המרדכי ע"ג תשובת מוהר"ם על א' שהלוה לחבירו על משכון והתנה עמו ע"מ שלא אתחייב באחריותו פטור אפילו מפשיעה ואפילו שואל שהתנה כן פטור לגמרי דכך הלשון משמע:
ב וכ"כ נ"י פ' האומנין ד' ק"ט ע"ב בשם הראב"ד וכ"ה תשובת מוהר"ם במרדכי פ' השואל ע"ב ופ' המפקיד דף קל"ז ע"ד והאריך שם בתשובה בזו אבל במרדכי ריש פ' השואל פסק כדברי הרמ"ה וכתב מהרי"ק שורש ש"ז שזו התשובה היא דברי הראב"ן ולא מוהר"ם שלא יהיו דבריו סותרות זו את זו והרמב"ם פ"ו מהלכות שכירות כתב כדברי הרמ"ה וכתב מהרי"ק שורש קכ"ה השאילני ואשאילך הוי כש"ש ואפילו לדברי הרמ"ה דחשיב ליה שמירה בבעלים היינו שכ"א יש לו דבר השאלה בבעלים אבל אם ראובן הניח משכון ליד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל לראובן פשיטא דלא מקרי שמירה בבעלים הואיל ואין שמעון שומר החפץ אלא מונה ביד אחר וע"ש ועיין בתשובת מהרי"ק שורש ק"ד וקל"א וקנ"ה:
א סָעִיף א לענין שאם כופר פי' שאומר שמעולם לא חל עליו דין שומר: או שיש כו' כלומר או שהוא מודה שהוא שומר אלא שאומר כמו שמסרת לידי כן הוא עתה אינו נשבע אלא היסת וע"ל סימן רצ"ו ס"ג: ישבע שהוא כדבריו פי' שנאנסה ממנו בלי פשיעה ושלא שלח בה יד דאם שלח בה יד ברשותו הוא קאי לענין להתחייב באונסין דאל"כ קשה הא כבר נשבע שהוא כדבריו דהיינו נאנס וא"כ ודאי אינו ברשותו ובס"א כתוב שאינו בלא וי"ו וא"ש טפי וי"מ כפשוטא דאעפ"י שכבר נשבע שנאנסה ממנו אפ"ה חיישינן שמא יודע להשתדל ולהחזירו לרשותו וכעין זה בב"מ דף ל"ה דקאמר התם דלמא הדר טרח ומייתי לה כו' וכן משמע קצת הל' הרמב"ם הועתק בש"ע סי' רצ"ה אבל הוא דוחק ועמש"ל סי' רצ"ד: נמצא הגנב הכפל שלו פי' אחר שנשבע כמשכ"ל בסי' רצ"ה. וכל הדינים שפירשתי למעלה בש"ח כו' כתב ב"י אנמצא הגנב הכפל שלו דסמוך לו קאי כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב ואם נגנבה בלסטים מזויין צריך לפרוע פי' השומר צריך לפרוע לב"ה מיד והוא יעמוד הגנב בדין דמאחר שנמצא גנב מסתמא יוכל להוציא ממנו אכן אם אינו יוכל להוציא מחזיר לי הבע"ה את הדמים דכיון שנגנבה ממנו בלסתים מזויין הוי אונס ואין נפקותא אלא נפרעון ביני ביני וק"ל: ואפילו אם נשבע כו' פירוש השומר יפרע ואין להמפקיד עסק עם הגנב ומש"ה הקדים לכתוב צריך להעמידו בדין ואח"כ כתב והוא יפרע לומר דאף שכבר העמידו בדין ופסקו הב"ד על הגנב לשלם מ"מ הנפקד ישלם למפקיד והוא יגבה מהגנב ומש"ה קיצר לכתוב וכן הדין אפי' אם נשבע כו' כדי ללמדינו זה וממנו נלמד בק"ו לאם עדיין לא נשבע ואין בש"ש חילוק בין נשבע ללא נשבע וכמ"ש לשון הגמרא בדרישה בס"ס רצ"ד ע"ש:
ג סָעִיף ג כדפרישית לעיל בש"ת בס"ס רצ"ה ע"ש ובמ"ש שם ועמ"ש עוד בסמוך:
ד סָעִיף ד ואם קיבל עליו השומר כו' בס"פ הפועלים ובס"ס רצ"א נתבאר שאפילו בדברים בלא קנין ובלא משיכה נתחייב ב"י וכ"כ רבינו נקמן סי' ש"ז:
ה סָעִיף ה אלא אפילו מסרו לש"ש שלא מיעט בשמירתו ג"כ חייב אפילו באונסין דיכול למימר את מהימנית לי בשבועה ולא אחר. ואע"ג דדין זה פשוט במכ"ש מש"ח שמסר לש"ש דחייב (דלעיל סי' רצ"א) מ"מ סיפא איצטריכא ליה דאפי' ש"ש לפעמים פטור וגם בא לאשמעינן דאם מסרו לש"ח אפי' רגיל לא מהני וכמו שסיים. משא"כ בש"ח שמסר (לש"ח) [לש"ש] והא דלא אשמעינן דרבותא דאפילו מסרו לשואל דעילויי עליייה לשמירתו נמי חייב דאדרבה כשמסרו לשואל פשיטא דחייב אפיל מתה מחמת מלאכה שהרי שלח ידו בפקדון בשאלה זה (וכ"כ הב"י לקמן בסימן שמ"ב בשם ריטב"א דדוקא שוכר ושואל אינם חייבים (באונסים) כששואלים או שוכרים אותו לאחרים וע"ש) שהבעל מסרו לידו בתורת שמירה ולא להשתמש בו והוא מסרו ליד אדם המשתמש בו וכבר נתבאר לעיל ר"ס רצ"ב דהיכא ששלח יד בפקדון אפילו נאנס אח"כ ממנו חייב: כגון שהבעלים רגילין להפקיד כו' אע"פ שלא הזכיר רבינו תמיד אין להביא מזה ראייה לדברי ב"י שכתבתי לעיל שי' רצ"ה סכ"ה די"ל דרגיל היינו תמיד דהא ודאי פשוט שמלת תמיד הנזכר שם בסי' רצ"ה לא תמיד ממש הוא בני הפסק אלא ר"ל שרגיל להפקיד בידו אבל מ"מ בעינן שהפקיד בידו כמה פעמים וכמ"ש לעיל ע"ש: אבל אם מסרו לשומר חנם כו' כ"כ הרמב"ם בפ"א דשכירות ל' המ"מ הביאו הב"י ע"ש: ומיהו אם יש להשני ראיה וכב"י ה"ה שהראשון נאמן בשבועה (ומש"ר לעולם חיוב היינו לאפוקי רגיל ושבועת השני) ולעולם זה לבד נקרא פושע ולא לענין דהוה כתחילה בפשיעה וסופו באונס דהוא חייב כיון שהאונס לא הוה מחמת פשיעה וכמ"ש בסי' רצ"א: כיצד אם יש עדים כו' לעיל סי' רצ"ד נתבאר דהרא"ש ס"ל דאעפ"י שיש עדים שמתה או נאנסה בעינן שישבע שלא פשע ומה שנקט רבינו אם יש עדים שמתה כו' מילתא פסיקא נקט אליבא דכ"ע ור"ל אפי' לר"י דחולק שם בס"ד וה' על הרא"ש אינו נפטר כאן אלא בעדים שמתה אבל א"ל דאפילו הרא"ש מודה הכא דנאמן השומר השני אפשיעה בשבועה כיון שיש עדים אמיתה דז"א דהא בס"ס רצ"א כתב דלא ישאר עליו שום שבועה משמע אפי' שבועת פשיעה ודו"ק:
ו סָעִיף ו שמור לי כו' בפרק האומנין מפרש ר"פ כן: כדפרישית לעיל כו' אע"ג דבש"ח לא נזכר דין דשמור לי כו' מ"מ דין שמירה בבעלים נזכר בס"ס רצ"א: ואמר השאילני כליך ואשאילך כו' ברייתא שם וטעמא דכל א' לצורך עצמו שומר כדי להשתמש בו לכך אינו פטור מטעם עמו במלאכתו: שהרי הוא משאיל כו' תחת כו' פי' ולפיכך אין עליו דין שואל ברישא ובסיפא ובמציעתא דשמור לי ואשאל לך לא נקט אלא לאפוקי מהרמ"ה וכאילו אמר דבהני תלתא דין ש"ש יש להן לא דין שאלה ושמירה בבעלים והרמ"ה ס"ל דיש להן דין שמירה בבעלים:
ז והרמ"ה כתב כו' עבד"ר: ושמור לי [ואשאילך או השאילני] ואשמור לך כו' כצ"ל וכן הוא בס"י וכן מוכח מדמסיק רבינו וכתב עליו ז"ל אבל שמור לי ואשאיל לך כו' ש"ש דגם בבא זו נזכר בדברי הרמ"ה וגם בברייתא תננהו יחד ודין א' להן לכל מר כדאית ליה: אבל רש"י פי' באלו שאינו כו' ר"ל באלו שהזכיר הרמ"ה אבל שמור לי ואשמור לך כ"ע מודים דהוה שמירה בבעלים ומזה ג"כ מוכח דל"ג בדברי הרמ"ה שמור לי ואשמור לך:
ח אבל שמור לי ואשאילך כו' אלא כליו כו' והשאילני ואשמור לך כו' לא הוא ולא כליו ז"ל ב"י קושיא ראשונה יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאיל לו הוה כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל כו' זה ודאי קושיא הוא וצ"ע עכ"ל. ור"ל דכשאומר ראובן לשמעון תחלה שמור לי ובשכר השמירה אשאיל לך כלי לעשות בו מלאכתך א"כ הואיל ומותר לעשות מלאכתו באותו כלי של ראובן [הוי] עמו במלאכתו ופטור שמעון על הכלי שבא לידו לשומרו אבל כשאומר לשמעון תחלה השאילני ואשמור לך אם כן נתחייב על השאלה שהיא קדומה דאע"ג שנותן לו עוד כלים לשמור כיון שאסור בו לעשות מלאכה לא מחשב כלי זה כאילו היה הבעל כאן וליכא שמירה בבעלים ודו"ק. ולענ"ד בישוב הקושיא הוא דס"ל להרמ"ה דהא דכתיב בעליו אין עמו לא ישלם לאו דוקא עמו במלאכה קאמר דא"כ לא הו"ל לקרא למסתם אלא י"ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה שלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו אז חייב לאפוקי כשאמר השאילני ואשאילך שאל לי ואשמור לך שכולם מיקרי בעליו עמו שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו ומיהו דוקא באמר השאילני ואשמור לך היום אבל השאילני ואשמור לך למחר לאו עמו מיקרי דעמו משמע מיד בשעת שאלה ודוקא תלה השאילה בתנאי אחר לאפוקי מסר לו ב' פרות אחת שאולה ואחת שכורה חייב ולא דמי להשאילני ואשמור לך דתלה השאילה בתנאי השמירה מה שאין כן התם גם בלא"ה נמי שאני התם דהנאת השאילה כולה דהשואל היא דהא השכר שנותן לו אינו אלא בעד בהמה השנייה וכן כשאומר לו שמור לי על תנאי שאתן לך כך וכך דמים פשיטא דחייב ולא שייך שמירה בבעלים שהרי לא תלה השאלה או השמירה בענין הדומה למה הוא עושה לו אלא במה שיתן לו שכר על טירחא שלו וש"ש הוא וחייב ודו"ק: וחד הוה רכיב כו' כצ"ל והוא בב"מ דף פ"א ועבד"ר. וזהו כדברי הרמ"ה שכיון שמוכח דס"ל להרא"ש דהא דפריך תלמודא והא שאלה בבעלים היא אהשאילני ואשאילך נמי קאי וצריך לאוקמא לברייתא דקתני דנעשה ש"ש בהשאילני היום ואשאילך למחר ואם כן ה"ה לאינך כולהו דקתני בברייתא נמי מיירי במהיום ומחר ועבד"ר שכתבתי עוד ראיות שמוכח דדעת הרא"ש כדעת הרמ"ה:
א סָעִיף ו והרמ"ה כתב בהשאילני ואשאילך כו' בב"מ דף פ"א ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשו ש"ש זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך נמחר ע"כ. ופירש"י דקושיא שמירה בבעלים היא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי והרמ"ה ס"ל דאכולה ברייתא קאי וכן אוקימתא דר"פ אכולה ברייתא קאי. וכתב ב"י שדעת הרמב"ם פ"י דשכירות נראה כדעת הרמ"ה שכתב ז"ל כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הוה שמירה בבעלים א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר כולם נעשים ש"ש זה לזה עכ"ל ולא משמע כן מדברי רבינו דא"כ לא היה כתבו רבינו להאי דינא בשם הרמ"ה אלא בשם הרמב"ם ולפחות היה מזכיר גם להרמב"ם ובאמת שאין בדברי הרמב"ם הכרע כלל ואדרבה מריש דבריו משמע איפכא שלא הזכיר גבי שמירה בבעלים אלא שמור לי ואשמור לך משמע דאינך לאו שמירה בבעלים הן ומ"ש בכולהו בבות היום ולמחר לאו למידק מיניה דדוקא למחר אבל אם א"ל השאילני ואשאילך עתה מיד הוה שמירה בבעלים אלא רבותא קאמר אעפ"י שא"ל שמור לי ואשאילך למחר ונאבדה מהשומר באונס היום קודם שהשאיל לו אפ"ה מיקרי ש"ש וחייב בשביל שכר השאלה שהיה זה(מבטיחו] להשאילו למחר וא"ת אי משום הא לא הוה איצטריך למיכתב בכולהו בבות היום ולמחר דממ"ש ברישא היום ולמחר הוה שמעינן לאי בבות זה לאו כלום הוא דהרמב"ם נמשך בזה אחר ל' הברייתא כדרכו והברייתא ע"כ בכולהו בבי ר"ל היום ומחר וגם לפירש"י צריכין אנו לומר כן דהא ודאי אחר דשני ר"פ ואוקמא בהיום ומחר כולה ברייתא בהכי מיירי דדוחק לחלק וא"כ קשה הא לרש"י באינך בבי אפילו בלא היום ומחר הוי ש"ש ואמאי ליערבינהו לתנינהו בברייתא בחדא אלא ש"מ כדכתיבנא דבאינך בבי הוה היום ומחר רבותא ולאו דוקא ל"נ שדעת הרמב"ם נוטה יותר לדעת רש"י אלא שאינו מוכרח לא זה ולא זה ולהכי לא הזכירו רבינו כנ"ל. שוב מצאתי שב"י עצמו חזר ביה בכ"מ וכתב דאפשר דדעת הרמב"ם כדעת רש"י אבל כתב מילתא בלא טעמא ע"ש ודו"ק:
ב תשובה היינו עובדא כו' שם בתר הך ברייתא הנ"ל גרסינן הנהו בי תרי דהוו קמסגי באורחא חד אריך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו"ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעא כי מטו לנהרא שקולי לסרבלא אותביה עלוי חמרא ושקלא לסדינא דההוא ואכסי ביה שטפוה מיא לסדינא אתא לקמיה דרבא חייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקלוה ובלא דעתיה אותבוה עכ"ל הגמרא. והנה מדאכסיף רבא ש"מ דאפי' בהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים. ויש לדקדק אמאי לא השיגו הרא"ש ורבינו על רש"י מעובדא זו ואיך מיתרצי לה רש"י (ב"י יישב קושיא זו כמ"ש בסמוך) וע"ק תרתי ל"ל להרא"ש לעובדא וברייתא ועוד מאי כדתניא כו' ועוד תניא מיבעי' ליה וע"ק רבינו כשסיים וכתב ז"ל וזהו כדברי הרמ"ה דמשמע שהרא"ש לגמרי ס"ל כהרמ"ה מנ"ל דילמא דוקא בהשאילני ואשאילך לחוד ס"ל כוותיה משום דמסתבר טעמיה וכמש"ר עצמו לעיל אבל לא באינך. ונראה ליישב דודאי גם הרא"ש ורבינו ידע שאין ראיה ברורה מההוא עובדא לסתור דברי רש"י שכבר נשמר רש"י בעצמו מזה בפירושו שכתב ז"נ שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים עכ"ל כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל לבד ואפילו את"ל דההוא דרכיב חמרא נתכשה בסרבל ל"ד לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור ולהעבירו על אמת המים אבל בהשאילני ואשאילך לעולם ש"ש הוא ולא שייך שמירה בבעלים זו סברת רש"י ומש"ה לא השיגו מיניה על רש"י (וכ"כ ב"י בתשובת קושיא זו דלא קשה על רש"י מהא) אבל (המ"מ) [מ"מ] לא מסתבר להרא"ש לפרש כן דא"כ הנהו רבנן דאותביה לרבא שאלה בבעלים היא העיקר חסר מן הספר דהו"ל לפרושא למימר כיון דאינהו לא מתהני מידי שמירה בבעלים היא (וא"ל שהמעשה היה ידוע דהא רבא לא ידע גופא דעובדא היכי הוה דהא אמרינן התם לסוף איגלאי מילתא כו') ומדאותבוה ליה בסתמא ש"מ שהיה פשוט להם דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים ומברייתא הנ"ל למדו כן דכיילי להשאילני ואשאילך בהדי שמור לי ואשמור לך משום דחדא דינא אית להו ואפשר שגם הזכירה בברייתא בהדיא בקושייתם אלא שהמסדר קיצר מלהזכיר בקושיית הברייתא לפי שסמך אמה שהזכירה כבר לפני זה ועלה מייתי שם ההוא עובדא וזהו שהאריך הרא"ש להביא העובדא והברייתא דאי מברייתא לחוד היה אפשר לדחות ולומר דפירכא ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקימתא דרב פפא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי וכן פירש"י. וכן מעובדא לחוד נמי אין ראיה דהא אפשר לפרש כפירש"י וכמ"ש אלא עיקר הראייה הוא דלרש"י העיקר חסר בקושיות רבנן לרבא משא"כ לדעת הרא"ש דאותבי ליה שפיר וסמכי אברייתא וכמ"ש וז"ש הרא"ש ושאלה בבעלים היא כדתניא כו' כלומר מאי דאותביה ליה לרבא שאלה בבעלים משום דסמכא אברייתא דקתני שמור לי כו' והשתא אתא נמי שפיר דל"ת על רבינו מנ"ל דהרא"ש ס"ל כהרמ"ה דילמא שאני האי עובדא דהרא"ש שמה שנטל האחד גלימא של חבירו הוא לטובה והנאת חבירו שהיה כבידה עליו וליכא אלא חד שואל ומשאיל ומש"ה הוה שמירה בבעלים די"ל דמאריכות לשונו דהרא"ש למד רבינו שדחה סברא זו של רש"י וכמ"ש. מיהו בלאה"נ לאו קושיא היא דאיכא למימר דדיוקו דרבינו ממ"ש השואל ובאו לסטים ונטלו האחר מה יהיה דינו בנשאר וגם הרא"ש השיב הילכך הנשאר היה של בעלים דמלשון האחר ומלשון הנשאר משמע ודאי דאפילו נטלו הלסטים לסרבל הכבידה אפ"ה צריך להחזיר זה את הקלה לבעליה ואינו יכול לומר לבעלים שלם לי סרבלאי ואעפ"י דכל הנאה היה של בעל הסרבל הקלה ולא שייך שמירה בבעלים גבי אבידת הסרבל הכבידה לדעת רש"י אלא לאו ש"מ דס"ל להרא"ש כהרמ"ה דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים אבל קושיא ראשונה ודאי במקומה עומדת דמנ"ל לרבינו דס"ל להרא"ש כהרמ"ה אבל במ"ש בביאור אריכות התשובה א"ש גם הא דהא מוכרח מנשונו של הרא"ש שדעתו ז"ל שעיקר קושיות רבנן לרבא הוה מברייתא ומשום דס"ל דכולהו בבות דברייתא בחדא מחתא מחתינהו ממילא נשמע דס"ל לגמרי כדברי הרמ"ה גם בהשאילני ואשמור ודו"ק ותמצא שבזה מיושב הכל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.