א כתב הרמב"ם ז"ל המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן משכירו לאחרים שהם כמנין בני ביתו אבל אם הם ד' לא ישכירו לחמשה שלא אמרו חכמים ז"ל אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלים שהוא אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה אין אומרים כן וכן אני אומר אם אמר בע"ה לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחר אם לא תרצה לעמוד בו הניחהו וצא ואתה פטור משכירותו אינו יכול להשכירו לאחר ויש מי שהורה ואמר שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ולא נ"ל שזה דין אמת ע"כ:
ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שכרו ב' בתים זה אצל זה ולהם שני חצרות ומלבד חצרות אלו עוד להם חצר בשותפות והיו כל אחד משתמש בחלקו והלך ראובן והשכיר ביתו ללוי ושמעון מעכב עליו ואומר איני חפץ בשותפות של לוי כי ירא אני שנתקוטט ביחד ואם על כל פנים תרצה להשכירו הנח לי החצר המשותף ואתן לך שכירות כפי חלק המגיע ממנו אם שומעין לו ואם ראובן יכול לגלגל הרבה שכירות כי יאמר שהוא צורך גדול לבית. תשובה יראה שהדין עם שמעון חדא שטוען ליתן השכירות החצר כפי המגיעו כי הוא מצרן ושכירות שייך ביה הטוב והישר כמו גבי מוכר כיון שראובן אינו מפסיד בדבר דשכירות ליומיה ממכר הוא ועוד אני אומר דשנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו ואפילו אם יש דיורין פחותין ממנו כי יכול לומר לו אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל כי ידוע שאין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעותו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן הילכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם אינו יכול לכופו לחלוק שהבית אינו שלהם אלא הוא שכור להם לזמן:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן משכירו לאחרים שהם כמנין בני ביתו אבל אם היו ד' לא ישכירו לה' וכו' עד ולא נ"ל שזה דין אמת בפ"ה מהלכות שכירות ולמד כן מדין שוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך שנתבאר בסי' שי"א וכתב ה"ה סברת הרב ז"ל וראייתה בצדה מדין הספינה ולא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספונה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומת אין לו ונכון הוא בטעמו ומ"ש וכן אם א"ל ב"ה לשוכר וכו' ג"ז נכון אבל אין לזה ראיה מן התלמוד ומ"ש ויש מי שהורה שאינו יכול להשכיר וכו' בהשגות ח"א יש בדורינו אומרים כן שיש בני אדם מחריבין בית בדירתם ע"כ ונראה כהם ז"ל יחלקו בין ספינה לבית לומר שבספינה יכול הוא להשכירה לאחר לפי שבעליה עמה וישמור שהשוכר הזה לא יקלקלנה ואעפ"כ יש לו תרעומת מפני שינוי הדעת אבל בבית שאין בעליו עמו אינו רשאי ומ"מ טענתם חלושה מאד שהרי זה השוכר השני אם הזיק ישלם ואין מצוי היזק בקרקע שיאמר בו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל ועיין במרדכי פ' האומנים ובתשו' הרשב"א שכתבתי בסימן שט"ז ושכתבתי בסוף סי' ע"ב: כתב הרשב"א שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון וקנו מידו וכן כתוב בשטר קנו ממנו וכו' ושמעון השאילו לבנו יהודה ודר בו זמן רב ועכשיו תובע ראובן מיהודה שכירות השנים שדר בהם ואומר ההשאלה שהשאלתי לאביך אין בה ממש שלא הקניתי לו גוף אלא לדירה ועוד כי לו ולאשתו השאלתיה ולא לאחרים תשובה מל' השטר נראה שהגוף הקנה להם כיון שכתב להם ולעשות בו כל צרכם וכל חפצם ורצונם כדרך שעושה בביתו ממש ולשון זה רחב וכולל הרבה יותר מן ההשאלה שאפילו בנין הצריך לדירתו נראה שנכנם בכלל זה שכן אדם עושה בדירתו ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמו שאמרו בפרק הכותב (פג) הלכתא מגופו של קרקע קנו מידו ועוד דבר מן דין כל שירד שמעון לקרקע ודר בו וראובן לא ערער בודאי גילה בדעתו שגוף הקרקע הקנה לו וכמו שאמרו בפ' הכותב (שם.) אמר אכיי מסתברא מילתא דרב יוסף בעור אבל בעומד קנו מידו מגופה של קרקע כלומר שהניחו לירד בו ולעמוד ולאחר זמן ערער אפי' רב יוסף מודה שערעורו בטל שכל שהניחו לעמוד גילה בדעתו דמגופה של קרקע קנו מידו ולא עוד אלא דבר מן דין כל שהניחו לעמוד אפי' את"ל שהיה בטעות שהיה סבור דיכול אדם להקנות דירה בלא גוף מ"מ כל השנים שעמד שם מחילה בטעות היא והויא מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז.) ולפיכך אין לראובן על שמעון כלום ושמעון שהושיב בנו אין לראובן בזה עליו שום תרעומת שאע"פ שאמרו אין השואל רשאי להשאיל וכו' ה"מ במטלטלין אבל בקרקע רשאי ולפיכך אפי' על יהודה אין לו כלום שזכות הדירה לשמעון היא ולא בשל ראובן דר אלא בשל שמעון אביו ואינו חייב להעלות לו שכר ומיהו אם הפסיד בו יהודה כלום בדירתו חייב לשלם לו נזקו לפי אומדן דעת ב"ד והכרתם עד כאו וכבר כתבתי זה בסי' [רנ"ג]:
ב סָעִיף ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שכרו בני בתים זה אצל זה וכו' כלל א' (וצ"ב) [סי' ב']:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל וכו'. פרק ה' משכירות: ומ"ש אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה. האי שהרי בעליה עמה לא קאי אלא אספינה אבל בקרקע איפכא הוא דוקא בשאין בעליה עמה אבל כשבעליה עמה אין יכול להשכירו לאחר אפי' יש לו דיורין פחותים ממנו כי יכול לומר לו אותך יכול אני לקבל וכו' כמ"ש הרא"ש הביאו רבינו בסמוך ודוקא בספינה שאינא עומדת אלא לכך לקבל את הכל ובעליה עמה תמיד לפיכך אינו יכול לומר אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל דאנן סהדי דשקורי קא משקר ולא אמרו שיש עליו תרעומת אלא משום שינוי דעתא אי נמי לאשלא יתירא וכדלעיל בסי' שי"א סעיף ה'. ומה שקשה דבסימן רי"ב כתב הרמב"ם דאף בקרקע אין השוכר רשאי להשכיר י"ל דאינו אלא היכא דאם הם ד' לא ישכירו לה' וכמ"ש לשם:
ב סָעִיף ב וגם אינו יכול לכופו לחלוק וכו'. מה שקשה מכאן למ"ש ס"ס קע"א דיכול לכופו לחלוק הרמב"ם וכ"פ לשם בש"ע וכאן פסק בש"ע כהרא"ש והפסקים סותרים זא"ז כתבתי יישובו למעלה ע"ש ודלא כמהרו"ך דמחלק בין חצר ושדה ובית: כתב במרדכי ס"פ האומנים וז"ל מכאן מוכיח ר"מ ראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להשכיר את לוי תחתיו וכו' והאריך אבל בפ' חזקת כתב המרדכי איפכא ונראה דתשובות הרמב"ן היא וז"ל מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי לעשר שנים ונתן לו לוי השכירות של עשר שנים והיה באותו בית שתי שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון מה אתה עושה בביתי ושמעון משיבו מלוי שכרתי ששכרו ממך וראובן אומר אין זה רצוני שתהיה בביתי דין זה פשוט מההוא עובדא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' ה"נ דינא קא"ל ראובן וכו' והיינו כדברי הראב"ד בהשגות ולפע"ד הנכון כמו שהכריע הרשב"א בתשו' שאם יראה לב"ד שיתרבה ההפסד בכך אינו רשאי וכו' ומביאו ב"י בס"ס שט"ו וע"ש:
א ובמרדכי פ' האומנין ד' קמ"ב ע"ב כ' בשם מוהר"ם דיכול להשכירו אפי' למי שבני ביתו יותר מרובים דהא יכול למלאות ביתו דיורים כו' וכ"כ מהרי"ו בתשובותיו סי' י' אבל במרדכי פרק חזקת ד' רמ"ט ע"א דלא יכול להשכירו לאחר כלל ואם דר בו אחר חייב להעלות שכר למשכיר ואם אין השוכר הראשון רוצה לדור בו צריך ליתן למשכיר כל השכירות ולא יוכל להשכירו לאחרים וה"מ שאין המשכיר מוצא אחרים שישכרו ביתו אבל מוצא אחרים שישכרו אין השובר חייב ליתן לו רק מה שדר בו אבל אם הקדים א' השוכר למשכיר אפי' מוצא המשכיר לאשכוריה לאחרים א"צ להחזיר לו כלום וכשיוצא ממנו השוכר הראשון יוכל המשכיר לאשכוריה למי שירצה ולא יוכל השוכר לומר תהא שאייה כך בלא אנשים דיוכל המשכיר לומר ביתא מיתבי יתיב עכ"ל התשובה וכב"י ס"ס שי"ב על התשובה זו וכל דבריה הם דחוים מלבד מה שכתב לבסוף ולא יכול לומר תהא שאייה כו' עכ"ל וטעמו דס"ל דנקטינן דיוכל להשכירו למי שירצה כדברי הרמב"ם ומוהר"ם וכנ"ל וע"ל סי' ש"ח ולעיל סי' שי"א דעת הרא"ש שמותר לשנות בשכירות במקום שאינו מפסיד למשכיר והוא כדעת הרמב"ם ומוהר"ם אמנם במחלוקת שבין מוהר"ם ורמב"ם אם יכול להשכירו ליותר בני אדם נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם משום דכל ספיקא דדינא קרקע בחזקת בעליה עומדת וכמו שנתבאר לעיל סימן שי"ב ושט"ו וכ"פ במרדכי פרק האומנין דף קמ"א ע"ג דלא יוכל להשכירו אלא לדכוותיה ולא לדקשה ממנו וע"ש וכן משמע בתשובת הרשב"א שאכתוב לקמן בסי' זה וע"ל סי' שי"ב כתבתי מדין זה:
ב סָעִיף ב ומשמע מדברי מ"מ שלדעת הרמב"ם אפי' נשאר המשכיר עמד בבית השוכר אפ"ה יכול השוכר להשכירו לאחר ואין עליו תרעומת כמו בספינה ועיין בזה למטה בתשובת הרא"ש שנראה שחולק בזה.
ג נראה דהרמב"ם פליג בזה שהרי כתבתי לעיל דעתו דס"ל דיוכל להשכירו לאחר אפי' אם נשאר המשכיר בבית ואין בזה משום שינוי קבלת דעת לומר לזה יכולתי לקבל לזה איני יכול לקבל ואדרבה לפי דברי ב"י עדיף טפי אם המשכיר נשאר בבית שכתב מ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה כו' כתב וז"ל ולא דמי לספינה שיוכל להשכירו לאחרים דהתם נשאר המשכיר בספינה ולא יוכל השוכר השני להזיקו בספינה משא"כ אם לא נשאר המשכיר בבית שיוכל לקלקל לו ביתו שמעינן דיותר מותר להשכירה לאחרים אם נשאר בבית וא"כ הרמב"ם והרא"ש חולקים ומתשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך משמע כדברי הרמב"ם דבכל ענין מותר להשכירו לאחר וצ"ע דמשמע מדברי רבינו דאינם חולקים שהרי כתב לשניהם בלא מחלוקת וכתב לדעת רבינו יותר גרוע אם נשאר המשכיר בבית משום דיוכל לומר לזה הייתי יכול לקבל כו' משא"כ אם אין המשכיר נשאר בבית וצריכין אנו לומר לדעת זה דאין ראיה מספינה לכאן דשאני התם דדרך השוכרים ספינה למכור סחורתן בחצי הדרך לאחרים ואדעתא דהכי השכיר לו משא"כ בבית כנ"ל דעת רבי' כדעת הרא"ש והרמב"ם וס"ל דאין חולקים זה על זה ולענין המשכיר או נתן ביתו לאחר ושייר לעצמו בו כח שיוכל לסלק לשוכר כשירצה או שיוכל לדור עם השוכר כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קמ"ה דיכול ליתן או להשכיר כחו לאחר ובלבד שלא יהא בני ביתו מרובין משל משכיר או הנותן וע"ש שהאריך בזה וכ"פ מהרי"ו סי' י' דהמשייר לעצמו כח מותר להשכירו ואפילו למי שבני ביתו מרובים וכתב דאף הרמב"ם דחולק בשכירות אם בני ביתו מרובין מודה בשייר כחו אמנם הר"י בר ששת סי' שנ"ז חולק בזה דאם שייר לעצמו דבר שאינו מסויים כגון דיוכל לסלקו ולא יוכל להשכירו לאחרים אבל אם שייר לעצמו דבר מסויים שלא נכנס בתחלה בכלל השכירות כגון ששייר לעצמו חצי הבית אז יוכל להשכירו או ליתן לאחר אפי' התנה תחילה שלא יוכל לדור בו כי אם הוא וע"ש וע"ל סי' שי"ח ולעיל סי' שי"ב ונראה שה"ה הנותן מתנה לחבירו והמקבל אינו צריך לה יוכל המקבל להעמיד אחר תחתיו דלא גרע מה ששייר כח לעצמו דהא אמרינן לענין אם הנותן בעין יפה נותן דיפה כח המקבל מכח הנותן כמו שנתבאר בדיני מתנה וה"ה בנדון זה וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' אלף נ"ג ומשמע שם דלא אזלינן בזה אחר דעת הנותן לומר שלא נתנו לו ע"מ ליתנו או למכרו או להשכירו לאחר. בסי' שט"ו כתב ב"י שכתב הרשב"א בתשובה על ראובן משכן ביתו לשמעון לי' שנים וכו' ע"ש. בב"י בסי' ר"ז מספר חזה התנופה ראובן שנתן לשמעון חדר בביתו שידור בו וכו' ע"ש:
ד בנ"י פ' המקבל דף קכ"ה ע"ב כתב בעל העיטור דהמשכיר ביתו לעכו"ם משמתינן ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליו כל אונסא דמתייליד לשכינו עכ"ל:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם כו' רפ"ה דשכירות ע"ש: משכירו לאחרים כתב המ"מ עליו ז"ל ולא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית כזה שהשכירו לו לדור לבדו אפילו תרעומת אין לו עכ"ל: כמנין בני ביתו אבל אם הם כו' כצ"ל: שלא אמרו חז"ל כו' הוא נתינת טעם אמ"ש משכירו לאחרים ועד"ר: אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה א"א כן פי' בשניהן א"א שיהא איסור בדבר אבל מ"מ אין דומין ממש שהרי בקרקע כשאין בע"ה דר עמו אפילו תרעומת ליכא ובספינה דאיירי בה הרמב"ם לפני תרעומת מיהא איכא וכמ"ש: וע"ש שהרי בעליה עמה בספינה יש לפרשו כפשוטו וכמ"ש אבל בקרקע לאו מילתא דפסיקתא היא שיהיה הבעל תמיד עמה והתחלת לשון הרמב"ם דכתב המשכיר בית לחבירו כו' משמע דמיירי שהשכירה לו לדור בו לבדו אלא נגד מטלטלין דיבר כן כלומר בקרקע ובספינה אף שמשכירין לא שייך לומר אין רצוני שיהא פקדיני ביד אתר כיון שאינו כמטלטלין שיש לחוש שמא יבריחן ויוציאן מן העולם אלא תמיד ברשות הבעל קיימא ובלשון הזה כתב הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בס"ס שמ"ב שהשואל יכול להשאיל ספינה וקרקע כיון שא"א להבריחן אפי' אין בעליו עמו דומיא דקרקע ע"ש וד"מ וש"ע ג"כ הביאו. וכן אני אומר כו' נ"ל זה כתוב שם במיימוני וסיים שם בדין זה ז"ל שזה באל תמנע טוב מבעליו כו' ופי' האי וכן נראה דה"ק כמו שאני אומר שהשוכר רשאי להשכיר קרקע משום שזה נהנה וזה לא חסר משום אל תמנע טוב כן אני אומר איפכא שאם המשכיר מבקש ממנו שיניחנו לו צריך השיכר למלאות רצונו מה"ט ושניהם נלמדו מדין ספינה הנ"ל דאמרינן בו שאינו יכול למנוע הנווב ממנו להשכירו לאחר כדי שלא יפסיד השוכר ליתן השכירות להמשכיר ואין הספינה צריך לו עוד וממה שסיים הרמב"ם בטעמו שזה כאל תמנע טוב מבעליו כנ"ל נראה דאם האחר ירצה ליתן תוספת בשכירות ממה ששכרו הוא שאינו יכול לומר ליוצא הניחו כו' אם לא שהמשכיר ירצה ליתן לו אותו הריוח וק"ל. שוב מצאתי שכ"כ מור"ם ז"ל בהגהותיו בש"ע לקמן בסי' שס"ג ס"י ע"ש: ויש או שמורה שאינו יכול להשכירו וכן הוא דעת הראב"ד שם בהשגתו ועיין בהמ"מ שם טעמם ומסיק שם דטענתם תלושה:
ב סָעִיף ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בכלל (צ"ב) [א']: חדא שטוען ליתן לשכירות כו' עד כיון שראובן אינו מפסיד בדבר הא דנקט מילתא דפסיקא שלא יפסיד ה"ט שזה הוא שכיח שהשוכר בית עם חצר שימצא לחזור להשכיר אבל החצר שיהיה להן ביחד זהו אינו שכיח שישכור אדם חצר בשותפות ומש"ה קאמר כיון שזה רוצה ליתן לו לא יפסיד וק"ל ומשמע אם לוי רוצה ליתן לו יותר מאשר יקבל מראובן צריך להניחו לראובן שהרי השואל שאל ע"ז אם ראובן יכול לגלגל עליו הרבה שכירות ולא השיב לו שכן וה"ט כיון דעכ"פ יש לראובן חלק בו ודר בו מש"ה אינו יכול להעדיף עליו ואינו דומה למ"ש בסמוך (ס"ג) בשם מור"ם ז"ל וק"ל: ועוד אני אומר כו' ומסיק שם בתשובה ז"ל והא דבספינה דבעליה עמו ואפ"ה אמרינן תרעומת דוקא הוא דאית ליה אבל לעכב אינו יכול היינו דוקא ספן שספינתו עשוייה לכך להשכיר לאחרים יש טוב ויש רע ואינו נמנע בשביל זה מלהשכיר ספינתו אבל לדור בבית בשותפות אדם מדקדק עכ"ל:
א סָעִיף א שלא אמרו אין השוכר כו' ע"ל סי' רי"ב סוף ס"ט מש"ר בשם הרמב"ם ומה יש בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר מחבירו כו' עד והשוכר אינו רשאי להשכיר וכתב דאין נראה לו לחלק בין בית לשדה וצ"ע ולעד"נ דחילוק בין בית לשדה דבית אף שיכולין לקלקל בו כמו בשדה ויותר מ"מ יכול המשכיר ליתן הבית ליד השוכר במושלם בצורתו ובתבניתו ולהתנות עמו שיחזירהו לידו כמו שהוא ומה לו אם ידור בו הוא או אחר מה שאין כן בשדה דיכול להכחישו במה שאינו מובירה כמש"ר בסי' קמ"א או בזריעתו פשתן או ששכרה לשעורים והוא יזרענה חטים (וכמש"ל סי' שכ"ד שכ"ה) ואין בעל הבית מרגיש בו עד לאחר זמן לכן שפיר יש לדקדק בו ולומר לך אני מאמין ולא לאחר ואינו דומה להקונה שדה לפירותיו דיש לו כח שם להקנות זכותו לאחרים דשאני הקונה שדה לפירותיו דנתבאר שם דיש לו ג"כ רשות להובירה או לזרעה כרצונו ונמצא שאין לחוש שיעשה הקונה יותר ממה שיש לו רשות למקנה לעשותו ובידו כח להקנות (לו) זכותו לאחרים וקרקע דנקט הרמב"ם ר"ל ביתו וכתב קרקע ע"ש שנא' והארץ לעולם עומדת וק"ל:
ב סָעִיף ב וגם אינו יכול לכופו כו' עיין בש"ע שסתם זה המחבר כמ"ש כאן רבי' וצ"ע דלעיל בסי' קע"א ס"ט שם סתם המחבר בש"ע כדעת הרמב"ם דאם יש בו כדי חלוקה צריכין לחלוק ועיין בסמ"ע שישבתי בזה בטוב טעם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.