א פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפי' כהן פצוע דכא וכן מותרים בנתינה והרמב"ם כתב שאינו מותר אלא בנתינה ובספקות אבל אסור בממזרת שהוא דאורייתא ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באחריני שרי ואין חילוק ואיזהו פצוע דכא כל שנפצע הגיד בסכין או במכת חרב או הבצים או אפילו אחד מהם או החוטים שהבצים תלוים בהם וכן אם נתמעך הגיד או הבצים או החוט או שנכרת הגיד או אפילו אחת מהבצים או החוט או אפילו ניקבה ביצה אחת או חסרה בכל שהוא בכל אלו אם נעשה בידי אדם או אפילו מעצמו ע"י חולי פסול אבל נולד כך ממעי אמו או שנעשה בידי שמים כגון ע"י רעם וכיוצא בו כשר והרמב"ם ז"ל מכשיר בנעשה על ידי חולי ורש"י פוסל וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל ור"ת מכשיר אם ניטלה ביצה אחת אפילו בידי אדם ובלבד שהיתה שלמה קודם שניטלה וגם שהנשארת היא של ימין אבל אם נפצע ואח"כ ניטלה פסולה ואין דעת רב אלפס כן: בראש הגיד יש בשר ובחיבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה ואותו היקף אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה כלפי הגוף ומתקצרת והולכת בתחתיתו עד קרוב לראשו של גיד ואותו הבשר אינו דינו כשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט על פני רוב העטרה לצד הגוף כשר לפיכך ניקב למטה מהעטרה לצר הקרקע כשר ניקב העטרה עצמה אם הנקב גדול ששכבת זרע יוצא משם כשרואה קרי פסול ואי לאו כשר נסתם הנקב חוזר להכשירו ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד שהעטרה מארכת כלפי הגוף הוא למטה מהעטרה ובתחתיתו של גיד הוא למעלה מהעטרה פסול נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשיפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות פסול והרמב"ם ז"ל מכשיר ורש"י פירש כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל. המטיל מים משני מקומות במקום הוצאת מי רגלים ובמקום הוצאת הזרע כשר נסתם מקום הזרע ויוצא במקום יציאת מי רגלים אם הוא ממעי אמו ממילא כשר ואם הוא על ידי חולי או לקוי פסול כתב הרב ר' אליעזר בניקב הגיד דפסול וכן בנסתם מקום הזרע לאו אגברא קאי אלא אולד קאי פירוש פסול הולד הנולד לו שאינו מוליד ובודאי ממזר הוא אבל הוא כשר לבא בקהל דלאו כרות שפכה הוא ואין הלשון משמע כן. אסור לפצוע הגיד או הבצים או הגידין התלויין בהם בין באדם בין בבהמה חיה ועוף טמאים או טהורים בין בארץ בין בחוץ לארץ ועובר בלאו דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ובארצכם לא תעשו ואפי' המסרס אחר המסרס לוקה כגון אם אחד כרת הגיד ובא אחר וכרת הבצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי הביצים או שאחד מעך הגיד ובא אחר ונתקן ובא אחר וכרתו כולן לוקין בין באדם בין בבהמה אע"פ שלא סירס האחרון אלא המסורס ואסור לשתות כוס של עיקרין אפילו אינו מכוין אלא לרפואה וכן אסור להשקותו לבהמה ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד. כתב הרמב"ם ז"ל הרי שכפה את האדם ושיסה בו את הכלב או שאר חיות עד שנעשה כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שנטלה ממנו אברי התשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידיו וראוי להכותו מכת מרדות ע"כ אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל ואם מעצמו עשאו מותר בד"א שאין שום ערמה בדבר אבל אם הערים ישראל בדבר או אפילו לא הערים והעכו"ם מכירו ומכוין לטובת ישראל אסור וקונסין אותו למוכרו לאחר ומיהו אפילו אם מוכר לבנו קטן סגי ואין קונסין אותו למוכרו לשחיטה אלא יכול למוכרו אף לחרישה:
א סָעִיף א פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרין בגיורת ומשוחררת משנה בפרק הערל (יבמות דף עו.) פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת ואינם אסורים אלא מלבא בקהל שנאמ' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה':
ב סָעִיף א ומ"ש ואפי' כהן פצוע דכא וכן מותרים בנתינה שם בעי מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי א"ל רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה ואי ס"ד פצוע דכא בקדושתיה קאי קרי כאן לא תתחתן בם ודחי רבא אטו התם משום קדושה ולאו קדושה היא דילמא מוליד בן ואזיל פלח לעכו"ם הוא וה"מ בעכו"ם כי מגיירי מישראל שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו רבנן בכשרים בפסולים לא גזרו רבנן הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי בעכו"ם לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות כלומר הלכך כיון דבנתגיירו אסרה תורה ואפ"ה פצוע דכא מותר בנתינה אלמא לאו בקדושתיה קאי ואיפשטא בעיין דפצוע דכא דהוא כהן מותר בגיורת דלאו בקדושתיה קאי וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מהא"ב וכ"פ הרא"ש ז"ל וכתב ה"ה דאף על גב דהא דרבא בתרייתא לאו הלכה היא לדעת רבינו וכמו שנתבאר פי"ב דנתינים כיון שנתגיירו מותרים ד"ת וכסברא קמייתא דרבא מ"מ כיון דרב ששת הוה פשיטא ליה להיתירא ורבא דהוה דחי ליה הדר ביה מ"מ קי"ל כהתירא ומותרים בגיורת ופשטא דמתניתין הכי הוא דקתני מותרים בגיורת סתם לא שנא כהן ולא שנא ישראל אבל בממזרת סבור רבינו שהוא אסור דאי לא אדתני מתניתין מותרים בגיורת ליתני בממזרת דהוי רבותא טפי אלא מתניתין לא תני אלא גיורת דקהל גרים לא איקרי קהל אבל לענין ממזרת בקדושתיה קאי ולא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בקרא ואין איסורו שוה בכל והמפרשים חולקים בזה יש מי שפירש שהוא מותר אפילו בממזרת וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ובעל המאור אוסרו בגיורת כשהוא כהן וכסברא דרבא קמייתא דדחי לפשיטותא דרב ששת ע"כ והרי"ף השמיט בעיא זו ומאי דאיתמר עלה ומשמע לכאורה דכבעל המאור ס"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר וכו' לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מדאורייתא עלה על דעתו שאי אפשר להתיר פצוע דכא בנתינה אלא מדרשא דהאי קרא וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהרמב"ם סובר דנתיני' אינם אסורים אלא מדרבנן וא"כ אין בתינה מותרת מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה וכ"כ הוא עצמו ז"ל בהדיא בפי"ו מהא"ב וז"ל ואפי' נתינה או אחת מן הספיקות מותרת לו הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ: כתב רבינו ירוחם בנכ"ג ח"ד נראה דמאחר דעכשיו עשאום עכום גמורים דבין כהן בין ישראל אסורים בנתינה אפילו שהם פצוע דכא וכרות שפכה עכ"ל ואין דבריו מכוונים ולשון דעשאום כעכו"ם גמורים לא אשכחן גבי נתינים אלא גבי כותים וגבי נתינים לא אמרו אלא דדוד גזר עלייהו וברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה בתר גזירה דדוד איתניא ואפ"ה שריא:
ד סָעִיף א ואי זהו פצוע דכא כל שנפצע הגיד כו' משנה שם (דף ע.) איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפילו אחת מהם וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ובגמרא (ד' עה:) ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפילו אחד מהם ואפי' נקבו ואפי' נמוקו ואפי'. חסרו אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן פצוע בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו בצים בין שנפצעו חוטי ביצים דך בין שנידך הגיד בין שנידכו ביצים בין שנידכו חוטי ביצים כרות בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי בצים ופרש"י נפצעו כמו פצע מכת חרב וסכין נמוקו מחמת מכה נמוקו והוקטנו מאליהן ואפילו חסרו כל שהו: וכתב נ"י נקבו פרשו בו נקב שאין בו חסרון דהיינו סתם נקב והיינו דלבתר הכי קתני חסרו ומיהו כתבו בתוספות דדוקא מפולש דהיינו סתם נקב וכ"כ בספר המצות ל' הריטב"א ז"ל עכ"ל וכ"כ המרדכי וכתב נ"י עוד חסרו אפילו כל שהוא ולאו מעצמן קאמר אלא קאי אנמוקו כלומר שמחמת מכה או מעוך נמוקו והוקטנו מאליהן וגרסינן תו התם א"ר יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר ומייתי לה מקראי ופירש"י בידי שמים על ידי רעמים וברד או ממעי אמו ומשמע התם מדבריו דאם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמו וכתב שכן משמע בירושלמי דליקוי ע"י חולי חשוב בידי אדם אבל הרמב"ם בפי"ו מהא"ב כתב דמחמת חולי הוי בידי שמים וכשר:
ה סָעִיף א ור"ת מכשיר אם נטלה ביצה אחת אפילו בידי אדם וכו' שם (דף עה) ת"ר איזהו פצוע דקה כל שנפצעו בצים שלו ואפי' אחת מהן וכו' א"ר ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר וכתבו התוספות כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר תימא דהא אמר מר כל שנפצעו ביציו ואפילו אחד מהן וליכא למימר דהכא בידי שמים דאם כן אפי' שניהם נמי ועוד דבידי אדם נמי הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהם ביצה אחת ומולידין ואומר ר"ת שיש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה דכשניטלה לגמרי מוליד מידי דהוי אניטל הטחול כשר' וניקב בסומכי' טרפה (חולין נה:) והא דאמרינן לקמן בין שנכרתו ביצים בין חוטי ביצים היינו דוקא שניהם אבל נכרת אחד מן הביצים כשר ואף את"ל דרבי ישמעאל לפלוגי אתא הלכתא כותיה כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה דהוי סמכי כדאמרינן בהחולץ (מב:) ובירושלמי נמי משמע דכשר אבל משמע דאין מוליד דא"ר זירא שמעתי שהלכה כרבי ישמעאל ואמר נמי שמואל התם אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו אמר רב יודן בר חנינא ובלבד של ימין אר"י שיש לפרש בתרי גווני כלו' דוקא שניטלה האחת והאחת שלימה כשירה אבל נפצעו אפילו אחת גרע טפי כדפרישית אבל יותר נראה לר"י לפרש שהם ב' תיבות ובלבד של ימין וחומרא גדולה היא זו וטוב להזהיר הרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר והרא"ש הביא כל זה בפסקיו וכתב עליו וראיתי בירושלמי ומוכח שם דרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא איירי בידי שמים וכן צריך להיות דאי בידי אדם איירי ואינו מוליד היאך יהיה כשר מי גרע מההוא גברא דאסתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים דפסול לפי שאינו מוליד אבל גמרא דידן יכול ר"ת לפרש דאיירי בידי אדם ולענין פסק הלכה אין לו ראיה מן הירושלמי והרי"ף שהביא כצורתה ולא פסק כמאן הלכה אין לעמוד על דבריו שמא הוא סבר דפליגי והלכה כרבנן או שמא סבר דלא פליגי כדפירש ר"ת והדעת נוטה דסובר דפליגי דאי סבר דלא פליגי לא היה סותם דבריו דמילתא דצריכה טעמא היא עכ"ל וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם דאין הלכה כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא שהרי סתם ולא חילק וכתב נ"י שכן דעת בעל ה"ג והרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל וז"ל ה"ה יש מפרשים שפירשו דרבי ישמעאל בחסר ביצה אחת בידי שמים היא והוא הדין לשתיהן אלא דחסר לגמרי לא שכיח ולפי פירוש זה הלכה כרבי ישמעאל דלא פליג את"ק וכן יתבאר בסמוך דבידי שמים בכל גוונא כשר ובידי אדם בכל גוונא פסול וכ"כ בה"ג וכן דעת הרמב"ן והרשב"א שלא כדברי קצת מפרשים שלא היו מכשירים ניטלה אחת לגמרי בידי אדם שלא כדעת רבינו עכ"ל:
ו סָעִיף א בראש הגיד יש בשר ובחיבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה וכולי ואותו הבשר אינו דינו כשאר הגיד שאפילו אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט על פני רוב העטרה לצד הגוף כשר שם במשנה (דף ע י) ואם נשתייר בו מן העטרה אפילו כחוט השערה כשר ומפרש בגמרא (דף עה:) מלא החוט שאמרו על פני רובה וכלפי רישא ופירש רש"י וכלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא השערה ע"פ רוב הקיפה אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט של העטרה ע"פ היקף כל הגיד כלפי קרקע פסול והרמב"ם כתב בפי"ו מהא"ב וז"ל ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנו אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר וכתב ה"ה ודוקא שמקיף החוט לכל הגיד אבל לרובו בלבד פסול כדאיתא התם ע"כ נראה שהיו גורסים בגמרא מלא החוט שאמרו על פני כולה וכן מצאתיה בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כדאיתא בנסחא דגמרות דידן ולא חשש לנסחת הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
ז סָעִיף א ומ"ש לפיכך ניקב למטה מהעטרה לצד קרקע כשר נקבה עטרה עצמה אם הנקב גדול שש"ז יוצא משם כשרואה קרי פסול ואם לאו כשר שם (דף עו.) אמר רב יהודה אמר שמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה ופי' רש"י ניקב נקב קטן שנסתם בכל שהו ואין ניכר רואין אם גדול כ"כ שאם האיש הזה נקרי נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול: היכא אי נימא למטה מעטרה וכו' דהא בראש הגיד למעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מיקרע שאין הזרע דוחק ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו:
ח סָעִיף א ומ"ש נסתם הנקב חוזר להכשירו שם ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פיסול החוזר להכשירו ופרש"י מפני שהוא שותת שמחמימות התאוה דרך הנקב יציאתו אין יורה כחץ וקי"ל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזריע:
ט סָעִיף א ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד וכו' שם (דף עה.) ניקב למטה שכנגדו למעלה מעטרה סבר רבי חייא בר אבא לאכשורי א"ל רב אסי הכי אמר אריב"ל עטרה כל שהוא מעכבת וכתבו התוספות ניקב למטה מן העטרה שכנגדו למעלה מן העטרה אומר ר"י דעל גב גיד העטרה מארכת ובתחתונו של גיד הולכת ומתקצרת לראש הגויה וקאמר ניקב למטה מן העטרה בעליונו של גיד ובנקב מפולש והוי בתחתונו של גיד למעלה מעטרה לפי שמתקצרת שם וקאמר סבר רבי חייא לאכשורה כיון דמצד אחד דהיינו בעליונו הוי למטה מעטרה ומסיק דעטרה כל שהוא מעכבת ופסול כיון דמצד אחד הוא למעלה מן העטרה ונראה דנקב מפולש בעינן דאין לומר אפילו לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפילו למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה ניקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מעטרה דהא מכשרינן בסמוך כקולמוס וכמרזב וכיון דאפילו נחתך לגמרי כשר כל שכן ניקב ע"כ: ורש"י פירש ניקב למטה מעטרה בסוף הגיד כלפי קרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף כתב המרדכי ואין נראה לר"י דשכנגדו לא משמע שניקב באלכסון ועוד כיון דניקב הגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דהא לא בעינן שיהא הנקב מעבר אל עבר אלא אף ע"פ שלא ניקב אלא מצד אחד ולמעלה מהעטרה עד חלל הגיד גובתא דשכבת זרע נראה שהוא פסול:
י סָעִיף א נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשיפוע וכו' שם אמר רב הונא כקולמוס כשר כמרזב פסול האי שליט ביה אוירא והאי לא שליט ביה אוירא ורב חסדא אמר כמרזב כשר כקולמוס פסול האי גריר והאי לא גריר אמר רבה כותיה דרב הונא מסתברא א"ל רבינא למרימר הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא והלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשר ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשריה ופירש רש"י כקולמוס כחיתוך קולמוס שמחתכין את חודו באלכסון לכתוב בה: כמרזב שנחקק כסילון ויש לו דפנות משני צדדין והחקק באמצע כמין צנור: כמרזב שליט בה אוירא הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל: כקולמוס לא שליט אוירא בתוך הגיד ומתבשל הזרע בחימום כהלכתו: ההוא עובדא דהוה כמרזב שפייה חתך הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשריה כרב הונא ע"כ וכתב הרא"ש פירש רש"י ההוא עובדא דהוה כמרזב וא"כ משמע דלית הלכתא כפיסקא דמר זוטרא דמכשר בתרווייהו והך עובדא כרבא דאמר כותיה דרב הונא מסתברא ע"כ כלומר דהא פשיטא דהלכה כהאי עובדא אי משום דמעשה רב ואי משום דמר בר רב אשי בתרא הוא והלכה כבתראי ומאחר שפרש"י דהאי עובדא הוה כמרזב ושפייה כקולמוס להכשירו אלמא כמרזב פסול כרב הונא והרמב"ם בפרק י"ו מהא"ב פסק דבין כקולמוס בין כמרזב כשר כפיסקא דמר זוטרא וצ"ל שהוא מפרש ההוא עובדא לא כמרזב היה שאילו כן היה הכשירו בלא שיפוי אלא נגע היה לו והוצרכו לחתכו וחתכו כמין קולמוס והכשירו והוא הדין אם היה חותכו כמרזב היה מכשירו אלא דחדא מינייהו עבד ולא איצטריך תלמודא למיכתב האי עובדא אלא לאפוקי מרב חסדא דפסל בכקולמוס. עיין ברבינו ירוחם נכ"ג ח"ד בדינים דשייכים לסי' זה:
יא סָעִיף א המטיל מים משני מקומות וכולי שם (דף עו.) אמר רבה בר רב הונא המטיל מים משני מקומות פסול ואסיקנא דלית הלכתא כותיה:
יב סָעִיף א נסתם מקום הזרע ויוצא במקום יציאת מי רגלים וכו' שם (דף עה:) ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא אסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי וכו' במקומה מבשלה שלא במקומה לא מבשלה פרש"י מתבשל ש"ז ונגמר להוליד ולעשות פרי. וכתב הרא"ש וע"י חולי ולקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר וכ"כ בתשובה כלל ל"ג וז"ל על מי שלא היה לו נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטול מימיו וגם אין לו כי אם ביצה אחת איכא לספוקי אם הוא מוליד או אם אינו מוליד אם הגיד חלול ועובר הזרע על פי האמה וחוזר לנקב ויוצא אז אינו יורה כחץ אלא שותת ואינו מזריע אבל אם מן הנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו נקב ואף על פי שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחביתא דאיתא בגמרא ומכל מקום אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבא בקהל דגרסינן בפרק הערל אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר ובירושלמי נמי מוכח דכשר לבא בקהל אף ע"פ שאינו מוליד וההוא עובדא דאיסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים וכולי ומסיק דפסול דשלא במקומה לא מבשלה איכא למיפרק דאיסתם בידי אדם ע"י מכה ומיהו בספר המצות מפרש סבר לאכשורי לא על האיש קאמר אלא על הבנים קאי (דינא) דצא ובדוק מאין הם דבעל האשה אינו מוליד והאיש הלזה כשר לבא בקהל עכ"ל: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח סי' צ"ד על מי שיש לו נקב בגיד מן הצד ואינו מזריע אלא דרך אותו נקב כל שמוציא זרע דרך נקב שבעטרה פסול וכופין אותו להוציא ואינו יכול לישא אלא גיורת אמנם אם הנקב אינו בגיד עצמו אלא בקרום השני של ערלה המל אותו לא פרע אלא נקב הערלה השנית ונשאר מכסה על כל העטרה וראש הגיד ומשתין דרך אותו נקב חייב לפרוע והרי הוא כאילו לא מל וחייב כרת אם אינו פורע ולענין גירושין אם אינו רוצה לפרוע אם שהתה עשר שנים כופין אותו לגרש ויתן כתובה עד כאן לשונו :
יג סָעִיף א כתב ה"ר אליעזר בניקב הגיד דפסול וכו' לאו אגברא קאי אלא אולד קאי וכו' ז"ל המרדכי בפרק הערל פירש הרא"ם בספר יראים ניקב פסול פירוש הולד הנולד מאשתו פסול וממזר הוי דדבר ברור הוא שאינו מוליד אבל האדם כשר הוי לבא בקהל שאינו אלא עקור ואינו כרות שפכה דאם הוא כרות שפכה היכי תניא נסתם כשר וזהו פיסול החוזר להכשירו דתניא בספרי פצוע דכא חוזר כרות שפכה אינו חוזר זו היה מהלכות הרופאים אבי"ה עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא דאגברא גופיה קאי וברייתא דספרי את"ל דפליגא אאידך ברייתא פשיטא דכברייתא דאיתא בתלמודא דידן נקטיה אי נמי ההיא ברייתא תברא בצדה דקתני זו היא מהלכות הרופאים אלמא לענין הלכות הרופאים מיתניא ולא הודו להם חכמי ישראל אלא ס"ל דכרות שפכה נמי חוזר וכדתניא בברייתא בגמ' דידן:
יד סָעִיף א אסור לפצוע הגיד או הבצים וכולי דברי רבינו סתומים שהביא ראיה מדכתיב ובארצכם לא תעשו ולכי זה היה לנו לומר שאין איסור זה נוהג אלא בארץ והרמב"ם בכי"ו מהח"ב כתב וז"ל אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורום בין בארץ בין בח"ל אף ע"פ שנאמר בארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום וענין הכתוב לא יעשו זאת בישראל בין בגופו בין בגוף אחרים וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום: וכתב הרב המגיד אסור להפסיד אוברי הזרע וכו' בהרבה מקומות ומהם בת"כ בביאור אין לי אלא בהמה חיה ועוף מנין תלמוד לומר בארצכם אין לי אלא בארץ בחוץ לארץ מנין ת"ל בארצכם לא תעשו בכ"מ שאתם שם ומנין אף באדם ת"ל בכם עכ"ל. ופ"ח שרצים (קי.) תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו ופרש"י לא תעשו קרי ביה לא תעשו. וכתבו התוס' ת"ל ובארצכם לא תעשו מכם קא דריש והא דאמרינן בחגיגה פ' אין דורשין (חגיגה יד:) שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו בארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו התם מארץ קא דריש כדמפרש בשאלתות דרב אחאי פרשת אמור סי' ק"ה דהא חובת הגוף הוא מה לי בארץ מה לי בח"ל הילכך האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם קא דריש כדפרישית עכ"ל ולזה נתכוון רבינו אלא שה"ל לפרש ולא לסתום:
טו סָעִיף א ואפילו המסרס אחר המסרס לוקה כגון אם אחד כרת הגיד ובא אחר וכרת הבצים או נתקן וכו' כל זה לשון הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מימרא דרבי יוחנן בפרק שמנה שרצים (שבת דף קיא) ויליף לה מקרא: כתב הרמב"ם בפרק הנזכר המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור וכתב הרב המגיד בתורת כהנים רבי יהודה אומר אין הנקבות בסירוס וכן מבואר בפרק שמנה שרצים ופי' רבינו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא מדלא תנא מותר לסרס הנקבות ולזה כתב רבינו פטור עד כאן לשונו :
טז סָעִיף א ואסור לשתות כוס של עיקרין אפילו אין מכוין אלא לרפואה וכן אסור להשקותו לבהמה ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה הסוגיא שבפרק שמנה שרצים (שבת קי:) מתבאר זה דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מחייב ושם מבואר דאסור הוא שאמרו שם לירקונה רפואה פלונית ומעקר והעמידוה דוקא באשה ובתוספתא פ"ח מיבמות האיש אינו רשאי לשתות כוס עיקרין שלא יוליד והאשה רשאי לשתות כוס עיקרין שלא תלד עד כאן לשונו וכ"מ בסוף פרק הבע"י (יבמות סה:) דאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין שלא תלד וכתב הר"ן בפרק שמנה שרצים בשם השאלתות דהא דאסור לשתות כוס של עיקרין אף על פי שאינו מכוין אלא לרפואה אע"ג דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ה"מ לענין שבת אבל בשאר מילי כרבי יהודה קיימא לן והקשו עליו בתוס' דמשמע בכמה דוכתי דליכא פלוגתא בין שבת לשאר איסורים דבכולהו קיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר והכא מ"ה אסור דהוי פסיק רישיה דודאי מעקר ואפילו לדברי הערוך פאומר דבפסיק רישא דלא ניחא ליה מודה רבי שמעון איכא למימר דה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורי דעלמא לא:
יז סָעִיף א כתב הרמב"ם הרי שכפה את האדם ושיסה בו את הכלב וכולי בפרק י"ו מהא"ב: אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל וכולי בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ.) איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' כי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ת"ש דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא דשלחו לאבוה דשמואל הכי סברי לה כרבי חידקא דאמר בני נח מצווים על הסירוס וקא עברי משום ולפני עור לא תתן מכשול סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם שם מכירה בעולם פשיטא בנו גדול כאחר דמי בנו קטן מאי רב אחי אסר ורב אשי שרי מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי ופירש רש"י ומגנחין יתהון מסרסים אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומחמת אהבת בעליהם ישראל גנבום העכו"ם שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו. מחלפי אהדדי שוורים שלהם שגנבום עכו"ם מכיריהם וסרסום וכתבו התוספות מחלפי אהדדי שלא מדעתן היו מסרסים אותם ומכל מקום היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם או משום שלא יאמרו אחרים לעכו"ם לעשות כן ויאמרו שלא מדעתנו עשו עכ"ל וכתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושינויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כרבי חידקא ליתא דהא אביי ורבא ורב אשי ומרימר ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל ולית הלכתא כר' חידקא דהא כמה תנאים פליגי עליה פרק ארבע מיתות הלכך אבוה דשמואל לא סבר כר' חידקא אלא משום דאמירה לעכו"ם קאסר ע"כ וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהא"ב וכתב נימוקי יוסף שכן הסכימו האחרונים ומכללם הרשב"א והר"ן ובפלוגתא דאביי ורבא כתב הרא"ש הלכתא כאביי דנראה לי שקבל רבא דבריו וכן דעת הרמב"ם שסתם וכתב קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ובבנו קטן פסק הרמב"ם כמאן דאסר וכתב הרב המגיד שיש מי שפסק כרב אשי וכן הם דברי רבינו כתבו הגה"מ בפרק הנזכר ישראל שיש לו שור קטן מותר ליתנו לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם ודאי יסרסנו דלפני עיור לא תתן מכשול לא שייך הכא דלא קי"ל כמ"ד בן נח מצווה על הסירוס ואמירה לעכו"ם לא שייך הכא דלא עביד רמז וגלוי דעת לסרסו מידי דהוה אעכו"ם שבא לכבות שאין צריכין לומר אל תכבה עד כאן לשונו ויש לתמוה דמ"ש מהלין תורא דגנבי ארמאי ומסרסין אותם דאיבעיא לן בפרק הפועלים ופסקו הפוסקים לאיסור ול"נ דאפשר למשרי משום דכיון דיש לעכו"ם חלק בו אמרינן עכו"ם בדנפשיה קא עביד ובכה"ג ליכא למקנם משום הערמה ובתרומת הדשן סי' רנ"ט כתב אם מותר למכור לעכו"ם תרנגולים זכרים שהוא יודע שאינו קונה אותם אלא לסרסם הא מילתא תליא בפלוגתא דסמ"ג פסק כרבי חידקא וריצב"א וכן אשירי פרק הפועלים פסק דלא כרבי חידקא ואפילו לסמ"ג יש לצדד קצת להתיר אם העכו"ם הקונה אינו מסרסו בעצמו אלא מוסרו לעבדו או לשפחתו לסרסן :
א סָעִיף א פצוע דכא כו' משנה פרק הערל ומ"ש ואפילו כהן כו' שם בעו מיניה דרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור וכו' א"ל רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי אקרי כאן לא תתחתן בם ואף ע"ג דרבא דחאה להאי פשיטותא הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא היא דאמרי ומשמע דהילכתא כרב ששת דלאו בקדושתיה קאי וכן פסק הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם תחלת פי"ו מהא"ב אבל בעל המאור כתב דמדאסיקנא בפרק הערל דנתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם איסתייעא ליה טעמא דרבא כדמעיקרא דנתינים בגיותן הוא דאסירי מדאורייתא ובגירותן משרו שרי ורבנן הוא דגזרו בהו ובכשרין הוא דגזרו אבל בפסולין כגון פצוע דכא וממזר לא גזרו והלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה אבל פ"ד כהן אסור לכתחלה בגיורת דלא איפשטא בעיין ודילמא בקדושתיה קאי ולא גמרי להו מפ"ד ישראל דהתם לא הוי טעמא דהתירא משום דלאו בקדושתיה קאי ורבינו סתם דבריו כהרא"ש והרמב"ם:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שם הואיל ופ"ד אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ועל הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ורבינו שכתב ואינו נראה וכו' דבריו תמוהין דהלא דברי הרמב"ם מפורשין דבנתינה אינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו בה בפ"ד אבל ממזרת אסורה מן התורה ונראה דסבור רבינו דלהרמב"ם נמי נתינים אסורין מן התורה בין בגיותן בין בגירותן מלאו דלא תתחתן וגזירה דמשה ויהושע ודוד אינו אלא לבניהן שיהא אסורין לעולם מדבריהם וכדפי' בסימן ד' דאי איתא דס"ל להרמב"ם דאין איסור נתינים כל עיקר ד"ת לא היה פוסק דכהן פ"ד מותר בגיורת דבסוגיא מוכח דכשהנתינה אסורה ד"ת ואפ"ה פ"ד מותר בנתינה דלאו בקדושתיה קאי פשטינן מיניה דכהן פ"ד נמי לאו בקדושתיה קאי ומותר בגיורת הא לאו הכי ליכא למיפשט מידי אלא ודאי דנתינה אסורה מן התורה ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דבפ"ד לא גזרו בו על הנתינים ה"ק דאף הנתינה שהיא אסורה לו מן התורה מותרת לו לגמרי ואפילו איסור דרבנן ליכא אפילו בנותיהן שגזר יהושע ודוד עליהן לדורות עולם אין בהם איסור לפ"ד ואפ"ה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה לדורות עולם ולאו דלא יבא ממזר קאי גם אפ"ד דאיהו נמי אזהריה רחמנא שלא ישא ממזרת דאיהו נמי הוי בכלל קהל ה' ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהנתינים אינם אסורין אלא דרבנן צריך לומר דאבניהן הנולדין להן אחר גירותן קאמר דאינן אסורין ד"ת אבל הן עצמן אסורין ד"ת כמבואר להדיא מתוך מאי שמתיר כהן פ"ד בגיורת וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב רבינו ואינו נראה וכו' וה"ק ודאי אם הוה לן מקרא אחר דדרשינן מינה דפ"ד מותר בנתינה היה אפשר לומר דקרא לא יבא ממזר אפ"ד נמי קא מזהיר כיון דליכא דרשא דקרא דפ"ד מותר בממזרת כדאיתא בנתינה אבל השתא דאין לנו להתיר פ"ד בנתינה אלא ממשמעית דלא יבא פ"ד בקהל ה' דלא קא מזהיר אלא מלבא בקהל ונתינה דלא איקרי קהל ה' שריא רחמנא ודחי ללאו דלא תתחתן ואף על גב דאפשר לפרש דלא בא הכתוב אלא להתירו בשאר גרים אבל לא בא לדחות הלאו דלא תתחתן אפ"ה סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב להתירו לפ"ד בכל מאי דלא קרינן ליה קהל ה' והלכך מותר בנתינ' ודחי ללאו דלא תתחתן השתא ודאי לפ"ז ה"ה נמי ממזרת כיון דלאו קהל ה' היא נמי שריא לפ"ד ודחה ללאו דלא יבא ממזר זאת היא דעת רבינו בהשגתו אבל אין כאן השגה דודאי סבירא ליה להרמב"ם דנתינה אינה אסורה ד"ת כל עיקר ואפ"ה כהן פ"ד מותר בגיורת וכבר טרח הרב המגיד לתת טעם לזה בדוחק עיין עליו תחלת פי"ו וראיתי מה שכתב מהרש"ל על מ"ש רבינו ואינו נראה וכו' וז"ל והראב"ד נמי השיגו וז"ל חדא דמתני' קתני ואינן אסורין אלא מלבא בקהל וממזר לאו קהל כו' ובדרך זה כתב הטור והרמב"ם כתב וכו' עד ואין חילוק ואין ספק מה שנמצא בנוסחאות הטור מקרא דלא יבא ממזר ט"ס הוא וראוי להיות לא יבא פ"ד וכו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי הוא דלדעת הרמב"ם שסובר דישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עליהן ומדאורייתא מותר כלישנא קמא דרבא א"כ ע"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מן התורה ולא אמרינן מאחר שאסור לבא בקהל ליאסר נמי בנתינה דגיורת היא היינו מכח דרשת הפסוק ולא יבא פצוע דכא בקהל ה' כי כן דרשו במשנה דפצוע דכא מותר בגיורת ונתינה נמי גיורת היא לדעתו ז"ל ומאחר דמפקינן ממשמעות לשון הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק וממזרת נמי לא איקרי קהל ויהא מותר בה הפצוע דכא מה"ט דלא איקרי קהל וכעין השגת הראב"ד ומה דנקט הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקינן גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא פצוע דכא בקהל ה' אם כן אין חילוק היינו משום דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת ואפילו רבנן לא גזרו בהן וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמן התורה מותר מכח דרשת הפסוק אם כן אין חילוק בין נתינה לממזרת וכשם דגבי נתינה לא גזרו רבנן להרמב"ם וכלישנא קמא דרבא אם כן ממזרת נמי לא שנא אבל אל תטעה כלל לומר דכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה וכו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעות דנתינה ומכת מעלת קדושת ישראל ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר ג"כ על הפ"ד מחמת קדושתו וגריעת הנתינה שהרי לדעת הרמב"ם ההיתר הוא מכח דלא גזרו עליה וכלישנא קמא דרבא ולא מכח דרשת הפסוק דלא יבא וגומר ולא היה צריך הטור לכתוב את זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה ולא אסרינן עליה מכח גריעות הפ"ד ומעלת הנתינה שהיא גיורת ומותרת לישראל מן התורה להרמב"ם ומהר"י קארו הבין מדברי הטור שכוונתו על שריותא דפ"ד שמותר בנתינה אף על פי שהוא ישראל והיא גרועה לישראל ולכן הקשה דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה עכ"ל ולא ירד לעומקו כלל עד כאן לשון מהרש"ל ושרי ליה מאריה דלא ה"ל לרבינו להשיג אהרמב"ם בסברת הרמב"ם ולומר מאחר דמפקינן מדרשת הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק ואפילו ממזרת שריא הא ודאי דחלוק גדול יש ביניהם דבממזר כתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ופצוע דכא נמי איקרי קהל הלכך אף הפצוע דכא אסור בממזרת ד"ת שהרי הוא חייב בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון ותדע שהרי ר"ת כתב דהא דממזר מותר בשפחה ואף על פי שהוא חייב בכל לאוין שבתורה ובשאר לאוין דחיתון שהרי הוא אסור בכותית היינו מדלא כתב בתורה לא תקח שפחה אלא אפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל דכיון דיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא וכדכתב הר"ן בס"פ האומר אלמא דאי לאו דאפקיה בלשון לא יהיה קדש הוה אסור גם בשפחה אף על גב דלא איקרי קהל ואם כן פצוע דכא נמי אסור בממזרת מפני לאו דלא יבא ממזר דעליו נמי קא מזהר לא יבא ממזר ולפיכך לא התיר פצוע דכא במאי דלא הוה קהל כי אם בגיורת ובנתינה דאין איסורן איסור דאורייתא להרמב"ם אבל בממזרת אסור גם הפצוע דכא מן התורה מקרא דלא יבא ממזר ואין כאן שום השגה על דברי הרמב"ם מדרשת הכתוב והראב"ד לא השיג עליו אלא מלישנא דמתניתין ומצד שאר ראיות עיין בהשגתו ריש פרק י"ו דה' ביאה אבל דברי רבינו בהשגתו אין להם מקום אלא על הדרך שכתבנו למעלה:
ג סָעִיף א ואיזהו פ"ד וכו' משנה וגמרא לשם ופי' לא יבא פ"ד וגומר היינו פצוע דבר אחד ודכא דבר אחד וכרות דבר אחד פצוע הוא ע"י חרב או סכין וה"ה ניקב ע"י קוץ כדאיתא התם ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיא סילא בבצים וכו' ומסיק דפסול. ודכא הוא דבר שנידוך ע"י אבן וכיוצא בו ואין בו נקב ולא חתוך בשר. וכרות הוא שנכרת לשנים ע"י שום דבר וקאמר רבא התם בין בגיד ובין בביצה ובין בחוטי בצים פוסל בפצוע ובדכא ובכרות:
ד סָעִיף א ומ"ש או אפילו ניקבה וכולי ברייתא שם ואפילו ניקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו ופרש"י נמוקו מחמת מכה והוקטנו מאליהם ואפילו חסרו כל שהוא עכ"ל ומשמע דנמוקו היינו חסרו ולא זו אף זו קתני לא זו נמוקו דהוקטנו ממש אלא אפילו חסרו כל שהו ומ"ה השמיט רבינו דין נמוקו דנלמד במכ"ש מחסרה כל שהוא גם הרמב"ם לא הזכירו. ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דבחוטים בעינן שנפצעו שניהם משא"כ בבצים דאפילו באחד מהן ובנתמעך כתב איפכא או הבצים או החוט ובנכרת כתב או אפילו אחת מהבצים או החוט ובגמרא משמע דדינן שוה וכך מפורש ברמב"ם פי"ו דבשלשתן פסול בביצה אחת או בחוט אחד ונראה ודאי דגם רבינו ס"ל דדיניהם שוין כדכתב הרמב"ם אלא דבנפצע נמשך אחר לשון המשנה והברייתא דתני נפצעו הביצים ואפילו אחת מהן ובחוטין לא תני בפירוש ואפילו אחת מהן. ובנתמעך לא תני בפירוש אף בבצים ואפי' אחת מהן ואי החוט דקאמר רבינו ר"ל או החוט של כל אחד מהבצים דה"ל כאילו אמר או החוטין ויותר נראה דצריך להגיה או החוטין ובנכרת אף על גב דלא תני בה בפירוש אפילו אחת מהן מ"מ כיון דלר"ת אינו פסול בנכרת אלא בנכרתו שני בצים או שני החוטים כמ"ש התוספות והרא"ש והמרדכי בשמו לפיכך דקדק רבינו וכתב תחלה דבנכרת אחת מהביצים או החוט דפסול לדעת שאר גאונים ואח"כ כתב דר"ת מכשיר וכו':
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו ע"ש פרש"י דפסול בנעשה ע"י חולי ז"ל פרש"י בידי שמים ע"י רעמים או ברק או ממעי אמו ע"כ אלא דהרא"ש כתב על פירש"י אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכן משמע בירושלמי דלקוי ע"י חולי חשוב בידי אדם עכ"ל וסבור רבינו דהכי ס"ל לרש"י כפי מה שפירש הרא"ש על פירושו וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש רש"י ומיהו אפשר דהרא"ש לא כתב כך אלא לסברתו דהכי משמע ליה בירושלמי אבל רש"י גופיה לא היה דעתו דרעמים דוקא אלא ה"ה חולי אלא דרעמים שכיחי דהכי משמע מדפירש נמוקו מחמת מכה וכו' אלמא דע"י חולי הוי בידי שמים ובפרק שני דיבמות כתב נמי וז"ל סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי. נסתרס מאיליו והוי בלאו וכו' ובפרק הערל דקאמר סריס חמה סלקא דעתך פרש"י הא סריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי הוא והא לאו חולי הוא עכ"ל משמע דע"י חולי הוי בידי שמים ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי הוא שאירע לו קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו הוא והיינו דקאמר פרק הערל דלקוי דסריס חמה דכולי גופא לא חיישינן ופרש"י לשם סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא עכ"ל ע"ש (בדף פ') והחולי דנקט רש"י הוא פי' לקוי דנקט בגמ' ותו דבהך עובדא דאיסתתום גובתא דש"ז וכו' דסבר רב ביבי לאכשורי פי' רש"י וז"ל לאכשורי שהרי אין כאן לא פצוע ולא דך ולא כרות אלמא דמפרש דע"י חולי בא ומסיק דפסול כדפי' הרא"ש אכן נראה עיקר דלא היתה דעת רש"י לפרש דע"י חולי בא דודאי ע"י אדם או ע"י קוץ או ע"י דבר אחר בא אלא דעתו לפרש מה עלה על דעת רב ביבי לאכשורי ולפיכך כתב דקס"ד דנקב כי האי אינו בכלל איסור פצוע ודך וכרות דזה מוליד הוא ומסיק במקומה מבשלת שלא במקומה אינה מבשלת וכיון שאינו מוליד אף הוא עצמו פסול משום איסור פצוע ובנ"י הביא לשון פרש"י בההיא דנמוקו ובההיא דסריס חמה והביא נמי לשון הרמב"ם ופירש עוד דההיא דחסרו כל שהוא לאו מעצמן אלא קאי אנמוקו כלומר שמחמת מכה או מעוך נמוקו והוקטנו מאליהן עכ"ל אלמא דס"ל דמעצמן ע"י חולי הוי בידי שמים וכשר דאינו פסול אלא מחמת מכה וכך פסק הסמ"ג וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה ובתשובת הרא"ש כלל ל"ג כתב נמי דההיא עובדא דגובתא דאסתתם איכא למיפרק דאיסתתם בידי אדם ע"י מכה וכדפרישית מכל הלין נראה להלכה דע"י חולי הוי בידי שמים דלא כהרא"ש בפסקיו דסברת יחיד הוא כנגד כל הני רבואת' ולקמן יתבאר בס"ד דהר"א ממי"ץ מחלק בדינים אלו:
ו סָעִיף א ור"ת מכשיר כו'. פי' דבנכרתו הביצים או חוטי הביצים כמו שרגילין הרופאים לחתוך מפני אבן עצירת השתן אינו פוסל אלא בנכרתו שניהם אבל בנכרת אחד מהן בין שנכרת החוט וע"י כך ניטלה הביצה משם ובין שלא נכרת החוט כי אם הביצה עצמה ניטלה כשר וטעמו מדחזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין אלמא דאין זה כרות שפכה וכדכתבו בתוס' פרק הערל ושאר מפרשים ע"ש ר"ת:
ז סָעִיף א ומ"ש ובלבד שהיתה שלימה כו' הוא מהירושלמי שהביאו התוס':
ח סָעִיף א ומ"ש אבל אם נפצע כו' לאו דוקא נפצע אלא ה"ה נתמעך או נכרת ואחר כך ניטלה משם פסולה דטעמא כיון דנעשה פסול שוב אין חוזר להכשירו אח"כ ולא מכשרינן אלא בנטלה תכף שנכרתה:
ט סָעִיף א ומ"ש דאין דעת רב אלפס כן כ"כ הרא"ש וכ"כ נ"י וכתב עוד דבה"ג ורמב"ן ורשב"א והרא"ה והריטב"א כולם הסכימו לסברת האלפסי והרמב"ם לאיסור מיהו נראה דהסומך על ר"ת ור"י ורבינו שמשון והראב"ד ושאר אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו ובנ"י כתב שהרא"ש תופס שיטת ר"ת מיהו בפסקי הרא"ש נראה דלא הכריע ולפיכך לא הזכיר רבינו דעת הרא"ש בזה: ומ"ש וגם שהנשארת היא של ימין עיין בתוס שכתבו וחומרא גדולה היא וכ"כ בסמ"ג אלא דאחר זה כתב וטוב להזהיר להרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ע"ש:
י סָעִיף א בראש הגיד וכו' ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר הכי משמע מפרש"י בגמ' דגרסינן ע"פ רובא וכלפי רישא ובפסקי הרא"ש כתוב ע"פ כולה וכלפי רישא ולפי דעת רבינו צריך להגיה ע"פ רובא דאל"כ מאי קאמר וכלפי רישא הלא בעינן ע"פ כולה אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מהא"ב מבואר דהיתה גירסתו ע"פ כולה ולא היה גורס כלפי רישא שהרי כתב בסתם מוקף לכל הגיד כשר אבל רבינו תופס גי' רש"י והרא"ש עיקר ולענין הלכה נקטינן כדברי ה"ר ירוחם שכתב דגרסינן ע"פ כולה וכלפי רישא ופי' דר"ל דאם נחתכה כלפי הגוף אע"פ שנשתייר מלא החוט ע"פ היקף כל הגיד כלפי הקרקע פסול וכתב עוד שהרמ"ה ורוב פוסקים כתבו ע"פ כולה ושכך מצא בתוס' פי' ז"ל אם נשתייר מן עטרה ולפנים אפילו כחוט השער סמוך לראש ומקיף את כולה כשר עכ"ל והיינו כלפי רישא דנקט בגמרא ודלא כהרמב"ם דמכשיר במוקף לכל הגיד אע"ג דלא הוי כלפי רישא:
יא סָעִיף א ומ"ש לפיכך ניקב למטה וכו' שם מימרא דשמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה ופירש"י ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחק ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו ע"כ משמע דוקא בנסתם הוא דכשר למעלה אבל בלא נסתם לא טריף למעלה מעטרה מבעטרה עצמה וז"ש רש"י שאין הזרע דוחק וכו' ר"ל שאינו דוחק להיות הנקב נקרע אלא כשיש נקב להדיא כי אז יוצא הזרע דרך הנקב אף למעלה מעטרה: וז"ל הר' ירוחם הרמ"ה כתב דוקא בעטרה עצמה דאי למעלה מעטרה אפילו נסתם פסול אבל רש"י לא פי' כך דהוא פי' כסתם כשר בכל ענין עכ"ל ויש להקשות בדברי רבינו שכתב בסתם אם אין הנקב גדול דכשר דמשמע אפילו לא נסתם ושמואל לא קאמר אלא בנסתם ואפשר דלא היה גורס ונסתם וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בסתם ניקב הגיד בעטרה עצמה כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר וכ"כ הרמב"ם בסתם ואפשר נמי דס"ל דלא נקט שמואל נסתם אלא לאורויי דאפילו נסתם פסול בנקרי ונקרע אבל אה"נ דבלא נקרי ונקרע כשר אפי' בלא נסתם דזיל בתר טעמא והכי דייק מברייתא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול החוזר להכשירו אלמא דניקב דפסול אינו אלא מפני שהוא שותת דהיינו שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב ואינו יורה כחץ כפרש"י מכלל דבאינו שותת כשר אע"פ שאינו נסתם ולפי זה אף למעלה מעטרה כשר אם אין הנקב גדול אפילו אינו נסתם מאחר שאין הש"ז יוצא משם בשעה שרואה קרי ולא קשיא א"כ אמאי לא אוקמוה להא דשמואל בלמעלה מעטרה דאיכא למימר דה"ט דבנסתם נמי קאמר שמואל והתם ודאי לא מקרע בלמעלה מעטרה שאין הזרע דוחק ומתאסף לשם כדפי' רש"י להכי אוקמוה בעטרה עצמה דהשתא ניחא בין בנסתם בין בלא נסתם כל שאילו נקרי מקרע פסול ומ"ש נסתם הנקב חוזר להכשירו ברויתא הזכרתיה בסמוך ופירושה שנסתם בענין שאין הש"ז יוצא משם כשרואה קרי:
יב סָעִיף א ניקב נקב מפולש וכו' שם ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר רבי חייא בר אבא לאכשוריה א"ל רב אסי הכי אמר רבי יהושע בן לוי עטרה כל שהוא מעכבת ופירש רש"י ניקב למטה מעטרה בסוף הגיד כלפי הקרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף עכ"ל ר"ל שניקבה השפופרת מבפנים למטה מהעטרה ויוצא הנקב באלכסון לבשר שלמעלה מהעטרה כלפי חוץ ונמצא ראש אחד מהנקב כלפי פנים למטה מהעטרה וראש אחד כלפי חוץ למעלה מהעטרה והוא הדין בהפך שראש אחד מהנקב כלפי חוץ בלמטה מהעטרה וראש אחד כלפי פנים בלמעלה מהעטרה דכיון שהנקב עובר דרכו על פני כל העטרה אפילו ניקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול ואף על פי שאין שני ראשי הנקב למעלה מהעטרה והתוספות הקשו על פירוש רש"י ופירשו בענין אחר ורבינו נמשך ע"פ דעת התוספות ור"ל במה שכתב ניקב נקב מפולש היינו שניקב מעבר לעבר ולאפוקי מפי' ר"ח שהובא במרדכי דמפרש דאפילו לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפילו למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מהעטרה ונראה מדברי המרדכי לשם שהסכים ר"י לפירושו אבל דעת התוספות דר"י חולק אפירוש ר"ח ודוקא בניקב מעבר לעבר הוא דפסול וכן מבואר בספר האגודה וכך סתם רבינו דבריו כדעת התוספות בשם ר"י ויש להקשות דמשמע לפי זה דאם הנקב למעלה מן העטרה לגמרי בענין שבעליונו של גיד נמי הוה למעלה מן העטרה פסול אפי' אינו מפולש מעבר אל עבר אלא דניקב עד חלל השפופרת בלבד וכדין סתם נקב שבתלמוד ניקבו הדקין ניקבה המרה דכולן בניקב לחללו הוי מפולש אף על פי שאינו מעבר אל עבר ואם כן קשיא מהא דמכשרינן כקולמוס וכמרזב בלמעלה מהעטרה וכיון דאפילו נחתך לגמרי כשר כל שכן ניקב דמה"ט כתבו התוספות להכשיר בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד ע"ש: וברמב"ם כתוב בזה הלשון ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת עכ"ל יראה מדבריו דבניקב לא פסול אלא בניקב בעטרה עצמה אבל בניקב למעלה מעטרה כשר דכל שכן הוא מבנחתך כקולמוס וכמרזב ולדעתו ההיא דקולמוס ומרזב היינו שנגרר הבשר שלמעלה מעטרה עד שנתגלה שפופרת הש"ז והעטרה כולה קיימת אבל אם נכרת הגיד כולה כמרזב או כקולמוס פסול שהרי נכרתה העטרה שהיא למטה מן הגיד ובעינן כחוט ע"פ כולה וליכא וכ"כ הרמ"ה ופי' ההיא דקולמוס ומרזב כמ"ש הר' ירוחם משמו ע"ש והשתא בע"כ דהרמב"ם היה גורס ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בעטרה בבי"ת ולא היה גורס מעטרה במ"ם כגירסתנו אבל לגי' התוספות והרא"ש ורבינו קשה ונראה דלפי דעת רבינו דגרסינן ע"פ רובה וכלפי רישא כפירש"י וסובר דהיא ג"כ גירסת התוס' שהרי לא חילקו עליו בזה גם היא דעת הרא"ש כפי מה שכתבנו למעלה השתא לפי זה הך דקולמוס ומרזב אפי' נכרת הגיד כולה אף בעטרה עצמה כשר אם נשתייר ע"פ רובה וכלפי רישא וכ"כ הר' ירוחם להדיא לפי גירסת רש"י וא"כ שפיר יש לחלק ולומר דעדיף טפי כקולמוס וכמרזב מבניקב למעלה מעטרה לבד דאילו בקולמוס ומרזב אין שם עכבה והזרע יורה כחץ ומזריע ברחם אבל בנקב אם הוא גדול שהש"ז יוצא ממנו אז יש עיכוב ואינו יורה כחץ שחמימות התאוה יוצא דרך נקב יציאתו. ומה שכתב התוס' להוכיח דכיון דמכשרי בקולמוס ומרזב כ"ש ניקב היינו דווקא למאי דקס"ד לפרש דבניקב עד חלל הגיד לבד ואפי' למטה מעטרה פסול כיון שאם היה ניקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מעטרה וכפי' ר"ח אלמא דאפי' בלמטה מעטרה ששם הזרע יורה כחץ ואינו יוצא דרך הנקב יציאתו כדמשמע בגמרא דקאמר הוי בה רבא היכא אי למטה מהעטרה אפילו נכרת נמי וא"ה פסול ובע"כ דטעמא הוי דכיון שהוא בצד אחד למעלה מעטרה הוי בכלל כרות השתא ודאי הוה קשיא אמאי מכשרי' כקולמוס וכמרזב אעפ"י שבצד אחד הוה למעלה מעטרה אבל לפי האמת דאינו פסול בנקב אלא בלמעלה מעטרה או בעטרה עצמה ומטעם שאין הזרע יורה כחץ כיון שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב יציאתו השתא לא קשיא כלל מכקולמוס או כמרזב דהתם נחתך לגמרי ויורה כחץ שפיר ודוק היטב. ונראה דה"ה נמי אם הנקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד לבד שכנגדו למטה מהעטרה נמי פסול ומ"ש רבינו דין זה בניקב נקב מפולש לשון התלמוד נקט הכי הוה עובדא דסבר רבי חייא לאכשורי. אבל למסקנא דעטרה כל שהוא מעכבת א"כ בכל ענין מעכבת אפי' לא ניקב מעבר לעבר ואפילו שכנגדו למטה מהעטרה וכן נראה מדברי התוס' שלא כתבו דבעינן נקב מפולש אלא לאפוקי מפר"ח דאפי' בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד פסול כיון שכנגדו למעלה מהעטרה דהא ודאי ליתא דנקב מפולש בעינן אבל אם ניקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד תו לא צריכנן מעבר אל עבר אפילו אם שכנגדו למטה מהעטרה:
יג סָעִיף א נסתם מקום הזרע וכו' בפ' הערל ההוא עובדא דאיסתתם גובתא דש"ז וכו' ואסיקנא דפסול וכתב הרא"ש וע"י חולי וליקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר ורבינו סתם דבריו ע"פ דעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה דע"י חולי הוה בידי שמים אף כאן כשר ואינו פסול אלא ע"י מכה וכדלעיל:
יד סָעִיף א כתב הרא"ם בניקב הגיד דפסול וכו' כ"כ המרדכי ונימוקי יוסף משמו והרב ז"ל חולק אפירש"י בפא"ט (דף מ"ח) שפירש הא דתני ניקב פסול מפני שהוא כרות שפכה ודעת רש"י ז"ל דכיון דבניקב שותת ושופך ואינו מקלח הוי בכלל כרות שפכה ואע"פ שאין כאן כרות אלא נקב מ"מ עיקר האיסור משום דשופך והא נמי שופך הוא והרא"ם ז"ל דחה דעתו לפי ששנינו בספרי דכרות שפכה אינו חוזר וזו היא מהלכות הרופאים וברייתא תני בסתם חוזר להכשירו אלא בע"כ נקב לאו כרות הוא וב"י סתר דבריו משום דאפשר דברייתא דספרי פליגא אברייתא דתלמודא דידן וכתלמוד דידן נקטינן ולא נהירא דלמה לן למימר דפליגי כיון דאיכא לתרץ כמו שפי' הרא"ם דיש לחלק בין כרות לניקב. עוד כתב ב"י א"כ ההיא ברייתא תברא בצדה דקתני וזו היא מהלכות הרופאים משמע דלא הודו להם חכמי ישראל לרופאים מדתלי ליה ברופאים אלא דסבירא ליה דכרות שפכה נמי חוזר ויש לתמוה על דבריו דאדרבה מדזו ה' הרופאים אלמא דהכי עיקר וכה"ג פי' רש"י גופיה בפרק הערל (יבמות בדף פ') אמאי דפשטינן שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים דהכי עיקר ע"ש אלא שנ"ל ליישב דעת רש"י דאף על פי דנקב נמי איסוריה משום דשופך כמו כרות מכל מקום מקבל רפואה והא דתניא דכרות אינו חוזר אינו אלא בכרות ממש אבל נקב בעלמא יש לו רפואה ונסתם. עוד נראה דהא דקאמר הרא"ם דבנקב הולד הוא דפסול אבל איהו גופיה כשר אינו אלא בניקב על ידי חולי אבל בכרות על ידי חולי פסול דאילו בנקב בידי שמים אפילו כרות ממש כשר ואילו בניקב בידי אדם פשיטא דפסול דהוי בכלל פצוע דכא אף על פי שאינו כרות כדתניא בפצוע ואפילו ניקבו וכההיא דחרזיא סילוא בבצים אלא ודאי בניקב על ידי חולי קאמר והשתא למאי שכתבנו למעלה דנקטינן דעל ידי חולי הוי בידי שמים אם כן אף על פי דלענין פירושא דשמעתתא חולק הוא הרא"ם אשאר פוסקין מכל מקום לענין פסק דין שוין הם להכשיר בניקב שעל ידי חולי מיהו להרמב"ם ודעימיה אפילו בכרות על ידי חולי נמי כשר כדלעיל. ומכל מקום משמע דלהרא"ם כיון דכרות על ידי חולי פסול ה"ה פצוע או דכא על ידי חולי נמי פסול דמשמעות הסוגיא דדיניהם שוין אכן בסמ"ג לאוין קי"ח קי"ט הביא דברי הרא"ם שכתב וזה לשונו וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכא שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר וכו' מבואר מדבריו דאי הוה כרות הוי פסול אפילו בידי שמים דלא כשאר כל הפוסקים ואם כן לדידיה פ"ד וניקב בידי שמים כשר ואפשר דעל ידי חולי נמי כשר דהוה נמי בידי שמים אבל כרות פסול אפילו בידי שמים והכי דייק לישנא דשמואל דקאמר פ"ד בידי שמים כשר ולא קאמר פ"ד וכרות ודלא כדברי התוספות שכתבו ומסתמא הוא הדין כרות ועוד דבירושלמי משמע דהא שבעל ביצה אחד כשר בידי שמים קאמר אלמא דבנכרתו שני ביציו פסול אף בכרות בידי שמים ועיין בנימוקי יוסף ועוד מדקאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע ופירש רש"י הפצוע מעיקרו משמע ממעי אמו ובכרות איכא למימר דהא דלא קרינן הכרות משום דלא צריך להא דמדכתיב שפכה כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים תדע דהא למסקנא דממאי דבאותו מקום במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום א"כ שפכה קרא יתירה הוא ואתא לאורויי כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים כ"נ דעת הרא"ם למאי שכתב הסמ"ג אבל בספר יראים לא מצאתי מזה כלום גם במרדכי לא כתב כך ולענין מעשה צ"ע:
טו סָעִיף א אסור לפצוע הגיד או הביצים או הגידין התלויין בהם בענין שלא יולד בין באדם וכו' כתב ב"י דברי רבינו סתומין שהביא ראייה מדכתיב ובארצכם לא תעשו ולפ"ז היה לנו לומר שאין זה נוהג אלא בארץ וכו' עכ"ל ולפי ע"ד נראה דלא בא רבינו אלא לפרש שעובר בלאו לפי שאין הלאו מפורש בתורה אלא שדרשו רז"ל כך בת"כ פ"ז מדסמכינן קראי ולא רצה להאריך היאך דרשו מפסוק זה כל מיני סירוס ובפ"ח שרצים מבוארים כל חלוקי דינים שכתב רבינו כאן ע"ש (דף ק"י:):
טז סָעִיף א ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד כלומר לא מיבעיא דלרפואה שרי אלא אפילו אינו לרפואה אלא כדי שלא תלד נמי שרי ומשמע ודאי דה"ה אחר שרי להשקות את האשה כדי שלא תלד ומשמע נמי דלא שרי אפילו לכתחילה אלא בדאית לה צער לידה דומיא דדביתהו דרבי חייא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה:) דהתיר לה רבי חייא לכתחילה אבל בלית לה צער לידה טפי משאר נשים דעלמא אסור בין היא עצמה ובין אחר וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהא"ב דהמסרס את הנקבה בין באדם ובין בשאר מינים פטור ומשמע פטור אבל אסור ואיהו גופיה כתב שם דאשה מותרת לשתות כדי שלא תלד ודוחק לומר דמחלק בין האשה עצמה לאחר דאם אסור לאחר לה נמי אסור ואם שרי לאשה לאחר נמי שרי והכי משמע להדיא מלישנא דסמ"ג לאוין ק"כ שכתב בפ"ח שרצים מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר עכ"ל אלמא להדיא דמדבר באחר המשקה וקאמר דנקיבה מותר ואין לחלק דהמשקה לנקיבה מותר אבל המסרס לנקב' בידים איסורא הוא דאיכא דבפ"ח שרצים איתא להדיא דלא שייך סירוס בנקבה אלא ע"י השקאת סם כדכתבו התוספות לשם אבל למאי דפי' ניחא דלא אמר הרמב"ם במסרס הנקבה דפטור אבל אסור אלא במסרס אותה שלא לצורך הצלת סכנה מקושי לידה אבל לצורך שלא תלד בקושי כדביתהו דרבי חייא שרי בין היא עצמה בין אחר ואצ"ל דלצורך רפואה דשרי באשה:
א סָעִיף א במ"מ פי"ו דא"ב כתב דיש אוסרין כהן פצוע דכא בגיורת וכן מצאתי כתוב בהגה"ת אלפסי פרק הערל בשם ר"י א"ז:
ב סָעִיף א במ"מ פי"ו דא"ב כתוב דכן דעת הראב"ד והרשב"א:
ג וכן כתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה:
ד וכתב בהג"הת מיימון פרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה ובמרדכי פרק ח' שרצים ומ"מ מותר לאכלו מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עכ"ל:
ה סָעִיף א בהגהת אלפסי פרק במה בהמה דמותר לתת טבעת לבהמה כדי שלא יעלה עליה זכר ולא מקרי סרוס דהא אמרו שבת (קי.) דמותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמיסתרס ע"י כך וכן אמרו (שבת נב) האילים יוצאים לבובות דהיינו שקושרין עור על זכרותם שלא יעלו על הנקיבות ש"מ דכל שאינו עושה מעשה באיברי הזרע שרי:
ו דלא כהראב"ד דמיקל בדבר.
ז משמע דוקא משום איסור סרוס איכא אבל משום צער ב"ח ליכא וכ"כ מהרא"י סימן ק"ה דכל דבר הצריך לאדם יכול לעשות בבהמה וחיה וכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אך שהעולם נמנעים ונזהרין משום דנראה להם כאכזריות וכ"כ באו"ה סימן נ"ט דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר צורך לית בה משום צער ב"ח:
א סָעִיף א ומותרים בגיורת ומשוחררת דכתיב לא יבא פצוע דכא בקהל ה' יצא גיורת ומשוחררת שאינם קהל דקהל גרים אינם קהל:
ב סָעִיף א ואפי' כהן פצוע דכא דלאו בקדושתיה קאי וקמ"ל דמותר בגיורת אף דכהן אסור בה משום זונה כמ"ש בסי' מ"ד:
ג סָעִיף א וכן מותרים בנתינה פי' פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בנתינה:
ד סָעִיף א אלא בנתינה ובספיקו' וכ"ש בגיורת ומשוחררת כ"פ) דהואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתיני' ולא על הספיקו' אבל אסור בממזרת ודאי' שהרי איסור מן התורה עכ"ל הרמב"ם ז"ל (וכ' ה"ה דמה שאסור בממזרת משום דלאו דממזר מפורש בתורה וגם איסורו שוה בכל ולכן אפי' פצוע דכא בקדושתיה קאי ואע"ג דגיורת אסורה לכהן משום לאו דזונה ואפ"ה מותר פצוע כהן בגיורת מ"מ אינו מפורש הלאו בהדיא בקרא וגם און איסורו שוה בכל כ"פ).
ה סָעִיף א ואינו נראה דהא דשרי בנתינה כו' עד"ר:
ו סָעִיף א כל שנפצע הגיד כו' זהו פי' של פצוע שנקט הפסוק:
ז סָעִיף א וכן אם נתמעך כו' זהו לשון של דכא הכתוב בפסוק:
ח סָעִיף א או שנכרת הגיד זהו לשון של כרות שפכה:
ט סָעִיף א או אפילו ניקב פי' (נקב מפולש ב"י בשם נ"י כ"פ) בלא חסרון דאל"כ היינו חסרה כ"ש:
י סָעִיף א או שנעשה בידי שמים התם בהערל יליף לה מקרא דבידי שמים כשר דכתיב פ"ד ולא כתב הפצוע (דאז הוי משמע הפצוע מעיקרא ממעי אמו רש"י כ"פ) ע"ש [ע"ה:] במתניתא תני נאמר לא יבא פצוע ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם כ"פ:
יא סָעִיף א ור"ת מכשיר כו' פי' וא"ל דהא אפילו נפצעה או נתמעך פסול וכ"ש כשניטל כולה די"ל דמכאיב טפי בנפצע או בנתמעך מבניטל וכעין זה מצינו בטחול דניטל כולה כשר ובניקב בסומכי' טריפה וכן בכולה ותו' וב"י הביאו:
יב סָעִיף א ובלבד שהיתה שלימה קודם שנטלה דאל"כ איך תשכח נפצע בביצה דפסול ועיין בי"ד ס"ס נ"ו דכתב רבינו בשם הרמב"ן דאם נטלו צומות הגידין ונטרפה וחתך אח"כ הרגל למעלה מהן דכשר ע"ש ולפ"ז אפשר דה"נ כשר אבל מסיק וכ' שם דהרא"ש תמה עליו ע"ש והשתא א"ש דסיים רבינו וכ' אבל אם נפצע ואח"כ ניטל פסול ולא כתב נמי אבל אם היא שלימה כו' משום דבא ללמדינו בזה דאע"ג דאח"כ ניטל והו"א דפסול החוזר להכשירו הוא קמ"ל. ועוד דנקט דבר והפוכו זה דבור אינו מיושב היכן מצינו פצוע דכא לר"ת ולא רצה לכתוב דמיירי בניטל של ימין דמדסתם התורה וכ' פצוע דכא אינו משמע דבשלימין איירי דוקא. ועוד י"ל פצוע משמע דנפצע ולא שניטל:
יג סָעִיף א יש בשר ז"ל המשנה ר"פ הערל כרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר פירש"י שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה עכ"ל ומפרש בגמרא מלא חוט שאמרו ע"פ רובא וכלפי רישא ופרש"י וכלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא שערה ע"פ רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט של העטרה על פני היקף כל הגיד כלפי הקרקע פסול וכן פי' ג"כ רבינו ולזה כ' ולא נשאר אלא חוט על פני רוב העטרה לצד הגוף וצריכין לומר שהעטרה היא רוחב קצת אלא שלא נתבאר שיעור רחבה (ועבי"ד שם מבואר כל דברי רבינו יפה ע"פ סוגית הגמרא ורש"י ותוס' ע"ש שמצאתי אותו פשוט כ' בקונטרס מיוחד והעתקתי לתוך הספר לדרישה כ"פ):
יד סָעִיף א לפיכך ניקב למטה מעטרה פי' בעליונו של גיד קודם שמתחיל גובה הבשר שהוא התחלת עטרה וניקב עד החלל ואע"ג דאם היה הנקב מפולש מב' צדדים היה הנקב בתחתיתו למעלה מהעטרה אפ"ה השתא דלא ניקב נקב מפולש כשר דלא גרע משאם היה נחתך כקולמס דמכשירינן בסמוך:
טו סָעִיף א לצד הקרקע ר"ל למטה מהעטרה וזהו לצד הקרקע:
טז סָעִיף א ניקב נקב בעטרה עצמה כו' פי' אפי' מצא באיזה צד שיהיה בעליונו או בתחתיתו פסול משום שהוא שותת מחמימות התאוה דרך הנקב יציאתו ואין יורה כחץ וקי"ל זרע שאינו יורה כחץ אינו מזריע:
יז סָעִיף א ניקב נקב מפולש בראש הגיד כו' פסול הואיל שבתחתיתו של גיד הוא למעלה מהעטרה וכבר נתבאר שאם נקב עם החלל בין בעליונו או בתחתיתו הוא פסול. ולא הוי צריך רבינו למימר האי דינא אלא ללמדינו הדיוק הא אם הנקב הוא ג"כ לצד מטה בריש הגיד למטה מהעטרה דכשר אע"פ שהוא נקב מפולש וק"ל:
יח סָעִיף א נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשיפוע כקולמס פרש"י כשיתוך קולמס שמחתכין את חודו באלכסון. ומ"ש למעלה מהעטרה ר"ל שחתך בעליונו של גיד בשפוע ומתחיל בהתחלת העטרה ומשפע ויורד לצד הקרקע וחותך כל הבשר בעומק עד שנוגע חתוכו תמיד בעטרה שהרי העטרה עולה מלמטה למעלה כשפוע אבל לא חותך כלום בעטרה עצמה:
יט סָעִיף א כשר דלא שליט אוירא בתוך הגיד ומתבשל הזרע בחמום כהלכתו משא"כ כמרזב דאויר נכנס בתוך הגיד ואין הזרע מתבשל בו:
כ סָעִיף א כמרזב שנחקק כסילון ויש לו דפנות משני צדדין והחקק באמצע כמין צנור:
כא סָעִיף א אם הוא ממעי אמו ממילא כשר דלא גרע מפצוע דכא גמור דכשר ממעי אמו:
כב סָעִיף א ואם הוא ע"י חולי כו' זהו לדעת רש"י והרא"ש אבל לדעת הרמב"ם שמכשיר לעיל פצוע דכא ע"י חולי ה"ה דמכשיר ג"כ כאן:
כג סָעִיף א וכן בנסתם מקום הזרע פי' ויוצא במקום יציאת מי רגלים דבסמוך:
כד סָעִיף א הנולד לו פי' מאשתו:
כה סָעִיף א דלאו כרות שפכה ואינו אלא עקר בעלמא.
כו סָעִיף א ובארצכם לא תעשו ע' בדרישה:
כז סָעִיף א ואפי' המסרס אחר המסרס לוקה כו' מדכתיב לא תעשון ל' רבים קדריש:
כח סָעִיף א אפי' אין מכוון אלא לרפואה אע"ג דדבר שאין מתכוין מותר הכא פסיק רישא הוא דודאי מעקר אסור ואפי' לדברי הערוך דמפרש דבפסיק רישא דלא ניחא ליה מודה ר"ש דמותר א"ל ה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורא דעלמא לא:
כט סָעִיף א וכן אסור להשקותו לבהמה פי' אפי' אין מכוין אלא לרפואה אסור כמו באדם אבל אינו חייב מלקות בין באדם בין בבהמה הואיל דאינו מסרס ועושה מעשה בידים וכ"ה במיימוני:
ל סָעִיף א ואשה מותרת לשתותה וה"ה נקבה של בהמה מותר להשקותה דאיסור של סרוס אין שייך אלא בזכרים (דאשה אינה מצווה על פו"ר אינה מצוה ג"כ על הסרוס אבל איסור מיהא איכא דהא לא לתוהו בראה ודוקא סירוס אבל להשקות כוס של עיקרין מותר לנקבה לכתחלה כיון דבזכרים אינו אלא איסור ועד"ר כ"פ) וכן ברמב"ם ע"ש.
לא סָעִיף א הרי שכפה לשון אליהו כופתו:
לב סָעִיף א אסור לומר לכותי לסרס כו' דב"נ מצווין על הסירוס וקעבר על לפני עור לא תתן מכשול (ובהג"א פי"ו כ' דלא קיי"ל ב"נ מצווה על הסירום והכא הטעם משום אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת שאסור משום שבות כ"פ):
לג סָעִיף א וקונסין אותו למכרו לאחר וא"ת מ"ש מהרבעת בהמה דאסור לומר לכותי שירבע מין על שא"מ ואם עבר לא קנסינן אותו למוכרו והנולד מהן מותר לקיימה י"ל דדוקא בסרוס דבהמה המסורסת הולכת לפנינו ויהי' נהנה במה שאסרה עליו התורה לכך קנסוהו משא"כ בהמה הנרבעת דלאחר ההרבעה אין ניכר בה שום איסור ואי משום הולד י"ל כיון דנתגדל במעי אמו מאליו ויש לו חיות בפ"ע לא קנסוהו כו':
לד סָעִיף א לבנו קטן רבותא הוא אפי' לבנו קטן דברשותו הוא (והרמב"ם כ' אפילו לבנו גדול אבל לבנו קטן אינו מוכרהולא נותנה לו כ"פ):
לה סָעִיף א אף לחרישה אע"ג שיש לו הנאה מסירוס שעכשיו הוא יפה לחרישה מקודם הסירוס:
א סָעִיף א ואינו נראה דהא דשרי בנתינים כו'. לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מה"ת עלה על דעתו שא"א להתיר פצוע דכא בנתינה אלא מדרשא דהאי קרא וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהרמב"ם סובר שהנתינים אינם אסורים אלא מדרבנן וא"כ אין נתינים מותרים מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליהם עכ"ל ב"י וז"ל מ"ו רש"ל וראב"ד נמי השיגו להרמב"ם וז"ל חדא דמתניתין קתני ואין אסורין אלא לבא בקהל ה' וממזרת לאו קהל ה' הוא כו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי דלדעת הרמב"ם שסובר שישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עלי' דמדאורייתא מותרים דגרים נינהו כל"ק דרבא א"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מה"ת ולא אמרי' מאחר שאסור לבא בקהל לאסור נמי בנתינה דגיורת הוא היינו מדרשת הפסוק לא יבא בקהל כו' כי כן דרשו במשנה להדיא דפצוע דכא מותר בגיורת מכח זה הפסוק ונתינה נמי גיורת הוא לדעתו ז"ל. ומאחר דמפקי' ממשמעות הפסוק דכל דלאו קהל הוא מותר בה הפצוע דכא מה"ט נמי מותר בממזרת דלא מקרי קהל. וכעין השגת הראב"ד ז"ל דלעיל. ומ"ש הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקי' גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא א"כ אין חילוק (די"ל דנקט נתינה משום דקאי אדברי הרמב"ם דכתב בנתינה מותר ובממזרת כתב אסור. ועוד משום) דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת. ואפילו מדרבנן לא גזרו עליה. וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמדאורייתא מותר בנתינה מכח דרשת הפסוק א"כ אין חילוק בין נתינה לממזרת. וכשם שגבי נתינה לא גזרו ביה רבנן לדעת הרמב"ם וכל"ק דרבא. א"כ ממזר נמי ל"ש. אבל לא תטעה כלל שכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה כו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעותא ומכח מעלת קדושת ישראל. ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר הנתינה על פ"ד מחמת קדושתן וגריעת הנתינה שכבר נתבאר שלדעת הרמב"ם היא מכח דלא גזרו עליה וכל"ק דרבא ולא מכח דרשת דלא יבא כו'. ולא היה צריך לכתוב הטור זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה שלא אסרה עליה מכח גריעותא דפצוע דכא ומעלת הנתינה שהיא גיורת. ומותרת לישראל מן התורה לדעת הרמב"ם. והב"י הבין דברי הטור שכוונתו על שריותא דפצוע דכא שמותר בנתינה אע"פ שהוא ישראל והיא גרוע שאסורה לישראל. ולכן הק' דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה ובודאי לא ירד לעומקו כלל עכ"ל רש"ל:
ב סָעִיף א בראש הגיד יש בשר כו'. מקור דינים הללו הוא מהמשנה דר"פ הערל ומהגמרא שם [עה:] וגם פי' של העטרה שכתב רבינו הוא ע"פ פרש"י ותוס' שלשם ומפני שיש בו מהקושי' מכמה קושיות שיש לעורר בדינים הנ"ל גם בפי' העטרה שכתב לא ביאר דבריו כל הצורך וקצת נראה דבריו כסותרין זא"ז לכן נקדים ונציע לפנינו סוגית הגמ' ונכתוב מה שיש להתעורר בה וכאשר יבואר הגמרא יובן ג"כ דברי רבינו. בפרט כי מצאתי שכתב ב"י בי"ד סי' רס"ד בד"ה יש ציצין המעכבים כו' ז"ל והנה בהיות ספרד על תלה נסתפקו להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו בשר והגיד כי נמצא המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן וראיתי קונטרס מחכם אחד שכתב אז ע"ז והכריע דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו עכ"ל. לכן אמרתי לחוות דעתי גם אני ע"פ דקדוק סוגית הגמרא ומה' מענה לשון בר"פ הערל (יבמות ע.) במשנה שנינו כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מהעטרה אפי' כחוט השערה כשר עכ"ל ופרש"י ואם נשתייר מהעטרה שנכרת מהעטרה ואילך כשר דהתם בשרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף. עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה עכ"ל רש"י בדפוס הגמרא שבידינו וברש"י הנדפס סביב הרי"ף נדפס שם בלשון אחר ז"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ממנו ושופע ויורד עד סופה עכ"ל וכן הגיה חכמת שלמה לשון רש"י בגמרא ע"ש. ובגמרא שם [עה:] גרסינן ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חייא ב"א לאכשורי א"ל ר' אסי הכי אמר ריב"ל עטרה כ"ש מעכבת. ופרש"י ניקב למטה מהעטרה בסוף הגיד והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף: לאכשורי הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה דכל למטה מעטרה בשרא בעלמא הוא כדקתני מתני' אם נשתייר מלא חוט כשר. עטרה שורה גבוה המקפת סביבות הגיד. כל שהוא כיון שהנקב עובר דרך ע"פ כל העטרה אפי' ניקב כ"ש מעכבת תולדתו ופסול עכ"ל רש"י והתוס' פרשו ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע"א וע"ד שכתב רבינו הטור ע"ש. וגרסי' תו שם אפסקא דמשנה דקתני ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה כשר. יתיב רבינא וקמיבעיא ליה מלא חוט שאמרו ע"פ כולו או ע"פ רובו א"ל רבא תוספאה לרבינא מלא חוט ע"פ רובו וכלפי רישא ופרש"י כלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא השערה ע"פ רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול עכ"ל. תו גרסי' שם א"ר הונא כקולמס כשרה כמרזב פסולה האי שליט בה אוירא והאי לא שליט בה אוירא. פי' כקולמס וכמרזב כבר כתב רבינו. האי שליט בה אוירא פרש"י כמרזב הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל. וקאמר שם רבא וכוותיה דר"ה מסתברא כו' עד רבינא א' משמיה דר"פ הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה ומסיק שם דלמעלה מעטרה איירי דאי למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי. והנה הרמב"ם פ' הלכה כרבינא משמיה דר"פ והכשיר נמי בנחתך כמרזב. ורש"י והרא"ש פסקו לחומרא כר"ה ורבא ועוד מייתי הגמרא עובדא ממר בר רב אשי דמשמע מינה דס"ל כר"ה וכמ"ש הרא"ש. תו גרסי' שם [ריש עו.] א"ר יהודה א"ש ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול (פי' אילו ראה קרי יצא דרך הנקב ונקרע מה שנסתם. כ"פ) ואם לאו כשר. הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה. ופרש"י ניקב נקב קטן ונסתם בכ"ש ואין ניכר רואין אם גדול כ"כ שאם האיש הזה נקרי ואז נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול. בעטרה עצמה ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמא דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו עכ"ל רש"י והנה כפי משמעות ל' המשנה וגמרא משמע לכאורה דמ"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה דר"ל שנחתך גובה הבשר שע"פ מילה מלמעלה ונחתך ג"כ שורת בשר המקפת סביב הגיד בשיפוע מלמעלה למטה ולא נשאר מאותו שורת בשר כ"א כחוט השערה ע"פ רובא לצד שכנגד הגוף וככלות הרוב ממנה אע"פ שנחתך משם ולמטה כולו כשר כמסקנת הגמרא דמסיק דברובה וכלפי רישא סגי. וכן שמעתי מכמה חכמים ורבנים שמפרשים כן ולע"ד ז"א מכמה הוכחות וראיות חדא דא"כ זהו כקולמס הנזכר בגמרא שפליגי בה ר"ה ורב חסדא וקשיא לר"ח שפסל בקולמס האיך פ' נגד סתם משנה שמכשיר בנשתייר מעטרה כחוט השערה ולפי פי' הנ"ל כבר כתבתי דר"ל שנחתך מלמעלה בתוך שורת הבשר המקיפו והולך החתך בשיפוע כפי שיפוע הילוך אותו שורת בשר המקפת הגיד מלמעלה דהיינו לצד הגוף למטה לצד הסמוך לקרקע ולא נשאר מאותו שורת בשר המקיף אלא כחוט השערה כשר והיינו כקולמוס. וגם ר"ה ורבא מאי אתא לאשמעינן בה כשר כקולמס הלא מתני' היא. השנית דכיון דמסיק הגמרא דהא דמכשירין כקולמס וכמרזב מיירי אפילו בלמעלה מעטרה וקשה האיך מכשירים למעלה מעטרה הא כבר נתבאר הסכמת הגמ' דעטרה כ"ש מעכבת ובחיתוך כקולמס וכמרזב היא שמחתך מלמעלה לצד מטה וא"כ כחתך ג"כ העטרה שלצד מעלה ואפי' לפי מאי דמסיק הגמרא דברובא סגי מ"מ מסיק וקאמר ג"כ שאותו הרוב צריך להיות שלם נגד ראשו דהיינו לצד הגוף. השלישית לפ"מ דמסיק הגמרא דברוב סגי ור"ל דבמיעוט הנשאר אפי' לא נשתייר אפי' כחוט השערה אלא נחתך כולו כשר וקשה דזה ג"כ כבר אמרם לפני זה דעטרה כ"ש מעכבת. ואין ליישב ולומר דמ"ש עטרה כ"ש מעכבת לא קאי אכל העטרה אלא ארוב העטרה שכלפי רישא דאאותו רוב העטרה הקפידו להיות שלם ומיעוט הנשאר נחשב כבשר בעלמא ואין שם עטרה עליו דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש בפרט שרש"י ותוס' כתבו שהעטרה מקפת כל הגיד בשיפוע ולפי הנ"ל אין בתחתיתו שם עטרה עליו. גם ל' הגמרא דקמיבעיא לה ע"פ כולו או רובו לא הול"ל ל' ע"פ כיון דמיירי שנחתך כל גוף עיקר העטרה סביב ולא נשאר ממנה אלא כחוט השערה אלא הול"ל מלא חוט שאמרו דרך כולו או רובו. הרביעית מ"ש רש"י וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן עטרה ע"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי הקרקע פסול. ולפי פי' הנ"ל דע"פ כולו ר"ל בהיקף שיפוע מלמעלה למטה וא"כ אם נחתך כלפי גוף תו א"א להקיף כל הגיד ולמה כתב שנשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ כל הגיד וא"ת שרש"י שם במ"ש היקף כל הגיד אינו ר"ל היקף שיפוע העטרה אלא ר"ל היקף ישר שמסבב לצד קרקע ששם נשאר שלם כמין טבעת קשה מאן דכר שמיה של אותו היקף אי אתא רש"י לאשמעי' בזה דמהיכי תיתי להתיר טפי משום אותו היקף דלא איירי ביה כלל. עוד יש לדקדק מל' הגמרא והמפרשים ותוס' ואזכרהו אחר שאחווה את דעתי הקלושה מה שנ"ל בפי' חוט המקיף ע"פ כולו או ע"פ רובו. ואומר שמ"ש חכמי משנה והגמרא מחוט המקיף ר"ל חוט מקיף מסוף עטרה של צד הקרקע ששם נשתייר חוט מקיף הגיד בהיקף ישר כמין טבעת כי ידוע ע"פ המשמוש וגם ע"פ פרש"י והתוס' שהעטרה זו למעלה בגב הגיד מארכת לצד הגוף וניכר שם גובה בשר ע"פ המילה ואותו גובה משפע ג"כ לצד תחתית הגיד ובסמוך לסוף הגיד באין שני קצות הבשר מאותו גבוה זא"ז וניכר שם גובה הבשר ומשם ולמעלה לצד הגוף לא ניכר בתחתית הגיד שום גובה נמצא שבתחתית הגיד אין שם עטרה עליו אלא אותו קצת גובה בשר במקום הקצוות שנסמכים יחד. ומשם ולמטה בשר בעלמא ושם הן למעלה הן למטה אין שם עטרה עליו. וע"פ זה יתיישב הכל דמ"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה כשר ר"ל מסוף כלפי הקרקע ואדלעיל מיניה קאי דקאמר נכרת הגיד פסול ואותו כריתה פשיטא דר"ל שנכרת בחיתוך ישר וע"ז קאמר דאם נכרת הגיד סמוך לראש הגיד בחיתוך ישר רק שנשתייר מסוף העטרה מלא חוט כשר. ונקוט האי כללא בידך דעטרה כ"ש מעכבת הן לצד מעלה הן לצד מטה אלא שלא בעינן שישתייר כל העטרה אלא אם נשתייר ממנו כחוט סביב סגי ומש"ה בעי' שישתייר ג"כ מן העטרה הניכרת סמוך לקרקע במקום שנסמכים הקצוות יחד וכמ"ש ולא בעי' שישתייר אותו גובה כולו אלא אף אם נחתך ממנו ולא נשתייר ממנו אלא כחוט השערה סגי בהכי. ובגמרא איבעיא לה אאותו חוט שבעינן שישתייר לצד הקרקע אי בעינן שישתייר בהיקף ישר ע"פ כולו כמו טבעת המקיף או ע"פ רובו. והשיבו לו דברובו סגי וכלפי רישא ור"ל אותו היקף גובה בשר הניכר בסוף הגיד הוא רחב דרך משל כמו ג' חוטין ובעי' שישתייר שלם אותו חוט שכלפי הראש ר"ל לצד הגוף. והשתא א"ש מ"ש רש"י הא אם נחתך אותו חוט שסמוך לגוף אפילו נשתיירו החוטין שלמטה ממנו לצד הקרקע מאותו גובה בשר של ימין וגם מקיפין כל הגיד אפ"ה פסול. ומ"ש רש"י ונשתייר מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד משום דס"ל דכל גובה בשר נקרא העטרה וכמ"ש וכמו שאוכיח עוד מלשונו וגם על מ"ש הטור. ולפמ"ש שהמשנה שסתם וקאמר אם נשתייר מהעטרה כו' ר"ל מסוף העטרה א"ש נמי מ"ש שם בגמ' אחיתוך כקולמס וכמרזב דכשר דמיירי אפי' בלמעלה מהעטרה דר"ל למעלה מסוף העטרה של תחתית הגיד דאיירו מיניה המשנה ומ"מ החיתוך כקולמס בגב הגיד מיירי ושם לא חתכו למעלה מעטרה רק התחילו לחתך כקולמס או כמרזב ע"ג הגיד למטה מעט מהתחלת גובה הבשר העטרה שלמעלה ובה ניחא שם חוט השערה סגי כמו שסגי למטה וכמ"ש וחתכו משם והלאה עד למטה. תדע שפי' הגמרא כן הוא דאל"כ קשה מאי קאמר שם בגמרא ז"ל הכי אמר מר זוטרא בין כקולמס בין כמרזב כשר מיהו מיבעיא למטה מעטרה או למעלה פשיטא דלמעלה מעטרה דאס"ד למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי ופרש"י אפי' נכרת כל הגיד נמי דהתנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אע"פ שמחתך כל שמעטרה ולמטה עכ"ל. והנה אי מ"ש שם למטה ולמעלה קאי אעטרה שבעליונו של גיד מאי מוכיח דלמעלה מעטרה דאי למטה ממנו אפי' נחתך כולו נמי הא ידוע דז"א דאם למטה מעליונו של עטרה חתך ישר פסול דהא אפי' בניקב שם דזהו מ"ש בגמרא שלפני זה ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה הימנו. וכמ"ש שם התוס' והטור אלא פשיטא דלמעלה מעליונו של עטרה לא קמיבעיא ליה דהא קאמר לפני זה העטרה כ"ש מעכבת. ולא קמיבעיא ליה בהאי נחתך כקולמס וכמרזב אלא אי ר"ל למטה מעטרה של תחתונו של גיד במקום שאין שם אלא בשר או למעלה ממנו ולעולם התחלת החיתוך דוקא תחת כלות העטרה של צד עליונו של גיד לצד הגוף. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב בדין נחתך כקולמס וכמרזב שאמרו בגמרא דמיירי למעלה מעטר הכתב הוא בפירושו למטה מעטרה וכמ"ש א"ש דהגמרא דקאמר למעלה מעטרה ר"ל קאי אצד תחתית הגיד והוא למטה מהתחלת עטרה של צד גב הגיד ולענין דינא נקראת למטה מעטרה כיון דמ"מ נשאר כחוט השערה בגב הגיד לצד הגוף וק"ל. וגם ראיה לפירושו מהירושלמי דגרסינן שם [ט:] אלשון המשנה. דקתני וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפי' כחוט כשר. ז"ל ר' יוסי בשם ר' חנינא בעטרה העליונה ר' חייא בשם ר' חנינא בעטרה התחתונה ר' יושע בן לוי אמר בעטרה התחתונה תמן אמרי העשוי כמרזב כשר ר' חיילא בשם ר"י כקולמס כשר כקולמס הפוך ה"ז פסול עכ"ל הרי לפנינו דרבי חייא וריב"ל פירשו המשנה דנשתייר מהעטרה כחוט כשר ר"ל דבעינן שישתייר מהעטרה התחתונה ר"ל ממקום כלות העטרה בתחתית של גיד ור' יוסי דפי' בעטרה העליונה סבר לה כר' חייא ב"א דגמרא דילן הנ"ל דעלתה על דעתו בניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה וה"ט נמי דס"ל כיון שנשתייר בעליונו של עטרה כחוט סגי וא"ל רב אסי הכי אמר ריב"ל דפי' דבעי' נשתייר כחוט מעטרה התחתונה וגם מסיק בירושלמי בשם ר' יוחנן דכקולמס הפוך פסול נראה דר"ל דאם נחתך לצד תחתית הגיד בשיפוע כקולמס פסול וה"ט שאז נכרת שם תחתית העטרה משא"כ כשנחתך בעליונו של גיד כקולמס ומתחיל שם אחר שהניח כחוט מהעטרה וכורת שם בשפוע כלפי מטה אזי נשאר כחוט מכל העטרה סביב וכמ"ש דעטרה כ"ש מעכבת. ודוק כי זה נ"ל ברור אלא שצריכי עוד לבאר ולומר הא דאיבעיא לרבינו מלא חוט שאמרו ע"פ כולו או ע"פ רובו לא קמיבעיא ליה אלא בהכרת ראש פני הגיד כולו דבזה מצריך המשנה השתיירות חוט סביב הגיד בראשו כמו טבעת על פני כולו או לפחות ע"פ רובו לכל חד כדאי' ליה לפי גרסתם אבל אם לא נכרת כל ראש הגויה אלא נחתך כקולמס וידוע דחיתוך כקולמס אף שמחתכין בשיפוע מ"מ נשאר גם בראשו דבר מה ומכ"ש אם נחתך כמרזב דנשאר ג' צדדין אלא שבעליונו נחתך ונתגלה בהא לא בעינן שישתייר במקום כלות העטרה לצד מטה סביב בעיגול חוט מקיף ע"פ כולו או ע"פ רובו דהא פשוט דבחיתוך כקולמס למעלה מעטרה לצד מטה א"א להשתייר ע"פ כולו כחוט בעיגול סביב כמו טבעת וגם רובו קשה להמצא הואיל ונחתך בשפוע א"ו פשיטא להגמרא דלא מצריך המשנה השתיירות החוט סביב אלא בנחתך בשר ראש הגויה כולו אבל כשלא נחתך כולו קמ"ל בני אמוראי דאף דנחתך כקולמס וכמרזב כשר הואיל ועכ"פ נשאר כחוט מהעטרה ע"פ מהלכת בשיפוע סביב וכמ"ש. אבל אם לא נשאר כחוט ע"פ ההליכה של עטרה לא מיבעיא בנחתך שם כולו דפסול אלא אפילו ניקב שם פסול וכמ"ש שם ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה ממנו וכמו שפירשו התוס' והטור הנ"ל. ועוד נלע"ד להוכיח דאפילו לא ניקב נקב מפולש אלא ניקב מצד א' למעלה מהעטרה הן בגב הגיד הן בתחתיתו ג"כ פסול כיון שניקב למעלה מהעטרה או בחוט של העטרה עצמה הסמוך לגוף שבו תלוי עכוב העטרה וכן מוכח מהגמרא ומל' המרדכי והטור וכמ"ש בסמוך. ומ"ש התוס' בד"ה ניקב למטה מן העטרה שכנגדה למעלה שפסול בשם ר"י דמיירי דוקא בנקב מפולש דאל"כ קשה הא מכשרינן בסמוך בנחתך כקולמס וכמרזב ק"ו ניקב עכ"ל. ע"כ לא בכל ענין מצרכי נקב מפולש דא"כ קשה הא מסקינן בגמרא בסמוך דאם ניקב העטרה עצמה עד שאם נקרי ונקרע הנקב ונתרחב עד שהזרע יוצא פסול ושם ודאי אפילו אינו נקב מפולש ואפ"ה פסול וא"ל דשאני התם שהזרע יוצא וכאן איירי דאין הזרע יוצא דהא הראיה דמייתי התוס' מק"ו דנחתך כקולמס וכמרזב משמע דאף דהזרע יוצא אפ"ה מכשרינן כשאין הנקב מפולש. דא"ת בנחתך כקולמס וכמרזב אין נקרא שם זרע יוצא ויורה כחץ קשה מנ"ל להוכיח דאיירי בנקב מפולש דלמא איירי באינו מפולש והזרע יוצא דרך הנקב. ועוד דמסתם נקב הזרע יוצא ולא הוצרכו בסמוך הגמ' לפרשו אלא לאשמעינן דאע"פ שחזר ונסתם הנקב אפ"ה אם אינו נסתם כ"כ שבאם יראה קרי יחזור ויקרע וינקב פסול. וגם א"ל דשאני התם דמיירי דנקבה העטרה עצמה שהוא גרוע טפי מניקב למעלה מעטרה דז"א דבכל שמעתין משמע דאם בעטרה פסול כ"ש למעלה ממני. ואף שרש"י כתב שלמעלה מעטרה אין הזרע מתאסף היינו שבא לומר שגם היכי דנסתם הנקב אפי' בכ"ש שוב אין הזרע יוצא דהרי לא יקרע מכח אסיפת הזרע אבל כשיש שום נקב בעין הכל מודין דשוין הן עטרה עצמה ולמעלה ממנו. ועוד דא"כ מאי מקשה רש"י למה מוקי לה למעלה מעטרה הו"ל לתרץ דלמעלה מהעטרה בעי נקב מפולש ואם רש"י לא ס"ל האי שכתבו התוס' דבעי' נקב מפולש ולא עלתה על דעתיה מ"מ ק' אתוס' שהן היה להן לכתוב כן אקושיא דרש"י ולשנות בע"א כמ"ש כיון שיש ב' נפקותא לענין דינא. לכן נלע"ד דמ"ש התוס' דבעי' נקב מפולש לא כ"כ אלא אלשון הגמרא דבעי' לה ניקב למטה מעטרה שכנגדה למעלה מעטרה שא"א לפרשו דמיירי שניקב למטה מעטרה לחוד שזה ודאי אינו. אבל אם ניקב מצד השני בתחתית הגיד למעלה מהעטרה לחוד כ"ש דמודים התוס' דא"צ נקב מפולש והוא גרע מניקב עטרה עצמה וחזר ונסתם דבסמוך וכמ"ש וזהו שדייקו התוס' בלשונם וכתבו ז"ל דא"ל אפי' לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפי' למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד א' למעלה מהעטרה כר הרי שלא באו למעט אלא שלא נפסל מכח הנקב שבצד המעלה לחוד שהוא למטה מהעטרה. וע"ז ג"כ יתיישב ראייתם דוקא שהביאו מחיתוך קולמס ומרזב שנחתכים בגב הגיד ולמטה מעטרה וכמ"ש ודו"ק. ועוד ראיה שהרי במרדכי כתב בשם ר"י לפסול אם ניקב למעלה מעטרה בצ"א אפי' אינו מפולש וא"כ תקשה דברי ר"י אהדדי ואף שכתב המרדכי לבסוף שאפילו לא ניקב אלא בצ"א ולמטה מעטרה אם ניקב עד החלל פסול ע"ש וזהו דלא כמ"ש התוס' י"ל דזה לא כתב שם בשם ר"י אלא מסברא דנפשיה כ"כ. וגם המרדכי אינו מחליט דבריו לפסוק כן אלא כתב שם לבסוף ז"ל ואפילו אין הנקב אלא עד חלל הגיד ואינו עובר עד אחורי הגיד שאין כאן נקב למעלה מעטרה כלל אלא שכנגדו למעלה מהעטרה באחורי הגיד נוכל לפרש האבעיא עכ"ל הרי שלא כתב אלא נוכל לפרש ולא פי' כן בהחלט. וכן מוכח תחלת לשונו בקושייתו על פרש"י שכתב ז"ל ועוד כיון דניקב בגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דהא לא בעי' שיהא הנקב מעבר לעבר אלא אף ע"פ שלא ניקב אלא מצ"א ולמעלה מהעטרה עד חלל הגיד בגובתא דשכבת זרע נראה שהוא פסול כו' הרי לפנינו דלא כתב בפשיטות לפסול אלא דוקא בשניקב ע"פ הגיד למעלה מעטרה דאז מכ"ש שהוא למעלה מעטרה כנגדו בתחתית הגיד דכיון שהוא למעלה מכל העטרות מב' צדדים פשוט ליה דפסול אפי' אינו ניקב מעבר אל עבר משא"כ כשניקב למעלה ע"פ הגיד למטה מהעטרה רק שכנגדו בתחתית הגיד הוא למעלה מעטרה בזה אינו מחליט דבריו לפסול כשאינו ניקב נקב מפולש אלא כתב נוכל לפרש כן. ואדרבא ממ"ש לפני זה וז"ל תמצא כשניקבה העטרה מצ"א למעלה מעטרה ומצ"א למטה מעטרה אף שאותו מקום כנגד הנקב (ר"ל שאינו באלכסון כפרש"י אלא מפולש מעבר לעבר שכנגדו) מיבעיא ליה אי אמרינן דלא מפסל כו' הרי לפנינו דס"ל בפשיטות דהאי בעי' מיירי בניקב מעא"ע וק"ל. ועיין במרדכי דיש מגיהים ספרי המרדכי כאן וא"צ להגיה כ"א כאשר העתקתי בסמוך ודו"ק. וע"פ מה שהקדמתי יבואר כוונת רבינו באר היטב. דמ"ש ואותו הבשר אינו דינו כשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר ר"ל אותו בשר שהוא בראש הגויה שאין שם עטרה עליו כלל אפי' אם נחתך כולו כשר אם נשאר בעגול ישר כמו טבעת מן העטרה של תחתית הגיד ששם מקום כלות העטרה. ולצד הגוף דקאמר ר"ל לאפוקי אם נחתך אותו חוט מתחתית העטרה הסמוך לגוף אף שנשארים חוטים אחרים מאותו גובה מוקפים ע"פ כולה ולא מהני והיינו כדפרישית על מ"ש בגמ' וכלפי רישא. ומסיק וכתב לפיכך אם ניקב שם פשיטא דכשר כיון שאפי' אם נחתך שם כולו כשר. אבל אם ניקב בעטרה עצמה ר"ל באותו חוט הסמוך לגוף שעליו אמרו עטרה כ"ש מעכבת אם הנקב גדול ששכבת זרע יוצא מהם כשרואה קרי פסול. הרי לפנינו דלא מצריך להיות הנקב מפולש אלא כיון שניקב בעטרה עצמה אפי' מצ"א פסול וכמ"ש המרדכי וכל' הגמרא הנ"ל דאמר שמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר דמוקי לה הגמרא בניקב העטרה עצמה ואף שהגמרא כתב רבותא דאפי' נסתם פסול כל שאינו נקרי ונקרע רבינו קיצר בלשונו ומ"מ רמזה במ"ש אח"כ מיד ז"ל נסתם הנקב חוזר להכשירו דר"ל נסתם בסתימה מעלייתא דאינו חוזר ויוצא אף אם נקרי. ומ"ש אא"כ ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד כו' נראה דג"כ דוקא קאמר כשהנקב מתחיל בעליונו של גיד ושם הוא למטה מהעטרה מ"ה בעינן שיהיה נקב ג"כ מפולש נקוב לצד תחתיתו משא"כ כשהנקב מתחיל צד תחתית גיד למעלה מהעטרה דאז אף שלא ניקב צד עליונו של גיד ודאי פסול דצד עליונו אינה מעלה ומורדת כיון ששם הוא למטה מהעטרה. ומ"ש נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשפוע כקולמס כשר ר"ל למעלה מצד תחתית העטרה אבל הוא למטה מצד עליונו של עטרה וקאי אמ"ש לפני זה בנקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה הימנו וע"פ פי' הטור והתוס' הנ"ל. כן נ"ל כוונת פי' הטור. ואף שלשון הטור משמע דמחלק בין נקב גדול עד שהזרע יוצא אז בנקב אחד אף שאינו מפולש סגי משא"כ כשאין הנקב גדול כ"כ אז בעי' שיהיה מפולש. מכל מקום הלא הוכחתי מל' התוספות דלא ס"ל האי חילוקא וידוע שכל דברי רבינו על פי סברת הרא"ש והתוספות הם בנויין ועוד בלשון הגמרא עטרה כ"ש מעכבת משמע בכל ענין. והגמרא שקאמר כל שאילו נקרי ונקרע לא תליא בגדלות הנקב אלא קמשמע לן דאף על גב דנסתם מכל מקום כל שאילו יחזור ויקרע כשיראה קרי לא מחשב סתימה ופסול ודו"ק. ומ"ש רבינו בריש דבריו ז"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרע עטרה. משמעות ל' רבינו שכל הבשר המקיף לגיד נקרא עטרה ולא שורה הגבוה שבקצה אותו הבשר לחוד. וכן נ"ל לדקדק מל' רש"י הנ"ל מכמה אנפי. חדא ממ"ש לעיל שכ' בד"ה וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד. השנית ממ"ש בפי' המשנה ז"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה דמדכתב במקום המילה בגובה. ר"ל הבשר המונח על מקום המילה ומש"ה א"ש טפי נוסח שאי' ברש"י דאלפסי שצ"ל שורש בשר ור"ל כל אותו הבשר נקרא שורש והוא שרשו של סוף הבשר היוצא בסוף הגיד ואין שם גיד כלל ושורשו של אותו בשר כשורש המונח ע"ג הגיד שבמקום המילה ומ"ה הגיה כן בח"ש כנ"ל ויתיישב ל' רש"י הנ"ל שפיר מ"ש במקום המילה בגובה ושופע ויורד ר"ל שאותו בשר מתחיל בגובה המילה והולך ומושך את עצמו בשפוע שהרי אותו הבשר בגובה אינו אלא ע"ג הגיד לחוד ומשם והלאה משפע ויורד ג"כ לצד תחתית הגיד. וברש"י שבאלפס כתוב בגובה ממנו וא"ש טפי. השלישית דהרי רבינו כתב אניקב למטה מעטרה דמסיק בגמרא עטרה כ"ש מעכבת ז"ל כיון שהנקב עובר דרך ע"פ כל העטרה כו' ולשון עובר דרך ע"פ כל העטרה מוכח דס"ל דכל משך גובה הבשר נקרא עטרה ומה"נ פי' תחלה ניקב למטה מעטרה שבסוף הגיד כלפי קרקע. משום דמשמע ליה דכל שלמעלה ממנו אין שייך לומר עליה סתם למטה מהעטרה וק"ל. ונראה אף שהתוס' פירשו ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע"א יכול להיות שמודים לרש"י שכל גובה הבשר נקרא עטרה אלא שס"ל אף שנקרא עטרה כיון דלא בעי' שישתייר מהעטרה אלא כחוט כל שלמטה מאותו חוט שם מטה מעטרה עליו לענין דינא ומ"ה קאמר הגמ' ניקב למטה מעטרה ר"ל לענין דינא (וע"ל מ"ש אמ"ו ז"ל בשם נ"י שפי' על מ"ש בגמרא בדין נחתך כקולמס דמיירי למעלה מעטרה כתב הוא בפירושו למטה מעטרה דלענין דינא נקרא למטה מעטרה ע"ש כ"פ) וכן מוכח לשון רבינו שהרי פי' נמי ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה כפי' התוס' ואפ"ה כתב ז"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרא עטרה כו' משמע ומוכח מל' שם שאותו בשר שע"ג גיד נקרא עטרה. ומ"ש ואותו בשר כו' לא קאי אבשר שע"ג הגיד אלא על מה שנקרא בשר והוא הבשר שהתחיל בו שיש בשר בראש הגיד ואותו בשר אין שם עטרה עליו כלל שעטרה נקרא ע"ש שמעטר ומקיף הגיד כמו עטרה ולאפוקי אותו הבשר שהוא קודם התחלת הגיד ודו"ק. ועיין בדברי ר' ירוחם נכ"ג ח"ד ד' קצ"ט ריש ע"ז שהאריך ויתיישב דבריו ג"כ עפמ"ש וא"ש הכל (ובביאור ד' ר' ירוחם האריך אמ"ו עוד וקצרתי מלהעתיק לתוך הספר. כ"פ):
ג סָעִיף א ובארצכם לא תעשו כתב ב"י ז"ל דברי רבינו סתומים הם שהביא ראיה מדכתיב ובארצכם ל"ת ואדרבה שלפי זה היה לנו לומר שאין נוהגת אלא בארץ וז"ל ת"כ אין לי אלא בהמה חיה ועוף מנ"ל ת"ל ובארצכם אין לי אלא בארץ בח"ל מנין ת"ל בארצכם ל"ת בכל מקום שאתם ומנין אף באדם ת"ל בכם עכ"ל ובפ"ח שרצים תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל בארצכם ל"ת וכתבו שם התוס' ובארצכם ל"ת מכם קדריש והא דאמרינן בפ' אין דורשין. שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא א"ל בארצכם ל"ת כל שבארצכם ל"ת התם מארץ קדריש כדפי' בשאלתות דרב אחאי דהא חובת הגוף הוא מ"ל בארץ מ"ל בח"ל הלכך האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם דריש (כאילו כתיב בארץ וכתיב בכם לומר גם בכם בעצמכם לא תעשו. כ"פ) כדפרי' עכ"ל ולזה נתכוון רבינו אלא שה"ל לפרש ולא לסתום עכ"ל:
ד סָעִיף א ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד. ובי"ס גורסין ואשתו משמע אפילו א"א מותר לשתותו וגרסי' נמי בס"פ הבע"י דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה שניא מנאה ואתאי לקמיה דרבי חייא אמרה ליה אתתא מפקדה אפו"ר א"ל לא אזלא אשתא סמא דעקרתא לסוף אגלאי מלתא א"ל איכו יולדת לי חדא כריסא אחריתא כו' ופרש"י מי יתן שלא תשתה ותלדי עוד כרס אחד משמע מכאן אפי' אשה בעולת בעל מותרת לשתות כדי שלא תלד וכ"כ ב"י שמשמע מס"פ הבע"י שאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין וכן ראיתי שפסקו הלכה למעשה באשה שהקשה לילד שהתירוה לשתות כוס של עיקרין וא"ל דלמא אף שהאשה מותרת לשתות מ"מ האיש מצווה לגרשה או לישא אחרת עליה דהא כתב רבינו לעיל סי' א' דאם קיים פ"ו ונשא אשה דלאו בת בנים א"צ לגרשה:
ה סָעִיף א וראוי להלקותו מכות מרדות. אבל מותר ליקח כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסרסו ע"י זה וכל כיוצא בו דלא עבד כלום באיברי הזרע וכן מותר לעשות שאר דברים לרפואה או לדבר אחר ולית בה משום צער ב"ח ולכך מותר למרוט נוצות ומ"מ העולם נוהגין למרוט נוצות מאווזות חיים דהוי כאכזריות עכ"ל רמ"א והוא מפסקי' וכתבי' של מהרא"י סי' ק"ה ע"ש שהאריך בראיות:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.