א אלו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין או מחמת דבר שבגופן או מחמת ערוה ישראל אסור בממזרת ונתינה והיא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם ואסור בעמוני ומואבי ומצרי ואדומי ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות לא שנא זכרים ולא שנא נקבות עמון ומואב הזכרים אסורים איסור עולם אבל הנקבות מותרות מיד מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורים שני דורות לאחר שנתגייר הוא ובנו אסורים אבל בן בנו מותר מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשרה שאחר איזה מהן שנלך היא כשרה ואפילו לכהונה אע"פ שביאתו בעבירה מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה בנו שלישי שהכל הולך אחר האם עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר הפגום שבשניהם כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרית או גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם ילדה בת דינה כמצרית ליאסר שני דורות ובשאר כל העכו"ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כתב הרמב"ם האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד שעלה סנחריב ובלבל כל העכו"ם וכל דפריש מרובא פריש ואנו תולין ברוב העכו"ם שמותרין וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעמוני ומואבי ואדומי מותרים מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי: עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות בין אם היא שלו או של אחר ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש"צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות ואם השיאו רבו ישראלית או אפי' הוא בעצמו נשא' לפני רבו תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית וכ"ש אם הוא נושא שפחתו שקידושין תופסין לו בה: איזהו ממזר זה הבא על אחת מכל העריות בין מחייבי מיתות בית דין בין מחייבי כריתות חוץ מהבא על הנדה שאינו ממזר אפילו מדרבנן כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וילדה הרי זה בחזקת ממזר שאין הולד משתהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ובה"ג כתב שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא ובעל אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולין בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש הולד ממזר וכתב הרמב"ם שאסור אפילו בשפחה משום צד כשרות שבו ובניו כמוהו לעולם ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם עכו"ם ועבד שבא על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ופגום לכהונה ממזר הבא על עכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על שפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחלה להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראל גר ועבד משוחרר מותרין בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת והולד ממזר ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפ"ה מותר בממזרת ודוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר ממזר נושא ממזרת בד"א בששניהם ודאין אבל אם האחד ודאי והשני ספק או אפילו שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין יבמה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הולד כשר והשני הוא ספק ממזר פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או אלמת הרי זה ספק ממזר ואפי' אם אומרת של פלוני הוא שהוא ודאי ממזר אפי' הכי אינו אלא ספק אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואפילו הוא מכחישה ואם נישאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר היו העם מרננין אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר. אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על א' מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן שלא האמינתו תורה אלא על בנו ולא על בן בנו ואם היא אומרת מעכו"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה כתב הרמב"ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע בודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא לעצמו עד כאן. אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנין ומיוסדין כמו שעושין לנערים או משוח בשמן או ששמו לו כחול או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון: האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אם באתה אשה ואומרת בני הוא נאמנת אבל לאחר שנאסף מן השוק אינן נאמנים שכבר הוחזק באסופי ובשנת רעבון אפילו אחר שנאסף מן השוק נאמנין שמחמת רעבון הושלך שם: נמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שרובה עכו"ם בין שרובה ישראל הרי זה ספק עכו"ם לענין יוחסין ואם קדש אשה צריכה גט מספק: היתה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבלות רובה ישראל הרי הוא כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה כ"כ הרמב"ם ז"ל ונראה דאפי' ברוב עכו"ם נמי מפקחין עליו הגל בשבת ואין מצווין עליו להחיותו ולפרנסו אלא ברוב ישראל ולענין נזיקין אפילו ברוב ישראל ואם נגח תורא דידיה לתורא דישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא אמר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך אפי' במחצה עכו"ם ומחצה ישראל: ב' נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחת ונתערבו ולדותיהן נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה או אם אחת כהנת ואחת ישראלית או לויה בד"א שלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער שוב אינה נאמנת: כל אלו הספקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת או גר או משוחרר שנשא שתוקית ואסופית הולד שתוקי ואסופי ממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו כתב הרמב"ם יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד הואיל ואסופי הנמצא בה ספק עכו"ם או עבד כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין מספק וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי הוא כספק אשת איש שאין קדושין תופסים בעריות ואיזו היא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו ע"כ ודין הכתובה אם עברה וניסת אחת מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה:
א סָעִיף א אליו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין וכו' ישראל אסור בממזרת איסור ממזר מפורש בתורה ואיסור נתינה משנה בפרק הערל (יבמות דף עח:) ובכמה דוכתי: ומ"ש ואסור בעמוני ומואבי מצרי ואדומי איסור אומות אלו מפורש בתורה:
ב סָעִיף א ומ"ש ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם וכולי עד אבל בן בנו מותר משנה בפ' הערל (שם:):
ג סָעִיף א מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני מבואר שם:
ד סָעִיף א ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה משנה בקדושין פ' האומר (סו:) כ"מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואי זה זה ולד שפחה וכותית:
ה סָעִיף א ומ"ש ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה בפרק החולץ (יבמות דף מה:) אסיקנא הלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכתב הרי"ף ואיכא מרבוותא דמסיימי בה דהא דאמרי' הולד כשר ה"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתה היא אסורה לכהן וחזינן לרבוותא אקריני דפסקי דלא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא וה"ה כתב בפט"ו מהא"ב שגם הרמב"ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל והרמב"ם סתם וכתב הולד כשר משמע דפשיטא ליה שאינו פגום. והרא"ש כתב על דברי הרי"ף איני רואה כאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה וכו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ורבינו סתם הדברים כדעת הרא"ש ז"ל:
ו סָעִיף א נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול. נראה דהיינו מדתנן בקדושין פרק האומר (דף סו:) כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
ז סָעִיף א ומ"ש לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשירה שאחר אי זה מהם שנלך היא כשרה וכולי כלומר דבגר עמוני כי שדית לבת בתריה כשרה דהא קי"ל (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית וכן מצרי שני כי שדית נמי לבת בתריה כשרה דהא שלישית היא:
ח סָעִיף א מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני. בפ' הערל (יבמות דף עח:) פלוגתא דאמוראי ופסק הרמב"ם בפי"ב מהא"ב כרב דימי דאמר בנו שני הוי וכן פסק הרא"ש ומפרש בגמרא טעמא משום דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ופרש"י בלידה הלך אחר האם ולפי זה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שלישי שהכל הולך אחר האם וכ"כ ה"ה בפ' י"ב מהלכות איסורי ביאה בשם הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם בפרק הנזכר פסק דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנא' אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה וכתב הרב המגיד שהרמב"ם מפרש דהא דמייתי מדכתיב יולדו וכו' ה"ק כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא"א ללידה בלא אב ואם אלמא בעי' שיהא שלישי לאב ולאם וכל שאינו שלישי לאב ולאם אינו מותר:
ט סָעִיף א עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם וכולי מימרא בפרק הערל (יבמות דף ע"ח:) ובקדושין פרק האומר (דף ס"ז) ב"ה ודייק בגמרא על הא דקתני הלך אחר הפגום שבשניתם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא עמוני ולא עמונית אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדי בתר דידיה ואי נקבה הויא שדי בתר דידה ופרש"י במצרי שנשא עמונית וקאמר הולר הולך אחר המצרי ואסור עד דור ג' דאילו עמונית שרי ומאי פגום איכא בצד האחד דקאמר נתגייר ואתרווייהו קאי לשון רבי ומשמע דבמידי דמשכחת פגום לגבי תרווייהו קאמר והכא גבי אם ליכא פגום אי זכר הוי שדי בתר עמוני ואיסור זכרים אסור לעולם ולא אמרינן שדי בתר מצרי ויהא דור ג' מותר ואי נקבת היא שדית בתר מצרית ולא בתר עמוני למשרייה משום ולא עמונית עכ"ל וא"כ מ"ש רבינו גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדת בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם אינו מכוון ומצריך להגיה ולכתוב דינו כמצרי וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' א"ב::
י סָעִיף א ומה שאמר ובשאר כל העכו"ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה ופשוט הוא:
יא סָעִיף א כתב הרמב"ם והאידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד וכו' בפי"ב מהלכות איסורי ביאה:
יב סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש הוא בפרק הערל והא דעמוני ומואבי מותרים מפרש בפרק ד' דמסכת ידים ומייתי לה בפ' תפלת השחר (ברכות כח.) וטעמא משום דעלה סנחרב ובלבל את כל העכו"ם ומשמע להרמב"ם דה"ה למצרי וכן מפורש בתוספתא דקידושין פ"ה והרא"ש סובר דמצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם אע"ג דגבי עמון נמי כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה והכי תניא בתוספתא דידים בתר עובדא דגר עמוני שהודה ר"ג לרבי יהושע והתיר לבא בקהל א"ל רבן גמליאל לרבי יהושע גר מצרי כיוצא בו א"ל למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ מ' וכתב הרב המגיד בפ' הנזכר שכן דעת הרמב"ן:
יג סָעִיף א עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות בין אם הוא שלו או של אחר פשוט הוא:
יד סָעִיף א ומ"ש ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש"צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר בפרק השולח (גיטין דף מ.) אמרינן דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואמרינן שאם הניח לו רבו תפילין יצא לחירות ומשמע נמי התם דה"ה אם היה רבו ש"צ וקראו לעלות בתורה יצא לחירות ומ"מ יש לתמוה על רבי' שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר לישא בת ישראל דבמפקיר עבדו אמרי' התם בגמרא דצריך גט שחרור ובהניח לו רבו תפילין ובאמר לו רבו לקרות בתורה בציבור כתב הרמב"ם דצריך גט שחרור וכתב רבינו דבריו בטור יורה דעה סי' רס"ז וכיון דמעוכב גט שחרור הוא היאך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך גט שחרור מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש שם גבי משיא עבדו ואכתוב דבריו בסמוך ואכתוב שהרמ"ה חולק בדבר:
טו סָעִיף א ומ"ש אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות ברייתא (שם) בפרק השולח:
טז סָעִיף א ומ"ש ואם השיאו רבו ישראלית או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבו תופסין הקידושין וכו' שם א"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל רבי יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו רמ"א מקודשת כלומר וחכמים פליגי עליה ואמרי אינה מקודשת הב"ע בשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעביד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא א"ר נחמן בר יצחק הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי בו ר"מ אומר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסיימי בהא דא"ר זירא א"ר ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור וכתב הרא"ש נ"ל דהא דמצריכנא ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנן אזלינן בתר אומדן דעת' דודאי שחרריה ומפקעינן אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו והרמ"ה לא פי' כן עכ"ל ודברי החולק על זה כתבם רבי' בטור י"ד סימן רס"ז וכאן סתם דבריו כדעת הרא"ש. ויש לתמוה על מ"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו דינו שוה להשיאו רבו אשה דהא משמע בגמ' דדוקא בשרבו השיאו אשה משום דאי לאו דשחרריה לא הוה עביד איסורא בעבדו להשיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצא לחירות וכן כתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ רבינו בטור י"ד סי' רס"ז ואפשר לומר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה למעבד איסורא קמיה והלכך אמרי' דקידושין תופסין לו בה מספק ולפ"ז אסור לשהות עמה עד שישחררנו ומ"מ דבריו סתומים ביותר וצ"ע:
יז סָעִיף א איזהו ממזר זה הבא על אחת מכל העריות וכו' בס"פ החולץ (יבמות דף מ"ט) איפלגו תנאי במילתא ופסקו הפוסקים כשמעון התימני דאמר הכי ומ"ש חוץ מהבא על הנדה שם מימרא דאביי וכתב הרמב"ם בפט"ו מהא"ב שולד הבא מן הנדה אע"ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי וכך מפורש : כתב ר"י בנכ"ג ח"ב נדה הבא עליה אין הולד ממזר וכן סוטה שאסורה לבעל' אם בא עליה פשוט בקידושין פ' האומר (סח:) ובפ' החולץ (יבמות מט.) ופי' ר"ח דמסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ובא בעלה עכ"ל:
יח סָעִיף א כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וילדה ה"ז בחזקת ממזר כלומ' אם שהה שם יותרמי"ב חודש שאין הולד משתהא במעי אמו יותר מי"ב חדש בפט"ו מהא"ב וטעמא מדגרסי' בפרק הערל (יבמות פ:) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה:
יט סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם בה"ג שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצנעה בא ובעל וכתבו הרא"ש בר"פ י' יוחסין ונראה מתוך דבריו שאין דברו בה"ג נראים לו ועיין במה שכתבתי בסוף טור זה ובתשובת המיימונים דשייכי לספר נשים ובהגהות מרדכי דיבמות פ"ט:
כ סָעִיף א אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה וכולי עד חוששין אף לבנים כ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו מא"ב ואצל מ"ש שרוב בעילות אצל הבעל כתב ומותר לישא בתה לכתחלה וכתב ה"ה בסוטה פ' ארוסה (סוטה כז.) והלכתא ישא אדם בת דומה ולא ישא דומה מ"ט רוב בעילות אחר הבעל ופי' דומה חשודה ופי' רבינו חוששין לה משום זונה פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עוד י שם בגמ' בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו לחומרא וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ"ד דודאי חוששין עכ"ל האשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומות' בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוא ממזר מדרבנן משנה פ' האשה רבה (יבמות פז:):
כא סָעִיף א ומ"ש ואסור בממזרת גמורה שם בגמ' (פט:) ומפרש התם אמאי קרי ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל:
כב סָעִיף א ומ"ש ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב שממזר של דבריהם מותר לישא ממזרת של דבריהם ומבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין ופט"ו מהא"ב דהא דהולד מראשון ממזור דוקא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שנשאת ונתגרשה שלא מצינו בהתקנת חכמים לומר הולד ממז' :
כג סָעִיף א מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על א"א הולד ממזר בפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו ולד אין לו תקנה ואסיקנא כי אתמר דרב יהודה כגון שבא על א"א ונמצא צד חירות שבו משתמש בא"א ופרש"י ואע"ג דאי כולו עבד הולד כשר הכא ממזר משום צד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על א"א דהולד ממזר וכתב הרמב"ם שאסור אפילו בשפחה וכולי בפט"ו מהא"ב ופשוט הוא:
כד סָעִיף א ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם בקידושין פרק האומר (סו:) תנן כ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זה זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:
כה סָעִיף א ומ"ש לעולם בפ' הערל (יבמות עח:) תנן ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם:
כו סָעִיף א עכו"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' א"ב וכתב ה"ה זה פשוט שהולד כמוה ומתבאר בקידושין פרק האומר בסוגיא ע"כ ונראה דהיינו מדאמרי' התם בסוף פירקא (סח.) אהא דתנן הבא על שפחה ועכו"ם ולדה כמוה מנ"ל דכתיב כי תהיינה וילדו לו כל היכא דקרי ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו וכו' וכיון דעכו"ם ועבד לאו בני הויה נינהו לא קרינן בהו וילדו לו:
כז סָעִיף א ומ"ש ואם באו על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א מסקנא דגמ' בפ' החולץ (יבמות מה:) ומ"ש ופגום לכהונה נתבאר בתחלת סימן זה ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על שפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר בקידושין ס"פ האומר (דף סט) תנן כל מי שאין להלא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזה זה ולד שפחה ועכו"ם ר' טרפון אומר יכולין הממזרים לטהר את עצמן כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא בן חורין ואע"ג דרבי אלעזר פליג עליה משמע בגמ' דהלכה כר' טרפון דרבנן סברי כותיה וכן פסקו הפוסקים:
כח סָעִיף א ומ"ש לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחלה וכו' שם מסקנא דגמ' וז"ל הרמב"ם בפט"ו מהא"ב על זה לא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים וכתב הר"ן וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון תירץ ר"ת דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממז' בכלל כיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא ע"כ וכתבו הרי"ף והרא"ש על הא דאמרי' דיכולין ממזרים לטהר את עצמם ודווקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דעבד אין לו חייס: כתב רבי' ירוחם שפחה זו שהתיר ר' טרפון לישא אותה הממזר צריכה שתקבל עליה המצות שהיא חייבת בה ותטבול לשם עבדות שאל"כ כותית היא ולא היה מתיר ר' טרפון לממזר לנשאה. כתוב בהגהות מרדכי פ"ק דיבמות עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר מותר לבא בקהל והביא ראיה לדבר (וכ"כ בא"ז):
כט סָעִיף א גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ג) פלוגתא ואסיקנא והלכתא גר מותר בממזרת והולד ממזר וטעמא דמות' בה משום דקהל גרים לא אקרי קהל וה"ה לממזר בגיורת שהולד הולך אחר הפגום וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהא"ב:
ל סָעִיף א ומ"ש ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה וכולי אפ"ה מות' בממזרת ודוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור וכו' ברייתא בפ' י' יוחסין (קידושין עה.) גר עד י' דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת וי"א עד שישקע שם עכו"ם ועכו"ם ממנו ופסק הרא"ש כת"ק אבל הרמב"ם בפט"ו מהא"ב פסק כיש אומרים ורבי' סתם דבריו כדעת הרא"ש:
לא סָעִיף א גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלו' ואסור בממזרת כ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכתב ה"ה זה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו"ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת ואם ישראל שבא על הגיורת הרי יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר עכ"ל אבל הר"ן בפ' י' יוחסין הביא דברי הרמב"ם וכתב עליהם לא ידעתי מנין לו דאע"ג דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא לפי שא"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל:
לב סָעִיף א ממזר נושא ממזרת בד"א בששניהם ודאין וכולי בפ' י' יוחסין (קידושין ד' ע"ד) תנן כל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ר' יהודה אוסר ר"א אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי א"ר יהודה אמר רב הלכה כר"א ואמרינן בגמ' דממזר מותר בשתוקי מדאורייתא דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא שחכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוה:
לג סָעִיף א יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה וכו' הולד כשר משנה בפ' החולץ (יבמות לה:) והטעם פשוט דממ"נ כשר הוא:
לד סָעִיף א ומ"ש והשני ספק ממזר כלומר אם יבא עליה יבם אח"כ ונתעברה וילדה אותו ולד הוי ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל וכך מפורש בברייתא לראב"י באוקימתא דרבא דמוקי לראב"י כר"א דאיפסקא הלכתא כותיה בפ' י' יוחסין (קידושין עד.) פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או שהיא אלמת וכו' עד ואסור בקרובות אותו פלוני מדברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וקצת דברים אלו מבוארים בפ' י' יוחסין (קידושין סט.) דתנן התם איזהו שתוקי כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש בגמ' מאי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולים אצלה אמר רבא הלכה כאבא שאול וסובר הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שנאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול וכתבו הר"ן וה"ה דטעמו משום דלהכשר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דד"ת שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת לא והיינו דבגמ' לא אמרי' בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי אלא אמרי' בלחוד דאי אמרה לכשר נבעלתי מהימנא וכ"כ נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול שאינה נאמנת לפסול ועיין בכתבי מהר"ר איסרלן סי' ל"ז:
לה סָעִיף א ומ"ש אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו וכו' פשוט בטעמיה:
לו סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ומ"מ אין מחזיקין אותו בבנו ודאי ליורשו היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות יבום (וע"ל סי' ק"ט יתבאר דין זה):
לז סָעִיף א ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה וכו' בס"פ אלמנה לכ"ג אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה והכי אתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וכתב הרי"ף ההיא שמעתא קא הוינן בה בפ' י' יוחסין (קידושין דף עה:) ואסיקנא הכי רב אמר הולד ממזר לא ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר ואסור בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא דבדקינן לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי דהוא ארוס נאמנת והלכתא בהא כשמואל דקם ליה כאבא שאול אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל עד כאן וגרסינן בסוף פרק קמא דכתובות (דף יד) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכשר הוא נאמנת א"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשר ר"ג והא א"ל שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה והכא רוב פסולים אצלה ולטעמיך תיקשי לך היא גופה הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא מאי אית לך למימר הא לכתחלה הא דיעבד והא נמי כדיעבד דמי ופרש"י ארוסה הכל פסולים אצלה חוץ מן הארוס הא לכתחלה אם בא כהן לימלך לב"ד לא שרינן ליה לכונסה אא"כ היו רוב כשרים אצלה דיעבד אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה. והא נמי כדיעבד דמי שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה: וכתב הר"ן הא דקאמר ועוד הא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג לאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר"ג דהא ה"ל ברי וברי ור"ג בברי וברי לא מכשר אלא ה"ק ועוד דאפי' ליתיה קמן הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"כ נ"י בס"פ אלמנה וכתב עוד הר"ן ואת"ל מאי תו הוי כדיעבד אי לגבי עובר לכתחלה הוא דומיא דפנויה ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא יש לומר דה"ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש ממנה אף לגבי ולד נמי כדיעבד דמי וכך מטין דברי הרי"ף ז"ל אי נמי דכיון דאילו פסלינן ליה אפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל לגבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחלה הוא והראב"ד ז"ל פי' דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוס' לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מחסרה מסירה לחופה ולכתחלה נמי לא הוי שכבר נתארסה ומשום הכי אמר דכדיעבד דמי אבל לא הוי דיעבד ממש עכ"ל והשתא מ"ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר מבואר בעובדא דההוא ארוס וארוסתו חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה הלכה כר"ג כלומר ואי ליתיה קמן נאמנת:
לח סָעִיף א ומ"ש ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממזר ודאי מבואר במה שכתבתי בשם הרא"ש והר"ן דלאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר"ג דהא הוי ליה ברי וברי ור"ג בברי וברי לא מכשר וכן כתב נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול בשם הריטב"א וכן כתב הרמב"ם בפט"ו מהא"ב ז"ל ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן:
לט סָעִיף א ומ"ש ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממיהוי ספק ממזר מבואר במה שכתבתי בשם הרי"ף אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל וכ"כ נ"י בפרק הניכר דהיכא שלא נבדקה אמו או שהיא אלמת או שוטה הולד ספק ממזר אפילו לשמואל דלא מכשיר ליה אלא בבדיקת אמו:
מ סָעִיף א ומ"ש והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' כשהוא מכחישה ואם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר כן כ' הרמב"ם בפ' הנזכר וכתב ה"ה הכי משמע בפ"ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאמרינן התם דאפילו לא הוה מודה הוה מכשר בדיעבד ומ"מ אינו מודה דהתם כגון דליתיה קמן דלשייליה הוא דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ואע"פ כן דעת רבי' שאינו נאמן לפסלה לעלמא אפי' במכחישה אבל ודאי לגבי דידיה במכחיש שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא ליכא גביה אלא חד ספק שמא באונס שמא ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל:
מא סָעִיף א ומ"ש היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה וכו' עד הולד כשר גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה דעת רבינו הוא שכל זמן שלא נבדקה שהולד ספק ממזר לכולי עלמא ה"מ בשלא ראינו שבא עליה ארוס אבל היכא שבא עליה ארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אינה צריכה אלא כל היכא דליכא אלא בחדא מיניוהו כגון שלא ראינו שבא עליה ארוס אע"ג דלא דיימא מעלמא או שבא עליה ודיימא מעלמא צריכה בדיקה ואם לא נבדקה הרי הוא ספק ממזר ונראה שהוציא זה מלישנא קמא דאתמר בפרק אלמנה לכהן גדול הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בדיימא מעלמא אבל לא דיימא בתר דידיה שדינן ליה ואע"ג דקי"ל כשמואל ה"מ בנבדקה אמו אבל בלא נבדקה אפי' שמואל מודה ופסק רבינו כלישנא קמא לחומרא עכ"ל:
מב סָעִיף א ומ"ש ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר כבר נתבאר בתחלת הדברים עיין ברבינו ירוחם נכ"ג חלק ד': כתב נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול היכא שהבעל טוען בברי שהוא כשר והיא מכחישתו י"א דהולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מתוך ידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתו תורה לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאיתא לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל הימנה לפוסלו אפילו טוענת שהיא שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה וכתב הריטב"א דטעמא דמסתבר הוא עכ"ל :
מג סָעִיף א א"א שאמרה על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו כ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכבר נתבאר טעמו אצל דין פנויה שנתעברה וילדה:
מד סָעִיף א ומ"ש אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו וכו' נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן ואם היא אומרת מעכו"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר וכו' כל זה מדברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב והוא מדתנן בפ' י' יוחסין (קידושין דף עד:) האומר בני זה ממזר אינו נאמן רבי יהודה אומר נאמן ובגמרא מ"ט דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר בני זה בכור וכשם שהוא נאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכ"א אינו נאמן וכתבו הרי"ף והר"א ז"ל ואיפסיק הלכתא בהדיא כר"י בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכז:) ובפ' החולץ (יבמות מז.) נמי אמרינן מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לא יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך ואקשינן ואבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם והלכה כרב נחמן בר יצחק משום דאמר עכו"ם הוא ואין עדות לעכו"ם אבל ישראל מהימן וה"מ אבנו אבל אבן בנו לא מהימן כדתניא רבי יהודה אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול וא"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכן הלכתא עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב ואם יש בנים לבן אינו נאמן אפילו על עצמו של בן קאמר דאינו נאמן וכן כתבו התוס' וכ"כ ה"ה פט"ו מהא"ב ועל מ"ש ואם היא אומרת מעכו"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר כתב ה"ה לא מצאתיו מבואר אבל הטעם הוא ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר אפילו ברוב פסולים אצלה והוא הדין שיכולה ודאי לתלות בעכו"ם דהא ולד זה ספק מעכו"ם וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע"כ: כתבו הגהות מיימון בפט"ו מהא"ב פסקו בהלכות גדולות וכן ר"ת דהא דפסקינן הלכה כרבי יהודה דוקא היכא דאיכא בכור כי ההיא דשלת רבי אבא לרב יוסף האומר על תינוק בין הבנים זה בני בכור נאמן כרבי יהודה ואע"פ שעל ידי שעושה בכור לזה הקטן פוסל הגדול ועושה אותו ממזר דלזה האמינתו תורה דכתיב יכיר אבל במקום שאין בכור דליכא יכיר לא מהימן לשווייה ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ולר"י נראה דהלכה כר"י לגמרי דנאמן לומר ממזר הוא אפילו בלא הכרת בכורה כדמוכח בהחולץ ע"כ והוא מדברי התוספות פרק יש נוחלין (דף קנד) ופ' י' יוחסין (קידושין עד.) והרא"ש האריך בדבר בפרק יש נוחלין והעלה כדעת ר"י דבכל גוונא מהימן כתב רבינו ירוחם ח"ד נכ"ג בשם הרמ"ה על ההיא דנאמן אב לומר זה בן גרושה כו' דוקא דלא הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה אבל הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה לא מהימן למפסליה אלא בסהדי :
מה סָעִיף א כתב הרמב"ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת וכו' בפרק ט"ו מהא"ב וכתב ה"ה זה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודנין בו להחמיר:
מו סָעִיף א ומ"ש ואם יש לו בני בנים וכו' כבר נתבאר כיוצא בזה שהוא נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו.
מז סָעִיף א אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר מבואר בפרק עשרה יוחסין
מח סָעִיף א ומ"ש וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשום מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשום מיתה וכו' אין בו משום אסופי הכל מבואר שם:
מט סָעִיף א האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אם באת אשה ואמרה בני הוא נאמנת וכו' שם א"ר אבא אמר רב כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק אין נאמנין עליי מ"ט אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי ואמר רבא ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ופרש"י בשני רעבון שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלן מחמת יציאת קול ואמאי דאמרינן אביו ואמו נאמנין עליו כתב הר"ן כלומר אביו או אמו והכי איתא בירושלמי וכך הם דברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכך הם דברי רבינו:
נ סָעִיף א נמצא בעיר שיש בה עכו"ם בפ"ב דמכשירין (דף פג) תנן גבי עיר שישראל ועכו"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ובסוף פ"ק דכתובות (ד' טו:) מייתי לה ואיתמר עלה אם רוב ישראל ישראל א"ר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש"י ל"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך:
נא סָעִיף א ומ"ש רבינו ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין כך הם דברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב ורש"י פי' אם בת היא אסורה לכהן ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון דאמר בי' יוחסין ג משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עכו"ם היא ולמאן. דאמר גיורת פסולה לכהונה אפי' קטנה אסורה זו לכהן דתרי רובא בעינן ליוחסין:
נב סָעִיף א ומ"ש קדש אשה צריכה גט מספק פשוט הוא: כתב ה"ה הטעם משום דאיכא מקצת עכו"ם ומקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרובה כמחצה על מחצה דמי כדאיתא התם בכיוצא בזה ע"כ כלומר בא ליתן טעם למה כתב הרמב"ם דאף ברוב עכו"ם קדש אשה צריכה גט מספק: ואיתא תו התם בגמרא אם רוב עכו"ם עכו"ם אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא א"ר פפא להאכילו נבלות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ריש לקיש לנזיקין ופרש"י ולענין פקוח נפש אינו כן דאפי' ברוב עכו"ם מפקחין דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב: למאי הלכתא כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עכו"ם הוא לכל מילי ולמאי הלכתא תשיב ליה עכו"ם: להאכילו נבילה בידים וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה: ולניזקין להחזיר לו אבידה. רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה: למאי הלכתא. להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי:
נג סָעִיף א ומ"ש רבינו על דברי הרמב"ם ונראה דאפילו ברוב עכו"ם מפקחין עליו את הגל בשבת פשט הגמרא מבואר כדברי רבינו וכבר כתב הרב המגיד בפט"ו מהא"ב שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ודעת הרבה מן המפרשים ז"ל ושיש הרבה מן המפרשים סוברים כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד שהרמב"ם עצמו נשאל על מה שכתב דאין מפקחין עליו את הגל בשבת אלא במחצה על מחצה והשיב דאדרבי יוחנן סמכינן דא"ר אסי א"ר יוחנן ט' עכו"ם וכו' מפקחין וכו' ובענין במה שקשה עליו במ"ש דמחצה על מחצה מצווין להחיותו לא כתב כלום ונ"ל דטעמא דהרמב"ם משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו אלא ודאי משום דמשמע ליה דאפילו במחצה על מחצה מצווים להחיותו בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש"י נרמזה והרמב"ם לא נראו לו דבריהם ופירש כמו שכתבתי ולפי זה כי אמר רב לא שנו אלא להחיותו וכולי בין לרוב ישראל בין למחצה על מחצה קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמחצה על מחצה אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פירוש זה כי בעי אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא"כ לשתוק מתניתין מרוב עכו"ם וממילא ידענא דאין מצווים וכו':
נד סָעִיף א שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחד וכולי נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה וכו' בפ' י' יוחסין (קידושין ד' עג:) תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א בשלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת ופרש"י נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר ובגמרא הוי בה ערער דמאי אילימא חד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא ערער תרי. ואיבעית אימא לעולם ערער חד וכי א"ר יוחנן אין ערעור פחות משנום ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה חד נמי מהימן ופסקו הרי"ף והרא"ש כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב וכתב הר"ן נאמנת חיה וכולי ולאו מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א"א בענין אחר:
נה סָעִיף א כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר וכולי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום וכולי כל זה דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מהא"ב:
נו סָעִיף א ומ"ש שאסורים זה בזה כבר נתבאר דאיפסקא הלכתא בפרק י' יוחסין (קידושין ד' עד) כרבי אליעזר דאמר הכי:
נז סָעִיף א ומ"ש ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים כבר נתבאר דגר מותר מממזרת:
נח סָעִיף א ומ"ש שהולד הולך אחר הפגום הוא מדתנן בקידושין פ' האומר (עד י) כ"מ שיש קדושין ויש עביר' הולד הולך אחר הפגום שבשניהם: ומ"ש רבינו כותים עם אלו נמשך אחר לשון המשנה דקדושין פרק האומר וכבר כתב שם הרמב"ם שמה שנשנה שם כותים הוא בזמן שלא היה הכותי' אצלם כעכו"ם אבל היום הם כעכו"ם לכל דבריהם ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בהא"ב ודעת רבינו שלא עשאום כעכו"ם אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה:
נט סָעִיף א ומ"ש וממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו בפרק י' יוחסין (קידושין דף עד:) תנן דלר"א דאיפסקא הלכתא כוותיה ודאן בודאן מותר ופרש"י כגון ממזרים ונתינים וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וז"ל ממזרים ודאי ונתינים מותרין לבא זה בזה והולד ממזר ומשמע דטעמא משום דנתינים לא הוו בכלל קהל והטעם שהולד ממזר מדתנן בקדושין פ' האומר כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר גרים והולד ספק ואין כן דעת רש"י שפירש הא דא"ר אליעזר בפרק י' יוחסין ודאן בספיקן וספיקן בודאן אסור ממזרי' ונתיני' בשתוקי ואסופי ושתוקי ואסופי בממזרי' ונתיני' וכ' הר"ן שהוא תמה על הרמב"ם שהתיר וכתב ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפי"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים וגם ה"ה כתב דעת רבינו שכיון שהנתינים גרים גמורים מן התורה וכפי שיטתו שכתב בפי"ב אלא שדוד גזר עליהם לא גזר אלא לבא בקהל ודאי אבל בשתוקי ואסופי לא:
ס סָעִיף א כתב הרמב"ם יראה לי שכל מדינ' שיש בה שפחה או כותית שראויים לילד וכולי בפט"ו מהא"ב וכבר נתן ה"ה טעם לדבריו: ודין הכתובה אם עברה וניסת אחד מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה סימן קי"ז: כתב רב נטרונאי בתשובה על מא"ייני' שפרשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מייבמין כיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גיטי נשים בניהם ממזרים וא"א לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישיאו בניהם לבנות ישראל ומרבי' ממזרי' בישראל לפיכך א"א לקבלם כל עיקר וכתב עוד אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה קדושה ונולדו בכשרות ובדקו בולדותיהם ודקדקו בהם וכל מי שיש לו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל עכ"ל מצאתי כתוב בתשוב' סי' ל"ג שהשיב רבי' שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהם מקודשות להם בכסף או בביאה ומגרשין נשותיהם שלא כדין ומשנין מטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאות לאחרים בחיי הבעלים נמצאים הבנים ממזרים מא"א עכ"ל וכן משמע בפרק י' יוחסין (קידושין עה:) דקאמ' דכותים למ"ד גירי אמת הם וכהנים שנטמעו בהם כשרים היו מפני מה אוסרים מפני שהיו מיבמים את ארוסות ופוטרים את הנשואות ור"ע לטעמיה דאמר יש ממזר מחייבי לאוין:
א סָעִיף א אלו שאין ראוין לישא פירוש שאר אומות שנתגיירו מותרין (היו בזמן הבית) לישא ישראלית מיד אבל אלו אומות אע"פ שנתגיירו והרי הם כישראל לכל דבר אפ"ה אסורין לבא בקהל כאשר אבאר חילוקי דיניהם וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהא"ב:
ב סָעִיף א ומ"ש שהנתינים הוא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם איכא לתמוה דהלא רבינו ברא"ש סימן ה' ורא"ש סי' י"ו ס"ל דנתינים אסורי' דאוריי' מלא תתחתן בם דמיירי בגירותן. וי"ל דהם עצמם ודאי אסורין מן התורה אבל מה שבניהם ובני בניהם אסורין עד עולם אינו מן התורה אלא יהושע הוא דגזר עליהם איסור לדורות כמו שיתבאר לשם בסיעתא דשמיא:
ג סָעִיף א ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וכו' פי' דאם בא עליה בגיותן הולד כמותה כדתנן בפ' האומר כל מקום שאין קידושין הולד כמותה ואם אחד מאלו חוץ מממזר בא על בת ישראל הולד כשר דכל עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה אבל נתגיירה וכו' הילד הולך אחר הפסול כדתנן פרק האומר כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול:
ד סָעִיף א ומ"ש לפיכך גר עמוני וכו' מימרא דעולא אר"י בת גר עמוני כשרה לכהונה ומסיק דבעמוני שנשא בת ישראל קאמר אע"ג דביאתו בעבירה ופוסל אותה בביאתו בתו כשרה וכן מצרי שני שנשא בת ישראל יליף לה מקרא ואע"ג דריש לקיש פליג עליה הלכה כרבי יוחנן דכשרה לכהונה ולא דמי לעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה דהתם ליכא קידושין ואע"ג דבמצרי שני שנשא בת ישראל אפילו ילדה זכר כשר נקט בת לאורויי דכשיר' אפי' לכהונה:
ה סָעִיף א עמוני שנשא מצרית הולד עמוני וכו' פי' בין שהולד זכר בין שהוא נקבה בכותיותן הלך אחר הזכרים אבל נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם:
ו סָעִיף א ומ"ש כמו גר וכו' צריך לבאר דמ"ש רבינו ילדה בן דינו כעמוני וכו' אינו חוזר אלא אגר עמוני שנשא גיורת מצרית דהתם הוא דקאמר דהלך אחר הפגום שבשניהם דמשמע דשניהם פגומים אלא שהאחד פגום יותר שהרי העמוני אסו' לעולם ומצרית ראשונה אסורה ג"כ הלכך אם זכר הוא שדייה בתר עמוני ויאסור לעולם ואם נקבה הוא לא תשדייה בחר עמוני לאשתרויי לאלתר משום עמוני אלא תהא מצרית שנייה ואסורה לישראל. אבל על מ"ש רבינו או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דהעמונית לא פגומה כלל אין לפרש כך לשון הלך אחר פגום שבשניהם אלא תפרשהו הלך אחר הפגום שבהם ולא תלך אחר שאינו פגום ובין ילדה זכר ובין ילדה נקבה הולד מצרי ובספר בדק הבית ג"כ הגיה הולד מצרי וכ"פ בש"ע אבל אין צריך להגיה דפי' דברי רבינו כדפי' הוא פשוט:
ז סָעִיף א כתב הרמב"ם האידנא וכו' אע"ג דהרא"ש ראייתו מתוספתא דידיה דמצרית לא עמדו בבלבולם דנתן קצבה לגלותם שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מ"מ הסמ"ג לאוין קי"ו כתב ע"ש רבינו שמשון איש ירושלים שנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום וזה ראיה לדעת הרמב"ם והכי נקטינן ועיין בסמ"ג לשם והאריך בזה ועיין עוד במרדכי ס"פ הערל. ולאחר ששחררו רבו וכו' הרי הוא כישראל לכל דבר ואע"ג דבפרק השולח אמר דצריך גט שחרור וכ"כ בי"ד סימן רס"ו אפ"ה כיון דודאי שחררו מותר בבת ישראל אלא דצריך גט שחרור שלא יאמר האדון לא שחררתיו וכ"כ הרא"ש לשם גבי משיא עבדו ומביאו בי"ד לשם דלא כהרמ"ה ע"ש וכ"כ ב"י:
ח סָעִיף א או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבי תופסים הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית איכא לתמוה דבפרק השולח קאמר תלמודא דבנשא אשה לפניו לא יצא לחירות וכן פסק רבינו בי"ד סימן רס"ז וכאן כתב דודאי שחררו ומשמע דאין שום ספק אלא ודאי והא דפי' ב"י דהכא קאמר דקידושין תופסין לו בה מספק הלשון לא משמע הכי כלל ונראה ודאי דבפ' השולח לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לערער ולומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי וחוזר להשתעבד בו וכ"כ בי"ד דלא יצא לחירות והיינו לומר שחוזר רבו ומשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ עליו להשתעבד בו אמדינן דעתיה מסתמא ודאי ניחא ליה שישא ישראלית וישתחרר ומש"ה כתב כאן תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית ולא קא מערער כלל ותדע שהרי בהשיאו רבו דאינו יכול לערער עליו לחזור ולהשתעבד בו כתב הרא"ש דה"ט משום דאומדן דעתא הוא דודאי שחרררו כמו שכתב רבינו בי"ד א"כ בנשא בפני רבו היכא דלא ערער אח"כ כל עיקר נמי אומדן דעתא הוא דודאי שחרר והן קידושין ודאי וכן פי' מהרש"ל דלא כמ"ש בש"ע דחוששין לקידושין דמשמע דאיני אלא ספק קידושין דליתא אלא כמ"ש רבינו:
ט סָעִיף א חוץ מהבא על הנדה כו' וכתב הרמב"ם אע"ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופי' מהרש"ל בתשובה דר"ל שהוא פגום ומקולקל והוא מעזי פנים דהיינו המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים וכו' אבל אינו ר"ל שהוא פגום לכהונה שהרי גבי דין חללים כתב דכהן הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל משמע דכשר לגמרי והאריך בסי' ו' וכ"כ מהר"ם איסרל"ש בדרכי משה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן י"ו ובתשובת הרשב"א סימן אל"ף ור': ומ"ש אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין וכו' פי' כיון דלא קעביד עבד איסורא מותר לרבו שלא למחות בו משא"כ היכא דאיכא איסורא דצריך למחות בו ואם לא מיחה ודאי שחרריה: כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי ס"פ החולץ דר"ח ס"ל דהבא על הסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דאם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן והם הביאו ראיה מפ' יש מותרות דלא הוי ממזר מסוטה אפילו מדרבנן ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דהתם קנסוה דה"ל למידק אבל הכא אין שייך לקנסה כדי שלא תזנה שהרי הוא עושה עבירה שמזנה וכ"ש שלא תחוש לקנסא ועוד דבאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אע"ג דהיא נמי קרי לה תלמודא בפ"ק (דף יא) סוטה דרבנן מכל מקום אי לא נקנסה כל כה"ג תינסיב ותיזול ולא תיחוש לדקדק אבל אין לומר שתזנה לעולם שהרי איסור גדול יש בזנות:
י סָעִיף א כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וכו' פסק בש"ע וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר ומיהו בה"ג נמי לא הכשיר אלא כשאין הבעל לפנינו אבל אם הוא לפנינו ואמר שלא בא בצנעא הולד ממזר ודאי וע"ל סוף הספר:
יא סָעִיף א אשת איש שיצא עליה קול וכו' אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה פי' הרב המגיד וז"ל כהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור וה"ה אם בעלה כהן דחוששין לזרע' משום חללים כ"כ מהרי"ו סימן כ"ד ואיכ' למידק דבסוף גיטין קאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצות הוא דחזו לה ופסק כך רבינו בסימן ו' וי"ל דבפנויה ודאי אין חוששין לאסרה לכהונה ותלינן בפריצתה ששיחקה בשוק או מיעך לה בדדיה כפרש"י ושלכך לא חששו והוציאו עליה קול מזנה מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה שם אלא פריצות' בעלמא לא היו מרננים אחריה ולא היו מוציאין קול מזנה אלא ודאי דחזו דבר מכוער והלכך חוששין לקול לאסרה לכהונה ועיין במ"ש בסמוך אצל פנויה שנתעברה סעיף י"א:
יב סָעִיף א ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן וכו' כתב ב"י מבואר מדברי הרמב"ם פ"י מה"ג ופ"ט מהא"ב דמהראשון לא הוי ממזר אלא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו דלא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן עכ"ל אכן משני אפי' לאחר שגירשה הראשון הוי ממזר מדרבנן וכך הוא בתוס' ר"פ האשה רבה וז"ל הולד ממזר מזה ומזה אר"י דאפי' לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוי אראשון שהולד ממזר ממנו עכ"ל וכן פסק רבינו בסוף סימן י"ז ואע"ג דר"י גופיה פסק דמסוטה לא הוי ממזר מדרבנן היינו משום דהיתה מזנה במזיד ולא שייך קנסא אבל כאן דקנסוה משום דלא דייקא אף בבא עליה השני לאחר שגירש' הראשון הוי ממזר מדרבנן ואף על גב דמהראשון לא קנסוה אלא בבא עליה קודם שגירשה השני שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל משני דהוי ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירשה והוליד הילכך אף בבא עליה לאחר שגירשה הוי ממזר מדרבנן ועיין בתשובת הר"ל חביב סימן י"ב:
יג סָעִיף א מי שח"ע וחב"ח הבא על אשת איש הולד ממזר מימרא דרב יהודה בפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) והקשח הרשב"א בחידושיו בפ' השולח (גיטין ד' מ"ג) דכיון דבעבד גמור הולד כשר דממזר לא למדוה אלא מאשת אב דלדידי' לא תפסי בה קידושין ולאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי כותי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל וא"כ ח"ע וחב"ח נמי לא תפסי ביה קידושין וכמ"ש רבינו בס"ס מ"ד מיהו מפרש"י משמע דכיון דצד חירות תפסי ביה קידושין הוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר מצד חירות שבו: ומה שאמר וכתב הרמב"ם שאסור אפי' בשפחה משום צד כשירות שבו פי' אע"ג דממזר נושא שפחה אפ"ה האי ממזר כיון דאית ביה צד כשרות שהלא מצד חציו עבד של אביו הוא כשר שהרי עבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א ומפני צד זה שהוא צד כשרות אסור לישא שפחה:
יד סָעִיף א גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלומר ואסור בממזרת כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב וכן פסק הסמ"ג בלאוין קי"ז (דף מ"א ע"ב) והר"ן תמה ואמר כיון דאביו ישראל גמור הוא למה לא יתייחס אחר אביו והיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכיון דקי"ל כראב"י דאין חלוק בין גר שנשא בת ישראל לישראל שנשא גיורת דלעולם בתו כשרה לכהונה ודלא כרבי יהודה שהלך אחר הזכר ובת גר זכר כבת חלל זכר ודרש מזרע ישראל עד דאיכא כל זרעו מישראל כלומר עיקר הזרע היינו מן האב אלא אפי' מקצת זרע ישראל בקדושתיה קאי ומותר לכהן אם כן בכלל קהל ה' הוא לעולם וכדפסק הרמב"ם פי"ט דהא"ב והסמ"ג בלאוין קכ"ב (דף מ"ב ע"ב) ורבי' בסימן ז' השתא ודאי לעולם בקדושתיה קאי ואסור בממזרת דאין הולד הולך אחר הזכר בזו להתירו בממזרת דקהל ה' קרינן ליה ועיין בדברי ה"ה פט"ו מהא"ב:
טו סָעִיף א פנוייה שנתעברה וכו' פסק כאבא שאול במתני' בפ"י יוחסין דהיה קורא לשתוקי בדוקי דבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה וה"ה באשת איש אפי' היתה פרוצה ביותר דליכא למימר גבה רוב בעילות אחר הבעל אם נבדקת ואומרת דמבעלה הוא נאמנת ולא קאמר בגמרא פרק ארוסה דפרוצה ביותר חוששין לבנים משום ממזרת אלא בדליתא קמן דמיבדקה וכן פסק מהר"ם מפדוא"ה בתשובה סי' ל"ז ואפ"ה באינה פרוצה ביותר אין חוששין לבנים בדליתא לקמן למיבדקה דתלינן בבעלה דרוב בעילות אחר הבעל אבל בפנויה שנתעברה היכא דליתא קמן למיבדקה מודה אבא שאול דדינו כשתוקי והוי ספק ממזר ואפילו ברוב כשרים אצלה כדאיתא התם:
טז סָעִיף א ומ"ש ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו כתב ב"י היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ראוי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' יבום עכ"ל וע"ל סוף סימן קנ"ו כ' רבינו דעת הרא"ש שהשיג ע"ז:
יז סָעִיף א ארוסה שנתעברה וכו' כבר התבאר דאפי' באשת איש ובגונא דליכא למימר רוב בעילות אחר הבעל נאמנת לומר לכשר נבעלתי ואפי' רוב פסולין אצלה וה"ה הכא בארוסה בבית אביה אבל אם הארוס מכחישה הוי ממזר ודאי שאפי' היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים כרבי יהודה ואם אינה בפנינו הוי ספק ממזר פי' דכיון דליכא למימר גבי ארוסה רוב בעילות אחר הבעל דינה כפנויה היכא שלא נבדקה אמו דהוי ספק ממזר וכן אפילו בנשואה היכא דפרוצה ביותר דאזיל ליה טעמא דרוב בעילות אחר הבעל אי לא נבדקה הוי נמי ספק ממזר כדפי' בסמוך וה"ה היכא דראינו שבא עליה הארוס ומרננין שזינתה ג"כ עם אנשים אחרים הוי נמי ספק ממזר היכא דלא נבדקה אמו דכך לי אם בא עליה הארוס ודיימא לעלמא כמו לא בא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא אבל היכא שבא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אפי' לא נבדקה אמו הולד כשר הכי איתא פ' אלמנה לכהן גדול ומשמע נמי התם דאם אינו ידוע שבא עליה הארוס אלא דיימא מארוס ולא דיימא מעלמא נמי אינה צריכה בדיקה דקאמ' התם בסוף הפרק ומתני' דלא דיימא כלל ופרש"י ומתני' בדלא דיימא כלל מקמי הכי לא מיניה ולא מעלמא הלכך אצטריך לאשמעינן דנאמנת כו' ועיין בב"י: אשת איש וכו' דלא האמינה תורה אלא לאב מדכתיב יכיר אבל אמו אינה נאמנת עליו אלא עד שבעה כדאיתא פ"י יוחסין ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם והא דאמר לעיל דבודקין את אמו היינו דוקא פנויה שנתעברה דלא ידעינן אבוה מאן ניהו. א"נ אפילו אשת איש ולא היה בעלה עמה במדינה אלא יוצא ובא ואינו יודע אם הוא ממנו ואם לאו אז בודקין את אמו אבל א"א שילדה ובעלה עמה במדינה אין אמו נאמנת לפוסלו והולד כשר כשאומר הבעל שהוא ממנו והא דאמר בפ"ק דכתובות דר"ג לא מכשר בברי וברי היינו דוקא גבי ארוסה אבל בנשואה ברי דידיה עדיף דרוב בעילות אחר הבעל:
יח סָעִיף א ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן כצ"ל וכ"כ התוס' בפ' החולץ (יבמות דף מז) ודקדק רבינו לומר לפוסלו להורות דדוקא לפוסלו אבל גבי ירושה נאמן לומר אינו בנו ולא יירשנו אפילו יש לבן בנים וכ"כ להדיא בח"מ ריש סימן רע"ט: כתב חכם א' על מ"ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר פי' אף הולד כשר וכ"ש היא עצמה דכשרה לכהונה אפילו לכתחלה דלגבי דידה כדיעבד דמי וכ"כ הרא"ש מיהו נראה דוקא היכא דהוא מודה ומת שריא לכהן אפילו לכתחלה אבל היכא דלא הוה בפנינו ומת אסורה לכהן לכתחלה כיון דרוב פסולין אצלה והא דקאמר ספ"ק דכתובות למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' דנאמנת דמשמע דליכא לחלק בין הני תרי טעמי ונאמנת לגמרי אינו אלא דנאמנת ושריא לארוס וכן נאמנת והולד כשר אבל לינשא לכהן לאחר שמת הארוס איכא לחלק כדפי' עכ"ד:
יט סָעִיף א נמצא בעיר שיש בה עכו"ם וכו' ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין כו' כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב והב"י פי' דאם לא הטבילוהו ב"ד לשם גירות ה"ז ספק עכו"ם ואם הטבילוהו ה"ז ספק גר ואסור בממזרת ואם בת היא אסורה לכהונה ואפי' ברוב ישראל ואע"ג דדינא הוא דאזלינן בתר רובא ואפילו בדיני נפשות הולכין אחר הרוב אפילו להחמיר דרובא דאורייתא כדאיתא פ"ק דחולין מ"מ לגבי יוחסין עשו מעלה וגזרו רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי משום קבוע כדאיתא פ"ק דכתובו' אלא דמ"ש ואם קידש אשה צריכה גט מספק ומי שהרגו לא היה נהרג עליו איכא לתמוה כיון דמדינא חייב מיתה דרובא דאוריית' לא היה כח ביד חכמים לוותר עונש מיתה למי שהיה חייב מיתה והא דתנן הנסקלין בהנשרפים רש"א אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה ולא אזלינן בתר רובא להחמיר פי' רבינו תם בפ' הנשרפין דלא אזלינן בתר רובא לחייב הזכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוי אי שלם הוה ועוד י"ל דה"ל קבוע וכו' ע"ש בתוספות ויש ליישב דס"ל להרמב"ם דתנוק הנמצא בעיר דין קבוע יש לו דכמחצה על מחצה דמי וכמ"ש בפי"ח דביאה ולפיכך כתב כאן דמי שהרגו לא היה נהרג עליו וכמ"ש ה"ה להדיא ומש"ה אם קידש אשה צריכה גט מספק אפי' ברוב עכו"ם משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ משמע מדאמרינן אם רוב עכו"ם עכו"ם להאכילו נבלות ולא קאמר רבותא דעכו"ם היא דאינה צריכה גט אם קידש אשה אלמא דרוב עכו"ם נמי צריכה גט מספק אלא דקשיא לפי זה דהא דכתב דברוב עכו"ם אין מפקחין וביאר הרב בתשובה דטעמו מפני שפירש מן העיר שרובה עכו"ם וכר' אסי א"ר יוחנן וכמ"ש ה"ה והעתיקו ב"י והלא בנמצא בעיר אין לו דין פרוש אלא דין קבוע וי"ל דס"ל דאף על גב דמדינא ודאי דין קבוע יש לו כיון דנמצא בעיר מכל מקום החמירו שלא לחלל עליו את השבת בקום ועשה והטילו עליו דין פרוש מרובה לגבי חלול שבת אבל לא להקל עליו להיות נהרג בסנהדרין מי שהרגו דכאן וכאן אמרינן שב ואל תעשה עדיף ואין להקשות לפ"ז א"כ אמאי אזלינן לקולא להאכילו נבילות ברוב עכו"ם דשאני איסור בנבלה דישראל גופיה לא קעביד איסורא להכי מקילינן ביה טפי ברוב עכו"ם אבל לא בשאר מילי:
כ סָעִיף א ומ"ש רובה ישראל מחזירים לו אבידתו מימרא דרב פפא אליבא דשמואל ספ"ק דכתובות והתוס' והמרדכי ע"ש ר"י כתבו דאפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב דוקא בממון שבא לידו בהיתר ומדעתו נתנם לו הלוקח ואנו רוצים להוציא מידו כגון מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל הך מציאה דשמא שלא כדין בא לידו כ"ע מודו דהולכין אחר הרוב להוציא מידו וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם:
כא סָעִיף א ומ"ש ומחצהעל מחצה מצוה להחיותו נראה דס"ל להרמב"ם מדלא קאמר תלמודא רוב ישראל ישראל להחיותו אלמא דס"ל דוקא לגבי מציאה בעינן רוב ישראל אבל להחיותו מצוה אפילו במחצה על מחצה והא דקאמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא דאלמא אפילו בלהחיותו בעינן רוב ישראל לית הילכתא כותיה אלא כרב פפא אליבא דשמואל קי"ל דבתראי הוא ולא מצריך רוב ישראל אלא באבידה וב"י פי' בע"א:
כב סָעִיף א ומ"ש והרי הוא לנזקין ככל ספק ממון והמע"ה פי' אבל ברוב עכו"ם משלם אפי' בתם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק כ"כ ה' המגיד וכתב עוד ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דקאמרינן דוקא להחזיר לו אבידה וכו' דאי לא לישמעינן לניזקין ברוב ישראל בחזרת אבידה עד כאן לשונו ולא נהירא דפשיטא דישראל גמור הוא לכל מילי ואפילו לדיני נפשות כ"ש לשאר דברים בר מליוחסין דחכמים עשוי מעלה ביוחסין ומש"ה לא כתב הרב לענין נזקין דהמע"ה אלא במחצה על מחצה דשמעינן מיניה דברוב ישראל מוציאין ממנו אף לענין נזקין והא דנקט רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבידה פשיטא דה"ה לנזקין אלא נקט חזרת אביד' לאורויי דוקא ברוב ישראל ה"ל ישראל לחזרת אביד' אבל במחצה על מחצה לא ה"ל ישראל לחזרת אבידה דלא ה"ל ישראל לגבי ממון אלא לענין נזקין ולא לחזרת אבידה תדע שהרי אף להחיותו ה"ל ישראל במחצה על מחצה אלא בע"כ דלא נקט לנזקין אלא לאורויי דבממון לא ה"ל ישראל אלא לנזקין לאפוקי בחזרת אבדה דלא ה"ל ישראל במחצה על מחצה כנ"ל לשיטת הרמב"ם והשתא ניחא דהשיג עליו רבינו בשלשה דינים חדא דברוב עכו"ם נמי מפקחין וכדשמואל במסקנא אידך דאין מצווין עליו להחיותו אלא ברוב ישראל וכדרב ואידך דלענין נזקין אפילו ברוב ישראל אם נגח תורא דישראל לתורא דידיה פטור דהמע"ה דלא כהרמב"ם דלא אמר המע"ה אלא במחצה על מחצה אבל אם נגח תורא דידיה וכו' אידך פלגא המע"ה אפילו במחצה עכו"ם דליתא אבל ברוב עכו"ם אידך פלגא נמי משלם אף לדעת רבינו דבחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נזק שלם וכמו שפי' ה"ה לדעת הרמב"ם דאהא לא השיג רבינו כל עיקר ופשט הסוגיא מבואר כדברי רבינו והיא שיטת רש"י והתוס' ע"ש:
כג סָעִיף א וכותי וכו' אף על גב דאסיקנא פרק קמא דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים וכך פסקו כל הפוסקים סבירא ליה לרבינו דלא אמרו כך אלא להחמיר שלא נסמוך עליהן באיסור והיתר אבל לא להקל להכשיר פסולים וזה טעמן של הגאונים שהצריכו גט לקידושין דכותי וכדכתב רבינו בשמם בסי' מ"ד ודלא כהרמב"ם דס"ל דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבר בין להחמיר בין להקל וכמ"ש ב"י על שמו דליתא וכתב ב"י דהדעת נוטה כדברי רבינו:
כד סָעִיף א וממזרים ונתינים ודאים מותרים אלו באלו פירוש ממזרים ודאים מותרים בנתינים וה"א ברמב"ם ספט"ו מהא"ב ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר ואיכא למידק למה השמיט רבינו מלכתוב דהולד ממזר כמ"ש הרמב"ם ותו דהרמב"ם כתב שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ושאר גרים והולד ספק ורבינו השמיטו ונראה דהרמב"ם ס"ל דז' אומות מותרין לבא בקהל לאחר שנתגיירו ואין חילוק בין ז' אומות לשאר אומות דכולן מותרין לבא בקהל מיד לאחר שנתגיירו חוץ מעמוני ומואבי מצרי ואדומי ולאו דלא תתחתן אינו אלא בגיותן כמבואר פי"ב מהא"ב ונתינים שהן מז' אומות דאסורין אף בגירותן יהושע ודוד הוא דגזרו עליהם אבל אינן אסורין מן התורה בגירותן ולפי זה ניחא דהרמב"ם היה צריך לפרש דממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר פירוש ממזר מן התורה דהלך אחר הפגום שבשניהם והרי הנתינים אין איסורן אלא מדבריהם ולפי שהנתינים הם גרים גמורים מן התורה לפיכך מותרים בשתוקי ואסופי ד"ת מה נפשך דבין שהשתוקי והאסופי הוא ישראל כשר ובין שהוא ממזר הלא הוא מותר בקהל גרים והולד הוה ספק ממזר אבל רבינו סבירא ליה דז' אומות אף בגירותן אסורים מן התורה כמו שהתבאר מדבריו בתחלת סימן ה' ותחלת סימן י"ו ואם כן לא היה צריך לבאר דממזרים וודאים ונתינים זה בזה הולד ממזר דכיון דשניהם אסורים מן התורה דין ממזר ודין נתין אחד הוא ומשום הכי השמיט נמי הך דאסופי ושתוקי מותרים בנתינים דכיון דנתין אסור לבא בקהל דבר תורה אף בגירותן ושתוקי ואסופי הוי ספק כשר א"נ אסורין לבא בנתינים דשמא זה ישראל כשר ומתחתן עם אותו שהוא פסול לבא בקהל מן התורה ומה שכתב רבינו בתחלת הסימן דיהושע גזר עליהם כתבתי פירושו לשם דאינו אלא על בניהם שיולידו בגירותן ובניהם ודאי כיון שאין איסורן אלא מדבריהם אסור לישראל ממזרת דאסורה מן התורה ולא הותרו נתינים בממזרת אלא הגר עצמו שנתגייר מיהו בניהם מותרים שאינן אלא מדרבנן כיון דתרווייהו אין איסורן אלא מדרבנן אי נמי יש לומר דרבינו ס"ל דבניהם נמי אסורין מן התורה עד עולם כמו ממזר ויהושע לא גזר עליהם איסור חיתון אלא עבדות גזר עליהן שלא יניחום בני חורין בישראל וכן פירשו התוספות ע"ש ר"ת בפ' הערל וכ"כ הסמ"ג בלאוין קי"ז ועין במ"ש הרב המגיד סוף פי"ב מהא"ב:
כה סָעִיף א כתב הרמב"ם יראה לי וכולי נראה דטעמו דתנוק הנמצא בעיר מדינא דין קבוע יש לו והלכך אפילו כל העיר כשרים ולא נמצא ביניהם אלא שפחה אחת או כותית אחת דיינינן לה כמחצה על מחצה וה"ל ספק א"א וכו' וע"ל במ"ש אצל נמצא בעיר:
א סָעִיף א וכתב ה"ה פי"ב מה' א"ב דכן דעת הרמב"ם וכתב המרדכי סוף הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדור במצרים וי"ל דלא אסרה תורה לשוב אלא בדרך זה דהיינו מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וכ"כ הרמב"ם עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימון ה' מלכים פ' ה':
ב בתשובת הרא"ש בלל ל"ב סי' י"ז משמע דאפי' לכהונה אינה פגומה וכן משמע סי' אלף ר' בתשובת רשב"א ונראה דאף הרמב"ם לא קאמר דפגום לכהונה דהא לא מני ליה פ' י"ח לענין איסור כהונה וכן משמע פ' החולץ (יבמות מד:) דבמקום שאין האשה זונה איך הולד פגום לכהונה אלא ר"ל שפגום ואינה משפחה מיוחסת וראוי להרחיק אבל לא מכח איסורא.
ג וז"ל ומיהו עד י"ב חודש יש להכשירו וכן מוזכר מעשה פרק הערל וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ג ובתשובת מיימן דאם ראו בה דבר מכוער לא מכשרינן עד י"ב חודש דלא אמרינן אישתהי אשתהויי ועיין בזה תשובת מיימון השייכים לה' נשים סי' כ"ה ובהגהות מרדכי דיבמות פ"ט ג"כ תשובה זו כתב בחידושי אגדה בה' נדה אשה שנתעברה סוף סיון וילדה בתחלת כסליו והבעל היה בא"י והיו מרננין אחריה והגדולים הכשירו הולד דשיפורא גרים וכ"כ מהר"י מינץ בתשובה סי' ו' להכשיר בנתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אע"פ שאין ביניהם רק ח' חדשים שלמים דשפורא גרים כדאיתא פ' בנות כותים וה"ל בן ז' וע"ש באותה תשובה כי האריך שם בהרבה חלוקים בזה וב"י כתב בסוף ספ' זה וז"ל מצאתי כתוב ראובן בא לעירו בתחלת חודש כסליו וכו' ע"ש:
ד וכתב בתשובת מהרי"ו סי' כ"ד דהואיל וחוששין לה משום זונה א"כ אם היה בעלה כהן חוששין לזרעה משום חללים דבזה לא מהני מה שאומרים רוב בעילות אחר הבעל עכ"ל וכן הביא ב"י סי' זה וע"ל אם היא נאמנת לפסול זרעה אם אמרה שבנה ממזר ע"ל סי' י"א דאם יצא על אשה עידי דבר מכוער א"ה אין הולד ממזר:
ה כתב מהר"ם פדווא סי' ל"ג בתשובה אף אם היתה פרוצה בעודה ארוסה אם לא היתה פרוצה אחר נשואין תלינן כבעל אי איכא זמן משנשאת עד שילדה הואיל ולא נשמע עליה פריצות משנשאת וכן אם היתה פרוצה כשהיתה פנויה ולאחר הנשואין ראה אותה פעם אחת מנאפת לא מיקרי משום זה פרוצה לפסול בניה בממזרות ואפי' אם היא פרוצה ביותר נאמנת לומר שמבעלה נתעברה ולא אמרו שחוששין לבניה אלא דליתא קמן דלשיילה וכן משמע בסוף פ' ארוסה בתוס' בשמעתא דישא אדם דומה ולא בת דומה עכ"ל ובתשובת מהרי"ו סי' כ"ד כתב דאף אם פרוצה ביותר אין לחוש לזרעו רק לכהונה ולא משום חשש ממזרות ומהרי"א כתב בפסקיו סי' ל"ז תמהני על מהר"ר ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כלל במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י בהדיא בסוטה פ' ארוסה דלישראל קאי משום חשש ממזרות עכ"ל.
ו ובמרדכי ס"פ החולץ דאם זינתה וחזר ובא עליה אין הולד ממזר עכ"ל וע"ל דברי רבי' ירוחם בזה כתב בא"ז אשה נשואה ואח"כ היתה בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת אך אין עדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה בחזקת מותרת והחמיר ר"י הלבן על בנה בחשש ממזרת ורבי' חיים הכהן כתב דאין לחוש ויצא הדבר בהיתר והתירוה וע"ש שהאריך במסכתא יבמות בתשובה ארוכה בזה:
ז כתב מהרא"י בפסקיו סי' ל"ז דהני מילי פנויה דבלאו הכי הוא ספק ממזר אבל אשת איש דבניה בחזקת כשרות אינה נאמנת כלל על בניה אלא תולין בניה בבעלה ואע"פ שהעם מרננין אחריה תולין בניה בבעלה עכ"ל וכן כתב בבנימין זאב סי' ק"ל דאפילו לאוסרה בקרובות אותו האיש אינה נאמנת ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ד כתב על אשה שנתגרשה ונתעברה ספק קודם גירושין ספק לאחר גירושין וילדה ופסק דבודקין את אמו אם אומרת לכשר נבעלתי לאחר גירושין נאמנת ואפילו אם אינה נבדקת כשר מכח ס"ס ספק לאחר גירושין ואת"ל קודם גירושין שמא בא עליה עכו"ם או עבד שהולד כשר ואפילו אם אומרת שקודם גירושין זנתה לא הוי אלא ספק ממזר דאין אשה נאמנת על בניה עכ"ל ויש לדקדק מדברי מהרי"ו דנאמנת לשויה ספק ממזר דלא כדברי מהרא"י דלעיל מיהו י"ל דמהרי"ו לא מיירי אלא במקום שאין לתלות בבעלה כגון שאין בעלה אצלה אבל אם בעלה אצלה מודה לרברי מהרא"י ז"ל ועיין לעיל בסימן זה בסמוך יתבאר עוד דין זה:
ח סָעִיף א כהר"ן ס"פ אלמנה לכ"ג ע"ב דאפילו פלגש המיוחדת לו אינה נאמנת ועיין זה תשובת מהרי"ק שורש קפ"ט דאין אשה נאמנת לומר על א' שממנו נתעברה ואע"פ שנתייחד עמה וע"ש שהאריך בזה וכתב שם דאפי עד אחד כשר אינה נאמנת עליו אם מכחישין וע"ש וע"ל סי' כ"ב אשה שאמרה על אחד שרצה לזנות עמה אם נאמנת:
ט ובהר"ן סוף פרק אלמנה לכ"ג דבזה נאמנת אפילו שהארוס אומר שאינו זוכר אלא שאינו מכחישה:
י מדברי הטור בסמוך משמע דא"צ טענותו של האב אלא כל זמן שאמו בחזקת בשרות אין אמו נאמנת עליו לפוסלו וכן משמע מרברי הרמב"ם פט"ו מהא"ב ואפשר דדברי נ"י הם בארוס שאין לבן חזקת כשרות ופ"ה הארוס נאמן אם טוען ברי כגון שאמר שלא זזה ידו מתוך ידה:
יא כתב בת"ה סי' רס"ז דהא דאב נאמן היינו דוקא בנו מאשתו אבל פנויה האומרת בני זה הוא של פלוני והוא אמר שאינו שלו אלא מעכו"ם נתעברה אינו נאמן דבזה היא נאמנת שמכשר נתעברה עכ"ל. מצאתי כתוב בהגהות אלפסי פרק עשרה יוחסין דאין אב נאמן על בנו אלא בענין שאומר שהוא בנו אלא שנולד מערוה ואין כן דעת הטור ושאר הפוסקים כתב מהר"ם מרזבורג ראובן כעס על אשתו ואומר הבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדבר עליה ועל בתו שקר ומחמת כעס עשה אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן עכ"ל ועיין בענין נתינת אמתלא בזו פי"ח דא"ב בדברי הר"מ וכתבתי קצת לקמן סי' ו':
יב סָעִיף א ועיין במ"מ פרק ט"ו מהא"ב ובמרדכי ספ"ק דכתובות דמפרש מה בין אבידה לנזיקין:
יג סָעִיף א כתב ב"יד משמע דברוב עכו"ם נמי הוה דינא הכי אינו נראה בעיני דכיון דרוב עכו"ם נינהו בחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נ"ש וכ"כ המ"מ וכן מוכח מפשט השמועה עכ"ל. ואיני יודע מהיכא הבין דברי רבינו שלא כדבריו ואדרבא דברי הטור משמע כן מדקאמר אפי' במחצה עכו"ם משמע דברובה לא ואפי' דקאמר קאי ארוב ישראל אבל רוב עכו"ם לא ופשוט הוא בעיני שכוונת הטור כך:
יד ויש לדקדק בענין אלו האנוסים החוזרים לדת ישראל אי מותר להתחתן בהם כי יש לדמותם לקראים בענין זה או נאמר דעדיפי טפי ומאותה תשובה שכתבתי ריש סימן ג' לענין כהונה נראה דמותרים ועוד דאנוסים אין להם קדושין כל זמן שמתנהגים בחוקי עכ"ם שאינם מקדשים בדת משה וישראל ואין לחוש לנשואין שלהם כמו שהאריך בזה הריב"ש בתשובה סימן ו' וע"כ עדיפי מן הקראים שמקדשים בדרך קדושת ישראל ואע"פ שחוטאים ישראלים הם משא"כ באנוסים ועוד דאמרינן ספ"ק דיבמות (טז:) וס"פ דם נדה (נדה נו:) אין מקבלים גרים מן התרמודים וכו' ופרש"י התם משום דס"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולשם נתערבו מבני ישראל בחורבן ירושלים א"כ לדידן דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמו שנתבאר לעיל סימן זה א"כ אין לחוש שהם ממזרים דמותר להתחתן בהם במו בשאר עכו"ם דממ"נ אם נאמר שהם מתחתנים בעכו"ם הרי הולד כשר ואם נאמר דאינם מתחתנים רק זה בזה א"כ נזהרין ג"כ מלהתחתן בקרובותיהם דהרי אפילו עכו"ם נזהרים בזה א"כ אין לחוש רק שאם בא על אשת הבירו בלא גט אזלינן בתר רובא ורוב בעילותיהן הן אחר הבעל וכשרים הם כנ"ל:
א סָעִיף א ישראל אסור בממזרת וכן על הממזר חל איסור לאו שלא לישא מישראל וכן כולם עמוני ומואבי מצרי ואדומי כשנתגיירו חל עליהם האיסור ג"כ שלא לישא ישראלית כ"פ:) נתינה לשו' נתינים ביהושע [ט' כ"ז נתנם חוטבי עצים ושואבי מים גבעונים על שם עיר גבעון [שם ט"ו]:
ב סָעִיף א בעמוני כו' עד אבל בן בנו מותר כ"ז מפורש בתורה: מצרי מעוברת שנתגיירה כו' ולא אמרו עובר ירך אמו וראשון יחשב דכתיב [דברים כ"ג] בנים אשר יולדו להם בלידה תלה רחמנא וה"ז נולד לאחר שנתגיירה והוא שני כ"פ:
ג סָעִיף א ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה פי' בין בכותיותן בין בגירותן (לאפוקי אם בא ישראל על אחת משאר אומות בכותיותן אמרי' הולד כמותה אבל בגירותן הולד כישראל לכל דבר כמ"ש בסמוך כ"פ): בכותיותן אמרי' כ"מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה וממזר וה"ה אינך בגירותן אע"פ שקידושין תופסין בו הא אמרי' דכ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
ד סָעִיף א וא' מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר פי' א' מאלו אם באו בכותיותן דהואיל שיש להקידושין על אחרים ואין הקידושין תופסין ועד"ר:
ה סָעִיף א לפיכך גר עמוני כו' האי לפיכך אינו מקושר יפה. וצ"ל דאלמטה קאי על כל הדינים שמזכיר אח"ז:
ו סָעִיף א הבת כשירה וה"ה הבן נמי כשר גבי מצרי שני שנשא ישראלית אלא דנקט בת משום עמוני דהתם הוי הולד פסול דעמון הוא. ועוד דנקט בת לאשמעי' דאפי' לכהונה כשרה לאפוקי אם בא על ישראלית בכותיותן הולד פסול לכהונה כדלעיל:
ז סָעִיף א שאחר איזה מהן שנלך וכו' כלו' דבגר עמוני כי שדית כו' וכמ"ש ב"י:
ח סָעִיף א מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני דאינו הולך אחר האב דנהוי שלישי דכתיב אשר יולדו להם תלאן בלידת האם ולא באב אפי' מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולכין נמי אחר האם והולד ג' והוי לקולא וזה שדקדק רבינו בנו ג' שהכל הולך אחר האם פי' אע"ג דהוי לקולא (אבל הרמב"ם בפ"ב דא"ב כ' שגם הולד שני והטעם אשר יולדו להם כתיב עד שיהיה שלישי לאב ולאם שאין לידה בלא אב ואם כ"פ):
ט סָעִיף א עמוני שנשא מצרית פי' בכזתיותן:
י סָעִיף א הולד עמוני (ואפי' אם היא בת ולקולא כ"פ) דבאומות הולכין אחר הזכרים בין לקולא בין לחומרא ובגמ' יליף לה מדכתיב [ויקרא כ"ה] וגם מבני התושבים וגו' הגרים עמכם מהם תקנו בעבד ואמה ופי' אם נשא א' משאר אומות מבנות ז' אומות והוליד מהם תקנו עבד ואמה ואינה בכלל לא תחיה כל נשמה ש"מ והולכין אחר הזכר כ"פ) ודוקא במצרי שנשא מצרית הולכין אחר האב ממ"ש אשר יולדו להם דמשמע שניהם מצרי:
יא סָעִיף א או גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני ז"ל הגמ' בפ' הערל (יבמות עח.) נתגיירו הולד אחר הפגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם אית ביה עמוני ולא עמונית א"כ מצד האם הולד כשר אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי כו' א"כ מ"ש רבינו וילדה בן דינו כעמוני לא קאי אגר מצרי שנשא עמונית דהא לא שייך למימר שיהא הולד אסור לעולם מאחר שהאם הוא עמונית וכתיב עמוני ולא עמונית ולכן א"א בשום ענין שיהא קאי ג"כ אגר מצרי שנשא גיורת עמונית אלא אמרי' בהו שהולד הולך אחר הפגום שבשניהם והוי הולד מצרי:
יב סָעִיף א אבל מצרי גם עתה אסור עד דור שלישי פי' הרא"ש סובר דמצרים שבו למקומי שנתן הכתוב קצבה כדכתיב [יחזקאל כט] מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים וגו' ואע"ג דבבני עמון נמי כתיב ואח"כ אשיב את שבות בני עמון מ"מ לא נתן להם הכתוב קצבה:
יג סָעִיף א עבד שהוטבל כו' ור"ל אע"פ שמל וטבל לשם עבדות ונתחייב במצות שהאשה חייבת בהן אסורים לבא בקהל כ"פ) דכתיב [דברים כ"ג י"ח] לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה:
יד סָעִיף א הרי הוא כישראל לכל דבר. דאי לאו דשחררו לא היה הוא בעצמו עושה איסור בעבירה ועובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול ואע"ג דכל אלו צריכין גט שחרור כמ"ש רבינו בטוי"ד סי' רס"ז וכו' ע' בב"י:
טו סָעִיף א דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית זו מ"ו אף שכ' הטי"ד סי' רס"ו אם נשא בת חורין אינו יוצא לחירות פי' דוקא אי רבו השיאו אשה אמרי' אי לאו דשחרריה לא הוי עביד איסור בעבדו להשיאו אשה אבל לא כשנשא אשה מעצמו בפניו היינו שיכול רבו לומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי אבל כ"ז שרבו אינו מערער אמרינן דאומדנא דדעת דודאי שחררי' ומותר בבת ישראל ומש"ה כ' קידושיו קידושין ע"ש בי"ד שכ' שם בשם הרא"ש אהשיאו רבו כו' דג"כ משום אומדנא הוא אלא שלשם כופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור ולא יכול לערער אבל אי לא ערער מסתמא שחרריה ג"כ לפי אומדנא דדעת כנ"ל עכ"ל וב"י נמי הקשה זה וכו' אע"ג דאינו יוצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישי' והלכך אמרינן דקידושין תופסים לו בה מספק ולפי זה אסור לשהות עמה עד שישחררו ומ"מ דבריו סתומים ביותר וצ"ע עכ"ל ולפמ"ש בשם מור"ש משמע כל זמן שלא ערער מותר לשהות עמה ודוק:
טז סָעִיף א שאינו ממזר אפי' מדרבנן (אע"פ שבא על הנדה הוא בכרת שאני שאר עריות דאין קידושין תופסין בהן ונדה תופסין קידושין דכתיב ותהי נדתה עליו תהיה לשון הווייה קידושין לומר שאפי' בשעת נדה תופסין קידושין כ"פ) וכ' הרמב"ם דפגום מיהא הוי:
יז סָעִיף א היה בעלה במדינת הים פי' ושהה יותר מי"ב חודש:
יח סָעִיף א ובה"ג כתב כו' שאנו תולין לומר שמא בצנעה בא ובעלה והא דאמרינן בפ"ק דיבמות [ב:] עבד רבה תוספאה עובדא כו' באשה שהלך בעלה למ"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' משמע שם דמטעם אשתהי הוא דאכשרי' ולדעת בה"ג למה ליה לאהדורי מטעם אשתהי בלא"ה אפי' שהה יותר מי"ב ה"ל לאכשורי שמא בצנעה בא ובעל. וצ"ל דהתם מיירי כשעדים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידם ובידוע היה שלא בא בצנעה. גם י"ל דכאן לא אמר אלא דמכח ה"ט דשמא בצנעה בא ובעל לא מחזקינן ליה לודאי ממזר אבל ספק ממזר הוה. משא"כ בי"ב חדש דאכשרי' לגמרי מטעם דאמרי' דאשתהי. עיי' בש"ע דפסק דכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר:
יט סָעִיף א משום זונה פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור. (ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים רמ"א בשם מהר"ם פדאו"ה ועיין מ"ש רמ"א סוף סעיף כ"ו כ"פ):
כ סָעִיף א הוא ממזר דרבנן מבואר בדברי הרמב"ם דוקא כשבא עליה קודם שגרשה הב'. פי' דאז נראה שבא על א"א של ב' דסברי העולם דהראשון גירשה ותפסי קידושי שני אבל אחר שגירש השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שנשאת ונתגרשה דלא מצינו בה תקנת חכמים לומר הולד ממזר (כ"כ ב"י בשם הרמב"ם. וכ"כ בשמו בס"ס י"ז. ותימא שלא כ' שאינו כן דעת רבינו הטור שהרי כ' ס"ס י"ז ואם גרשה הראשון הולד מן השני ממזר מדרבנן והוא ודאי בלי שום טעם אלא מתוך חומר שהחמירו לעשות סייג שלא יעמוד זה השני אצלה ועל האשה כדי שתהא דייקא ומינסבא. וממילא פשיטא גם מטעם זה הולד מן הראשון ממזר אפי' לאחר שגירשה השני דמ"ש וכ"ה דעת התוס' בפ"י דיבמות [צ"ב:]
כא סָעִיף א ואסור בממזרת גמורה מפרש התם בגמ' אמאי קרי לה ממזר אסור בבת ישראל:
כב סָעִיף א ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו פי' שאינו מותו אלא בממזרת כיוצא בו. דהיינו דרבנן לאפוקי בממזר שהוא ספק. הוא אסור. שספק ממזר ספק דאורייתא וזה מותר דאורייתא אלא שרבנן גזרו עליו.
כג סָעִיף א הבא על א"א הולד ממזר ואע"ג דאי הוה כולו עבד הוה הולד כשר וכו' וכמ"ש בב"י:
כד סָעִיף א משום צד כשרות שבו פי' צד עבדות שבו דכותי ועבד שבא על א"א הולד ממנו כשר כמ"ש בשביל אותו חלק הוא אינו ממזר ואסור ליקח שפחה אבל מצד שהוא בן חורין מאותו צד הולד ממזר ומאותו חלק היה מותר בשפחה:
כה סָעִיף א ובניו כמוהו לעולם כדין שאר ממזר.
כו סָעִיף א ישראל שנשא ממזרת כו' דכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
כז סָעִיף א כותי ועבד שבאו על הממזרת כו' דכתיב כי תהיינה וילדה לו כל היכא דקרינן וכו' ע' בב"י:
כח סָעִיף א ממזר הבא על הכותי כו' וכל מי שאין לו עליו קידושין ולא על אחרים הולד כמוה מטעם שכתבתי:
כט סָעִיף א לפיכך ממזר שנשא שפחה. (אבל אסור לממזר לכתחלה שישא כותית משום לאו דלא תתחתן וגם להשפחה אינו מותר לנשאה אא"כ שתקבל עליההמצות שהשפחה חייבת בהן ותטבול לשם עבדות שאל"כ כותית היא כ"פ): וכ' הר"ן ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי וכו' וכמ"ש הב"י: וכ' הרמב"ם וחכמים לא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים (אבל ממזרת אסורה דלא מתקנת בניה דעבד אין לו חייס וישארו בניה ממזרים כ"פ):
ל סָעִיף א גר ועבד משוחררמותרין בממזרת דכתיב לאיבא ממזר בקהל ה' וקהל גרים לא אקרו קהל:
לא סָעִיף א והולד ממזר דכתיב גבי ממזר דור עשירי לא יבא לו הלך אחר פסולו כך פרש"י בפ"ד דקידושין [ע"ב:] בשלמא אם ממזר בא על השפחה הולד אינו ממזר דהתם הקידושין אינן תופסין וכתיב כי תהיינה וגר כדלעיל אבל הכא שהקידושין תופסין הולד הולך אחר הממזר מדכתיב לו. (כבר נשתקע שם גירות וכן הדין במשוחרר: דהמשוחררים ג"כ גרים הם כ"פ.
לב סָעִיף א גר שנשא בת ישראל כו' הרי הוא כישראל לכל דבר כלומר ולא אמרינן שהוא גר שמותר בממזרת כ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכ' ה"ה זה פשוט וכו' וכמ"ש הב"י:
לג סָעִיף א או בן ז' לאחרון הולד כשר דממ"נ כשר והשני הוא ספק ממזר כלומר אם יבוא עליה היבם אח"כ ונתעברה וילדה אותו ולד הוי ספק ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת דשמא הולד ראשון היה מן הראשון והו"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה (שהיא בכרת וע"ל סי' קס"ד כ"פ):
לד סָעִיף א אם אינה לפנינו לבודקה דאם היתה לפנינו לבודקה ואומרת לכשר נבעלתי היתה נאמנת כדבסמוך:
לה סָעִיף א איילונית ט"ס הוא וצ"ל לשון אילמות:
לו סָעִיף א הרי זה ספק ממזר עד"מ:
לז סָעִיף א אפ"ה אינו אלא ספק דדוקא אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת דמדאוריי' שתוקי כשר לכן המנוה רבנן להכשיר אבל לא המנוה לאיסור שיהא ודאי ממזר (במ"מ כ' ז"ל כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותם בממזרת ודאי' הוי מקילין בשל תורה כ"פ) ואע"ג דאפי' ספק ממזר מותר מן התורה בודאי ממזרת וא"כ למה לא המנוהו לאיסור הא לא תצא חורבה מיניה די"ל דחכמים לא היו רוצים שירבו ממזרים בישראל לכך לא המנוהו ויהא בחזקת ספק ממזר ואסור בממזרת:
לח סָעִיף א כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר דוקא כאן אמרינן כך דהכל שוין אצלה אבל לא לקמן בארוסה דהתם יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים:
לט סָעִיף א אלא מכחישה שאינו ממנו כלומר שאמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפי' היה בחזקת בנו והיה אומר בני זה ממזר נאמן כ"כ הרמב"ם: (ואם אינה לפנינו כו' ר"ל וגם ארוס אינו בפנינו דאם הוא בפנינו ואומר שאינו ממנו פשוט הולד ממזר ודאי ואם מודה הולד כשר או י"ל דמיירי אפילו שארוס בפנינו ואומר שאינו ממנו אפ"ה אינו אלא ספק דשמא מכותי נתעברה כ"פ):
מ סָעִיף א ואפילו הוא מכחישה דדוקא על הולד האמינה התורה אבל לא על האשה:
מא סָעִיף א ואם נשאת לכהן פי' אחר שמת זה הארוס ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא תנשא לכהן. והולד כשר לכהונה כ"פ) דאילו דארוס זה אף אם היה ישראל אסורה לו לינשא דהא שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא במכחישה דהא ליכא גביה אלא חד ספק שמא באונס או ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא כמ"ש המ"מ:
מב סָעִיף א שאינו מבעלה אינה נאמנת פי' אם הבעל אומר שנבעלת לו דאמו אינו נאמנת עליו דאפי' כע"א לא הויא ועד"ר:
מג סָעִיף א נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי דכתיב כי בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים פי' יכירנו לאחרים ונאמן לומר על בן בין הבנים שזה הקטן הוא בכור ואע"ג שע"י שעושה בכור לזה הקטן פוסל הגדול ועושה אותו ממזר והתורה האמינו. (וכ' ר' ירוחם) ודוקא שלא היה לו חזקת כשרות אפומא דאבוה אבל אם היה לו חזקת כשרות אפומא דאבוה (שאמר שהוא בנו ועי"כ החזיקוהו הבריות לבנו כ"פ) שוב אינו נאמן לפוסלו אלא בעדים:
מד סָעִיף א ואם יש בנים לבן אינו נאמן דדוקא על בנו האמינה התורה ולא על בני בניו ואו אפילו בנו כשר דלא מפלגינן דיבוריה:
מה סָעִיף א שאין הבעל יכול להכחישה בזה כדאמרינן לעיל דאם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולהכשיר בשתוקי אפי' ברוב פסולים אצלה:
מו סָעִיף א לאסור עצמו בבת ישראל דשויה נפשיה חתיכה דאיסורא: ואסור בממזרת עד שידע כו' דמהיכן ידע שהוא בודאי ממזר.
מז סָעִיף א ובנו כמוהו פי' שהוא ג"כ ספק ממזר ומיירי שאביו אינו אומר שבנו ממזר מצד אמו אלא הואיל שהוא ממנו הוא כמוהו: או ששמו לו כחול פי' בעיניו (ר"ל סביבות עיניו ליפותו). קמיע של כתב או של עקרין רש"י כ"פ:
מח סָעִיף א כל זמן שהוא בשוק כו' פי' אע"פ שאין בו סימני כשרות דלעיל:
מט סָעִיף א ואם קידש אשה צריכה גט מספק פי' המ"מ משום דאיכא מקצת כותים ומקצת ישראל קבועים בעיר והוי כמחצה על מחצה בין מועט בין מרובה ועד"ר:
נ סָעִיף א מותר להאכילו נבילות פי' אפי' בידים עד"ר:
נא סָעִיף א רובם ישראל מחזירים לו אבידתו. אע"ג דזכה בה המוצאה. דזה לא נחשב הוצאת ממון לא היתה מעולם לו: (מע"מ מצוה להחיותו אבל אין מחזירים לו אבידה. וגם אסור לו להאכילו נבילות כ"פ):
נב סָעִיף א מפקחין עליו הגל בשבת דבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב:
נג סָעִיף א ואין מצווין כו' אלא ברוב ישראל דגבי הוצאת ממון לא אזלינן בתר רובא דהמע"ה:
נד סָעִיף א לתורא כו' דשור של כותי שנגח לתורא דישראל משלם נזק שלם אפילו אם הוא תם. ואם שור של ישראל נגח לשור של כותי הוא פטור לגמרי וכמבואר בח"מ סי' ת"י ולכן אפי' ברוב ישראל פטור הישראל דיכול לומר לו אייתי ראיה דישראל את. דהוצאת ממון הוא דלא אזלי' בתר רובא כמ"ש לעיל: (פלגא משלם כישראל שאינו משלם אלא חצי נזק כדין תם כ"פ):
נה סָעִיף א אפי' במחצה עכו"ם כו' פי' פשיטא דברוב ישראל יכול לומר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן אלא אפילו במע"מ נמי יכול לומר כן. ודוקא במע"מ יכול לומר כן. אבל ברוב כותים אינן יכול לומר אייתי ראיה דלאו ישראל את (דאין הולכין בממון אחר הרוב כ"פ) וחייב לשלם נ"ש. כדין שור של כותי שנגח לשור של ישראל לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מעצמו מסופק אם הוא כותי או ישראל מ"מ בפי"ח הא"ב. (פי' כיון דהוא עצמו אינו מחזיק בממון זה שהזיק בטענת חזקה ודאית שהרי הוא עצמו אינו יודע אלא בטענת שמא הוא ישראל בא ואין חזקה זו נחשבת לגבי רובא רוב דכותים. ורובא דהכא עדיף מחזקה זו. ומשלם הכל. אבל בנגח תורא דידן לתורא דידיה דאמרינן שהישראל פטור אפי' נמצא ברוב ישראל. דהתם ישראל ודאי מוחזק בממון. וטוען ודאי חזקה והוא ספק. ורוצה להוציא. אזלינן בתר חזקה ודאית ואין מוציאין מכח ספק כ"פ:
נו סָעִיף א נאמנת החיה לומר כו' הואיל שאין אחרים מצוים שם האמינוה חכמים כבי תרי שעל הרוב א"א בענין אחר. בח"מ סי' ע"ז כ' רבינו לשון הגמרא ג' נאמנים על הבכור החיה מיד אחר שנולד נאמנת לומר זה יצא ראשונה ומשיצא מתחת ידה אינה נאמנת. אמו נאמנת כל ז' כו' והכא אינו מחלק משום דמיירי דאין אב ואם מכחישה ושם מיירי דחיה נאמנת אפי' אמה או אביה מכחישה וכן בנאמנת האשה כל ז':
נז סָעִיף א שלא קרא עליו ערעור כו' על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר הוא אבל קרא עליו ערעור קודם שהחיה אומרת עליו שהוא כשר וערעור דהכא אפילו בחד סגי ואע"ג דבעלמא אמרינן אין ערעור פחות משנים. ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרו' אבל הכא דלית ליה חזקה דכשרו' חד נמי הוי ערעור:
נח סָעִיף א וכותי סבר רבינו אע"ג שעשאום לכותי' כעכו"ם גמורים ה"מ להחמיר עליהם אבל לא להקל להכשיר פסולים ב"י:
נט סָעִיף א ואם נשאו יוציאו פי' בגט: והולד כאבותיו והוא נמי ספק ואסור לישא כ"א גיורת כדמסיק.
ס סָעִיף א והולד הולך אחר הפגום כמ"ש לעיל דכתיב לא יבא לו הלך אחר פסולו:
סא סָעִיף א ממזרים ונתינים כו' אבל שתוקי ואסופי בנתיני' הוא פלוגתא לדע' הרמב"ם מותרים זה בזה שהרמב"ם סובר שהנתינים אינם אסורים מדאורייתא ולכך הקילו באסופי ושתוקי לומר שממזרים הם ומותרים בנתינה אבל רש"י סובר שאסופי ושתוקי אסורים בנתינים:
סב סָעִיף א שכל מדינה פי' עיר:
סג סָעִיף א ספק כותי או עבד ואין קדושין קידושיו ואסור בישראלית וגם בממזרת: (כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו פי' דחיישינן שמא אמו מאביה נתעברה וזאת אשה היא אחותו או שמא אמו מאחיה נתעברה וזאת האשה היא דודתו אחות אביו כ"פ):
סד סָעִיף א וכן יראה לי שהשתוקי כו' צ"ע אמאי לא נקט אסופי כשאין שפחה או כותית במדינה ג"כ אין הקידושין תופסין בודאי אא"כ אביה או אחיה של האשה לא היה קיים כשנולד האסופי וי"ל משום דבאסופי צריך להוסיף שגם אם האשה לא היה קיים דאל"כ יש לחוש שאם האשה היה אמו של האסופי:
סה סָעִיף א וכל אשה שנתגרשה כו' פי' ובעלה או אחי בעלה היו קיימים כשנתעברה אמו דחיישי' שמא זאת האשה אשת אביו היא ומבעלה נתעברה אמו או שמא אשת אחי אביו כ"פ):
סו סָעִיף א וניסת אחת מאלו פי' הפסולים הנזכרים למעלה:
סז סָעִיף א יתבאר לקמן בסי' קי"ז:
א סָעִיף א חוץ מממזר כו' צ"ע אמאי לא קאמר נמי חוץ מנתין דגם קידושין תופסין בו כמו ממזר וצ"ל בדוחק דממזר הוא אסור דאורייתא אבל נתין מן התורה הן מותרים אלא שיהושע ודוד גזרו עליהם ולכן נקט ממזר שברור איסורו מן התורה א"נ י"ל דחדא מנייהו נקט והיותר נראה דמשום באיסור דנתינים שייך לומר דמיירי בכותיותן דומיא דאינך דע"כ מ"ש וא' מאלו שבא על בת ישראל מיירי שבא בכותיותן. דאל"כ היינו הולכין אחר הפגום כיון דהקידושין תופסין. וכשהנתין כותי בא על בת ישראל ג"כ דינו כאידך דהולד כשר דאין כאן קידושין משא"כ בממזר דכל ממזר הוא מישראל והממזר ג"כ ישראל דאין ממזר מכותית דכותי הבא על אמו והוליד נתגייר הולד כשר כשאר גרים וכמ"ש הגמ' פ"ק דיבמות הביאה ב"י בסי' זה וגם בש"ע פסק כן בסעיף כ"ח ע"ע וכאן דהוא ישראל קידושין תופסים בה והוי הולד ממזר כפגום שבו ומש"ה קאמר חוץ מממזר:
ב סָעִיף א וילדה בן דינו כעמוני עפ"ר וצ"ל ולחלוק בין שני הדינים כמ"ש בש"ע [ס"ז] גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני ליאסר לעולם. ואם הוא נקיבה דינה כמצרית. וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור ג' עכ"ל ב"י ואין חילוק בין אם הוא זכר או נקבה ולכאורה היה נראה להגיה בדברי רבינו כותית עמונית במקום גיורת עמונית. והשתא א"ש שהולד אסור לעולם הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה אבל לפ"ז ק' מ"ש ילדה בת דינה כמצרית והא הוי הבת דינה כעמונית. הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה בין לקולא בין לחומרא. ובלא"ה לא א"ש דרבינו כ' נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם כמו גר עמוני כו' משמע שעכשיו מדבר אם נתגיירו כולם. ורמ"א כ' בש"ע בהגהות שלו [שם] גר מצרי שנשא כותית עמונית הולד אם הוא זכר דינו כעמונית ואם הוא נקבה דינה כמצרית. וצ"ל סברתו מאחר דבאומות הולכין אחר הזכרים. ולכן דינה כמצרית. אם הוא בת בא מכח חומרא. ואם הוא בן אוקמי' אדיני'. שהולד כמוה שהיא עמונית. והא דאמרי' בסמוך קודם זה עמוני שנשא מצרית כו. דלעולם הולכין אחר האב בין לקולא בין לחומרא. שאני התם דאין שום חד מנהון נתגייר: (אבל מצרי כ' המרדכי ס"פ הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלה וכו' כמ"ש בד"מ):
ג סָעִיף א או הפקירו משום דמיד שהוטבל לשם עבדות הרי הוא חייב בכל המצות כישראל גמור אלא הואיל שרשות אחרים עליו לא יוכל לקיים כל המצות לכך כשרבו משחררו או מפקירו הרי חלק רשותו מעליו. (ומיד שהפקירו זכה העבד מיד בעצמו להיות בן חורין. ואין ישראל אחר ולא רבו יכולין להחזיק בו לשם עבדות וכמ"ש בי"ד סי' רס"ז - כתונ"פ) והרי הוא כישראל גמור:
ד סָעִיף א או אפי' אם הוא בעצמו נשא אשה בפניו כו' וכ' ב"י ז"ל יש לתמוה על מ"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו וכו' לא הוי עבד איסורא כו' ונראה דאינו מוכרע די"ל לפי האוקימתא דר"נ דא"ל צאי בו והתקדשי בו כו' שוב א"צ לתירוצא דרבו השיאו אשה אלא שלא משמע כן מדלא קאמ' אלא אר"נ כו' ודוק. ונראה דה"ט דרבינו כ' האי חלוקא דלענין קידושין מחמרי' אע"ג דאינו יוצא לשחרור לפמ"ש ב"י דלכאורה ק' מנ"ל לרבי' האי חילוקא. ולמה כ' דין שלא נרמז בגמ' ולא בשום פוסק. די"ל דק"ל מדלא קא' אלא ש"מ דס"ל דהגמ' קאי בשנויא קמא דבעי' שרבו השיאו אשה ובאמת ל"צ להאי שינויא לפ"מ דמסיק וכ' דהא דפליגי מיירי באומר צאי בו כו'. ומש"ה ניחא ליה לרבי' לפ' דהגמ' מש"ה לא קא' אלא משום דס"ל לענין שחרור קאי שנויא קמאי ולענין חומרא דקידושין א"צ האי שינויא וק"ל (והא דלא חילק רבינו בין אם השיאו רבו או שנשאה לפניו. ובתפילין ובס"ת חילק. י"ל דזה הוי כמ"ש בח"מ סי' תק"ה ברודף אחר חבירו להורגו או אחר נערה המאורסה דמו מותר. וברודף אחר בהמה לרבעה או לחלל שבת ולעבוד ע"א אינו נהרג בלא עדים והתראה. והיינו מטעם דבזיונא דברייתא גדולה. וכן י"ל הטעם גם כאן ודוק. כ"פ):
ה סָעִיף א הולד הרי הוא כישראל לכל דבר כו' כ"כ הרמב"ם אבל הר"ן בפ"י יוחסין הביא דברי רמב"ם וכתב עליהם ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דכותי וכו' וכמ"ש הב"י:
ו סָעִיף א אבל אם הא' ודאי והב' ספק כו' (ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי וכמ"ש בסי' זה סעיף ח' . כ"פ) ואמרינן בגמרא דממזר מותר בשתוקי וכו' וכמ"ש הב"י:
ז סָעִיף א ה"ז ספק ממזר (דמן התורה כשר דשדינן ליה בתר רובא דעלמא שהם כשרים אצלה אבל חכמים שווי ליה לספק ממזר דשמא לפסול נבעלה. כ"פ) וזהו שתוקי שאמרו בפ"י יוחסין פי' שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ואף אבא שאול דפליגי בשתוקי היינו היכא שבדקו את אמו ואומרת לכשר נבעלתי וזהו שאמרו שם אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שהוא תלוי בבדיקת אמו אבל בלא בדיקת אמו מודה אבא שאול לת"ק דשתוקי פסול אפילו ברוב כשרים אצלה כדאי' התם מ"ו וב"י: (ואפי' אומרת של פ' הוא כו' ודוקא בפנוייה אמרי' כן דבלא"ה הוא ספק ממזר אבל א"א דבניה בחזקת כשרים אינה נאמנת כלל על בניה ואפי' שהעם מרננים אחריה תולין בניה בבעלה כ"כ מהרא"י סי' ל"ז. כ"פ:)
ח סָעִיף א כבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו (דכשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה לאחר ואפי' ע"א אינו נאמן להורישו כשמפקירו אבל אם הוא כו' עמ"א. כ"פ) שאם הוא מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' יבום:
ט סָעִיף א כתב ב"י בשם נ"י היכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחישו כו' צ"ע קצת דרבינו ג"כ כתב בהדיא דאשה אינה נאמנת לפסול בניה ולמאי נ"מ הביאו ב"י עיין מ"ש רמ"א בהג"ה סעיף כ"ט שמחלק בין ארוסה דנאמנת לנשואה דאינה נאמנת הואיל ויש להבן חזקת כשרות ואפשר דקמ"ל ב"י דאפילו ארוסה אינה נאמנת:
י לענין יוחסין פרש"י אם בת היא אסורה לכהן וכו' וכמ"ש ב"י:
יא סָעִיף א ואם קידש אשה כו' הב"י כתב על דברי המ"מ שהבאתי בפרישה שבא ליתן טעם למה כתב הרמב"ם דאף ברוב כותים קידש אשה צריכה גט מספק. ואיני יודע מנ"ל הא דלמא ג"כ בא ליתן טעם אמ"ש ברוב ישראל הוה ספק קידושין ואם קדשה שני צריכה גט גם משני מספק שלא אמרי' בקידושי ראשון הוי קדושין ודאין כיון דרובא ישראל ולזה נתן טעם משום דאיכא מקצת כותי' ומקצת ישראל קבועים וכו':
יב סָעִיף א היתה רוב העיר כו'. להאכילו נבילות אע"ג דאמרינן הואיל שנחשב כקבוע הוי כמע"מ היינו דוקא לענין קידושין וגט אבל לענין להאכילו נבילות לא אמרינן הכי דא"כ ימות ברעב דאין אנו מחוייבים לפרנסו להוציא ממון עליו ברוב כותים ודוחק הוא. אבל לפרש"י א"ש דדוקא לענין יוחסין לא מהני רוב ישראל דבעי' ליוחסים תרי רובא אבל בשאר מילי מהני רוב א' לבד מהיכא דהוי הוצאת ממון וא"ת לפרש"י אמאי צריכה גט מספק הא לא נזכר זהבגמ' אלא שהוא מל' הרמב"ם: מ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל. ורבינו חולק על תרוייהו דלענין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל ולענין פקוח אפי' ברוב כותים וב"י הביא ע"ז דברי המ"מ שתירץ לענין פקוח דאדרבי יוחנן סמכינן דאמר ט' כותים וישראל א' ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקמינא כשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ע"כ. אבל מה שק' עליו בענין להחיותו לא כתב כלום ונראה כו' עיין בב"י וגם בדברי המ"מ פט"ו מהא"ב דבריהן בכאן סתומין וחתומין דמ"ש דאדר"י סמכינן כאילו פליגי אהדדי. וק' הלא ביומא פ"ק מקשה הגמרא מרבי יוחנן אדברי שמואל ומשני כאן כשפרשו כולן וכאן כשלא פרשו כולן ולפ"ז ל"פ אהדדי. גם ק' דברי המ"מ אהדדי דכאן לענין פקוח נפש כתב דנמצא א' מהן בעיר דומה לפרשו כולן. ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ודינו ככותי ולענין להצריכו גט כתב לפני זה דהטעם משום דכל קבוע כמע"מ דמי. שוב ראיתי בדברי המ"מ וכ"מ בפ"ב דהל' שבת שהאריכו בזה ע"ש דין כ' ושם העתיק בכ"מ התשובה השיב הרמב"ם בעצמו לחכמי לוני"ל שישאלו אותם הלא דבריו הן נגד סוגית הגמרא והשיב להן דאדר"י סמכינן שפליג עם שמואל וס"ל כשפרשו כולן הולכין אחר הרוב ושהרמ"ה הקשה עליו הלא גם שמואל מודה בהא דפרשו כולהו ועוד מי דמי האי דנמצא בעיר לפירשו כולן ע"ש והשיבוהו שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא וגרס לבסוף תיבת אלא ולהאי שינויא פליגי ר"י ושמואל לפי אותו מסקנא דאפי' בפרשו כולן ונפרד א' מהן הולכין אחר הרוב ור"י פליג עליו בהא ע"ש שהאריך. ונ"ל כוונתן שם דמשוו נמצא אסופי בעיר שרובה כותים לחצר שפרשו כולן. דלא אמרו כל קבוע כמע"מ דמי כ"א בהיותן תחלה יחד בחצר א' דקבועים מקרי. משא"כ כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל בעיר שכל א' בחצר ובית בפ"ע דלא מקרי קבוע וכפרשו כולן דמי. ומשו"ה קאמר שם דכמו שר"י פליג עם שמואל בפרשו כולן כן פליג עמו בנמצא בעיר שרובה כותים ודוק שם היטיב ותמצא שיש חסרון הניכר באותה תשובה שהשיבו להרמ"ה. וגם קצת ט"ס והגהתינו על נכון בס' המיי' וכ"מ שלי. וגם המ"מ הביא שם בקיצור תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל כמ"ש כאן. ושם האריך וכתב שי"מ הסוגיא דגמרא דקאמר כאן כשפרשו כולן כו' בהיפוך דשמואל דאמר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומפקחין אפי' כשפרשו מיירי שפרשו כולן. דכיון דפרשו כולן ויש ודאי ישראל ביניהם מפקחין. כמו שהיה מפקחין באותו חצר קודם שפרשו. וכן פרש"י ותוס' ביומא ע"ש [פ"ה] ושכן פי' הרמב"ן ורשב"א וכתבו שכן דעת הרמב"ם כן בפי' זה. אלא שלא פסק כשמואל. והמ"מ דחה דבריהן. והוכיח מאותה תשובה שהשיב לחכמי לוניל שאינו כן דעת הרמב"ם אלא אדרבה ר"י איירי כשפרשו כולן. וכמ"ש ראשונה ועד"ז פי' ג"כ הרי"ף והרא"ש והטור בסי' שכ"ח סוגיא דגמרא ע"ש. וע"ש במ"מ ותמצא שהביא לשון הרמב"ם בדין זה בע"א ממ"ש לפנינו ברמב"ם בפנים ולפי אותה הגרסא שכתב המ"מ היה נכון בעיני ג"כ לפרשו ע"ד פרש"י ותוס' וכמ"ש הרמב"ן. וגם לומר שלא פליג ר"י ושמואל אהדדי. ומ"ש בתשובה דאדר"י סמכינן ר"ל דאי לאו דברי ר"י היינו אומרים דשמואל ס"ל דמפקחין בכל ענין. אבל השתא דאר"י דבחצר אין מפקחין הוצרכנו לחלק ולומר דבפרשו כולן דוקא אמר שמואל דמפקחין ולא בפרשו מקצתן. והאי אסופי הנמצא פרשו מקצתן מקרי ולכך מותר. אבל סוף התשובה שהעתיק הכ"מ שם מוכח מיניה דס"ל להרמב"ם דפליגי שמואל ור"י והלכה כר"י. וכמ"ש ג"כ המ"מ שם. אלא שיש לתמוה אהמ"מ כיון שצ"ל דהאי נמצא בעיר כפרשו כולם דמי וכמ"ש למה כתב לפני זה בהא דצריך גט כו' כתב שם המ"מ כמה פעמים הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי ודוחק לומר דס"ל דלא מקרי פרשו אלא בדבר הנפרש ונאבד מהן כההוא דנפל עליו הגל דאי לאו שיפקחו אותו הו"ל כאבד מהן. משא"כ באסופי זה שחוזר והולך לאיזה בית שירצה לישראלים או כותים לא מקרי פירש ודוחק. ועל הב"י יש לתמוה שכתב דעמ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצווין להחיותו דפליג עליו הטור. ופשטא דגמרא משמע כדברי הטור וסיעתו ושבזה לא כתב המ"מ כלום כו'. תמה אני על ב"י הלא באותו תשובה שהביא המ"מ מבואר בסופה נמי שהרמב"ם פי' מ"ש רב בגמ' ספ"ק דכתובות [טז:] ל"ש אלא להחיותו קאי נמי אמע"מ והכ"מ בעצמו העתיק סוף אותה תשובה שם בהל' שבת שהרי כתב הכי וז"ל וגם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מע"מ שאמרנו שהוא ישראל ואמר רב שזה להחיותו כו'. הרי לפנינו שכתב. בהדיא שרב דקאמר להחיותו אמע"מ נמי קאי. וכמ"ש הב"י נמי כאן. אלא שכתב אליבא דנפשיה. הרי הוא מבואר בהדיא שכן הוא דברי הרמב"ם בעצמו. והמ"מ שהביא תחלת אותה תשובה יכול להיות שרמז ג"כ לסוף התשובה ושבזה נתיישב תמיהת בעל הטור עליו. במה שהשיגו גם בענין להחיותו וק"ל. ובאמת שצריכין ליתן טעם וראיה לרש"י והתוס' דספ"ק דכתובות והנמשכין אחריהן שפירשו להא דרב דאמר ל"ש אלא להחיותו דקאי דוקא ארוב ישראל. דהא מסוגית הגמרא שם ספ"ק דכתובות משמע דאתרוייהו קאי גם אמע"מ. ולע"ד דסוגיא הגמרא דיומא ריש פ"ד הכריחו לזה. דשם אמאי דמשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו כנ"ל מסיק הגמרא ופריך ז"ל ומי אמר הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותים ואם רוב ישראל ישראל מע"מ ישראל ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרש"י לפקח עליו את הגל קאמר שמואל דאם רוב ישראל ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב כותים עכ"ל הרי דהוצרך לפרש דקאי רב דקאמר להחיותו דוקא ארוב ישראל. דאל"כ לא היה מקשה בגמ' כלום דשמואל אהדדי דכמו שרב קאי גם אמע"מ קאי גם שמואל וקאמר לפקח את הגל מותר גם במע"מ וא"ת אכתי קשה דמשמע דוקא מע"מ אבל ברוב כותים לא ואיך אמר שמואל לעיל מיניה דאפי' ברוב כותים מפקחים הא לק"מ דהא כבר אוקמא הגמרא דשמואל לא קאמר אלא כשפרשו כולן. ובהאי משנה לא איירי בפרשו כולן. אלא במצא תינוק מושלך לחוד קאמר ובהא מודה שמואל דהולכין אחר הרוב ומש"ה קאמר דוקא ברוב ישראל או מע"מ מפקחין. א"ו הגמרא ס"ל דרב דקאמר ל"ש אלא להחיותו קאי דוקא ארוב ישראל ולא אמע"מ וא"כ כ"ש ברוב כותים ודו"ק. זהו לפי שיטת רש"י הנ"ל וא"ל שהמקשן דומה האי שיצא בעיר לפרשו כולן וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ומשו"ה מקשי' שפיר אהדדי. דז"א דזיל בתר טעמא דלרמב"ם דוקא שייך למימר דמחשב כפרשו כולן לחומרא ולומר דכמו כשפרשו כולן ואין כאן עוד קביעות. כן אם לא היה מעולם קבועים יחד בחצר אלא דרים בעיר מיחשב כפרשו לענין זה דלית כאן קביעות. אבל לרש"י פשוט דלא מהני פרשו כולן אא"כ היו תחלה יחד קבועים בחצר דמחשבי כמע"מ ואז אמרי' דאף אם פרשו אח"כ כיון דפרשו כולן מחשב כאילו קבועין ועומדין במקום הראשון משא"כ כשמעולם לא היו דרין יחד בחצר א' כ"א בעיר ודאי לא עדיף האי דרים כולם יחד בעיר א' מאילו היו כולם בחצר א' ופרשו קצתם לחצר א' באותו עיר דאין מפקחין. אע"ג דאכתי כולן יחד בעיר א'. אבל הרמב"ם ס"ל דרב ושמואל קאי נמי אמע"מ ואפ"ה פריך הגמרא שפיר וה"ט משום דהרמב"ם וסיעתו פירש ואוקימתא דגמרא הא דפרשו כולהו כו' איפכא וכמ"ש לעיל שאדרבא ר"י מיירי בדפרשו כולהו ומש"ה בחצר אחרת אין מפקחי'. ושמואל מיירי בדפרשו מקצתייהו. ומש"ה קאמ' דאפי' בחצר אחרת מפקחין. ופריך הגמ' שפיר ומי אמר שמואל הכי כו' דהא דהא קאמר שמואל אהאי משנה דמצא בה תינוק דלא פריש אלא מקצת כנ"ל ואפ"ה קאמ' לענין פקוח איירי דאם רוב ישראל או מעמ"מ דינו כישראל ואם רוב כותים דינו ככותי ואין מפקחין עליו. ומשני הגמ' כי איתמר דשמואל ארישא אתמר כו' לפי' הרמב"ם כפי שיטתו שכתבתי משני שפיר. אבל לשיטת רש"י קשה מאי משני ארישא אתמר א"כ ש"מ דשמואל לא איירי אלא בפרשו כולן וכמ"ש. ודוחק לומר שהתרצן השיב שנמצא בעיר מחשבין שפרשו כולן וכמש"ל דא"כ לא הו"ל להתרצן לסתום ולתלות דארישא אתמר אלא לפרש דה"ט נמי משום דעיר מחשב כפרשו כולן כיון דהמקשן ס"ד דפי' מהעיר ומחצר דין א' להם וא"ל דגם להרמב"ם המקשן ס"ל דרב ושמואל קאי דוקא ארוב ישראל הא מע"מ לא אפי' לענין פקוח. והשתא קשה שפיר אמ"ש לעיל דשמואל ס"ל דבפרשו מקצתן מפקחין. דהא ידוע דפרשו כולן או מקצתן אין נ"מ במע"מ דכשם דא"ל דפי' מכותים. כן א"ל דפי' מישראל ודינו כאילו לא פרשו דמי ומאחר דס"ל דמע"מ אין מפקחין קשה לדשמואל דא' דבפרשו מקצתן מרוב כותים מפקחין דהא האי פרשו מקצתן לא עדיף מלא פי'. והו"ל קבוע וכמע"מ דמי ובמע"מ ס"ל דלא מפקחין. ז"א דהא כבר כתבתי דהרמב"ם ס"ל דרב ושמואל גם על מע"מ קאי וס"ל לשמואל במע"מ ג"כ מפקחין. ועל שיטת הרמב"ם יש לתמוה איפכא כיון דכבר הוכרחנו לומר דהרמב"ם ס"ל דבנמצא א' בעיר מיחשב כפרשו כולן כמש"ל א"כ לא הקשה המקשן מידי לדברי שמואל אהדדי מהא דקאמר אהאי משנה דמרירי בענין פקוח הגל ושבאם רוב כותים אין מפקחין וק' לדשמואל הנ"ל דהא מוקים לה בגמ' להא דשמואל דוקא כשפרשו מקצתן משא"כ בנמצא בעיר דכפרשו כולן דמי. והיה נלע"ד לפרש דלהרמב"ם דצ"ל דבגמרא שלו היה גורס תיבת אלא בהתרצן וכמ"ש בכ"מ הנ"ל. הכי הצעת דברי המקשן והתרצן דבזה שוה המקשן והתרצן דפי' דברי גמרא דאמ' ושמואל אמר לפקח עליו את הגג קאי אדברי רב דאמר ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ור"ל דאפי' ברוב ישראל וכ"ש במע"מ לא מקרי ישראל לענין יוחסין. וע"ז א"ל שמואל אתה לא מצאת זה הדקדוק בהאי משנה אלא בסיפא לענין יוחסין למעט זכותו ולגרע כחן ואני אומר דקדוק אחר ליפות כחו וזכותו ל"ש אלא לענין להחיותו אבל לענין לפקח עליו את הגל לא ור"ל דאפי' ברוב כותים מחשב בזה כישראל ומפקחין עליו. וז"ש בגמרא דשמואל ארישא קאי ואדלענין פקוח נפש אינו כן. דקאמר איך נזכר בדברי שמואל לומר תיבת אינו כן. ולפמ"ש א"ש דאדברי רב קאי ואמר אני אומר ל"ש בע"א לשון דברי המשנה. דמחלקים בין רוב כותים או לא אלא להחיותו אבל לענין פקוח לא היינו אינו כן. והשתא א"ש דפריך הגמ' דברי שמואל אהדדי. וע"פ מ"ש לעיל דבנמצא בעיר מיחשב כפרשו כולן. ואפ"ה קאמר שמואל דמפקחין אפי' ברוב כותים ומשני אלא כי אמר שמואל ארישא איתמר ר"ל שמואל לחוד הוא דקאמ' הכי לומר דיוקי דל"ש לענין רישא אבל רב הא פליג עליה ור"י כרב ס"ל דכה"ג דברוב כותים ובנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן אין מפקחין עליו והשתא א"ש הא דכ' הרמב"ם בסוף אותה תשובה שהביא הכ"מ שהשיב לחכמי לוניל ז"ל וגם רב חלק על שמואל דדיוקא זה שדק מעיר שהיה מע"מ כו' שאמר שזה להחיותו ולא ליוחסים. ולא איירי בפקוח נפש כלל כו' שק' מה עלתה על דעת הרמב"ם לכתוב שרב חולק על שמואל וכי מפני שלא הזכיר פקוח נפש מי יאמר דלא ס"ל הכי. וע"ק מאי זה דקאמר דדיוקא שדק כו' מאי דקדוק שייך בזה הול"ל דל"ש דקאמר רב. ולפמ"ש ניחא הכל. גם נתיישב מנ"ל להרמב"ם כיון דע"כ צ"ל לפי שיטתו דהגמרא הדר משינויא קמא דמוקי לה הא כשפרשו כו' א"כ כמו שלשמואל מוכרחין לומר דבכל ענין קאמר דהולכין אחר הרוב אפי' בפרשו. כך נאמר דר"י דבכל ענין קאמר דאין הולכין אחר הרוב אפי' כשפרשו מקצתן לחצר אחרת כפשטא דר"י וכס"ד דהמקשן מעיקרא. (ואין להקשות) הא קי"ל בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ולקח מא' מהם ספיקו אסור הא כבר תי' בזה המ"מ שם בפ"ב דשבת דשאני התם דאירע הספק בקבוע אבל לפמ"ש ניחא. כיון דהמשנה קתני בתינוק הנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן. אם רוב כותים כותים ולא קתני כן בחצר ש"מ דס"ל דוקא בכה"ג דפרשו כולן הוא דמחשב ככותי ולא בפרשו מקצתן ודוק. גם מתיישב הא דכתב הרמב"ם בפשיטות כ"כ ז"ל וה"ה לזה שפי' מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ור"ל זה שפי' מעיר מיחשב כפרשו כולן וכמ"ש וקשה דלא ה"ל לכתוב כן בפשיטות אלא הל"ל בטעם וראיה אבל לפמ"ש דזה היה פשוט בדברי המקשה והתרצן בסוגית הגמ' לא הוצרך להביא שום טענות וק"ל ואפשר לומר דגם לרש"י השיב לו כן דשמואל ארישא קאי וס"ל דאפי' ברוב כותים מפקחין אע"ג דלא היה קביעות מעולם וכמש"ל אבל ר"י פליג עליו. והשתא א"ש דל"צ להגיה הספרים דברוב גמרות כ' לעיל אהא דפריך אדברי שמואל ה"ד אי נימא כו' עד ל"צ דפריש חד מינייהו לחצר אחרת. דכ' המ"מ לפרש"י ל"ג חד וגם ל"ג דפריש ביו"ד אלא ה"ג ל"צ דפרוש לחצר בוי"ו. וה"ט דלרש"י מוקי הגמרא לדשמואל דמיירי בפרוש כולהו ולפמ"ש דלפי האמת התרצן הדר ביה ומוקי לדשמואל בכל ענין אף שהתרצן ביני ביני עלתה על דעתו לפ' דמיירי דוקא בדפרוש כולהו מ"מ הגמרא כ"כ תחלה כפי המסקנא מאחד גם מתחלה לא עלתה על דעתו לסלק ודוק:
יג סָעִיף א אפי' במחצה עכו"ם במקצת ספרי ב"י נדפס ז"ל משמע דברוב כותי' נמי דינא הכי. וק' מנ"ל הא דנראה דה"פ דברי רבינו: דוקא במחצן אבל ברובן לא ואפי' דקא קאי ארוב ישראל אבל ברוב כותים לא, וכן השיגו ג"כ רמ"א ז"ל בד"מ, ובאמת נ"ל שמש"ה השמיטוהו בדפוס שנית שאין נמצא כן ברוב ספרים:
יד סָעִיף א מ"כ שהשיב רבינו שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהן מקודשין להם בכסף או בביאה ומגרשין אותן שלא כדת ומשנין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאת לאחרים בחיי בעליהן ונמצאו בנים ממזרים מא"א עכ"ל. והביאו ב"י ומ"ו וגם רמ"א בש"ע וכתב עוד ואין מקבלין אותם אם רוצין לחזור אבל האנוסים אם חוזרין לבית ישראל נ"ל שמותר להתחתן בהם כשאר כותים (דאין נוהגים ביניהם לא קדושין ולא גיטין. כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.