א כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו:
ב אבל אם הניח גחלת על עבד חברו ונשרף פטור שהיה לו לסלקה ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב שור אלא בכפות ובעבד פטור אפילו בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם:
ג שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא בעל שור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור:
ד כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהן:
ה ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח זה חבילתו עמדה ולא יכלה לילך האחרון חייב ואם מתחילה לא יכלה לילך האחרון פטור אם אין ידוע כולם משלמין בשוה:
ו היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בהמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם:
א סָעִיף א (ב) כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו אבל אם הניח גחלת על עבד חבירו ונשרף פטור שהו"ל לסלקה בעיא דאיפשיטא בסוף פ"ב דב"ק (כ"ז.):ומ"ש ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב השור אלא בכפות ובעבד פטור ואפי' בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור:ומ"ש ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם כלומר דע"כ לא פטרינן בשור כשאינו כפות אלא משום שהו"ל לנער הגחלת מעליו אבל בדחפו לים דלא שייך האי טעמא פשיטא דחייב:
ב סָעִיף ג שור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ובא בעל השור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור ברייתא בר"פ המניח (בבא קמא כח.) ומבואר שם בגמ' דל"ש לן בין תם למועד לענין זה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות הניזק שהוא בעל התחתון וכו' וכתב ה"ה מ"ש ברשות הניזק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא עד כאן לשונו ונראה שזה על פי מה שנתבאר בפרק ההוא שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס שם כליו מדעתו וכתבתיו בסימן שע"ט ואף על גב דהתם מיירי באדם המזיק שלא בכוונה י"ל דשור בכוונה דמי לענין זה:
ג סָעִיף ד (ה) כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהם ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה וכו' עד כולם משלמין בשוה בפ"ו מהלכות חובל וכתב ה"ה שנים שהמיתו וכו' זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שהזכיר עתה ומדין הכסא ומ"ש ה' שהניחו ה' חבילות וכו' זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילתו בפ"ק דב"ק (י.) וזו היא גרסתו והא איכא מרבה בחבילות ה"ד אי דבלא איהו הוה אזלא פשיטא פירוש דחייב ואלא דבלא איהו נמי אזלא מאי קא עביד ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה עכ"ל:
ד סָעִיף ו היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת חייב בפרק הנשרפין (סנהדרין עו:) ההוא גברא דמצמצמה לחיותא דחבריה בשמשה ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פוטר רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם רב אחא בר רב פוטר דאמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם ופסק הרא"ש כרבינא משום דהוי דינא דגרמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל וכתב ה"ה דטעמא משום דהוי דינא דגרמי וכ"כ הרמב"ן:ומ"ש ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם כלומר אבל בדיני שמים חייב דלא גרע מההיא דריש פרק הכונס (בבא קמא נה:) ולישנא דמצמצמה הכי משמע שאחזה בידו אבל סגר עליה את הדלת גורם בעלמא הוא ונראה לרבי' דפטור מדיני אדם:
א סָעִיף א כשם שחייב וכו'. בעיא דאיפשיטא ספ"ק דב"ק וכתב שם נ"י ודוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור ולקמן בסי' תי"ח בסופו יתבאר בס"ד:
ב סָעִיף ג שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא וכו'. כך הוא בספרים המדוייקים ומבואר כך בר"פ המניח וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל:
ג סָעִיף ו היתה בהמת חבירו במים וכו'. בפ' הנשרפים ופסקו הפוסקים כרבינא דמצמצם בבהמה חייב מדינא דגרמי: ומ"ש ודוקא שאחזה בידו וכו'. לישנא דמצמצמא הכי משמע דוקא שאחזה בידו וע"ל סי' שע"ה ס"ט ובסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה ע"ש:
א וכתב נ"י ס"פ כיצד הרגל דוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור עכ"ל
א סָעִיף א כשם שחייב כו' לפיכך אם כו' איבעיא דאיפשיטא בב"ק דף כ"ז:
ב סָעִיף ב ומ"ש ולקמן בנזקי האש כו' ס"ס תי"ת שם כתב דעת רש"י דפירשו אף בלא כפות והארכתי מזה שם בדרישה ובסמ"ע ע"ש: ובעבד פטור אפי' בכה"ג מבואר שם דהיינו דוקא שיראה בעליו עומד אצלו ומשום דהמניח חושב שבעליו יסירנו כיון שעבד חייב במצות ולא יסמוך על התשלומין של זה משא"כ בשור כפות דהשור עצמו לא יכול לנערו ובעליו אינו חושש להסירה כיון שזה חייב בתשלומי': בשור נמי פטור דהרי יכול לנערה מעליו ובשלא נערה מיחשב כמו אונס ופטור אבל כשדחפו לים ליכא האי טעמא וזש"ר ומ"מ כשדוחף כו':
ג סָעִיף ג ומ"ש בין אם הוא תם או מועד פי' כשהוא תם פשיטא דמותר דאם לא ישמטנו אזי יפסיד דלא ישלם לו אלא חצי נזק אלא אפילו מועד דלית ליה פסידא מותר לאינש למיעבד ליה דינא לנפשיה בכה"ג כן מפורש שם: אם יכול לשמטו כו' דוקא כאן שדוחפו בידים יש חילוק בין אם היה יכול לשמטו משא"כ ברישא דנוטל את שלו פטור אף אם היה יכול לשמוט העליון בנחת וק"ל:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם שנים שהמיתו כו' עד היתה בהמת כו' בפ"ו מהל' חובל כ"כ ועמ"ש המ"מ שם טעם לדבריו: משלשין ביניהן ור"ל הב"ד נעשה להן שליש ופוסקין להו לשלם ביחד וקמ"ל דל"ת דכ"א ישלם דמי כולו אף דיש בהכאה דכ"א כדי להמית ועד"ר:
ה סָעִיף ו היתה בהמת חבירו במים כו' למד ק"ו מרוצח דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייבה התורה לצמצם (ומת) נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם משום דינא דגרמי: שפטור מדיני אדם משום דגורם בעלמא הוא אבל חייב בדיני שמים:
א סָעִיף ג שור שעלה על גבי שור חבירו כו' עיין בב"י מ"ש בשם הרמב"ם והמ"מ ור"ל דאם נכנס שור הניזק לחצר המזיק ועלה עליו שור המזיק והניזק בא להציל שורו ועי"ז מת שור המזיק חייב הניזק לשלם למזיק שורו כמו שבאם הכניס ראובן כליו לחצר שמעון דשמעון יוצא ונכנס ומשבר כליו דפטור וס"ל דה"ה שור המזיק שעלה ע"ג שור הניזק כיון שהוא ברשות המזיק אע"ג דעלה בשור בכוונה הו"ל כהזיק אדם כליו של הניזק שלא בכוונה ופטור המזיק ממילא אי גורם הניזק היזק לשור המזיק חייב עליו המזיק ובאמת סברא רעועה היא זו שהניזק רואה שורו ניזק ולא יהא לו רשות להצילו במאי דאפשר ונראה דמש"ה השמיט הטור ולא כתב שעלה ברשות הניזק משום דס"ל דגם ברשות המזיק דינא הכי ועמ"ש ר"ס שע"ט בהגד"מ:
ב סָעִיף ד משלשין ביניהם בש"ע כתוב משלמין ביניהם גם המרדכי פ"ק דב"מ הביא לשון הרמב"ם וכ' משלמין אבל בספרי הרמב"ם שלפנינו בפ"ו דחובל איתא ג"כ לשון משלשין וכ"כ הטור ס"ס תכ"א בשמו ב' שחבלו כא' שניהם חייבין ומשלשין ביניהן וכן הוא ל' מיימוני פ"א דחובל וכן הוא בפ"ק דמכות דף ג' כיצד העידו שהוא חייב לחבירו ר' ונמצאו זוממין משלשין ביניהן ופירש"י שם משלשין ב"ד נעשה להם שליש א"נ נקט ל' משלשין אם הם ג' ואם הם ד' מרבעין ול' בעלמא נקט עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.