א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי
ב אחרים שקצצו חייבין:
ג ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהוא מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג כגון שמזיק את הבריות וקדם אחר והרגו שלא מדעת בעלים חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים משום שהפקיעו מלקיים המצוה:
ד ואם יטעון אתה אמרת לי לקצוץ את האילן או להרוג את השור נאמן ופטור כיון שעומדין ליקצץ וליהרג אבל שאר כל מזיק הטוען אתה הרשיתני אינו נאמן וכיוצא בזה:
ה השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים שמנעו מלעשות מצוה:
ו והדין כן בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים:
א סָעִיף א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבים משנה בס"פ החובל (בבא קמא צ:):
ב סָעִיף ב (ג) ומ"ש ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהיה מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג שם (צא:) תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לברייתא א"ל אסמייה א"ל לא תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה א"ה מאי טעין ליה דא"ל אנא בעינא למעבד האי מצוה. ופרש"י עומד להריגה. שור שהמית: עומד לקציצה. אשרה או כל עץ הנוטה לר"ה ומתיירא שמא יפול על האדם וימות: אנא בעינא למעבד האי מצוה. וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כולי האי ואינשן הוא דאינשי:
ג סָעִיף ד (ה) השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים וכו' והדין כן בכל מצות עשה שהיה עליו לעשות וקדם אחר ועשאה וכו' שם ובפרק כסוי הדם (חולין פז.) וכן פסקו שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל וכתב ה"ה בשם הרשב"א ומ"מ לא מגבי' ליה בבבל דהא אמרינן לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסרי' ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה וכבר ביאר הרב דינין אלו פרק ה' מהל' סנהדרין עכ"ל וכ"כ התוספות שם שר"ת פטרו משום דבבבל אין דנין מילתא דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לעיל וכבר כתב רבינו בטור יורה דעה סימן כ"ח שאין גובין אותו בזמן הזה וכ"כ הריב"ש בסימן תק"ו בשם הרשב"א והאחרונים ז"ל: וכתבו התוספות שם מעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ואמר ר"ת שיתן לו תרנגול לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר"י דא"כ למה חייבו ר"ג י' זהובים ועוד פטרו ר"ת מטעם שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך עכ"ל ובטור יו"ד בסי' כ"ח כתוב בדינים אלו בשם ה"ר חזקיה: כתוב במישרים נל"א ח"ד מי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב:
א סָעִיף א הקוצץ נטיעותיו וכו' משנה וגמרא ס"פ החובל אלא דבמשנה ה"א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבים ורבינו השמיט מלת פטור ונראה דט"ס הוא ואפשר ליישב דה"ק הקוצץ נטיעותיו כלומר מי שדרכו לקצוץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי והוי אמינא כיון שהוא בעצמו דרכו לקצוץ נטיעותיו א"כ גם אחרים שקצצו פטורין דמה לי הוא עצמו מה לי אחרים אפ"ה אחרים שקצצו חייבים:
א וכתב נ"י פרק החובל דף ל"א ע"א דאפילו ליכא עדים שהזיקו אפ"ה אינו נאמן לומר שצוהו להזיק במגו דלא הזקתי דהוי מגו במקום חזקה ואינו נאמן וכ"ה שם במרדכי בתשובת מוהר"ם על שותף אחד שהיה מוחל חוב שהיה בשותפות עם אחר ואמר שצוה לו למחול לו ופסק דאינו נאמן במגו דלא מחלתי אבל אם לא היה עדים על החוב נאמן לומר שצוה למחול במגו דלא היה חייב לו כלום ע"ש הטעם וע"ש בתשובת רשב"א סימן אלף צ"ו וכתב המרדכי פרק החובל ע"ג שליש ששרף שטרות שהושלשו בידו ואמר שצווהו לשרוף דנאמן ובתשובת הרא"ש כלל ס"ד סימן ה' דאינו נאמן וע"ש ג"כ בכלל נ' סימן ו' ובסוף כלל ק"א:
א סָעִיף א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי אחרים שקצצו חייבין כן הוא הגירס' בכל ספרי רבי' וה"פ אע"פ שהוא בר הכי שהוא מזיק וקוצץ נטיעותיו הטובים אע"פ שאינו רשאי לעשות אפ"ה אחרים שקצצו חייבי' ולא אמרי' שאיש כזה שאינו חס על ממונו וגם בעל עבירות הוא שהרי עובר בלאו דאותו לא תכרות גם אחרים שקצצו בנטיעותיו לא יתחייבו קמ"ל ועד"ר:
ב סָעִיף ב חייב לשלם כפי מה שיראו הדייני' עד"ר:
ג סָעִיף ג אתה אמרת כו' שם בגמרא: אבל שאר כל המזיק אינו נאמן פי' אפי' יש לו מגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו אפ"ה אינו נאמן דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי שלא א"ל שיזיקו כ"כ ר"ן שם והכריח כן מסוגיא ע"ש וכיוצא בזה כ"ר לעיל בס"ס קל"ו ע"ש:
ד סָעִיף ד ובא אחר וכיסה כו' הא דלא אמר שזימן לו חיה ועוף לשחוט ובא אחר ושחט אפשר דלרבותא קאמר אפי' לא לקני לו אלא מצות כיסוי דלא פסיקא כולי האי שאם לא קדם זה וכיסה שהיה הוא מכסה שהרי אילו כסהו הרוח א"צ לכסות עוד וכמבואר בי"ד סי' כ"ח אפ"ה חייב לשלם הי' זהובים ויותר נ"ל דדוקא קאמר וכיסה כו' דאילו הכין לו לשחוט ובא אחר ושחט פטור מלשלם דלא מיקרי הפקעת מצות עשה דהא אי בעי לא אכיל ולא שחט משא"כ מצות כיסוי דמיד ששחט לא סגי ליה אי לא כיסה והוה שפיר חיוב מצות עשה וק"ל ולפ"ז מש"ר בי"ד ס"ס הנ"ל במי שנתנו לו בן למול וקדם אחר ומל שכתב ז"ל אבל אין לפטרו ומטעם דיתן לו תרנגול אחר לשחוט כו' ל"ד לשחוט אלא ר"ל לשחוט ולכסות ודוק: חייב ליתן לו י' זהובים ואין מגבין ליה עתה אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה וכמ"ש בי"ד בס"ס הנ"ל:
א סָעִיף א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי בב"ק דף צ' מעשה בא' שפרע ראש האשה בשוק וחייבו ר"ע ליתן ד' מאות זוז כו' עד א"ל לזו אני נותן ד' מאות זוז א"ל לא אמרת כלום דהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים וז"ל התוס' שם דף צ"א החובל בעצמו כו' פטור תימה מאי חיוב (ממון) שייך ואי פטור ממלקות כו' וצריך לדחוק ולומר דה"ק אע"פ שאין בו צד חיוב ממון על שאינו חס על גופו מ"מ אחרים שחבלו בו חייבים ואחרים שקצצו נטיעה חייבים (דר"ל לפי מ"ש חיוב ממון) צריך לאוקמא כר"מ דאמר משלם ולוקה משום לא תכרות א"נ בדלא אתרו עכ"ל התוס' והנה אף שבמשנה קתני אע"פ שאינו רשאי פטור וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בקיצור פסקיו מ"מ השמיטו רבינו כאן בקוצץ טיעותיו וגם לקמן בסי' ת"ך בחובל עצמו וה"ט כמ"ש התוס' דאין שייך בו צד חיוב ממון דיפול עליו הלשון דפטור ממנו וס"ל לרבינו דבמשנה דקתני לה היינו משום דשם קאי אמעשה שהיה ס"ד דההוא גברא דכמו שהיא אינה חייבת על מעשה שעשתה בעצמה ה"ה אחר שעבד בה כזה נמי לא ליחייב מש"ה אמר ר"ע דז"א ומ"מ ל' פטור ל"ד קאמר ומש"ה השמיטו רבינו בשני המקומות וה"ק מי שקוצץ בעצמו בנטיעותיו ואינו חושש על האיסור מ"מ אחר חייב ועד"ו פירשו רש"י שם דף צ"א ריש ע"ב בחובל ז"ל אע"פ שחובל בעצמו הוא ואינו רשאי ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא לחייביה לאחרינא עילוויה קמ"ל:
ב סָעִיף ב ואם האילן ראוי ליקצץ כו' שם בגמרא וע"ש ובפרש"י דלשם ורבי' שכתב חייב ליתן לו כפי מה שיראו הדינים ולא כתב מילתא דפסיקא ליתן לו י' זהו' וכמ"ש אח"ז בביטל ממנו מצוה לכאורה היה נראה דר"ל דהדיינים יראו אם הוא צורך שעה להרגו ולקצצו מיד ולא היה פנאי להודיע וכיוצא בזה אז הוא פטור. אבל שוב מצאתי בל' הרמב"ם פ"ז דחובל שכ' ז"ל אילן העומד לקציצה כו' חייב לשלם כמו שיראו הדיינים כו' וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה חייב ליתן כפי מה שיראו הדיינים ויש מי שהורה שנותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הוא בכל מצות עשה נותן י' זהובים ע"כ וכ"כ בש"ע משמע דכולן שווין בזה דלהי"א נותן להבעלים י' זהובים ולדעה קמייתא כמו שיראו הדייני' וטעם פלוגתתן נראה דהי"א ס"ל דמאחר דמצינו שיעור י' זהובי' בגמ' הנ"ל הכי פסקינן לכ"ע ולדורות ולדעה קמייתא ס"ל דפסקינן לפי האיש אם הוא אדוק במצות נותן לו הרבה ואם אינו מדקדק במצות אין נותנין לו כ"כ ומה שפסק ר"ג י' זהובי' ג"כ פסק כן לפי ראות עיניו לפי האנשים שבאו לפניו והגמרא כתבוהו ללמד ממנו דכל דיין יש לקנוס כפי ראות עיניו ונראה דגם דעת רבינו הוא דכולם שווי' הם שהרי כתב לשון וכיוצא בזה השוחט כו' ומה ששינה רבי' בלשונו ביניהן ה"ט דל' הגמרא נקט ושם בגמרא לא נזכר באילן שום קצבה ובדין כיסוי נזכר בגמרא שר"ג חייב לההוא גברא י' זהובים ומחולקים הפוסקים אי ר"ג קנסא הוא דקניס או דינא הוא והסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דר"ג מדינא עביד א"כ בכל מצות עשה דכוותה תייב ליתן לו י' זהובים וזהו שחזר רבינו וכתב בסוף דכן הדין בכל מצות עשה וכן כתבו שם התוס' ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.