א כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה:
ב וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא:
ג וכל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו להשכיר אא"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע ה"ז משכיר ואינו מוכר:
ד ששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר ששכרו על תנאי שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו עמו ויעשה להם דיורין שידורו בבית וראובן אומר שלא השכירו הבית אלא שידור בו הוא ובני ביתו ונסתפקת מי יהא נאמן בשבועתו. תשובה דע כיון שראובן השכיר ביתו לשמעון סתמא לדירת שמעון ובני ביתו קא משכירו כי כן דרך כל שוכרין בית והרוצה להכניס עמו דיורין בבית הוא מתנה בפירוש ואם אין לו עדים שהתנה קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל ספק הנולד ביניהם ועל השוכר להביא ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אין לו לשנות ממנהג השוכרין וישבע ראובן שלא התנה שמעון להכניס עמו דיורין לבית:
ה ששאלת ראובן שכר נער לשמשו וא"ל שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו ולא היה קנין בדבר אם יכול ראובן ליטול משמעון [בהיתר] דמי הפסדו. תשובה שכירות הוא וכל תנאי של שכירות א"צ קנין:
א סָעִיף א כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ברייתא ומימרא בפרק מרובה (בבא קמא עט.) ובפרק השואל (צט.) ובסימן קצ"ה נתבאר שנקנה ג"כ בחליפין ושם נתבאר דין קנין שאלת קרקע:
ב סָעִיף ב (ג) ומ"ש וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות וכו' וכל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו להשכיר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שכירות וכתב ה"ה שהוא פשוט:ומ"ש שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא נו:): כתב הרא"ש בכלל צ"ב סי' ח' שכירות קרקע כמכירת קרקע ואין אונאה לקרקעות :
ג סָעִיף ד ששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר ששכרו ע"ת שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו בו עמו וכו' כלל (צ"ב) [א']:
ד סָעִיף ה ששאלת ראובן שכר נער לשמשו וא"ל שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו ולא היה קנין בדבר וכו' כלל א' (וצ"ב): כתב הרשב"א ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון בזמן בנכייתא והתנה שלאחר הזמן יהא רשות בידוע לתבוע חובו או לדור בו סיעתו והוא או למשכנה או להשכירה למי שירצה ואחר זמן המשכונא נפטר ראובן ונשארו לו בנים קטנים ואין לו רשות לתבוע חובו עד שיגדלו היתומים ובא למשכנה או להשכירה לאחרים והאפוטרופס טוען שאין לו רשות להשכיר ולא למשכן אלא לב"ה אחד ושלא יהא לאותו ב"ה סיעה גדולה יותר ממה שהיה לשמעון בשעת המשכונא תשובה הדין עם שמעון לפי שורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה להשכירה או למשכנה אצל אחרים אפי' תוך הזמן שלא אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל בקרקע יכול וכדמוכח בפרק האומנים (בבא מציעא ע"ט:) גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך א"כ מה התנאי הזה עושה שאפי' בלא תנאי היה רשאי ואפילו ליתר מסיעתו כל שיראה לב"ד שאין הפסד מתרבה בכך שאין הדיורים מפסידים אדרבה לעתים מועילים הרבה לקיים הדירה וכדאמרינן ביתא מיתבא יתיב ומיהו אם יראה לב"ד שיתרבה ההפסד בכך אינו רשאי וכדמוכח נמי בההיא דהשוכר את הספינה אבל עכשיו שנתן לו רשות הוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפי' לסיעה גדולה ואל תאמר שלא נכתוב התנאי הזה לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרא לא היא דכל היכא דאיכא למילף ילפינן ועוד דהכא הא א"ל לכל מי שירצה ולכל מי שירצה אינו בא להרשות להשכיר לראובן או לשמעון דמאי איכפת ליה בין ראובן לשמעון כל שאינו דר עמהם וליכא משום שינוי דעתא וכ"ש שהרי נתן לו רשות לדור בו לאחר הזמן הוא וסיעתו ומי לא עסקינן שיהא לו סיעה גדולה ומה שטען האפוטרופוס שאין לו רשות אלא כסיעה שהיתה בשעת המשכונא דברים בטלים הם ואין כך במשמע כלום:
א סָעִיף א כשם שהקרקע נקנה בכסף וכו'. מימרא דר"א בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ט) ותנ"ה ודוקא שכירות קרקע אבל שכירות מטלטלי לא מיקני בשטר אלא בכספא ולקבולי מי שפרע ובמשיכה וקנו לגמרי:
ב סָעִיף ב וכשם שמתנה אדם כל תנאי וכו'. כ"כ הרמב"ם רפ"ז דשכירות.
ג סָעִיף ג ומ"ש אלא א"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע ה"ז משכיר ואינו מוכר. נראה דכ"כ משום דתנן ס"פ י"נ (דף קל"ו) הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן וכו' דמפרש הרמב"ם שאין האב רשאי להוציא הקרקע מידו ולמכרה לאכילת פירות כל ימי חייו אלא דאם עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכדכתב סוף הל' זכייה ולזה כתב הרמב"ם כאן דמי שמוחזק בקרקע ואין לו אלא פירות באותו קרקע ה"ז משכיר הפירות לאחר אבל הקרקע לא יוציא מתחת ידו ליד השוכר לאכול פירותיה וז"ש ה"ז משכיר ואינו מוכר אלא הקרקע תהא תחת ידו וע"ל בס' רנ"ז סעיף ג' כתבתי טעם לדבר שאסור למכור הקרקע לפירותיה ולמסרה ליד הלוקח וע"ש:
א סָעִיף א עיין בזה במרדכי ס"פ המוכר את הבית כתב המרדכי סוף האומר בקדושין דף תרס"ב ע"א מצאתי שהשיב ראבי"ה על אשה ששכרה בית מראובן לדור בו מפסח ועד עצרת והוא קבלה אצלו קודם פורים לביתו בתורת חסד או מחמת דבר אחר ועתה חוזר בו קודם פסח נראה דיכול לחזור דכל חזקה לא מהני אלא לאחר גמר המעשה שראוי להחזיק מיד וע"ש וכתב בר ששת סימן תק"י השוכר בית וקנאה בא' מדרכי הקנאה ואמר אח"כ למשכיר אם תרצה תחזיר לי מעותי ואסתלק יוכל לחזור בו דאינו מסתלק מן השכירות אלא כשחוזר ומקנה למשכיר באחד מדרכי הקנאה כמו במכר וע"ש וכבר כתבתי תשובה זו לעיל סי' שי"א:
א סָעִיף א כשם שהקרקע נקנה כו' וכתבו רבינו לעיל בסי' ק"ץ ובסי' קצ"ב ובס"ס קצ"ה כ"ר דגם בק"ס הן שווין ע"ש: שהשכירות מכירה הוא ומטעם זה כתב הרא"ש שגם אין אונאה לשכירות קרקעות ומש"ר לעיל בס"ס קע"ה וז"ל ומטעם זה יש בו אונאה ר"ל ומטעם זה דשכירות הוא כמכר הוה בשכירות מטלטלים אונאה וכמ"ש שם בפרישה:
ב סָעִיף ב וכשם שמתנה כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות כ"כ הרמב"ם בפ"ו משכירות ונראה דא"צ לתנאין הללו קנין בפני עצמו וכמו שסיים רבינו בס"ס זה בשם הרא"ש ז"ל וז"ל וכל תנאי של שכירות א"צ קנין ונראה דר"ל ג"כ דא"צ קנין חדש אלא כשקנו מידו על השכירות והמקח אמרי' מסתמא דהקנין והשכירות היה על תנאי שהתנו ואפי' בלא קנין לאחר שכבר דר בו בשכירות ע"ד אותן התנאים צריך לקיימן וכן בשכירות הנער בסוף הסימן כיון דהכניס ראובן השוכר הנער לביתו אדעתא דהכי חייב שמעון בכל מה שהבטיחו כי כל תנאי שבממון קיים:
ג סָעִיף ג וכל שממכרו ממכר כו' שם ברמב"ם ובכלל זה הוא קטן שאינו יכול למכור עד שיגיע לי"ג שנים או לעשרים בקרקעותיו לכל מ"ד כדאית ליה ומבואר בסי' רל"ה כך דינו בשכירות וה"ה לאינך דקחשיב חרש ושיכור ע"ש: אא"כ יש לו פירות בלבד באותה קרקע ה"ז משכיר ואינו מוכר [כ' מהרי"ק] לאו למימר שלא יקרא שכירות זה מכירה אלא ה"פ אע"פ שאמרנו למעלה דכל שאינו יכול למכור כך אינו יכול לשכור מ"מ בזה שיש לו פירות השדה ולא הגוף אע"פ שאינו יכול למכור השדה שהרי אין הגוף שלו מ"מ יכול לשכור השדה לפירותיו כיון שהפירות שלו ומ"מ גם שכירות זה נקרא מכר עכ"ל והא דכתב דיכול לשכור השדה ולא כתב לשכור הפירות מהשדה גם מהיכי תיתי לומר ששכירות פירות יהיה אסור כיון שאין לו אלא הפירות מהשדה ולא גוף השדה י"ל משום דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ופירות דשלב"ל הוא (בשלמא בעל הפירות עצמו י"ל שמיירי שנתן לא' הגוף השדה מהיום והפירות לאחר מיתה והפירות שייר לנפשו עד יום מותו או כגון בעל בנכסי אשתו משא"כ כשבא הוא לקנות הפירות שיש לו לחוד לאחר) וצריך להקנות לו הפירות עם הקרקע וכמש"ר בסי' ר"ט וזה כיון שאין השדה שלו אינו רשאי להקנות השדה לפירות בתורת מכירה שאם ימכור השדה לפירות יהיה רשות ללוקח לזרוע ולנטוע או להובירה כל זמן שירצה ונמצא מזיק חבירו וכאילו מוכר שדה חבירו משא"כ במשכיר שדה לפירותיו דאין השוכר רשאי לורוע ולנטוע ולהובירה שלא כפי המנהג כמבואר לעיל סי' רי"ב שכתב בשם הרמב"ם וז"ל מה הפרש יש בין קונה שדיהו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו שהקונה שדה לפירות יכול לנטוע ולזרוע כל זמן שירצה או להובירה והשוכר אינו כן ע"כ א"כ אינו מזיק לבעל השדה במה שמשכיר השדה לפירותיו כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם ע"פ פי' מהרי"ק הנ"ל וי"ל עוד בע"א שגם מדברי מהרי"ק נראה שם שמהרי"ל פי' בענין אחר אבל פי' זה נראה בעיני נכון וקיצר כאן הרמב"ם וסמך אמ"ש במקומות אחרים ודוק: ה"ז משכיר ואינו מוכר אע"ג דאינו רשאי להשכיר וכמש"ר בשם הרמב"ם בסי' רי"ב בס"ז ואפי' בקרקעות ומטעם שכתבתי שם האי דיש לו פירות דאיירי ביה כאן אינו שוכר אלא מיירי שיש לו זכייה בפירות וכנ"ל ועמ"ש בסמוך בסי' שי"ו וגם מ"ש כאן בסמ"ע מזה:
ד סָעִיף ד ששאלת שמעון שכר כו' בכלל (צ"ב) [א'] כ"כ: ויעשה להם דיורים פי' חדרים שהם נקראים כן וכן הוא לעיל ריש סי' קנ"ד ע"ש: קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל הספק הנולד ביניהם וכ"כ רבינו בשם הרמב"ם בסי' רי"ב סי"ד ועמ"ש שם ובדרישה סי' שי"ב:
ה סָעִיף ה ששאלת ראובן שכר נער כו' כלל א' (וצ"ב) כ"כ:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.