א המקבל שדה מחבירו שיטענה לו צריך בעל השדה לקבל י' אילנות בורין לכל מאה מהם ואם יש בהן יותר מכן מגלגלין עליו הכל וצריך ליטעם כולם יפות:
ב נטע והשביח נטע והפסיד ועדיין יש שבח בנטיעות רואין כמה הוא המנהג שיש לו ליטול בשבח ומנכין לו מחלקו כשיעור שהפסיד ונוטל השאר ומסתלק:
ג ואפילו אם התנה על עצמו ע"מ שלא יטול בהן כלום אם יפסיד אפ"ה נוטל שהרי אסמכתא היא ואין מנכין לו אלא מה שהפסיד:
ד שתל שרוצה להסתלק אם המנהג שבכל שנה נוטל הב"ה את החצי והשתל החצי ואריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש ורוצה השתל להסתלק צריך לראות שלא יפסיד בעל השדה כיצד אם יש שם שבח י"ב דינרין יטול בעל השדה חציה ומחצי השני יקח האריס ארבע שהם שליש והשתל ב' דינרין כדי שישאר לבעל השדה חציו שלו משלם כל שתל שנוטל החצי כמו שנוטל החצי בפירות כך נוטל החצי בגפנים שהזקינו דהוי כזמורות הגפן אבל אם שטפן נהר או עקרן הרוח אין לו בהן אלא השתות:
ה טען האריס שהתנה שיטול החצי ובעל השדה טען שלא הורידו אלא ליתן לו השליש הולכין אחר מנהג המדינה:
א סָעִיף א המקבל שדה מחבירו שיטענה לו צריך בעל השדה לקבל י' אילנות בורין לכל (סאה) מהם ואם יש לו בהן יותר מכן מגלגלין עליו את הכל וכו' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צה.) תניא המקבל שדה מחבירו ליטע ה"ז מקבל עליו עשר בוריות למאה יותר מכאן מגלגלין עליו את הכל ופרשב"ם פועל שמקבל עליו ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולי' ליטע כגון ממטע י' לבית סאה מקבל בעל השדה י' בוריות למאה אם יש עשרה אילנות שאין עושין פירי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהם דאורחייהו דאילנות להיות בהן בוריות כ"כ ומחיל יתר מכאן כגון י"א מגלגלין עליו את הכל יטע לו י"א אילנות תחתיהם דהשתא ליכא מחילה כלל עכ"ל והרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות גורס י' בוראות לסאה וכתב ה"ה שכך היא גירסת הרב ן' מיגא"ש ופי' מקבל עליו עשר שורות מבויירות לסאה א"נ יש לפרש י' נטיעות מבויירות לסאה עכ"ל ן' מיגא"ש:
ב סָעִיף ב (ג) נטע והשביח נטע והפסיד ועדיין יש שבח בנטיעות רואין כמה הוא המנהג שיש לו ליטול בשבח ומנכין לו מחלקו כשיעור שהפסיד וכו' ואפילו אם התנה על עצמו ע"מ שלא יטול בהם כלום וכו' אין מנכין לו אלא מה שהפסיד בפרק המקבל (בבא מציעא קט:) ההוא שתלא דאמר ליה אי מפסדנא מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא רב כהנא אמר מסתלק ושקיל שבחא ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא רבא אמר אסמכתא היא ולא קניא ולרבא מאי שנא מהח דתנן אם אוביר ולא אעביד התם מאי דאפסיד משלם והכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא:
ג סָעִיף ד שתל שרוצה להסתלק אם המנהג שבכל שנה נוטל הבע"ה החצי והשתל החצי ואריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש צריך לראות שלא יפסיד בעל השדה כיצד אם יש שם שבח י"ב דינרים יטול בעל השדה חציה וכו' שם (קט:) ההיא שתלא דאמר ליה הב לי שבחי דבעינא למיסק לארעא דישראל אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר ליה הבו ליה פלגא דשבחא אמר ליה עד האידנא הוה שקיל ב"ה פלגא ושתלא פלגא השתא בעי למיתב מנתא לאריסא אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דההוא דנקא דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא האי שתלא דבעי לאסתלוקי יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה אא"ב ריבעא דההוא דנקא שפיר אא"א ריבעא ממש קא מטי ליה פסידא לב"ה פלגא דנקא אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולימא ליה אנת מנתא דילך הב לאריסא ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה אמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי ופרש"י האי שתלא. דבעי לאסתלוקי שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד ב"ה כלומר מעיינינן במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לב"ה בסילוק זה וכתב הרי"ף והרא"ש יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה והיכי דמי כגון דהוה ליה כוליה שבחא י"ב סלעי לשתלא שיתא ולמרי ארעא שיתא ואי בעי שתלא לאסתלוקי שקיל אריסא דנחית בדוכתיה תילתא דאינון ד' סלעי פשי להו תמניא שקיל מרי ארעא מינייהו שיתא סלעי דאינון מנתא דידיה פשו להו תרי סלעי דאינון ריבעא דתמניא ודנקא דתריסר שקיל לה שתלא והיינו דקאמר ריבעא דהוא דנקא ואהא דקאמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי פרש"י י"מ דדחויי דחייה רב אשי לרב אחא ולא הוא דע"כ קבלה מיניה דסברא טובה היא ורב אלפס פסק כרב אשי וכתב הרא"ש וכ"כ הראב"ד ופירש כי מטית לשחיטת קדשים כלומר אחר שתתחכם ותלמוד בכל מקום תוכל להקשות לי כי עתה אין ראוי להקשות לי שאם יאמר השתל נחלוק הכרם ואעבוד חלקי וחלקך אין שומעין לו ואינו חולק אלא בפירות וכן מסתבר דהלכה הכי ואף ע"ג דקאמר סבר רב אשי למימר וכן מצינו בריש בתרא סברוה דמתקיים עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שכירות. המקבל שדה מחבירו עד אימתי אינו יכול להסתלק עיין בתוספתא כתבו נימוקי יוסף בפרק המקבל: כל שתל שנוטל החצי כמו שנוטל החצי בפירות כך נוטל החצי בגפנים שהזקינו וכו' שם אמר רב מניומי בריה דרב נחומי קופא סבא פלגא שטפא נהר ריבעא. ופרש"י קופא סבא. גפן שהזקינה בכרם הרי הוא כשאר זמורות שחולקין בהם ונוטל בהם והשתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחא בהכי אדעתא דהכי נחית: שטפה נהר. ובאו לחלוק העצים הוה ליה כי שתלא דמסתלק בלא זימניה ושקיל ריבעא:
ד סָעִיף ה טען האריס שהתנה שיטול החצי ובעל השדה טען שלא הורידו אלא ליתן לו השליש הולכין אחר מנהג המדינה שם פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וידוע דהלכה כרב נחמן:
א סָעִיף א המקבל שדה מחבירו שיטענה לו צריך בעל השדה לקבל י' אילנות בורין לכל (סאה) מהם ואם יש לו בהן יותר מכן מגלגלין עליו את הכל וכו' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צה.) תניא המקבל שדה מחבירו ליטע ה"ז מקבל עליו עשר בוריות למאה יותר מכאן מגלגלין עליו את הכל ופרשב"ם פועל שמקבל עליו ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולי' ליטע כגון ממטע י' לבית סאה מקבל בעל השדה י' בוריות למאה אם יש עשרה אילנות שאין עושין פירי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהם דאורחייהו דאילנות להיות בהן בוריות כ"כ ומחיל יתר מכאן כגון י"א מגלגלין עליו את הכל יטע לו י"א אילנות תחתיהם דהשתא ליכא מחילה כלל עכ"ל והרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות גורס י' בוראות לסאה וכתב ה"ה שכך היא גירסת הרב ן' מיגא"ש ופי' מקבל עליו עשר שורות מבויירות לסאה א"נ יש לפרש י' נטיעות מבויירות לסאה עכ"ל ן' מיגא"ש:
ב סָעִיף ב (ג) נטע והשביח נטע והפסיד ועדיין יש שבח בנטיעות רואין כמה הוא המנהג שיש לו ליטול בשבח ומנכין לו מחלקו כשיעור שהפסיד וכו' ואפילו אם התנה על עצמו ע"מ שלא יטול בהם כלום וכו' אין מנכין לו אלא מה שהפסיד בפרק המקבל (בבא מציעא קט:) ההוא שתלא דאמר ליה אי מפסדנא מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא רב כהנא אמר מסתלק ושקיל שבחא ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא רבא אמר אסמכתא היא ולא קניא ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד התם מאי דאפסיד משלם והכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא:
ג סָעִיף ד שתל שרוצה להסתלק אם המנהג שבכל שנה נוטל הבע"ה החצי והשתל החצי ואריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש צריך לראות שלא יפסיד בעל השדה כיצד אם יש שם שבח י"ב דינרים יטול בעל השדה חציה וכו' שם (קט:) ההיא שתלא דאמר ליה הב לי שבחי דבעינא למיסק לארעא דישראל אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר ליה הבו ליה פלגא דשבחא אמר ליה עד האידנא הוה שקיל ב"ה פלגא ושתלא פלגא השתא בעי למיתב מנתא לאריסא אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דההוא דנקא דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא האי שתלא דבעי לאסתלוקי יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה אא"ב ריבעא דההוא דנקא שפיר אא"א ריבעא ממש קא מטי ליה פסידא לב"ה פלגא דנקא אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולימא ליה אנת מנתא דילך הב לאריסא ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה אמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי ופרש"י האי שתלא. דבעי לאסתלוקי שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד ב"ה כלומר מעיינינן במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לב"ה בסילוק זה וכתב הרי"ף והרא"ש יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה והיכי דמי כגון דהוה ליה כוליה שבחא י"ב סלעי לשתלא שיתא ולמרי ארעא שיתא ואי בעי שתלא לאסתלוקי שקיל אריסא דנחית בדוכתיה תילתא דאינון ד' סלעי פשי להו תמניא שקיל מרי ארעא מינייהו שיתא סלעי דאינון מנתא דידיה פשו להו תרי סלעי דאינון ריבעא דתמניא ודנקא דתריסר שקיל לה שתלא והיינו דקאמר ריבעא דהוא דנקא ואהא דקאמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי פרש"י י"מ דדחויי דחייה רב אשי לרב אחא ולא הוא דע"כ קבלה מיניה דסברא טובה היא ורב אלפס פסק כרב אשי וכתב הרא"ש וכ"כ הראב"ד ופירש כי מטית לשחיטת קדשים כלומר אחר שתתחכם ותלמוד בכל מקום תוכל להקשות לי כי עתה אין ראוי להקשות לי שאם יאמר השתל נחלוק הכרם ואעבוד חלקי וחלקך אין שומעין לו ואינו חולק אלא בפירות וכן מסתבר דהלכה הכי ואף ע"ג דקאמר סבר רב אשי למימר וכן מצינו בריש בתרא סברוה דמתקיים עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שכירות. המקבל שדה מחבירו עד אימתי אינו יכול להסתלק עיין בתוספתא כתבו נימוקי קדשים תא אקשי לי כלומר מה לך להקשות עלי בסברתך בשחיטת קדשים דכולה תלי במקראות ובי"ג מדות שתורה נדרשת בהם תא ואקשי לי ואשיב לך: כל שתל וכו'. שם מימרא דרב מניומי בריה דרב נחומי והטעם פירש"י דגפנים דאורחייהו בהכי להזקין אדעתא דהכי נחית וחולקין כמו שחולקין בזמורות אבל שטפה נהר וכו' דלאו אורחיייהו בהכי דינו כי שתלא המסתלק בלא זימניה דשקיל ריבעא דהוא דנקא פירוש אין לו בהן אלא השתות:
א וכתב בנ"י פרק המקבל דף קכ"ז ע"א מיהו שתלא לא מצי למימר נפלוג הכרם ואני אטול את הרביעית ואעבוד בחלקי מה שארצה וישארו לך ג' חלקים שליש לאריס ומחצה לך משום דכל החלקים משועבדים זה לזה ואפילו לא ירצה להסתלק אלא להוריד אריס תחתיו לאו כל כמיניה דמצי בעה"ב אמר לא ניחא לי דליפשו אריסי בשדה דסמכי אהדדי ויקלקלו עכ"ל.
א סָעִיף א המקבל שדה כו' לקבל י' אילנות כו' ואם יש בהם יותר כו' פי' וצריך ליטע אחרים תחתיהן או לשלם ההפסד והטעם כמש"ר לעיל סי' רכ"ט גבי הא שמקבל הלוקח י' תאנים מתליעות לק' כו' והוא מדברי ר"ה שאמר כן בב"ב דף צ"ד דאם יש מותר מאלו קנסינן ליה וצריך ליתן ליה כולם טובים דתלינן דהוא ערבן ה"נ תלינן שהוא פשע בהם שלא עשו פירות אבל עד י' למאה שכיח והגמרא שם דף צ"ה מדמה העניינים יחד ע"ש ועמש"ר עוד שם וצ"ע אם שייכים אותם חילוקים ג"כ כאן:
ב סָעִיף ב נטע והשביח כו' בב"מ דף ק"ט וכרבא דאמר הכי: ומ"ש נטע והשביח נטע והפסיד פי' בקצתם השביח ובקצתם הפסיד ויש שבח יותר על ההפסד: ונוטל השאר ומסתלק הטעם כמש"ר לעיל ס"ס ש"ו סי"ב דשתל שהפסיד אף שמשלם מסלקין אותו ושם פירשתי ונראה דה"ה לעיל כי יש יותר מי' אילנות בורין דמסלקין ליה והא דלא כתבו רבינו שם משום דרבינו נמשך אחר לשון הגמרא ושם בפרק המוכר פירות לא איירי בדין סילוק ובדין זה שהוא בפ' המקבל איירי בדין סילוק וגם עובדא דרוניא שתלא דרב יוסף כו' דנלמד מיניה דין הנזכר לעיל ס"ס ש"ו מייתי הגמרא כאן אחר דין דנטע והפסיד כו' הנ"ל:
ג סָעִיף ד שתל שרוצה להסתלק כו' שם ע"ב וכדפירשו רב אשי שם דנותנין לו ריבעא (פי' רביעית מהנשאר אחר שנטל האריס חלקו) שהוא דנקא (פי' שתות מהכל) וע"ד שפירשו רבינו ואזיל וכן פירשוהו הרי"ף והרא"ש ושתל הוא הנוטע כרם מתחלה בקרקע דבע"ה ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל בפירות המחצה רש"י: ואריס היורד כו' פי' והמנהג שאריס דעלמא היורד לשדה נוטל שליש בזה הדין כאן כמ"ש ואזיל: יקח האריס ד' שהרי צריך לשכור אריס במקומו: כל שתל שנוטל החצי כו' בגפנים שהזקינו כו' גם זה מימרא שם דרב מניומי ופירש"י כיון דאורחא בהכי שמזקינין מתחלה אדעתא דהכי נחית: החצי בגפנים שהזקינו אדעתא דהכי נחית וזה פירותיו רש"י: אבל אם שטפן הנהר כו' פי' לאילנות שאינן זקינות וראויין לנטוע ובאין הבע"ה והשתל לחלקן אין לו בהם אלא השתות כדין שתל המסתלק בלא זמניה הנ"ל דאמרינן יהבי ליה שבחא כי היכי דלא נימטי הפסד לבע"ה ה"נ כיון דאילנות אלו ראויין לנטען וצריך בע"ה לשכור אריס ליתן השליש בשכירותו לא ישאר להשתל אלא ריבעא מהנשאר אחר שיטול האריס חלקו שהוא שתות מהכל ואשטפן הנהר פירש"י בגמרא ז"ל פעמים שנעקרין מהשטיפה לגמרי ופעמים ששוטף מהן הקרקע ומכחישן ואין ראוי לצאת בו כלום עד זמן מרובה עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.