א אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו והמבייש חבירו שלא בכוונה פטור.
ב לפיכך ישן שבייש פטור:
ג ואם כיון לבייש הקטן ובייש הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן ואם כיון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד:
ד אבל צער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד:
ה אבל בנזק חייב אפילו אנוס דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן:
ו בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה אחד ישן ובא חבירו ושכב בצדו זה שבא באחרונה מיחייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור וכן אם מניח כליו בצד הישן ונתהפך עליהן ושברן פטור שזה שהניחן בצדו פושע הוא במה שהניחן בצדו:
ז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון [בהפלתו] מה דינו. תשובה נראה דפטור מה' דברים אע"ג דקיי"ל אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור כדאיתא בירושלמי היה ישן ובא חבירו ושכב אצלו הראשון פטור בנזקי שני ותניא גבי ב' שרצו בר"ה והזיקו זה בזה שלא בכוונה פטורין ובנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע בב' מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחבירו ואי אפשר לאדם לצמצם ולכוון שיפילהו בנחת שלא יוזק כי בכל כוחם הם מתאבקים וכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד:
ח בכל מקום שחובל לחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו אבל אם מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו:
ט ומיהו אם לא ידע בו שנכנס והזיקו בעל הבית שלא בכוונה פטור אף מהנזק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בע"ה פטור ואם בע"ה הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ"ה דוקא כשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל אם ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה היו שניהם ברשות או שלא ברשות והוזקו זה בזה פטורין הזיקו זה את זה בכוונה חייבים כדפרישית לעיל בסימן שע"ה:
י הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות וניתזה לו בקעת על פניו וחבל בו פטור מהבושת כיון שלא כיון וחייב בד' דברים ופי' רש"י ודוקא כשראהו שנכנס ורוצה לומר שאם לא ראה אותו פטור כמו נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו שפטור אם לא ראהו וריב"א פי' שאפילו לא ראהו נכנס חייב ואע"ג דנכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו פטור אם לא ראה אותו היינו דוקא בב"ה שאינו אומן אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס לביתו בשביל אומנות יש לו להזהר יותר:
יא המבקע ברה"י והזיק בר"ה בר"ה והזיק ברה"י או ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב בד' דברים ופטור מהבושת:
יב היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו והזיקה חייב בנזק ופטור מד' דברים:
יג נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה ופטור מבושת כיון שלא כיון ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בקרקע חייב גם על הבושת ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק:
יד המכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ה' חייב בנזק ופטור מד' דברים:
טו הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא אחר ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק:
טז המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בד' דברים:
יז כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי או סמא את עיני ע"מ שתפטר אפ"ה חייב שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך:
יח וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם הנחבל אמר לו בפירוש ע"מ שתפטר ודאי פטור אלא מיירי שהנחבל אומר קטע ידי או סמא עיני סתם ושאל אותו החובל אתה אומר לי ע"מ שאפטר והשיב לו הנחבל הן אפילו שאומר הנחבל הן שנראה כמו שאומר בניחותא דמשמע שנותן לו רשות ע"מ שיפטר אפ"ה חייב שיש לנו לפרש דבריו דבתמיה אמר הן כלומר והיאך הייתי אומר לך דבר זה ולכך חייב אבל אם א"ל בפירוש ע"מ ליפטר פטור:
יט ב' שחבלו זה בזה [יצאו זה בזה] אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל את עצמו ומיהו צריך אמידה אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו:
כ וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה את אביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה להציל את קרובו שפטור וכן אם רואה אחד מישראל מכה את רעהו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה אע"פ שאינו מכהו מכת נפש יכול להכות למכה כדי לאפרושיה מאיסורא ע"כ:
כא כתב הרמב"ם שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן היה אחד מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת:
א סָעִיף א (ב) אין חייבין על הבושת עד שיתכוין לביישו והמבייש חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור משנה בפ' החובל (בבא קמא פו:):
ב סָעִיף ג (ד) ומ"ש אם כיון לבייש הקטן ובייש הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן ואם כיון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד:ומ"ש אבל צער ריפוי ושבת חייב אפילו שלא בכוונה וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (כו.) תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם ובגמרא קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא וכתב רש"י בד' דברים לא. דלא מיחייב אלא במזיד או שוגג קרוב למזיד וכן כתבו התוס' בסוף פרק האומנים (בבא מציעא פב.) וכבר כתבתי בזה בראש סימן שע"ח:
ג סָעִיף ו ומ"ש בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד וכו' וכן אם מניח כליו בצד הישן ונתהפך עליהם ושברן פטור וכו' ירושלמי כתב הרא"ש שם והרמב"ם בפרק א' מהל' חובל וכתוב במישרים נתיב ל"א חלק ב' נראה מכאן כי באונס גמור פטור אפי' מנזק וכל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב שהוא קרוב לפשיעה וכן כתבו התוספות עכ"ל:
ד סָעִיף ז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא את עיניו של התחתון מהו דינו. תשובה נראה דפטור מחמשה דברים וכו' כלל ק"א סימן ו'. (ב"ה) ויש לגמגם על תשובה זו כי מתחלה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא דב' שרצו אינה ראיה דשאני הכא שנתכוין להפילו ועשה הוא להיות ניזוק על ידי ההפלה ואח"כ נתן טעם מפני שמחלו זה לזה וטענת מחילה ג"כ אינה טענה שהאומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי ע"מ ליפטר חייב ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לכששניהם מוחלים זה דזה: ועיין בכתבי מהרא"י סי' ר"ח. אחד הדוחף את חבירו בעת סיבוב ההושענות והזיקו שם סי' ר"י:
ה סָעִיף ח בכל מקום שחובל בחבירו חייב בה' דברים אפילו דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו מימרא בפרק הפרה (מח.) כתבתיה בסי' שע"ח:ומ"ש אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות לחבול בו ולהוציאו ברייתא בר"פ המניח (בבא קמא כח.) מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואע"ג דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשיה כמו שנתבאר הילכך ברייתא מיתוקמא כפשטה:
ו סָעִיף ט ומ"ש ומיהו אם לא ידע בו שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכונה פטור אף מהנזק כלומר ואצ"ל מד' דברים: ואם זה שנכנס מאליו ב"ה הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות מימרא בפרק הפרה (מח:) כתבתיה בסימן שע"ח ויש בספרי רבינו טעות סופר והנוסחא שכתבתי עיקר:ומ"ש בשם הרמ"ה ומ"ש היו שניהם ברשות או שלא ברשות וכו' כדפרישית לעיל בסימן שע"ח כבר נתבאר שם:
ז סָעִיף י הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות וניתזה לו בקעת על פניו וחבל בו פטור מהבושת כיון שלא כיון וחייב בד' דברים בפרק המניח (בבא קמא לב:) ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אר"י בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות ופרש"י חייב בד' דברים. אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין עכ"ל ואע"פ שהרא"ש הרבה דברים בפסקיו בפירוש הני לישני ובפסק דבריהם העולה במסקנתו שדקדק מדברי רב אלפס הוא דהלכה כלישנא בתרא דאפילו שלא ברשות חייב בד' דברים וכפירוש הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' חובל:ומ"ש בשם פרש"י שם:ומ"ש בשם ריב"א ה"ה בפ"א מהל' חובל כתב שני הפירושים ולא הכריע:
ח סָעִיף יא המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים בר"ה והזיק ברה"י או ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב בד' דברים ופטור מהבושת שם המבקע ברה"י והזיק בר"ה בר"ה והזיק ברה"י ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב ומשמע דפטור מן הבושת דהא אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:
ט סָעִיף יב היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם כו' חייב בנזק ופטור מד' דברים בספ"ב דב"ק (כו.) אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו לא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ופרש"י לענין נזקין חייב. דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון:ומ"ש רבינו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה מבואר שם בגמרא ופרש"י לענין ד' דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה:
י סָעִיף יג נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים וכו' עד אינו חייב אלא בנזק שם (כז.) אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת ויש טעות סופר בספרי רבינו שכתוב המתהפך וצריך להגיה ולכתוב ואם נתהפך:
יא סָעִיף יד המכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ח' חייב בנזק ופטור מד' דברים ג"ז מימרא דרבא ספ"ב דב"ק (כו:) והטעם משום דהוי כאונס ושאר דברים פטורים באונס אבל הנזק חייב כדדריש לה התם מקרא:
יב סָעִיף טו הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא אחר ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק בפרק המניח (בבא קמא לג.) לחד לישנא אמר רבי יוסי בר חנינא דחייב בד' דברים ופסקו הרי"ף והרא"ש דלית הלכתא כההוא לישנא אלא כלישנא דקאמר דבהא פטור הוא לגמרי ומשמע לרבי' דמ"מ חייב הוא בנזק דהא רבי ביה קרא אונס כרצון אבל הרמב"ם כ' בפ"א מהל' חובל שהוא פטור מכולם משמע מדבריו שאפי' מנזק הוא פטור ונראה שטעמו משום דבגמרא פרק קמא דמכות (דף ח.) ממעט לה מדכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו ומשמע ליה דגזירת הכתוב הוא למעטו לגמרי ואפילו מנזק ולישנא דגמרא הכי דייק דקאמר אבל בהא פטור לגמרי
יג סָעִיף טז המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בארבעה דברי' בפרק המניח (בבא קמא לב.) בעי מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו פשט ליה דחייב ומשמע דהיינו בארבעה דברים דוקא אבל בבושת פטור ודאי דאינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:
יד סָעִיף יז כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי או סמא את עיני על מנת שתפטר אפ"ה חייב וכו' בפ"ה מהל' חובל וכתב ה"ה שנינו בסוף החובל (בבא קמא צב.) האומר סמא את עיני על מנת ליפטר חייב ואקשינן עלה בגמ' (צג.) מדתניא הכני פצעני ע"מ ליפטר פטור אמר רב ששת משום פגם משפחה פירוש בסמא את עיני איכא פגם שהוא חסר אבר משא"כ בהכני פצעני ואמרינן תו אמר רבי הושעיא משום פגם משפחה רבא אמר לפי שאין אדם מוחל ראשי איברים שלו ר' יוחנן חמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר וא"ל הן זה הן שהוא כלאו שבור את כדי קרע את כסותי על מנת ליפטר ואמר ליה לאו זהו לאו שהוא כהן פירוש כשאמר הן בתמיה הוא כלאו וכשאמר לאו בתמיה הרי הוא כהן ודע שרבינו ז"ל מפרש דרבי יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שא"ל הן במתמיה וכדפרש"י אלא דרבי יוחנן דינא באנפי נפשיה הוא ובהכני פצעני הוא אבל בראשי אברים אפי' בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא חבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון כן עיקר ולא הביא הרב ז"ל דין מדבר בתמיה לפי שהוא פשוט עד כאן לשונו:
טו סָעִיף יח ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל שם בפסקיו מ"ש רישא וכו' ואסיקנא דאמר רבי יוחנן יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר יש הן שהוא כלאו וכו' ה"פ בנזקי גופו אפי' אמר הן שדומה בניחותא מסתמא בתמיה קאמר בנזקי ממונו אם אמר לאו ודומה קצת כדחמר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון דמתחלה אמר ליה קרע כסותי ושבור כדי עכ"ל ומשמע מדבריו דבנזקי גופו טעמא משום דאיכא למימר מסתמא בתמיה קאמר הא אם היה מפרש דבריו דבניחותא קאמר פטור:
טז סָעִיף יט (כ) שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם משנה בפ' המניח (בבא קמא לג.):ומ"ש בשם הרא"ש ודוקא שהתחילו שנים כאחת וכו' עד כדי לאפרושי מאיסורא שם בפסקים והביא ראיה לדבריו. כתב המרדכי בפרק המניח אין לדחוף אדם את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשמטו בנחת ואם דחף חייב לעשות לו דין:
יז סָעִיף כא כתב הרמב"ם שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהם היה אחד מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת בפ"א מה' חובל:
א סָעִיף א (ב) אין חייבים וכו'. משנה שם בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ו) וישן שבייש פטור משום דלא מתכוין ולכך אפילו אינו ישן ולא נתכוין נמי פטור ולא תני ישן אלא משום דברישא תני המבייש את הישן חייב תני סיפא ישן שבייש פטור:
ב סָעִיף ג ומ"ש ואם כיון לבייש הקטן וכו'. ברייתא שם ול"ק וכי קטן בר בושת הוא דכשמכלמי ליה מיכלם בר בושת הוא: ומ"ש נותן לב"ח דמי בושתו של עבד. אפילו תימא ר' יהודא וכי קאמר ר"י אין לעבדים בושת למיתב להו אבל למישם שיימינן בהו בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה כדפי' רש"י לשם:
ג סָעִיף ד ומ"ש אבל צער וכו'. ס"פ כיצד הרגל תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' ובגמ' מפרש דדוקא נזק חייב בשוגג אבל ד' דברים לא מיחייב אלא או מזיד או קרוב למזיד ולאו דוקא כל ד' דברים אלא צער ריפוי ושבת אבל בושת אפילו מזיד אינו חייב עד שיכוין לביישו:
ד סָעִיף ו ומ"ש בד"א שישן חייב וכו'. ירושלמי כתבו הרא"ש לשם ולשון רבינו בזה כלשון הרמב"ם בפ"א דחובל ובס"פ האומנין כתבו התוס' הא דאדם מועד לעולם אינו אלא באונס דכעין גנבה ואבדה אבל באונס גמור פטור אדם המזיק ומשום הכי קאמר בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב דהראשון אונס גמור הוא:
ה סָעִיף ח בכל מקום שחבל לחבירו וכו'. כבר נתבאר חילוקי דינים אלו בס"ד בסימן שע"ח ע"ש:
ו סָעִיף י הנכנס לחנותו של נגר וכו'. ברייתא פרק המניח (בבא קמא ד' ל"ב) ופסק כלישנא בתרא דקאמר דאף שלא ברשות חייב בד' דברים: ומ"ש ופירש"י ודוקא כשראהו וכו' כלומר הא דמחייבינן ליה לנגר אף בנכנס שלא ברשות [פי' רש"י] טעמו דהתם נמי פושע הוא דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני עכ"ל אלמא דס"ל לרש"י דאם לא ראהו שנכנס פטור וכו':
ז סָעִיף יא המבקע ברה"י וכו'. משנה פרק המניח (בבא קמא דף ל"ב) תנן סתמא חייב ופירש רבינו דאינו חייב אלא בד' דברים אבל מבושת ודאי פטור כיון שאינו מתכוין:
ח סָעִיף יב היתה אבן מונחת לו בחיקו וכו' עד הזורק אבן. מימרות דרבה ס"פ כיצד הרגל:
ט סָעִיף טו הזורק אבן וכו'. בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) תניא ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מכאן אראב"י מי שיצאה אבן מחמת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור וקאמר עלה ר"י בר חנינא לחד לישנא פטור מגלות וחייב בד' דברים ופסק הרי"ף דלית הלכתא כהך לישנא אלא כלישנא דקאמר דבהא פטור הוא לגמרי וכך נראה מדברי הרא"ש ספ"א דחובל וכתב בנ"י דדוקא בנכנס בחנותו של נגר וכו' הוא דחייב בד' דברים משום דידע ביה דחזייה ופושע הוא אבל הכא פטור לגמרי קאמר כיון דלא ידע ביה בניזק כלל עכ"ל וצריך לומר דס"ל דהכא הוי אנוס גמור כמו היה ישן ובא חבירו וישן אצלו דהראשון פטור אף מנזק דבאונס גמור פטור אדם המזיק והשתא נמי אונס גמור הוא אבל רבינו כתב דחייב בנזק ותימה גדולה שפסק היפך מדעת האלפס והרא"ש והרמב"ם:
י סָעִיף יז כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי וכו'. ס"פ ה' דחובל וה"א במשנה סוף פרק החובל (בבא קמא דף צ"ב) ופסק כסתם משנה וכרבא דמפרש לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו ודלא כמו שפירש ה"ה אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן דאדם מוחל על הכל ואי א"ל בפירוש ע"מ ליפטר פשיטא דפטור ומתני' דלא א"ל בפירוש אלא החובל א"ל ע"מ ליפטר וא"ל הן דיש הן שהוא כלאו וכו' וע"ל בסי' ש"פ לשם נתבאר מקצתו:
יא סָעִיף יט שנים שחבלו זה בזה וכו'. משנה בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג): ומ"ש בשם הרא"ש. שם בפסקיו ולא כתוב שם תיבת מיד ורבינו לרבותא נקט מיד דמדכתב הרא"ש וכן ב' אנשים שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור וכו' אלמא דאינו פטור אלא כשהכהו השני להציל את עצמו מיד ולאחר שהתחיל האחד אבל לא הכהו השני להציל את עצמו אלא לאחר שכבר חבל זה בחבירו חזר גם הוא וחבל בו אע"פ שחבל בו מיד משלמים במותר נ"ש כיון דלא היתה חבלת השני להציל את עצמו ומהרו"ך כתב דמלת מיד ט"ס הוא ולא נהירא:
א ובהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג על דבר החבלות וגידופין המתחיל פורע הקנס לבדו ועיין בפסקי מהרא"ש סימן ר"ח באחד שחבל בחבירו ואמר שגם חבירו חבל בו כו' כתב מהר"י סי' כ"ח הא דשנים שחבלו זה בזה חייב השני אם היה יכול להציל עצמו היינו מטעם דשוגג חייב באדם המזיק כמזיד ונ"מ אם חזר וביישו פטור וכ"כ מהר"ח בשם א"ז על אחד שהכה חבירו והמוכה קראו ממזר בשעת ההכאה ופטרו ר"י א"ז כמו שנאמר והיה כי יחם לבבו והשיגו וגו' (דברים י״ט:ו׳) וכ"כ שם סי' ס' על אחד שקרא לחבירו גנב ומלשין וא"ל השני אתה מכזב כמו ממזר שהשני פטור מכח כי יחם לבבו וכתב מוהר"ם מריזבורק ראובן טוען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחלת לחש לו באזנו שהוא ממזר ולכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הואיל וקראו שמעון פתאום ממזר שודאי האמת עמו ומ"מ צריך שבועה על זה עכ"ל וכבר כתבתי לעיל סימן ת"ך דאין משביעין על דבר קנסות וכתב עוד מהרי"ו סי' כ"ח על ראובן שהכה שמעון ושמעון רצה לחזור להכותו ובאה אשתו של ראובן להחזיק בידיו והוא נתק ידיו והכה אותה פטור שמעון הואיל שהחזיקה ידיו והוא לא פשע נגד בעלה ומ"מ יבקש ממנה מחילה כו':
ב וכ"ה במרדכי פ' המניח ע"ד דאם היה יכול לשמטו ולא שמטו חייב וז"ל הגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג יתענה בה"ב וישב יחף לפני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל על אשר חרף האשה ועל דבר ההכאות אם היה יכול לשמטו בנחת ולא שמטו אלא בחוזק ראוי לקנסו לנדבת ב"ה כו' עד מבן י' יתן זקוק עכ"ל וע"ל ס"ס תכ"ד שכתבתי מאיש ואשה שחבלו זה בזה.
א סָעִיף א אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו משנה פ' החובל (בבא קמא דף פ"ו ע"ב) ויליף לה מדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו דמשמע שמכוונת לו ואם כיונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה בשל אחר פטורה ר"ן:
ב סָעִיף ב לפיכך ישן שבייש כו' שם במשנה וק"ק מאי לפיכך דקאמר הא היא היא וגם כ"ש הוא לכן נראה דה"ק לפיכך כלומר ומה"ט הוא הא דתנן הישן שבייש פטור:
ג סָעִיף ג ואם כיון לבייש הקטן פי' קטן כזה כשמכלימין אותו נכלם כמש"ר בסי' ת"ך סכ"ט ע"ש:
ד סָעִיף ד אבל צער וריפוי ושבת חייב [כו'] ובלבד שלא יהא אנוס גמ' פ' כיצ דף כ"ו ע"א פירש"י דלא מיחייב בד' דברים אלא במזיד או דומה למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת:
ה סָעִיף ה אבל בנזק חייב אפי' אנוס כו' שם ע"ב יליף לה מיתורא דכתיב פצע תחת פצע וכתבו שם התו' ז"ל וא"ת צער נמי ליחייב דהא בההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי"ל דכל מאי דמצינו למפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן להאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער עכ"ל התו' ואפי' בנזק דוקא בדברים השכוחים אבל יש כמה דברים דאפילו אדם פטור עליהן כמ"ש בסי' זה קצת מהן גם כבר נתבארו כמה דברים כגון הא שכתב רבי' בסי' תי"ב אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לפיכך המזיק בר"ה דרך הילוכו פטור וכן הרבה ור' ירוחם נל"א ח"ב כתב ונתן כלל לדבר כל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב:
ו סָעִיף ו ומ"ש בד"א כשישנו שניהם יחד כ"כ הרמב"ם בשם הירושלמי: ומ"ש והזיקו או קרע בגדיו שם במשנה דאדם מועד לעולם קאי בין אהיזק גופו בין אהיזק ממונו וכ"כ רבינו לעיל ר"ס שע"ח: ומש"ר ובא חבירו ושכב בצדו פי' וגם הוא ישן: ואם הראשון הזיקו פטור כ' רי"ו במישרים דנראה מכאן דבאונס גמור פטור מנזק כר (וכמש"ר) [וכמ"ש] לעיל בסמוך בשמו דכל שאינו אונס גמור חייב בנזק ובכלים אין בו חיוב אלא נזק: (ז) שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים כו' בכלל ק"א ס"ו כ"כ: אדם מועד לעולם פי' לענין נזק ולמה נפטר מה' דברים שבכללן נזק: היכא דהוה אונס פטור צ"ע דהתחיל באונס ואח"כ כתב שנעשה שלא בכוונה וסיים וכתב דמחלו זה לזה ונ"ל דה"פ דאדמקשה הרא"ש לנפשו ממאי דאמרו אדם מועד לעולם כו' ע"ז כתב דע"כ לעולם ל"ד קאמרי דהרי באונס גמור פטור מנזק ובהיות כן צ"ל דמ"ש אדם מועד לעולם תליא בסברא ומסתבר לומר בזה שפטור ונדמה זה להא דתניא דבשניהם רצים והזיקו זא"ז שלא בכוונה פטור וה"ט דכל דרץ בר"ה יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ שם וכשיפגעו זה בזה דרך ריצתן דרך בני אדם להזיק זה לזה ומש"ה פטורין דאמרינן דנתייאש להזיק זה מתחלת ריצתו בר"ה ומחלו למ' שיפגע בו בר"ה דרך ריצתו ג"כ ויזיק בו אם לא שיכוין אותו הפוגעו להזיק בו וה"נ בנדון זה דהתאבקו דכל א' נתכוין להפיל את חבירו וג"כ כל א' יודע שא"א לצמצם מתחלה וג"כ לא כיוונו נפשם להזיק בודאי מחלו היזקם אהדדי כן נ"ל ברור דברי רבינו ולא כע"ש דלא כיון יפה בביאור דברי הרא"ש וכמ"ש בסמ"ע וע"ש ודוק: ה"ג וכן בנדון זה התאבקו זא"ז כו' וכן הוא שם בתשובה ר"ל כמ"ש שבאם שניהם רצים והזיקו פטור כן בנדון זה שניהם התאבקו והזיקו זא"ז שלא בכוונה פי' שלא סברו שיבוא היזק גדול כזה מהפלה זו כי הדבר ידוע שבתחלת אבקתן היו יודעים שיפיל א' את חבירו ואילו היו סוברים שיבוא היזק גדול מהפלה זו לא היו מתאבקים לכך פטור:
ז סָעִיף ח בכל מקום שחובל כו' אפי' נכנס שלא ברשות כו' מימרא בפרק הפרה כבר כתבתי בסימן שע"ח: אבל אם הוא מסרב [כו'] יש לו רשות אפי' לחבול כו' ברייתא בריש המניח (בבא קמא דף כ"ח) ואע"ג דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשיה וכמ"ש בסי' ד' ב"י:
ח סָעִיף ט פטור אף מהנזק פי' וכ"ש משאר ד' דברים: ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע"ה פטור כן הוא גירסת מקצת הספרים ובס"א כתוב בע"ה פטור וכב"י על שתי גירסאות הללו שהן ט"ס וכתב שלא גרסינן זה אלא ה"ג ואם זה שנכנס מאליו בעל הבית הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות ע"כ ונ"ל שהיה ק' לב"י על הנוסחאות הנ"ל דזה שאם הנכנס הוזק מאליו פטור בע"ה פשיטא וכ"ש ממ"ש לפני זה (צ"ל) ומיהו אם לא ידע שנכנס והזיקו פטור דמה אם הזיקו בע"ה פטור הוזק מאליו לא כ"ש וכן (מ"ש) [ממ"ש] אח"כ שאם בע"ה הוזק בו חייב ממילא נשמע שאם הוזק הוא בבע"ה דפטור בע"ה ול"נ שאפשר לדחוק לקיים גירסת הספרים דה"ק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע"ה פי' אע"פ שהבע"ה ידע בו וראהו אפ"ה פטור בע"ה ואע"פ שמסיק וכתב בשם הרמ"ה ודוקא שלא ידע כו' י"ל רישא דהוזק ממילא איירי בין בידע בין בלא ידע ועיקר הרבותא בידע וסיפא דואם בע"ה הוזק דחייב הנכנס פירשו הרמ"ה דאיירי דוקא בדלא ידע וק"ל. והא דאם נכנס מאליו וב"ה הוזק בו חייב מימרא הוא בפ' הפרה כתבתי בסי' שע"ח ע"ש: הזיקו זא"ז בכוונה חייבין ע"ש סי' שע"ח ס"ו שם כתב רבי' שבראו זא"ז והזיקו זא"ז אפי' שלא בכוונה חייב אם לא כששניהם עשו מעשה ע"ד שכתב שם בשם הרמ"ה ס"ח שפטור וכתבתי שם דנראה דגם רש"י ורבינו מודים בו ע"ש בפרישה שהארכתי ומש"ה נראה שכתב רבינו כאן בכוונה שאז אפי' שניהן עשו מעשה חייב המזיק ואם שניהם הזיקו זה בזה ישלמו במותר נ"ש כמש"ר בסעיף זה:
ט סָעִיף י הנכנס לחנותו של נגר כו' ברייתא פרק המניח (בבא קמא דף ל"ב ע"ב): אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס כו' פי' אע"פ שזה על חנם נכנס חייב בעל החנות דהו"ל למישמר נפשיה ודוקא בד' דברים חייב אבל בושת כבר ביאר רבינו דבעי כוונה:
י סָעִיף יא המבקע ברה"י והזיק בר"ה כו' משנה שם ומפרש דבמציעתא אשמועינן דל"מ דהזיק בר"ה במקום דשכיחי רבים אלא אפי' הזיק ברה"י נמי חייב וברישא אשמועינן אף ע"ג דברשותו היתה הבקיעה אפ"ה חייבים ובסיפא אשמועינן אע"ג דהבקיעה היתה ברשותו וההיזק במקום דלא שכיחי רבי' אפ"ה חייב ונראה דאפי' לרש"י דפוטר לעיל בסעיף י' בלא ראהו הכא מחייב דשאני התם [דהוי] כמו נכנס בחצר המזיק:
יא סָעִיף יב היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' מימרא דרבה בס"פ כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב: ופטור מד' דברים כיון דשכח לא הוה פשיעה אבל לגבי ניזק אין חילוק בין שוגג למזיד ואונס לרצון:
יב סָעִיף יג נפל מן הגג ברוח כו'. ואם נפל ברוח שאינה מצויה כו' ובנפילתו הזיק גופו של חבירו וכן הוכחתי בדרישה בסימן שע"ח עיין שם וכתבתי דכאן איירי דוקא בהיזק אדם ומש"ה חייב ברוח שאינה מצויה וסגי במה שפטרו התורה משאר ד' דברים משא"כ בהיזק כלים או שאר ממון חבירו דרך נפילתו דלית בהו ד' דברים ומש"ה כתב רבינו שם דפטור על היזקם ברוח שאינה מצויה ע"ש והוא מימרא דרבא שם: ואם נתהפך כו' חייב גם על הבושת שכל המתכוין בדבר ובא עי"ז היזק אף שלא היתה כוונתו להזיק ולא לבייש חייב בכולן:
יג סָעִיף יד המכוין לזרוק שתים וזרק ד' פי' לזרוק עד ב' אמות וזרק עד ד' אמותיו וחבל שם באדם פטור מד' דברים דאונס הוא: או ד' וזרק ח' פי' אף ע"פ דלענין שבת חייב בכה"ג אם אמר כל מקום שתרצה תנוח דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומיד שכיון לזרוק ד' וזרק חוצה להן מה לי ד' מה לי ה' חייב אבל לנזקין הוה כמו לזרוק ב' וזרק ד' דפטור בד' דברים וגם מימרא דרבה שם סוף כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב:
יד סָעִיף טו הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו בפ' המניח ריש (בבא קמא דף ל"ג) וכלישנא דקאמר שם דפטור לגמרי (ולאפוקי מאידך לישנא דקאמר חייב בד' דברים) ומדקאמר פטור לגמרי מש"ה כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל דפטור אף מנזקו ומשום דממועט מדכתיב ומצא פרט לממציא עצמו אבל רבי' ס"ל דגם להלשון דפטור אינו ר"ל דפטור לגמרי אף מנזק אלא מד' דברים הוא דפטרו אבל נזק שחייב אף באונס חייב ג"כ בזה:
טו סָעִיף טז המזיק אשתו כו' חייב בד' דברים בעיא דאיפשיטא היא ריש דף ל"ב וז"ל האיבעיא מי אמרינן כיון דברשות עביד פטור א"ד איבעי ליה לעיוני ופשט כיון דאיהו קעבד מעשה ולא היא חייב בד' דברים ופטור בבושת כיון שלא כיון והאי חייב דינו כמו שנתבאר בס"ס תכ"ד ובא"ע בס"ס פ"ג באם חבל אדם באשתו מה יעשה בהדמים וכאן לא בא אלא לומר שחייב אהיזק זה וק"ל:
טז סָעִיף יז כתב הרמב"ם [כו'] קטע ידי בפ"ה דהל' חובל כ"כ וע"ל דומה לזה בנזקי ממון בסי' ש"ף ושניהם במשנה א' בפ' החובל (בבא קמא דף צ"ב ע"א) וע"ש בסי' ש"ף שביארתי שתי הבבות:
יז סָעִיף יח ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' שם בפסקיו כ"כ: אלא מיירי שהנחבל אומר כו' י"ל אף שהמשנה קתני האומר סמא את עיני ע"מ ליפטר חייב דמשמע דהנחבל אמר ע"מ ליפטר ואפ"ה חייב וכמ"ש הרמב"ם אלא מיירי דהמשנה דהחובל אמר ע"מ ליפטר והנחבל אמר הן אלא שמכח שהשיב לו הן נראה כא"ל ע"מ ליפטר וק"ל:
יח סָעִיף יט שנים שחבלו זה בזה כו' משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל"ג ע"א): וכתב א"א ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד כו' עד גם הוא מיד וחבל בו לכאורה היה נראה דהאי תיבת מיד ט"ס הוא דאם השני חבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בסי' ת"ב בשני שוורים לא כתב רבינו לתיבת מיד ושניהן נשנו שם במשנה א' גם באשר"י שם דף קל"ב ע"א לא כתב תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן ל"ד קאמר אלא העיקר שצריך להיות לאחר שכבר נתקרר מחימום המכה שעשה בו מיהו י"ל דס"ל לרבי' דאדם המועד לעולם חייב אפי' בעודו בחימום דכיון דכבר חבלו חבירו ופירש עצמו ממנו היה לו לתבוע להחובל ולא לעשות משפט לנפשו לחבלו: ומש"ר דאם הא' התחיל דהשני פטור היינו בעוד שלא נפרש ממנו החובל וירא שיחבול בו עוד קאמר או ר"ל שהתחיל במריבת הכאה ועדיין לא חבל בזה קאמר דאם הקדים השני וחבל לזה שבא לחבלו כדי להציל נפשו פטור ודוקא באדם דמועד לעולם כ"כ משא"כ בשני שוורים דאין בהן שכל דבהן ס"ל דאם האחד התחיל אף שכבר הלכו ופירש ממנו אם חזר הנחבל בחימומו וחבלו דפטור אם לא שכבר עבר זמן מנגיחתו שנתקרר דעתו אבל פי' זה דוחק גם בקיצור פסקי הרא"ש כתב ל' א' בשוורים ובבני אדם לכן נראה דט"ס נפל בספרים והאי מיד צריך להעמידו בסיפא אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבלו מיד פטור השני ודוק:
יט סָעִיף כ וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה אביו כו' וכן רואה א' מישראל מכה חבירו מדלא כלל הרא"ש בחדא בבא הרואה חבירו מכה אביו או אמו או את רעהו נראה דהדינים מחולקין דבתחלה כתב הרואה שחבירו מכה אביו או אמו והכה המכה להציל קרובו ממנו פטור וזה אפי' אם אנו יודעין שאינה עושה זה כדי לאפרושי מאיסורא כגון דיודעין ביה שלפעמים רואה ראובן מכה שמעון ואינו מוחה אפ"ה פטור כיון דקרובו הוא המוכה נתייחס לבבו בקרבו והכה הוא המכה כדי להציל קרובו ואח"כ אמר שהרואה חבירו מכה רעהו יכול להכות למכה כדי לאפרושי מאיסורא ומשמע הא אם יודעין אנו דלאו בר הכי הוא שמפרש מאיסורא ודאי לאו למצוה נתכוין אלא לשנאה עשה כן חייב כן נ"ל לומר וצ"ע לדינא:
כ סָעִיף כא כתב הרמב"ם כו' ומשלשין ביניהן כו' כ"כ הרמב"ם פ"א דחובל (וכ"כ) משלשין ביניהם וע"ל סי' שס"ג כתבתי שהוא לשון המשנה פ"ק דמכות ושם פירשתיו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.