א מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפי' בזמן הזה ואין מעלים אותו לכהונה לא לקרות בתורה ראשון ולא לישא כפיו ולא לאכול אפילו בתרומה בזמן הזה אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למת ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו היא ספק חללה ואם הוא מסיח ל"ת נאמן כיצד כגון שמסיח לפי תומו ואומר זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתפו של אבא הטבילני לאכול בתרומה אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא כפיו ואפילו אביו נאמן עליו ואפילו משטרות מעלין לכהונה בזמ"ה כיצד כתוב בשטר פלוני כהן לוה מנה מפלוני כהן ועדים חתומים עליו הרי זה בחזקת כהן במה דברים אמורים בזמן הזה אבל אין מעלין משטרות להחזיקו בכהן לשמש על המזבח וכן מי שהעידו עליו שראוהו שנושא כפיו הוא בחזקת כהן בזמן הזה אפילו באו שנים לפנינו וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישי' לגומלין נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה ומעלין אותו על פיו מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד העד על עצמו שהוא כהן אבל אם הוחזק אביו בכהן או שהעידו עליו שנים שהוא כהן הרי הוא בחזקת אביו מי שהוחזק אביו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה חוששין לקול ומורידין אותו בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו אח"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידים אותו בא אח"כ עד אחד להעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו שזה האחרון מצטרף עם הראשון והרי שנים מעידים עליו שהוא כשר מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וניסת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והיה א' מהם כהן הרי זה ספק כהן וכן אם נתערב הולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי כהן נושאין נשים הראויות לכהונה ואין מטמאין למתים ואין אוכלים בתרומת ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקין שני כהנים שנתערבו ולדותיהן או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וניסת לכהן אחד וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון נותנין על הולד חומרי שניהם הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מטמא להם והם אין מטמאין לו ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק ואם היו שניהם במשמר אחד ובבית אב אחד נוטל חלק אחד בד"א בזמן שבאין מכח נישואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל אע"פ שהוא ודאי בן כהן אין לו דין כהן ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה ומיהו אם נטמא למת או נשא גרושה לוקה אף על פי שהוא נאמן על בנו לומר שהוא כהן אינו נאמן עליו ליוחסין היה הוא ואשתו בחזקת מיוחסין ויצא הוא והיא למדינת הים ובא ואמר אשתי שיצתה עמי זו היא ואלו בניה א"צ להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים בד"א שהם קטנים וכרוכים אחריה אבל אם הם גדולים או קטנים ואין כרוכים אחריה או אפי' קטנים וכרוכים אחריה והיו לו שתי נשים צריך להביא ראיה על הבנים שהם בניה של זו אף על פי שהביא ראיה עליהם והם כרוכים אחריה מתה ואלו בניה צריך להביא ראיה על הבנים שהם בניה וא"צ להביא ראיה על האשה: אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה וא"צ להביא ראיה על הבנים הקטנים הכרוכים אחריה מתה ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה שהיתה מיוחסת ועל הבנים שהם בניה וחזקה זו אפי' ליוחסין שהרי שורפין וסוקלין על החזקה:
א סָעִיף א מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפי' בזמן הזה ואין מעלין אותו לכהונה עד סוף הסימן הכל מדברי הרמב"ם בפרק כ' מהא"ב ותחלת דבריו מבוארים במשנה פ"ב דכתובות (דף כג:) שאין אדם נאמן על עצמו לומר כהן אני:
ב סָעִיף א ומ"ש שאינו נאמן לקרות בתורה ראשון פ"ב דכתובות (כה:) אהא דגרסינן התם ההוא דאתא לקמי' דריב"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא לוי א"ל מה ראית שקרא שני בב"ה בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול א"ל שקרא לפני כהן והעלו ריב"ל ללוי על פיו כלומר לתת לו מעשר ראשון כ' הר"ן (פ"ב דכתובות דף קע"ט ע"ב) שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה וכ"כ הרמב"ם בפ"כ מהא"ב והרמ"ך כתב עליו תימא דמנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן ע"כ ואיפשר שמנהגינו הוא עכשיו לפי שאין תרומ' מצויה עכשיו בינינו ואעפ"כ דברי הרמב"ם עיקר עכ"ל גם ה"ה קיים דברי הרמב"ם והביא דברי הרמ"ך וכתב עליהם ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומכל מקום איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגים כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאת התורה ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן עכ"ל: כתב הר' שלמה בן הרשב"ץ אם יעיד אחד מהאנוסים שא' מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בעכו"ם ולא חיישינן למיעוטא דכל דפריש מרובה פריש עכ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למת כתב עליו הרב המגיד (פ"ב מהא"ב) וזה פשוט משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
ד סָעִיף א ומ"ש והנבעלת לו ספק חללה כתב עליו הרב המגיד ביאורו והנבעלת לו מפסולי כהונה כגון גרושה זונה הוא ספק תללה וזרעה ספק שמא ישראל הוא ואין כאן חילול כלל:
ה סָעִיף א ומ"ש ואם הוא מל"ת כיצד כגון שהיה מל"ת ואמר זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתפו של אבא וכו' מעשה פ"ב דכתובות (דף כו) ודע דאיתא באותו מעשה והוציאוני מבית הספר וכך כתבו הרמב"ם ונראה מדברי התוס' דבעינן שיאמר כן דאל"כ חיישינן דלמא עבד כהן הוא ורבינו שהשמיטו נראה דמשמע ליה דמעשה שהיה כך היה ולאו דוקא:
ו סָעִיף א ומ"ש אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה וכו' כתב הרב המגיד מתבאר בפ"ב דכתובות דלתרומה דדבריהם מעלין על פי עד אחד וכן לשאר הדברים:
ז סָעִיף א ומ"ש ואפילו אביו נאמן עליו שם (דף כה:) רבי העלה בן ע"פ אביו לכהונה ואע"ג דר' חייא פליג עליה הלכה כר' וכתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם וקצת מפרשים דאפילו מכירין שהוא אביו נאמן ושלא כדברי הרמב"ן שפירש דהא דרבי בשאינו ידוע שהוא אביו ומ"ה מגו דמצי אמר שהוא רחוק ממנו ויהיה כעד א' ויאכילנו בתרומה נאמן ג"כ לומר שהוא בנו ומאכילו ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו להצטרף עם אחר כיון שאין בידו בלבד להשיאו אשה צריך שיהיו המעידים שנים וכשרים אבל מי שידוע שהוא אביו אפי' רבי מודה שאינו נאמן להאכילו תרומה דכיון דאיכא סהדי שהוא אביו שמא בן אחת מן הפסולות הוא ואביו שהוא קרוב לו אינו נאמן עליו אלו דבריו ז"ל:
ח סָעִיף א ומ"ש ואפילו משטרות מעלין לכהונה בזמן הזה וכולי שם (דף כד:) איפלגו אמוראי אי מעלין משטרות ליוחסין ופסק כמ"ד אין מעלין משום מעלות יוחסין ומשמע דע"כ לא פליגי אלא ליוחסין אבל לתרומה דדבריהם פשיטא דמעלין ואמרינן בגמרא ה"ד אילימא דכתב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עליה לא צריכה דכתיב ביה אני פלו' כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי וכתב הר"ן (בפרק ב' דכתובות דף תע"ט) אילימא דכתב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עליה כלומר ופשיטא דאין מעלין הימנו ליוחסין מיהו לתרומה דרבנן מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו דמכשרינן לקמן ומהדרי' לא צריכא דכתב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני כהן וחתמו עדות וכתב הרא"ש זכרונו לברכה דהא דפליגי דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דסהדי ודאי מהימני וכי פליגי נמי דוקא בהך דשייך למידק בשמא דיליה לפי שהמלוה תלוי בזה אבל אינך מילי דמתני בשטרא בשמא דידיה ודאי לא מסהדי סהדי עלייהו אלא דאיהו אמר להו הכי וכן נראה דעת הרשב"א אבל הרמב"ם כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספקא לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרים סומכין על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקים בעיר וכיון דחזו ליה דאוכל תרומה וקורין אותו כהן קארי ליה הכי (ע"ל סי' ב' מאיזה דבר מעלין אותו ליוחסין):
ט סָעִיף א ומ"ש בד"א בזמן הזה אבל אין מעלין משטרות להחזיקו בכהן לשמש על גבי המזבח כבר נתבאר בסמוך שפסק כמ"ד אין מעלין משטרות ליוחסין ומבואר בדברי הרב"ם פ' כ' מהא"ב איזהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא כהן ששימש על גבי המזבח שאילו לא בדקו ב"ד אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד:
י סָעִיף א ומ"ש וכן מי שהעידו עליו שראוהו שנושא כפיו הוא בחזקת כהן בזמן הזה כלומר לאכול תרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם והוא ברייתא בפ"ב דכתובות (כה:) חזקה לכהונה נשיאת כפים ומוקי לה לתרומה דדבריהם אבל לא ליוחסין:
יא סָעִיף א ומ"ש אפילו באו שנים לפנינו וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין משנה שם (דף כג:):
יב סָעִיף א ומ"ש נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה וכו' גם זה משנה (שם דף כח:) ומפרש בגמרא דעדות זה לא מהני אלא לתרומה דרבנן:
יג סָעִיף א מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו וכו' אבל אם הוחזק אביו בכהן או שהעידו עליו שנים שהוא כהן הרי הוא בחזקת אביו הרב המגיד האריך לתת טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בדינים אלו וביאר מהיכן למד לפסוק כן:
יד סָעִיף א מי שהוחזק אביו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה חוששין לקול ומורידין אותו בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו אח"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידין אותו בא אחר כך עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו וכו' מבואר הטעם בדברי הרמב"ם שכתב בלשון הזה מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו לאלו וידחה הקול שהשנים כק' וישאר כהן בחזקת אביו ודין זה פלוגתא דתנאי בפ' חזקת (בבא בתרא לב.) ובפ"ב דכתובות (דף כו:) דמר סבר מצטרפין לעדות אע"פ שלא העידו כאחד ומר סבר אין מצטרפין וקי"ל בעלמא כמ"ד מצטרפין וכתב הרב המגיד יש מן המפרשים שאומרים דדוקא לתרומה דרבנן מעלין אבל לתרומה דאורייתא כיון דתרי ותרי נינהו לא אמרינן אוקי מילתא אחזקה באיסורא דאורייתא וזה דעת הרשב"א ז"ל ע"כ. והר"ן פ"ב דפתובות (דף ת"פ ע"ב) כתב ג"כ דעת הרשב"א ז"ל ומיהו כתב דאי כל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא כלומר דמדאורייתא אפי' בתרי ותרי אמרינן אוקי מילתא אחזקה אלא דרבנן אחמור דלא נימא הכי אפשר להקל ולומר דכי אחמור היינו דווקא בא"א א"נ לעבודה וכעובדא דינאי אבל בתרומה לא החמירו:
טו סָעִיף א מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וילדה וכו' עד והם אינם מטמאים לו משנה וגמרא בס"פ נושאין על האנוסה (דף קי:) ומ"ש בד"א בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתקין אותו מדין כהונה וכולי שם בגמרא:
טז סָעִיף א אע"פ שהאב נאמן על בנו וכולי אינו נאמן ליוחסין בפ"ב דכתובות (דף כ"ה:) תניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי ולשון הרמב"ם בפ"כ מהא"ב כך הוא כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו וכתב הרב המגיד ששאלו למפרשים למה צריך שום עדות להשיאו אשה דהא ודאי לא חיישינן לנתין וממזר דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ולפסולי כהונה ליכא למיחש דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואפשר דלדברי רבי' מי שבא ואמר שהוא ישראל צריך ראיה לענין יוחסין ואף ע"פ שכל המשפחות בחזקת כשרות ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה אבל יש מן המפרשים שכתבו דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא שאינו נאמן ליוחסין שכל כהן שהוא בודק אינו נושא בתו וכן המשפחות הבדיקות כגון של דוכן ושל מזבח ושל סנהדרין אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחת בדוקה אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן בדוקה לאחד מדברים אלו הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל ואיפשר שאף זה הוא דעת רבינו שלא כתב להשיאן אשה אלא ליוחסין עכ"ל:
יז סָעִיף א היה הוא ואשתו בחזקת מיוחסין ויצא הוא והיא למ"ה וכו' עד צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה משנה וגמ' בפ' י' יוחסין (קידושין פ:)
יח סָעִיף א ומ"ש שחזקה זו אפילו ליוחסין שם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל והלכה כרבי יוחנן דאמר אף ליוחסין סמכינן בכרוכין:
יט סָעִיף א ומ"ש שהרי שורפין וסוקלין על החזקה הכי איתא בגמרא על הא דא"ר יוחנן (דף פ.) אפילו ליוחסין ואזדא ר"י לטעמיה דאמר מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות:
א סָעִיף א מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' ואיכא לתמוה דבסימן הקודם התבאר דלדברי הרמב"ם אפילו ליחוסי כהונה לא צריך בדיקה ואין לנו לחוש לפסול חללות שכך הוא גם לר"ת ושזה ג"כ דעת רבינו במ"ש ומיהו אפשר וכו' דאין לחוש משום פוסל מן הסתם אלא א"כ בקרא עליו ערעור ואע"ג דיש לחוש לאיסור דאורייתא דאש' זונה וחללה לא יקחו ולא יבא ממזר אפי' הכי אין חוששין מן הסתם וכאן אנו חוששין מן הסתם שלא לקרות בתורה ראשון וכו' ואע"ג דליכא חששא דאיסורא דאורייתא כל עיקר. וי"ל דדוק' במי שיש לו חזקת משפח' התם הוא דאין חוששין לשום איסו' דכל המשפחו' בחזקת כשרות הן אבל איש נכרי שבא ואמר כהן אני דאין לו חזקת משפחה אינו נאמן והיינו כדברי הרמ"ה ופרש"י בסימן הקודם ודלא כדברי רבינו לשם וכבר ביארנו לשם דהעיקר כדברי הרמ"ה ופרש"י מיהו כבר נהגו במדינתינו להאמינם לקרות בתורה ראשון וכו'. וכתב הר"ן והרב המגיד דהטעם הוא לפי שאין לנו תרומה דאורייתא דניחוש שמא יעלו אותו לתרומה עיין בב"י:
ב סָעִיף א והנבעלת לו היא ספק חללה לא בא לומר דאסורה לכהן מטעם ספק חללה דבלאו הכי היא אסורה שהרי היא גרושה או זונה אלא בא לומר דהנבעלת לו זרעה הוי ספק חלל דשמא ישראל הוא ואין כאן חלול כלל כך פי' הרב המגיד ואין הלשון משמע כן אלא נראה דאתא לאשמועינן דהיא עצמה ספק חללה בביאתו לענין זה דהוא עצמו א"נ כהן שני שחזר ובא עליה אינו לוקה משום חללה דשמא ישראל הוא:
ג סָעִיף א זכורני כשהייתי תינוק וכו' תימא דבגמרא ספ"ב דכתובות איתא והוציאני מבית הספר וכן בסמוך זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל שנינו ושהי' איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה ורבינו השמיטו ובגמר' משמע דדוקא קאמר מדפריך ודלמא עבד הוא ופריק מסייע ליה לריב"ל דאמר אסור לאדם שילמד את עבדו תורה ומסיק דאע"ג דאדם מניח לעבדו לעסוק בתורה מ"מ אינו נוהג בו מנהג בנים להיות יושב בבית הספר אלמא דיוצא מבית הספר דוקא תנן הא לאו הכי חיישינן דלמא עבד כהן הוא וכ"כ התוס' וכ"כ האלפסי והרא"ש להך קושיא ופירוק' דמסייע ליה לריב"ל וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג דאין לתרץ דהך קושיא ופירוקא לר"מ היא אבל לרבנן וקי"ל הכי דכל המשפחות בחזקת כשרות הן אין לחוש שמא עבד הוא דהא הכא מיירי באיש נכרי דאין לו חזקת משפחות כדפי' בסעיף א' ואיכא למיחש דילמא עבד הוא אף לרבנן ונראה דדעת רבינו מדקאמר בפרק נושאין דאין חולקין לאשה תרומה בלא בעלה משו' גרושה ובעבד קאמר טעמא אחרינא דלמא אתי לאסוקי' ליוחסין ולא קאמר נמי טעמא שמא ישאל גם לאחר שישתחרר אלמא דלא שכיח שישאל תרומה לאחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד כו' כמ"ש התוס' לשם ובפ' נושאין והשתא ס"ל לרבינו הא דנקט מתניתין יוצא מבית הספר לאו דוקא דבלאו הכי נמי לא חיישינן דילמא עבד הוא דאם היה עבד לא היה שואל עכשיו תרומה פן ידבקוהו וכו' וא"כ הך עובדא נמי דהיה מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק וכו' הא דנקט והוציאני מבית הספר לאו דוקא אלא המעשה שהיה כך היה והא דפריך ודילמא עבד כהן הוא הו"מ לשנויי דלא חיישי' להא אלא דעדיפא מינה משני דאפילו את"ל דחיישינן אפילו הכי ל"ק דכיון דלומד תורה ונוהג בו מנהג בנים לאו עבד הוא וע"ד זה ישבתי מה שקשה בסימן ו' סעיף ב' ע"ש:
ד סָעִיף א אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה וכו' נראה דטעמו כיון דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין אם היה ע"א נאמן להאכילו תרומה דאורייתא היה נמשך דהיו מעלין ליוחסין ע"פ ע"א וזה פשוט פ"ב דכתובות (דף כד) דאין מעלין: ומ"ש ואפי' אביו נאמן עליו שם סוף (דף כ"ה) ר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה לפי שבידו להאכילו תרומה ופירש"י שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה וה"ה דנאמן עליו לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו דבכל הני תלתא אין מעלין מהן לא ליוחסין ולא לשמש ע"ג המזבח ועיין בתוס' לשם (דף כד) בד"ה חד אמר ואיכא לתמוה דמשמע דאפי' מכירין שהוא אביו נאמן וכ"כ ה"ה בפ"ב מהא"ב ומביאו ב"י ואמאי נאמן הלא איכא למיחש דבן אחת מן הפסולות הוא ואביו שהוא קרוב לו אינו נאמן עליו וכמ"ש גם ה"ה לשם בשם הרמב"ן ומביאו ב"י וי"ל דהכא מיירי שהעידו שנים על אביו שהוא כהן א"נ הוחזק אביו בכהן אבל הבן אין מי שמכיר את אמו אם כשרה לכהונה אלא שאביו מעיד עליו שהוא כהן כשר מעלין אותו לכהונה ע"פ אביו ואין חוששין שמא בן אחד מן הפסולות הוא אלא הרי הוא בחזקת אביו כמ"ש בסמוך אבל אם הוחזק אביו בכהן וכו' אלא דלשם מדבר שאין אביו מעיד עליו שמת אביו וכאן מדבר בשאביו קיים ומעיד עליו ולא זו אף זו נקט ומיהו דוקא שאין שם קול אבל יצא עליו קול שהוא בן אחת מן הפסולות אפי' הוחזק אביו בכהן או שנים מעידים שאביו כהן לא הוחזק ע"פ אביו גם אין אביו מעיד עליו:
ה סָעִיף א ומ"ש ואפי' משטרות מעלין וכו' בגמרא (דף כ"ד) קאמר לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדו דאמרינן אכולה מילתא קמסהדי וס"ל לרבינו דה"ה בכתוב פלוני כהן לוה מפלוני מנה נמי אמרינן דאכולה מילתא קמסהדי דמאי שנא ודוקא לאחזקי' בכהן בהני תלתא דאמרן דאינו אלא מדרבנן בזמן הזה אבל ליוחסין או לשמש ע"ג המזבח חיישינן דילמא לאו אכולה מילתא קא מסהדי וכן לגבי ממון גבי שני יוסף בן שמעון דכשכתב בשטר יב"ש הכהן לוה מיב"ש מנה נמי אמרינן אכולה מילתא קמסהדי ומוציאין מזה לזה דבממונא הקילו אבל התוס' (בדף כ"ד) בד"ה אמנה שבשטר כתבו דאיכא לחלק בין הוחזקו ב' יב"ש ללא הוחזקו כו' אבל רבינו דלא חילק בכך נראה דס"ל כדפירש' דבממון הקילו ג"כ דאמרי' אכולה מילתא קמסהדי ודו"ק:
ו סָעִיף א מי שהוחזק אביו בכהן וכו' עד והרי מעידין עליו שהוא כשר ה"א פ"ב דכתובות (דף כ"ו) ופירש"י אע"ג דתרי ותרי נינהו אוקי ב' להדי ב' ואוקי גברא אחזקיה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהא"ב ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו אבל התוס' האריכו לשם וכתבו בשם ר"י דאינו מותר אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן אחזקה וכ"כ בפרק חזקת וכתב ב"י שכ"כ ה"ה ע"ש המפרשים ושזה דעת הרשב"א והכי נקטינן לחומרא ולא כש"ע שכתב בלשון הרמב"ם ואכתי איכא להקשות לרבי' שכתב כהרמב"ם להקל ובסי' מ"ז כתב דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דלא ניסת ואם ניסת תצא דלא אמרינן דתרי ותרי נינהו ואוקי פנויה אחזקתה וי"ל דבאיסור אשת איש החמירו טובא:
ז סָעִיף א ומ"ש בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו התוס' בפרק הזורק ריש (דף כ"א) הקשו מהא דאיתא התם דלא מבטלין לקלא דקמי קידושין ואפי' ע"י עדים וכ"כ רבינו בסימן ז' והכא קאמר דמבטלינן לקלא. וי"ל דהכא דנפסל מתרומה לעולם מבטלינן לקלא אבל משום דנאסרת לבעלה משום גרושה אין לבטלו כיון דיש לה היתר לינשא לאיש אחר א"נ דתרומה דרבנן אין לחוש אי מבטלינן לקלא ע"כ וכ"כ התוספו' בפ"ב דכתובות (דף כ"ו) בד"ה ואסקיניה ע"ש:
ח סָעִיף א הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מטמא להם והם אין מטמאין לו איכא למידק היכא משכחת לה דאם הראשון הוא מגרש לה א"כ ספק בן גרושה הוא ויכול לטמא לראשון ממ"נ ואם מת הראשון א"כ מ"ק הוא אונן עליהם וכו' דלא שייך האי לישנא כיון שמת הראשון קודם שנולד ואע"ג דהוא אונן עליהם והוא מטמא להם אפשר לקיים אם הראשון לא נקבר כגון שהיה תופס אותו המושל בעד חוב עד שיגדל הולד א"נ כגון שלקטו עצמותיו לשנים מרובות דאונן עליו כל היום מ"מ הם אוננין עליו והם אינן מטמאין לו לא משכחת לה דהא מית ליה והכי פריך תלמודא ס"פ נושאין על האנוסה ופריק משכחת לה בקידושי טעות וכר' ישמעאל שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ופירש"י בקידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטה ונשאת בתוך ג' ומשכחת לה דרוא' מיתת שניהן וכהן כשר הוא לפיכך אינו מיטמא להן ועולה במשמרו לעבוד דבזנות כה"ג דהוי ע"י נשואין לא גזור עכ"ל:
ט סָעִיף א אבל בזנות משתיקין אותו וכו' איתא בגמ' מ"ט אמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בעינא זרעו מיוחס אחריו וליכא ואע"ג דבמייבם אשת אחיו בתוך ג' וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון תניא בפרק החולץ (יבמות דף ל"ז) ראשון ראוי להיות כ"ג ולא אמרינן בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא ה"ט זרע מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכי גזור רבנן בזנות בנשואין לא גזור רבנן:
י סָעִיף א אע"פ שהאב נאמן וכו' ואע"ג דקי"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה משא"כ באיש נכרי וכדפי' בריש סי' זה ורא"ש סי' ב' עוד יש לתרץ דדוקא לענין שיהא הגון לדוכן ולשמש ע"ג המזבח קאמר דאינו נאמן האב ליוחסין ושני הפירושים כתבם ה"ה בפ"ב מהא"ב ומביאן ב"י ותרווייהו הלכתא נינהו והיינו דמסיק וחזקה זו אפילו ליוחסין דסמכינן אחזקה דכרוכים אפילו לא היה לו חזקת משפחה וגם שיהא ראוי לדוכן ולשמש ע"ג המובח שהרי שורפין וסוקלין על חזקה זו:
א סָעִיף א בתשובת מיימון השייכים להא"ב א' שקידש קדושי טעות הולד כשר לכהונה ואפי' פנוי הבא על הפנויה הולד כשר וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ס"ו כהן הבא על הפנויה בנו כשר לכהונה דכיון דהכהן מורה קרינן ביה זרעו אחריו וכשר לכל דבר שבכהונה ואין לומר מדאפקרה נפשה לגביה אפקרה נמי נפשה לגבי אחריני עכ"ל ובתא"ו נכ"ג ח"ד אם זנתה עם א' ואח"כ נשאת לכהן תוך ג' הולד פסול לכהונה.
ב סָעִיף א עיין בזה במ"מ פ"ב מהא"ב:
א סָעִיף א אינו נאמן ואע"ג דכתב בסי' ב' בשם הרמב"ם כל הכהנים בזה"ז בחזקת כהנים הן כו' היינו מי שיש לו חזקה אבל מי שבא ממדינה אחרת ואין אנו מכירין אותו אין לו חזקה ואסור לאכול בתרומה דרבנן א"נ י"ל דלעיל איירי שעד א' מעיד שהוא כהן:
ב סָעִיף א לא לקרות בתורה עיין בדרישה:
ג סָעִיף א אבל אוסר עצמו בגרושה כו' משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
ד סָעִיף א והנבעלת לו היא ספק חללה פי' המ"מ הנבעלת לו כו' והובא בב"י ונראה דה"ה אם היא חללה דזרעה ספק. דאם הוא ישראל הרי בני ישראל מקוה טהרה לחללית. אבל א"ל דהיא ספק חללה דהא בלא"ה אסורה לכהן שהיא גרושה או זונה. (ונראה לגרוס ה"ה ספק חלל וקאי על בנה כ"פ):
ה סָעִיף א פלוני כהן לוה מנה מפ' כהן יל"ד בדברי רבינו ל"ל לכתוב כן בפני עדים מפלוני כהן וא"ל דזה או זה קא' ר"ל שמעידים על לוה. או על מלוה דעדות זו של מלוה אינו תלוי כלל בשטר כיון שהלוה מעיד על המלוה בלא חתימת עדים מועיל ועוד יל"ד למה לא כתב רבי' אם פלוני לויתי דמהני ג"כ חתימתם כדמשמע בגמ' להדיא והוי רבותא טפי דלשון אני פלוני משמע דהעדים מספרים וכותבים איך שא"ל הלוה משא"כ כשנכתב בשטר פלוני כהן לוה משמע דהעדים יודעים מעצמן שהוא כהן. ועוד דלענין לאכול בתרומה כתב הר"ן בהדיא והביאו הב"י דאפי' אני פלוני כהן חתמתי עד מועיל אע"ג דליכא עדים דמסהדי ע"ז ע"ש. ונראה דרבינו נקט זה לרבותא דסיפא דאע"ג דכתיב פ' כהן לוה מפ' כהן ועדים חתמו עליו אפ"ה לענין יוחסין לא מהני והרמב"ם כתבו בהיפך והתחיל ברישא לענין יוחסין וא"ש טפי וידוע שכל הסימן הזה מל' הרמב"ם הוא אלא ששינה קצת בסדרו. ובזה תפס לשונו דהרמב"ם ולא דק כולי האי ודו"ק:
ו סָעִיף א אבל אין מעליו משטרות וכו' דלשמש על גבי מזבח צריכים ראי' דהיינו ב' עדים כמ"ש בסי' ב':
ז סָעִיף א (שראוהו שנשא כפיו וכן אם קרא אותו בתורה ראשון. הוא בחזקת כהן בזה"ז ר"ל לאכול בתרומה בזה"ז שהוא מדבריהם. וכן מ"ש נאמן הגדול לומר היינו לענין תרומה דרבנן כ"פ: (או שהעידו עליו כצ"ל) ופי' על אביו:
ח סָעִיף א והרי שנים מעידיה עליו שהוא כשר מבואר הוא יותר בדברי הרמב"ם שכתב בלשון הזה מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד הראשון הרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול והשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו ועד"ר. ואם נשא גרושה מוציאין (ואין לוקין דהוי התראת ספק כ"פ):
ט סָעִיף א הוא אונן עליהם כו' ז"ל מ"ו ואין מטמא להם (משמע דהולד רואה מיתת שניהם דא"ל שמיירי שמת הראשון וכגון שלקטו עצמותיו לסוף שנים מרובות אונן זה עליהם כמ"ש בסוף י"ד. א"כ הן אוננים עליו היכי משכחת ליה כ"פ) לא משכחת לה בנשואין שפיר דא"כ הראשון הוי מגרש והוה מטמא לראשון ממ"נ (פי' שאם הוא בן ראשון הרי שפיר מטמא לו ואם הוא בן שני וא"כ הוא חלל ומותר לטמא) אלא אשכחן בקידושי טעות וכרבי ישמעאל ע"כ פי' כגון שקדשה הראשון על תנאי ולא נתקיים דאר"י אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה (ונפקא מיניה בלא גיטה וניסת בתוך ג'. ע' ביבמות [כ:] שם נתבאר הכל כלשון רש"ל גם נתבאר במ"ש פ' כ' דא"ב ע"א כ"פ) גמרא ס"פ נושאין על האנוסה ומיהו י"ל נמי דאינו מטמא להם אינו ר"ל לאביהן אלא ר"ל שאר קרובים של אביו שמחויב ג"כ לאנן ולטמא להם: (ועולה במשמרה של זה חלוקת כהנים בעבודה קרוי' כן כ"פ:)
י סָעִיף א בד"א בזמן שבאים מכח נישואין כו' כיצד עשרה כהנים כו' לכאורה יש לתמוה ל"ל לאהדורי א' כהנים והלא היה יכול לכתוב גבי ב' כהנים וזנתה עם א' ובתוך ג' נשאת לאחר ובש"ע ה' כן. (רמ"א והוא מתא"מ נכ"ג כ"פ) אבל רבינו דנקט י' כהנים נ"ל ליישב דס"ל אם זנתה עם א' ולאחר נשאת הוה תלינן בבעל שרוב בעילות תולין בבעל ותרוייהו בזנות לא רצה לכתוב דעדיפא ליה לנקוט אפי' בזנות א' (ועד"ר כ"פ):
יא סָעִיף א אבל בזנות משתקין אותו פי' מדרבנן וקרא [במדבר כ"ה) דוהיתה לו ולזרעו אחריו דבעי' מיוחס אסמכתא בעלמא הוא וכי גזר רבנן בזנות גזרו ולא בנשואין מ"ו (והוא גמ' ביבמות (כ:) כ"פ):(ואין ידוע ודאי מי הוא אביו אבל אם ידוע שהכהן מודה הוא כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקיר' נפשה לאחרים תשו' הרא"ש כלל ל"ב וכ"כ רמ"א ע"כ כ"פ):
יב סָעִיף א והיו לו ב' נשים צריך להביא ראיה על הבנים כו' די"ל דלמא האחרת גדלתם ונכרכו אחרי':
יג סָעִיף א אע"פ שהביא ראיה עליה פי שהיא בחזקת אשתו מיום שיצאה: (מתה ואלו בניה קאי אדלעיל אם שניהם בחזקת מיוחסין ויצאו שניהן למדינת הים וחזר ובא ואמר אשתי שיצאה עמי מתה ואלו בניה כ"פ):
יד סָעִיף א וא"צ להביא ראיה על הבנים הקטנים הכרוכים אחרי' ולא דמי למ"ש בי"ד סי' ע"ט אם הניחה בהמה מעוברת ומצא מין טמא כגון חזיר הולך אחריה אע"פ שכרוך אחריה אסור שמא לא ילדתו והוא מהגמ' דבכורות [כד.] שאני התם דחיישי' שמא הבהמה ראה ולד אחר ורחמה משא"כ הכא גבי אשה למה לה לרחם על ולד אחר וכיון דכרוך אחריה ודאי הולד דידיה הוי משא"כ גבי בהמה דלא בר דיעה הוא חיישינן שמא ולד אחר ראתה ורחמה וגבי היכא דאית ליה שני נשים חיישינן ג"כ שמא ולד דחברתה הוא ולכך צריך להביא ראיה אע"פ שהולד כרוך אחריה וע"ש בגמר':
טו סָעִיף א וחזקה זו ר"ל דכרוכין אחריה וכן אמ"ש בסי' זה דאם הוחזק אביו לכהן שגם בנו בחזקת אביו קאי ג"כ וכ"כ רמ"א כ"פ):
א סָעִיף א לא לקרות בתורה. כ"כ הרמב"ם והר"ן כתב דהרמ"ך כתב עליו תימה דמנהגינו להאמינו להקרותו בתורה וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת דלמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישי' בתרומה דרבנן ע"כ ואפשר לומר דמנהגינו הוא משום דאין תרומה עכשיו מצויה בינינו ע"ש וכ"כ רמ"א בש"ע:
ב סָעִיף א והנבעלת לו פי' מפסולי כהונה כגון גרושה או זונה שהזכיר לפני זה דא"ל שנבעלה לכשרה (קאי על כשרה כצ"ל) דא"כ מאי ספק חללה שייך כאן וק"ל:
ג סָעִיף א הטבילוני לאכול בתרומה כתב ב"י ודע דאיתא באותו מעשה והוציאוני מבית הספר וכ"כ הרמב"ם ונראה מדברי התוס' דבעינן שיאמר כן כו' דאל"כ חיישי' דלמא עבד הוא אבל השתא ליכא לספוקי בעבד דעבד אסור ללמוד תורה ורבינו השמיט זה דס"ל דל"ד הוא אלא שהמעשה כך היה (ותימא הניחא בכאן שהוא מעשה בגמ' דכתובות (כו.) אבל קשה דבסמוך כ' רבי' ג"כ נאמן הגדול לומר שראיתי לפלוני טובל כו' ולא כתב ג"כ שיוצרך לומר שהיה איש פלוני יצא מבית הספר ומוצא דין זה הוא ממשנה דכתובות שאי' שם [כח.] בהדיא שצ"ל כן ומפרש הגמ' כדי שלא יאמר עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר ויאכל שלא כדין ע"ש. ושם לא שייך לומר מעשה שהיה כך היה שזה משנה הוא ולא מעשה. ועיין בהרא"ש ובפסקי הרא"ש שאיתא שם כלשון המשנה וע"כ יש לתמוה בשתיהן ועיין בגמ' [כח.] דמבואר בהדיא דבעי' שיאמר כן ודייק מל' המשנה ע"ש):
ד סָעִיף א ואפי' אביו נאמן עליו וכתב הה"מ שדעת הרמב"ם וקצת מפרשים אפי' מכירין שהוא אביו דהשתא אין לו מגו דנחשב בעד א' אפ"ה נאמן ושלא כדברי הרמב"ן שפי' דדוקא כשאינו ידוע שהוא אביו שיש לו מגו נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' להצטרף עם אחר כיון שאין בידו בלבד להשיאו צריך שיהיה המעידים שנים וכשרים עכ"ל:
ה סָעִיף א נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק כו' ע' בח"מ סי' ל"ה דחשיב כל מה שהקטן נאמן. ולא הביא דין זה. ואפשר הואיל דאין תרומה נוהג בזה"ז אינו חשיב אותו שם וכאן לא כתבו אלא דכל מה שנזכר בסי' זה הם דברי הרמב"ם:
ו סָעִיף א והרי שנים מעידים עליו שהוא כשר מסיים ביה הרמב"ם וב' מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה כו' נראה שצ"ל שהשנים כק' דאל"כ לא היינו עושים מעשה להכשר ולהעלהו הואיל שכבר הורידוהו וכצ"ל מ"ש באו אח"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידין אותו. וק' למה אמר שאם באו ב' שמורידין אותו אפי' לא בא אלא א' הל"ל שמורידים אותו דאוקי חד לגבי חד וישאר הקול א"ו שאמרי' אפי' אי אמרי' אוקי חד לגבי חד לא היינו עושין מעשה להורידו הואיל שכבר העלוהו. וכתבו התוס' [כו:] וד"ה אנן דוקא לתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין או תרומה דאורייתא דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ופסול ע"ש. מ"ו פי' לדבריהם דמדאורייתא אפי' בתר ותרי אמרי' ידחו אלו מפני אלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו. אבל רבנן החמירו (גבי איסור דאורייתא כ"פ) דלא נימא הכי לכך מחמירים לענין יוחסין וכן דעת הרשב"א והרי מחלק דדוקא לענין א"א או לענין עבודה יש להחמיר ולא לענין תרומה דאוריי' ועיי' בב"י שהביאו:
ז סָעִיף א הוא אינו מטמא להם ע' פריש' ועי"ל דנקט להם והם משום עירוב ולדות דשני כהנים דרישי:
ח סָעִיף א כיצד עשרה כהנים כו' צ"ע ל"ל להביא האי כיצד די' כהנים כו' והא בגווני דנקט לעיל שנתערבו ב' ולדות או אשה שלא שהתה ג' חדשים אם בזנות הוא נמי משתיקים אותו מדין כהונה. וכדמשמע לישניה שאמר בד"א בזמן שבאים כו' אבל בזנות משתיקין אותו כו' וכן בפי"א דיבמות מקשה מזה על הא דלעיל משמע שהן שווין:
ט סָעִיף א אינו נאמן עליו ליוחסין וכ"כ הרמב"ם וכ' ה"ה אפשר דלדברי רבינו וכו' וכמו שהעתיק הב"י:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.