א אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אמר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו כגון ששכרו לשלשים יום או לשנה ותבעו בתוך הזמן על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקה ממנו שלא כדין או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמה בדמים שנתן תחילה וישביענו שבועת היסת תבעו לאחר זמנו אפילו ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר:
ב השכירו לו בשטר לעשר שנים ולא הזכיר בו זמן המשכיר אמר כבר כלו והשוכר אמר עדיין לא כלו על השוכר להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאנו מן הבית:
ג השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר לשנים והשוכר אומר שלשה וקדם השוכר ודר בו שלש שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכין להחזיר לו ולאטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן לפיכך כתב א"א הרא"ש ז"ל אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו:
ד ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לה' שנים שכרתיו והמשכיר אומר לג' וא"ל הבא שטרך וטען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי כיון שהיה בידו ג' שנים:
א סָעִיף א אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אומר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו וכו' על השוכר להביא ראיה וכו' תבעו לאחר זמנו אפי' ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר בס"פ השואל (קב:) בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר לא נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה לא צריכא ביומא דמישלם זמניה מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זמניה או לא אמר ליה ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דב"ה טריד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה ופרש"י שכיר בזמנו נשבע ונוטל וכו'. אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה מקצת: וכתב נימוקי יוסף ביומא דמישלם וכו' דהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו דומיא דשכיר נשבע וכו' ומיהו בבית דין אינה משתלמת עד למחרתו דדרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שהתחיל שנה אחרת :ומ"ש או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו [וכו'] או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני ענמה בדמים שנתן תחלה וישביענו שבועת היסת כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות שכירות ופשוט הוא:ומ"ש ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ופשוט הוא ועיין בהריב"ש סימן שי"ג ושמ"ה:
ב סָעִיף ב השכירו לו בשטר לעשר שנים ולא הזכיר בו זמן המשכיר אומר כבר כלו והשוכר אומר עדיין לא כלו על השוכר נהביא ראיה וכו' מימרא דרב גחמן בס"פ השואל (קג.) וכתב רש"י דטעמא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר הספק הבא לפנינו ועיין בנ"י שם כי האריך בזה:
ג סָעִיף ג השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר שנים והשוכר אומר ג' וקדם השוכר ודר בו ג' שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה וכו' בפרק המקבל (בבא מציעא קי.) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה אומר ב' קדים מלוה אכלינהו לפירי מי נאמן רב יהודה אומר קרקע בחזקת בעליה קיימת רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהם והלכתא כרב כהנא והא קיי"ל דהלכתא כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת התם מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ולאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטריחינן. ופרש"י ההוא שטרא. שטר משכנתא דסורא במשלם שניא אילין ולא פירש בו מנין השנים: קדים מלוה אכלינהו לפירי. דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא: ה"מ מילתא דלא עבידא לאיגלויי. כלומר בתר קרקע ודאי אית לן למיזל ומיהו ה"מ בספק שאין עומד להתברר כי ההוא דמספקא לן ביה אי תפיס לשון ראשון ואי תפיס לשון אחרון: אבל הכא מילתא דעבידא לאיגלויי. בסוף שיבואו עדי השטר ויעידו: ואטרוחי בי דינא תרי זימני. שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו עתידים אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן:ומ"ש בשם הרא"ש לפיכך אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים וכו' מוציאין מיד השוכר מה שדר בו שם בפסקיו:
ד סָעִיף ד ומ"ש ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לחמש שנים שכרתיו וא"ל הבא שטרך וטוען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי וכו' ג"ז בפרק המקבל (שם) מלוה אומר ה' ולוה אמר ג' א"ל אייתי שטרך א"ל שטרא אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות שכירות ודוקא שאין שם עדים שממושכנת או מושכרת היא וגם בעל הקרקע לא מיחה שהרי השוכר או המלוה יכול לומר לקוחה היא בידי הא לאו הכי ודאי אינו נאמן שהרי נאמנותו אינו אלא מדין מגו ואם אין שם מגו בטל נאמנותו עכ"ל ופשוט הוא:
א סָעִיף א אמר השוכר פרעתי וכו'. ס"פ השואל אסיקנא הכי ומשמע דביומא דמישלם זימניה נאמן השוכר אפילו תבעו בתחלת היום כל שהיה שהות ביום לפרעו היום מיהו אינו נאמן בתחלת היום לומר פרעתיך תוך הזמן במגו דפרעתיך היום דאין זה מגו טוב דאין רגילות לפרוע בתחלת היום אלא דאי טעין בתחלת היום פרעתיך היום נאמן בשבועה אבל תבעו בסוף היום נאמן לומר פרעתיך תוך הזמן במגו דפרעתיך היום וכבר התבאר כל זה בסי' ע"ח בס"ד:
ב סָעִיף ב השכירו לו בשטר לעשר שנים וכו' מימרא דרב נחמן ס"פ השואל ופרש"י וכן בתוס' ע"ש ר"ח דלא כתוב בשטר לא תחלת השנים ולא סופן והשטר ביד השוכר וטוען המשכיר עיקר השטר נכתב בשבילי שלא תאמר לקוח הוא בידי ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחיש לך חשבון השנים כמה היו מ"מ עיקר השטר בשבילי נכתב שע"י כן יש קול שבמשכנתא הוא אצלך אע"פ שהשטר בידך עכ"ל וכ"כ הריף והרא"ש וכך הם דברי רבי' ונראה דאף כאן אם המלוה דר בו ג' שנים וכבש השטר נאמן במגו כדכתב רבינו בסוף סי' זה אלא דרבינו כתב לשם כלשון הגמ' דה"א בפ' המקבל. עוד כתבו התוס' ולשון שני פר"ח י"א דינרים בכל שנה ואחר ה' שנים טען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות ה' שנים נראה עיקר [וכו'] דלפי זה השטר ישנו במשכיר עכ"ל התוס' ותימה דכיון דר"ח כתב דמסתברא כי האי פירושא בתרא וגם התוס' כתבו דכן עיקר למה לא הביאו רבי' דאע"ג דהרי"ף והרא"ש כתבו פירושא קמא משום דהכי משמע להו לישנא דתלמודא טפי מ"מ הדין ודאי דין אמת דאע"ג דהשטר ביד המשכיר כיון דהשטר לא נעשה לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר ויטעון לקוח הוא בידי נאמן השוכר בשבועה לומר שפרעו כל ה' שנים שדר בהן כבר וי"ל דרבינו נסמך על מ"ש קודם זה תבעו לאחר זמנו השוכר נאמן בשבועה ואין חילוק בזה בין היה שכירות ע"פ או בעדים או בשטר ורצונו לומר דאפילו בשטר שביד המשכיר על כמה שנים השכירו כיון דלאו לגוביינא נעשה השטר אלא כדי שלא יחזיק השוכר בה נאמן בשבועה ונראה דגם הרא"ש ז"ל שלא הביא הך פירושא בתרא בפסקיו היינו משום דנסמך על מ"ש קודם זה הא דקאמר תלמודא אימת אי בתוך זמנו תנינא ואי לאחר זמנו תנינא וכו' דלאחר זמנו בחזקת שנתן עד יאמרו לו שלא נתן וסתמא משמע בין בע"פ בין בשטר והכי נקטינן דאפי' יש שטר ביד המשכיר נאמן השוכר לומר פרעתי על כל השנים שעברו ובשבועה:
ג סָעִיף ג השכיר לו הבית בשטר וכתב בו שנים וכו'. פי' והשטר ביד השוכר וקדם השוכר ודר בו ג' שנים אין מוציאין מידו וכו': לפיכך כתב א"א הרא"ש וכו'. נראה דלעיל בהשכירו לו בשטר לי' שנים והשטר ביד השוכר והמשכיר אומר כבר כלו הי' שנים לפני שנה דהיינו שדר בו י"א שנה אין שומעין למשכיר אפילו לא יוכל השוכר לברר ואין מוציאין מיד השוכר דשאני הכא דהשטר שכתוב בו שנין סתמא מסייע למשכיר שלא השכיר לו אלא לשתי שנים דאי טפי הו"ל לפרש אבל כאן אדרבה השוכר נאמן אצל שטרו דלא כלו כבר הי' שנין. ומה שקשה מכאן למ"ש רבינו בתחלת סי' קל"ז נתבאר לשם בס"ד גם לשם הביא ב"י דין זה שכתב רבינו כאן:
ד סָעִיף ד ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכו' נאמן במגו וכו'. רבינו נמשך אחר הסכמת הרי"ף והרא"ש שכתב לעיל סוף סי' ק"ן דנאמן לומר שטר היה לי ואבד במגו דלקוח הוא בידי ודלא כהר"ר יונה ע"ש:
א סָעִיף א וכתב עוד בשם הראב"ד ודוקא דקא טעין איהו פרעתי אבל לא טענינן ליתמי ביום דמשלם זמניה וע"ש:
ב וכ' בתשובת בר ששת סי' שי"ג דאי קבל הפרעון בקנין לא יוכל למימר פרעתי לך אבל אם עבדו ביניהם בשטר וכתבו וקנינא מיניה כל הכתוב לעיל מסתמא הקנין לא קאי על הפרעון וע"ש בסי' שמ"ה ובנ"י פרק השואל דף קי"ט ע"ב כתב הא דשוכר נאמן לומר פרעתי בששכרו בשטר היינו שטר שכתוב בו השכירות כדי שלא יוכל לומר לקוח אבל אי כתב ליה שטר בפני עצמו על דמי השכירות ונאמנות אין השוכר יכול לומר פרעתי וע"ש:
ג וכתב המרדכי ס"פ השואל דה"ה אם המשכיר אומר בי' שכרת והוא אומר בה' או בעל הבית אומר לא השכרת והוא אומר השכרתי קרקע בחזקת בעליה קיימת והיה נראה מלשון המרדכי ורבינו דבאלו הטענות אפילו לאחר זמן שכירות המשכיר נאמן בשבועה אבל נ"י כתב שם פ' השואל דף קי"ט ע"ב דבמקום דאית ליה מגו לומר לא שכרתי השוכר נאמן וכ"כ פרק המקבל דף קנ"ז ע"ב וא"כ ה"ה אם יוכל לומר פרעתי וע"ל סי' ע"ח מדינים אלו:
א סָעִיף א אמר השוכר פרעתי שכר הבית כו' גמרא ס"פ השואל סוף דף ק"ב: או יתן ויחרים כו' כ"כ הרמב"ם פ"ו משכירות: או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' ונראה דהאי או ל"ד קאמר דהא מצי למיעבד תרווייהו להחרים תחלה סתם ולשלם לו ואח"כ מצי לחזור ולתבעו בדמים שנתן לו תחלה אלא אורחא דמילתא נקט דמי שרוצה לחזור ולתבוע אין מדרכו להחרים תחלה ועד"ר: אפי' ביום שנשלם הזמן פי' אפילו בתחלת היום דמשלם זימניה והא דכ"ר בסי' ע"ח דא"נ כ"א בתבעו בסוף היום היינו כשאומר אז פרעתיך בתוך הזמן דבתבעו בשוף היום נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בתחלת היום ושכחת משא"כ בתחלת היום דאין כאן מגו דא"י להעיז ולומר בפניו נתתי לך כיון שאין לו להתנצל לומר נתתי לך עתה ושכחת מש"ה אם אמר בתחלת היום פרעתיך עכשיו נאמן וכמ"ש כל זה בסי' ע"ח בראיות ברורות ע"ש והכא מיירי באומר פרעתיך עכשיו ואין חילוק בין שכירות להלואה בזה שהרי דיני הלואה נלמד מדין זה בס"פ השואל כמ"ש ועד"ר: על המשכיר להביא ראיה ואינו דומה למ"ש בסי' שי"ב בהמשכיר לו חודש ושנה דאפי' כבר דר שם צריך ליתן לו שכירות דשאני התם דהוא ספיקא דדינא והספק היה גם מתחלת החודש כמ"ש שם משא"כ הכא דלא היה חייב לו אלא שטוען פרעתיך עתה ולכן הממון היכי דקאי תיקום: ואי חילוק בזה כו' כ"כ הרמב"ם שם ומ"ש ואין חילוק בזה ר"ל בזה בשכירות משא"כ בהלואה דבשטר המלוה נשבע:
ב סָעִיף ב ולא הזכיר בו זמן פי' מתי נכתב השטר וכ"ש אם נכתב זמן בשטר מתי נכתב אלא שאין ידוע אם נכנס לדור בה מיד דפשיטא דאינו נאמן לומר דלאחר זמן נכנסתי לדור בה ומש"ה סתמו הרי"ף והרא"ש ורבינו וכתבו וליכא זמן בשטר דמשמע בסתם זמן של שטר היינו זמן הכתיבה וק"ל: על השוכר להביא ראיה דקרקע בחזקת בעליה קיימא ושם בגמרא אמרו דאין השטר שביד השוכר דומה לשטר הלואה משום דמצי א"ל משכיר לשוכר לא כתבתי לך שטר אלא כי היכי דלא תחזיק עלי ולומר לרוח הוא בידי ע"ש וק"ק מה חידש הרמב"ם במ"ש בפ"ו דשכירות והביאו רבינו בסי' שי"ב סט"ו ז"ל וכתב הרמב"ם וכן אם אמר הבע"ה לזמן זה השכרתי לך השוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השיכר להביא ראיה או ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית עכ"ל וברמב"ם שם בפ"ז דשכירות כתב תחלה אותו הדין באם מחולקין המה דהשוכר אמר לזמן ארוך השכרת לי ואח"כ כתב הדין דהשכירו לו בשטר לי' שנים וק' לכאורה הא כ"ש הוא כיון דבהשכירו בשטר קמ"ל ר"נ דאם אין ראיה להשוכר מוציאו המשכיר מהבית ולא אמרינן דהשטר מסייע ליה כמו במלוה כ"ש בשכרו בע"פ ומאי קמ"ל הרמב"ם ואין לומר דהרמב"ם קמ"ל בדין קמא דאפי' אם השוכר רוצה לפרוע לו השכירות אפ"ה מוציאים מהבית דהא הרמב"ם שם ורבינו לעיל כתבוהו אדין י"ב דינר לשנה דינר לחודש ושם מחולקים בהשכירות וגם א"ל דקמ"ל דאפי' באותו שכירות דהוא בע"פ צריך המשכיר לישבע דהא כתבוהו בל' וכן הדין דחודש העיבור ושם לא נזכר דישבע המשכיר.
ג סָעִיף ג השכיר לו הבית בשטר כו' עובדא הוה בב"מ דף ק"י וכרב כהנא דאמר שם פירות בחזקת אוכליהן ופסיק הגמרא כוותיה ופריך שם והא קיי"ל כר"נ דאמר בהשכיר לו מרחץ י"ב דינר לחודש ונתעברה הבנה דאפילו בא בסוף החודש שמוציאים מיד השוכר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ומשני שאני הכא דהוא מילתא דעבידא לגלויי פירש"י שיבואו עדי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא כו' ונראה דבחלוקה שלפני זה נמי אם היו מחולקים שזה אמר כבר כלו י"א שנים תן לי שכר משנת הי"א והשוכר אומר עתה כלו העשר שנים דג"כ אין מוציאין מיד השוכר שכירות שנה זו שהם מחולקים בה עד שיביא המשכיר ראיה דהתם נמי עבידי לגלויי ע"י עדי השטר מתי התחילו העשר שנים והא דלא כלל רבינו הכל בדין א' משום שנמשך אחר שיטת הגמרא שזה מימרא בהשואל וזה מימרא בהמקבל וגם יש בזה צד רבותא דקמ"ל דאע"פ שהשטר שכתוב בו שנים סתם מסייע להמשכיר דסתם שנים תרתי משמע כדאמרי' לעיל בסי' ס"ח סל"ג בכתוב בו דינרים סתם קמ"ל דאפ"ה אין מוציאין מיד השוכר ושאני התם בדינרין סתם שבאנו להוציא מיד הלוה דקאמר דאין מוציאין מידו ג' כיון דהשטר מסייע ללוה ודוקא אם כבר דר בו אין מוציאין מהשוכר מה"ט אבל אם עדיין לא דר בו והמה מחולקין דהשוכר אומר דעדיין יש לו לדור שנה פשיטא דאין מניחין לו לדור כמ"ש לפני זה בי' שנים וכן מוכח ממש"ר בס"ס זה דדוקא אם כבר דר בו ג' שנים קאמר דנאמן לומר לה' שנים שכרתיו מכח מגו ואין מוציאין אותו משם וק"ל:
ד סָעִיף ד ואם דר בו השוכר כבר ג"ש כו' פי' ואמר שכך היה כתוב בשטר השכירות בהדיא והמשכיר אמר לא השכרתיו אלא לג"ש ואומר דכך הוא כתוב בשטר: נאמן במגו שם וא"ל הלא מגו להוציא לא אמרינן וי"ל הא תירץ רבי' יונה אכזה והבאתי לשונו לעיל ס"ס ר"ן וז"ל לפי שכבר זכה בקרקע ע"פ טענתו משעה שירד בה והחזיק בה ה"ש עכ"ל ואף דמסיק שם רבינו וכתב ז"ל לפיכך אם טוען הו"ל שטר משכונא ואבד אינו נאמן כו' לא כ"כ רבינו אלא לאותו מ"ד בגמרא דפליג אבל מסיק שם רבינו דהרי"ף והרא"ש לא פסקו כאותו מ"ד אלא כמ"ד דפליג עמו וס"ל דאפילו אם טען המלוה הממשכן שטר היה לי ואבד נאמן לומר שהוא לה' שנים במגו דלקוח ומטעם רבינו יונה הנ"ל וק"ל: כיון שהיה בידו ג' שנים כו' ואיירי דוקא שאין שם עדים שירד בה בתורת שכירות או משכון וגם בעל הקרקע לא מיחה בו וכ"כ המ"מ בפ"ז דשכירות:
א סָעִיף א או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' וישביענו היסת וא"ת מ"ש מהקובע זמן לפרעון לחבירו מה שהלוה לו ותובעו תוך זמן ואמר פרעתיך דאינו נאמן ואעפ"כ צריך לישבע לו היסת קודם הפרעון שלא נפרע קודם לכן וכמש"ר בהדיא בשם הרא"ש לעיל סי' ע"ח וי"ל דשאני התם שכבר נתחייב לו בחוב וכל חוב עומד להשתלם להכי אמרי' אע"ג שהוא בתוך זמנו אפשר שחשש שמא לא יהיה לו לאותו עת מעות ואזיל ופרע בגו זימניה אבל בכאן בחוב שכירות [היסת] שעדיין לא נתחייב בהחוב עד תשלום משך הזמן ששכרו לדור בו ואינו מוטל עליו כלל לפרען דשפירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד דאם יהיה סבה דהמשכיר יוציאנו מן הבית קודם כלות זמנו הרשות ביד השוכר לעכב בידו כל שכירותו ומן הסברא שלא שילם לו להכי אינו נאמן להשביעו תחלה אפי' ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה כמ"ש בפרי' וז"ל נ"י ביום אחרון של השכירות מן הדין חייב לפרעו דומיא דשכיר נשבע כו' ומיהו בב"ד אינו משתלמת אלא למטרת דדרשינן כשפיר שנה בשנה דשכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שהתחיל' שנה אחרת עכ"ל והנה אין ללמוד מדבריו לומר דמש"ה בשכירות טפי נאמן לומר אפי' בתחלת היום פרעתיך כיון דמן הדין חייב לפרעו דז"א דהנ"י עצמו כתב דדין שכירות והלואה ופדיון הבן שווים אלא ע"כ צ"ל כמ"ש בפרישה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.