א הלכות חובל בחבירו אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע קל וחומר בהכאת צדיק:
ב והמרים ידו על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע וכל שכן שאסור לחבול בחבירו:
ג והחובל בו חייב בה' דברים שהם נזק צער ריפוי שבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל הה' ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם א' א':
ד ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בו חיוב ממון:
ה ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות:
ו כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחד או שחסרו אחד מכל איבריו נותן לו נזק וצער ריפוי שבת ובושת הכהו על ידו וצבה וסופה לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופה להיות אין כאן נזק ונותן לו צער ריפוי שבת ובושת:
ז הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת ונותן לו ריפוי צער ובושת:
ח הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי:
ט הכהו במטפחת שבידו וכיוצא בו אין כאן אלא בושת:
י כואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער:
יא השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו משלם לו ריפוי בלבד שירפאהו שיחזור לו מראהו:
יב אסרו בחדר ובטלו ממלאכתו נותן לו שבת בלבד וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהכניסו בחדר וסגר החדר עליו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם:
יג גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת דסופו לחזור:
יד סכו בסם שאין סופו לחזור נותן לו כל ה' דברים שהוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם הוא יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובושת אין לך בושת גדול מזה אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים:
טו ואפי' הפיל את שינו שא"א שלא יחלה פיו שעה אחת אע"פ שהשן אין לו רפואה בשר השינים צריך רפואה:
טז ואפילו חסרו כשעורה מעור בשרו חייב לו ה' דברים שאין העור חוזר כמו שהיה לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל הה' דברים:
יז וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנותו שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ. צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף כמה רוצה ליתן שיחתכנה בסם בענין שלא יהיה מצטער דמים כאלו יתן לו על שצערו אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שחומרא זו למזיק שאין אדם לוקח ממון כדי לקבל צער אבל זה כבר נצטער והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדין כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין שמין כך דאין שום אדם רוצה ליקח שום ממון כדי לקבל צער אלא שמין מי שחייבוהו מלכות ליכוות בשפוד על צפרנו כמה היה נותן שלא יכווהו ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון לקבל צער פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם ורבינו משולם כתב שמשלם הכל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל הימנה ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כל ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין שבר שתי רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אבל ראוי לישב במקום אחד לשמור הפתח [וכך יתן לו] כל ימי משך חליו סימא לו עינו אחת עדיין הוא ראוי למלאכה ראשונה סימא ב' עיניו אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון בריחים וכן יתן לו כל משך חליו וכתב א"א הרא"ש ז"ל דזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שירפא כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו ושבר את רגלו לאחר שירפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר את רגלו לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין. כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי להתרפאות מחולי זה ונותנין לו מיד וכן השבת אומדין אותו ונותנים לו מיד ארך לו החולי יותר משאמדוהו א"צ לתת לו יותר וכן אם הבריא פחות ממה שאמדוהו אינו צריך לפחות לו כתב הרמב"ם שדבר זה הוא לתיקון המזיק שאין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו כל ימי חליו לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן לו דבר יום ביומו שומעין לו לא אמדוהו אלא נותן רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה אחר שהיתה חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב"ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר אינו מעיין כל כך בענין החולי ואם יאמר אני אביא רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומי הוא מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא וארפא את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל ממי שמבוייש מן המכובד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה. הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו באזנו נותן לו דמי כולו וכתב א"א ז"ל ודוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות אבל אם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כולו אלא רואין כמה נפחתו דמיו קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו סימא עינו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה נותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכתב א"א הרא"ש ז"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד ובכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל אבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט שצריך ליתן לו צער וריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אבל יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כאחד ואין ביניהם אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' חילוק מועט כזה אין ביניהם כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו ע"כ והרמב"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ע"כ:
יח כשבית דין מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן כיון שלא חסרו ממון:
יט וכאשר ידונו ב"ד על החובל צריכין לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו שאין ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו או במקום שהכהו שם פטור אבל בבושת אין צריך אומד שהרי אפילו רקק בו לבד חייב בושת לפיכך צריכין העדים לידע במה הכהו ומביאין אותו לב"ד ואומדין אותו:
כ כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול וברזל אין צריך אומד דאפילו מחט קטן יש בו להמית ולהזיק:
כא החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי
כב אחרים שחבלו בו חייבים כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו:
כג המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו ואם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו או שנגע בו והפחידו (ס"א והדפו) בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין:
כד כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין את הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה:
כה המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור:
כו נשבה בו הרוח והגביהה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ אין בשתו של זה מרובה כמו שמבייש מי שאינו ערום כלל וכן הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כ"כ בושה כמי שמבייש המלובש ור"י פי' ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדים דלא משכחת להו בושת כה"ג:
כז ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותה בושת מהמבייש ואם תפשו יורשיו אין מוציאין מידם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא פטור:
כח ישן שבייש פטור:
כט המבייש את השוטה פטור את החרש חייב המבייש את הגר והעבד חייב המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח:
ל רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור וכתב הרמב"ם ז"ל ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לנרור כפי מה שיראו:
לא ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים וכבר נפסק הדין למבייש תלמיד חכם שקונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינר זהב וגובין בכל מקום בין בארץ ישראל בין בבבל ומעשה היה אצלינו כך בספרד ויש תלמידי חכמים שמוחלין וכן נאה לת"ח למחול על זה ויש שתובעין הקנס ועושין פשרה ביניהם אבל הדיינין יאמרו למבייש חייב אתה לתת לו ליטרא זהב:
לב אף על פי שהמבייש לשאר אדם בדברים אינו בר תשלומים מ"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח ואמרו חכמים הראשונים (אבות פ"ג) כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעה"ב:
לג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל על תלמיד חכם שביישוהו בדברים ומסרו גופו וממונו למלכות ואמרו שחלל שבת ונמצא שקר ופטרתו מלכות ותבע ליטרא זהב. תשובה דע לך כי יש בירושלמי שהמבייש לזקן נותן לו ליטרא זהב וזקן זה שקנה חכמה והיינו תלמיד חכם שתורתו אומנתו וקובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו כי אי אפשר לאדם בלא מזונות ללמוד הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמוד ואינו מבטל כלל ושאר היום כשהוא פנוי ואינו חוזר על מזונותיו חוזר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסו ופרנסת אנשי ביתו ולא להרבות הון לזה אני קורא ת"ח והמביישו חייב קנס ליטרא זהב ובלבד דלא סני שומעניה דאי אין מעשיו מתוקנין יותר גרוע הוא מעם הארץ:
לד כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים (ס"א ברבים) מנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
לה כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר הקצוב ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת בין אם צריך לרפואה בין אין צריך כזה הוא משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו (ס"א ברגלו) משלם ה' סלעים הכהו בארכובותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעים תקע חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם נ' סלעים סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעים צרם אזנו או תלש שערו רקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים וכזה משלם על כל מעשה שעושה ואפילו עשאו כמה פעמים זה אחר זה והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאתו ק' סלעים משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי בד"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדיינין שראוי להשתלם ע"כ ורב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת והצער ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
לו שאלה לרבי' האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון שצרם אזנו או קטע ראש חוטמו או א' מראשי איבריו מה יעשו באותו החובל. תשובה קנסות וחבלות לא מגבינן בבבל ואם דבר שיש בו רפואה ושבת מגבינן בזמן הזה אבל ד"א אין מגבין וגזילות מגבינן שפיר אפילו שוה פרוטה וכ"כ רב צמח גאון אע"פ שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לדונו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צמח גאון וא"ל דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו בדמים או בדברים ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א"א הרא"ש ז"ל בסימן א':
א סָעִיף א אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו וכו' בהכאת צדיק כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל ופשוט הוא:
ב סָעִיף ב והמרים ידו על חבורו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע מימרא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) ומייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא אמר אלא למה תכה: כתוב בתה"ד סימן רי"ח כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו וליסרו כדי להפרישו מהעבירה ואינו צריך להביאו [לב"ד] והביא ראיה לדבר מפרק המניח (בבא קמא כח.) : אם יש מכה את חבירו שפטור ע' בסימן ד' ובסי' ח' ובסימן צ"ז: כתב במישרים נל"א ח"ב יש אמוד לנזקין כמו לקטלא והאומד בעין העדים לא בב"ד כי אין צריך: ע"ש טעם למה חייב שבת ובושת וריפוי ע"פ עצמו:
ג סָעִיף ג והחובל בו חייב בה' דברים וכו' משנה ר"פ החובל (בבא קמא פג:):ומ"ש ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם אחד אחד שם בגמרא ויותר מבואר הוא בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל:
ד סָעִיף ד ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה וכו' מימרא דרבי יוחנן בפרק אלו נערות (כתובות לה:) כלומר אבל אם יש בה שוה פרוטה כיון שהיא חייב ממון אין אדם לוקה ומשלם:
ה סָעִיף ה ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה וכו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות סנהדרין ונראה שטעמו מדתניא בפ"ב דמכות (ח:) עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ע"י כותי ומשמע לי שהיה גורס וישראל גולה ולוקה על ידיהם וכן נראה מדברי ה"ה פ"ה מה' חובל וכתב שם הרמב"ם שהטעם משום דישנו במקצת מצות וכתב הה"מ דהכי אסיקנא בפרק החובל דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפילו אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה שאף ע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפ"י מה"ח לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מה' חובל הזכיר של אחרים:
ו סָעִיף ו (ז) כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחד וכו' נותן לו נזק וצער ריפוי שבת [ובושת] הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור וכו' עד אין כאן אלא בושת ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל והרמב"ם בהלכות חובל ולשון הירושלמי בחלוקה אחרונה הכהו בטומוס שבידו וכתב הרמב"ם במקום טומוס הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת:
ז סָעִיף ח ומ"ש רבינו אצל הכהו במקום שאין נראה ולא ראוהו שום אדם כן כתב שם הראב"ד וכתב ה"ה שהדין עמו שכך היא כוונת הרמב"ם ז"ל:
ח סָעִיף ט ואצל הכהו במטפחת שבידו אין כאן אלא בושת כתב הראב"ד ובמקום רואים:
ט סָעִיף י (יא) (יב) ומ"ש כואו בשפוד על צפרנו וכו' עד נותן לו שבת בלבד בגמרא ר"פ החובל (בבא קמא פה:) וכתב ה"ה אצל כואו בשפוד וכו' גם זה שלא במקום רואין דאי במקום רואין חייב בושת. ומ"ש בשם הרא"ש דוקא שהכניסו בחדר וכו' אבל אם היה כבר בחדר וכו' הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם כ"כ שם בפסקיו מסברא והביא ראיה מדברי התוספות בפ' הנשרפין (סנהדרין עז.):
י סָעִיף יג (יד) (טו) (טז) גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת וכו' עד אין לך בושת גדול מזה מבואר בגמרא פרק החובל (בבא קמא פו.):ומ"ש אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים ואפילו הפיל את שינו וכו' עד וחייבו בכל ה' דברים כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר וצ"ע דמשמע דלא בכל מקום משלם (נזק) אלא במקום הנראה כגון פנים.
יא סָעִיף יז וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר וכו' משנה פ' החובל: ומש"ה דה"ה לחבל בו חבורה שאין סופה לחזור: וכתב א"א ששמין הנזק לכל אדם כפי (מה) מלאכתו וכו' עד לכל מיני תשמיש הכל בפסקיו פרק החובל: צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף וכמה רוצה ליתן וכו' שם בגמרא (דף פה.):ומ"ש אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שזו חומרא למזיק כלומר דלא יקח אדם כל הון שבעולם כדי להצטער וזה כבר נצטער הילכך אין שמין אותו במי שנותנין לו דמים כדי שיצטער וכך מבואר שם בגמרא: והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדים כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך:ומ"ש בשם הרא"ש שאין שמין כך וכו' עד מליקח ממון לקבל צער כ"כ בפסקיו בפ' החובל במסקנת דבריו: פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם בתוספות בפרק אלו נערות (כתובות לט: ד"ה צער דמאי):ומ"ש שרבינו משולם כתב שמשלם הכל כן כתבו התוס' שם בשם רשב"א:ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א משמע דלסברת רבינו משולם קאי ואינו מדוקדק שהרי בתשובה כלל ק"א סי"ב משמע דכר"י ס"ל: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום וכו' בפרק החובל (בבא קמא פו.) איתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופרש"י שבת גדולה. דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים: שבכל יום ויום. עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואים דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו. והרי"ף והרא"ש כתבו וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותנין לו דמי שבת גדולה אלא יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה וכן הלכתא ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חובל וכן כתב הרשב"א וכתב ואי מאוכלוסי דמחוזא הוא (ע' ב"מ עז.) דכי לא עבדי מלאכה חלשי יהיב ליה כוליה:ומ"ש רבינו וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט וכו' נתבאר: ומה שהשוה רבינו דין לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב לדין הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש ואם חסרו אבר כבר נותן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין וכו' משנה בפרק החובל (בבא קמא פג:) שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ובגמרא (פה:) ת"ר שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין דכי מתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קישואים שקיל אלא דלי דולא ושקיל אגרא א"נ אזיל בשליח ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:ומ"ש וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין וכו' שם אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים וכתב הרא"ש שבר רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח שאין ראוי למלאכה אחרת ובשתי רגליו מיירי דאי ברגל אחת הא אמרינן במתניתין שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אלא מתניתין ברגל אחת ואכתי חזי לשמירת קישואין כדאיתא בתוספתא רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קישואין והכא מיירי בשתי רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בב' עיניו דאי בעין אחת אכתי חזי למלאכתו ראשונה ובסימא עינו כתב הרשב"א כן דדוקא בשסימא שתי עיניו אבל סימא אחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכה וכתבו ה"ה בשמו בפ"ב מהלכות חובל. וכל זה כתב נימוקי יוסף גם בשם הרא"ש: ומ"ש בשם הרא"ש שזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל וכו' עד ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין שם וכתב דהכי מוכח בשמעתין (פו.) דקאמר שבת דמרקד בי כובי דבעי אחווירי גווני ברישיה אלמא דנותנין שבת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות: כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי וכו' עד אינו צריך לפחות לו ברייתא בפ' החובל (בבא קמא צא.):ומ"ש בשם הרמב"ם שדבר זה הוא לתועלת המזיק וכו' לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן דבר יום ביומו שומעין לו בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה נראה שזה הדבר פשוט אצל הרב דע"כ לא אמרו נותנין לו מיד אלא שאם היה מתנונה והולך לא יתחייב יותר מן האומד אבל אם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ואח"כ כתב אצל דין עלו בו צמחים מחמת המכה וכו' מזה יצא לרבינו מ"ש למעלה שאם רצה המזיק אין שם אמוד שאם בהכרח יש שם אומד תיכף יתן לו אומדו וכן כתבו המפרשים דכשאמדוהו נותן לו אומדו ונפטר עכ"ל: לא אמדוהו אלא נותן לו דמי רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים וכו' עד ולא ליתן לו דמי שבתו בפרק החובל (בבא קמא פג:) תנן עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חיתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאותו חיתה כל צרכה אין חייב לרפאותו ובגמרא (פה.) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ופסק כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם שחייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו בפ"ה מה' חובל: ומה שאמר ולא נהירא הוא פשוט דהא דלא כמאן וכבר תמה גם ה"ה על הרמב"ם וכתב שבודאי טעות סופר הוא וצריך להגיה אינו חייב לרפאותו ול"נ דיותר נכון לומר שהרמב"ם היה גורס בדברי ת"ק שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמרא ממעט שלא מחמת מכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק ואין להקשות אי שלא מחמת מכה אמאי חייב לרפאותו דהא אפילו למאן דאמר אינו חייב לרפאותו קשיא אמאי איצטריך קרא למעוטי ובגמרא מתרץ לה דגרסינן התם אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי האי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשים למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו תלמוד לומר רק: ומה שאמר עבר על דברי רופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לכתבו דכיון דזהו שלא מחמת מכה וכבר כתב בסמוך דשלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו וצריך לומר דתני והדר מפרש אבל דברי הרמב"ם שכתב הא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו לפי מה שיישבתי נוסחת שלא מחמת המכה חייב לרפאותו יש לתמוה דאם כן קשיא דידיה אדידיה וצריך לדחוק ולומר דכי קאמר כדתניא הרי שעבר על דברי רופא וכו' לאו דההיא הויא שלא מחמת המכה דאיירי בה מתניתין אלא הכי קאמר גוונא אחריתא כי ההיא דעבר על דברי רופא וכו הוי שלא מחמת מכה ואע"פ שהם דומות קצת זו לזו לענין הדין הן מוחלקות שבזו חייב לרפאותו ובזו אינו חייב לרפאותו: כתוב בנמ"י ר"פ החובל אמרו בירושלמי דיהיב ליה נמי תוספת מזונו כלו' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה א"י לאכול אלא ביצים ותרנגולים: וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו וכו' עד ויקראו אותי מזיק לעולם בגמרא פ' החובל (שם) ואע"ג דלגבי אומר אני ארפאך אמרו בגמרא דהוי טעמא משום דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא נקט רבינו טעמא דאינו מצפה לקיבול שכר משום דהאי טעמא שייך ביה ובאומר יש לי רופא שירפאך בחנם: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' משנה שם (פג:): הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו' שם (פה:) אמר רבא חרשו נותן לו דמי כולו ודקדק רבינו לכתוב הכה את חבירו באזנו או אחזו ותקע בו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות חובל לומר דדוקא בהני גווני הוא חייב אבל אם תקע בו בלא אחיזה ונתחרש על ידי כך פטור וכדתניא בסוף פ' החובל (בבא קמא צא.) תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב: כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל יראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה אינו נאמן שהרי אין אנו מכירים הדבר שמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה עד כאן לשונו וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:ומ"ש בשם הרא"ש דדוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל והביאו ראיה מדתנן בערכין (ב.) דחרש נודר ונערך אלמא יש לו דמים: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו לפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה שם בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שבר את רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי או דילמא חדא חדא אמדינן ויהבינן ליה נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק ורפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה צער ובשת מיהת דכל חדא וחדא יהיב ליה דהא הו"ל צער ובושת ואת"ל כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מהו מי אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה תיקו: וכתב הרא"ש לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד וכו' עד כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו. וכתב עוד ואת"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כוליה פירוש ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא אמדוהו מהו וכו' תיקו ומסתברא דכמאן דגבו דמי לפי מאי דפרישית דאין נפקותא אלא לפי עילוי שומא פרטים לכללים למה יעשה שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל סימא את עינו ולא אמדוהו וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד ואם תפס הניזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו וכתב ה"ה מתוך לשון רבינו נראה שמ"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער וריפוי ובושת דכל אחת אלא למעט מן הנזק והשבת דכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקים אלא הרי הוא בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים לפיכך פירשו בתוס' דאע"ג דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימינן כולהו בהדדי ונ"מ דשומא שנעשה על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושין לכל אחת בפני עצמה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר ואיפשר שאף זו דעת רבינו ז"ל וזו בעיא בפרק החובל ואמרינן את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולן ונפיק ופסק כאת"ל וכן דרך רבינו בתלמוד עכ"ל וכיון דהתוספות והרא"ש והרשב"א ז"ל מסכימים לדעת אחת והרמב"ם איפשר שאינו חולק עליהם הכי נקטינן:
יב סָעִיף יח כשב"ד מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן וכו' בסוף פ' החובל (בבא קמא צא.) אהא דתנן מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ת' זוז א"ל רבי תן לי זמן ונתן לו ובגמרא ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן:
יג סָעִיף יט וכאשר ידונו בית דין על החובל צריכים לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו וכו' פטור בעיא דאיפשטא בפרק החובל (שם):ומ"ש אבל בבושת א"צ אמוד וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש שהרי אפילו רקק בו בלבד חייב בושת פשוט הוא:ומ"ש לפיכך צריכים לידע במה הכהו וכו' פשוט הוא.
יד סָעִיף כ כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול בפ"א מהלכות חובל וכתב עליו הראב"ד יפה אמר ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו ב"ה או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכים אחר החזקות כאן שראו העדים שחבל ואין דרך אבן קטנה לחבול חבלה כזאת לא כל שכן שיהא נאמן בשבועתו עכ"ל:ומ"ש וברזל אין צריך אומד וכן' מפורש בר"פ הנשרפין (סנהדרין עו.) לענין מיתה וכ"ש לענין נזקין וכתב ה"ה בפ"א מהלכות חובל ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקל שאינו מחודד כלל אומדים אותו כשאר דברים כמו שמפורש שם עכ"ל:
טו סָעִיף כא החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים משנה בפרק החובל (בבא קמא צ:):ומ"ש בשם הרמ"ה שאינה הלכה וכו' נראה שטעמו מדאמרי' עלה בגמרא (צא:) ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו' ומסיק אלא תנאי היא דתניא אמר ר' אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' אלא זה שציער עצמו מן היין וכו' משמע ליה להרמ"ה דבשום דוכתא לית הלכתא כרבי אלעזר הקפר והרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל פסק כסתם מתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו:
טז סָעִיף כב המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור בדיני אדם וחייב בד"ש והוא שלא נגע בו וכו' עד חייב בתשלומי בס"פ החובל (בבא קמא צא.).
יז סָעִיף כג כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן וכו' בפ"ב מהל' חובל:
יח סָעִיף כד (כה) המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור נשבה בו הרוח והגביהה את בגדיו ונראה כערום ובא אחד והוסיף בהפשטו חייב בבושת וכו' עד כמי שמבייש המלובש ברייתא וגמרא בפרק החובל (בבא קמא פו:):ומ"ש בשם ר"י ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא במרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת וכו' כן הכריחו שם התוס' וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות חובל שכן דעת הרשב"א ז"ל אבל מדברי רש"י אינו נראה כן אלא בכל בושת פטור וכתב ה"ה שכדעת רש"י נראה מדברי הרמב"ם ואינו מוכרח וכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל:
יט סָעִיף כו ביישו כשהוא ישן ומת שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם בפ"ג מהל' חובל וכתב ה"ה שטעמו משום שהיא בעיא בפרק החובל (שם) ולא איפשיטא:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שהוא פטור טעמו מפורש בפסקיו שם שהוא מפרש סוגיא דהתם לומר דבעיין איפשיט' לפיטורא וכ"נ מדברי התוס' שם:
כ סָעִיף כז ישן שבייש פטור משנה בפרק החובל (שם:):
כא סָעִיף כח המבייש את השוטה פטור את החרש חייב בברייתא שם ולקמן בסמוך יתבאר שאינו דומה המבייש חרש למבייש פקח: המבייש את הגר והעבד חייב כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל והגר הכי משמע בסוגיא בפ' החובל (בבא קמא פח.) והעבד שם (פז.) פלוגתא דרבי יהודה ות"ק במשנה וידוע דהלכה כת"ק דמחייב: המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ברייתא וגמרא שם (פו:): ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל:
כב סָעִיף כט (ל) רקק בחבירו חייב במשנה בפרק החובל (בבא קמא צ.): ומה שאמר אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור שם בגמרא ולקמן בסימן זה כתב רבינו דין המבייש את חבירו בדברים: וכתב הרמב"ם ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלימה ובו' עד אין לו חלק לעוה"ב בפ"ב מה' חובל וכבר נתבאר בטור י"ד (סי' רמ"ג):
כג סָעִיף לב שאלה לאדני אבי ז"ל על ת"ח שביישוהו בדברים וכו' סוף כלל ט"ז:
כד סָעִיף לג כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים מנדין אותו עד שיפייס המבוייש כראוי לפי כבודו כך כתב הרא"ש בפרק החובל בשם רב שרירא וכתב עליו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו עכ"ל. וכ"כ עוד הרא"ש בכלל ק"א וז"ל שנו חכמים ביישו בדברים פטור אמנם נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר כפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הענין וכן יעשו ב"ד בכל ענין לפי הראייה הכל לפי המבייש והמתבייש עכ"ל. ובמרדכי פ' הזהב כתוב שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו (ד). מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז המקנטר את חבירו אינו מומר או עבריין או כיוצא בזה אפילו דלא אמר כמוך בפירוש הוי כאילו פורש וראיה מספ"ב דמציעה (לג.) בעא רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך וכו' וגם ראיה על הא דרמיז רמיזא קלא דממזרות הוי כאילו פירש להדיא עכ"ל. וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן בסימן רנ"ז בשם ספר אגודה דכל הקורא לחבירו כממזר דינו כקוראו ממזר : כתב עוד שם על ראובן שהוציא ש"ר על שמעון ואשתכח שיקרא נראה דאינו חייב לפייסו בממון אע"ג דיורד עמו לחייו שהורע חזקתו גרמא בעלמ' היא ואם ירצה שמעון שלא להתפייס ולנטור לו איבה אינו איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה ובמרדכי פרק ד' מיתות דמייתי ירושלמי אהא שלא יהא המוחל אכזרי הדא דתימא שלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וטעמא רבא אית ביה לע"ד דדילמא אינש שמע באפיקי קלא בישא ולא שמע דפייסו ולא נפיק האי גברא מידי חשדא: כתב עו"ש בסימן רס"ה על מי שתבע עלבונו מחבירו על שחשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון דלא מיחייב מידי. דין הקורא לחבירו ממזר או עבד בפ"ק דקידושין (כח.) ועיין במרדכי פרק החובל כי האריך בדבר ועיין בתשובת הרא"ש ראש כלל ק"א ובתשובת הרשב"א סי' שפ"ו ותתנ"ה. הטוענת על ראובן שקראה נפקת ברא והוא טוען עליה שמבזה שוכני עפר במרדכי פרק החובל. דיני נחבל עי' בטור זה סי' י"ו. דין איש ואשה שחבלו זה בזה בתשובת הרשב"א סי' תקמ"ח. דיני חבלה במרדכי פרק הגוזל בתרא. פרק המניח (כח.) אמרינן נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה פטור וכתב המרדכי משמע דה"ה משרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב: מי שחירף את חבירו והזכיר לו וכו'. עיין בהגהות מרדכי פרק החובל:
כה סָעִיף לד כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להם נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים וכו' עד כפי מה שיראו הדיינים שראוי להשתלם בפ"ג מהלכות חובל: כתב ה"ה מה שכתב הרב שדמים אלו מכל מה שהמזיק חייב חלקו עליו קצת מן המפרשים שפירשו שאינם אלא דמי בושת בלבד ועוד חייב לו בשאר דברים וכן פירש רש"י בפרק המניח:ומ"ש וכמה הוא משלם וכו' לשון הגמרא בפרק המניח (בבא קמא דף כז:) לבעיטה ה' לארכובא ג' לסינוקרות י"ג ופירש הרב סינוקרות קיבוץ אצבעותיו ורש"י פירש פירוש אחר וזה נכון:ומ"ש תקע חבירו בכפו וכו' זה כתוב בפירוש מה ששנינו בפרק החובל (בבא קמא צ:) התוקע לחבירו נותן לו סלע אבל יתר מפרשים פירשו בקול באזנו שתקע בו קול גדול ופ"א המכה כנגד אזנו והר"א פי' בכפו והדין כת"ק דמתני' דהחובל וכן הלכה כדמוכח בפרק ד' וה':ומ"ש סטרו וכו' מפורש במשנה פרק החובל כל זו הבבא:ומ"ש כל אלו הסלעי' הם מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת וכו' מפורש בפרק ד' וה':ומ"ש בד"א במכובד וכו' חילוק זה מכל האמורי' מתקע חבירו ע"כ מפורש במשנה בפרק החובל כת"ק דר"ע אבל הג' הראשונים אינם מפורשים אם הם במכובד דוקא ודעת הרב להשוותן ונכון הוא עכ"ל ה"ה ז"ל:ומ"ש רבינו ורב אלפס כתב שאלו הדמים הקצובים אינם אלא בשביל הבושת והצער וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל בשמו בפרק המניח אבל בנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב בלשון הזה הא דקאמר לרכובה ג' וד' קא מפרשי רבנן דהני דמי צער בלחוד הוא לבר מדמי בשתו ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא ומסייע להאי מימרא ממעשה דחנן בישא דלא חייבוהו אלא פלגא דזוזא ואנן הכי ס"ל עכ"ל הרי בהדיא שהסכימה דעתו לדעת הרמב"ם ז"ל והכי נקטינן וכ"ש דאוקומי ממונא הוא ומיהו ה"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול אבל אם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול ביותר משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת וכ"נ מתוך לשונו דלא איירי בהכהו בחוזק ביותר:
כו סָעִיף לה שאלה לרב האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה וכו' מה יעשו באותו החובל:
א סָעִיף א אסור לאדם וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ג) פריך בגמרא חובל בחבירו דע"כ בממון נדון אם כן ביטלת לא יוסיף פן יוסיף שהוא אזהרה למכה חבירו משמע דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו אבל לא יוסיף לגופיה אתא שלא יוסיף על מנין הארבעים וכן על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד כדאיתא בספרי ס"ל לא יוסיף מ"מ ומייתי לה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ"ג) וכדפרש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ה דחובל וז"ל אסור לאדם לחבול וכו'. שנאמר לא יוסיף להכותו אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא ק"ו למכה את הצדיק אלמא דלא יוסיף קאי על הכאת החוטא שלא יוסיף על האומד ואיסורא הוא דנפקא לן מק"ו כדכתב להדיא בפי"ו מה"ס אבל דלקי במכה צדיק לא נפקא לן אלא מפן יוסיף וכדברי רבינו ורש"י שכתב בחומש לא יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו עכ"ל רצונו לומר מקרא דכאן נפקא לן אזהרה למכה את חבירו והוא מדכתיב פן יוסיף דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואין בזה שום מחלוקת דכולהו מודו דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו וכדכתב רבינו: ומ"ש רבינו ואם הקפידה תורה וכו'. הוי כאילו אמר ועוד אם הקפידה תורה וכו' כלומר עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ועוד אפי' אין בו לאו זה מ"מ למדנו איסור דבר זה בק"ו דאם הקפידה תורה וכו' ואח"כ אמר שכל זה אף בהכאה שאין בה חבלה וכ"ש שאסור לחבול בחבירו:
ב סָעִיף ד ומ"ש ואם הכהו מכה שאין בה ש"פ וכו' בפ' אלו נערות אהא דפריך ח"ב ביטלת לא יוסיף מתרץ איכא לקיומיה כגון שהכהו מכה שאין בה ש"פ בכל החמשה דברים כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לה בושת כן פי' רש"י:
ג סָעִיף ה ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו וכו'. כן כתב הרמב"ם לשם ובפי"ו מה"ס וכתב ב"י ותמיהני למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפי' אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה ש"פ שאע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפי"ו מה"ס לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מחובל הזכיר של אחרים עכ"ל ונראה לי הא דנקט עבד חבירו אינו אלא כדי לומר דבהכאה שאין בה ש"פ אפילו הכה בעבד חבירו לוקה דאילו בעבד שלו אין חילוק שהרי אפילו בהכאה שיש בה ש"פ נמי לוקה כיון דאינו משלם כדלקמן בסי' תכ"ד ס"ד גם הרמב"ם לזה נתכוין שכתב פ"ה דחובל דאפילו הכה עבד של חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה וכו' דבא לומר אבל בעבד שלו לוקה אפילו יש בה ש"פ גם בסוף פי"ו מה"ס נראה מלשונו דבעבד של חבירו קאמר דלוקה בהכאה שאין בה ש"פ כיון שאין בה תשלומין אבל יש בה ש"פ אינו לוקה ומשלם וקיצר שם וכתב בסתם עבד דנסמך עמ"ש תחלה בהלכות חובל דבעבד של חבירו דוקא קאמר והכי משמע פשטא דמתניתין פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) דתנן והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דממילא שמעינן דכיון דפטור מתשלומין א"כ חייב מלקות ומהרו"ך היפך הקערה על פיה ואמר דבעבד כנעני שלו פטור ממלקות אפי' אין בה ש"פ ואם יש בה ש"פ פטור לגמרי מתשלומין וממלקות והבין מ"ש הרמב"ם פ"ד מחובל דהחובל בעבד כנעני שלו פטור היינו לומר פטור מתשלומין וממלקות וליתא דהרמב"ם לא איירי לשם מדין מלקות אלא מתשלומין בלחוד קאמר דפטור אבל מלקות ודאי חייב אפי' יש בה ש"פ כ"ש בשאין בה ש"פ דכיון דבעבד שלו ליכא תשלומין א"כ פשיטא דחייב מלקות וכדפרישית ודוק:
ד סָעִיף יב אסרו בחדר וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) קאמר אין דמהדק ליה באנדרונא וע"ל בסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה בס"ד:
ה סָעִיף יג גילח שער ראשו וכו'. הכי אסיקנא התם (דף פ"ו) דאפי' יודע לרקד ולנענע בשער ראשו אינו נותן לו שבת זה אלא א"כ סכו בסם שאין סופו לחזור אבל בגילוח שסופו לחזור כיון שלא ביטלו משאר מלאכה אינו חייב ליתן לו שבת זה דנענוע שער ראשו כיון שסופו לחזור:
ו סָעִיף יד ומ"ש סכו בסתם וכו' פי' כיון דאין סופו לחזור איכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא ואית ליה צער דהבקעים בראשו מכאיבים לו מחמת חוזק הסם וריפוי דצריך לשלם לרופא לרפאות אותן הבקעים ושבת דהיה יודע להרויח בריקוד ונענוע שער ראשו ובושת אין לך בושת גדול מזה ונמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם שכתב ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו עכ"ל אבל גירסת ספרים שלנו שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעי מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני משמע דמחמת הכאב שבראשו עד שיתרפא מהבקעים לא מצי מחוי וכן פי' רש"י וס"ל דהנענוע בשעת ריקוד אינו אלא בראשו בין שיש בו שערות או אין בו שערות ואין כך דעת הרמב"ם ורבינו אלא הנענוע בשערות הוא ולא הוי גורסים ולא מחוי מהנהו קרטופני אלא ולא מחוי בלחוד:
ז סָעִיף טז ואפי' חסרו כשעורה מעור בשרו וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל וז"ל לפי שהעור אינו חוזר אלא צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל ה' דברים וכתב ה"ה וההיא סוגיא דהחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים עכ"ל ואינני מבין דבריו דאי בחובל בבתו של אחרים קאמר הלא מפורש התם דלר' יוחנן דהלכה כמותו דוקא אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה והרי בידו למכרה הוי של אב אבל לא פצעה בפניה אע"ג דאפחתה מכספה הוי לדידה וכן פציעה דלא אפחתה מכספה לא זכה בה האב ולדידיה הוי וא"כ בחובל לחבירו אין חילוק פצע בפניו או שלא בפניו כל שנעשה מקומו צלקת חייב בכל ה' דברים ואי בחובל בבתו הקטנה קאמר הלא מפורש התם בברייתא בתרייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ובקמייתא תני בה החובל בבתו קטנה פטור וע"ש:
ח סָעִיף יז וכיצד משערין וכו' עד שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם וכו' כ"כ הרמב"ם רפ"א דחובל ואיכא לתמוה בפרש"י בדיבור הראשון פרק החובל שכתב אהא דתנן נזק כיצד סימא את עינו וכו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה הוא יפה וכו' דכתב רש"י וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי עכ"ל וכך הביאו נ"י וקשה דהא בסוגיא קאמר דבעי למישיימיה כעבדא משמע דבעבד כנעני קאמר וכן פי' הרא"ש והכי מוכח להדיא בהא דקאמר תניא רבי אליעזר אומר עין תחת עין ממש וקאמר רבה דהיינו לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכן פי' רש"י להדיא גבי פגם דשיימין בשפחה כנענית ונראה דודאי גם רש"י מודה בכך אלא דמ"מ כיון דאיכא דזילא ביה מילתא למישיימיה כעבדא כדאיתא התם בעובדא דההוא חמרא דקטע לידא דינוקא אמר ליה אבוה דינוקא לא בעינא דזילא בי מילתא אי בעי ניזק דלישיימוהו לפחות כאילו היה מוכר עצמו לעבד עברי שיוצא בשש הרשות בידו דהא פשיטא דעבד כנעני דנמכר לעולם דמיו מרובין מע"ע הנמכר לשש והשתא המזיק נשכר בשומא זו בשנישום כע"ע שנמכר לשש בלחוד והיינו כשהניזק זילא ביה מילתא זה נ"ל דין אמת וצדק ולזה נתכוין רש"י בפירושו: פר"י כששמין הצער וכו'. כ"כ התוס' בשמו פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) בד"ה צער דמאי וכתבו עוד (רבינו שמשון בר אברהם חלק עליו ורבינו כתב דכך היא מסקנת הרא"ש ונראה דטעמו משום דבתשובה כלל ק"א סי' ב' כתב תחלה פר"י ואח"כ כתב ורבינו שמשון דחה אותה ראיה שהביא ר"י וכו' ואח"כ כתב ועתה יראה לומר אע"פ שר"ש דחה ראיית ר"י מ"מ סברת ר"י נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמי לגרמא בנזקין מידי דהוה אבושת וכו' וס"ל לרבינו דמדכתב הרא"ש במסקנתו דר"ש דחה ראיית ר"י וכתב עוד אע"פ שר"ש דחה ראיות ר"י מ"מ סברת ר"י היא נוטה לפטרו מלשלם צער בתר הכי דדמי לגרמא בנזקין אלמא דהרא"ש מסקנתו כר"ש דאין לפטרו מצער דבתר הכי אלא דכתב ליישב דעת ר"י דאע"פ דאמת הוא כדדחה ר"ש לראיית ר"י מ"מ ר"י יש לו להחזיק סברתו מטעם דדמי לגרמא בנזקין ודוק ובזה נתיישב דל"ק מה שהקשה ב"י לדברי רבינו דבתשובה זו משמע דכר"י ס"ל דליתא אלא כדס"ל לרבינו: לא אמדוהו וכו' והרמב"ם כחב וכו' ולא נהירא וכן הסיג עליו הראב"ד. בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ה) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רבי יהודא אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכ"א שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי פירוש הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי אף במחמת המכה ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרווייהו וכתבו התוס' והרא"ש בשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמר לקמן אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו ופסק רבינו כרבנן קמאי דבמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה פטור מתרווייהו והרמב"ם סוף פ"ב דחובל פסק דמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ותמהו עליו דהא לא כמאן דאף ר"י לא קאמר אלא דבמחמת מכה חייב בריפוי ופטור משבת אבל שלא מחמת המכה מודה דפטור אף מריפוי ולכך אמר ה' המגיד דט"ס הוא וצריך להיות אינו חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו מיהו דוחק גדול הוא לשבש כל ספרי הרב וקרוב לומר שהרמב"ם היה גורס בדת"ק עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ולפי זה ניחא הא דרב יהודא אומר אף מחמת המכה וכו' דמלשון אף משמע דא"ל רב יהודא לרבנן קמאי כי היכי דס"ל בשלא מחמת מכה הכי נמי לדידי אף במחמת המכה דחייב בריפוי ופטור משבת ובאידך ברייתא קתני מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וליתן לו שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפוא ירפא פי' שנה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים שעלו בו והקיש הכתוב שבת לריפוי יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק וקאמרינן עלה אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא פי' קס"ד דרק לא אתא אלא למעט שלא מחמת המכה משבת דגבי שבת הוא דכתיב רק למעטו אבל ריפוי כיון דשנה בו הכתוב משמע דמקרא מלא דיבר הכתוב לחייבו אפילו בשלא מחמת המכה והשתא קשה דלמה לי קרא בשבת הא פשיטא הוא כיון דלא שנה קרא בשבת ולא מיחייב בשבת בעלו בו צמחים אלא מהיקשא דשבת לריפוי לא הקישן אלא מחחת מכה דאיירי ביה קרא גופה אבל בשלא מחמת מכה דריפוי גופיה אינו אלא מריבוי מדשנה הכתוב בריפוי א"כ בשבת דלא שנה בה הכתוב אין לחייבו אלא במחמת מכה במה שהקישו הכתוב ומהדרינן מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא וכו' יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק פי' מיעוטא דרק לא איצטריכא לשבת שלא מחמת מכה וכדקאמרת אלא איצטריכא ליה להיכא דעבר על דברי רופא ולמעטו גם מריפוי אבל בדלא עבר על דברי רופא אלא שהעלו צמחים אף שלא מחמת מכה חייב לרפאותו מדשנה הכתוב ברפוי אבל משבת פטור דלא הוקש שבת לריפוי אלא במאי דאיירי גופא דקרא כשעלו מחמת מכה אבל לא קאי היקשא בשלא מחמת המכה דלא שמעינן ליה אלא מריבויא בריפוי גופיה כדפי' ולא איצטריך מיעוטא דרק להכי אלא אתא לפטרו מריפוי היכא דעבר על דברי הרופא זהו הדרך הישר ליישב בו דברי הרמב"ם וב"י כתב מה שכתב ואין דבריו נ"ל ע"ש: עבר על דברי הרופא וכו'. היינו ברייתא דבסמוך דקאמר תלמודא איצטריך קרא דרק להיכא דעבר על דברי הרופא כגון שאכל דבש ומיני מתיקה והעלה מכתו גרגותני פי' בשר מת דאפילו הכי אינו חייב לרפאותו אבל העלו צמחים שלא מחמת המכה בלאו קרא דרק פשיטא הוא דאינו חייב לרפאותו כך הוא לדעת רבינו אבל הרמב"ם ס"ל דהסברא הפוכה דבעלו צמחים שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ובעבר על דברי הרופא מזיד פושע בנפשו הוא ואינו חייב לרפאותו: בושת הכל לפי המבייש וכו'. משנה ר"פ החובל ודברי רבינו כפי' רש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ג דחובל אבל בפ' אלו נערות (מ') במשנה דתנן איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פירש"י אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב ואפשר דבאונס ומפתה דוקא קאמר רש"י אבל הר"ן בפרק אלו נערות הביא לשון רש"י והשיג עליו ואמר וז"ל ובודאי דבמילי אחרינא הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה עכ"ל ס"ל דהסברא הפוכה אבל הרמב"ם ורבינו ס"ל דאין חילוק בין בושת דחובל לבושת דאונס ומפתה דגם לשם כתבו כלשון שכתבו כאן עיין בפרק ב' דהלכות נערה ובא"ע סי' קע"ז: הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו'. מימרא דרבא פ' החובל (בבא קמא דף פ"ה) ובסמוך סעיף כ"ב כ' דאם לא הכהו ולא אחזו ותקע באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש ע"ש: ומ"ש בשם הרא"ש דוקא בסתם בני אדם כ"כ לשם התוס' בחד שינויא ופסק הרא"ש כהך שינויא: קטע ידו ולא אמדוהו וכו'. שם בעיא דרבא ולענין נזק ודאי אין חילוק דאפילו אמדוהו כל חדא וחדא אינו משלם כ"א דמי כולו שהרי בכל אבר ואבר שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שחרשו ויצטרפו כל אבריו יחד שאינן עולין אלא דמי כולו ולענין שבת נמי פשיטא דאינו משלם כלום דכיון דחרשו ומשלם לו דמי כולו כמאן דקטליה דמי ושוב אין לו דמי ה"א בגירסת ספרים שבידינו וכפרש"י אבל הרא"ש כתב בהיפך דלענין שבת פשיטא שנותן לו שבתו שבין הכאה להכאה כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא וכו' וכמ"ש רבינו בשמו וצ"ל דלא היה בגירסתו כמאן דקטליה דמי אבל בתוס' כתבו כפרש"י דנזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו והכי מסתברא ולא קמיבעיא ליה לרבא אלא לענין צער וריפוי ובושת ולכאורה משמע דקמיבעיא ליה אם צריך לשלם לו צער ריפוי ובושת על כל אבר ואבר בפ"ע או לא ישלם לו כלל דהא קא יהיב ליה דמי כולי בהדי הדדי לאחר שחרשו והכי משמע מדברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך דמפרש כך אבל התוס' הקשו כמה קושיות וס"ל דפשיטא דצריך לשלם צער ריפוי ובושת על כל מכה ומכה בפני עצמה ולא מיבעיא ליה אלא אומדים הכל ביחד וכו' וכמ"ש הרא"ש ואסיקנא את"ל בלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי פי' ישומו כאילו עשאן כולן ביחד לפירוש התוס' והרא"ש אמדוהו מהו וכו' ואסיקנא בתיקו ופסק הרמב"ם והרא"ש דבלא אמדוהו לא יהיב ליה אלא דמי כולו כאת"ל אבל באמדוהו פסק הרמב"ם כפי שיטתו בבעיא דלא איפשיטא דאין גובין ואם תפס אין מוציאין מידו אבל הרא"ש פסק כיון דאמדוהו כמאן דגבוי דמי וכמו שפסק רבינו דנותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכבר השיג עליו מהרש"ל דאין לנו לפשוט מה שנחתם בתלמוד בתיקו אלא דינו כשאר תיקו שבתלמוד וכמו שפסק הרמב"ם לפי סברתו דאם תפס אין מוציאין מידו אבל לפי דעת ר"י והרא"ש דבספיקא דדינא אפי' תפס מוציאין מידו והכי נקטינן הכי נמי אפי' אמדוהו אינו משלם לו צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא כאילו עשה את כולן בבת אחת דכל ספיקא דדינא קולא לנתבע וחומרא לתובע: ומ"ש הרמב"ם כתב וכו'. פי' הרב המגיד דהאי שכתב ואם תפס הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה קודם שחבל בו כלל דאם כן היאך אמר דאם תפס דמי האברים ודמי כולו כמו שהיה בריא אין מוציאין מידו דהא ודאי מפקינן מיניה אלא ר"ל דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו אבל מ"ש בתחלה אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד האי דמי כולו פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה וק"ל:
ט סָעִיף יח כשב"ד מגבין לנחבל ד' דברים וכו'. נקט ד' דברים משום דריפוי דהוא תקנה למזיק אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו כדכתב הרמב"ם בפ"ב דחובל ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ז אבל שאר ד' דברים מחייבין אותו ליתן מיד והא דמחלק רבינו בין בושת דחבלה שאין נותנין לו זמן לשאר בושת דנותנין זמן כ"כ הרמב"ם שם סוף פ"ב ונראה דהכי מוכחא הסוגיא דפריך עליה דר"ע דנתן זמן לאותו שפרע ראש האשה ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות ומשני כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן וקשה דמאי פריך מחבלה אבושת וצ"ל דמדקאמר לחבלות בלשון רבים משמע ליה חבלה ממש וחבלה דבושת ומשני דאין זה אלא היכא דאיכא חבלה ממש התם אין נותנין זמן אף לבושת אבל בבושת גרידא נותנין זמן ודוק:
י סָעִיף כא החובל בעצמו וכו' כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו. נראה דטעמו מדמסיק בפרק החובל (בבא קמא דף צ"א) דחובל בעצמו תנאי היא ומאן דסבר אינו רשאי האי תנא הוא דתניא אר"א הקפר ברבי מת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' ובסוגיא דפ"ק דשבועות (דף ח') משמע דרבנן הוא דפליגי עליה דר"א הקפר וס"ל דקרא דוכפר לא בא על החטא דאפי' נטמא באונס דלאו חוטא הוא לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמ"ש התוס' לשם וכיון דרבנן פליגי עליה דר"א הפקר יחיד ורבים הלכה כרבים:
יא סָעִיף כד (כה) המבייש את הערום וכו'. בפרק החובל תנן המבייש את הערום חייב ובגמ' ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ביישו המרחץ חייב ואינו דומה ביישו בביתו בבית המרחץ לביישו בשוק אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא א"ר פפא מאי ערום דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה ופי' רש"י ערום בר בושת הוא. בתמיה כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת עכ"ל משמע דס"ל דאפילו רקק בו או סטרו פטור דכיון דאינו מקפיד לילך ערום בשוק לאו בר בושת הוא כלל והא דפריך אברייתא ולא פריך אמתני' י"ל ערום דמתני' ערום בבית המרחץ קאמר ולא בשוק אבל ברייתא דתני סיפא ביישו בבית המרחץ וכו' בע"כ דרישא ביישו ערום בשוק קאמר אבל התוס' כתבו וז"ל ונראה לפרש דאמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו וכו' ופריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו וכו'. והנה רבינו כתב תחלה ע"פ פרש"י וכך היא דעת הרמב"ם המבייש את הערום דהיינו דרקק בו או סטרו פטור אבל נשבה בו הרוח וכו' דהיינו דתנן המבייש את הערום חייב וכדאסיקנא בגמ': ומ"ש ור"י פי'. מבואר בדברי התוס' שהבאתי דהא דקאמר תלמודא ערום בר בושת הוא בתמיה היינו לומר דכיון שהוא ערום לא משכחת ליה דמביישו בהפשטת הבגדים דאם הוא ערום היאך הערימו וז"ש רבינו בשם ר"י אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדי' לא משכחת להו בושת בכה"ג דכיון שכבר הוא ערום היאך ביישו במה שהערימו וגילהו הלא אינו לבוש בגדים אלא ערום בלא לבוש הוא וקשיא לי לפרש"י והרמב"ם אהא דתנן לשם (בדף צ') א"ל ר"ע לא אמרת כלום החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש בגמרא דבחבלה דבושת קאמר וה"ק ל"מ בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו דפשיטא דאי ביישו ביה אחרים דלא מפטרו בהכי אלא אפי' חבלם וכו' א"כ מאי פריך הכא ערום בר בושת הלא אע"ג דאדם רשאי לבייש את עצמו מ"מ אחרים שמביישים אותו חייבים וי"ל דערום שאני דכיון דמבזה את עצמו כ"כ שהולך ערום בשוק אינו מקפיד כלל על שום בושת משא"כ בהך דר"ע דמיירי בקצת בושת דומיא דההיא אשה שגילתה את ראשה בלחוד: ומ"ש נשבה בו הרוח וכו' וכן הגביה בגדיו לירד לנהר וכו'. שם אסיקנא הא דתניא ביישו בבית המרחץ חייב שביישו על גב הנהר ופי' רבינו כגון שהגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר ואתא הוא ודלינהו טפי וביישיה ומהרש"ל פי' שע"ג הנהר מקצתם ערומים ובא זה וגילהו חייב ואינו דומה לגילהו בשוק שכולם לבושים עכ"ל:
יב סָעִיף כו ביישו כשהוא ישן ומת וכו'. שם (דף פ"ו) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת ופי' רב זביד דמיבעיא ליה משום כיסופא פי' חפיית פנים הוא והא מית ליה ולית כיסופא א"ד משום זילותא שמזלזל בו בפני רבים ואע"פ שלא שם על לבו והא אוזליה ופשטה דמשום זילותא היא דאי משום כיסופא היא קשיא הא דתני רבי חרש וקטן יש להן בושת וכי קטן בר כיסופא ודחי לה תלמודא קטן ה"ט כדאמר רב פפא דמכלמי לימ ומיכלם ה"נ דמכלמי ליה ומיכלם רב פפא אמר הכי קמיבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והא מיית ליה א"ד משום בושת משפחה ופשטה מהך ברייתא דר' דמשום בושת משפחה הוא דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמכלמי ליה ומיכלם וכדתניא וכו' משמע דרב פפא דחי לה דלא איפשיטא בעיין ואע"ג דתניא קטן דמכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר דלא מיחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמו מיחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה ומיכלם מיחייב תרתי משום בושת דידיה ומשום בושת דבני משפחה ותמיה לי טובא דבתוספות משמע לשם דמברייתא מוכח דבעיין נפשטה דלא מיכלם אין לי בושת כלל אפילו דבני משפחה וכ"כ הרא"ש והא ליתא למאי דפירש' ונראה דס"ל דמדלא קאמר תלמודא דבקטן יש לו בושת אלא במכלמי ליה ומיכלם מכלל דבדלא מיכלם ליכא בושת כל עיקר אפילו דבני משפחה מיהו פשט הסוגיא לא משמע הכי וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דחובל דבעיין לא איפשיטא והכי משמע מדקאמר תלמודא אאוקימתא דרב זביד דלא מצינן למיפשט בעיין דאיכא למימר כדרב פפא וכיון דאדרב פפא מייתי סייעתא מברייתא ואפילו הכי קאמר דלא מצינן למיפשט מידי אלמא דמברייתא ליכא למיפשט בעיין וכן עיקר נ"ל:
יג סָעִיף כט רקק בחבירו חייב. משנה (דף נ') רקק והגיע בו רוקו ובגמרא אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו לא וליהוי כי ביישו בדברים אמרי במערבא משמיה דרב יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכולם ונראה דדוקא בסתם אדם קאמר דפטור ברקק בבגדו כי היכא דבושת דברים אינו אלא בסתם אדם דאינו בת"ח קנסינן ליה ליטרא דדהבא וה"נ ברקק בבגדו ונתכוין לרוק בו הוי זילותא לת"ח וחייב והכי איתא בנדרים ס"פ ר"א אומר פותחין (דף ס"ו) ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי. עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקה אלבושיה ושריה א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא קא מיכון א"ל מירק על מאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא מיהו ודאי דלא קנסינן ליה ליטרא דדהבא אלא היכא דאפקיר ביה דהיינו חוצפא ואפקירותא אבל רקיקה בבגדו דאינו אלא זילותא וביוש בעלמא לא אלא חייב קצת לפי ראות עיני הב"ד ולפי מה שהוא אדם חשוב שרקק בבגדו.
יד סָעִיף לד כתב הרמב"ם יש הכאות רבית וכו' פ"ג דחובל וכתב בהג"מ לשם ע"ש א"ז היינו לעני שבישראל אבל אחר הכל לפי המבייש והמתבייש ע"כ וכן כתב נ"י על שם הרמ"ה אבל דעת הרמב"ם ונמ"י ע"ש הרא"ש והר"א הלוי הוי איפכא דדוקא בגדול שבישראל ועיין באשיר"י: ומה שכתב ובכללן הוי דמי הצער והריפוי וכו' רש"י בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ז) לא פירש כן אהך דלרכובה שלש וכו' וז"ל הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבושת לפי שגדולה בושת מכח הארכובה מדחיפת היד לבעיטה ברגל חמש לסנוקרא אוכף של חמור שהכה בו את חבירו י"ג סלעים לבשתו לבד חיוב שאר דברים עכ"ל ודעת רש"י היא דאי בכללן גם שאר דברים קשיא מ"ש צער ושבת וריפוי דמכה זו יותר מזו והכי משמע מהא דת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו' ומייתי ליה לקמן סימן תכ"ב אבל הרמב"ם נשמר מקושיא זו ולכן כתב דעיקר הקנס הוא תשלומי הבושה אלא דבכללן הוה נמי דמי הצער והריפוי והשבת: וכמה הוא משלם הבועט בחבירו משלם ה' סלעים. פי' הבועט ברגלו וכן הוא במימוני להדיא ונראה דהסופ' השמיט מדברי רבי מלת ברגלו וצריך להגיהו: ומ"ש קבץ אצבעותיו. הוא פי' סנוקרא דלא כפי' רש"י: ומ"ש תקע חבירו בכפו. משנה פ' החובל (בבא קמא דף צ') התוקע לחבירו נותן לו סלע ר"י אומר משום ר"י הגלילי מנה ופסק כת"ק אבל רש"י פי' התוקע לחבירו הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת עכ"ל כלומר לבד חיוב שאר דברים וכמו שפירש בפרק המניח: ומ"ש סטרו כלאחר יד וכו'. משנה פרק החובל סטרו נותן לו ר' זוז לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז וכיון דסלע הוא ד' זוז א"כ ר' זוז עולה לחמשים סלעים וד' אמות זו עולה למאה סלעים ופי' סטרו בסתם הוא שהכהו בפס ידו על פניו על הלחי וסטרו על פניו כלאחר יד הוא שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר ולפי פי' השני שפירש הערוך דסנוקרת הוא שהכהו כלאחר יד כמ"ש בהג"מ משמו צריך לומר דאין זה אלא בהכהו כלאחר ידו בשאר מקומות שבגופו אבל סטרו על פניו כלאחר ידו ק' סלעים הוא דמשלם: ומ"ש צרם אזנו וכו'. משנה שם: ומ"ש והסלע יש בו חצי דינר וכו'. הכי אסיקנא התם דסלע מדינה תנן דאין בו כסף כי אם חלק שמינית מסלע צורי והשאר הוא נחושת וא"כ כשנתחייב ק' סלע מדינה אינו משלם כי אם השמינית בכסף דהיינו י"ב סלעים ומחצה כסף נקי ושאר ז' חלקים הוא נחושת: ומ"ש דרב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים וכו'. כ"כ נ"י ע"ש רב אלפס בפרק המניח וצריך לומר דכך היו גורסים בספר רב אלפס אבל בגירסתינו בספר רב אלפס נראה דעתו כדעת הרמב"ם וכ"כ בהגהת מיימוני לשם דהכי ס"ל לרב אלפס דהוי דמי הכל וכדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י ואפשר ג"כ לומר דמ"ש אלפס קמפרשי רבנן דהני דמי הצער בלחוד הוא לבר מדמי בושת ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא וכו' עכ"ל האי דמי הכל שאמר אין בכללו אלא צער ובושת שהזכיר קודם זה דקמפרשי רבנן דדמי צער בלחוד ולא דמי בושת ורבנן אחריני אמרי דדמי הכל הוא של צער ושל בושת ואינו ר"ל דמי כל ה' דברים כך היא דעת הרא"ש ונ"י בהבנת דברי האלפס נ"ל:
א סָעִיף א וכ"ה לקמן סי' תכ"א בדברי הרא"ש וע"ל סי' שפ"ח אם המוכה הולך לקבול לפני אנסין אם יש לו דין מלשין וע"ל סימן כ"ו אם יוכל אח"כ לחזור ולקבול עליו לפני דייני ישראל ועיין לעיל סימן ד' וסי' ס' וסי' צ"ז אימתי מותר להכות אדם שיקבל עליו דין ועיין בא"ה סי' ע"ד וסי קנ"ד מדין המכה אשתו וכתב מוהר"ם מריזבורג דיש חרם קדמונים על המכה חבירו וצריך שיתירו לו הקהל חרם של העבריינים קודם שיצרפו אותו למנין עשרה ולכל דבר שבקדושה ע"מ שיקבל עליו כל מה שירצו ב"ד ואין חילוק בין אם יצוה המוכה או לאו יתירו הקהל לעצמן עכ"ל:
ב ובמרדכי פרק החובל ע"ב ואפילו לא תקע באזנו אלא אם הכה על הכותל נגד אזנו ונתחרש חייב אם אחזו ודעת המרדכי פ"ג מהלכות חובל כדעת ר"י.
ג עיין בי"ד סי' רמ"ג כל דין המבזה ת"ח ואם דנין דין ת"ח בזמן הזה, כתב בתשובת בר ששת סי' רי"ו המבזה ת"ח ונתחייב לו ליטרא זהב ועמד הת"ח ונתן הליטרא של זהב לשר העיר עשה שלא כהוגן וע"ש ועיין בי"ד סי' רמ"ג כתבתי תשובה זו באריכות וע"ש. כתב בתשובת בר ששת סי' צ"ד בא' שקילל כהן יש לחייבו יותר מאילו קילל איש אחר וע"ש ולעיל סימן כ"ו.
ד סָעִיף ד וכתב ב"י לעיל ס"ס א' דמכות מרדות מדרבנן קאמר דהא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל ה' וכתב מהרא"י בסימן רי"ב דהוצאת דיבה וש"ר שאדם מוציא על חבירו הוא בכלל ביישו בדברים דפטור מממון אבל מנדין אותו עד שיפייסנו וכו' וכ"ה בת"ה סימן ש"ז:
ה סָעִיף ה וכתב שם ודוקא שאומר אתה עושה כמו ממזר או בכה"ג אבל אם בדרך תנאי ותשובה כגון שא"ל אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר עלי דבריך בזה יש לתרץ דבריו שר"ל שאם לא יתברר עליו אתה כמו ממזר שהוא חצוף ושקרן וכה"ג אבל אם תברר כשר אתה עכ"ל ובספר הזהר ס"פ משפטים כתב באחד שקרא לחבירו כרשע ואתא לפני ר' אליעזר ופטרו מאחר שקראו כרשע ולא רשע ממש וע"ש שהביא ראיות לדבריו וכתב מהרי"ו סי' כ"ח באחד שקרא לחבירו מבייש הנשים ואמר שכוונתו שמביישן בדברי' ופסק שטענתו טענה וע"ש וראיה מתשו' ר' אביגדור על אחד שקרא לחבירו פסול דיוכל לתרץ דבריו ולומר פסול מחמת קורבה קאמר וכן אם קראו בן הזונה יכול לומר פונדקית אמינא עכ"ל וע"ש אבל מוהר"ם מריזבורק פליג וכתב על אחד שקרא לחבירו כנען דלא יוכל לתרץ דיבוריה וכ' מהר"ם מריזבורק על אחת שיצאה עליה קול שזנתה בטבריה וצווח לה אחד טבריה טבריה לא מיקרי ביוש בפרהסיא ולא הוי ביוש כולי האי ומ"מ צריך לבקש ממנה מחילה וכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"א סי' א' אע"ג דהקורא לחבירו ממזר מדינא דתלמודא סופג ארבעי' כדאיתא פ"ק דקדושין (כ"ה.) מ"מ בארץ הזאת אין פוסקין כן והולכין אהר המנהג וכ"ש במקום שהשני התחיל בגידופין וע"ש שהאריך בזה גם במרדכי פ' ההובל ע"ד האריך בדין הקורא לחבירו ממזר ומהרי"ו כתב סי' קס"ה א' קובל על חבירו שהלשינו או גנב לו הואיל ועשה דרך קבלה אין עונש בדבר כ"פ מוהר"ם מריזבורק מ"מ נראה דצריך לישבע שכוונתו לא היה לבייש עכ"ל ובמרדכי פ' החובל ע"א וששאלתם על לאה שטענה שראובן קראה נפקת ברא והוא אומר להד"ם וטעין עליה שהיתה מבזה שוכני עפר והיא השיבה להד"מ ופסק דאילו היה עדים בדבר היה לו לקנסו כפי ראות עיני ב"ד אבל אם אין עדים בדבר אינו חייב לישבע דלא נתקנה שבועת היסת על זה וכן על חירוף שוכני עפר אילו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת אבל עכשיו שכופרת פטורה בלא שבועה אמנם אם ירצו הקהל להפיס דעתן יתנו חרם בב"ה על עצמן שיודו עכ"ל וכתב מהרי"ו סי' כ"ה דוקא על דבר חמור כגון שוכני עפר אבל על שאר ביושים אין נותנין חרם להפיס דעתן ופטורין אם כופרים וע"ל סי' פ"ד אם מחרימים ע"ש ועוד האריך במרדכי פרק החובל ע"ד בדין המדבר שם רע על שוכני עפר שהוא עון גדול וצריך לקבל עליו תשובה בתעניות ובמלקות ובממון ע"ש ובתשו' הרשב"א סי' תתנ"ה ובמרדכי פ"ב דיומא ע"ב שהאריך בדין זה וכתב מוהר"ם מריזבורק בנימוקיו דהמחרף מתים צריך להשתטח על קבריהם והיינו כשהוא קבור בסמוך בעיר ששולחין שם מתיהם לקבור אבל אם היו קבור במרחקים א"צ לילך שם אלא דין שישלח שם שלוחו ויקח שם ב' מן העיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ובהגהות מרדכי דף נ"ג ע"ד האיש שקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם אותו האיש מלשין אין בזה שום אשם דאמרי' פי' ד' מיתות (סנהדרין נב.) כמאן קרינן לרשע בר צדיק רשע בר רשע כו' מתירין לו נידויו ע"י י' שבציבור וע"ש בזה כתב בנימוקי מוהר"ם ראובן אומר על שמעון ששמע שזקינתו היתה שפחה ועדים העידו ששמעו כן מאחר שאין כאן עדות ברורה הרי אינו אלא הוצאת לעז וחייב דין או נידוי אבל אי איכא עדות ברורה פטור וכתב עוד אשה שהוציאה לעז על חברתה דינה כאיש לכל דבר ואם אינו רוצה בעלה שתתבזה אשתו יפדה אותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וכתב עוד שם על א' מעיד שקרא ראובן לשמעון בן הזונה ואחר שקראו ממזר מצטרפים לענין שקראו בן הזונה דבכלל מאתים מנה מיהו אין לו דין עליו כקורא לחבירו ממזר דדילמא קראו בן הזונה שאמו זנתה כשהיתה פנויה אך צריך הוא להכזיב עצמו ולהשתטח על קבר אמו ומ"מ הכל לפי המבייש והמתבייש וכתב עוד האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל לוקה מ' וכן אם קראו עובר על חרם או מלשין או גנב הוי כקראו רשע ויורד עמו לחייו פי' ר"י דמותר להכותו דעבר על לאו דלא תונו אבל טמא או כלב או שאר חירופין אין בהם דין אלא צריך לפייס את חבירו וכו' וכתב עוד המלעיג או מלעיב דברי חכמים לוקה וקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן ב"ק (צ.) פרע ראש האשה נותן לה ד' מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה על כל מנה מלקות א' וע"ל סי' ב' מה שכת' מזה וע"ל סי' ל"ה לענין ביושים וקטטות אפי' פסולי עדות נאמנים ועי' בתשו' הרשב"א סי' שפ"ו מעשה באחד שהוציא קול עבדות על משפחה כשירה ונידוהו כל גדולים כדאמרינן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וע"ש שהאריך בתשובה שנים שביישו זה את זה מי חייב ע"ל ס"ס תכ"א:
ו סָעִיף ו ולא נהירא דמאחר דרבינו והרא"ש כתבו בשם רב אלפס דפליג ארמב"ם ולדבריו הסכים הרא"ש הכי נקטינן דאינהו הוי בקיאי טפי בגי' ספריו:
ז בתשו' מהרי"ו סימן כ"ה פסק האחד שחבל בחבירו להלקותו בב"ה בין מנחה למעריב דהמגביה יד על חבירו נקרא רשע וחייב מלקות וגם הוצרך לעשות לו מחילה וגם פסק ליתן ממון זקוק כסף אם הוא עני יתן לו ואם הוא עשיר יתן לעמלי תורה וכ"פ גדול א' על א' שתלש שערו של חבירו ופסק ליתן לו זקוק כסף אמנם אם יש מנהג בזה הכל לפי המנהג ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני ב"ד שחטא החובל אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון כמו שנתבאר ריש סי' זה גם לא מצינו מדינא שיתן לעמלי תורה אלא עבדינן כמו שכתבו הגאונים וכמו שכתב הרא"ש וכמו שנתבאר לעיל בסימן א' ריש ספר זה עוד כתב מהרי"ו בתשובה סי' פ"ז באחד שהכה חבירו ומת ואמדוהו שלא מת מחמת המכה ופסק דלא מהני אומד זה רק לפטור מגלות אבל מ"מ הרי הכהו ודינו כמו שכתב בתשו' דלעיל גם ילך על קברו ויבקש ממנו מחילה והוא בספק רוצח:
א סָעִיף א אסור לאדם שיכה לחבירו כו' עד קטע ידו הוא ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל: ומ"ש עובר בלאו שנאמר פן יוסיף כן כתוב בש"ע ונראה דר"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אבל במיימוני כתב שם שנאמר לא יוסיף ותרווייהו ל' הפסוק הוא בסוף פ' תצא והיה אם בן הכות הרשע וגומר ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה וגו' וגם רש"י פירש שם בפירוש החומש ז"ל פן יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו ע"ש ועיין בלשון הרמב"ם: ומש"ר ואם הקפידה תורה בהכאת רשע כלומר שלא להכותו יותר על רשעו דהכתוב בהכאת רשע מיירי ונ"ל שרבי' ניחא ליה למילף מיתורא דקרא פן יוסיף דאי לאו יתורא דקרא הו"א דילמא לא הקפידה התורה כ"כ כ"א בהכאה יתירה על המלקות דכבר נלקה דאז יש בו סכנת מיתה משא"כ בהכאה גרידתא ואע"פ שהוא קרא יתירה מ"מ כיון דכתיב ברשע הוצרך רבי' לסיים ולכתוב ואם הקפידה בהכאת רשע כו' וק"ל והרמב"ם ניחא ליה ללמוד מדכתיב ולא יוסיף שהוא לאו גמור וגם רבי' לא למד הלאו מפן יוסיף אלא משום דכתיב עכ"פ לא יוסיף ארשע דמזה למד דגם פן יוסיף דקאי אעלמא לאו הוא וכדי של"ת איך נלמד מלא יוסיף דכתיב ברשע לפן תוסיף דקאי אצדיק מש"ה כתב דצד ק"ו יש בו וכיון דגלי גלי ודוק: ומכיצד קטע ידו כו' והלאה הוא ל' הרמב"ם בהל' חובל ע"ש:
ב סָעִיף ב אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בפרק ד' מיתות מייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה:
ג סָעִיף ג והחובל בו חייב בה' דברים כו' משנה ר"פ החובל ובגמרא ילפינן כולהו מקראי ע"ש: צער וריפוי ובכלל ריפוי תוס' מזונות בימי חליו וכ' ר"ן בשם ירושלמי ריש החובל:
ד סָעִיף ד לוקה כיון שאין בו חיוב ממון אבל אם יש בו חיוב ממון אינו לוקה בגמרא פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ה) ושם פריך מ"ש חובל מכל התורה כולה דקיי"ל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרי ביה מילקי לקי ואינו משלם ומשני שאני הכא דרבי קרא לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון עכ"ל וע"ל ריש סימן תכ"ד שם קאמר דתרתי ממון ומלקות לא עבדינן ביה דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ולא בשתי רשעיות:
ה סָעִיף ה ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו כו' כן הוא ג"כ בכל דפוסי הרמב"ם בפ"ה דחובל ועד"ר.
ו סָעִיף ו כיצד קטע ידו או רגלו כו' והא דלא אמרי' דיקטע ידו ממש כמשמעות הקרא יליף שם בגמרא מכמה קראי: הכהו על ידו וצבתה כו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק החובל ורמב"ם פ"ב מחובל:
ז סָעִיף ז הכהו על ראשו כו' עד וכתב וא"א הרא"ש ז"ל כ"כ הרמב"ם שם והוא מגמרא דפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו:)
ח סָעִיף ח הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראוהו שום אדם כו' כ"כ הראב"ד שם ופי' בש"ע דההכאה לא ראוהו בני אדם העומדים שם וגם לאחר זמן לא תוודע ההכאה כיון שחבלתו היא בין ברכיו מקום שאין נראה והצריך שני תנאים לשלא יתחייב בבושת מפני שהבושת תלוי בידיעת בני אדם ממנה בשעת הכאה או בהתוודע אח"כ המכה וכבר כתבתי מזה לעיל ס"ס פ"ז ע"ש:
ט סָעִיף ט אין כאן אלא בושת פי' הראב"ד שם ודוקא במקום שרואין:
י סָעִיף י אינו נותן לו אלא צער כו' ודוקא כשאין רואין דאילו יש רואין חייב גם בושת וכ"כ המ"מ ונקטינהו רבינו והרמב"ם שם בכה"ג כדי להמציא מקום דחייב זה ולא חייב זה:
יא סָעִיף יב וכתב א"א דוקא כו' כ"כ שם בפסקיו: הוה גרמא בניזקין וכיוצא בזה כתב לעיל בסגירת בית חבירו ולא דר בו בסימן שס"ג בשם הרא"ש: (יג)
יב סָעִיף יד גילח שער ראשו כו' סכו בסם כו' נותן לו כל ה' דברים כו' בב"ק דף פ"ו סכו נשיא דלא הדר נותן לו כל ה' דברים צער דאית ליה קרטופני ברישיה מצווחי מהני קרטופני ריפוי דבעי אסוותא שבת דהוי מרקד כי כוביא דבעי מחוי גווני רישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת גדול מזה ופי' רש"י נשיא סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא קרטופני ביקעי ביקעי חטטין מצווחי ליה מכאיבי ליה מחמת חוזק הסם דבעי לאסויי צערא דהנך קרטופני דבעי אחוי מראה נענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שירפא הנך קרטופי לא מצי אחוויי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך עכ"ל והנה מלשונו משמע שהנזק הוא חסרון השער והוא שייך אפילו בגילוח שער ראשו והשבת נותן לו מחמת שאינו יכול לעשות מלאכתו דהיינו נדנוד ראשו בשביל הבקעים והחטטים שבאו לו מחמת הסם ולא מחמת שאין לו שערות בראשו לנדנד בהן שהרי לא הזכיר רש"י שעושה בשערות שבראשו וכן מוכח לשון הגמרא דקאמר ולא מחוי מחמת הני קרטופני ולא קאמר מחמת שאין לו שערות גם צריך לומר כן כיון שנותן לו נזקו על שנפחתו דמיו בשביל חסרון השער שלא יחזרו לגדל לעולם וכדפירש"י אם כן איך שייך ליתן עליה שבת ורבינו והרמב"ם שכתבו לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו צ"ל דל"ד קאמרי אלא ה"ק שגם בהיות השער בראשו רגיל לעשות מלאכתו בו שאין השערות מעכבין עליו מביעשות מלאכה זו בגווני דרישא דיכול ג"כ לעשות זה בשערות ראשו ומש"ה צריך ליתן לו נזק. וגם שבת ולא כ"ר דנותן לו נזק משום דזה פשוט ולא כתב אלא שאר ד' דברים הבאים מכח זה הסם דאף שאין כוונתו כ"א להשיר השער דהיינו נזק מ"מ נמשכים על ידו גם חיוב שאר ד' דברים והשתא א"ש דלא כתב שבת ברישא בגילח לו השער דודאי ע"י גילוח שערו אין לו שבת וביטול מלאכת נענוע דראשו כנ"ל מוכרח ע"פ מ"ש לפרש דברי הרמב"ם ורבינו אם לא שנאמר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא והוא יותר דוחק ודוק:
יג סָעִיף טו ואפילו הפיל את שינו כו' כ"כ הרמב"ם שם:
יד סָעִיף טז החובל בחבירו וקרע העור כו' רצה לומר בקריעת העור חבל בחבירו וסיים הרמב"ם כו' [עיין בבית חדש שהביא לשון הרמב"ם ותמיהת הרב המגיד עליו] ואפשר לומר דבבת עם אביה דוקא קאמרי שאינו מקפדת עמו בשאר מקומות ומה שכתב רבינו לפיכך החובל כו' ה"ק ולפיכך אפי' לא חסר עורו אלא קריעה ג"כ חייב:
טו סָעִיף יז וכיצד משערין הה' דברים כו' שם דף פ"ג ע"ש: כאילו היה עבד נמכר ר"ל כאילו היה נמכר להיותו עבד עברי (כן פירש"י ונ"י ר"פ החובל אבל הרא"ש כתב דשיימינן ליה כעבד כנעני דנמכר לעבד עולם כן חסרון אברו הוא לעולם משא"כ בעבד עברי דאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו לכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר מכדי שעולה הערך כששמים אותו בפעם א' ע"ש) ואפי' אם הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבותו זה משלם בכלל בושת שהרי שיימינן הכל לפי המתבייש אבל לענין נזק הכל שווין וק"ל: כמה היה יפה קודם שחבל בו כו' ושומא זו להקל טפי ממה שהיו שמין דמי שיווי היד לחוד לקטוע היד עבדו דודאי הרואה עבדו שנם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים ולהקל בכל השומות אנו למדין מוביער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה כ"כ הרא"ש ר"פ החובל וע"ל סימן שצ"ד: וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' שמין עבד נוקב כו' בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט י"מ דהוה כאילו כתב ולכאורה נראה דאם הי' עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין כו' אבל מיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא כו' אבל יותר נראה דמ"ש והוא דבר מועט ר"ל דמחשב מועט כנגד קטיעת ידו אבל מ"מ צריך לשלם לו כאילו קטע רגל דעבד דעלמא וכדמסיק הרא"ש דאל"כ הו"ל מיד דמ"ה הוה דבר מועט מפני שמחמתו יהיה יותר קבוע במלאכתו וכמ"ש אח"כ אלא ודאי לא כיוון הרא"ש לזה אלא כוונתו לומר בתחלה דבקטיעת יד עבד נוקב מרגליות צריך ליתן לו הרבה מפני שמלאכתו בידו ולא ברגלו ואח"כ חזר ופי' דבריו דלאו דבר מועט ממש קאמר גם נראה לדקדק כן מל' הרא"ש ורבינו שכתבו ז"ל אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד שלם כו' מדכתבו והיתה ולא כתבו ואז שומתו פחותה כו' ש"מ לאו בכל ענין שומתו פחותה דיש אדון דיש לו עבד נוקב מרגליות ומדקדק ג"כ ברגל עבדו טובא כדי שיהא ראוי לכל מה שיצווהו וא"כ ק' למה סתם וכתב תחלה דשומתו מעט אלא מאי נגד שומת ידו קאמר ודוק: צער אם קטע ידו וכו' אומדין מי שנכתבה ידו כו' ז"ל המשנה ר"פ החובל אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול כו' ופירש"י כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל בהדיא ע"ש דין י' ובגמרא דף פ"ה צער במקום נזק היכי שיימינן (פירש"י היכי שקטע ידו ונתן לו דמים היכי שיימינן את הצער הלא יש לקצצה בשביל הדמים שנטל) כו' עד אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם עכ"ל הגמרא ובזה דברי רבינו מבוארים שדימה זה למי שידו מוכתבת למלכות שמוכרח לקצצה כמו כאן שזה קטע יד חבירו בסייף וכתב יד תחת יד אלא שדרשינן ליתן דמים כנגד הקציצה ודמי היד כבר נתן ועליו ליתן עוד דמי צער וכיון שזה המוכה צערו כבר נעשה שכבר נקצצה ידו לא מחמירינן על המזיק לשלם מה שאדם רוצה ליטול ולהצטער כך: והיכא שכואו בשפוד כו' נראה מדברי הרמב"ם כו' עד"ר: פירש ר"י כששמין הצער שמין כו' בפרק נערה כ"כ ע"ש והביאו הרא"ש בפרק הכונס: ורבינו משולם כתב שמשלם הכל צ"ל ר' שמשון כי כן כתב שם באשר"י בשמו בפרק הכונס וגם בתשובותיו ומפני שכתב שם דברי ר"י וראיותיו וכתב עליו דברי ר' שמשון שדחה ראיותיו משמע דהסכים לר"ש ומש"ה כתב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועד"ר: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר כו' שם דף פ"ו פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר כן: ומ"ש ואם חסרו אבר כו' כל זה שם והרא"ש כתב עליו כדברי רבי': ומ"ש שמין אותו לאותה מלאכה כו' פי' לענין תשלומי שבת דכתב דינו דמשלם לו כשומר קישואין ע"ז קאמר דאם בעל מלאכה הוא מוסיפין בשבתו ולעיל סי"ז איירי רבי' בנזק שנותן לו כל דמי ידו ורגלו ועליו כתב בשם הרא"ש דלפעמים אין שמין אותו מה שמיוחד למלאכתו אלא כשאר בני אדם וק"ל: כיצד משערינן הריפוי אומדין כו' ברייתא שם דף פ"ה ע"א: כתב הרמב"ם כו' בפ"ג מהל' חובל כ"כ וכתב שם המ"מ דהוא דבר פשוט דהרי לא חייבתו התורה אלא ליתן דמי רפואתו ושבתו והרי הוא נותן וגם מוכרח דין זה מדין עלו בו צמחים שכתב אח"כ דאם צריך ליתן תיכף בע"כ היה נפטר מהצמחים דעלו בו אח"כ ע"ש: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו בגמרא פריך ע"ז שלא מחמת מכה צריכה למימר מאי שלא מחמת מכה שעבר על דברי הרופא ואכל מה שלא היה לו לאכול ורבי' שכתב בסמוך עבר על דברי הרופא כו' תני והדר מפרש כ"כ ב"י: והרמב"ם כתב חייב כו' והראב"ד השיג כו' שם בפ"ב ועבד"ר: וצריך לשכור לו רופא כו' שם דף ע"ב וז"ל הגמרא שם ואי אמר ליה אסייך אנא א"ל דמית עלי כאריא ארבא ורבי' לא כתב ה"ט מפני שהטעם דאומן שאינו מקבל שכר כו' מספיק לזה ולאומר יש לו רופא שירפאך בחנם ב"י. ואי אמר תן לי שכר הרופא כו' פי' אף אם יאמר קוץ עמי קצבה כמו שנותנין לרופא וכ"ש אם יאמר תן לי מה שצריך לרפואה מידי יום ביומו דשייך ה"ט ועוד טעם אחרינא דשמא פושע בנפשו כדי ליטול מהחובל טפי וכ"כ שם בגמרא ורבי' קיצר וק"ל: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו' ר"פ החובל: ומש"ר שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל כו' כן פרש"י בפ' החובל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל וכ"כ בש"ע וכ"כ ר' עובדיה בפ' המשניות שפי' זה עיקר אבל רש"י פי' בפ' אלו נערות (כתובות דף מ') דבינוני שבייש בשתו מרובה מאדם מזולזל שבייש וכתב ר"ן שם דפירושו מוסכם במילי אחריני אבל לא באונס ומפתה ע"ש וע' בא"ע ר"ס קע"ז: וגם המתבייש לפי מה שכבודו שם דף פ"ו ע"א דלפי גדולת המתבייש שיימינן ג"כ: הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו כו' אבל תקע באזנו בלא אחיזה ונתחרש ע"י כך פטור מד"א ברייתא דף צ"א וככ"ר בסמוך בצעק לו באזנו: אבל אם הוא בעל אומנות כו' כ"כ גם התוס' בדף פ"א אמימרא דרבא והביאו ראיה מהא דתנן בערכין דחרש נודר ונערך אלמא דיש דמים דהתם בבעל מלאכה איירי: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו כו' מפני שיש במימרא זו חילופי גירסאות ולהן צורך לביאור מש"ה אכתוב בהן בקצרה ז"ל הגמרא שם בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו כו' עד ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי א"ד אדא חדא אמדינן ויהבונן ליה נ"מ דבעי למיתב לה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חד וחד לא יהבינן דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה כוליה צער ובושת מיהא דכל חד וחד בעי למיתב ליה ואת"ל כיון דלא אמדוהו קיהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי אמדוהו מהו כו' עד תיקו והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו תימא בשלמא נזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה הוא בכלל דמי כולו אלא דריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ואכתי ק' דמאי קמיבעיא ליה למה יפטור מריפוי צער ובושת בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקוטע ידו דאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ג"כ ריפוי צער ובושת כו' עד ונראה לר"י דפשיטא ליה דמשלם צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא דקמיבעיא ליה אם הקטעת יד ורגל וסימת עינו וחרשת אזנו היו בד' ימים זא"ז מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל פעם אחת ואומדין הכל ביחד א"ד שמין כל אחד בפני עצמו ונ"מ שעולה השומא טפי כששמין כל אחד בפני עצמו עכ"ל התוס' וגירסת התוס' תפס הרא"ש לעיקר ע"ש דף קל"ט ע"ד והן הן ג"כ דברי רבינו ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל ואת"ל כיון דלא אמדוה יהיב ליה דמי כולו פי' ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא (ור"ל דהלכתא כאת"ל דגמרא) אמדוהו מהו כיון דאמדוהו כגבוי דמי א"ד כיון דמיחסרא גוביינא לא תיקו ומסתברא דכמאן כגבוי דמי לפי מאי דפרישות דאין נפקיתא אלא לפי עילוי שומת פרטים לכללים למה יעשו שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל והנה רבינו כתב הדינין ע"פ פסקי הרא"ש דבלא אמדוהו ביני וביני פסק דנותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת והאי דמי כולו לאו דווקא דמי שוויו קאמר דהא לענין שוויו דהיינו נזק וגם שבת אין נ"מ בין שומא אחת לשומות הרבה אלא לשון הגמרא הנ"ל נקט דמי כולו ור"ל גם הריפוי והצער והבושת אומדין הכל ביחד בשעה ששמין דמי נזקו ושבתו וסתם רבינו תחלה ואח"כ פירשו כמ"ש בשם הרא"ש ואח"כ כתב בפשיטות באמדוהו בין מכה למכה דנותן לו כפי מה שאמדוהו כמסקנת הרא"ש וכתב עליו דברי הרא"ש כדי ללמדנו למה פסק בספיקא דאיבעיא להוציא וליתן לו דמי כל אבר דה"ט כיון דאין כ"כ נ"מ מש"ה מסתברא לומר שלא לעשות שומא חדשה גם מבואר במ"ש מתחלה דנותן לו דמי כולו כו' וכמ"ש אבל הרמב"ם ס"ל דהו"ל ככל איבעיות דלא נפשטו דלכתחלה אין מוציאין ואם תפס תפס וכמש"ר בשמו בסמוך ומדלא הביא רבינו דברי הרמב"ם במ"ש שם (בלא [ברישא] לפלוג אדברי הרא"ש שהביא רבינו ש"מ דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל כפי' הרא"ש בזה והמ"מ נסתפק בדברי הרמב"ם בזה ועד"ר שם כתבתי ביאור לדברי הרמב"ם במ"ש ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו דר"ל בדמי כולו מותר דמים שהיה שוה אחר שנקטעו איבריו ובזה א"ש דכתב דאין מוציאין מידו אבל אינו ר"ל דמי כולו כמו שהיה שוה בריא דא"כ איך יניחו בידו כל תפיסתו שתפס דמי איבריו בפרט ובכלל. ומה שכתב רבינו בשם הרא"ש דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר פי' אינו ר"ל דאף שיאמדוהו אחר שנתחרש כל הניזקין בשומא אחת ביחד כמה היה שוה קודם שנתחרש וכמה שוה עתה דיעלה זה לשומת כל אבר ואבר בפני עצמו דז"א מן הסברא וגם המ"מ כתבתי לשונו בדרישה כתב בפשיטות דאין דומה דמי שומת נזק דכל אבר ואבר בפני עצמו לשומתן יחד אלא ה"ק אף לאחר שנתחרש ל"מ להגמרא אי ישומו גם נזק ושבת דכל איבריו יחד אלא על נזק ושבת לא קמיבעיא להגמרא כמו אריפוי וצער ולא כהרמב"ם דס"ל דכשאומדין אחר שנתחרש קמיבעיא להגמרא אי שמין גם הנזק דאיבריו כל אחד בפני עצמו וז"ש בסוף ז"ל ואם תפס הניזק נזק דכל אבר כו' משמע דבלא תפיסה אין נותנין לו אפילו הנזק כ"א בשומת הכל יחד ועד"ר שהארכתי בביאור דברי המ"מ ע"ש: אין מוציאין מידו הרמב"ם לטעמיה דס"ל בכל ספיקא דתלמודא דמהני תפיסה ומה שלא גילה רבינו כאן דעת הרא"ש דלא ס"ל כוותיה ולא מהני תפיסה כמש"ר לעיל בשמו בסימן שפ"ח ושפ"ט לפי שלהרא"ש אפילו בלא תפיסה גובה הכל מדין וכנ"ל ואע"פ שהרמב"ם מיירי כשכבר חזרו ואמדו ג"כ דמי כולן מ"מ כיון דאומד שחזרו ואמדו דמי כולן יחד ללא צורך היה ושלא כדין אנו הולכין אחר הערך שאמדו על כל מכה ומכה וק"ל:
טז סָעִיף יח כשב"ד מגבין כו' אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' שם דף צ"א אהא דתנן שם מעשה באחד שפרע ראש האשה ובאה לפני ר"ע וחייביה ת' זהובים ויהיב ליה זמן ופריך הגמרא ע"ז והאמר ר' חנינא כו' [עב"ח שהביאו] ומדקאמר כי לא יהבינן זמן לחבלות כו' ולא חלק בחבלות גופא דעל ג' דברים ממנו דהיינו נזק ריפוי ושבת אין נותנין זמן משום דחסריה ממונא ולא על צער ובושת וגם מדמסיים על בושת לחוד ולא כתב נמי צער דג"כ לא חסר לנחבל בממונא ש"מ דס"ל דבחבלה הואיל דמ"מ יש חסרון לנחבל אין נותנין זמן לכל החיוב שבו ודוקא בבושת הבאה מחמת ענין דאין בה חסרון ממון כלל כההיא דפרע ראש האשה נותנין זמן וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב בספ"ב דחובל ז"ל כשפוסקין ב"ד על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל ואם נתחייב בבושת בלבד קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון עכ"ל וכן משמעות סוף לשון רבינו שכתב ואם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' וא"כ ע"כ צ"ל גם ריש דבריו עד"ז שלא יסתרו דבריו זא"ז:
יז סָעִיף יט וכאשר ידונו צריכין לשער כו' שם דף צ"א איבעיא דאיפשיטא הוא דדינא כמו דאמרינן למיתה שנאמר באבן יד או באגרוף אשר ימות בו ואם אין בו כדי היזק כזה אמרינן מכה בידי שמים היא: אבל בבושת א"צ אומד שהרי כו' ר"ל כוונתו דעל חבלה גדולה הנעשית ע"י עץ קטן חייב בבושת כאילו ועשתה אותה חבלה ע"י עץ גדול (וכ"כ בש"ע בסכ"ה) וראיה מרקיקה שחייב בבושת גדול אע"פ שהבושת באה לו על ידי (קנין) [ענין] קטן שעשה בו הרקק וכ"כ הרמב"ם בפ"א דחובל ע"ש ולא כי"מ דדוקא בושת הבאה ע"י מעשה דאין בו ד' דברים חייב בכל דהו ולא בבושת שבאה ע"י חבלה ודוק:
יח סָעִיף כ כתב הרמב"ם אבד כו' שם בפ"א כ"כ: ישבע הנחבל ויטול כו' כתב הראב"ד ע"ז בהשגותיו ז"ל יפה כתב ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בע"ה או שחבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכין אחר החזקה כאן שראו עדים שחבל בו ואין האבן קטנה יכולה לחבול כזאת לא כ"ש שיהא נאמן בשבועתו: דאפילו מחט קטן כו' כן מפורש בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) אפילו לענין מיתה וכתב המ"מ דוקא שהיא חדה והמית בחידודה אבל לא כשהמית מחמת משקלה ע"ש:
יט סָעִיף כא החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אחרים שחבלו בו חייבים כן הוא הגירסא ברוב הספרים ומשנה הוא שם דף ל' וכבר כתבתי מזה לעיל סימן שכ"ב דאף דבמשנה כתב שם אע"פ שאינו רשאי פטור מ"מ בדברי רבינו ל"ג פטור והוכחתי כן ע"ש ור"ל אף שרגיל לחבול עצמו שאינו רשאי ועבר על דעת קונו גם לא חס על כבוד עצמו והו"א שגם לאחרים אין לחוס על כבודו דומה להמבייש ערום דפטור מטעם דלאו בר בושת הוא קמ"ל דאפילו הכי אחרים שחבלו בו חייבים ושם בגמרא דף צ"א מייתי תנאי דאיכא תנא דקאמר דאינו רשאי לחבול בעצמו דקל וחומר הוא מהמצער עצמו מן היין דנקרא חוטא דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כ"ש המצער עצמו בחבלות: כתב הרמ"ה שאינה הלכה כו' שם בגמרא איכא מ"ד דס"ל דמותר לחבול בעצמו וכתב על המשנה הנ"ל דקתני בה אינו רשאי דאינה הלכה אבל גם הרמ"ה מודה דהלכה כאותה משנה במה דקתני בה גם כן דאינו רשאי לקצוץ אילנותיו דהוא נילף מואותו לא תכרות ומש"ה לא מייתי ליה רבינו להרמ"ה לעיל ריש סימן שפ"ב ע"ש מ"ש ואע"ג דרבינו [הביא כל המשנה] לא הביא המשנה אלא ללמדנו דרישא דהמשנה שהבאתי ס"ל להרמ"ה דאינה הלכה אבל באחרים שחבלוהו פשיטא שחייבים במכ"ש לסברת רמ"ה וק"ל ובגמרא שם מחלק דאע"ג דאסור לאדם לקרוע בגדיו על מת יותר מדאי משום אל תשחית לכ"ע חבלה בגופו שרי טפי מפני שזה מעלה ארוכה [וזה אינו מעלה ארוכה] ופסידא דלא הדר הוא:
כ סָעִיף כב המבעית את חבירו כו' שם דף צ"א: אחזו ותקע לו באזנו כו' חייב בתשלומין כבר כתב רבינו לעיל בסמוך וכאן חזר וכתבו לחלק בין אחזו בו או לא ומש"ה סתם וכתב כאן דאפילו אחז בו כו' חייב בתשלומין ולא כתב כמה משום דסמך אמ"ש לפני זה דנותן לו דמי כולו:
כא סָעִיף כג כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר כו' בפ"ב דחובל כ"כ: (כד)
כב סָעִיף כה המבייש את הערום [כו'] נשבה בו הרוח כו' ז"ל המשנה כו' [עב"ח שהביא ל' הגמרא עם פרש"י] בבית המרחץ חייב בית המרחץ בר בושת הוא (פירש"י כולן עומדים שם ערומים) אמר רב פפא שביישו על גב הנהר ע"כ ובתו' הקשה על פירש"י ז"ל וק' לפי מ"ש דפריך אברייתא הו"ל למפרך אמתני' דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש כו' [עיין ב"ח שהביאו] ודע דמש"ר המבייש את הערום כו' עד ור"י פי' כו' כ"כ הרמב"ם ריש פ"ג דחובל ותראה שרבי' לא הזכיר הרמב"ם לכתוב זה בשמו משום דגם דין שלפני זה כתבו בשם הרמב"ם (אע"פ שאינם בפ"א) מדקאמר המבייש את הערום כו' ול"ק ביישו ערום וכל הברייתא יש לדקדק מינה כמו שכתבו התוס' על לשון המשנה דלא איירי שמביישו במה שמערימו לחוד אלא אפי' רקק בו או סטרו אפ"ה פטור וכדעת רש"י הנ"ל ובלה"נ מוכח כן דהא בגמרא הנ"ל אמרו דבערום ובבית המרחץ אין שייך בו בושת דערום וכ"כ המ"מ שם שדעת הרמב"ם כדעת רש"י ולא כדעת ר"י וכן דייק ל' רבי' שכתב על העתקת דברי הרמב"ם ור"י פי' כו' לפלוגתא: ומש"ר ז"ל ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום כו' פטור נ"ל דמלת את ג"כ דייק דאף דהגמרא קאמר ערום בר בושת הוא בתמיה וס"ל דפטור בערום הגמרא לא קאמר את הערום דפטור משמע אף שביישו ברקיקה או בשאר עניינים ומש"ה לא קאמר את משום דמיירי בהפשטת בגדים וק"ל ומכל זה תימה על הב"י שכתב על דברי המ"מ הנ"ל שאין מוכרח שהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י ושכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י עכ"ל בית יוסף וכבר הוכחתי דהרמב"ם כרש"י ס"ל וגם מ"ש וכיון דאפוקי ממונא הוא כו' תימה הלא אדרבה לדעת ר"י מפקינן ממונא במבייש לערום ברקיקה או בהכאה ואם נאמר שהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י לא היה חייב עליהן לכן נלע"ד להגיה וצ"ל לא נקטינן כר"י וקאי אמ"ש לפני זה שהרמב"ם הוא כדעת רש"י אזה כתב דקיי"ל כוותייהו ולא כר"י כיון דאליביה דר"י אפוקי ממונא הוא:
כג סָעִיף כו ביישו כשהוא ישן כו' שם דף כ"ו ע"ב איבעיא בגמרא וס"ל להרמב"ם דלא איפשיטא והרא"ש ס"ל דאיפשיטא לפטור וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
כד סָעִיף כז ישן שבייש פטור משנה שם:
כה סָעִיף כח המבייש את השוטה כו' ברייתא שם: המבייש את הגר ואת העבד כו' רמב"ם שם פ"ג והוא מגמרא דלשם:
כו סָעִיף כט רקק בחבירו חייב משנה שם דף צ' ובגמרא דף צ"א: וכתב הרמב"ם ויש לב"ד בכל מקום כו' בפ"ג מהלכות חובל כ"כ ונראה דגם ארקק בבגדיו שהזכיר רבי' לפני זה קאי קצת ראיה לזה ששם במיימוני כתב להיפך המבייש אח חבירו או שרקק על בגדיו פטור מן המשלימין ויש לב"ד לגדור כו':
כז סָעִיף ל משקל ל"ה דינרי זהב בי"ד סי' של"ד כתבתי בדרישה בשם מהר"מ מ"ן שהוא משקל ל"ו זהובים ע"ש: ויש שתובעין הקנס ועושין פשרה כו' ר"ל ויש נוהגין בקצת מקומות לעשות פשרה אחר התביעה אבל הדיינים כו':
כח סָעִיף לב שאלה לא"א ז"ל על ת"ח שביישוהו כו' בתשובותיו כלל ט"ו דין י' כ"כ: ומסרו גופו פי' לאותו תלמיד מסרו: ותבע ליטרא זהובים ונסתפקת במ"ש הרמב"ם קונסין אותו ליטרא זהב דעלך כו' כן הוא שם בתשובה: יותר גרוע הוא מעם הארץ ומסיק שם תמהתי שלא תבעת עלבון התלמיד על שמסרוהו למלכות וההוצאה שגרמה לו להפסידו במסירה דיני דגרמי הוא (פי' ולא גרמא בנזקין דפטור) וחייבין לשלם עכ"ל:
כט סָעִיף לג מנדין אותו עד שיפייס כו' ע' מזה במרדכי פרק החובל חי' פ"א וק"ה וק"י וע"ל סי' א' סעיף ז': כ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם בפ' החובל וכתב עליו ומסתבר דיותר בשת דברים מבושת של חבלה דאין לך דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו וכתבו רבי' בשמו לעיל ס"ש א' ע"ש: (ל"ד) כתב הרמב"ם יש הכאות רבות כו' פ"ג מהל' חובל כ"כ וע' במ"מ שם: סטרו על פניו פי' הכהו על הלחי: צרם באזנו ניקב באזנו והוא מל' פוגם: והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת והיינו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי יש בו ד' דינרין של פסף וכן מבואר בדברי הר"ן אלא שק"ל מ"ש בסוף דבריו שנותן לו י"ב סלעים ומחצה כסף נקי הלא אף שיוצא בו ידי כסף שיש בק' סלעים לא יוצא בו ידי נחושת וצ"ל שהכסף שבשמינית מחלק צורי הוא קצת יותר מכסף שבסלע מדינה באופן שכשתחלק סלע צורי לת' חלקים כל חלק ישנו סלע מדינה משום שהנחושת אינו חשוב ולכך לא נתנו קצב בכסף ערוב שוב ראיתי בפ"ג דחובל דין י' שכתב הרמב"ם אחר שכתב דין תשלומי המכות הנ"ל ז"ל כל אלו הסלעים הן מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת: לפיכך מי שנתחייב כו' לפי זה י"ל שבימי חכמי משנה וגמרא היה המטבע הנמצא ביניהם של סלע מדינה ומש"ה שיערו בהן ואילו היו אז מטבע של צורי שהן של כסף היו משערין בהן בשיעור כספו שבשל סלע מדינה כי לא היה דעתו מתחלה אנחושת ומש"ה קאמר שבמקום שיש מטבע כסף נקי ישערו לפי הכסף לחוד: ורי"ף כתב שאלו דמים הקצובים כו' כ"כ הרא"ש בשמו פ' המניח אבל גירסת הרי"ף שבידינו אינו כן ומשמע שם בהדיא שדעתו כדעת הרמב"ם ומיהו נראה ה"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול כזה אבל מודה (הרי"ף להרמב"ם) [הרמב"ם עי' בב"י] אם הכהו מכה בחוזק עד שיהיה בה כדי לעשות נזק גדול שישלם ריפוי ושבת עכ"ל ב"י:
ל סָעִיף לה ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א"א הרא"ש ז"ל בסימן א' בסוף הסי' גם לפני זה בס"ד דכתב בשמו דאפי' ריפוי ושבת אין גובין בזמן הזה:
א סָעִיף ה ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה כתב ב"י כ"כ הרמב"ם פי"ו דסנהדרין ונראה שטעמו מדתניא פ"ק דמכות עבד כנעני וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ע"י כותי ומשמע לי שהיה גורס וישראל גולה ולוקה על ידיהם והטעם כתב הרמב"ם משום דישנו בקצת מצות ותמיהני כו' [עב"ח שהביא תמיהת ב"י] עכ"ל ונראה ליישב ולומר כיון דבחבלה היכא דאיכא חיוב ממון ומלקות משלם ולא לקי מגזירת הכתוב כמ"ש בפרישה א"כ ממילא המכה עבדו כנעני מכה שיש בה שוה פרוטה לא משלם שהרי מה שקנה עבד קנה רבו ולמי ישלם וגם לא לקי כיון שגזירת הכתוב בחבלה שלא ילקה וכן משמע מלשון רבי' בסי' תכ"ד שכתב החובל בעבדו כנעני פטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל דין כ"ו ע"ש משמע דפטורמת שלומין וגם לא לקי (מיהו אינו מוכח כ"כ וכמ"ש שם) וכיון שכשמכה מכה גדולה לא לקי איך שייך לומר שכשיכהו מכה בפחות מש"פ מילקי לקי הא יאמר האדון אוסיף לו מכה א' ואפטר הא למה זה דומה למש"ר בי"ד ס"ס נ"ו אניטלו צומת הגידין וחתך אח"כ הרגל למעלה מהם מפני שהוא פוסק בנחתכו רגליה כהרי"ף והוה טריפה החוזר להכשרו ודכוותי' ס"ל להרמב"ם ג"כ בדין זה ואפי' להרא"ש והטור שלא הסכימו עמו שאני התם דתלה בחיות הבהמה אבל הכא ודאי המכות מצטרפות וק"ל:
ב סָעִיף יז והיכא שכואו בשפוד כו' יראה מדברי הרמב"ם כו' ר"ל לא כתב בהדיא כן אלא שיראה כן מדבריו שכ' בפ"ב דחובל ז"ל כמה הוא הצער הכל לפי הניזק יש אדם רך ומעונג מאוד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא הי' מצטער מעט ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז א' מצטער צער הרבה כו' כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר הרי כו' כמה אדם כזה רוצה ליתן כו' עכ"ל הרי ששינה וכתב בבבא קמייתא בצער בלא נזק דאמדינן אם הוא אדם עשיר ואילו נתנו לו כו' משמע דמשערינן כמה אדם רוצה ליקח לצער כך דהיינו ליטול בעד צערו וכל' המשנה דר"פ ובבבא שניה כתב כמה אדם רוצה ליתן להקל ממנו הצער (וכן כתב הוא עצמו שם וכנ"ל אפשר) [ואפשר] דס"ל להרמב"ם דלא אוקמא הגמ' כן כ"א בצער במקום נזק וכ"כ הרא"ש שם מתחלה אחר שכתב האוקימתא הנ"ל ז"ל אבל צער שלא במקום נזק א"א לשום בענין אחר אלא כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער כך כו' עד שלבסוף מסיק דגם בזה שמין להקל וכמש"ר בשמו הרי לפנינו דהרא"ש כתב תחלה דצער כזה א"א לשום בע"א ונראה דה"ט דבשלמא בנזק במקום צער דגזירת המלך הש"י לקצץ ידו בסייף כמו שחתך הוא בחבירו ועיקר הציווי הוא שיחסר ידו והיינו דמי ידו וכיון דכבר נתן לו דמי ידו קיים עיקר גזירת המלך הש"י ותו א"צ לקיים גזירת המלך להשוותו לגמרי אלא אף אם לא נשער כמה יקח אדם לצער נפשו לחתוך אלא כמה יתן להנצל סגי בהכי משא"כ בנזק שלא במקום צער דאם נשער כמה יתן להנצל לא קיים כלל גזירת המלך הש"י שעלינו לעשות כוויה תחת כוויה דהיינו דמי שוויה כמה יקח אדם לכוות נפשו והרא"ש ס"ל דמוביער בשדה אחר למדנו להקל בשומת המזיק וה"ה בזה שלא כ' בהדיא שישומו כמה שיקח אלא ה"ה מה שיתן: ור' שמעון כתב שמשלם הכל וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כב"י שרבינו לא דקדק שבתשובת הרא"ש כלל ק"א סי' ב' משמע שס"ל כר"י עכ"ל ב"י ואני אומר שבודאי לא נעלם מעיני רבי' מ"ש באות' תשובה ואפ"ה דבריו מדוקדקי' שהרי מוכח מדבריו בפ' הכונס שכן היה מסקנתו וכמ"ש בפרישה ואף ששם בתשובה לא משמע כן כבר ידוע שכמה פעמים דברי פסקיו מתנגדי' לתשובתו ובכל מקום שאין מוסכמין הולכין אחר דברי פסקיו וכמש"ר בעצמן לעיל ס"ס ע"ב ועמ"ש שם ואף גם זאת דלא החליט בתשובתו דס"ל כר"י כי שם אחר שכתב דברי ר"י וראיותיו ושדחה ר' שמשון ראיות ר"י [כתב] מ"מ סברת ר"י היתה נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמיא לגרמא בניזקין מידי דהוה אבושת שכל ימיו הוא מתבייש כשמזכירין ליה בושת שיתבייש באותה שעה ואעפ"כ אין שמין אלא הבושת של אותה השעה ול"ד לריפוי דחיתה ונסתרה כמה פעמים דצריך לשלם כל זמן שלא חיתה כל צרכה וכן עלו בו צמחי' מחמת מכה וכן שבת שרואין אותו כאילו הוא שומר קישואין כל זמן משך חליו דשאני ריפוי ושבת שאינם חלים עד אחר מעשה ול"ד לצער ובושת שהם בשעת מעשה עכ"ל התשובה הרי שלא החליט דבריו אלא כתב היתה נוטה כו' ובאמת מ"ש מידי דהוי אבושת לע"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם הבושת דלאחר זמן לאו מעצמה באה מכח הכאתו הראשונה אלא ע"י הזכרה של אותו איש משא"כ צער וריפוי ושבת הנ"ל שכולם מעצמן באי מחמת חבלה והכאה ראשונה וק"ל: ועלו בו צמחים כו' עיין במ"מ שג"כ תמה וכתב זו ששנינו במשנה עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור זהו סתם משנה וגרסינן בגמ' דף ס"ה ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אין חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ור' יודא פליג בריפוי (וכן שם בהמ"מ ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל בשבת וכן הוא מבואר בגמרא בהדיא) דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפילו בשבת (צ"ל בריפוי) דמחמת מכה פטור ואין מי שיסבור דשלא מחמת מכה יהיה חייב בריפוי ובודאי ט"ס הוא מ"ש בספרי הרב חייב לרפאותו וצ"ל אין חייב לרפאותו עכ"ל ובכ"מ שם השיג עליו וכתב ז"ל דא"כ מאחר שכתב הרמב"ם דעלו בו צמחי' שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו (ואע"פ שב"י עצמו כתב שלרבי' צ"ל דתני והדר מפרש וא"כ נוכל לתרץ גם כן להרמב"ם מ"מ נראה לכ"מ יותר מפורש כמ"ש הוא) ועוד שטבע הלשון (שכתב ואינו נותן לו דמי שבתו) מורה דאינו ט"ס דאס כן הול"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו וכתב הוא ז"ל וגס כאן בב"י שצ"ל דהרמב"ם ז"ל גרס בדברי ת"ק שבברייתא עלו בו צמחים מחמת המכה חייב לרפואותו ואינו חייכ ליתן לו דמי שבתו ויש ליתן טעם לדבר ששם בנמ' ממעטינן לרבנן שלא מחמת מכה מדכתיב רק שבתו יתן ורק גבי שבת הוא דכתיב והא דקאמר הגמרא כדתניא כו' אינו מדמה אלא לאוכל דבש כו' שהם מאכל אדם והרופא לא הזהירו שלא לאכלו ולא הוה פושע והברייתא דקתני שאינו חייב לרפאותו מיירי שמיחע הרופא שלא לאכלו והוא אכלו (אבל בעבר על דברי הרופא פטור) וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וכתב עוד שלפ"ז צ"ל שהרמב"ם לא היה גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ע"ש ובב"י כתב קצת בע"א ע"ש וכל זה הוא דוחק לשנות הגירסאות (כ"כ) ועוד דא"כ סתמא דמתני' דקתני בה בשלא מחמת מכה פטור ואירפוי קאי אתיא דלא כרבנן קמאי ולא כרבנן בתראי [וע"ק] דפליגי באגדה אגד יתירא ודכ"ע מכה לא ניתנה לאגדה אגד יתירא (פי' לאגדה ולעטפה ביותר שאז עולין הצמחין מחמת החום וההבל) ומד"ת היה פטור בעלו בו צמחין אלא מיתורא דורפא ירפא ילפינן ליה וס"ל לת"ק כיון דאיתקש שבת לריפוי כי היכי דבריפוי גלי לן קרא ביתורא דחייב בעלו בו צמחים מחמת המכה ה"ה בשבת נמי חייב א"כ כי פריך ורבנן רק ל"ל ומשני לשלא מחמת המכה א"כ מי פליג ליה לת"ק בין ריפוי ושבת וכשם דמיעט רחמנא בעלו שלא מחמת המכה מחיוב שבת דה"ה מיעטה נמי מחיוב ריפוי דהא איתקש ריפוי ושבת יחד ודוק לכן נראה דט"ס הוא ברמב"ם וכמ"ש המ"מ ועיין במגדול עוז שרצה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ודבריו סתומים סתרי דברי הגמרא ונראה דאין להם הבנה: והרמב"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו לבד כו' הרמב"ם שם בפ"ב דחובל דין י"ג כתב לפני זה ז"ל סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו אמדוהו לכל נזק כו' וכמש"ר האי בבא שנייה בשמו וכתב המ"מ שם אבבא דרישא הנ"ל ז"ל מתוך ל' רבינו ז"ל נראה שמ"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער ריפוי ובושת דכל אחד (ור"ל כמו שס"ד דהתוס' שהבאתי לשונם בפרישה דס"ד דהאי דאינו נותן לו דמי כולו דהיינו כדי דמיו ולא הצער והריפוי ובושת דאינן בכלל דמי כולו) אלא למעט הנזק והשבת וכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקין אלא הרי הכל בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים (ר"ל לפי ביאור דברי הרמב"ם הנ"ל תהיה האיבעיא לענין נזק ושבת אי יהבי ליה בשומת הניזקין מוחלקין או בשומת כולן יחד ובגמרא דילן וכתבתי לשונה בפרישה איתא לענין נזק ושבת לא קמיבעיא ליה אלא לענין צער וריפוי ובושת אי משלמין אותן בשומא מוחלקת או בשומתן יחד וז"ש המ"מ וכתב ז"ל) לפיכך פירשו בתוס' דאע"ג כו' והיינו כמ"ש בשם התוס' בפרישה ע"ש ומסיק המ"מ וכתב ז"נ ואפשר שאף וה דעת רבינו ז"ל כו' הא דכ' לשון אפשר ה"ט משום בשלמא התוס' כתבו כן אלא הגמ' דבה מפורשת דהאיבעיא קאי דוקא אצער ריפוי ובושת ועלה מסיק וקאמר בגמ' את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה כולו בהדדי אף דקאמר דמי כולו דמשמעותו הוא דקאי אנזק ושבת דבהו שייך דוקא דמי כולו מ"ט מדקאמר דמי כולו בהדדי ניחא לפרשו דקאי גם אדמי בושת וצער וריפוי הנזכרים כהאיבעיא וקאמר עליהן באת"ל דקיהבינן דמי כולו בהדדי עם הבושת והצער והריפוי ושיימינן הכל יחד דבשעה ששמין לבסוף דמי נזק ושבת דכל אבר ואבר שמין נמי הבושת וריפוי ושבת יחד עמהן משא"כ להרמב"ם דלא הזכיר בדבריו בושת וריפוי ושבת גם לבסוף כ' נותן לו דמי כולו משמע דהאי דמי כולו אנזק ושבת לחוד קאי ומש"ה כתב המ"מ אפשר לפרש ג"כ כדברי התוס' וק"ל ואח"כ אבבא שנייה כתב המ"מ ז"ל אמדוהו לכל נזק כו' זו איבעיא דלא איפשטא שם ומ"ש אלא דמי כולו בלבד ואי תפס הניזק דמי כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ודאי אם דעת הרב במ"ש דמי כל אבר ואבר דמי כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון כדמי כולו שני מאילו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא בטרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו ידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האיברים ודמי כולו כמו שהיה בריא מפקינן מיניה וא"ת א"כ הכל עולה לחשבון א' לא היא דחילוק יש בין שומא א' לשומות הרבה עכ"ל המ"מ ונראה דר"ל במ"ש ודאי אם דעת הרב במ"ש דמי כל נזק כו' לאפוקי אם נפרש מ"ש הרמב"ם נזק כל אבר דנזק ל"ד קאמר אלא ר"ל הצער והריפוי והבושת דכל אבר וכמ"ש המ"מ אדברי הרמב"ם בבבא ראשונה דמ"ש שם ולא אמדוהו בכל ניזק ונזק נותן נו דמי כולו דאפשר שגם דעת הרב הוא כדעת התו' ואצער וריפוי ובושת כ"כ ע"ז כתב דאם היינו מפרשין גם מ"ש בבבא שנייה דאם תפס הניזק נזק כל אבר דר"ל הצער ובושת וריפוי דכל נזקתו א"צ לומר דפי' דדמי כולו הראשון והשני דכ' הרמב"ם לא יהיו שווים די"ל דדוקא אם תפס דמי הצער והריפוי והבושת דכל א' מהנזקין בפני עצמו וגם תפס דמי כל הנזקין כמו שהיה שוה כשהיה בריא אין מוציאין מידו וק"ל ובזה דברי המ"מ מבוארין וכתבתיהו לבקשת התלמידי' לבארם כי דברי הב"י המה קצרים וסתומים ועמ"ש עוד (בדרישה) [בפרישה] מזה שצריכין לומר שמחולקין הרא"ש והטור עם הרמב"ם לפי פי' המ"מ כאם כשאומדים לבסוף דמי הנזקין עצמן אם אומדין כל אבר ואבר בפני עצמו או לא ע"ש:
ג סָעִיף כו ביישו כשהוא ישן כו' ער וא"א ז"ל כתב שהוא פטור ז"ל הרא"ש שם דף ק"ט בעי ר' אבא בר ממל בייש ישן ומת מהו משום כיסופא הוא והא לית ליה כיון שמת מתוך השינה ולא נודע לו בשתו ולא איכסף א"ד משום דזיילי באפי דאינשי הוא והא זיילי רב פפא אמר הכי קמיבעיא ליה משום כיסופא הוא והא לית ליה כיסופא א"ד משום פגם משפחה הוא והא אית ליה ומסקינן מהא ברייתא דתניא חרש ר"מ אומר יש לו בושת ושוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת ל"ק הא דמכלמי ליה ומיכלם והא דמכלמי ליה ולא מיכלם ואיפשיטא מיניה הך בעיא לתרי לישני מכאן דחזינא דמכלמי ליה ולא מיכלם לית ליה בושת אלמא טעמא דבושת לאו משום דזיילי באפי אינשי ולאו משום כיסופא דבני משפחה הילכך ביישו ישן ומת פטור ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה עכ"ל וכן כתב בית יוסף דמה"ט פטור ולכאורה היה נראה דבלה"נ דס"ל להרא"ש דפטור משום דאיבעיא הוא (דאיפשיטא) [דלא איפשיטא] אמרינן דהוא קולא לנתבע וס"ל דבספיקא דדינא ל"מ תפיסה אלא דהב"י כתב האמת שכן מוכח בדברי הרא"ש דס"ל דאיפשיטא האיבעיא וגם מל' רבינו מוכח כן שהרי כ' בשם הרא"ש פטור מוכח דס"ל שלאו ספיקא הוא ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.