א הלכות שמיטה ופרוזבול כל שטר חוב אפילו יש בו אחריות שביעית משמטתו ואפילו משכנתא באתרא דמסלקי:
ב ואפי' אם התנה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית משמט דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה:
ג והשמטת כספים נוהגת האידנא:
ד ואינה משמטת אלא בסופה:
ה וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת שנוהגין בארץ הזאת לגבות שטרות שעברה עליהן שביעית הוי יודע שתמהתי על זה מיום בואי לארץ הזאת וצווחתי ככרוכיא ולית דמשגח בי ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת וא"א לשנות המנהג:
ו ואמרתי מנהג כזה שהוא לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו ואמרו לי כי הרבה יפוי לשון רגילין לכתוב בשטרות שהן מורין על זה שלא תהא שביעית משמטתו ודקדקתי ולא מצאתי שום תנאי ויפוי לשון שיורה על דרך זה:
ז ומה שכתבת שכתוב בשטרות שיוכל המלוה לגבות בכל צד שיוכל בין בדרכים הדתיים בין בדרכים שאינם דתיים אם הוא מתנה לגבות בדרכים שאינם דתיים הרי הוא מתנה על מ"ש בתורה:
ח ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:
ט ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא לר"י היתה בשנת פ"ח ולרש"י בשנת פ"ט והוא עיקר:
י וכל דבר ששביעית משמטתו משמטת שבועתו לפיכך שבועת הדיינין וכיוצא בהן דבר שאם יודה בו שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן דבר שאפי' אם יודה בו קודם שביעית אין שביעית משמטתו גם שבועה שבו אינה משמטת:
יא תבעו וכפר ונשבע לו והגיעה שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו מלוה ומשמטת:
יב כתב בשטר ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אינה משמטת:
יג וכן המלוה לזמן אפי' הרחיב הזמן למאה שנה אינה משמטת והרמ"ה כתב שמשמטת וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינה משמטת:
יד וכן המוסר שטרותיו לבית דין אינה משמטת:
טו וששאלת אם התובע הלך והראה שטר שיש לו על חבירו והיה מתרעם ממנו קודם שביעית שלא היה יכול להשיג ממנו דין ונתנו לו ב"ד הזמנה שיזמין אותו לדין והלך והזמינו ולא הגיע לדין עד שבא שביעית אם יהיה זה כמוסר שטרותיו לב"ד. תשובה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ז"ל המוסר שטרותיו לב"ד דוקא משום דלא קרינן ביה ולא יגוש שא"צ ליגוש שב"ד נוגשין אותו אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא:
טז המלוה על המשכון אינה משמטת והרמב"ם ז"ל כתב דוקא מה שכנגד המשכון אבל המותר משמט וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו משמט כלל :
יז וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כלים אע"פ שצריך להחזירם אינו משמט:
יח וכן ב"ד שגמרו הדין וכתבו איש פלוני חייב לאיש פלוני כך וכך אינו משמט שכל מעשה בית דין כגבוי דמי:
יט הקפת חנות אינה משמטת זקפו עליו במלוה לפרעו לזמן ידוע משמטת:
כ יש לו פרוזבול אינה משמטת:
כא וכותבין אותו אפי' בזמן הזה בכל ב"ד דלית הלכתא כשמואל דאמר אין כותבין אותו אלא בבי דינא דסורא ודנהרדעא פירוש דוקא בית דין הקבוע ומומחה שבדורו אלא בכל בית דין וב"ד יכולין לכתבו:
כב וזה לשונו פלוני ופלוני ופלוני הדיינים מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כ"ז שארצה וחותמים בו ג' הדיינין בין שכתבו בל' דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני וכו' ותתמו בלשון עד כגון איש פלוני עד בין כתבו בלשון עדות כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא ותתמו פלוני דיין ויש מפרשים לא שנא כתיבי בלשון דייני וחתימי בלשון דייני ל"ש כתיבי בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמר לדייני וחתימי סהדי:
כג ואפי' לא נכתב אלא אמר זה הלשון על פה לדיינים מהני:
כד ואין פרוזבול מועיל אא"כ יש לו ללוה קרקע ומיהו אפי' יש לו כל שהוא:
כה אפי' עציץ נקוב מונח על גבי יתדות באויר ואין מקום היתדות שלו סגי ובלבד שיהא העציץ נקוב אפילו אין ללוה כלל ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו כותבין אותו:
כו ואפילו אין לו לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו מזכין אותו ללוה אפילו ע"י אחר שלא בפניו:
כז או משאילו מקום לתנור או לכירים וכותבין לו:
כח כותבין על איש שלוה אם יש קרקע לאשתו וכן על אשה אם יש קרקע לבעלה:
כט חמשה שלוו מאחד די לו בפרוזבול אחד שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ואם לוו בשטר אחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם כותבין פרוזבול על כולם:
ל חמשה שהלוו לאחד כל חד וחד צריך פרוזבול:
לא יתומים שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכים פרוזבול:
לב ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית. נכנסה שנה שביעית אע"פ שאין משמטת עדיין אלא בסופה אפ"ה אין כותבין אותו:
לג פרוזבול המאוחר פסול כגון שעומד בניסן וכתב זמנו מאייר שאינו מועיל אלא לחוב שקדם לו נמצא שבאיחורו מיפה כח המלוה והמוקדם כשר שמגרע כח המלוה:
לד א"ר נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. כתב בעל העיטור שאין הלכה כרב נחמן אלא כסתם משנה שאינו נאמן וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל פסק כר"נ שהוא נאמן ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן וכן אם אומר המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמטני שביעית או הקפת חנות היה או שאר דברים שאין שביעית משמטתו נאמן במגו דאי בעי אומר פרוזבול היה לי ואבד והרמ"ה כתב שהיא נאמן אבל צריך שבועה ואפילו בשבועה לא מהימן אלא באתרא דנהיגי למכתב פרוזבול אבל באתרא דלא נהיגי למכתב פרוזבול לא מהימן וא"א הרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דברי ר"ת שכתב שנאמן בלא שבועה ולא חילק בו ובתשובת שאלה כתב מה ששאלת אם נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד האמת שכתבו רבותינו שנאמן אפי' בלא שבועה ואני לא סמכתי מעולם על זה משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול וגם אין איסור לשמיטת כספים ידוע להמון העם ולא מחזיקין ליה איסורא ולאהדורי בתר היתירא ולכתוב פרוזבול וכשהיה בא לפני אחד וטען פרוזבול היה לי ואבד הייתי שואלו מהו פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהיה נתפס בשקרו ומעולם לא זכה לפני אדם באשכנז בטענה זו:
לה המחזיר חוב שעבר עליו שביעית צריך שיאמר לו המלוה משמט אני ואם אמר לו הלוה אעפ"כ אני רוצה ליתנו לך יכול לקבלו מיד וא"צ לסרב יותר:
לו ולא עוד אלא שיכול להיות עיניו תלויות בו אולי יאמר אעפ"כ שיקבלו מידו ומיהו צריך שיאמר לו לא בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך:
לז שט"ח שעבר עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול הואיל ונמחל שיעבודו של שטר גופו של שטר של לוה הוא ומוציאין אותו מהמלוה להחזירו ללוה:
לח המוכר שט"ח לחבירו ועברה עליו שמיטה לאחר המכירה אין הלוקח חוזר על המוכר שהרי הלוקח פשע בעצמו שלא עשה פרוזבול:
לט אבל אם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר שמכרו היה לו פרוזבול ואבד שכל מה שיכול מוכר לטעון טוענין ללוקח ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין למוכר נכסים אינו נאמן שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ואם יש למוכר נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שיעבודו בחזקת שהוא קיים:
א סָעִיף א כל שטר חוב וכו' בפרק השולח (גיטין דף לז.) תנן התם בפרק בתרא דשביעית שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכ"ש מלוה ע"פ ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו בשטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע"פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלום דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל שט"ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה בהלואתו כלומר הראה בסימניה ובמצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפילו כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלום אע"ג דלא דמי לגבוי כ"כ כסיים ובתר הכי אמרינן דרבי יוחנן פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר וכי מפני שאנו מדמים (כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו) נעשה מעשה (כלומר להוציא ממנו בידים) וההיא ברייתא דילמא ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הרי שאפילו רבי יוחנן פסק דמשמט וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דסיים לו שדה בהלואתו משמט דהא קסבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באיזהו נשך (סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה וכ"ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפ"ה משמט כיון דיכול לסלקו בכל שנה שירצה אבל הרמב"ם ז"ל פסקה פ"ט משמיטה ומשמע לי דס"ל דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא דחינן ליה עכ"ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעה"ת בשער מ"ה הרמב"ם פסק כברייתא דקתני סיים לו בה השדה בהלואתו אינו משמט ומסתבר דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ"ל: וז"ל הרשב"א בתשובה סתתקפ"א שביעית משמט אפותיקי מפורש ודלא כדברי הר"מ דהא בפרק איזהו נשך לא אשכחנא דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי ומיהו כל שאינו יכול לסלקו אפילו יום אחד אינו משמט כדאיתא התם עכ"ל ומהרי"ק בשורש צ"ב כתב דשטר שיש בו אחריות אינו משמט דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי: (ב"ה) ותמיהני עליו למה כ"כ שהרי אין כן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וגם לא דעת הרא"ש דא"כ למה צווח על שהיו גובין שטרות שעברה עליהם שביעית שהרי סתם שטרות כתוב בהם אחריות: ואפילו משכנתא וכו' מימרא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז:):
ב סָעִיף ב ואפילו אם התנה וכו' פ"ק דמכות (ג:) מימרא דשמואל ע"מ שלא תשמיטני שביעית שביעי' משמטתו ע"מ שלא תשמט בשביעית אין שביעית משמטתו ופרש"י אם אמר לו הלוני ע"מ שלא תשמיטני אתה בשביעית תנאי הוא זה ואע"פ שעבר על מה שכתוב בתורה תנאו קיים אבל אם א"ל ע"מ שלא תשמיטני שביעית השביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא השביעית משמטת לפיכך אין כאן תנאי עכ"ל ורבינו כתב פה החלק האחד ולקמן כתב החלק האחר: וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטני שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון תנאו קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב עכ"ל ומשמע מדבריו שמותר להתנות כן שבידו לוותר ממון שזכתה לו תורה ודלא כדברי רש"י שכתב שעבר על מה שכתוב בתורה וגם דברי רש"י אפשר להתפיס דלישנא דעבר לאו דוקא. וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ע"ח אם אמר על מנת שלא תשמיטני שביעית אינו מועיל משום דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אבל אם אמר שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל: (ב"ה) וכ"כ הריטב"א שם שכך פי' הרמב"ן והתוס'. וכתב עוד כיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול י"ל שאין כל אדם זכור להתנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כמתייאש מלגבות חובו בזמנו ועוד שנראה כמראה עין רעה לשמיטת שביעית ועוד שתשכח תורת שביעית אבל פרוזבול יהא זכור לשביעית דאוושי מילתא כשבאים כולם לעשות פרוזבול:
ג סָעִיף ג והשמטת כספים נוהגת האידנא כן דעת הרמב"ם פ"ט מה' שמיטוה אע"פ שאין יובל נוהג שמיטת כספים נוהגת מדבריהם וכן דעת הר"ן בהשולח וכתב שי"א שאינה נוהגת אלא בזמן שהיה ב"ד קבוע בא"י שהיה מקדש היובל ואע"ג שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה מ"מ היו מקדשין אותו מדבריהם אבל בזמן הזה שבטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם ונמצא שאין כאן שמיטת קרקע אף השמיטה אינה נוהגת כלל דשמיטת קרקעות ושמיטת כספים תלוי בהדדי כדאמרינן בגמרא ודחה הוא ז"ל דבריהם וכתב הרשב"א שזו היא דעת הראב"ד ודחה הוא ז"ל דבריו וכתב שגם הראב"ד חזר בו בפ"ק דע"ז וגם בעל העיטור כ' ראיות המקילים ודחה דבריהם ובעה"ת בשער מ"ה כ' תשובת הרז"ה שהאריך להעמיד המנהג דאין שמיטת כספים נוהגת בח"ל בזמן הזה ושהרמב"ן סובר שנוהגת והביא ראיות על כך ובסוף דבריו כתב שהראב"ד חזר בו בפ"ק דע"ז וסובר דנוהגת עכשיו וכן דעת רש"י בפ"ק דע"ז ואין בדבר בית מיחוש וספק ע"כ:
ד סָעִיף ד ואינה משמטת אלא בסופה וכו' בערכין פרק המקדיש (ערכין כח.):
ה סָעִיף ה וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ח. וכ"ע בזה בכלל ס"ד סימן ד' ובסוף כלל פ"ו באמת כי מ"ש איני סותר מנהגם וכו' דבר תמוה הוא איך היה מניחם לעבור עבירה אבל מתוך דבריו בתשובה ההיא ניחא שאצל מ"ש הרי הוא מתנה על מ"ש בתורה כתב ואיפשר שסמכו מתחילה על זה שרוצים לומר שיש בכלל תנאי זה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דהיינו נמי מתנה על מ"ש בתורה אלא דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים והיינו בדרכים שאינם דתיים שהוא מתנה שיגבה חובו בדבר שאינו דת דהיינו כשעבר עליו שביעית ובדבר שבממון תנאו קיים אלא שאין לבי מסכים יפה לדבר זה כיון שאין מפורש שלא תשמיטני בשביעית הלכך מיום בואי לארץ הזאת איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא מניחם לדון כמנהגם עכ"ל והשתא אתי שפיר שמפני שהיה להם טענה לא היה סותר מנהגם אף ע"פ שלא היתה מקובלת בעיניו כ"כ ורבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך. ובתשובה אחרת בכלל הנזכר כתב מצאתי כהתנצלות לעצמי על שמטה ידי שאיני מתעורר לבטל מנהגם ואומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה הו"ל כאילו התנה המלוה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית עכ"ל וכ"כ עוד בכלל ס"ד סימן ד' ומהרי"ק בשורש צ"ב האריך לבקש טעם לאותם שנהגו להשמיט כספים בזמן הזה וגם בת"ה סימן ד"ש כתב בזה : כתב הרשב"א בתשובה שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר אחד לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט וכמבואר בס"ס מ"ב ונתן טעם לחלק ביניהם: כתב בהג"מ בתשובות השייכים לספר משפטים סימן י"ב ובמרדכי פרק המקבל תשובת הר"מ האי עיסקא דקיי"ל פלגא מלוה שמיטה משמטת חלק המלוה דלכל חשיבא מלוה פלגא לענין מקדש במלוה אינה מקודשת וכן לענין מכר אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה ולהתחייב באונסין ואף לענין הריוח היה שייך לומר כן דשקיל כל חד פלגא רווחא אלא משום איסור ריבית הוא ונ"מ היכא דיהיב ליה עיסקא סתמא וקצץ לו דינר לשכר טרחו דהשתא ליכא איסור ריבית הוא לכל מילי והאריך הרבה בדבר ובסוף דבריו כתב סוף דבר נ"ל דבר פשוט דשביעית משמטת פלגא דמלוה דאע"ג דהנותן לא בעי שיוציאנה ויכלה אותם לגמרי הא הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על המשכון שהוא ברשות שמעון ויחד לו שמעון אותו משכון דאפילו נטלו ראובן וחזר ויחדו אצלו שיהא ממושכן לו למעותיו שמיטה משמטתו כיון דלא תפיס ליה ראובן וקרי ביה לא יגוש דמה מועיל לו משכון יותר מבלא משכון אטו בלא משכון לא מיחייב שמעון לפורעו ואי משום לא יגוש בהא נמי שייך לא יגוש כיון דלא תפיס ליה מחוסר גוביינא והרא"ש כ' בתשובה כלל ע"ח על מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורה ובשטרות ונשאר ביד אחד מהם מהשותפים יראה לי שאין שביעית משמטת שותפות דמה שהיה בידו מעסק השותפות כמו פקדון הוא ולא קרינן ביה כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו עכ"ל ואפשר דלא פליג אהר"ם דשאני הכא ששניהם היו מתעסקים בשותפות: (ב"ה) וגם הר"ן כ' בפ' כל הנשבעין דאין שביעית משמטת שותפות: כתב רי"ו ערב שפרע למלוה וקודם שנפרע מהלוה הגיע שנת שמיטה אינו גובה חובו שכבר נעשה מלוה משעה שפרע כ"כ הגאונים וכ"כ הרשב"א בתשובה עכ"ל:
ו סָעִיף ט ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא כ"כ הרא"ש פרק קמא דע"ז והיום חמשים שנה נפל מחלוקת גדולה בין חכמי ארץ ישראל ומלכות מצרים בדבר זה ומהרל"ח בתשובותיו סימן קמ"ג בפירות שביעית אשר לו הסכים שהשנה השביעית האמיתית היא אשר סמך עליה הרמב"ם בפ"י מהל' שמיטה והסכים דעת ר"י לדעת הרמב"ם וכ' שלדעתם שנת הרס"ד היתה שמיטה וכן ראיתי אני במצרים ששנת השמיטה היא מקובלת שם שהיתה שנת הרע"א וזה עולה כהסכמת הה"ר לוי ז"ל ונראה שכך עלתה הסכמת כל החכמים הנזכרים שכך נוהגים בארץ ישראל ששנת הרצ"ט ושנת ש"ו ושנת שי"ג השמיטו זה עולה כהסכמה הנזכרת :
ז סָעִיף י וכל דבר שהשביעית משמטתו וכו' משנה סוף הנשבעין (מה.) והשביעית משמטת את שבועה וכתב הרא"ש בהשולח תניא בתוספתא כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנאמר וזה דבר השמיטה דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכ"כ הר"ן: (ב"ה) וז"ל הרמב"ם בפ"ט השביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא לישבע בד"א בשבועת הדיינים וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה מהם שביעית משמטתן אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם הרי זה ישבע אחר השמיטה וכ' הראב"ד בד"א בשבועת הדיינים א"א כמדומה לי דבר זה הוציא מהירושלמי דשבועית האונס והמפתה והמש"ר וכל מעשה ב"ד אינם משמטין א"ר יהודה ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי עכ"ל ודברי רבינו מבוארים ע"פ פי' זה דשומרים ושותפין אם היה מודה לו קודם שביעית לא היתה שביעית משמטתו כיון שאינו מלוה אבל להרמב"ם שכ' אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהם משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמיטה קשה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וצ"ל דה"ק שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ואח"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה הר"ז ישבע אחהר השמיטה ויש לגמגם על זה דמהירושלמי משמע דרבנן פליגי אר"מ ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א"נ י"ל דליכא מאן דפליג אר"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בי מדרשא קבעוה בשמו. ועוד אכתוב בזה אצל הקפת החנות: כתוב בתשובות להרמב"ן סימן רצ"ו על מי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני והגיע שמיטה תוך זמן ההלואה אין שביעית משמטת דקיי"ל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכן אם הגיע זמן ההלואה קודם שביעית ונשבע שיפרע ליום פלוני ולא פרעו עובר על שבועתו. ואח"כ כתב לא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב שאילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו וה"ז יכול להתיר שבועתו שלא ע"פ חכם בכענין זה שהרי זה כאילו התקבל חובו דאפקעתא דמלכא הוא דהפקר בית דין הפקר דאורייתא כדיליף ליה מאלה הנחלות וכו' ומהרי"ק בשורש פ"א כתב תשובה זו בשם הרשב"א וגם אני מצאתיה בתשובות הרשב"א ח"א סימן תשע"ה וכתוב בה דאע"ג דשמיטה בזמן הזה דרבנן ושבועה דאורייתא אין חיוב שבועה חל עליו משום דהפקר ב"ד דאורייתא הוא מאלה הנחלות:
ח סָעִיף יא תבעו וכפר וכו' כך כ' הרמב"ם בפרק הנזכר וכ"כ הר"ן בהנשבעים וכ' דהכי איתא בירוש' מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט ועל לשון הרמב"ם כ' הראב"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עמד בכפירתו אינו משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה ב"ד הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית כפרנית ובא לב"ד וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט דהיינו מעשה ב"ד אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך לו אותו והמתין עליו לרגלו משמט שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתני' דשבועות קשיא והשביעית משמטת את השבועה והרי זה עומד בכפירתו עכ"ל ובמ"ש הר"ן פרק הנשבעין ל"ק להרמב"ם ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן בשתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמר בירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וס"ד אמינא כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שמשמטת אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט: ומ"ש רבינו אבל כפר ונשבע וכו' ירושלמי כפרנית ונעשית מלוה משמטת וכתב הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו דקשיא להא מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה ב"ד אינם משמטין ומפרש בירושלמי גזרי כגון התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט. וי"ל דהא כפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך לא הוי כגבוי: (ב"ה) וכ"נ מל' הרמב"ם שכתב בפ"ט ב"ד שחתכו הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה עכ"ל: שטר שכתוב בו שיוכל לגבות חובו בין בדיני העכו"ם ועברה עליו שמיטה אם יכול לתובעו בדיני העכו"ם עיין בסימן כ"ו:
ט סָעִיף יב כתב בשטר ע"מ שלא תשמטנו וכו' כבר נתבאר בתחלת סימן זה:
י סָעִיף יג וכן המלוה לזמן וכו' פ"ק דמכות (ג.) א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש א"ד א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לי' שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש וכתבו התוספות שר"ת פסק כלישנא בתרא דמתני' דמכות מסייעא ליה והרא"ש כתב שריב"א ורבינו אליהו פסקו כלשון ראשון והוא ז"ל סובר כרבינו תם משום דשביעית דרבנן אזלינן לקולא. וא"ת הא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי איפכא קולא לתובע ונ"ל דטעמיה משום דשמיטה איסורא הוא ומקילין דלא תנהוג כיון דרבנן היא בזמן הזה ונהי דנ"מ לענין ממונא והויא חומרא לתובע מ"מ כיון דבעיקרא דדינא לא אתי למיבעיא אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהג השביעית או לא לקולא נקטינן כנ"ל. וכתב במישרים נ"ז ורי"ף לא הביא אחד מן הלשונות נראה דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטתה דאיסור הוא עכ"ל. ואני כבר הוכחתי דאדרבה אי הוי איסור אזלינן ביה לקולא דרבנן היא אלא ס"ל דכיון דנ"מ לענין ממונא ומספקא לן כהי לישנא נקטינן בכל ספק דממונא דהוי חומרא לתובע וקולא לנתבע. והרמב"ן וספר התרומות בשער מ"ה והרמב"ם בפרק הנזכר הסכימו לדברי הרא"ש ור"ת והכי נקטינן: (ב"ה) ויש לדקדק על מ"ש רבינו אפילו הרחיב הזמן לק' שנה מאי אפילו דאדרבה כל שהרחיב הזמן יותר לא הוי רבותא כולי האי דכל כך זמן אינו יכול לנוגשו ואפשר לומר דמשמע לרבינו דכל דמרחק זמן טובא הוי רבותא טפי שאע"פ שעברו עליו כמה שמיטות אינו משמט:
יא סָעִיף יד וכן המוסר שטרותיו לבית דין וכו' משנה פרק אחרון דשביעית (דף מו) המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין ופרש"י פרק קמא דמכות (ג:) הוא פרוזבול והתוספות כתבו ולא נראה דבמסכת שביעית משמע דתרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו היינו שתופס שטרותיו בידו ומוסרן לבית דין שיגבוהו דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו נוגש אלא ב"ד הם הנוגשים: כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו על מי שטען שאחר שראו ב"ד ההורדה אין לחוש לטענת שמיטה כיון שקודם שהגיעה השמיטה בא ליד ב"ד ודנו שיגבה זו אינה טענה כל זמן שלא מסר שטרו לב"ד שיהא מונח בידם: וכתב בעה"ת בשער מ"ה ונ"ל שהמוסר שטרו לבית דין אינו כענין הפרוזבול שהפרוזבול אינו מועיל אלא בח"ל ואינו אלא בב"ד חשוב ואע"ג דכתיב בפרוזבול מוסרני לכם כך היה אומר אבל לא היה מוסר וזהו מה שהקל ר"ג אבל מוסר חזק ומועיל יותר ויכול להיות אפילו בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם כנ"ל באמת עכ"ל:
יב סָעִיף טו וששאלת אם התובע הלך כו' בכלל ע"ח: כתב מהרי"ק בשורש קפ"ג מאחר שקבל המעות בתורת פקדון אפילו לא יהיה אמת שהיו פקדון אלא מלוה יש לילך אחר יפוי כח המבואר ולא תשמיטנו שביעית והביא ראיה לדבר:
יג סָעִיף טז המלוה על המשכון משנה כתבתיה בסמוך והובאה בהשולח (לו.) ויהבי טעמא משום דב"ח קונה משכון: והרמב"ם כתב כו' פ"ט מה' שמיטה: וא"א הרא"ש כו' פרק השולח תנן בפרק בתרא דשביעית המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט ירושלמי אמר שמואל אפי' על המחט והיינו כרשב"ג דאמר פ' שבועת הדיינין (שבועות מד:) אפילו אינו שוה אלא פלגא אינו משמט עכ"ל:
יד סָעִיף יז וכן משכנו שלא בשעת הלואתו בסוף המקבל (בבא מציעא קיד:):
טו סָעִיף יח וכן בית דין שגמרו את הדין כו' כ"כ בעה"ת בשער מ"ה וכתב כדגרסינן במסכת שביעית כל מעשה ב"ד אינן משמטין:
טז סָעִיף יט הקפת חנות כו' משנה פרק אחרון של שביעית (דף מו) הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמטת ואע"ג דפליג התם רבי יהודה קי"ל כת"ק ופי' הרמב"ם בפי' המשנה והקפת חנות היא האמנה ומקח וממכר בין בני אדם ובעלי החנויות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו ע"ד חוב ולא מכר לו בעל החנות ע"מ שיהיה חוב אבל מכר מעט מעט עד שנתקבץ הכל ויתן לו ממונו עכ"ל ונראה מדבריו שאין שום חוב משמט בשביעית אלא המלוה את חבירו לבד אבל המוכר חפץ ונתחייב לתת לו דמים לא מיקרי הלואה ולא תיקשי מהא דתנן בפרק בתרא דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט דהא אוקמוה בירושלמי דאתיא כרבי יהודה דאמר התם בהקפת חנות אם הקיף וחזר והקיף הראשון משמט והכא נמי בשהקיף הפרה וחזר והקיף דברים אחרים וכיון דלא קי"ל כרבי יהודה ממילא אידחיא ההיא מתניתין מהלכה והכי משמע נמי מדתנן התם האונס והמפתה והמוציא שם רע אין משמטין ואמרינן בירושלמי רבי מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי הרי בהדיא דסתם מתניתין סברה דאין שביעית משמטת אלא מלוה דוקא וכמו שכתבתי אך קשה לי מדתנן האונס והמפתה והמוציא שם רע אין משמטין וכן נמי תנן שכר שכיר אינו משמט ולמה ליה לתנא למימני כי רוכלא והו"ל למסתם סתומי אין משמט בשביעית אלא מלוה אבל לא אונס ומפתה כו' אא"כ זקפן עליו במלוה. וגם הרמב"ם פסק לההיא דהשוחט את הפרה בפרק הנזכר וגם פסק לההיא דהקפת חנות אינה משמטת נראה שמצא בשום דוכתא דההיא דהשוחט את הפרה ככ"ע אתיא. וא"כ כל חייב לחבירו בין דרך הלואה בין דבר שמכר לו הרי הוא משמט בשביעית והקפת חנות שאני שדרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו וכיון שכן הו"ל כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטת וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד שמכר לו הו"ל כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דההיא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בתשובה כלל ע"ח סימן ג' על ראובן שתבע את שמעון אבי היה שותף עמך תן לי חלקי ושמעון השיב כבר עברה עליו שמיטה ואיני זקוק להשיב יראה לי שאין שביעית משמטת שותפות דמה שהיה בידו מעסק השותפות כמו פקדון הוא ולא קרינן ביה כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו ותנן נמי הקפת חנות אינה משמטת עכ"ל. ונראה דהיינו טעמא דתשובת הרמב"ם שהובאה בתוך תשובת הרא"ש בכלל הנזכר אין השביעית מפקעת כח היורשים אפילו הם גדולים עכ"ל ומיירי בשהיה למורישם שותפות עם אחר והוי כפקדון וכדברי הרא"ש ומיהו אפשר דמיירי אפילו במלוה ממש וכגון שהיו קטנים כשמת אביהם דכיון דבאותה שעה היו שטרותיהם כמסורים ביד ב"ד אפילו הגדילו אח"כ לא פקעה ההיא מסירה : ומשמע פרק ב' דגיטין דזקפה עליו במלוה מיקרי משעת העמדה בדין וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ט משמיטה אבל הרא"ש כתב בהשולח ואם עשאן מלוה משמטין פי' שזקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני נראה דס"ל ז"ל דכי אמרינן בפ"ב דגיטין (יח.) אימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין לא קאי אלא אאונס ומפתה ואותם ששנויים באותה ברייתא שהם קנסות וכן כתובת אשה דכמעשה ב"ד דמי הילכך לא מיקרי זקפן במלוה אלא משעת העמדה בדין אבל בשאר מילי שאינן קנס זקיפה במלוה דידהו הוי משקיבל עליו לפורען לזמן פלוני כלומר והגיע אותו זמן קודם שביעית שאם הוא אחר שביעית כבר נתבאר בסימן זה דאינו משמט לדעת הרא"ש ורוב הפוסקים : ודע דתנן תו בפרק אחרון דשביעית שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה הרי זה משמט וכתבו הרמב"ם בפרק הנזכר וגם בעה"ת כתבו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: כתב הרשב"א בתשובה סימן תשס"ט דישראל שלקח שטר חוב מעכו"ם שיש לו על ישראל אין שביעית משמטתו ועיין בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה: וכתב עוד ישראל שקנה מהעכו"ם שטר חוב שחייב לו ישראל אינו משמע שכל שאינו בר השמטה בתחלתו שוב אינו משמט אלא א"כ זקף במלוה כגזילה והקפת חנות והפקדון שכולם אין משמטים אא"כ זקף וכמו ששנינו בספרי עכ"ל:
יז סָעִיף כ יש לו פרוזבול אינה משמטת משנה בפ' אחרון דשביעית פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' התקין הלל הזקן הפרוזבול זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ובהשולח (דף לו.) מפרש רש"י דפרוז הוא לשון תקנה בול הם עשירים וענין תיקון העשירים שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה ופריך בהשולח [לה:] מי איכא מידי דמדאורייתא משמט ומתקן הלל דלא תשמט אמר אביי בשביעית בזמן הזה דרבנן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ותקון רבנן דמשמט אמר אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר ב"ד הפקר ופרש"י דשינויא דרבא קאי ג"כ למאי דק"ל ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט אבל מדברי הרמב"ם פ"ט משמיטה משמע שמפרש דלא קאי למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ורבנן תקינו דלישמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב"ד אבל להוציא מידו שלא בדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקנים להוציא מידו ע"י הפקר:
יח סָעִיף כא וכותבין אותו כו' בפ' השולח (שם) איבעיא להו כי תקן הלל פרוזבול לדריה תקון או לדרי עלמא תקון ת"ש דאמר שמואל האי פרוזבול אי איישר חילי אבטליניה ואי ס"ד לדרי עלמא תקון הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין לא ה"ק אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ובעיין לא איפשיטא אלא שהרי"ף כתב אי איישר חילי יותר מהלל משמע דס"ל דלדרי עלמא תקון ואמר התם שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא ובי דינא דנהרדעא ודעת רבינו כדעת הר"ן דלא קי"ל הכי דשמואל לטעמיה דאמר אי איישר חילי אבטליניה ואנן קי"ל כר"נ דאמר אקיימיניה ועוד דגרסי' התם רבנן דבי רב אשי מסרי מילתייהו להדדי ולא מסרי לרב אשי דהוא ב"ד רבה בשעתייהו אלמא אפילו ב"ד אחרינא דלא אלים כולי האי מצי למיכתב ועוד הביא ראיות רבות למימר דלא קי"ל כשמואל וכיון דליתא דשמואל משמע דנקטינן דלדרי עלמא תקון דאי לדריה תקון וצריכא אפקעותא חדתא משמע דבעינן בי דינא רבה וכל שכן דלא מפקע ממונא דגברי במסירת דברים בעלמא והר"ן דחה ראיותיו וסובר דכי אמרי לדריה תקון לאו לדריה בלחוד קאמר אלא כל שיהיו נוהגים כדריה שיהיו נמנעין מלהלוות והעלה דאין ראוי לדחות מימרא פשוטה שבאה בגמרא בלא מחלוקת בדברים שאינן מכריעין אלא כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר שכתב בפ"ט מהל' שמיטה ומ"מ ב"ד דרב אמי ורב אסי לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ד חשוב שבדור וכ"כ בתוספות שר"ח כתב פרוזבול מטעם זה עכ"ד וכ"כ הר"מ בתשובה רבנן דבי רב אשי מסרי מילתייהו להדדי וכן רבי יוחנן מסר לר' חייא בר אבא וכן הלכה כאלו אמוראי בתראי ולא כאמוראי דאמרי דוקא ב"ד דרב אמי ורב אסי אבל מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר נראה דדוקא ב"ד דרב אמי ורב אסי שכך כתב אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כב"ד של רב אמי ורב אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין עכ"ל והרא"ש כתב אהא דגרסינן התם רב נחמן אמר אקיימיניה הא מיקיים וקאי ה"ק אימא ביה מילתא דאע"ג שלא כתב כמי שכתב דמי כלומר אע"פ שלא כתב בפרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו ע"פ לפני הדיינין מועיל כאילו הוא כתוב ואהא סמכו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילתייהו להדדי וכן ר' נתן מסר מילי' לר' חייא בר אבא א"ל צריכנא מידי אחרינא א"ל לא ור' חייא בר אבא היה עמו אחר דשנים בעינן כדתנן בפרק בתרא דשביעית ור"ת כ' בספר הישר דשביעית נוהגת בזמן הזה והביא ראיה מדחזינן לכל הני אמוראי שמואל ורב נחמן רבה ואביי ורבנן דבי רב אשי שהיו נוהגים שמיטת כספים בבבל ואין לכתוב פרוזבול בזמן הזה שאין אנו מומחין כרב אמי וכרב אסי ושוב חזר בו ר"ת וכתב הוא בעצמו פרוזבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי ומשמע מתוך דבריו דחשיב לכולהו רבנן דבי אשי ב"ד מומחין משום דרב אשי גדול הדור היה ולא מיסתבר הכי אלא משמע דהני אמוראי בתראי לית להו הא דשמואל דאמר לא כתבינן פרוזבול אלא בב"ד דסורא או בב"ד דנהרדעא והכי אית ליה לרי"ף דלא הביא דברי שמואל אלא הא דרבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי עכ"ל הרא"ש ולזה הסכים הרשב"א ורבינו סתם הדברים לדעתם ונ"ל שדעת הרמב"ם ג"כ דכל ב"ד חשוב בדורו כותבין ומ"ש כב"ד של רב אמי ורב אסי היינו שהם גדולים בדורם כרב אמי ורב אסי בדורם דכל ב"ד חשוב בדורו ראוי להפקיע ממון דיפתח בדורו כשמואל בדורו וז"ל הרא"ש בתשובה סוף כלל ע"ח הא דנקט תלמודא בי דינא דסורא ונהרדעא ובי דינא דרב אמי ורב אסי לאו דוקא הני אלא אורחא דתלמודא דאמוראי דשקלי וטרי בשמעתא מתירין דבר ההוא בימיהם דאלו היו ראשי ישיבות בדורם וה"ה בכל דור ודור המופלג שבכל דור ודור המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול וכיוצא בזה ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים וה"ה גדולי דור ודור וכ"כ בתוס' שרבינו יעקב כתב פרוזבול עכ"ל וכיוצא בזה כתוב בתשובת הריב"ש סימן תצ"א בשם הרשב"א וכתב עוד וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב סתם דיני פרוזבול ובתשובת הרשב"א מצאתי כלשון הזה מ"ד ב"ד דאלים היינו שמואל אבל אנן קיי"ל כרב נחמן דאמר אי איישר חילי אקיימיניה ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי וא"א דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי כב"ד דרב אמי ורב אסי ור"ת כתב דאפילו לשמואל לאו דוקא כרב אמי ורב אסי אלא אלים במקומו דיפתח בדורו כו' ומיהו אנן בכל בית דין אמרינן מההיא דרבנן דבי רב אשי עכ"ל: כתב בעה"ת בשער מ"ה כגון ב"ד דרב אמי ורב אסי איכא מ"ד דהאידנא לית לן ב"ד הגדול ולית לן למכתב פרוזבול ואי עבד לא מהני ומסתברא דכל ג' בקיאין בדין ובענין פרוזבול ויודעים מצות שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כב"ד דרב אסי וראויים להפקיע ממון בני עירם כתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם עכ"ל :
יט סָעִיף כב וז"ל כו' משנה פרק אחרון דשביעית זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ובריש השולח (גיטין לב:) א"ר ששת דגט אינו מתבטל אלא בפני ג' משום דקתני היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו וב"ד אינו בפחות מג' ורב נחמן אמר בפני ב' דלבי תרי נמי ב"ד קרי להו כדתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני ופרש"י פלוני ופלוני. תרי משמע וקרי להו דייני ורב ששת אמר ה"נ דג' בעינן והא דלא תנא ג' פלוני ופלוני ופלוני משום דתנא לאו כי רוכלא ליזיל וליתני ורב נחמן אמר מנא אמינא לה מדתנן הדיינין חותמין למטה או העדים מה עדים שנים אף דיינים שנים ורב ששת מודי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא למה לי למיתנא דיינים למה לי למיתני עדים הא קמ"ל דל"ש כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופרש"י בלשון דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו' וחתמי עדים בלשון עדות כגון איש פלוני עד ול"ש כתוב בלשון עדות כגון דוכרן פתגמייא דהוה באנפנא וכו' וחתמי למטה אני פלוני דיין: לכאורה משמע דבתרי סגי דהלכה כרב נחמן בדיני אבל מלשון בעה"ת שכתבתי בסמוך נראה דג' בעינן וכ"נ מדברי רבינו שכתב פלוני ופלוני ופלוני ואפשר דטעמם משום דמשמע להו דדיני שמיטה איסורא נינהו והלכה כרב ששת דמסתבר טעמיה דסתם דיינים תלתא נינהו ודברי הרמב"ם בפ"ט סתומים שכתב מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים כלשון המשנה ולא פירש יותר: ובהא דאמרינן ל"ש כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים וכו' כתב בספר התרומות בשם הר"י אלברצלוני וז"ל ענין שטר פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים וי"א אפילו לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני ודי לו אם יחתמו אותם עדים באותו פרוזבול שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינין ואף ע"פ שאין הדיינין חותמין בו מיהו אי חתימי דייני טפי מעלי וא"צ שם עדים כלל וזהו ששנינו הדיינין חותמין למטה או העדים עכ"ל: (ב"ה) כ' המדרכי בפ' השולח שמדברי רבינו יחיאל משמע שאינו מועיל פרוזבול אא"כ יאמר לדיינים עצמם מוסרני לכם וחלק עליו מדגרסינן בירושמלי אפילו נתונים ברומי פירוש הדיינים:
כ סָעִיף כג ואפילו לא נכתב וכו' בהשולח (לז.) רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ופרש"י מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומרים לחביריהם הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה וכבר כתבתי בסמוך דברי הרא"ש בזה ומשמע דלכ"ע נמי בהכי סגי אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר ת"ח שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואומר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית עכ"ל וראיתי במצרים נוהגים כהרמב"ם ועיין בתשובת הר"ן סימן ע"ז :
כא סָעִיף כד ואין פרוזבול מועיל וכו' משנה פרק בתרא דשביעית אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא ופרש'"י פרק השולח (גיטין לז.) דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבדי רבנן תקנתא ואע"פ שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא הא אמרן מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי ור"ש כתב בפירוש המשנה דהיינו טעמא דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע משום דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש וכתבו התוספות דהא דכתבינן אקרקע כל שהו פירש רבינו שמואל משום דקרקע כל שהו שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות ומאחר דס"ל כהרי"ף והרמב"ם דביטול מקח נמי אין להם כ' הר"ן ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו קרקע כל שהו שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בע"כ ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י שכתב דהא דבעינן קרקע משום שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע קרוב הדבר לומר שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי ר"ש שכתב דטעמא משום שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברות שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל: כתב בעל התרומות בשער מ"ה גרסינן בירושלמי והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה ומפני זה הירושלמי הצריכו הראשונים לכתוב טופס פרוזבול בהקנאת קרקע דבודאי כל שטר חוב בכתיבה ומסירה נקנה בלבד והם כתבו המסירה ואגב קרקע וזהו נוסח שטר פרוזבול שכתב ה"ר יהודה אלברצלוני אנו ב"ד החתומים כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תיהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כדאמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשבת פלוני הא שטרא דפרוזבלא כדנהגנא מיומא דהלל הזקן וכדתקון רבנן מיומא דנן ולעלם מדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ואיכא למידק היכי משמע להו מהירושלמי הזה שמצריך שיהא קרקע למלוה וללוה להצריך הקנאת קרקע לפרוזבול דמה ענין זה לענין זה ונראה לי דמשמע להו דלא צריך הירושלמי שיהא קרקע למלוה אלא כדי שיוכל להקנות שטרותיו אגב קרקע ואכתי איכא למידק שהירושלמי הזה הוא במחלוקת שנוי דרב הוא דאמר הכי ורבי יוחנן פליג עליה ואמר למלוה אף על פי שאין ללוה ללוה אף ע"פ שאין למלוה ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואפשר שאעפ"כ לרווחא דמילתא רצה לתקן מילתא דלכ"ע יהא כשר:
כב סָעִיף כה ומ"ש רבינו אפילו עציץ נקוב וכו' כך פשוט בהשולח ואמרינן בגמרא וכמה כל שהו דמתניתין אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב ורב אשי היה מקנה לו גזע דקל קצוץ והגזע מחובר לארץ וכתב הרשב"א וכל שהו זה אפילו ראוי לנעוץ בו מחט כדמשמע פ"ק דקידושין (כו.) וספ"ב דבתרא (כז.): אפילו אין ללוה כלל וכו' שם ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ופירש רש"י ולחייב לו לאדם אחר שחייב ללוה זה מנה מדרבי נתן הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבולו של ראובן המלוה את שמעון עכ"ל וכתב הרשב"א נ"ל דחייב למלוה או לערב קאמר ורבינו מפרש דחייב לו למלוה נמי קאמר כלומר היכא דיש למי שחייב למלוה דהוי כאילו יש למלוה ויכול לזכות ללוה. ובמישרים כתב בנ"ז דהכי איתא בתוספתא חמשה שלוו מאחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם כותבין פרוזבול על כולם:
כג סָעִיף כו אפילו ע"י אחר שלא בפניו וכו' כ"כ הרא"ש והר"ן בהשולח וכתב הרא"ש דקולא הוא שהקילו בפרוזבול דאף ע"פ שחוב הוא לו יכול לזכותו:
כד סָעִיף כז או משאילו מקום וכו' שם מימרא דרב יהודה ופי' רש"י לתנור להניח בו תנור או כירים המטלטלים ומשמע לי דכיון דעל קרקע מושאל כותבין ה"ה נמי שכותבין על קרקע שהוא מושכר בידו ולא מצאתי אחד מן הפוסקים שדיבר בדבר זה עד שזימן ה' לידי ומצאתי בעיטור מאמר ג' שדקדק מדתנן ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה וכו' ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות ש"מ דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו וכי היכי דאמר בפרוזבול מזכה לו בתוך שדהו ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכירים כותב עליו פרוזבול ה"נ לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי והוא דאחזיק עכ"ל. וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ג הרי שהשוה אגב ופרוזבול וכתב דבאגב בשכירות סגיא וא"כ ה"ה לפרוזבול תנן:
כה סָעִיף כח כותבין על איש וכו' משנה פרק בתרא דשביעית בשם רבי חוצפית ואין עליו חולק: וכן על אשה וכו' ירושלמי שם כתבו הרא"ש: תנן בפרק בתרא דשביעית היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש הרמב"ם דאפילו היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפ"ה כותבין עליה וה"ה אפילו בעיר ופסקה הרמב"ם למתניתין שכתב בפ"ח מהלכות שמיטה היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה:
כו סָעִיף כט חמשה שלוו מן האחד וכו'. משנה פרק בתרא דשביעית: ואם לוו בשטר אחד וכו' תוספתא כתבה הרא"ש פרק השולח ה' שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול כל מי שאין לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו יש לאחד קרקע כותבין עליו פרוזבול על כולם ונראה דהלכה כרשב"ג דקי"ל ה' שלוו כאחד נעשו כערבאין ואחראין זה לזה עכ"ל:
כז סָעִיף ל חמשה שהלוו לאחד וכו' משנה פרק בתרא דשביעית:
כח סָעִיף לא יתומים שיש להם מלוה וכו' בהשולח (דף לז.) אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חמא וטעמא משום דבית דין אביהם של יתומים ושטרותיהם כמסורים לב"ד ופירש"י אין צריכין פרוזבול שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת והר"ן כתב שכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן דממה שהלוו הם קאמר דאי ממה שירשו מאביהם א"צ וכדאמרינן בספרי רבי שמעון אומר כל בעל משה ידו ולא היורש ומיהו דוקא יורש אבל לוקח לא דלוקח לא זכה אלא בשיעבוד נכסים ואכתי שיעבוד הגוף קיים ואע"ג דלא קרינן ביה לא יגוש כיון דאידך נוגש מחמתיה לא יגוש קרינן ביה ע"כ ורש"י שכתב שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת איפשר דס"ל דההיא דספרי ר"ש הוא ואיפשר דרבנן פליגי עליה עכ"ל. ולי נראה שדחה רש"י ההיא דספרי מדתנן פרק בתרא דשביעית רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין ומשמע ליה שאם היתומים הם לוים כותבין על קרקע האפוטרופין וכן אם הם מלוין יכולין לזכות קרקע האפוטרופין ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעו יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתניתין דברי רבי חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ואילו לדברי הרמב"ן ליכא גוונא דליבעו יתומים לכתוב פרוזבול דאי ירשו מאביהם מימעיט מדסיפרי ואי הלוו הם מימעיט מדרב יהודה אמר שמואל ובעה"ת בשער מ"ה פירש ההיא דרבי חוצפית ביתומים שלוו ואין להם קרקע ולאפוטרופסים יש קרקע כותב המלוה פרוזבול עליהם הואיל ויש לו קרקע לאפוטרופוס אבל הם שהלוו לאחר אינן צריכין פרוזבול כדאיתא בהשולח יתומים אין צריכין פרוזבול עכ"ל: וכתב הרשב"א שאם היו גדולים טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמטנו בשביעית וכ"כ במישרים נ"ז: וכתב הרשב"א בפרק שור שנגח ד' וה' דמהא דאמר רב יוסף יד עניים אנן אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול שמעינן דדין עניים כדין היתומים ומי שחייב מעות לקופת הצדקה אינו משמט: כתב נ"י בפרק הנזכר דהא דיתומים דוקא בקטנים אבל גדולים כאינשי דעלמא נינהו וכן עניים שהם בני דעה וכיון דיכלי למיכתב פרוזבול אי לא כתבו אינהו דאפסידו אנפשייהו:
כט סָעִיף לב ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית נכנסה שנה שביעית אע"פ שאין משמטת עדיין אלא בסופה אפ"ה אין כותבין אותו כך היא הנוסחא הנכונה בספרי רבינו וטעמו מדכתב הרא"ש בפרק השולח תניא בתוספתא אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ר"ה של שביעית וה"ה קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית דאע"ג דשביעית אינה משמטת אלא בסופה אפ"ה אין כותבין פרוזבול עכ"ל. וכתב עוד והא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אף ע"פ שאינה משמטת אלא בסופה נראה לפרש הטעם ע"פ המקראות מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטיה דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שאינו אלא בסוף שבע שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין ב"ד נזקקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צ"ל משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית עכ"ל: אבל הרמב"ם בפרק הנזכר כתב אין שביעית משמטת אלא בסופה לפיכך הלוה את חבירו בשביעית גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב עכ"ל הרי שכתב שחוב שהלוה בשביעית גובה כל השנה ומשמע אפילו ע"י ב"ד. ובתשובה להרמב"ן סימן צ"ח כתוב שבעל העיטור שכתב אין כותבין פרוזבול משנכנסה שביעית גירסא משובשת נזדמנה לו בתוספתא בפרק בתרא דשביעית אך לפי הגירסא האמיתית כיון ששביעית אינה משמטת אלא בסוף כל זמן שהוא גובה מוסר שטרותיו לב"ד וכתב עוד אחר כך בדקתי אחר פירוש המשניות לרבי שמשון ז"ל שגם הוא הביא התוספתא כנוסחא שכתבתי עכ"ל. וכן כתב בתשובת הרשב"א וכן המנהג פשוט בארץ ישראל וסביבותיה לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית וכן נהג מורי הרב הגדול הר"י בי רב ז"ל:
ל סָעִיף לג פרוזבול המאוחר וכו' משנה פרק בתרא דשביעית:
לא סָעִיף לד אמר רב נחמן נאמן אדם וכו' פרק השולח (גיטין לז:) ויהיב התם טעמא דכיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכ' הרא"ש והיה אומר רבינו תם דמהאי טעמא נאמן אפילו שלא בשבועה וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"ג סימן ל"ג וכתב דאיפשר דאף חרם סתם אינו מחרים דכיון שנהגו הכל להתנות ע"מ שלא ישמטנו בשביעית כודאי משוינן ליה ועיין בתשובה אחרת שכתבתי בסמוך. ואמרינן תו בגמרא כי אתו לקמיה דרב אמר מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן ב"ח שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו צריך וכתב הרא"ש הרי"ף ז"ל לא הביא כל זה ומתני" דוכן בעל חוב שהוציא שטר חוב כתבה במקומה בהכותב משמע דסתמא דמתניתין כרבי מאיר דהלכתא כוותיה מיהו נהגו העולם כרב וכן מסתברא דכיון דאמוראי עבדי עובדא כחכמים דברייתא יש לסמוך ע"ז עכ"ל. והר"ן כתב כהרא"ש ותמה על הרי"ף ודעת הרמב"ם פ"ט משמיטה כדעת הרא"ש והר"ן וכן דעת הרשב"א בתשובה ח"ג סימן נ"ז: כתב בעל התרומות שעל דברי הרמב"ם שכתב שאם תובעו מלוה על פה וטען הלוה פרוזבול הזה קודם ההלואה נעשה והמלוה טוען לא כי אלא אחר ההלואה נעשה התובע נאמן במיגו דפרוזבול היה לי ואבד קשה דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא וי"ל דשאני הכא דמסייע לתובע חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא עכ"ל: כתב בעל התרומות איכא מאן דאמר בכל מקום שנאמן התובע משתבע היסת ושקיל עכ"ל: וכן אם אמר המלוה וכו' כך כתב הרמב"ם בפ' הנזכר והר"ן בשם הרמב"ם וכתב במישרים נ"ז ובזמן הזה שאין אדם נאמן לומר פרוזבול היה לי כמו שיתבאר נראה דנאמן נתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הרשב"א כתב בשם הרמב"ן ואפילו כשת"ל אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר על מנת שלא תשמיטני בשביעי' הלויתי שהטענה עצמו כדאי להאמינו דכיון דאיכא תקנתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש דלא איזדקיקו ליה בי דינא בהך טענה לא מהימן וכן כתוב בתשובת הרמב"ן סימן רנ"ו וז"ל אפילו עכשיו שאין העם מורגלים בפרוזבול ולא יודעים אותו נאמן לומר תנאי היה בינינו שלא תשמיטני בשביעית מההוא טעמא גופיה דרב לא שביק היתרא ואכיל איסורא ולא עוד אלא דכל כגון זה פותחין לו למלוה ואומרים לו כלום תנאי היה לו עמך שלא תשמיטני בשביעית דכגון זה פתח פיך לאלם הוא וכיון שכן נאמן אפי' שלא בשבועה עד כאן לשונו. וכתב הריב"ש בסימן תצ"א דלד"ה טענינן ליתמי דילמא התנה בשעת הלואה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית: וכתב הרשב"א בתשובה שאם יצא מבית דין ולא טען פרוזבול היה לי או תנאי היה לי שלא ישמיטנו בשביעית וגם הב"ד לא פתחו לו בכך ופסקו הדין שמשמט והוא שתק אם שתיקתו בשעת פסק דין נראה כמודה ואע"פ שחזר לב"ד וטען אינו נאמן שאנו אומרים טענתא דשקרא אגמרוהו ובתשובה אחרת כתב אפילו יצא מב"ד ולא טען נראה שיכול לטעון שהרי ב"ד פותחין לו ואין חוששים שמא מתוך דבריהם ילמדו לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ אחרים אם לאו עכ"ל ונראה ליישב שתי תשובות אלו שיש לחלק בין יצא מב"ד ולא טען והב"ד לא פסקו עדיין להיכא שפסקו הב"ד שמשמט ושתק דאז ודאי כשיצא וחזר וטען טענת שקר היא בלי ספק: ובתשובה אחרת ח"ג סימן נ"ז כתב וז"ל מה שטענת שאינו נאמן לומר פרוזבול היה לאבי לפי שבאותו זמן לא היה נודע וסבורים היו שאין שמיטת כספים נוהגת גם בזמנינו בטוב טענת דאינו נאמן עכשיו בינינו לפי שאין ענין הפרוזבול נודע עכשיו ואין כותבין אותו בשום מקום ואם עשה כן קול היה יוצא לו אבל אם טען עכשיו בינינו תנאי היה לי עמו שלא ישמיטנו בשביעית נאמן ופותחין לי אבל בזמן הראשון שהיו טועים בעיקר הדין וחושבים שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אפילו טענה זו אין טוענים עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב ומ"מ באותה הארץ שלא נהגו בדורות הראשונים לחוש לשמיטה יש לחוש שמא מערים הוא וב"ד בודקין וחוקרין ואם רצה להחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין מסתברא ששומעין לו עכ"ל: ומ"ש רבינו ובתשובת שאלה כתב ומה ששאלת אם נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד האמת שכתבו רבותינו שנאמן ואפילו בלא שבועה ואני לא סמכתי מעולם על זה וכו' בכלל ע"ח ועיין במהרי"ק סימן צ"ב כי האריך בזה (י): כתב במישרים נ"ז ערב שפרע למלוה וקודם שנתפרע מן הלוה הגיעה שנת השמיטה אינו גובה חובו כי כבר נעשה מלוה משעה שפרע כך כתבו הגאונים וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"ג סימן נ"ט וז"ל שאלת שמעון לוה מעות מעכו"ם וראובן נעשה לו קבלן ועשה לו שמעון שטר בגופן של עכו"ם שישמרנו מנזק והוצרך ראובן לפרוע לו בכת החצר ואחר כך נכנסה השמיטה מי נימא שתשמיטנו שביעית או לא: תשובה מסתברא שאם נתן לו העכו"ם רשותו בשטר כדרך שעושים העכו"ם לכל ערב הפורע ומוסרים לו שטר חוב אינו משמט שזה אינו בא מכת קבלנותו אלא מכח שטרו של עכו"ם שמכרו לו ואין העכו"ם בתורת שביעית והבא מחמת עכו"ם דינו כעכו"ם ואם פרע קבלן זה לעכו"ם ובא מכח שטר חיוב שעשה לו שמעון הלוה ה"ז משמט דתיכף שפרע זה קבלנותו נתחייב לו שמעון מחמת מה שנתחייב לו בשטר החיוב שחייב עצמו לו ולא עוד אלא אפילו לא כתב לו שטר חיוב אפ"ה כל שפרע מחמתו נתחייב לו מחמת שפרע ממון מלוה עליו וחזר עליו כמלוה ולאו דוקא קבלן אלא אפילו ערב ג"כ הוא משמט לפי שמשעה שפרע חזר על הלוה כמלוה וחייב לערב ונעשה לו כמלוה ע"פ ומשמט עכ"ל:
לב סָעִיף לה המחזיר חוב וכו' משנה פרק בתרא דשביעית הובאה בפרק השולח (גיטין לז:) ואיתמר עלה אמר רבא ותלי ליה ופרש"י אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דא"ל אעפ"כ וכתב הרא"ש ולא נהירא דאם כן בטלת תורת שמיטה ונראה לפרש ותלי ליה כלומר יהיו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן מפרש בירושלמי גבי הא דתניא וצריך לומר משמט אני אמר רב הונא אמר רב אומר לו בפיו והימין פשוטה לקבל וכן פירש בערוך וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר:
לג סָעִיף לו ומיהו צריך שיאמר וכו' כך מפורש בהשולח:
לד סָעִיף לז שטר חוב שעבר עליו שביעית וכו' כ"כ בעה"ת בשער מ"ה וכתב שכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ח בשם הרמב"ן:
לה סָעִיף לח המוכר שטר לחבירו וכו' עד סוף הסימן כן דעת בעל התרומות בשער מ"ה:
א סָעִיף א כל ש"ח אפי' יש בו אחריות שביעית משמטתו. משנה פרק במרא דשביעית שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואסיקנא בפרק השולח דאפילו בשטר שיש בו אחריות נמי משמט ואמרינן בפרק איזהו נשך דאפילו משכנתא שאוכל פירות מעתה עד שתפדה ואם מכרה הממשכן בתוך הזמן שאוכל זה הפירות אינה מכורה כלל ואפילו לשעה אפ"ה לאו כגבוי דמי ומ"מ באפותיקי סתם דהיינו סיים לו שדה ויחדה לו לגבותו תניא בהשולח דאינו משמט וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות שמיטה והסמ"ג לאוין סי' ע"ר והטעם דזה כגבוי דמי ואף על גב דמשכנתא עדיפא מינה לגבי מכירה דבאפותיקי סתם הכל מודים דבמכרה לשעה שהיא מכורה עד שיבוא לגבות חובו אפ"ה לענין שמיטה הוה ליה כגבוי טפי כיון שא"ל מזה יהא לך פרעון חובך משא"כ משכנתא כשלא א"ל גבה לך מזה דלא יחדו לפרעון אכן הר"ן ע"ש הרמב"ן כתב דהך ברייתא אידחיא מהלכתא לגמרי ואפילו באפותיקי מפורש משמט כיון דיכול לסלקו בכל שעה שירצה וכן פסק הרשב"א בתשובה סימן תתקפ"א. ואיכא למידק למאי דקיי"ל כשמואל פ"ק דמציעא בשטר מלוה אחריות ט"ס הוא א"כ למה ליה לתנא לפרש דמשמט אפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים הא פשיטא דאין חילוק כיון דבתרוייהו איכא אחריות נכסים וי"ל דלענין שמיטה אלים טפי למיהוי כגבוי כשמפורש השיעבוד בשטר ועיין בתוס' פרק השולח בד"ה שטר שיש בו אחריות ותו איכא למידק במשכנתא מ"ש מהמלוה על המשכון דאינו משמט משום דתפיס ליה מלוה ואינו נוגשו ולא תובעו כלום וה"נ אינו תובעו וי"ל דמשכון דמטלטלי כיון דקנוי ליה מדרבי יצחק ואם אבד חייב באחריותו הילכך כגבוי דמי לענין שמיטה משא"כ במשכנתא וה"א בגמ' פרק השולח:
ב סָעִיף ב ואפילו אם התנה וכו'. מימרא דשמואל פ"ק דמכות ויתבאר בסמוך:
ג סָעִיף ג והשמטת כספים נוהגת האידנא. לכאורה נראה מדברי רבינו מדכתב כאן דהשמטת כספים נוהגת האידנא סמוך למ"ש קודם דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה גם כתב בסתם דנוהגת האידנא ולא כתב דנוהגת מדבריהם אלמא דפוסק כרבנן דהשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא היא דלא כרב בפרק השולח ומש"ה אפילו בזמן הזה אם התנה שלא תשמיטנו שביעית הו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ואפ"ה התקין הלל פרוזבול דלא תשמט מפני שהפקר ב"ד הפקר ומפירש"י והראב"ד והר"ן דרבא קאי ג"כ למאי דפריך מעיקרא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט והתקין הלל דלא תשמט וקאמר רבא דה"ט משום דהפקר ב"ד הפקר דלא כהרמב"ם פ"ט מה' שמיטה דפרוזבול לא מהני אלא לשמיטת כספים כשהוא מדרבנן אלא דקשה הרי הרא"ש כתב בפ"ק דמכות דשביעית בזמן הזה דרבנן וכך היא דעת הרמב"ם והסמ"ג וכ"כ הר"ן בפרק השולח דכיון דחזינן דאמוראי היו מקילין טפי בפרוזבול אלמא דס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן ולכן יראה לי עיקר דגם רבינו ס"ל הכי אע"פ שלא פירש ואף האידנא דאינה אלא מדבריהם הו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה כיון דעיקר שביעית דאורייתא היא דאפילו לר"מ בפרק אף ע"פ דבדאורייתא תנאו בטל הא מדרבנן תנאו קיים דוקא בדבר שעיקרו דרבנן וכ"כ התוס' לשם אי נמי כיון דתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולפיכך תנאו בטל:
ד סָעִיף ד ואינה משמטת אלא בסופה. ברייתא פ' המקדיש שדהו ומפרש בגמרא מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה והרמב"ם והסמ"ג הוסיפו לבאר דהאי מקץ בסוף שבע קאמר דהרי לשם ה"א מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות מה שם אחר ז' אף השמטת כספים אחר ז' וכך הוא בספרי פ' ראה:
ה סָעִיף ה וכתב א"א ז"ל בתשובה וכו'. כלל ע"ז וכתב עוד בזה כלל ס"ד סימן ד' ובסוף כלל פ"ו. ואיכא למידק אמ"ש מנהג כזה שהוא לעבור על ד"ת אין לילך אחריו דהלא הוא עצמו כתב בתשובה לענין אגב דהמנהג מבטל הלכה כדלעיל בסימן ס' וי"ל דהתם ודאי ב"ד יכולים לעשות תקנה בדבר שבממון משום תקנת השוק דהפקר ב"ד הפקר אבל בשמיטה שכבר תיקן הלל פרוזבול א"כ א"א לנו לתקן בע"א ולעקור שביעית לגמרי והכי מוכחת הסוגיא לשם דאף למאי דקס"ד דהלל לדריה לחוד הוא דתקין אפ"ה קאמר שמואל אי איישר חילי אבטליניה וכי יש לנו חיל יותר משמואל לבטל השמיטה לגמרי והר"ן ז"ל האריך בפסק דין אי קיי"ל דלדרי עלמא תיקן אי לא ומסקנתו דאפילו ס"ל דהלל לדריה תיקן אפ"ה אין בנו כח להושיב ב"ד ולבטל תקנת פרוזבול דאין בשום ב"ד כח לבטלה והרי הדברים ק"ו דכיון דאפילו כדי לקיים דין תורה שישמט ולא יועיל כתיבת פרוזבול אין בנו כח לבטל תקנת הלל כ"ש שאין בנו כח לבטל תקנת הלל ולעבור גם על ד"ת להגבות השטרות שעבר עליהם שביעית בלא פרוזבול ואין ליישב המנהג ולומר דנהגו כרב נחמן דאמר אקיימיניה דאימא ביה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי וכפירש"י דה"ק אושיב ב"ד ואתקן דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב"ד ואף ע"ג דלא כתוב ליהוי כמו שכתוב ומשמע דסתם מלוה כך הוא הא ודאי ליתא מכמה טעמים חדא ר"נ גופיה לא קאמר הכי אלא אי איישר חילי ותו דהא חזינן ברבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי ולא קא סמכי אהא דר"נ ותו דהא הרא"ש פי' בהא דר"נ דר"ל אף ע"פ שלא כתוב אלא אמרו בע"פ בפני הדיינים מועיל כאילו הוה כתוב ואהא סמכי אמוראי דמסרי מילייהו להדדי אלמא דמסיר' בע"פ מיהא בעינן והדין עמו דודאי לא עלה ע"ד ר"נ לבטל תקנת הלל ולעבור ע"ד תורה לעקור השביעית לגמרי ותו דהא רבנן קדמאי תקון דמשמט שביעית והיאך יבוא ר"ן לבטל תקנת ב"ד קדמאי דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כדקאמר התם להדיא וגם לשון רש"י שאמר דסתם מלוין יהיו כמוסרים שטרותיהם וכו' היינו נמי לומר דאמירה בע"פ בעינן עכ"פ אלא דלא בעינן כתיבה דסתם מלוה הוי כאילו מסר השטרות וכתב. והא דכתב מהרא"י בת"ה סימן ד"ש דנוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובי' לא"י כגון בבל ומצרים וכעין שכתב ר"י על התרומות ומעשרות אין לזה עיקר בגמרא ובפוסקים ובתשובות דכולם דנו דין שמיטה בכל הזמנים ובכל המקומות ואין ראיה מתרומות ומעשרות דאשכחן בירושלמי ובספרי דאין נוהגין אלא בארצות הקרובים כמבואר בתוס' ע"ז פר"י ובסמ"ג עשה קל"ג ותדע שהרי הרמב"ם והסמ"ג כתבו כמו ר"י דתרומות ומעשרות אין נוהגין אלא בארצות הקרובים ואפ"ה בדין שמיטת כספים כתבו בפי' דמד"ס שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום ובודאי שכך הוא גם דעת ר"י ואין לנו לבדות מלבנו סברא להקל ולתלותה בדברי ר"י והר"ן ז"ל גם כן האריך בפרק השולח לדחות דעת המקילין ומסיק דנוהגת בכל מקום ובכל זמן מדרבנן וכרבי וכ"כ ב"י ע"ש. ומהרי"ק בשורש צ"ב כתב טעם אחר להמנהג והוא דס"ל הלכתא שטר העומד לגבות כגבוי דמי כדכתב המרדכי פרק הבע"י וז"ל ותו דקיי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי כב"ש גבי ספק סוטה דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו וכו'. ותימה רבה איך יעלה ע"ד לומר דקיי"ל שה"ל כ"ד דאי מהך דהמקבל דא"ל ההוא סבא הכי א"ר יוחנן קרקע בחזקת ב"ח עומדת ועל היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא הא ליתא דהא בפרק השולח מפורש דרבי יוחנן גופיה חזר בו בדין שביעית וסובר כרב ושמואל דאפילו בשטר דאית ביה אחריות נכסים משמט משום דברייתא דתני בה אינו משמט ב"ש היא דס"ל דשטר ה"ל כ"ד ואנן קיי"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי וכן פסקו הפוסקים. ותו דבהך פלוגתא דספק סוטה פסקו הפוסקים כב"ה ובע"כ דההיא דהמקבל טעמא אחרינא הוא משום דאף היתומים מודו דהקרקע משועבד לב"ח דאפילו ב"ה מודי דבכה"ג כגבוי דמי כדכתבו התוס' לשם והמרדכי בפ' הבע"י לא כתב כן אלא להוכיח אליבא דב"ש והכי קאמר ותו דקיי"ל אליבא דב"ש גבי ספק סוטה שטר העומד לגבות כגבוי דמי דתנן מתו בעליהן וכו' וזה דבר ברור ופשוט. ועוד אפילו את"ל דהלשון דוקא אפ"ה צ"ל דדוקא גבי כתובה קאמר דקיי"ל כב"ש והיינו משום דכח הכתובה עדיף מכח שטרי הלואה מטעם דהוא מעשה ב"ד וכן משום חינא ומש"ה כתבו התוס' בפרק האשה שנפלו דהוה ס"ל לאביי דלב"ש לא אמרינן כגבוי דמי אלא בכתובה ע"ש וכה"ג כתב מהרי"ק גופיה בשורש פ"א דכח שטר כתובה עדיף בכמה דברים ע"ש אבל בשאר שטרות פשיטא דלאו כגבוי הוי כדפי' דרבי יוחנן גופיה חזר בו ולא ס"ל כב"ש אף בשטרי הלואה. אכן נלפע"ד טעם המנהג משום דכיון דכל מלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וא"צ שבועה כר"ת ודעימיה ויתבאר בסמוך א"כ כל לוה ודאי לא ניחא ליה למיקם בדיני ודייני בכדי גם המלוה נסמך על זה שלא לכתוב פרוזבול ואף אינו מוסר דבריו לב"ד מאחר שנאמן הוא בדיבורו הקל בלי שבועה וק"ח כל עיקר ומזה נשתרבב המנהג לגבות שטרות שעבר עליהן שביעית בלי טעם לגמרי אלא מטעם שכתב הרא"ש אף ע"פ שלא היתה מקובלת בעיניו והנמנע והעושה על פי הדין תע"ב נ"ל:
ו סָעִיף ז ומ"ש אם הוא מתנה לגבות בדרכים שאינם דתיים ה"ה מתנה ע"מ שכתוב בתורה. פי' שאם הוא מתנה לגבות אפילו בשביעית שלא כדת כאילו אמר ע"מ שלא תשמיטני שביעית שזהו שלא כדת ה"ה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דליכא למימר דכוונתו לומר ע"מ שלא תשמיטני בשביעית שהרי אין זה שלא כדת ובתשובתו כתוב דאף ע"פ דאיכא למימר דיש בכלל תנאי זה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דהיינו נמי בדרך שאינו דתיי דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא אלא דקיי"ל כר' יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ אין לבי מסכים יפה לדבר זה כיון שאין מפורש בשטר שלא תשמיטני בשביעית אבל בת"ה סימן ש"ד כתב לפרש דברי הרא"ש הללו בד"א ולא נראו דבריו וכתב עוד שם דאם כתב בשטר בין בד"י בין בדא"ה לא מהני שלא תשמט דאין לשון זה כולל שמוחל תורת שמיטה שאין כותבין לשון זה בשטרות אלא שאם ידחה הלוה למלוה בד"י שיוכל לכופו בדיני האומות וע"ש והם דברי הרא"ש כדלעיל בסימן כ"ו דלא כבעה"ת. ואם נשבע לפרוע לזמן פלוני והגיע השמיטה אין חיוב שבועה חל עליו כדכתב מהרי"ק שורש פ"א ותשובה (להרמב"ם) [להרמב"ן] סימן רנ"ו:
ז סָעִיף ח ואני מיום בואי לכאן איני דן וכו'. נראה דקודם זה היה דן דתשמט שביעית כמבואר בתשובה אחרת דבסמוך דכתב אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא וכן בתשובה אחרת שבסוף הסימן בטוען פרוזבול היה לי ואבד דאותן תשובות היה משיב בעודו בארץ אשכנז דלשם היה דן דתשמט ועוד יראה דאף בבואו לטוליטולא היה דן דתשמט אם היה הדין בא לפניו ומ"ש איני דן וכו' היינו לומר איני דן כמותם שלא תשמט וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם כו':
ח סָעִיף ט ובחשבון שנת השמיטה איכא פלוגתא לר"י היתה בשנת פ"ח ולרש"י בשנת פ"ז והוא עיקר. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דע"ז ובי"ד ה' תרומות ומעשרות כתוב בטעות וצריך להגיה לשם כמ"ש כאן ולענין הלכה הסכימו האחרונים לדעת הרמב"ם ולפי דעתו היתה השמיטה ה' שנ"ה ועכשיו היתה השמיטה בשנת ש"ץ ועיין בתשובת הר"ל חביב:
ט סָעִיף י וכל דבר כו'. ס"פ הנשבעין תנן והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מכל מקום פי' מ"מ לא לשלם ולא לישבע ורב גידל בשם רב דרשו בגמרא מוזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמטת: ומ"ש לפיכך שבועת הדיינים וכו'. הוא מדברי הרמב"ם פ"ט מה' שמיטה וכתב הראב"ד דה"א בירושלמי דבמלוה הדבר תלוי וכן מבואר בתוספתא שהביא הרא"ש פרק השולח וכן כתב הר"ן בהנשבעין דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה וה"ט דשתפות כמו פקדון הוא ולא קרינן ביה כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו ומש"ה כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ח על סחורה שהיא ביד אחד מהשותפין דאין משמטת שותפות ומ"מ בעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון שביעית משמטת חלק המלוה דמאחר דאין שניהם מתעסקים בשותפות אלא אחד בלבד יש לו דין מלוה כדכתב הר"מ במרדכי פרק המקבל ומביאו ב"י:
י סָעִיף יא תבעו וכפר וכו'. ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית ונעשית מלוה משמטת ומפרש רבינו דמיירי בנשבע דכיון דנשבע ופטרוהו ב"ד הוי מעשה ב"ד אבל כשהודה או באו עדים קודם סוף שביעית נעשית עליו מלוה ומשמטת ואיצטריך דלא תימא כיון דעמד בדין והביא התובע עדים או הודה בפני ב"ד וחייבוהו ב"ד לשלם הו"ל מעשה ב"ד קמ"ל כיון דלא כתבו לו פסק דין לא הוי מעשה ב"ד ומשמט וע"ל בסעיף י"ח והראב"ד פי' ג"כ דרישא איירי בנשבע כמו שפי' רבינו אלא דסיפא מיירי בלא נשבע כלומר שהגיעה השמיטה והוא בכפירתו ומ"מ נעשית מלוה שהאריך אותו והמתין עליו (לרגלו) משמט ואף לרבינו מבואר דמרישא שמעינן דוקא בנשבע הא לא נשבע אלא שהאריך אותו וכו' משמט דהיינו מתניתין והשביעית משמטת את השבועה דהיינו שעומד בכפירתו עד שעברה השביעית דכיון דאם הודה שביעית משמטתו משמטת נמי כפירתו. מיהו הרמב"ם והסמ"ג מפרשים כפשוטו בלא נשבע ורישא איירי בכפר במלוה והגיעה שמיטה והוא עומד בכפירתו והודה אחר השביעית אינו משמט דלא קרינן ביה לא יגוש כיון שלא הודה קודם סוף שביעית וסיפא דכפרנית ואח"כ מלוה איירי בהודה קודם סוף שביעית ומתני' דהשביעית משמטת את השבועה איירי בתובעו קודם ז' והודה במקצת וכפר במקצת דכיון דהשביעית משמטת אותו מקצת של הודאה אף בשבועה שבאה מכח אותו מקצת של הודאה נשמטת עמו אבל ודאי אם הודה גם באותו מקצת שכפר לאחר שעברה עליו שביעית אינו משמט דממון אחר לגמרי הוא דכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעברה עליו אינו משמט אם הודה אח"כ ודעת הר"ן בפ' הנשבעין כדעת הרמב"ם ע"ש:
יא סָעִיף יב כתב בשטר ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אינה משמטת. מימרא דשמואל פ"ק דמכות ופירש"י תנאי הוא זה ואע"פ שעבר ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים וכו' טעמו דהא עכ"פ המלוה עובר שגורם לבטל מצות שמיטה ותו עובר קצת על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' שהרי לולא תנאי זה היה נמנע מלהלוות אפ"ה קיי"ל כרבי יודא דבדבר שבממון תנאו קיים שנמצא זה הלוה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב ומצד זה התנאי קיים ובסגנון זה הם דברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ז דזה נמי הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה והיא גם דעת הרמב"ם פרק ט' מה"ש והב"י כתב דלישנא דעבר דכתב רש"י לאו דוקא ולא נהירא אלא כדפרישית:
יב סָעִיף יג וכן המלוה לזמן וכו'. פסק כאיכא דאמרי דרב יודא פ"ק דמכות והרמ"ה פסק כלישנא קמא דהתם. וכתב ב"י דרוב הפוסקים הסכימו דאינה משמטת כרבינו. ואיכא למידק בלשון רבינו שכתב אפי' הרחיב הזמן לק' שנה דמאי אפילו ואפשר לומר דה"ק וכן המלוה לזמן בשביעית עצמה או אפילו לק' שנה דכל שנת שביעית בתוך הזמן אפ"ה אינה משמטת דכיון דהזמן שקבע לו הוי לאחר השמיטה לא קרינן לא יגוש מאחר דבשעת שמיטה לא נתחייב לפרעה. ומ"ש בסתם הלואה שהיא לשלשים יום שביעית משמטת בסופה ואפילו לא הגיעו עדיין ל' יום דקרינן ביה לא יגוש דדוקא במלוה לזמן קבוע לא קרינן ביה לא יגוש והכי מוכח ברמב"ם שכתב שחט את הפרה וחלקה ע"ד שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב ובודאי דלסברתו דהוי חוב זמנה ל' יום כדין סתם חוב של הלואה ואפ"ה אין לו דין מלוה לזמן אם לא בדקבע זמן ועיין לעיל בסעיף י"ט דהך דהשוחט את הפרה לאו הלכתא היא:
יג סָעִיף יד וכן המוסר שטרותיו לבית דין. משנה פ' בתרא דשביעית והתוספות בפרק השולח (גיטין דף ל"ו) הביאו הספרי דתני בה ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה לחבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין ע"כ ומשמע דמדאורייתא אינו נשמט וצ"ל דמשמעות המקרא לענין מוסר שטרותיו כך הוא ואשר יהיה לך את אחיך לאפוקי זה שמסר לב"ד שטרותיו שאין לו אצל אחיו כלום שנסתלק מלתבעו באותו החוב והניחו לב"ד ומ"ש ולא של אחיך בידך אינו קאי אלא על המלוה על המשכון וכ"כ הרמב"ם לשם ומבואר ג"כ בפי' המשניות שלו אבל מתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסמוך משמע דמוסר שטרותיו ה"ט משום דלא קרינן ביה לא יגוש ולקמן בסוף סעיף כ"ב מבואר דמוסר שטרותיו לב"ד ופרוזבול תרי מילי נינהו ע"ש:
יד סָעִיף טז המלוה על המשכון אינו משמט. והרמב"ם והסמ"ג כתבו דוקא מה שכנגד המשכון וטעם דהכי אסיקנא בסוף הדיינים דלרשב"ג אינו משמט כנגד המשכון אבל המותר משמט דלית הלכתא כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכן פסק הר"ן בפ' השולח אבל דעת הרא"ש דהך דדיינים דחייה בעלמא היא ורשב"ג ס"ל אינו משמט כלל וס"ל כשמואל דהלכה כמותו וכמו שיתבאר בסימן ע"ב בס"ד וה"א בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרשב"ג ואין הירושלמי כלל ראיה שכך הלכה דפשיטא דשמואל מתרץ לטעמיה כי היכי דליתי כחד תנא:
טו סָעִיף יז וכן משכנו שלא בשעת הלואתו וכו'. בסוף המקבל ואיכא למידק מדכתב וכן משמע דיותר פשוט דאינו משמט במשכנו בשעת הלואתו גם ממ"ש אף ע"פ שצריך להחזירה משמע דבשעת הלואתו דא"צ להחזירה פשיטא דאינו משמט ותימה דבפרק השולח מבואר דהא דמשכנו בשעת הלואתו אינו משמט אינו אלא מטעם דכיון דקני ליה מדר"י שלא בשעת הלואתו אלים נמי שיעבודיה לבשעת הלואתו דלא משמט דקרינן ביה ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך וכמ"ש התוספות לשם להדיא גם רבינו נמשך אחריהם בדין זה לקמן סימן ע"ב וצ"ל דס"ל לרבינו כאן כהר"ן בפרק השולח דכתב דלקושטא דמילתא ההיא דרבי יצחק אף לשעת הלואתו נמי אמר ואז ודאי יותר פשוט הוא היכא דמשכנו בשעת הלואתו כיון דא"צ להחזיר כל עיקר וצריך שתדע דבהלוהו ויש לו משכון בידו כבר משמט דדוקא בדתפיס ליה בתורת משכון דהלוהו על המשכון אי נמי בשליח ב"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו התם הוא דקרינן ביה ולא של אחיך בידך אבל הלוהו ויש לו משכון בידו ולא תפיס ליה בתורת משכון אלא פקדון הוא בידו וכיוצא בזה לא קרינן ביה ולא של אחיך בידך וכך מבואר בתוס' פרק השולח שכתבו אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצירו מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו אלא פריך מהלוהו על חצירו ודר בחצירו דאפ"ה משמט כדמוכח בפרק איזהו נשך דאמר האי משכנתא באתרא דמסלקי משמטת עכ"ל מבואר מדבריהם שאם היה מקשה מהלוהו שלא על חצירו לא היתה הוכחתו דמשמע מההיא דא"נ אלא מגופא דמתניתין דנקט המלוה על המשכון מוכח דדוקא במלוה על המשכון אבל בהלוהו ויש לו משכון בידו משמט ומקשה דלפי הטעם דתפיס ליה בידו ואינו נוגשו ותובעו כלום אף במלוהו ויש לו משכון בידו לא תשמט אלא דהתוספות דחו פי' זה דא"כ למה ליה לאקשויי מהלוהו ודר בחצירו בלאו הכי נמי מצי לאקשויי ממטלטלין כשהלוהו ויש לו מטלטלין בידו ולכך פי' דהקושיא היא מהלוהו על חצירו והוכחתו מא"נ והשתא קשיא דלמסקנא נמי דמשני שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק מ"מ קשיא מהלוהו ויש לו משכון בידו אלא בעל כרחך דלא שייכא הך דר"י ולמימר דאלים שיעבודיה אלא היכא דתפיס בתורת משכון וז"ש התוס' לשם סמוך לאותו דיבור וז"ל דתפיס ליה בתורת משכון ודרשינן בספרי ולא של אחיך בידך עכ"ל וכוונתם דלמסקנא כל היכא דלא תפיס ליה בתורת משכון משמט וכן יראה ממשמעות פי' רש"י שכתב בתפיס משכון דאינו משמט משום דחייב באחריותו ונמצא דבהלוהו ויש לו משכון בידו דאינו חייב כלל באחריותו אם אבד משמט דלאו כגבוי דמי וכך הוא העיקר לפע"ד:
טז סָעִיף יח וכן ב"ד שגמרו הדין וכו'. משנה פרק בתרא דשביעית וכל מעשה בית דין אין משמטין ומפרש בירושלמי גזרי דיינין וכתב ה"ר שמשון דהיינו לומר שכתבו לו פסק דין דהוי כגבוי הא לאו הכי אע"פ שעמד בדין ונתחייב משמט וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו וז"ש רבינו וכן ב"ד שגמרו הדין וכתבו וכו' כלומר דוקא כתבו הא לא כתבו לא משמט וכמ"ש למעלה אבל אם כפר ונשבע והודה וכו' דהיינו בלא כתבו ע"ל סעיף י"א:
יז סָעִיף יט הקפת חנות אינה משמטת וכו'. משנה שם וב"י האריך בחילוקי דינים אלו וסוף דבריו וא"כ כל חייב לחבירו בין דרך הלואה בין דמי דבר שמכר לו ה"ה משמט בשביעית והקפת חנות שאני וכו' עד וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בתשובה כלל ע"ח סימן ג' וכו' עכ"ל. ואני אומר הר"ן ז"ל בפרק אע"פ כתב בפי' דלא קיי"ל כההיא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה דההיא ר' יודא היא ואנן קיי"ל כרבנן דבמלוה הדבר תלוי והסכים לזה דעת הרי"ף וכן נראה ממה שכתב הרא"ש לשם מדהביא גם הוא לשון הרי"ף וקושיית ב"י דלמה ליה לתנא למיתני כי רוכלא לאו קושיא דהכי הוא אורחיה דתנא למיתני בכל מאי דפליגי כי בסברא מועטת איכא למידק ולחלק בין זו לזו ודברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ח לא נראה משם דס"ל דבדמי דבר שמכר לא יהא משמט דאע"פ דכתב דשותפות הוי כפקדון ואינו משמט לא כתב כך למידק מינה ולומר דבדמי מכר משמט אלא דקושטא דמילתא הכי הוא דשותפות כפקדון ואה"נ דדמי מכר נמי אינו משמט דבמלוה הדבר תלוי וכך היא דעת רבינו שלא כתבה לההיא דשחט את הפרה ולא כתב להך דהקפת חנות אלא לחלק בין זקפה במלוה ללא זקפה וע"ל סעיף י"ג ולקמן סעיף ל"ב: תנן בפרק בתרא דשביעית שכר שכיר אינו משמט והביאו הרא"ש בפרק השולח וכך הוא במקצת ספרי רבינו ובמקצתם לא נמצא דין זה והוא טעות סופר וצריך להגיהו:
יח סָעִיף כ יש לו פרוזבול אינה משמטת. משנה שם פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברים על מ"ש בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' עמד והתקין פרוזבול ובפרק השולח מאי פרוזבול אמר רב פרוז בולי ובוטי בולי אלו עשירים דכתיב ושברתי את גאון עוזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה בוטי אלו העניים דכתיב העבט תעביטנו ופירש"י עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם וכן פירש הר"ש ונראה דהא דלא פירשו בתקנת העשירים שלא יעברו על השמר לך וגו' כפשטה של משנה הוא משום שאין זה תקנה לעשירים מצד מה שהם עשירים אלא צריך לפרש דהתקנה לעשירים שיתקיים עשרם שלא יפסידו ואין להקשות הלא בלאו תקנתו לא יהיו מפסידים אם לא ילוו דהא פשיטא היא דלא כל העשירים נמנעו מהלוות דודאי היו הרבה עשירים צדיקים נזהרין במ"ש בתורה השמר לך וגו' ומלוים לעניים אלא לפי שהיו גם כן הרבה עשירים שנמנעו מלהלוות ולא היה מספיק לעניים הלואת מקצרים ומתוך כך היו מפסידים עשרם ביותר חדא שהוצרכו להלוות לעניים כל צרכם ועוד דמתוך דלא היה מספיק לעניים הלואת מקצתם לא היה בידם לשלם ומוכרחים היו לעבור עליהם השמיטה ונמצא שהיו העשירים צדיקים מפסידים ע"כ התקין פרוזבול והא דתנן ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך וכו' איננו לומר דמשום הכי התקין הלל דהא ודאי ליתא דמפני זה לא היה עושה תקנה אלא תקנתו היתה מפני העשירים הצדיקים והעניים ומשנתינו לא אתא אלא להודיע איתנו שהעם נמנעו מלהלוות זה את זה ולפי שקשה הלא כתוב בתורה השמר לך וגו' על כן אמר שהיו עוברים על מ"ש בתורה וכו' ומתוך כך היה דוחק לעניים גם העשירים הצדיקים שהיו נזהרים במ"ש בתורה השמר וגו' והיו מלוים לעניים היו מפסידים עשרם עמד והתקין פרוזבול שזהו תקנה לעשירים שיתקיים עשרם גם תקנה לעניים שלא ינעלו דלת בפניהם דהלא בתקנה זו כל העשירים יהיו מלוין לעניים כיון דלית להו פסידא כנ"ל:
יט סָעִיף כא וכותבין אותו אפילו בזמן הזה בכל ב"ד דלית הלכתא כשמואל וכו'. בפרק השולח איתא להא דשמואל ואיתא תו התם רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי רבי נתן מסר מילי לר"ח בר אבא. ובזה איכא ג' דיעות. האחת היא דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט ההיא דשמואל וכתב להא דרבנן דבי רב אשי וכתב סתם דיני פרוזבול וכתב הרמב"ן ז"ל שלפיכך השמיט הרי"ף ז"ל ההיא דשמואל משום דס"ל דלא בעינן ב"ד מומחה אלא כל ב"ד יכול לכתבו דהא חזינן לרבנן דבי רב אשי דהוו מסרי מילייהו להדדי ולא מסרי מילייהו לרב אשי דהוי ב"ד רבה בשעתייהו אלמא אפילו בית דין אחרינא דלא אלים כולי האי מצי כתב וכך היא דעת הרא"ש בפסקיו דלא בעי בית דין חשוב בדור אלא כל בית דין ובית דין וכתב דהני אמוראי בתראי לית להו הא דשמואל ושכך היא דעת הרי"ף שלא הביא דברי שמואל אלא הא דרבנן דבי רב אשי וכ"ה דעת הרשב"א בתשובה הביאו בית יוסף. השנייה היא דעת בעל התרומות דכתב איכא מ"ד דהאידנא לית לן בית דין הגדול ולית לן למיכתב פרוזבול ואי עבד לא מהני וז"ל הרמב"ם ז"ל אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דין של רב אמי ורב אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר ב"ד אין כותבין עד כאן והר"ם ז"ל בתשובה הבין מדברי הרמב"ם דסבירא ליה דוקא בית דין דרב אמי ורב אסי כותבין או שאר חכמים כמותם אבל כל שאר בית דין אין כותבין והיא דעת רבינו תם קודם חזרה וכמ"ש בס' הישר דאין לכתוב כלל פרוזבול בזמן הזה ובמרדכי פרק השולח כתב שזאת היא דעת הרי"ף גם כן עיין שם. השלישית היא דעת התוספות בפרק השולח דכתבו בשם רבינו תם דבית דין דרב אמי ורב אסי לאו דוקא דלא בעינן אלא בית דין חשוב שבדור וסבירא ליה דרבנן דבי רב אשי לא פליגי אדשמואל אלא כולהו הוו חשיבי בית דין מומחין משום דרב אשי גדול הדור הוא וכן בכל דור ודור הרשות ביד גדול הדור לכתבו וכן כתב בתשובת הרא"ש סוף כלל ע"ח ובתשובת הריב"ש סימן תצ"א בשם הרשב"א ושזאת היא גם כן דעת הרי"ף ובית יוסף כתב שנ"ל שגם הרמב"ם סבירא ליה הכי וכן היא דעת הר"ן שהרמב"ם סובר כרבינו תם דהוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכך נוטה דעת בעל התרומות שכתב מסתברא דכל ג' הבקיאין בדין ובענין פרוזבול ושמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בם הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבית דין דרב אמי ורב אסי וראויים להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם עכ"ל. הנה שכתב דוקא דהמחום רבים עליהם באותה העיר שאלו אף על גב דאינם גדולי הדור חשובים לבני עירם כמו גדולי הדור בכל מקום כדלעיל בסימן ב' עיין שם. ורבינו ז"ל נמשך אחר דעת הרא"ש בפסקיו ומ"ש וכותבין אותו אפילו בזמן הזה בכל בית דין וכו' כלומר לא מיבעיא בזמן הזה אלא אפילו בכל בית דין ולאפוקי מאותן ב' דעות דלהאחת אין כותבין כלל פרוזבול בזמן הזה ולהאחרת כותבין אלא שצריך שיהיה גדול בדורו על כן אמר שאינו כן אלא כסברא שלישית שכותבין אותו אפילו בזמן הזה ואפילו בכל בית דין דלית הלכתא כשמואל וכו' ומפני שהיה עולה על הדעת דשמואל סבירא ליה דוקא בית דין דרב אמי ורב אסי אבל כל שאר בית דין אין כותבין אפילו גדול בדורו ורבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי פליגי בדשמואל וסבירי להו דכל מומחה וגדול שבדורו יכול לכתוב והם כולהו הוו חשובים בית דין מומחין משום דרב אשי גדול הדור הוה וממילא אפילו תימא דלית הלכתא כשמואל אלא כרבנן דבי רב אשי מכל מקום מומחה וגדול שבדור בעינן על כן פירש רבינו וכתב דשמואל לאו דוקא ב"ד דרב אמי ורב אסי קאמר אלא כל בית דין הקבוע ומומחה שבדורו ואם כן רבנן דבי רב אשי דפליגי עליה ס"ל דלא בעינן מומחה שבדורו אלא אפילו כל ב"ד ובית דין כי הם נמי לא הוו חשיבי ב"ד מומחין כיון דהוה בי דינא רבה דרב אשי בשעתייהו ולענין הלכה יראה דנקטינן לקולא כהסכמת הרא"ש ורבינו וכותבין אותו בכל בית דין אפילו אינו מומחה ולא המחום רבים עליהם:
כ סָעִיף כב וזה לשונו פלוני ופלוני [ופלוני] הדיינים וכו'. משנה שם פרק בתרא דשביעית זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים. ובר"פ השולח איתמר בפני כמה מבטלו לגט ר"נ אמר בפני ב' דלבי תרי נמי ב"ד קרי ליה ורב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני אר"נ מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פ' ופ' הדיינים. ורב ששת אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל. וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כר"נ דקאי רבי יוחנן כוותיה דבגמרא איתא בהדיא דר"י ס"ל דביטול הגט בפני ב' ומשמע לכאורה דלגמרי הלכה כר"נ אפילו לגבי פרוזבול אבל מדברי רבינו נראה דוקא בביטול הגט הלכה כר"ן משום דר"י קאי כוותיה אבל לגבי פרוזבול הדרינן לכללן דהלכתא כרב ששת באיסורי ובעינן ג' ודקדק כך רבינו מלשון הרי"ף והרא"ש דכתבו דהלכה כר"נ דקאי רבי יוחנן כוותיה אלמא דבפרוזבול דלא אשכחן מאן דקאי כוותיה בעינן שלשה וטעמא רבה איכא לחלק ביניהם דביטול הגט מתורת עדות הוא סגי בב' אבל פרוזבול דבעינן ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא ג' בעינן אלא דר"נ בא להוכיח לפי סברתו דאפילו בפרוזבול סגי בב' ונקראו ב"ד ומכ"ש גבי ביטול הגט ורב ששת דחה דלעולם בפרוזבול בעינן ג' וה"ה בביטול הגט ואנן ס"ל כר"נ בביטול הגט דקאי ר' יוחנן כוותיה וכרב ששת ס"ל בפרוזבול דהלכתא כוותיה באיסורי ומסתבר טעמיה וכך היא דעת בעה"ת שכתב מסתברא דכל ג' בקיאין וכו' אלמא דג' בעינן אלא דקשיא לי דהרא"ש ז"ל כתב אהא דר' נתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא ורבי חייא בר אבא היה עמו אחר דשנים בעינן כדאמר זהו גופו של פרוזבול וכו' וי"ל דכוונת הרא"ש הוא דר"ח בר אבא היה עמו אחר ושניהם היו עדים על הפרוזבול שמסר בע"פ בפניהם לדיינים שהם ממקום אחר דאע"פ שאינם בפניו ש"ד כדכתב במרדכי פ' השולח דאיתא בירושלמי דשביעית חזקיה בשם ר' ירמיה אפילו נתונים ברומי פי' הדיינים יכול לומר מוסרני לפ' ופ' הדיינים שבמקום פ' אפילו רחוקים ממנו הרבה ואע"פ שאינם בפניו ש"ד והכי מוכח קצת מדברי הרא"ש דהיה מפרש דרבי חייא עם אחר היו עדים שהרי כתב כדאמר זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פ' ופ' הדיינים שכל חוב שיש לי אצל פ' שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים עכ"ל הנה שהעתיק כל לשון המשנה כדי להביא ראיה דבתרי סגי משום עדות כדתנן או העדים: בין שכתבו בלשון דיינים וכו'. בפ' השולח אליבא דרב ששת דייקינן אהא דתנן והדיינים חותמין למטה או העדים למה לי למיתני דיינים למה לי למיתני עדים הא קמ"ל דל"ש כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים ל"ש כתוב בלשון עדים וחתימי דיינים כך הוא גירסת רש"י והתוספות והפירוש שכתב רבינו הוא פירש"י ז"ל אבל התוספות פי' בע"א וז"ל ל"ש כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים כגון ב"ד הוינא אנא פ' ופ' ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמין העדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת וקמ"ל דחשוב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם ל"ש כתוב בלשון עדות שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול דכתוב ביה הכי ב"ד הוינא ואתו פ' ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב וכו' וחותמים למטה הדיינים עכ"ל: ומ"ש ויש מפרשים וכו'. זהו ליש גורסים ל"ש כתוב בלשון דיינים וחתמי דיינים ל"ש בלשון עדים וחתמי עדים וזה עולה כפי דעת הירושלמי דבסמוך דפרוזבול יכול להיות בפני ב' עדים אף ע"פ שהם רחוקים הרבה מדיינים וצ"ע לגירסת רש"י ופירושו מאי אתא לאשמועינן דל"ש כתוב בלשון דיינים וכו' ומהי תיתי לחלק בהכי וראיתי בתשובת הר"ן דכתב שאין ענין הפרוזבול שהוא מעיד על שנמסרו השטרות לב"ד דא"כ לא הוצרך כלל לתקן דמוסר שטרותיו לבית דין דאורייתא היא ותקנת הלל היתה במסירת מילי בלבד ובכה"ג משמע ששטר הפרוזבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הב"ד שישבו על כך ומש"ה פרוזבול המאוחר פסול לפי ששטר הפרוזבול הוא שעושה מעשה ואין בו דין שטר ולכך צריך לאשמועינן דל"ש כתוב בלשון דיינים וכו' שאם לא היינו צריכין אלא לעדות בלבד שנמסרו הדברים לבית דין הוי פשיטא דמהני אלא אתא לאשמועינן דבכל ענין יש בו דין שטר להפקיע הממון עכ"ל וכ"כ התוס' פ"ק דמכות דמוסר שטרותיו לב"ד ופרוזבול תרי מילי נינהו פירוש דמוסר שטרותיו היינו בתופס שטרותיו בידו ומוסרן לב"ד אבל פרוזבול אינו מוסר ממש רק שכותב בפרוזבול מוסרני לכם וכן כתב בעל התרומות בשער מ"ה והדבר ברור שכך הוא ודלא כפירש"י בפרק קמא דמכות דמוסר שטרותיו לבית דין הוא פרוזבול שהתקין הלל וכך נוטים דברי התוספות בפרק השולח בד"ה מי איכא מידי דכתבו ב' סברות בזה לחד פירושא הוי פרוזבול דאורייתא ולאידך פירושא אינו כי אם מתקנת הלל לבד דהפקר בית דין הפקר ועיין שם וליתא ועיין לעיל בסעיף י"ד במ"ש בית יוסף בזה. ואיכא למידק אמאי לא הביא הרמב"ם בחיבורו הא דקאמר בגמרא ל"ש כתוב בלשון דיינים וכו' ויש לומר דהיינו טעמא דסבירא ליה דהלכה כר"נ בין בביטול הגט ובין בפרוזבול וכיון דהאי ל"ש כתוב בלשון דיינים וכו' איתמר בגמרא אליבא דרב ששת ולית הלכתא כרב ששת אם כן ליתא להאי ל"ש וכולי ולא הוי פרוזבול אא"כ כתב מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים וכו' כלשון המשנה והדיינים או העדים חותמים למטה וסגי בב' דיינים וזהו שלא כתב הרב אלא לשון המשנה. ונראה דראוי להחמיר כמותו בזה גם לתפוס סברת בעל התרומות ורבינו דבעינן ג':
כא סָעִיף כג ואפילו לא נכתב וכו'. בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי וכתב הרא"ש אהא דאמר רב נחמן אקיימיניה דאף על גב דלא כתוב ככתוב דמי ואמר סמכו רבנן דבי רב אשי דמסרו מילייהו להדדי וכולי ומשמע דלכולי עלמא סגי בהכי וכן נראה מתשובת הרשב"א הביאו ב"י וכה"ג כתב הר"ן בשם הרמב"ן דקיי"ל כר"נ ופשיטא דלרב נחמן דאמר אימא ביה מילתא אף על גב דלא כתוב ככתוב דמי לכ"ע קאמר דסגי במסרו מילייהו אכן הרמב"ם כתב דוקא לת"ח שרינן למימסר מילייהו מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית ונראה שטעמו דקשיא ליה ברבנן דבי רב אשי דהיאך עבדו הכי הלכה למעשה כרב נחמן והא רב נחמן גופיה לא קאמר אלא אי איישר חילי אקיימיניה וכי הוה קים להו דטפי יישר חילייהו מרב נחמן דהוה גדול הדור וחתנא דבי נשיאה הא ודאי ליתא אלא בע"כ דר"נ לא קאמר דהוה שרי בהכי לכ"ע ואינהו לא הוו עבדי אלא לעצמן מפני שהם יודעים וכו' ודבריו נכונים וברורים וכן ראוי לעשות מעשה כמו שהעיד ב"י שהיו נוהגים במצרים כהרמב"ם דדוקא ת"ח ופשוט הוא דאפילו במלוה על פה סגי במימסר מילייהו:
כב סָעִיף כד ואין פרוזבול מועיל אא"כ יש לו קרקע ללוה וכולי. משנה פרק בתרא דשביעית אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא ונראה דהא דתנן כל שהוא בסיפא לאורויי רבותא דאפילו תרי קולי עבדינן חדא דאין לו קרקע ומזכהו ועוד דאינו מזכהו אלא כל שהוא ואפ"ה ש"ד ומכ"ש היכא דיש לו ללוה קרקע כל שהוא אי נמי האי כל שהוא סתמא קתני וקאי בין בשיש לו ללוה בין באין לו אלא דמזכהו דבכל גווני סגי בכל שהוא ומש"ה כתב רבינו בלוה עצמו יש לו קרקע אפילו כל שהוא אלא שהו"ל לפרש גם כן דבמזכהו נמי אפילו כל שהוא אבל הרמב"ם נשמר מזה וכתב כלשון המשנה ואפשר לומר נמי דדעת רבינו דכל שהוא דתני בסיפא ודאי אתרוייהו קאי איש לו ללוה קרקע אי נמי במזכהו דבין בזה ובין בזה בכל שהוא סגי כדפרישית אלא דסובר דטפי רבותא איכא בלוה עצמו דלא מיבעיא במזכהו דש"ד דכיון דהמלוה מוחזק באותו קרקע חשוב טפי כגבוי וגם כן שוה אצלו כנגד כל החוב כיון שהוא בתוך שדהו אלא אפילו יש ללוה עצמו קרקע כל שהוא דליכא הני טעמי ש"ד והשתא ניחא הא דכתב רבינו בלוה עצמו דסגי בכל שהוא דמינה נשמע במכ"ש במזכהו בתוך שדהו. וכתבו התוס' בפרק השולח אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע משום דמילתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאין יכול לכלותה ועומדת בפניו ואע"ג דעציץ נקוב יכול לכלותה לא פלוג רבנן במקרקעי עכ"ל נראה שבאו לפרש הטעם מפני מה אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע בין למלוה בשטר בין למלוה ע"פ ולכך כתבו דמלוה בשטר ה"ט לפי שאין יכול לכלותה למכרה לאחר דטורפה ממנו ולמלוה ע"פ נמי דאינה טורפה מלקוחות מ"מ הקרקע עומדת בפניו לגבות ממנה אם לא מכרה משא"כ בשאין לו קרקע כלל והר"ש פי' דה"ט דכשיש לו קרקע חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש דכמלוה על המשכון דמי. והא דסגי בכל שהוא פי' רש"י בהשולח דהטעם משום דראוי לגבות בו כל החוב כדאמר רבי יוחנן ס"פ שני דגיטין אפילו הניח מלוא מחט גובה מלוא קרדום וכמעשה דקטינא דאביי ורשב"ם פי' משום דקרקע כ"ש שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות והתוספות הקשו עליו דהא אמרינן דביטול מקח יש להן עד פלגא עכ"ל ול"ק ולא מידי דאפשר דרשב"ם ס"ל כהרי"ף והרמב"ם דביטול מקח נמי אין להם כדלקמן בסימן רכ"ז:
כג סָעִיף כה אפילו עציץ נקוב וכו'. פי' שאילו היו מקום היתדות שלו אפילו לא היה העציץ נקוב כותבין דהרי יש ללוה קרקע מלוא מחט אבל השתא דאין מקום היתדות שלו נקוב הוי כמחובר ושאין נקוב אין כאן קרקע ה"א בפרק השולח ומבואר לשם כפירש"י דכשהשאילהו מקום היתדות חשוב הוא שלו:
כד סָעִיף כו אפילו אין ללוה כלל וכו'. ברייתא שם ומפרש רבינו דהא דתני ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן פירושו בין שהוא חייב ללוה לערב או למלוה דאפי' בחייב למלוה נמי יכול לזכות ללוה מדר"נ: ומ"ש דמזכין אפילו ע"י אחר שלא בפניו. כ"כ הרא"ש שם וז"ל מזכהו משמע ע"י אחר והקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו ועיין במ"ש הר"ן על זה:
כה סָעִיף כט חמשה שלוו מאחד וכו'. תוספתא כתבה הרא"ש פרק השולח דפליגי בה חכמים ורשב"ג ואף ע"ג דלא קיי"ל הלכה כרשב"ג אלא במשנתינו ולא בברייתא כאן פסק הרא"ש כרשב"ג משום דקיי"ל ה' שלוו מאחד נעשין אחראין וערבאין זה לזה עכ"ל וכ"כ רבינו וע"ל סימן ע"ז ס"א:
כו סָעִיף לב ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק השולח. וב"י הביא לשונו וכתב עליו אבל הרמב"ם כתב אין שביעית משמטת אלא בסופה וכולי הרי שכתב שהחוב שהלוה בשביעית גובה כל השנה ומשמע אפילו ע"י בית דין עכ"ל. ולפעד"נ דלא אמר הרא"ש אלא בחוב שהלוה בששית התם מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב שנעשה קודם דמיד שנכנסה השמיטה הזהירה התורה לא יגוש כי קרא שמטה לה' אבל בהלוה את חבירו בשביעית מודה הרא"ש דשביעית משמטת בסופה וכדתנן השוחט את הפרה אליבא דר' יודא ואף על גב דלא קיי"ל הכי היינו משום דאנן ס"ל כחכמים דאינו משמט אלא הלואה וזה אינו חוב של הלואה אבל כל שהיא הלואה ולא נעשית אלא בשביעית עצמה אינו משמט אלא בסוף וכמ"ש הרמב"ם ואין בזה מחלוקת:
כז סָעִיף לג פרוזבול המאוחר פסול וכו'. משנה שם פ' בתרא דשביעית ומשמע דאע"פ שנודע בעדים מאיזה זמן הוא מאוחר לא אמרינן דיועיל לחוב שקדם לניסן דנהי שנכתב זמנו שלא כראוי מ"מ נאמין שנמסר חוב זה לדיינים כבר ולא יהא משמט וה"ט דשטר הפרוזבול הוא שעושה מעשה וכיון שנכתב זמנו שלא כראוי אין בו דין שטר כלל וע"ל סעיף כ"ב כתבתי כך ע"ש הר"ן בתשובה:
כח סָעִיף לד אמר רב נחמן וכו'. בפרק השולח וטעמא דכיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא כי אתא לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי היא וכו' וכתבו התוס' לא שביק היתרא ואכיל איסורא אמר ר"ת דמה"ט נאמן אפילו בלא שבועה עכ"ל נראה דס"ל כיון דסמכינן אהך דלא שביק היתרא ואכל איסורא וכו' ואוכלין משחיטת ישראל מומר לתיאבון וכדרבא בריש חולין כ"ש דסמכינן אהא לגבי ממונא ותו דמדפותחין לו מידי פרוזבול היה לך ואבד אי איתא דצריך שבועה היאך פותחין לו בדבר שאפשר שהוא שקר אלא ודאי דנאמן בלא שבועה דמסתמא ודאי הו"ל פרוזבול ואבד דלא שביק היתרא וכו' ולהכי נמי פותחין לו וכו' והכי משמע במרדכי ותו מדמותיב מדתנן בהכותב וכן ב"ח שהוציא ש"ח וכו' ולא אשכח פירוקא אלא תנאי היא ולא פריק דה"ק הרי אלו לא יפרעו אלא בשבועה אבל בשבועה יפרעו אלמא דלר"נ אפילו בלא שבועה ולהכי איצטריך לפרוקי תנאי היא וגם הרא"ש כתב בפסקיו כר"ת וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ במרדכי ע"ש הר"ר יחיאל מפרי"ז ושכך פסק ר"ש בן ר"ב וכן פסק הר"ם שנאמן בלא שבועה וכתב עוד שכ"כ ר"י בתשובה וכ"כ הסמ"ג וכתב עוד ונראין הדברים דוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילין אינו נאמן עכ"ל ונראה שרצונו לומר דאינו נאמן בלא שבועה אבל בשבועה מיהא נאמן אפילו במקום שאין רגילין וכ"כ במרדכי וע"ש שהאריך בזה: כתב בעל העיטור שאין הלכה כר"נ אלא כסתם משנה וכו'. ר"ל כסתם משנה דהכותב וכן ב"ח וכו' דאע"ג דבגמרא מוקמינן לה כתנאי ורב סבר כחכמים דברייתא מ"מ לית הלכתא כוותיה אלא כסתם משנה וכך היא דעת הרב אלפס ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש והיא דעת רוב הפוסקים כדפי' בסמוך: ומ"ש דנאמן במגו וכו'. הקשה בעה"ת שהרי לא אמרינן מגו להוציא וי"ל דשאני הכא דמסייע לתובע חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא עכ"ל ולקמן בסימן פ"ב סעיף י"ט נאריך בזה בס"ד: ומ"ש בשם הרמ"ה כ"כ בעה"ת דאיכא מ"ד דבכל מקום שנאמן התובע משתבע היסת ושקיל עכ"ל: ומ"ש שהיה נתפס בשקרו וכו'. נראה דאם לא היה נתפס בשקרו היה מאמינו בשבועה דכיון דלפי דין התלמוד נאמן בלא שבועה א"כ עכשיו שאין נוהגים [לכתוב] פרוזבול אינו נאמן אלא בשבועה וכדפרישית בסמוך דנאמן בשבועה אבל מהרי"ק בשורש צ"ב כתב דלהרא"ש בתשו' אם לא היה נתפס בשקרו היה מאמינו בלא שבועה ולא נראה לי כך מדבריו אלא כדפי' והכי עיקר בזמן הזה שאין אנו רגילין בפרוזבול אם טען פרוזבול הו"ל ואבד ולא היה נתפס בשקרו נאמן בשבועה נ"ל:
כט סָעִיף לה המחזיר חוב וכו'. משנה פ' בתרא דשביעית המחזר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם א"ל אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה ומפרש"י בפרק השולח מבאר דהאי שנא' וזה דבר השמטה ארישא קא מהדר דצריך שיאמר דיבור של שמיטה אבל מדברי הרא"ש לשם מבואר דאסיפא קא מהדר דכיון דא"ל פעם אחת משמט אני יצא ידי חובת שמיטה וא"צ לסרב יותר ומפיק ליה מוזה דבר השמטה דלשון וזה לא משמע אלא דיבור זה כלומר דיבור א' בלבד סגי וכן פי' הר"ש בפירו' המשניות גם הר"ן הביאו ואחריהם נמשך רבינו שכתב יכול לקבלו מיד ואין צריך לסרב יותר. כתב במרדכי ע"ש רבינו אביגדור הכהן דוקא כשהחזירו צריך שיאמר משמט אני אבל אם לא בא להחזיר א"צ לומר כלום דהשביעית משמטת מאליה אע"פ שלא אמר משמט אני אלא מצוה הוא דרמיא עליה ושמוט ועומד הוא דלא רמי עליה לומר כן אא"כ בא להחזיר והביא ראיה על זה ע"ש:
ל סָעִיף לו ולא עוד אלא שיכול להיות עיניו תלויות בו וכו'. בהשולח אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי ופירש"י אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דא"ל אעפ"כ עכ"ל וכתב הרא"ש ולא נהירא דא"כ בטלת תורת שמיטה ונראה לפרש דתלי ליה כלומר יהיו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכך מפרש בירושלמי גבי הא דתניא וצ"ל משמט אני א"ר הונא אמר רב א"ל בפיו והימין פשוטה לקבל וכ"כ הר"ן בשם הערוך. וז"ל הרמב"ם והחזיר לו חובו ולא א"ל כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך דאם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו עכ"ל ונראה שכתב כך אהך עובדא דאיתא התם אבא בר מרתא הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתי ניהליה בשביעית א"ל משמט אני שקלינהו ואזל אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה אזל לגביה א"ל אמטית ליה זוזי למר א"ל אין מאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ א"ל לא א"ל ואי אמרת ליה אעפ"כ הוה שקלינהו מינך השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואמור ליה אף על פי כן אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אע"פ כן שקלינהו מיניה הרי דאביי סיבב בדברים עם אבא בר מרתא עד שיאמר לרבה אף על פי כן שפירושו אף על פי דשלי הם אנכי נותנם לך במתנה וסובר הרב דה"ה דלמלוה גופיה מותר לסבב בדברים וכו'. גם הסמ"ג כתב כדברי הרמב"ם והביא גם כן הירושלמי דפירש בהא דאמר רבה ותלי ליה היינו שתולה לו עיניו וידו פשוטה לקבל מעותיו וכן כתב סמ"ק. ומיהו מה שהקשה הרא"ש על פי' רש"י דאם כן בטלת תורת שמיטה נראה דאינה קושיא כלל דהא לא אמר בגמרא דתלי ליה אלא במחזיר חוב בשביעית ואמר ליה המלוה משמט אני דהתם ודאי כיון דכבר החזיר לו חובו ואמר ליה המלוה משמט אני הרי כבר קיים מצות שמיטה שנאמר וזה דבר השמיטה שהדיבור של שמיטה הוא השמטה וכיון שקיים המצוה שוב יכול לתלותו על עץ אם גברה ידו שדי שיאמר אעפ"כ שהלא מעצמו החזיר לו החוב ודיבור זה של המלוה דאמר משמט אני אינו אלא לקיים מצות שמיטה ולמה זה יחזור ליטול המעות שכבר נתן שהרי אין עליו אלא לומר אעפ"כ ולא ליטול המעות והילכך יכול לתלותו על עץ עד שיאמר אעפ"כ וכיון דאם לא החזיר לו הלוה חובו כל עיקר אין לו רשות למלוה לתלותו על עץ כדי שיחזיר לו חובו דהשביעית משמטת בסופה מעצמה א"כ ליכא למימר בזו כשהחזיר לו החוב וכו' דא"כ בטלת תורת שמיטה שהרי תורת שמיטה נוהגת כשלא יחזיר לו החוב ולפיכך נראה דהמיקל כרש"י ז"ל זריז ונשכר ובת"ה סוף סימן ד"ש כתב ג"כ דקושיית הרא"ש ליתא ע"ש:
לא סָעִיף לט ומ"ש שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים וכו'. איכא להקשות וליהמניה במגו דאי הוה בעי הוה מחיל וצריך לומר דאיירי בגוונא דלא מצי מחיל כגון שמכרו במעמד שלשתן וכיוצא בזה ועיין במ"ש בסימן מ"ז בס"ד:
א סָעִיף א גם במהרי"ל כתב טעם בזה ול"נ דסמכינן האידנא אמקילין וס"ל דאין שמיטה נוהגת האידנא כמו שהביא הר"ן דבריהם:
ב וע"ל סימן כ"ו אם כתב לו שיוכל לתבעו בדיני העכו"ם ועברה עליו השמיטה אם מהני ליה:
ג סָעִיף ג ודברי בית יוסף בזה סתומים מאוד כי לא הביא דעת הרמב"ם וכתב שהסכים דברי ר"י לדעת הרמב"ם וא"כ משמע מדבריו ששניהם ס"ל שבשנת פ"ח היתה שמיטה וא"כ כל החשבון הוא טעות דא"כ שמיטה היתה שנת רס"ג ור"ע כו'. ולכן צריך לבאר דדעת הרמב"ם שבשנת פ"ט היתה שמיטה כדמשמע מדבריו פרק י' מה"ש ומהר"ל בן חביב פי' דברי ר"י שג"כ הוא ס"ל כדעת הרמב"ם שבשנת פ"ט היתה שמיטה ולא כמ"ש הרא"ש והטור דברי ר"י ומעתה שר"י סובר כהרמב"ם שבשנת פ"ט היתה שמיטה עולין כל החשבונות כהוגן. וכ"ה סברת רבנן סבוראי שהביא בהגמ"ר דגיטין דף תרי"ז ע"ב דבשנת פ"ט היתה שמיטה וע"ש:
ד וכ"כ הרמב"ם בה"ש ונראה דדוקא נשבע תחלה דמאחר שנשבע כבר נעשה כפירה ואין השמיטה משמטת כפירה אבל כל זמן שלא נשבע עדיין מיקרי הלואה דשמא לא ישבע ולכן השביעית משמטת השבועה כדלעיל בזה מסולק קושיית הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה ונתבטל תירוצו של ב"י שרצה ליישב דברי הרמב"ם בדבר קלוש ולא ראיתי לכתבו:
ה והר"ן פרק השולח דף תקע"ג ע"ב כתב כדברי הרמב"ם:
ו סָעִיף ו ולי נראה טעם הרמב"ם דטוענין ליורש שמא פרוזבול היה לאביהן או שהתנה שלא ישמטנה בשביעית וכ"כ בהדיא במישרים נ"ז וכ"כ ב"י עצמו בשם הרשב"א וע"ל ס"ס זה מדין זה:
ז סָעִיף ז ובמרדכי כתב פרק כל הנשבעין דף של"ז ע"ד דמשכתבו בפנקסו סך המעות מקרי זקיפה וע"ש בדין זה:
ח סָעִיף ח וצ"ע דבמרדכי ס"פ השולח לא משמע כן:
ט סָעִיף ט כתב הר"ן פרק השולח דף תקע"ג ע"ב דאפילו מלוה ע"פ יכול למסור לב"ד ואין השביעית משמטתו וע"ש. ומשמע במרדכי סוף השולח ע"ב דאע"פ שאין המלוה והדיינים בעיר אחד יכול לומר הריני מוסר חובי לדיינים שבעיר פלוני וע"ש:
י סָעִיף י ובמרדכי האריך בזה פרק השולח דף תר"י ע"ב וכתב דיש חולקין בזה מיהו כתב דלכ"ע בזמה"ז לא טענינן ליה פרוזבול היה לך:
א סָעִיף א כל שט"ח אפילו כו' משנה פרק בתרא דשביעית הביאה הגמרא בפרק השולח פי' רש"י שם ע"ש הירושלמי ע"ש ואע"פ שאין יובל מקץ ז' שנים ה"ק קרא כשאתה משמט שמיטת יובל בקרקע תשמט שמיטת כספים מקץ ז' שנים וא' שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע משמט כספים ואי לא לא ופירש"י אע"ג דהשמטת כספים חובת הגוף הוא ואינה תלויה בארץ כיובל ילפינן בהיקישא דלא נהגה וקאמר הגמרא עלה שם דאע"פ כן תקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית וראה הילל שנמנעו העם מלהלוות זא"ז עמד והתקין פרוזבול דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל הגמ' (וענין פרוזבול כתב רבינו בסמוך מס"ך והלאה ע"ש) ופי' רש"י אע"ג דהילל בבית שני דלא היו שם כל ישראל ג"כ אין חיוב יובלות מן התורה והא דלא עשו האידנא ג"כ זכר ליובל בהשמטת קרקע ולשביעית ויובל זכר בשביתת הארץ ממלאכת חרישה וזריעה כמ"ש בפרשת בהר נראה לע"ד כיון דקדושתן תולה בארץ ולא שייך לעשות זכר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו אבל התוס' כתבו שם (דף ל"ו) משום דאין רוב הציבור היו יכולין לעמוד בו ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות ע"ש ועמ"ש עוד בסמוך ס"ך בפרישה ודרישה מדין פרוזבול.. וכן דעת רוב הפוסקים שנוהג האידנא מדרבנן ובעה"ת שמ"ה הביא דעת הרז"ה באריכות שכתב טעם למנהג שלא נהגו שביעית ע"ש וכתב עליו שהרמב"ם לא פסק כן ושגם הראב"ד חזר בו ופסק דמהשתא גבו בו בזמן הזה ע"ש:
ב סָעִיף ד ואינה משמטת אלא בסופה הטעם דכ' מקץ ז' שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו וע"ל בפרישה בסעיף ל"ב:
ג סָעִיף ה (ו) וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל ע"ב ובכלל ס"ד דין ד': וצווחתי ככרוכיא וסוס ועגור ת"י כורכית וסנוניתא (הג"ה מהרא"פ): ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו ז"ל מ"ו ר"ש וכמש"ל בסי' ס' שאפילו אם כותבין אגב בשטר אם המנהג שאין גובין בו אז המנהג מבטל ההלכה שא"ה דמשום תקנת השוק יכולין ב"ד לעשות תקנות נגד ד"ת אבל הכא כבר תקנו רבנן פרוזבול וכן אנחנו בתראי יש לנו לתקן בע"א ולעקור שביעית מן התורה לגמרי ודוק עכ"ל ולעד"נ לחלק דלעיל שאני דתקנו כן משום תקנת השוק בשב ואל תעשה שלא יוציא מלקוחות והכא התקנה לעבור על דברי תורה בקום ועשה להוציא ממון שלא כדין כו' גם יש לחלק בין מנהג בעלמא שנהגו כן לתקנה קבועה עומדת כההיא שתקנו כן משום תקנת השוק ועד"ר:
ד סָעִיף ז הרי הוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה ואע"פ שכתבתי והוכחתי לעיל סכ"ו וס"א דאם מחייב נפשו בפי' לדון עמו בדיני עכו"ם צריך לדון עמו בדבר שישבו הנאת ממון לפני דיני עכו"ם טפי אפשר לחלק דשם ידונו העכו"ם בכך משא"כ כאן שרוצה שב"ד של ישראל ידינוהו כנגד ד"ת להוציא ממון וסיים הרא"ש באותה תשובה ז"ל ואפשר שסמכו מתחלה ע"ז שר"ל שיש בכלל תנאי זה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית דהיינו נמי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא דקיי"ל בדבר שבממון תנאו קיים והיינו בדרכים שאינם דתיים שהוא מתנה שיגבה חובו בדבר שאינו דת היינו כשעברה עליו שביעית אלא שאין לבי מסכים לדבר זה כיון שאינו מפורש בו שלא ישמיטנו בשביעית לפיכך מיום בואי כו' ובתשובה אחרת כתב ז"ל מצאתי כהתנצלות לעצמי על שמטה ידי שאיני מתעורר לבטל מנהגם ואומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה הו"ל כאילו התנה המלוה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית עכ"ל ורבינו כלל דברי ב' התשובות יחד וזהו שסיים וכתב בשמו ז"ל וגם איני סותר מנהגם כו' וק"ל וכן הוא בב"י:
ה סָעִיף ט לר"י היתה בשנת פ"ח ולרש"י בשנת פ"ז כצ"ל ולא כמו שנדפס במקצת ספרים בכאן גם בי"ד סשל"א לרש"י בשנת פ"ט כי ט"ס הוא וכמ"ש ובדרישה נתבאר איך נתפשט אותו הטעות תוך הספרים וגירסא זו מתבררת מטעם פלוגתתן והוא דבפ"ק דע"ז (דף ט') גרסינן אמר ר"ה בריה דר"י האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מק' תרי ונשדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ופרש"י נטפי חד שתא על שנין דמחורבן הבית עד שנה שעומד בה מה"ט דתניא אותה שנה שנחרב הבית בראשונה ובשניה מוצאי שביעית היתה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוה ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא מני בהדי שני דקם בית הואיל ונפק רובא בט' באב שבו נחרב הבית הלכך מאן דבעי למימני שמיטה ליטפי לשנת חורבן שהיא היתה שנת התחלת השמיטה על שנים דבתר חורבן ויחשוב כללי המאות ביובל שני יובלות לק' לקצר מניינו ולשקול מכל ק' ב' כר"י דאמר שנת החמישים עולה לכאן ולכאן היא שנת היובל היא שנת תחלת השמיטה הבאה ולאפוקי מדרבנן דאמרי ששנת הנ' ואחד היתה התחלת השמיטה ולר"י משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע שנה לשבע שנה רק שר"א קאמר התם שלא התחילו למנות שמיטות עד אחר ו' שנים שנכנסו לארץ שאז עלה עזרא וקידש הבית והתחילו למנות והבית עמד ת"ך שנה דל מיניה ו' שנים הראשונים ואשתכח ששנת ת"ך היתה התחלת השמיטה וקע"ב שנים לאחר החורבן נשלמו ד' אלפים ליצירה הוסיף עליהם שנת ת"ך הרי קע"ג ואלף חמישי כו' ועוד פ"ז שנים מאלף הששי הרי אלף ור"ס הוציא אותה ביובלות ואליביה דר"י הנ"ל ישארו לך ל"ה שנים הוציא אותן בז' ז' ולא ישאר בידך כלום נמצא ששנת פ"ז לאלף הששי היתה השמיטה ור"י הקשה שם ארש"י והוכיח שבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה התחלת השמיטה נמצא ששנת פ"ח לאלף הששי היתה השמיטה ועיין באשר"י (דף פ"ב) שהסכים לפרש"י ומש"ה כתב רבינו כאן ובי"ד שדעת רש"י היא עיקר וסמך אמה שהוכיח הרא"ש שם כן ע"ש. והא דפליגי בשנת החורבן משום שהמה מחולקים בדר"א הנ"ל דאמר שלא מנו הששה שנים הראשונים הנ"ל אי קאי גם אליבא דר"י דהלכתא כוותיה או אליבא דרבנן לחוד ושלפי פרש"י קאי גם לר"י וכמו שאמר הרא"ש שם בשינויא קמא ובשינויא בתרא כתב דקאי לר"י לחוד ולר"י לא קמשני הכא אלא אליבא דרבנן אבל לרבי יודא לא מצריכינן להכי ע"ש בתוס' ואשר"י וכתבתי קצת לשוים בדרישה ועד"ר שם הארכתי לכתוב כמה חידושין בעניין השמיטה ובכל הצורך:
ו סָעִיף י וכל דבר ששביעית משמטתו משמטת שבועתו משנה ס"פ כל הנשבעים (שבועות דף מ"ח) ובגמרא שם (דף מ"ט) יליף לה מדכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמטת (ודומה לזה בענין רבית דלמד מדכתיב נשך כל דבר דאפילו נשך דיבור אסור וכמש"ר בי"ד סקס"א) וכתב הרא"ש שם ל' התוספתא דקתני כל דבר ששביעית משמטתו שבועתו משמט כו':
ז סָעִיף יא תבעו וכפר ונשבע כו' ירושלמי פ"ט דשביעית ד' ל"ט מלוה שהיא נעשה כפרנית אינה משתמטת כפרנית שנעשה מלוה משתמטת עכ"ל. וס"ל לרבינו דמ"ש נעשית כפרנית אינה משתמטת היינו שנשבע על הכפירה ולא הודה עד לאחר שעברה שנת השמיטה דאי ס"ד דנעשית כפרנית הוא כמשמעו בלא שבועה תקשה לך מתניתין דשביעית דקתני והשביעית משמטת את השבועה אלא התם בלא שבועה קודם שבא השמיטה וכ"כ הראב"ד בהשגותיו בפ"ט ע"ש מיהו מה שפי' רבינו כפרנית ונעשית מלוה דר"ל דכפר ונשבע והודה קודם סוף השביעית לא היה צריך לומר ונשבע אלא לרבותא כ"כ דאפילו נשבע ונפטר אפ"ה משמע ועוד דאל"כ ק' פשיטא ועוד דמפרשו דומיא דרישא מלוה ונעשית כפרנית וק"ל והרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו הקשה על הך סיפא דירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת מהא דתנן בפרק בתרא דשביעית כל מעשה ב"ד אינן משמטין ומפרש התם בירושלמי התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פס"ד אינו משמט ותירץ דשאני התם כיון שכתבו לו פס"ד כגבוי דמי אבל הך סיפא דירושלמי איירי כשלא כתבו לו ב"ד פס"ד דלא הוי כגבוי והוה מלוה ע"פ ויש להרמב"ם ולר"ן שיטה אחרת ודלא כב"י שהשוה הדיעות ועיין בהגד"מ:
ח סָעִיף יב ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אינה משמטת כבר כתבתי בר"ס זה ל' הגמ' והטעם בשם רש"י דתנאי זה אגברא קאי וכ"כ התוס' והרא"ש ולענין אונאה אין הדין כן כדלקמן סימן רכ"ז ועד"ר:
ט סָעִיף יג וכן המלוה לזמן פי' והזמן הוא לאחר שמיטה והיינו כאיכא דאמרי משמיה דשמואל פ"ק דמכות (ד"ב) ומפורש שם בגמרא טעמו כיון דהשתא מיהא לא מטי זמן הפרעון לא קרינן ביה ולא יגוש והרמ"ה פסק כלישנא קמא דשמואל פ"ק דלשם שלא להוציא ממון והרא"ש וסייעתו ס"ל כיון דשמיטה בזמן הזה דרבנן הוא אוקמינן ממון אחזקתיה ואזלינן בתר לישנא בתרא ואמרי' דאינו משמט ב"י: ומש"ר אפילו הרחיב הזמן לק' שנים שם בגמרא אמרו המלוה את חבירו לי' שנים כו' וכן הוא ברא"ש וברמב"ם ורבינו ששינה מל' התלמודא משום דס"ל דתלמודא דנקט י' לרבותא נקטיה וה"ק ל"מ לח' שנים דפשיטא שאינה משמטת דהא גילה דעתו לדקדק שלא יחול החוב אלא דוקא לאחר השמיטה אלא אפילו הלוהו לי' דליכא הוכחה דקעביד ליה משום שלא ישמטנו שביעית די"ל דהמלוה לטובת הלוה נתכוין להרחיב לו הזמן אפ"ה אינו משמט ולהכי נקט רבינו ק' דהוה רבותא טפי דיש בו רבותא זו כדכתיבנא וגם יש בו כמה שמיטות בתוך זמן זה אפ"ה אינן משמטין וק"ל ואפשר דמה"ט לא סיים רבינו לכתוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה משום דאינו מבואר בהרא"ש דס"ל כסברא ראשונה לגמרי אפילו בהרחיב לו לק' שנים אלא דעכ"פ לא ס"ל כהרמ"ה דס"ל שמשמט לגמרי ודוק בדרישה שם יתבארו לך הדברים היטב:
י סָעִיף יד וכן המוסר שטרותיו לב"ד אינה משמטת משנה הוא בסוף שביעית ופרש"י בפ"ק דמכות דהיינו פרוזבול והתוס' כתבו ול"נ דבמסכת שביעית משמע דתרי מילי נינהו אלא מוסר שטרותיו לב"ד היינו שתופס שטרותיו בידו ומסרן לב"ד שיגבוהו דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו נוגש אלא ב"ד הם הנוגשים ומדאורייתא זה מועיל משא"כ בפרוזבול שאינו אלא משום תקנה ורבינו שכתב דין זה הכא ובסמוך כתב דין פרוזבול נראה דס"ל כדעת התוס':
יא סָעִיף טו וששאלת אם התובע הלך כו' שאלה זו בתשובות הרא"ש כלל ע"ז דין ה' ואיירי שלא מסר השטר ליד הב"ד כדין מוסר שטרו לב"ד שהם יגשו הלוה והוא לא יתעסק בו כלל אלא הראהו להן לחוד: ולא הגיע לדין עד שבאה שביעית כלומר ודאי אילו הגיע לדין קודם שנכנס שביעית היה בית דין פוסקין ביניהן ותו לא היה נשמט (וכמו שכתב רבינו בסמוך) אך השביעית נכנס קודם שהגיע לדין ושוב לא רצו ב"ד לפסוק ביניהם דאע"פ דקיי"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה כמו שיתבאר לקמן הא נתבאר שם דהרא"ש ורבינו ס"ל דהיינו דוקא לענין אם רוצה הלוה לפרוע לו מרצון נפשו רשאי לקבלו ואינו צ"ל משמט אני עד סוף השנה אבל אסור ליגוש או להתעסק בצד נגישה (ע"י ב"ד) מיד שנכנס שביעית וק"ל:
יב סָעִיף טז המלוה על המשכון משנה שם בסוף שביעית ובפרק השואל יהבינן משום ב"ח קונה משכון וע"ל ר"ס ע"ב: וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו משמט כלל טעמו דמדאמרינן בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרשב"ג בפרק שבועת הדיינים:
יג סָעִיף יז וכן משכנו כו' ע"י ב"ד גמרא בסוף פרק המקבל: אף על פי שצריך להחזירם פירוש כסות לילה בלילה וכסות יום ביום או כלי אוכל נפש משא"כ כשהלוה לו על המשכון דהיינו משכון בשעת הלואתו דאז א"צ להחזיר לו כלל כמו שנתבאר בסצ"ז ע"ש:
יד סָעִיף יח וכן ב"ד שגמרו הדין כו' כ"כ בעה"ת בשמ"ה ע"ש:
טו סָעִיף יט הקפת חנות אינה משמטת כו' כת"ק דמתניתין דשביעית ופי' ב"י הטעם מפני שדרך של חנוני להקיף שנה או שנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וכיון שכן הו"ל כאילו הלוהו עד אחר שביעית ומשעה שזקף לו זמן לפרעו מקרי זקיפת המלוה ומשמט ע"ש שהאריך וכתב עוד דהתם במשנה תני נמי שכר שכיר וכן הוא ברמב"ם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ:
טז סָעִיף כ יש לו פרוזבול אינה משמטת ג"ז במשנה פרק בתרא דשביעית ובפרק השולח (גיטין דף ל"ו) הביאו ופרש"י פרוז הוא ל' תקנה בול הם עשירים שהלל תקנו כשראה שנמנעו העשירים מלהלוות לעניים ועברו אמה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכמ"ש בפרישה בר"ס זה ע"ש:
יז סָעִיף כא וכותבין אותו אפילו בזמן הזה בכל ב"ד עד"ר:
יח סָעִיף כב וז"ל כו' כלומר זה טופס לשון הפרוזבול וכן הוא שם במשנה בסוף שביעית והביאה בגמרא פ' השולח (גיטין דף ל"ז) ז"ל וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פ' שאגבנו כ"ו שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים עכ"ל ורבינו נקט תחלה ל' המשנה ואח"כ פירשה כמו שפירשוה בגמרא בפרק השולח וכתבתי ל' הגמ' בדרישה. והכלל שעיקר ל' הפרוזבול אינו אלא ל' זה המוזכר במשנה מה שאומר המלוה להדיינים ומדבר עמהם הדברים לנוכח בע"פ ולאחר ששמעו הדיינים הדברים מפיו כותבין אותן הדברים עצמן בלא תוספת וחותמים למטה. וז"ש רבינו אח"כ ז"ל בין שכתבו בל' דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני כו' כלומר הדברים הנ"ל בלא תוס' כותבין בו והן חותמין למטה בל' דייני כמו שכתוב בתחלה וחותמין בו ג' הדיינים או שחותמין אותן הדיינים עצמן בל' עדות וכוונתו אנו מעידין שכך היה הענין כאשר כתוב למעלה שבבי דינא הוינא יתבין וכאשר היינו יושבין יחד בב"ד אתא פלוני ואמר אתם פלוני ופלוני הדיינים מוסרני לכם. וה"ה אם מתחילין בל' עדות וכותבין אנו מעידים שכתב נעשה בפנינו שפ' אמר לפנינו אתם הדיינים מוסרני כו' וחותמין בל' דיין וכוונתו שכאשר אמר לפנינו אתם פלוני ופ' הדיינים כן היה אני פלוני דיין ואני פלוני דיין כו' ולהי"מ שהביא רבינו אי כתוב למעלה בל' דיינים ולמטה החתימה בל' עדים או איפכא הוא פסול וכמ"ש בדרישה ע"ש: ומ"ש מוסרני לכם כל חוב כו' פי' אבל השטרות עצמן אינו מוסר להם דאל"כ לא הוה צריך לפרוזבול וכמ"ש לעיל דהמוסר שטרותיו לב"ד לחוד אינו משמט: ומש"ר בין שכתבו בל' דיינים כו' וא"ל מוסרני כו' וחתמו כו' נראה דהאי וחתמו הוא כמו או חתמו דהוי"ו הוא וי"ו החולקת דמ"ש לפני זה וא"ל מוסרני וכו' בהאי וכו' רימז לכל מה שסיים רבינו שם לעיל מינה והיינו גם מ"ש שם בסוף וחותמין בו ג' דיינים דג' מינין הן כתיבה וחתימה הן וכנ"ל וק"ל: וחתמו בל' עד כגון איש כו' נראה דכל הג' דיינים צריכין לחתום אף כשחותמין בל' עדות ועד"ר: כגון דוכרן סהדותא דהוה כצ"ל: בלשון סהדי כו' וחתימי סהדי בעה"ת כתב בשם ר"י אברצילוני כעין פי' הזה וכתב דצריכין לזה ג' עדים וי"א דבשנים סגי ומסיק מיהו אי חתימי בו הדיינים טפי מעלי ע"ש:
יט סָעִיף כג ואפילו לא נכתב כו' בפרק השולח (דף נ"ו) גרסינן רבנן דבי ר"א מסרי מילייהו להדדי פרש"י מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמרו לחבריהם הרי אתם ב"ד כו' וכ"כ הרא"ש שם ומשמע מדברי הרא"ש ורבינו דלכ"ע סגי בהכי אפילו אינו ת"ח. וא"ת אם כן למה כל זה הטורח שטרחו תנא דמתניתין וכל הפוסקים לכתוב שדיינים או עדים חותמים בו וכנ"ל כיון שבע"פ נמי סגי לכ"ע ואין לומר דתקנו לכתבו שבאם הלוה יאמר דלא מסר המלוה חובותיו לב"ד יהיה הפרוזבול כתוב וחתום בידו לראיה דהא הרא"ש ורבינו הביאו בסמוך סל"ד פסק כר"נ דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם דלא שביק אינש היתירא ואכל איסורא וכיון דע"פ מהני ה"ה דנאמן ג"כ באמרו שבע"פ מסרתי חובי לב"ד. וי"ל משום דבגמרא שם בפרק השולח (גיטין דף ל"ו) גרסינן ז"ל איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתיקן א"ד לדרי עלמא נמי תיקן כו' עד ת"ש דאמר שמואל האי פרוזבולא עולבנא דדיינא הוא (פרש"י חוצפא דדייני הוא שנוטלין ממון שלא כדין בחזקה) אי איישר חילי אבטליניה והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין (אלמא לאו (לכדי) [לדרי] עלמא תיקן וא"כ איך יכול לבטלה ומשני) ה"ק אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ור"נ אמר אימא בה מילתא דאע"ג דלא כתב ככתוב דמי. ופי' רש"י אימא בה מילתא אושיב ב"ד ואתקין דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב"ד ואף על גב דלא כתב ליהוי כמו שכתוב עכ"ל הגמרא ורש"י. והרא"ש כתב שם אהא דאמר ר"נ אע"ג דלא כתב ככתוב דמי ז"ל כלומר אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון האמור בפרוזבול אמריה בע"פ לפני הדיונים מועיל כאילו הוא כתוב ואהא סמכי אמוראי דלקמן רבנן דבי ר"א דמסרי מילי אהדדי עכ"ל. ובזה מיושב הקושיא הנ"ל כי תקנת הלל הוה לכתוב פרוזבול אלא דר"נ ס"ל דלא תקנו אלא לדריה ור"נ בדורו הוסיף וס"ל דסגי באמירה גרידתא ומש"ה כתבו תרווייהו תחילת התקנה וסופה וגם משום דלא איפשיט בגמרא אי גם לדרי עלמא תיקן או לא ואי לדרי עלמא תיקן בעינן דוקא כתיבת פרוזבול מש"ה כתבו דין פרוזבול כתיבתו וחתימתו ללמוד ממנו מאן דרוצה להחמיר ולומר (דשמואל) [דהלל] גם לדרי דעלמא תיקן. ועי"ל דאף דהרא"ש ורבינו ס"ל דכל אדם יכול למסור חובתו בע"פ מ"מ בשעה שבא לגבות חובו צריך לידע ענין הפרוזבול ומה שמסר לב"ד ובני אדם דלאו דיני גמירי אף שאגמרוה מתחלה לבא לב"ד ולומר לפניהם באותו שעה בלשון שיועיל (מ"ש) [מ"מ] אח"כ ישכח מלבו ולא בכל עת ידע לכוין כשיבא אליו (המלוה) [הלוה] לאמר הגד לי מהו עניינו דפרוזבול משא"כ כשיהיה הדבר כתוב וחתום בידו דאז ל"צ יותר כ"א להראותו בב"ד וק"ל:
כ סָעִיף כד אא"כ יש ללוה קרקע משנה שם ז"ל אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהי כל שהוא עכ"ל ומשנה זו הובאה ג"כ בפרק השולח (גיטין דף ל"ז) ושם כל הני דינים שכתב רבינו בענין זה ע"ש ופרש"י הטעם דלא תקנוהו אלא כשהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוה מילתא דשכיחא דבמידי דלא שכיחי לא עבדי תקנתא ור"ש בפי' המשנה כתב הטעם משום דכשיש לו קרקע חשיב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה ולא יגוש ויש נ"מ בין הני פירושים וכמ"ש בדרישה בסעיף כ"ז ע"ש: ומיהו אפילו יש לו כ"ש כבר כתבתי שכן הוא ל' המשנה והטעם כתבו התוס' בשם ר"ש משום דקרקע כ"ש שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות עכ"ל. וה"ט דס"ל לר"ש כהרי"ף והרמב"ם דאפילו ביטול מקח אין להן ואפילו שוה דינר באלף וכמש"ר בשמם בס"ס רכ"ז וגם לעיל ס"ס ס"ו ולר"ת דבכפל יש להם אונאה צ"ל הטעם כמ"ש רש"י ז"ל בכ"ש סגי משום דאמרינן מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי והעיקר (דק"ל) [דקל] הוא שהקילו חכמים בפרוזבול דהא יכול המלוה לזכות ללוה ע"י אחר אף ע"ג דחוב הוא לו ואין חבין לאדם בפניו בע"כ ושלא מדעתו והיינו משום דהקילו בו חכמים וכמ"ש הרא"ש שם וה"נ דכוותיה וק"ל:
כא סָעִיף כה אי נמי שחייב לו כו' פי' שחייב לערב דאותו קרקע משועבדת ג"כ למלוה מדר"נ שאחר מוציאין אותו מלוה ונותנין לזה המלוה שנאמר ונתנו לאשר אשם לו כדלקמן ספ"ו:
כב סָעִיף כו ויש למלוה או למי שחייב לו למלוה דאז הוי כאילו יש לו למלוה: מזכין אותו ללוה אפילו ע"י אחר כו' הטעם כבר כתבתי בשם הרא"ש (דקי"ל) [דקל] הוא שהקילו חכמים בפרוזבול וכיון שבנתינת הקרקע ללוה יש לו בו זכות אף ע"ג שאגב זה בא לו חוב וגם לא ישאר הזכות בידו אפ"ה לא חלקו:
כג סָעִיף כז לתנור או לכירים פירש"י להניח בו תנור וכירים המיטלטל וכתב ב"י וה"ה על הקרקע המושכר בידו ונראה פשוט דכ"ש אם משאיל לו או מזכה לו מקום אחד להעמיד שם עציץ נקוב הנ"ל אלא דכאן איירי באין לו ללוה קרקע ובכללו הוא ג"כ דאין לו עציץ נקוב. וגם הוא נלמד ממש"ר בדין עציץ נקוב הנ"ל וז"ל ואפילו עציץ נקוב מונח ע"ג יתידות ואין מקום היתידות שלו. וכיון דא"צ להיות שלו יכול להשאיל לו לזה:
כד סָעִיף כח כותבין על איש שלוה כו' משנה שם בסוף שביעית. ומש"ר וכן על אשה כו' כ"כ הרא"ש שם בפרק השולח והוא הן הירושלמי:
כה סָעִיף כט חמשה שלוו מאחד כו' ג"ז משנה שם: אפילו אין קרקע אלא לאחד מהן כו' תוספתא וכתבה הרא"ש שם ויהיב טעמא שה' שלוו כאחד נעשו ערבאין ואחראין זה לזה וא"ת ולמה לי לוה בשטר אחד אפילו בה' שטרות נמי נכתב דהא קי"ל אם יש קרקע למי שחייב למלוה מזכין ללוה וכותבין פרוזבול י"ל דאה"נ דאם באו לזכות ע"י אחר ש"ד והכא אמר דכשיש להן שטר א' אפילו בלא זיכוי נמי. והב"י כתב אדין זיכוי בסכ"ו ז"ל ובמישרים כתב בנ"ז דהכי איתא בתוספתא ה' שלוו מאחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהן כותבין פרוזבול על כולם עכ"ל נראה שהב"י ס"ל דכוונת ר"י הוא דמש"ה כותב על כולם כשיש קרקע לאחד מהם משום דהוי קרקע למי שחייב למלוה ואותו קרקע מזכה המלוה (ע"ז) [ע"י] אחר לד' לווין האחרים וק' הא הרא"ש הביא התוספת' ואיתא ה' שלוו בשטר אחד כו' וכמ"ש ג"כ רבינו ומשמע אבל בה' שטרות לא וא"כ ליכא הוכחה כלל וי"ל דס"ל לרבינו ירוחם דמה שנקטו התוספתא בלשונה שטר היינו לת"ק דפליג שם עם רשב"ג וקמ"ל דאפילו לוו בשטר כותבין אבל רשב"ג שאמר אפילו יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול לאחד על כולם מיירי אפילו בה' שטרות כיון דסתמא קאמר. כנ"ל לדעת ב"י אבל באמת המעיין שם במישרים יראה דר"י לא קאי אדין זיכוי ומטעם שיש קרקע למי שחייב למלוה כו' וק"ל:
כו סָעִיף ל חמשה שלוו לאחד משנה שם:
כז סָעִיף לא יתומים שיש להן מלוה על אחרים כו' שם בגמרא (דף ל"ז) מימרא דשמואל והטעם משום דב"ד אביהן של יתומים ושטרותיהם כמסורים לב"ד ועד"ר:
כח סָעִיף לב ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית נכנסה שנה שביעית אע"פ שאינה משמטת עדיין אלא בסופה אפ"ה אין כותבין אותו כן היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא מהתוס' פרק בתרא דשביעית ולאפוקי מהרמב"ן בתשובתו סצ"ו (דף ל"ז) שכתב גירסת התוס' בנוסח אחר ע"ש. והטעם כתב הרא"ש בפרק השולח דמפשטא דקרא ילפינן דאין שמיטה משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וגומר והיינו שאם פרע לוה מעצמו מקבלו ואצ"ל משמט אני אבל ודאי מיד כשהתחיל שנת השמיטה שוב אין ב"ד (בודקין) [נזקקין] לגבות שום חוב וגם המלוה עצמו לא יגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו כי קרא שמיטה לה' מיד כשיכנס השמיטה לא יגוש לכך מיד כשיכנס השביעית אין נזקק הב"ד ג"כ לכתוב הפרוזבול ועד"ר:
כט סָעִיף לג פרוזבול המאוחר כו' משנה הוא שם בפרק בתרא דשביעית. ובשט"ח הוא להפך כדלעיל סל"ג וכן הוא שם במשנה:
ל סָעִיף לד אמר ר"נ נאמן אדם לומר פרוזבול כו' שם (דף ל"ז) ומטעם כיון דתיקנו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא: וא"א הרא"ש ז"ל פסק כר"נ שהוא נאמן ול"ד למ"ש בסס"ו דאינו נאמן לומר כתב היה לי ואבדתיהו דהתם חיישינן דילמא מעולם לא מכר לו השטר אלא מצא אותו אבל הכא דבדידיה תליא מילתא אמרינן דמסתמא לא שביק כו' מיהו אין ללמוד מכאן דמאן דס"ל כאן אינו נאמן דמכ"ש דיסבור כן בכתב דקני לך איהו כו' די"ל גם איפכא דדוקא כאן דהשמיטה לפנינו ומשמטת בודאי לאו כל כמיניה לומר פרוזבול היה לי משא"כ לעיל כיון דהשטרות של חבירו בידו מסתמא (מנחלות) [מכרו לו] דלאבידה ופקדון דלא שכיחי לא חיישינן וק"ל: ולא עוד אלא שפותחין לו שם בגמרא כי אתו לקמיה דרב א"ל מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם. והרי"ף ובעה"ע דפסקו דלא כרב בקמייתא כ"ש דאין הלכה כוותיה דרב בהא ולא הוצרך רבינו לכתוב כן בשמייהו אבל הרא"ש כתב דהלכתא כוותיה בקמייתא ואפילו בהא בתרייתא נמי. ובענין פתח פיך לאלם כתבתי בסי"ז ובסמ"ב פלוגתא אם יש בכללו שאר טענות לטעון שאר טענות לבעלי הדינים ע"ש והרא"ש לטעמיה ואפילו החולקין שם י"ל דבפרוזבול הקילו ודוק: ומ"ש וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו כולי כ"כ הרמב"ם בפ"ח דשביעית: תנאי היה שלא תשמיטני בשביעית כצ"ל: נאמן במגו דאי בעי אמר כו' אבל בטענת תנאי היה כו' או הקפת חנות כו' בלא מגו לא היה נאמן דדילמא משקר אבל בטענת פרוזבול נאמן הואיל דבדידיה תליא מילתא לא שביק היתירא כו' וכנ"ל ומטעם זה נמי מתורץ הא דאמרינן בעלמא דלא אמרינן מגו להוציא אלא דשאני הכא דחזקה הוא דלא שביק כו' וכ"כ בעה"ת שמ"ה ועיין בב"י מ"ש בשם הרשב"א דמה"ט נאמן בלא שבועה ואפילו חרם סתם לא מחרימין רשב"א: ובתשובת שאלה כתב כו' בכלל ע"ז דין כ"ח ע"ש: משום דלא שכיחי האידנא כו' פירוש בזמן הזה. ולאפוקי מהרמ"ה דס"ל דאפילו בזמן חכמי התלמוד אינו נאמן במקום דלא כתבי דהא אדינא דגמרא קאי הרמ"ה ואזה כתב רבינו דהרא"ש לא הביאו בפסקיו כו': לא זכה אדם באשכנז כו' דקדק לכתוב באשכנז דאילו אחרי שבא לטוליטולא כבר כתב והביאו רבינו בר"ס זה ז"ל צווחתי ככרוכיא על דלא נהגו בדין כספים ולית דמשגח בי ודוחק לומר דמיירי באחד מעיר שנהג בעצמו בדין שמיטה ועליה קאמר דלא זיכהו בטענה זו דפרוזבול היה לו דמן הסברא היה לו להאמין לאיש מדקדק בזה דנוהג איסור במה שכלל עירו אינן נוהגין בו בודאי למד היטב דין שביעית איסורו והיתרו בפרוזבול:
לא סָעִיף לה המחזיר חוב שעבר עליו שביעית כו' שם במשנה הובאה בפרק השולח שם (גיטין דף ל"ז):
לב סָעִיף לו להיות עיניו תלויות כו' פי' יושב ומצפה עד"ר: ומ"ש ומיהו צריך שיאמר כו' כך איתא שם בגמרא:
לג סָעִיף לז שט"ח שעבר כו' מכאן עד סוף הסימן כתב בעה"ת בשמ"ה: ומ"ש גופו של שטר שללוה הוא עד"ר:
לד סָעִיף לט טוענין ללוקח שהמוכר כו' משא"כ ברישא דאין טוענין שמא היה להמוכר דמה"ת כיון דבשטר המכירה עדיין לא הגיע זמן שמיטה מיירי כאן ואף שטוענין להלוקח שמא היה לך פרוזבול ואבד וכמ"ש רבינו לעיל בסמוך דפותחין לו כו' דהלוקח מודה דלא היה לו פרוזבול ולעיל שכתב שפותחין לו ומהני היינו דוקא כשאחר הפתיחה הוא אומר כן פי' אמת שהיה לי פרוזבול (ושכתבתי) [ושכחתי] מלטעון כן וק"ל: שהרי הטעהו שמכר לו כו' אע"ג דבכה"ג א"צ לשלם לו כדי דמי כל השטר אלא מעותיו שנתן למוכר בעדו מחזיר לו וכמש"ר בשם בעה"ת בסי' ס"ו סל"ד במחל לו קודם לכן מ"מ אין אומרים בזה דלא יהא נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דאין זה חוב גמור כיון שמחזיר לו מעותיו:
א סָעִיף ו ממון שלא כדין כו' כבר כתבתי בפרישה מה שהקשה מורי הנ"ל וע"ש. ועוד נראה לומר דשאני התם בקנין אגב שהוא תקנת חכמי התלמוד שתקנו כן שאם כותבין אגב בשטר שגובה מטלטלין ויש לנו לומר שדעת אותן חכמים לא היה אלא מן הסתם אבל כשהסכימו בני מדינה אחת לעשות תקנה ביניהם שלא יועיל קנין אגב ע"ז לא החליטו מתחילה דיניהם אבל דין השמטת כספים שהוא דאורייתא גזירת המלך עלינו בלי טעם אין לנו כח בשום צד לבטלה בתנאו כל זמן ששייך לא יגוש וק"ל:
ב סָעִיף ט ובחשבון שנת שביעית כו' בפריש' כתבתי בקיצור ל' רש"י ור"י ושהרא"ש הסכים לפרש"י וכאן בדרישה באתי לבאר יותר ולומר כי הוא מבואר שלפי' ר"י לא נשארו קע"ב שנים שלמים אחר החורבן לתשלום ד' אלפים כ"א קע"א שנים שלמים וב' חדשים מט' באב עד סוף אלול. והתוס' והרא"ש הקשו זה אפירוש ר"י וז"ל וקשה לפ"ז יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם לומר קע"ב שנה אחר החורבן נשלמו ד' אלפים דלא היה להן לומר אלא קע"א שנה למנין התנא שמונה תכ"א בבנין. ועוד הקשו עליו דבכל דוכתא לא מנינן אלא ת"ך לבנין הבית. ועוד הקשו דלכל הסוגיא של אותה שמעתתא דפ"ק דע"ז מנו שבשנת ת"ך נחרב המקדש. ומכח אלו הקושיות דחו התוס' והרא"ש פי' ר"י ולכן הסכימו התוס' כר"ת ע"פ גירסת ר"ח שהיה לו גי' אחרת בגמרא ע"ש. והרא"ש הסכים ע"פ קושיות הנ"ל דפרש"י עיקר ומיישב הסוגיא דערכין שהקשו מינה התוס' לסתור פרש"י ע"ש. מיהו נלע"ד ליישב קצת קושיות הנ"ל לשיטת פר"י ולומר מאחר דקיי"ל ומורגל ג"כ בפי כל דיום אחד בשנה חשוב כשנה ומאחר שנשתיירו משנת תכ"א כמעט ב' חדשים מש"ה מורגלין לומר דנשארו קע"ב שנה לאחר החורבן לתשלום אלף הד' ומ"ש בגמ' שהבית עמד ת"ך שנה ר"ל ת"ך שנה שלמים וה"נ צ"ל גם לרש"י בערכין (דף י"ב) במקשן שהקשה מכדי הבית כמה יש ת"ך שנה דר"ל ת"ך שנה שלמין ובשנת תכ"א חרב וכמ"ש שם רש"י בעצמו אלא שס"ל שלפי מאי דמסיק רב אסי תו א"צ להא וכמ"ש הרא"ש בישובו ורב הונא הנזכר בפרישה דקאמר ונטפי חד שתא כיון דאיירי משנים שלמים דומיא דאינך כולם מש"ה אמר דצריך להוסיף על השלמים גם שנת החורבן גם התוס' והרא"ש ודאי ידעו בישובים אלו אלא שמ"מ כיון שיש בזה גמגום באו לבחור יותר בפירושים אחרים הנ"ל כל מר ומר כדאית ליה. ודע דכל' רבינו כן הוא ל' התוס' והרא"ש וסמ"ג ורבינו ירוחם כל חד לפי זמנו שהרי התוס' שם בד"ה האי מאן דלא ידע כו' מסיק וכתבו שם דלרש"י היתה תחילת השמיטה שנת י"א מאלף הששי ולפי' רשב"ם שנת י"ב מאלף הששי והיינו חשבון פ"ז ופ"ח שהזכיר רבינו. והסמ"ג בעשין סימן ר"ן כתב דלרשב"ם ור"ת היתה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' והרא"ש כתב שם דלפר"י יהיה השמיטה בשנת ע"ד ור"י כתב בנתיב ד' דלרש"י יהיה השמיטה בשנת צ"ד לאלף הששי ולר"י בשנת צ"ה וכולם עולים בקנה אחד על פי מ"ש דפלוגתתן תלוי באם נחרב הבית בשנת ת"ך או תכ"א והכל מודים שאותה שנה שנחרב בה היתה התחלת השמיטה והכל מודים דהלכה כר"י דאין חושבין אלא ז' אחר ז' ושנת היובל אינו מפסיק אלא עולה לשמיטה שאחריו אלא שכל חד מהגאונים הנ"ל חשב וכתב השמיטה לפי זמנו איך שהיה בעת שהיה עוסק בהלכות שמיטה. ונראה פשוט שכל מ"ש הפוסקים הנ"ל כל חד לפי זמנו לא כתבו המספר לפי מה שאנו מונין לב"ע דהיינו משנת מולד תוהו דבהר"ד דחשבינן שנה קודם שנברא אדה"ר כמבואר בריש ספר העיבור וכמ"ש עוד מזה בסמוך בס"ד אלא כל הגאונים הנ"ל כתבו דבריהם אסוגיא דגמרא הנ"ל שקאי שם אמאי דתני בס"ע ואדתנא דבי אלי' כו' ע"ש ואותן חשבונות נחשבו ע"פ השנים מתולדות אדה"ר והלאה וכמבואר בפירש"י שם באר היטב דע"פ אותו חשבון נשאר קע"ב לרש"י אחר החורבן לתשלום אלף הד' וכמ"ש רש"י ז"ל מאדה"ר עד שנולד אברהם אלפים שנה פחות נ"ב שנה וכשהיה בן נ"ב שנה עסק בתורה ואההיא שעתא כתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ואז נשלמו ב' אלפים שנה ומשם עד שנולד יצחק מ"ח שנה ומשם עד שנולד יעקב ס' שנים ועד שירד יעקב למצרים ק"ל ובמצרים היו ר"י ומשם עד בנין הבית ת"פ והבית עמד ת"י וגלות בבל ע' ובית שני ת"ך הרי בין הכל ג' אלפים תתכ"ח שנה הוסיף ע"ז קע"ב נשלמו ד"א עכ"ל. אבל לפי מאי דאנו חושבין ממולד בהר"ד שהוא שנה קודם שנולד אדה"ר לאותו המנין נחרב הבית ג"א ותתכ"ט נמצא דלא נשארו לרש"י כ"א קע"א שנים שלמים מאלף הד' וע"פ אותו חשבון היתה השמיטה בשנת פ"ח לאלף הו' לרש"י ולר"י בשנת פ"ט וכ"כ ב"י בי"ד ר"ס של"א ליישב גירסת מקצת ספרים שכתוב בהן והשמיטה לר"י בשנת פ"ט ולרש"י בשנת פ"ח ר"ל לפי חשבוננו שאנו חושבין למולד תוהו שהוא שנה קודם שנולד אדה"ר אפילו לר"א דאמר בתשרי נברא אדה"ר והעולם לא נברא קודם לכן רק ה' ימים מכ"ה באלול והלאה מ"מ חשבינן המולד והיתרון משנה א' כיון דקיי"ל בעלמא דחשבינן יום א' בשנה לשנה ק"ו ה' ימים וכ"ש לר"י דס"ל דאדה"ר בניסן נברא והעולם נברא קודם לו בכ"ה או בכ"ו באדר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ושנות אדה"ר נחשבו מתשרי שאחריו נמצא שהעולם נברא יותר מחצי שנה להתחלת שנותיו של אדה"ר שנמנו מתשרי א"ש טפי דכשחושבין יתרונות ומולדות מב"ע דמוסיפין שנה על השנים דשנות אדה"ר עד הנה וכל זה מבואר בספר העברונות וכל הפוסקים והגאונים קאי אחשבון הגמרא ולא דברו מחשבון זה אבל הרמב"ם לא כתב דבריו ע"פ מימרא דגמ' מש"ה ביאר דבריו יותר וכתב תחלה השמיטה ע"פ ב' החשבונות הנ"ל וזהו שכתב בפ"י מהל' שמיטה ז"ל נמצאת אומר בשנת ג' וה' מאות ואלפים מר"ה מאחר מולד אדה"ר שהוא שנת ב' ליצירה התחילו למנות כו' הרי שכתב סימן לב' החשבונות וכאילו כתב (שלו) [שלפי] חשבון שנות אדה"ר התחילו למנות משנות ג' וה' מאות ואלפים ולזמן היצירה שאנו חושבין שנה א' קודם לתולדות אדם התחילו למנות בשנת ד' וה' מאות ואלפים ואח"כ שם בסי' ד' ביאר דבריו יותר וכתב ז"ל ולפי חשבון זה שנה זו (ר"ל שנה שהיה עומד בה הרמב"ם בשעה שכתב זה) שהיא שנת אלף ומאה וז' לחורבן שהיא שנת פ"ז ואלף וד' מאות למנין שטרות שהיא שנת ל"ו ותת"ק וד"א ליצירה היא שנת שמיטה ע"כ ולכאורה דבריו סותרים זא"ז דכשתחשוב מזמן החורבן שהיה בשנת ת"ך לדעת הרמב"ם (וכמבואר שם בדבריו) אלף ומאה וז' שנים תמצא שהם כלים לשנת תתקל"ה לאלף החמישי וא"כ למה כתב שהוא לשנת תתקל"ו לאלף החמישי וצ"ל ביישובו דמ"ש ראשונה שחל השמיטה לאלף (וק"ז) לאחר החורבן הוא ע"פ החשבון בגמ' שמנו לשנות אדה"ר והם כלים תתקל"ה לאלף הה' ללידתו דאדם ומ"ש אח"כ תתקל"ו הוא לחשבון יצירת העולם דמקדימין ליה בחשבוננו שנה א' כנ"ל ולכך היא תתקל"ו והכל עולה בקנה א' ודוק. וכן תמצא ביאור הדברים בתשובת רבי לוי ב"ח בסקמ"ג בקונטרס שייחד לזה הענין וקרי ליה פירות שביעית ע"ש והאריך שם מאד וגם הכ"מ שם בביאורו להרמב"ם האריך ושם (כל) [בכל] אריכותו לא הזכיר הוכחה זו שכתבתי שנראין דברי הרמב"ם סותרין אהדדי וישובו שכתבתי מהקדמת חשבון היצירה לחשבון הגמרא והוא יתד שהכל תלוי בו וק"ל. ודע שמסיק הרמב"ם שם בסימן ה' וכתב שמה שכתב עד הנה ששנת תתקל"ה או תתקל"ו היתה שמיטה זהו דעת קצת אבל כל הגאונים אמרו שקבלה בידם איש מפי איש דלא מנו בע' שנה בין בית לבית אלא שמיטות ולא יובלות וכן מנו אחר חורבן בית שני כו' עד ולפי חשבון זה תהא שנה זו שנת ז' ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית וע"ז אנו סומכין כו' ור"ל ולא כמ"ש בראשונה שהיא שנת שמיטה עצמה אלא היא התחלת השמיטה החדשה דאחר השביעית ונראה דחדא מהנך ב' חשבונות שכ' לפני זה נקט והוא החשבון שע"פ הגמרא הנמנה לאדה"ר וממנו ג"כ נלמד דלחשבון היצירה דכתב בראשונה דשנת תתקל"ו לאלף הה' היא שביעית לפי חשבון הגאונים אינו כן אלא היא מוצאי שביעית דחדא באידך תליא וק"ל. ולפי חשבונו זה דהרמב"ם ע"פ הגאונים דמסיק לעיקר היתה השמיטה שנת פ"ט לאלף הששי שהרי כיון ששנת תתקל"ו היה התחלת השמיטה נשארו מאלף הה' משנת תתקל"ו והלאה ס"ה שנים הוסיף ה' שנים והם כלים ג"כ בז' ז' ואח"כ תחשוב על הה' שנים לאלף הו' עוד פ"ד שנים והם כלים ג"כ בז' ז' נמצא ששנת פ"ט לאלף הו' הוא היה שמיטה. ואל תתמה ע"ז לומר במה נשתנה דינו מדין רש"י הנ"ל מאחר ששניהן ס"ל דבשנת ת"ך חרב הבית כי זה מוכח ומבואר בדברי הרמב"ם שם שהוא פסק כרבנן דפליגי עם ר"י וס"ל דשנת הנ' דיובל לא עלתה לכאן ולכאן גם בבית ב' כי אף שאז לא היו כל יושביה עליה ולא הוי נצטוו איובל מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם שם בהל' שמיטה מ"מ ס"ל לרבנן דקדשי למנות ג"כ יובלות בבית שני כדי למנות שמיטות בזמנם ע"פ התורה שאינם מתחילין למנות שמיטות לאחר היובל כ"א בכלות שנת הנ' ע"ש וג"כ ס"ל שלא התחילו למנות במנין שמיטין ויובלות בבית ב' עד שעלה עזרא לאחר ו' שנים לבניינו נמצא בית ב' שנחרב לסוף ת"ך שנה לבניינו הד' מאות כלו בח' יובלות עם שמיטותיו ולא נשאר לבנין הבית כ"א עוד י"ד שנים שהם ב' שמיטות ולא יותר ונחרב לפ"ז הבית בשנת השמיטה עצמה ומש"ה צריך הרמב"ם לדחוק ליישב מ"ש שם בפ"ק דע"ז דבית ב' ג"כ נחרב במ"ש ולא בשביעית עצמה ר"ל התשרי שהיה מיד אחר החורבן הוא היה מ"ש שעבר והיינו התחלת שמיטה שאחריו וכמ"ש הרמב"ם שם בסי' ד' בהדיא ז"ל נמצא למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה מתחלת מתשרי שאחר החורבן כב' חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטות ויובלות ואותה שנה מ"ש היתה כו' ע"ש ופירשו החכם ר"ל בן חביב והכ"מ שם ז"ל כלומר כשאתה מונה מיום החורבן עד י"ב חודש שכל מה שאירע באותה שנה מקרי שאירע בשנת החורבן כשאתה תופס תחילתה מתשרי שאחר החורבן כב' חדשים אותה שנה מ"ש היתה ומסיק וכתב הכ"מ שלא היה גורס הרמב"ם במימרא דר"ה הנ"ל ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ס"י ע"ש ובזה נתיישב תמיה הנ"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם כרבנן הו"ל השמיטה בשנת ת"ך עצמה לבניינו ולפי מה דפסק רש"י כר"י הו"ל השמיטה בשנת תי"ט לבניינו ושנת ת"ך היתה התחלת שמיטה חדשה ולפ"ז נתבאר דהרמב"ם ס"ל כרש"י במ"ש דבשנת ת"ך עצמה חרב הבית ולא כר"י דס"ל דלא נחרב עד שנת תכ"א אבל לדינא ס"ל כר"י דלשניהן התחלת שמיטה חדשה לא התחילה כ"א שנת תכ"א אלא שלר"י היתה שנת תכ"א שנת החורבן עצמה שבסופה בחודש אב נחרב הבית ולהרמב"ם נחרב הבית מקודם להתחלת השנה בחודש אב וכנ"ל וק"ל ונמצא ע"פ מ"ש דלא פליגי הר"י והרשב"ם ורמב"ם בעניינא לדינא דלעולם בהתחלת השמיטה שוים כי אף שר"י ורשב"ם פסקו הלכה כר"י דשנת הנ' עולה לכאן ולכאן והרמב"ם פסק כרבנן דר"ל דשנת היובל לא עלתה למנין השמיטה שאחריו הא מבואר שם בדברי הרמב"ם בסי' ה' דלגאונים שהסכים עמהן לא מנו יובלות כלל לאחר חורבן ב' כמו שלא מנו בע' שנה שנחרב הבית בראשונה. וא"כ מאחר שהרמב"ם ור"י ורשב"ם שוים בזה דהתחלת השמיטה דלאחר חורבן היתה בשנת תכ"א לחורבן משם והלאה לכ"ע לא נשתנה המספר מז' לז' וק"ל. וזהו שכתבתי למעלה שגם לר"י ורשב"ם לחשבון ב"ע לא מנה עד שנת פ"ט לאלף הו'. ומש"ר בשמו בשנת פ"ח הוא ע"פ חשבון הגמרא דמחשב משנות אדה"ר שהיה שנה אחר חשבון היצירה וכמש"ל ודוק. ומאשר כתבתי נתיישבו ג"כ דברי הסמ"ג ע"ש דכתב בסימן ר"ן לדברי הרמב"ם הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל ולפ"ו החשבון היה בימיו שנת ק"ז ואלף לחורבן מ"ש (והיינו כדברי הגאונים שכתב הרמב"ם) ולפ"ז החשבון היה בשנת ארבע לפרט מאלף הששי שמיטה בין לפיר"ש בין לפיר"ח וכתב שע"ז סומכין כו' אמנם בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונו שהיתה באלף הששי שמיטה בשנת חמש לפרט ורוב הגאונים חולקים ע"ז עכ"ל הסמ"ג והנה ר"ל ב"ח ז"ל הביא דברי הסמ"ג שם בסקמ"ג וכתב עליו וז"ל וק"ל בהם כי זה הפוך החוש שהרי אם נחשוב לדעת הרמב"ם נמצא ששנת חמש הוא ונדחק מאוד שם בביאור הסמ"ג וכתב דלא הביא דברי הרמב"ם אלא ללמוד ממנו שלא מנו יובלות אחר החורבן וממילא לא פסקו השמיטה אבל בעיקר הדין לא ס"ל כהרמב"ם אלא כר"ח ור"ש וכתב עוד שהסמ"ג ג"כ לא דקדק כמו שלא דקדקו רוב הפוסקים וחשבו שחשבונות סדר עולם מיוסדים על בהר"ד כפי חשבוננו היום כו' ומסיק וכתב אבל לית הילכתא כהסמ"ג אלא כהרמב"ם בפרט מאחר שרבנן סבוראי ס"ל כוותיה כו' וגם לפני זה כתב וז"ל ואל יחשבני שום אדם לגאוה במה שאני כותב דברים שהם נגד גאוני עולם הלא המה כל הפוסקים האחרונים שבכולם נראה ששנת השמיטה לרש"י ולר"י שנת פ"ז פ"ח ואני כותב שהם פ"ח פ"ט כו' עכ"ל ואף שבזה אפשר לפרשו דה"ק שבכולם נראה כן במה שסתמו דבריהם אבל לפי האמת יכול להיות דס"ל ג"כ פ"ח ופ"ט אבל יגיד עליו ריעו דממ"ש לבסוף שלא דקדקו מוכח דגם מתחלה כיון לכך. ותמה אני מאוד על ביאורו ועל דבריו כי איך יחשוב את רוב הפוסקים כולם לטועים בדבר משנה בפרט הסמ"ג שהביא לדברי הרמב"ם ודבריו מבוארים מאד כמ"ש לעיל וכתב בתחילה השמיטה לשני חשבונות הנ"ל שא' מאוחר מחבירו שנה ושהיא היא אלא שתולה בהקדמת והתחלת החשבון מיצירה. וגם אשר כתב שאינו מביא לדברי הרמב"ם אלא ללמוד ממנו שלא מנו יובלות אחר החורבן זה אינו במשמעות לשונו שהרי כתב על דבריו ולפ"ז כו' משמע דאליבא דידיה כ"כ. וע"ק דא"כ לא הו"ל להביא אלא ריש דברי הרמב"ם ולא סופם שאיירי בזמן כלות השמיטות. ועוד דבלא דברי הרמב"ם נמי מאחר דלדעתו לא פסק הסמ"ג כרבנן מהיכא תיתי לומר דימנו יובלות לאחר החורבן ויתאחר עי"ז זמן השמיטה הא אפילו בזמן הבית הראשון אף שמנו יובלות לא נתאחרו ע"י השמיטות דהא פסק רשב"ם בהדיא הלכה כר"י דאמר שעולה לכאן ולכאן. וע"ק הפלא ופלא דא"כ למה כתב הסמ"ג בשם רבנן סבוראי דס"ל דהשמיטה בשנת ה' ולא כ"כ בשם הרמב"ם דמתחיל בדבריו. ועוד דהרמב"ם כתב שכל הגאונים ס"ל שמוצאי שמיטה הוה לפי זמנו בשנת תתקל"ו לאלף הה' וא"כ תחול בשנת ה' לאלף הו' וכרבנן סבוראי והסמ"ג כתב שרוב הגאונים חולקים על רבנן סבוראי וזהו שני הפכים בנושא אחד. ע"כ נלע"ד פשוט דליתא כלל בין דעת ר"ש ור"ח הנ"ל להרמב"ם ובין להסמ"ג שהביאו וכתב עליו ולפ"ז כו' והא דכתב שיחול בשנת ד' הוא לפי החשבון שנת אדה"ר שמינה איירי הגמרא וס"ע ותנא ד"א כנ"ל ועל פיהו כתב הרמב"ם בשם הגאונים שהיה מוצאי השמיטה בשנת ק"ז ואלף לאחר החורבן והוא בשנת תתקל"ה לאלף הה' וממילא שהיתה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' וזה שדייק הסמ"ג בדבריו וכתב ז"ל ולפ"ז כו' ר"ל לפ"ז החשבון שהיה בזמנו בשנת קכ"ז ואלף לחורבן מ"ש א"כ בזמנינו היה בשנת ד' לאלף הו' שמיטה ולא כתב שלחשבון תתקל"ו שנה לאלף הה' שהיה מ"ש תהיה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' כי זה ודאי אינו כן אלא לחשבון תתקל"ו שהוא מזמן היצירה תחילת השמיטה שנה ה' לאלף הו' ליצירה והא דסיים הסמ"ג וכתב בין לפי' (רש"י) [ר"ש] בין לפי' ר"ח לא בא למעט לפי' הרמב"ם דהא עליה קאי גם מבואר בדבריו וקרי ביה רב הוא וכמ"ש ולא בא אלא לאפוקי לפירש"י שלפירושו מ"ש היה שנת אלף ד' ולא השביעית עצמו ורבנן סבוראי קאי ג"כ לחשבון הגמרא לשנות אדה"ר וס"ל כדעת הראשונים שהביא הרמב"ם דשנת אלף וק"ז כו' היתה שביעית והוא שנת תתקל"ה לאלף הה' וא"כ ישארו לתשלום אלף הה' ס"ה שנים וכשתשליך עליה ה' שנים מאלף הו' יעלו בידך ע' שנים והם כלים ז' ז' וזהו שאמרו ששנת ה' לאלף הו' היה השמיטה וכתב עליהן הסמ"ג שרוב הגאונים חולקים ע"ז והוא כל' הרמב"ם עצמו שכתב על הדעת הראשזנה שהביא כל הגאונים חולקים ע"ז ודוק שזה הפי' הוא כפתור ופרח בדברי הסמ"ג ונתברר מזה ג"כ כל מ"ש למעלה ושאין טעות חלילה בדברי הפוסקים ושרא ליה מריה להחכם ר"ל ב"ח דמשוה טועין לכל גאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים בעלי התוס' והרא"ש והסמ"ג ור"י הנ"ל אלא כאשר כתבתי כן הוא עיקר שהם ז"ל לא נקטו בלשונם כ"א כפי חשבון הגמרא הבנוי ע"פ ס"ע ותנא ד"א משנת אדה"ר לחוד ומש"ה לא הזכיר שום א' כ"א החילוק שבין פרש"י ור"י ולא הזכירו לדעת שלישית החולקת על שתיהן שהביא הרמב"ם שהוא תלוי בחשבון דבהר"ד ואף שבאמת קשה שהיה להן ג"כ לפרש דבריהם יותר מאחר שחשבוננו הוא משנת היצירה למולד תוהו וכמ"ש הרמב"ם ומזה יבואו המעיינים בדברי הפוסקים הנ"ל לטעות ולומר שגם אנו נעשה שמיטה ע"פ חשבון שכתבו שהיתה השמיטה בשנת פ"ז לרש"י או פ"ח לר"י וז"א שהרי חשבוננו פ"ז ופ"ח לאלף הו' למנין שהתחלתו הוא למולד תוהו לא חלה השמיטה באותן השנים לא לרש"י ולא לר"י כ"א בשנת פ"ח ופ"ט וכנ"ל ובזה ודאי יש לתמוה עליהן ז"ל מ"מ מדברי הסמ"ג מוכח בהדיא שהם לא קאי אלא אס"ע שהוא מחשבון דמבריאת אדה"ר ואפשר שסתם חשבונות שלהם לא היו ממולד תוהו גם לשאר עניינים וכמ"ש רב סעדיה גאון בתשובותיו הביאם החכם ר"ל ב"ח. ואיך שיהיה לענין הלכה מאחר דהרמב"ם ור"ת ור"ח וסייעתם בשיטת ר"י ור"ש הם הולכים אף שיש לכ"א משלשתן דרך בפני עצמו כמ"ש מ"מ לדינא הם שוים דכולם ס"ל ששנת תכ"א לבנין הבית היתה תחילת השמיטה ולא שנת ת"ך הכי קיי"ל ומש"ה כתב הר"ל ב"ח והב"י והכ"מ שכל חכמי א"י ומצרים הכי ס"ל וכ"פ ג"כ מ"ו הגאון ר"מ ז"ל בש"ע בסימן זה וגם הלוחות בזמנינו הכי כותבין זהו מה שכוונתי לבאר ולחדש בחלק דרישה זו ועולה הכל יפה בס"ד ואין אנו צריכין לכל האריכות וההקדמות שהניח החכם ר"ל ב"ח וכולי האי ועדיין עשה לרוב הפוסקים טועים וגם לא עלה בידו כלל פירוש הסמ"ג וכמש"ל ודוק: ושמעתתא זו דשמיטה הואיל ואתא לידן נימא ביה עוד מילתא ליישב כמה קושיות שיש לתמוה על דברי רש"י והרמב"ם גם לדקדק עוד בדברי הגאונים ובפירושם דהכ"מ ור"ל ב"ח. ואתחיל במה שסיימתי והוא דעל מ"ש הרמב"ם שם סימן ז' ז"ל אבל כל הגאונים אמרו כו' שלא מנו באותן ע' שנה שבין חורבן הבית הא' לבנין בית השני אלא שמיטה בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה כו' כתב הכ"מ ל' זה ק' בעיני דמנ"מ בין זה למאי שכתב בתחילה לדעת הראשונים שכתב נשארה הארץ חרוב ע' שנים כלומר ולא מנו כלל עד שנה שביעית לבנין ומסיק ליישבו בדוחק ע"ש וכתב עוד שם בכלל דבריו ז"ל כשאתה מונה ע' של חורבן ות"ך שעמד בית ב' ואלף ק"ז מזמן חורבן ותתחלק לז' כו' נשאר בידך א' כו' משמע מדבריו שגם בזמן בנין בית שני ס"ל להרמב"ם שהיו כל השנים נכנסות בחשבון השמיטות. וזה אינו כדמוכח שם בדברי הרמב"ם. ולא עוד אלא שהוא עצמו מביא אח"כ שם תשובת הרמב"ם דמוכח מינה דס"ל דבזמן הבית לא עלו היובלות בכלל. ולעד"נ ביאור דברי הרמב"ם כפשוטן. כי הרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק כרבנן דהיובל אינו עולה למנין השמיטות והנה דעת מקצת המפרשים שהביא בתחילה היא דכ"ע דגלות בבל לא מנו כלום לא שמיטה ולא יובל לפיכך ס"ל דלא ילפינן ימי הבית שני מימי חורבן הראשון דאף שלא מנו בע' דבבל שום יובל מ"מ בבנין בית שני וחורבנו מנו כשם שמצינו שמנו שמיטות אף שלא מנו אותם בע' וכיון שמנו יובלות ממילא שמעינן כי שנת אלף ק"ז לאחר החורבן היתה שמיטה כי האלף וק' הולכים בשביעיות ויובל ולא נשאר מהן כלל ממילא בשנת ז' שאחריהן חל השמיטה וע"ז מסיק הרמב"ם וכתב דכל הגאונים לא ס"ל הכי לחלק בין חורבן לחורבן אלא שגם בע' שנה דחורבן ראשון מנו שמיטין אלא דלא מנו יובלות וא"כ ה"ה נמי אחר חורבן בית שני אף שבזמן ההוא היו מונים שמיטות ויובלות וכל זמן שמונין יובל קיי"ל כרבנן דאינו עולה בכלל השמיטה מ"מ לאחר חורבן בית ב' חזר הדבר לכמות שהי' בחורבן ראשון ומנו שמיטות ולא יובל ומש"ה כשתחשיב אלף וק"ז לאחר חורבן ותשליכן בז' ז' תמצא ששנה אחרונה מהן היה מ"ש עצמו וק"ל והוא מבואר היטב בדברי הרמב"ם ע"ש וק"ל. ועוד באתי ליישב התמיה הגדולה הנופלת על מה שכתב רש"י אמימרא דר"ה בריה דר"י שהוא עיקר הבנין והיסוד לענין זה כתבתיה בפרישה שכתב שם אמ"ש ושקל מכל ק' ב' ז"ל ובערכין פרכינן לר"י לחורבן ב' מ"ש מי משכחת לה כו' עד ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין כו' ודבריו תמוהין דכתב מילתא דליתא דהא לא פריך לה התם בגמרא אלא לרבנן ואילו לר"י ניחא וגם מאי דמשני שם דבאותן ו' שנים דהתחיל הבנין לא מנו עדיין לא קאי לרבנן וכדפרש"י בעצמו שם וכבר הרגישו התוס' שם בקושיות אלו וראוי לתת לב עליהן והנה אף שהרא"ה כתב קצת יישוב והוא דאף שהסוגיא שם בתחילתה אזלא אליבא דרבנן מ"מ תירוצא דרב אשי לסוף אתי ג"כ אליבא דר"י כו' ע"ש מ"מ ק' למה כתב רש"י דפריך אליבא דר"י כיון דהקושיא לא אזלא אליבא דר"י ונ"ל דס"ל לרש"י דמדלא קאמר ר"א לעולם רבנן והנך ו' וכו' משמע להדיא דלאו משום דתיתי כרבנן אמר ר"א למילתיה אלא דגם ההוא פירוקא דמפרקינן ומוקמינן ליה כר"י נראה דוחק בעיניו משום דלאותה אוקימתא צ"ל דהבית נחרב בשנת תכ"א וזהו נגד משמעות הגמרא דפ"ק דע"ז דמשני לה לאותה קושיא בע"א דלא מנו ו' שנים ראשונים לחשבון ולפ"ז א"ש דנחרב הבית בשנת ת"ך והוי מוצאי שביעית ומש"ה כתב רש"י דבערכין פרכינן אליבא דר"י דהא ע"כ עיקר כוונת ר"א לשנויי הפירכא אליבא דר"י הואי וכמ"ש וק"ל. ואף שרש"י בעצמו כתב שם שר"א בא לאוקמי כרבנן ושס"ל דבשנת תכ"א חרב לאו למימרא דדוקא כרבנן ושס"ל לר"א דבשנת תכ"א חרב אלא משמע לרש"י מדסדר הגמרא שינוייא דר"א בתר הך דאמר התם איבעיא אימא לעולם רבנן כו' ש"מ דגם אוקימתא דר"א אתיא לאוקמי כרבנן ומיהו ל"ד כרבנן אלא למר כדאית ליה ולמר כדא"ל ודאי לרבנן צריכין למימר דלא נחרב הבית הב' עד שנת תכ"א שאז תמצא לדידהו החורבן במ"ש אבל לר"י מצינו ליה בשנת ת"ך. ואף שזה דוחק קצת דא"כ לא הו"ל לר"א לסתום אלא לפרש מ"מ מסתבר למימר כן כי מאחר שקים ליה לר"א שאותן ו' שנים ראשונים לא מנו וגם קי"ל דאותה שנה שנחרב היה מ"ש א"כ ע"כ צ"ל דלרבנן בשנת תכ"א נחרב ולר"י בשנת ת"ך דחדא באידך תליא וכ"ש לפי מה שהביא החכם ר"ל חביב ז"ל ל' רש"י איך שכתב בשינויא דר"א ואתיא נמי כרבנן (אבל בספרים שלנו ליתא ברש"י תיבת נמי) דל' נמי יש לפרש דר"ל דכר"י פשיטא דאתיא דהא קיי"ל דבת"ך נחרב אלא גם כרבנן אתיא אלא שלדידהו נחרב בשנת תכ"א ורלב"ח כתב שם שלא כיון רש"י במ"ש נמי לומר דגם אתי כר"י כו' ע"ש ואין מוכרחין כלל. גם מה שהקשה שם אישובו דהרא"ש שישב לרש"י אין בהם קושיא וגם הוא בעצמו חזרו וסדר ליישב לרש"י דומיא למ"ש הרא"ש ע"ש. גם ע"ש בדברי רלב"ח שכתב שבערכין אהא דקאמר שם פשי להו ו' הו"ל ו' בשבוע פרש"י ואשתכח דאחרב שית שנין בשבוע כו' וכפל ושלש מהרלב"ח זה הל' בשם רש"י שם ובנה יסודו ע"ז ובפרש"י הנדפס בגמרא שלנו ז"א אלא בהיפך שפירש בהדיא שבשנת שאחריו נחרב ע"ש. גם מה שתמה על ל' רש"י ז"ל ואני לא יכולתי להבין על נכון דברי רש"י במ"ש בזה ז"ל דכי בצרית מהנך שבסרי להנך ג' שנים לא פשו להו אלא י"ד ואשתכח נמי לר"י דבמ"ש נחרב הבית עכ"ל כי הקושיא בכאן מבוארת כי שנת ארביסר היא שמיטה ואם כן איך העלה הרב דלרבי יהודא במוצאי שביעית נחרב הבית כו' עכ"ל ג"ז הל' לא מצאתי ברש"י עיין שם ואדרבה שם הקשה אגירסא דגרסינן כל אותן ג' שנים דהגלה סנחריב כו' דלפ"ז נמצא שנחרב בשמיטה עצמה ואנן קיי"ל דבמ"ש נחרב ע"ש גם מה שהביא אח"כ ל' רש"י שכתב ז"ל צא מהם מ' שנה שבמדבר כו' הרי הן תת"ך שנים שבהן י"ז יובלות לא פחות ולא יותר ונמצא הבית חרב בתחילת יובל הבא ע"כ ק' הקושיא עצמה איך אמר שהן י"ז יובלות כו' ואמר שהבית נחרב בתחילת היובל כו' עכ"ל. גם ל' זה לא מצאתי ברש"י. ועוד הקשה שם קושיות לשיטת פרש"י ותוס' סוגיא דערכין מל' הגמרא מקשן ותרצן ובאמת המעיין שם יראה דאין מקום לקושיא כ"כ מפני שהמקשה הקשה שם דמ"ש רבי יוסי שנחרב בראשון ובשני במ"ש ז"א דהא נמצא דבשית' הוי ולא קאמר בשביעית ולא במ"ש כי קאמר רבי יוסי משום דגם המקשן ידע דאפשר לומר דמ"ש הבית קם ת"ך היינו ת"ך שנים שלמים היה קיים ובשנה שאחריו נחרב אף דפשטא דלישנא לא משמע הכי לכך הוצרך לנקוט בלישנא שית הוה לאפוקי אם הוה שנת ת"ך שנת השביעית דלא ק"מ דאיכא למימר בשנת תכ"א חרב ואז הוה מ"ש וכיון דהמקשן ידע ב' הסברות מש"ה א"צ התרצן להניח הקדמות לא בתירוץ ראשון ולא בתירוץ דרב אשי וכן מ"ש בסמוך בתלתא הוה חדא מינייהו נקט ויכול היה לומר ולהקשות בד' ודוק. ומהרלב"ח עצמו כתב ישובים כמעט לכ"א מקושיותיו אלא שחזר וסתרם ואינו מוכרח כי דרך המקשן בכמה מקומות נקט בלישנא מילתא היותר ברירא והיותר מוכרח וגם רש"י הוא פרשן ע"פ הגמרא ובכ"מ הוא מפרש לפי עניינו וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה ודוק ותשכח. ומפני שהייתי צריך להעתיק לשון הגמ' והפירושים מש"ה קצרתי ובאמת שפח"ח בדבריו שם שכתב טוב טעם לביאור הסוגיא לשיטת הרמב"ם שנתיישבה יותר ממה שנתיישבה לפרש"י ותוס' אבל אין בהם הכרח כלל גם שיטת הרמב"ם דוחק למה הוצרך לומר שפי' התנא שאמר סתם שחורבן בית שני במ"ש היתה ר"ל מתשרי שאחר החורבן גם לא יהיו שוים המ"ש דקאמר התנא דבבית ראשון יהיה פירושו במ"ש (עשה) [עצמו] נחרב ובבית שני יהיה פירושו מ"ש ר"ל התשרי שאחר החורבן הוה מ"ש והט' באב שנחרב בו הוה שביעית עצמו ודוק:
ג סָעִיף יב ע"מ שלא תשמטנו כו' פ"ק דמכות (ד"ג) אר"י אמר שמואל האומר לחבירו ע"מ שלא תשמטני שביעית שביעית משמטתו כו' לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל והא איתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה הא איתמר עלה א"ר ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ה"נ ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו ע"מ שלא תשמט שביעית שביעית משמטתו עכל"ה. והנה מוכח מזה דשמואל ס"ל בתרווייהו דכשהתנאי קאי אגברא מהני התנאי ורב דקאמר דיש עליו אונאה ולא מהני ביה התנאי משמע דס"ל נמי הכי בשביעית וא"כ ק' על רבינו שפסק כאן בשביעית כשמואל דמהני ביה תנאי ולקמן בסרכ"ז באונאה סכ"ג פסק דל"מ תנאי אגברא כרב. וצ"ל דס"ל לרבינו וגם לשאר הפוסקים שפסקו כן דיש חילוק בין תנאי אונאה דלא ידע האונאה דימחלנו לתנאי דשביעית דידע ביה ומחיל וס"ל דרב ל"פ אדשמואל כ"א באונאה אבל בשביעית ס"ל כשמואל דמהני ביה תנאי דאל"כ היה הגמרא כותב פלוגתתן דרב ושמואל בשביעית כמ"ש באונאה ופסקו כרב באונאה דאיסורא הוא ובשביעית כדברי הכל:
ד סָעִיף כ יש לו פרוזבול כו' וז"ל פ' ופלוני כו' ל' המשנה כתבתי בפרישה ע"ש. ודע דשם בפרק השולח (דל"ב) פליגי ר"נ ורב ששת בהמשנה דקתני ר"פ השולח כו' עד ז"ל בראשונה היה עושה כו' וז"ל הגמרא עלה בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני ב' ורב ששת אמר בפני ג' דב"ד קתני ור"נ אמר ב' דבי תרי נמי ב"ד קרי לה אר"נ מנא אמינא לה דתנן בפרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים (כלומר ולא נקט אלא ב"פ פלוני) ועוד דייק לה מדסיים שם המשנה הנ"ל וקתני והדיינים חותמים למטה או העדים קתני דיינים דומיא דעדים מה עדים בב' סגי כן נמי דיינים בב' סגי ור"ש אמר אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזיל ול"ד קתני פלוני ופלוני ומה שתקנו דיינים או עדים הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקתני דיינים ועדים (ופרש"י דהול"ל עדים וה"ה דיינים) הא קמ"ל ל"ש כתוב בל' דיינים וחתמי עדים ול"ש כתוב בל' עדים וחתמי דיינים עכל"ה ופירושם כאשר כ"ר וע"פ מה שהוספתי ביאורן בפרישה וכן פרש"י שם ופסק הרא"ש דהלכתא כר"ש דהלכה כוותיה באיסורא ושביעית איסורא הוא וכנ"ל ומשה"נ כ"ר בנוסח הפרוזבול פלוני ופלוני ופלוני הדיינים ג"פ (ב') [פ'] לפ"ז מ"ש הרא"ש שם אמ"ש שם בגמרא ר"נ מסר מילי לר"ח בר אבא א"ל צריכנא מילי אחרינא א"ל לא וכתב ע"ז ז"ל ור"ח בר אבא היה עמו אחר דשנים בעי כדתנן בפ"ב דשביעית כו' עכ"ל לאו למימר דסגי בב' אלא כלומר דהא לפחות בעינן ב' וצ"ל דמ"ש דמסר לרבי חייא ל"ד קאמר לו לבדו וא"כ איכא למימר נמי דג' היה וק"ל. ואהא דאר"נ דב' נמי קרי ב"ד כתב שם רש"י ז"ל ודוקא גבי דינא דממונא בעי ג' אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובב' סגי עכ"ל והתוס' כתבו שם וז"ל אין לומר דר"נ לטעמיה דאמר בפ"ק דסנהדרין משמיה דשמואל דב' שדנו דיניהן דין דהא רבא לית ליה דשמואל וס"ל הכא כר"נ כו' עד ע"כ צ"ל אע"ג דב' שדנו אין דיניהן דין כיון דפרוזבול סגי בב' קרי להו ב"ד עכ"ל וכתבתי זה כדי לעמוד על מ"ש בש"ע בסכ"א וכמ"ש בסמ"ע ע"ש. וגם עיין מ"ש מזה בדרישה בס"ס ז' ובפרישה ס"ג ס"ב דהרא"ש כתב דאפילו לשמואל לא אמרינן דב' שדנו דיניהן דין אלא בדאמרו להו דונו לנא כמו שנקראו דיינים מן התורה דממ"ש לא משמע הכי דהא כאן לא איירי דאמרו כן ואפ"ה ס"ד דר"נ אזל לטעמיה גם מוכח כן ממאי דהקשה התוס' בדיבור זה בתר הכי ע"ש. ומדמסיק ר"ש ואמר הא כדאיתא והא כדאיתא משמע דכשחתמו בלשון עד א"צ לחתום אלא ב' ומלשון רבינו לא משמע הכי שהרי אמ"ש תחילה וחותמין בו ג' הדיינים סיים וכתב ז"ל בין שכתבו בלשון דיינים כו' וחתמו בלשון עדים משמע דכל הג' הדיינים הנ"ל חתמו בלשון עדים ואף ע"ג דכתבתי בפרישה דמש"ר חתמו בלשון עד הו"ל כמו או חתמו מ"מ מדסתם וכתב או חתמו משמע דאדייני דלעיל קאי (מיהו אינו מוכרע ועיין בש"ע בסכ"א) ודוחק לומר שחזר בו לבסוף ממ"ש תחילה הא כדאיתא כו' וצ"ל דס"ל פשוט דהמשנה דקתני או העדים איירי כשהכל כתוב בלשון עדים שמעידים מה שנעשה לפניהם שמסרו להדיינים אלא שמדקתני נמי וחותמין הדיינים נלמד ממנו זה דכשר אם כתוב למעלה בלשון עדים והחתימה בלשון דיינים וה"ה איפכא ואע"ג דרבינו לא כתב זה כ"א בפירוש (או) [א'] היינו שהי"מ ס"ל דדוקא בכה"ג כשר ולא כשהכתיבה והחתימה אינן שוין וכמ"ש בפרישה אבל לפי' הראשון בכה"ג דשוין הן פשיטא דכשר ודע שבתוס' שם פירשו הסוגיא בע"א ושם בחידושי גיטין כתבתי את הנלע"ד מה שהוקשה להם על פירש"י:
ה סָעִיף כא וכותבין אותו אפילו כו' שם בגיטין (דף ל"ו) ורבינו אזיל בשיטת הרא"ש דכ"כ בפסקיו בפרק השולח ולאפוקי מהרמב"ם דס"ל דוקא ב"ד חשוב בדורו כרבי אמי ורבי אסי בדורן ואף על פי דבתשובה סוף כלל ע"ו כתב ז"ל ל"ד בעינן ב"ד כר"א ור"א אלא ה"ה בכל דור ודור המופלג שבכל דור ודור כו' דמשמע שגדול בדורו בעינן י"ל דלא בא שם אלא לאפוקי דל"ת דוקא ר' אמי ור"א לחוד קאמר וקאמר דר"א ור"א ודאי ל"ד וצ"ל דדבר ההווה בזמניהן נקטו דהם היו ראשי ישיבות בזמן ההוא וא"כ ג"כ נאמר דאפילו לא היה מופלגים שבכל דור ודור נמי כתבינן וק"ל ועיין בב"י שהאריך כאן:
ו סָעִיף כד ומיהו אפילו יש לו כל שהוא כו' נראה דמ"מ אין לסמוך אד' אמות קרקע שיש לו לקברו בו או אמה שיש לו חלק בא"י וכדאמרינן לענין אגב ס"ס קי"ג דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אדם יכתוב פרוזבול אקרקעות הללו אע"פ שלא סמך עלה בתחילה בהלואתו ועוד דלא אמרי שם הכי אלא מכח שהוא נאמן בהודאתו לחובתו וכמ"ש בשם הרא"ש בסקי"ג וזהו לא שייך כאן ואפילו שם כתב הרמב"ם דאין לסמוך אזה וכמ"ש בשמו בסקכ"ג ע"ש:
ז סָעִיף כו ואפילו אין לו לא לזה כו' ז"ל הר"ן ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו קרקע שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בע"כ ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י שכתב דהא דבעי' קרקע משום שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע קרוב הדבר לומר שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי ר"ש שכתב דטעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני המפרשים זהו דעתי עכ"ל:
ח סָעִיף לא יתומים שיש להן מלוה כו' בהשולח אר"י אמר שמואל יתומים א"צ פרוזבול וטעמא משום דב"ד אביהן של יתומים הן ושטרותיהן כמסורין לב"ד. ופירש"י דקאי אמלוה שירשו אבל לא מה שלוו הן וכתב ב"י דנ"ל דטעמו הוא מהא דתנן בפ"ב דשביעית רבי חוצפית אומר כותבין ליתומים על נכסי אפוטרופסין ש"מ דגם ביתומים בעי לפעמים כתיבת פרוזבול וכתב דבעה"ת בשמ"ה כתב דההיא דר"ח ביתומים שלוו מאחרים איירי אבל הם שהלוו לאחר אימא לך דלא בעי פרוזבול וכ"כ הרמב"ן דא"צ עכ"ל ב"י. ורש"י דכתב דר"י א"ש איירי במלוה שירשו מאביהן ומשמע דמוקי להא דר"ח במלוה שהלוו היתומים עצמן לאחרים. והא דמחלק רש"י בכך ולא מוקי להא דרבי חוצפית כדמוקי לה הבעה"ת אפשר דה"ט דס"ל דזה דוחק שיתקנו חז"ל עיקר תקנתן לחובת היתומים שיחשבו קרקעות האפוטרופסין כאילו הוי קרקעות היתומים ולכתוב עליהן פרוזבול כדי שלא ישמט מה שנתחייבו היתומים אלא ודאי עיקר התקנה לטובת היתומים היתה כדי שיזכו האפוטרופסין מקרקעותיהם למי שהלוו היתומים מעות שיכתבו עליו פרוזבול ומיהו אפשר דג"כ ס"ל כבעה"ת דאחר דתקנו כן לטובתם תקנו ג"כ איפכא משום ל"פ וק"ל:
ט סָעִיף לב אלא עד סוף שנה ששית כ"כ הרא"ש בהשולח שכן הוא בתוספתא שבער"ה של שביעית כותבין פרוזבול כלומר לאפוקי בשביעית עצמה שאין כותבין אבל כל שנת ו' ודאי כותבין אותו וכן דעת רבינו שכתב אלא עד סוף ו' ר"ל דכל שנת ו' כותבין אימתי שירצה. ודע שהרי"ף והרמב"ם חלוקים על הרא"ש וס"ל דאפי' ב"ד נזקקין לגבות עד סוף שנת השבע ועיין בתשובת רמב"ן סצ"ח:
י סָעִיף לה (לו) המחזיר חוב כו' בגיטין (דף ל"ז) אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי איתיביה אביי כשהוא נותן לו אל יאמר בחובי אני נותן לך אלא אומר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך א"ל תלי ליה נמי עד דאמר הכי ופרש"י אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דא"ל אעפ"כ וכתב הרא"ש ולא נהירא דא"כ בטלת תורת שמיטה ונראה לפרש ותלי ליה כלומר יהיו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן מפורש בירושלמי וצ"ל משמט אני אמר רב הונא א"ל בפיו והימין פשוטה לקבל וכן פי' הערוך וכ"כ הרמב"ם וצל"ע דלפי' הרא"ש וסייעתו מאי פריך אביי עלה דרבא מהא דתנן כשהוא נותן לו כו' האיך מוכח מלשון זה שלא יהיה יושב ומצפה עד שיאמר לו כן ונראה דמש"ה פירש"י תלי מלשון תלייה וכעין שכ"ר לקמן ר"ס ר"ה השתא ניחא דס"ד דאביי דכיון דצריך ליתן לו במתנה והאי דתלי ליה לייסר אותו עד שהוכרח לומר כן אין זה נקרא מתנה ורבא השיב ליה דאפילו הכי כיון דלבסוף אומר שבמתנה נותן לו אמרינן דגמר ומקני ליה במתנה וצ"ל לפי' הרא"ש דאביי ס"ד דכשזה עומד ע"ג ותולה בו עיניו לא מיקרי מתנה וק"ל:
יא סָעִיף לז גופו של שטר כו' נ"ל דמ"מ אם המלוה הוציא דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דמי ניירו דאל"כ יכול לומר לצור ע"פ צלוחיתי אתפסנו בידי וכמש"ל בסס"ו סט"ו בשם בעה"ת גבי מוכר שטר ופרע הלוה למוכר ע"ש ולא בא לאשמועינן כאן אלא דל"ת כיון דהתורה לא אסרה אלא הנגישה שלא יגוש א"כ יאמר המלוה איני נוגש אותו אבל גם הש"ח איני מחזיר ללוה עד שיפייסני כפי מה שארצה קמ"ל דלא וכן משמע בתשיבת הרא"ש כלל ע"ח דכתב דשטר זה דומה לשטר פרוע ושטר שנמחל שיעבודו והתם פשיטא דצריך ליתן הלוה דמי הנייר ואע"ג דהתם צריך ליתן לו גם פשיטי דספרא אפשר כאן השמיטה משמטתו דנעשה ג"כ הלואה גביה דהא הכתב אינו שוה כלום משא"כ הנייר שדומה למשכון ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב גופו של שטר הוא של לוה דמשמע דוקא דהנייר שלו איירי:
יב סָעִיף לט אם אין לו למוכר נכסים כו' א"ל מ"ש מהא דכ"ר בסס"ו בשם הרמב"ם בדין אם הודה לוי שפרע שמעון ושלם לוי כו' דלא חילק שם בין יש למוכר נכסים לאין לו ומטעם שכתב המ"מ שם דנאמן במיגו דיכול למחול א"כ ה"נ ניהמניה אפילו כשאין לו נכסים בהאי מיגו דא"ל דמיירי הכא בגוונא דאינו יכול למחול דהיינו שיצא השטר ע"ש הלוקח דא"כ מאי יועילנו פרוזבול דמוכר י"ל דשאני הכא דסברא היא דהיה לו פרוזבול דלא שביק היתירא והא ראיה שטוענין לו ואע"ג דמכר וא"ל דדעתו היה למכור דמ"מ היה לו (לידע) [וליקח] דלמא לא יקנהו מאתו כיון שאין לו פרוזבול מש"ה אינו נאמן כו' כשאין לו נכסים משא"כ לעיל וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.