א מברכין ברכת חתנים קודם כניסת חופה והן ששה ברכות בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו: בא"י אמ"ה יוצר האדם: בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד בא"י יוצר האדם: שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה: שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה: בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה שלום וריעות מהרה יי' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה: כתב הרמב"ם אם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחילה ומסדר כולן על הכוס ונמצא מברך ז' ברכות ויש מקומות שנוהגין להביא הדס עם יין ומברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך ז' ברכות ור"ן כתב אם הוא במקום שאין שם יין מצוי יקח צימוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא צמוקים יברך על השכר שהכל דלא סגי בלא כסא אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא יין ואפילו יש שם שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר הוא אבל ברכת חתנים שהיא ז' ברכות חייב לברך על הכוס בפ"ה או שהכל על השכר אם לא ימצא יין כל עיקר ואם יש ב' חתנים מתברכין כאחד וכן הורה א"א ז"ל הלכה למעשה לברך לשני חתנים כאחד וכ"כ הרמב"ם יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים כא' אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל א' וא' שמחה הראויה לה עם בתולה ז' ועם בעולה ג' ולא מערבין שמחה בשמחה ע"כ במקום שנוהגין שהחתן מתייחד עם הכלה אחר האירוסין מברך ברכת חתנים מיד בשעת האירוסין והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה הלכך מברך ברכת אירוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה וצריך כוס לכל א' וא' כ' הרמב"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין אסורה היא שאין ברכת חתנים עושה נישואין אלא כניסה לחופה אירס ונכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה וחוזר ומברך אחר כמה ימים ע"כ אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים בני חורין וחתנים מן המנין ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מב"ה לביתו ביום שבת שחרית אחר התפלה ומברכים שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב שאפי' אם יש שם מי שלא היה בשעת ברכה לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילו וכ"כ רב האיי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית וכתבו התוספות לפי שאין עושים מצות חבילות חבילות אין מברכין ברכת המזון וברכת חתנים על כוס אחד אלא מביאין כוס ומברכין עליו ברכת המזון ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו ומביאין לו כוס אחר ואומר עליו ו' ברכות ומניחו ונוטל הכוס שבירך עליו ברכת המזון ואומר עליו בפ"ה וכן נוהגים באשכנז ובצרפת ובספרד אין נוהגין כן אלא אומרים הכל על כוס א' ואין מברכין אותם אלא במקום חופה וכתב א"א הרא"ש ז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת הנישואין ולהכי קרי ליה חופה אי אפשר לומר כך שלפעמים מברכין אותו ברחוב העיר כשהם מרובים אלא מקום עיקר ישיבת חתן והכלה קרי חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל ז' ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה ושם מברכין ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לחופתו אין מברך שם שבעה ברכות אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים וי"א שאם אוכלים בשנים או בג' בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה ולי נראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן שבע ברכות וה"ר יחיאל אומר בשם מר ה"ר יהודה שאפילו אין שמש כיון שהתחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן של החופה כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה וכן עמא דבר ע"כ לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה ל"ש אכלו בו ביום או בלילה של אחריו אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ז' ונראה דאפי' אלמנה לאלמן שאין מברכין ז' ברכות אלא יום אחד אפילו איכא פנים חדשות שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' בזמן שמחתם ואומרים אותה אפי' אין שם י' וי"א שגם אשר ברא צריך עשרה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל מז' ואילך עד תשלום שלשים אומר שהשמחה במעונו בין אם מזמינם סתם בין אם מזמינם בשביל החופה ומל' ואילך עד תשלום השנה אם מזמינם לאכול בשביל החופה אומר שהשמחה במעונו ואם מזמינם סתם אין אומרין אותו ובני החופה מתחילין לאומרו משעה שמתחילין להכין צרכי החופה וכתוב בספר המצות והאידנא ערבה כל שמחה ואין לומר אותו כלל אחר שבעה ואחת בתולה ואחת אלמנה מברכין לה ברכת חתנים כל שבעה בתולה אפילו נשאת לאלמן ואלמנה דוקא שנישאת לבחור אבל אם נישאת לאלמן אין מברכין אלא יום אחד:
א סָעִיף א מברכין ברכת חתנים קודם כניסה לחופה בפ"ק דכתובות (דף ז:) מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ופרש"י בבית חתנים. כשנכנסה לחופת נשואין: ומ"ש רבינו קודם כניסה לחופה כ"כ הרמב"ם פ"י מהל' אישות והטעם מבואר משום דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן והר"ן כתב בפרק קמא דפסחים ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפלה ושבח תדע שהרי מברכין אותן כל ז' וכ"נ מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך אותם קודם נשואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל :
ב סָעִיף א והן ו' ברכות שהכל ברא לכבודו וכו' נוסח ברכות אלו בפרק קמא דכתובות (דף ח.) ופירושם מבואר שם בדברי רש"י והר"ן ז"ל:
ג סָעִיף א כתב הרמב"ם אם היה שם יין מביאין כוס של יין וכו' עד ואחר כך מברך הששה ברכות בפ"י מהלכות אישות:
ד סָעִיף א ורבינו ניסים כתב אם הוא במקום שאין שם יין מצוי וכו' עד אם לא ימצא יין כל עיקר כ"כ הרא"ש בפסקיו פ"ק דכתובות אלא שבמקום מ"ש בספרי רבינו ואפילו יש שם שכר מברך בלא כוס כתוב שם אם לא נמצא כוס ואפי' כוס שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין:
ה סָעִיף א ואם יש ב' חתנים מתברכין כאחד וכן הורה א"א הרא"ש ז"ל הלכה למעשה וכו' בתשובותיו כלל כ"ו כ"כ הרשב"א בתשובה שאם ב' חתנים עושים חתונה בבית אחד מסתברא שמברך על שניהם כאחד כב' חבורות שאוכלין זו לעצמה וזו לעצמה שאחת מברך ברכת המזון לשתיהם כל שרואות זו את זו ודעתי נוטה שכל כת וכת מן החתנים מכניסין לחדר אחד לעצמו כדי שיהא ניכר שיש שם ב' חתונות ואין מברכין לזה בפני זה להפריש בחתונתם וזהו בענין ז' ברכות שעושין מחמת כניסתן לחופה ובברכ' אירוסין אבל לענין ז' ברכות שנוהגין (בבית) א"צ ע"כ:
ו סָעִיף א וכן כתב הרמב"ם יש לו לאדם לישא נשים וכו' בפ"י מהלכות אישות והמרדכי כתב בפ"ק דמועד קטן שיש נוהגים שלא לעשות ב' חופות כאחד וכ"כ הגה"מ בפ"ז מהלכות י"ט וסמ"ק סי' קצ"ז וכתב שם בשם ספר חסידים שאין לעשות חופות ב' אחיות בשבוע אחת :
ז סָעִיף א במקום שנוהגין שהחתן מתייחד עם הכלה אחר האירוסין מברך ברכת חתנים מיד בשעת האירוסין בפרק קמא דכתובות (דף ז:):
ח סָעִיף א ומ"ש והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה זה היה מנהג מקומו אבל האידנא קצת נוהגין כן וקצת נוהגין ליארס שלא בשעת חופה : ומה שכתב וצריך כוס לכל אחת ואחת יתבאר לקמן בסימן זה:
ט סָעִיף א כתב הרמב"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין אסורה היא וכו' עד וחוזר ומברך אחר כמה ימים בפרק י' מהלכות אישות:
י סָעִיף א אין מברכין ברכת חתנים אלא בי' גדולים ובני חורין וחתנים מן המנין בפ"ק דכתובות (דף ח:) א"ר יוחנן ברכת חתנים בי' וחתנים מן המנין:
יא סָעִיף א ומ"ש גדולים וב"ח כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות וכתב ה"ה דהיינו לומר שאין עבד וקטן מצטרפין בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז:) וכן דעתו ז"ל בפ"ח מהלכות תפלה וה"ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפין: נשאל הרשב"א סימן אלף קכ"ז על עיר שאין בה עשרה בני אדם בברכת נשואין וא"א להביא שם ממקום אחר והשיב ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה: ובכתבי מה"ר איסרלן סימן ק"מ כתב בשם תשובת המיימוני דאין ברכות מעכבות דיעבד דמסתברא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בי' עכ"ל ואין דבריו נראין דמה טענה היא זו דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו :
יב סָעִיף א ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהו שם פנים חדשות וכו' בפ"ק דכתובות (דף ז:) ת"ר מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות ופירש"י והוא שבאו כל המשתה פנים חדשות בכל יום שלא היו שם אתמול והוא שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה אפילו היו שם בשעת החופה והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות ברכות אם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין מברכים בשבילם אחר ברכת המזון שבעה ברכות כדרך שמברכין בשעת נשואין:
יג סָעִיף א ומ"ש רבינו ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם כ"כ התוספות והרא"ש וכתבו עוד ושבת חשובה כפנים חדשות דאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות ואהא דאמרינן בגמרא רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא כתב הרא"ש יומא קמא י"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכלו עד הלילה מברכין משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה: ב"ה ומדברי הרמב"ם נראה דאפילו בסעודתא קמייתא דיומא קמא לא מברכינן ז' ברכות אא"כ היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת הנישואין בשעת הנישואין וכתב עליו הרמ"ך לפי סוגית הגמרא ברכת חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטר ברכת הנישואין ברכת סעודה ומנהגנו לברך חתנים בסעודה אע"פ שהיו כל הקהל בשעת הנישואין ושמעו ברכת חתנים עכ"ל וזה כדברי הרא"ש ורבינו וכן הוא המנהג הפשוט: וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דכל שבאו פנים חדשות ועומד שם אף על פי שאינו אוכל שם מברכין ז' ברכות וכתב עוד בשם התוספות שאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו לילה ויום והוא שעמד שם בכל שעת ברכה :
יד סָעִיף א ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכין עם החתן וכו' ומברכין שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב וכו' מנהג מקומות הללו ותשובת רבינו האיי כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות וז"ל התשובה אינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר שהרי אמרו מברכין ב"ת כל שבעה והוא שבאו פנים חדשות והר"ן ז"ל הרחיב ביד המנהג שכתב בפ"ק דכתובות י"א שאין מברכין ברכת חתנים אלא בברכת המזון כדאמרינן הכא כי תניא ההיא בברכת המזון ולא כמו שנהגו עכשיו לברך ברכת חתנים בששה ובשבעה שלא בשעת סעודה וליתא שהרי שנינו במ"ס ונהגו לומר בבקר ב"ח על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל שבעה אלמא קודם סעודה היו מברכין אותה לפי שהיו רגילין להתאסף בבית החתן בבקר ובערב לשמח החתן וכלה והיו מברכים אע"פ שאין אוכלים ואנו ג"כ בששי ובשבת שהחתן יוצא מב"ה ומוציאין כלה מחדרה ונכנסין לחופה זו עיקר השמחה וראוי לברך עליה וה"נ מוכח בירושלמי ואע"פ שברכו בו' חוזרין ומברכין בשבת ואין חוששין לדעת אם יש שם פנים חדשות לפי שא"א שלא יהיו בשבת א' שלא היה אתמול וי"א שסומכין על מה שאמרו במדרש כיון שבאת שבת באו פנים חדשות עכ"ל: ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודות הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית הטעם מפני שאינה עיקר כ"כ דהא איכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימא וכתוב בא"ח שיש מי שאומר שאין אומרים שבעה ברכות בי"ט אפילו ביום א': וכתבו התוספות לפי שאין עושין המצות חבילות חבילות אין מברכין ברה"מ וב"ח על כוס א' וכו' בפרק ע"פ (קב:) גבי בני חבורה שקדש עליהם היום דקתני התם דעל כוס אחד אומר ברכת המזון ועל השני אומר קידוש ופריך ונימרינהו תרוייהו אחדא כסא ומשני לפי שאין אומרים ב' קדושות על כוס א' מ"ט לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות כתבו התוספות יש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבעה ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביאין כוס אחר ואין מברכין על השני בפ"ה כיון שכבר בירך על כוס ברכת המזון כי אין נכון לברך פעמים והרא"ש כתב לפי שאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד מטעם זה נהגו בחופה שאין אומרים ו' ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביאים כוס אחר ואומר עליו ששה ברכות וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ומברך עליו בורא פרי הגפן ואל תתמה שמביאין כוס לומר ברכות ואין אומרים עליו בורא פרי הגפן דכה"ג אמרינן לקמן רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא עכ"ל: והתוספות כתבו עוד אך רבינו משולם היה אומר הכל על כוס א' דלא דמי לברכת המזון וקידוש דתרי מילי נינהו אבל הכא חדא מילתא היא דברכת המזון גורם לברכת נשואין כתבו עוד וברכת אירוסין ונשואין נהגו לומר על ב' כוסות וטעמא דרגילין זה בלא זה כדאמרינן בכתובות מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים ועוד דנהגו לקרות כתובה בנתים והוי הפסק והרא"ש כתב בלשון הזה וברכת אירוסין ונשואין הנהיג רבינו משולם לעשות על כוס א' ולא דמי להא דאמרינן דברכת המזון וקידוש תרתי מילי נינהו דהתם זה בא אחר הסעודה וזה בא לקדוש היום ור"ת אומר שצריך ב' כוסות לפי שאומרים ברכת אירוסין בבית האירוסין וגם לפעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה ויש מקומות שנהגו לקרות הכתובה בנתים הילכך צריך ב' כוסות עכ"ל:
טו סָעִיף א ואין מברכין אותה אלא במקום חופה כן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי בפרק הישן אהא דקאמר התם חתן והשושבינים וכל בני החופה פטורין מן הסוכה משום דבעו למחדי וליכלו וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה משמע מכאן דאם החתן יוצא מחופתו ואפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה. והר"ן כתב וז"ל כתבו בתוספות דמהא שמעינן שאם יוצא חתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים דאין שמחה אלא בחופה ומשמע דאפילו באותה חצר עצמה וכדכתיבנא ובודאי שהשמחה במעונו אומרים אותה אפילו שלא בחופה דהא מכי רמו שערי באסינתא אמרינן ליה דליכא חופה וכיון שכך יש לנו לומר דאפילו שלא במקום חופה מברכין ב"ח דהא ברכה אע"ג דמשום שמחה קא אתיא לא תליא בחופה והכא הכי קאמר דעיקר שמחה ליתא אלא בחופה וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה כל זמן שהחתן או הכלה הם שם אבל מ"מ יש לחוש לדברי רבותינו הצרפתים בעלי התוספות עכ"ל :
טז סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נשואין וכו' עד וכן עמא דבר הכל בפרק הנזכר. ועיין מה שכתבתי בסימן ס"א בשם א"ח והעיטור:
יז סָעִיף א ומ"ש וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים דבר פשוט הוא דהיינו דוקא תוך שבעה וכדתניא מברכין ברכת חתנים כל שבעה אבל לאחר שבעה אע"פ שלא בירכו שבעה ברכות כי אם בשעת נשואין סגי ואין מברכין לאחר ז' בשום פנים ולפי שראיתי חולקין בזה כתבתיו ומ"ש ר"י מברך ברכת חתנים בעיר אחת והולך לעיר אחרת עם כלתו אע"פ שנשתהא זמן מרובה בדרך ועשה חופה בעיר שבא שמה ונהגו שמה שבעת ימי המשתה ונקרא ברכת חתנים בבית חתנים עכ"ל נראה דנשתהא זמן מרובה דקאמר היינו ג' או ד' ימים ומ"מ תוך ז' הוא דאילו אחר ז' אין מקום לברכת חתנים. ובזה שכתב הרא"ש לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך ברכת חתנים אינו סותר מ"ש בפסקי התוס' פ"ק דכתובות כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת אין לברך אלא בבית חתנים ע"כ דאפשר דהתם מיירי כשהולכין לעיר אחרת לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ודהרא"ש בהולכין להתישב ולדור באותה עיר אחרת ואפילו את"ל דפליגי אנן אהרא"ש סמכינן דפוסק מובהק הוא וכ"ש שאותה פסק לא נמצא בתוספות. ודע שתחלת דברי הרא"ש שכתב וצריך לדקדק מה נקרא חופה וכו' עד ושם מברכין ב"ח כל ז' כ"כ גם התוס' והמרדכי בפ' הנזכר:
יח סָעִיף א לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה כבר נתבאר במה שכתבתי לעיל בפ"ק דכתובות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא נינהו מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא:
יט סָעִיף א ומ"ש לא שנא אכלו בו ביום או בלילה שלאחריו כבר כתבתי שכ"כ הרא"ש אהא דרב אשי: "ב"ה ומשמע דלהא מילתא לא שאני לן בין אלמן שנשא אלמנה לבחור שנשא בתולה דכיון דבתרוייהו ביומא קמא שבע ברכות ויומא קמא פירושו סעודתא קמייתא אפילו אינה בו ביום מה לי בהא ומה לי בהא אבל ר"י כתב וז"ל יום א' מברך לעולם כל ז' ברכות כלומר בסעודה אחת אחר ברכת המזון אפי' לא אכלו עד הלילה כתבו המפרשים דכל סעודת יום א' מברכין ז' ברכות ואם היא אלמנה ולא אכלו עד הלילה אין מברכין עכ"ל ואיני יודע מנין לו לחלק בכך כי הרא"ש שפי' יומא קמא סעודה קמייתא לא חלק בדבר:
כ סָעִיף א ומ"ש ונראה דאפילו אלמנה לאלמן וכו' ואומרין אותה אפילו אין שם י' וכו' ז"ל הרא"ש בפ"ק דכתובות שהשמחה במעונו לא בעי י' ואשר ברא יש שכתבו דבעי י' ויש שכתבו דלא בעי י' אלא כשמברכין כל ברכת הזווג דומיא דבועז וכן מסתבר עכ"ל וגם הר"ן כתב שם דאע"ג דמדברי הרמב"ן נראה דבעינן י' אינו נראה בעיניו דלא בעינן אלא לכולהו ז' ברכות. וכן נראין דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות ברכות ולאפוקי מדברי הרשב"א שכתב בתשובה ח"א סימן תרמ"ו ואלף קס"ד שאשר ברא צריכה י' : וכתב עוד הר"ן שם שהרמב"ן דקדק מהגמ' שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מריעות לחתנותו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל ודחה הר"ן דבריו והעלה דאפילו אינו סועד אלא עם בני ביתו מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא : כתב הכלבו שהשמשים האוכלים אחר סעודה של נישואין אין מברכין ז' ברכות וה"ר טוביה אומר שמברכין: כתב המרדכי בפ"ק שי"א שאין לומר שהשמחה במעונו בסעודת אירוסין ויש מי שסובר שאומרים אותה :
כא סָעִיף א משבעה ואילך עד תשלום שלשים כו' עד להכין צרכי החופה בפרק קמא דכתובות (דף ח) ומ"ש בשם סמ"ג "ב"ה כ"כ הגהות מיימון בפ"ה מברכות ואע"פ שמדבריו לא משמע שממעט אלא אחר ז' משמע לי דמכ"ש לקודם ז' וכן נהגו העולם שלא לומר שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה בלבד ומ"מ משמע לי דאפילו האידנא אומרים שהשמחה במעונו אף באלמן שנשא אלמנה בג' ימים שהא שמח עמה: כך נהגו העולם:
כב סָעִיף א ואחת בתולה ואחת בעולה מברכין לה ב"ח כל ז' וכו' בפ"ק דכתובות (דף ז.) אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה כל ז' ודוקא אלמנה שנשאת לבחור אבל אלמנה שנשאת לאלמון אינה טעונה ברכה אלא יום אחד בלבד אלא הא דתנן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור הא אמרת ז' ואי באלמן הא אמרת יום אחד איבעית אימא בבחור ואבע"א באלמן אבע"א בבחור ז' לברכה וג' לשמחה ואבע"א באלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה דליכא בתולה דבצירא מז' וליכא אלמנה דבצירא מיום אחד וכתב הר"ן איכא מ"ד דהני תרי לישני לא פליגי הילכך ליכא אלמנה דיתירה לשמחה מג' ואע"פ שנשאת לבחור וכ"ת מ"ש דבבחור שנשא אלמנה נפישי ימי ברכה מימי שמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה י"ל שהכל לפי עניינו משום דברכה באה על שמחת לבו של אדם הילכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין לעולם ז' אפילו נשא אלמנה אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה דהוה משום תקנתא דידה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי כ"כ ובג' ימי שמחה סגי לה אבל אלמן שנשא אלמנה כיון שכבר נשא ועכשיו אינו נושא בתולה אלא אלמנה אינו שמח כ"כ הלכך ביום א' סגי ואפ"ה בעי ג' לשמחה דימי משתה לתקנתא דידה נתקנו כדאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל והיינו טעמא דמברכין לבתולה שנשאת לאלמן ז' כדאמרינן בסמוך דליכא בתולה דבצירא מז' לברכה משום דאלמן נמי כשנושא את הבתולה שמח טפי וכן דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות דהני לישני לא פליגי ובבתולה שנשאת לאלמן לא אשכחן ימי שמחה כמה אבל הר"י ן' מיגאש כתב דנראין הדברים דז' לשמחה אית לה דאי בבחור אמרו שיש לה ז' כדתניא בברייתא דנוהג ז' ימי המשתה כ"ש באלמן שצריך לשמח אותה יותר ומיהו איכא מ"ד דהני תרי לישני פליגי ונקטינן כלישנא בתרא דבאלמן שנשא אלמנה ג' לשמחה ויום א' לברכה אבל בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וז' לשמחה ולא נפישי נמי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכין לו ברכת חתנים אלא ודאי ז' נמי אית לה לשמחה וכן נהגו עכ"ל. וכתב ה"ה בפ"י מהלכות אישות שדעת מקצת הגאונים והרמב"ן כדעת הרמב"ם דהני תרי לישני לא פליגי ודעת הרשב"א כדעת האומרים דהני לישני פליגי ונקטינן כלישנא בתרא ודעת רבינו כדברי הרמב"ם ז"ל שהרי כתב כאן דבתולה אפילו נשאת לאלמן ז' לברכה ובסימן ס"ד כתב אם היא בעולה שמח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמן:
א סָעִיף א מברכין ב"ח קודם כניסה לחופה כ"כ הרמב"ם פ"י מאישות וכתב הר"ן דכיון דאין ברכות הללו אלא ברכת תפלה ושבח לא צריך לברך עליהן עובר לעשייתם דאין זה אלא בברכת המצות אלא לפי שחופה ייחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל וא"כ לפי זה דלהרא"ש דלא בעינן חופה הראויה לביאה גם כן א"צ לברך קודם הכניסה ומדכתב רבינו לעיל דברי הרא"ש במסקנת דבריו משמע דהכי ס"ל וקשה אם כן למה כתב רבינו כאן דצריך לברך קודם כניסה לחופה שזה אינו לדעת הרא"ש ורבינו ויש ליישב דס"ל לרבינו דחיישינן שמא יבא עליה בחופה דהיינו ייחוד כדלעיל לכן צריך לברך ב"ח קודם כניסת חופה שאם יבא עליה בחופה דלא ליעביד איסורא דמטעם זה נמי אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה דחיישינן שמא יבא עליה ואיכא איסורא דרבנן והכי משמע מהא דתניא פ"ק דכתובות סוף (ד' ז') רבי יהודה אומר מברכין ברכת חתנים אף בבית האירוסין אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ופירש רש"י דכשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים מתחלה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכ"כ התוספות להדיא ולפי שלפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכה עכ"ל. וכ"כ במרדכי שם וז"ל וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה דקדק רבינו יחיאל מפרי"ש דאסור לאדם להתייחד עם ארוסתו בלא ברכה עכ"ל. אבל נדה דאסור לו להתייחד עמה היכא דלא בעל ס"ל לרבינו ולהרא"ש דמותר לכונסה לחופה דהא ליכא למיחש שמא יבא עליה ועוד נראה דס"ל לרבינו דאף על גב דאין חוששין מלברך ב"ח לכלה נדה דכיון דלית ביה איסורא אין לדחות הנשואין משום כך מ"מ מצוה מן המובחר שתהא חופה ראוי לביאה כל מאי דאפשר ולכן פסק דצריך לברך ב"ח קודם כניסה לחופה מיהו נוהגין להעמיד החתן והכלה תחת היריעה שע"ג כלונסות ואח"כ מברכין אפשר כיון דזה שאנו קורין חופה אין שם ייחוד והייחוד הוא אח"כ אם כן שפיר הוי הברכה קודם כניסת החופה שהוא הייחוד:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם אם היה שם יין וכו' פירוש ואם אין שם יין מברך על השכר שכן כתב גבי ברכת אירוסין בספ"ג דאישות ולכן כתב דבריו בפ"י גבי נשואין דכ"ש הוא דטפי בעי כוס בנשואין מבאירוסין ולפי דמשמע מדברי הרמב"ם דאם אין שם לא יין ולא שכר מברך בלא כוס דאם הוה ס"ל דא"א בלא כוס הול"ל צריך לברך על היין וכו' ולכן כתב רבינו על דבריו ור"ן כתב וכו' כלומר דר"ן ס"ל דלא סגי בלא כוס דלא כהרמב"ם:
ג סָעִיף א ומ"ש ר"נ דאפילו יש שם שכר מברך ברכת אירוסין בלא כוס אין נוהגין כך אלא מברך על השכר וכמ"ש לעיל בסימן ל"ד ע"ש הרמב"ם: כתב במרדכי ברכת אירוסין לחוד וברכת נשואין לחוד לכך מברכינן ב' פעמים ב"פ הגפן ויש שנוהגין להפסיק ביניהם ולקרות הכתובה כ"כ בתשובת רש"י וברכת על הגפן מברך על שניהם לאחריהם והוי הפסק כ"נ לראבי"ה עכ"ל ולא נהגו כראבי"ה אלא כתשובת רש"י וכ"כ התוס' ואשיר"י:
ד סָעִיף א וכן הורה א"א הרא"ש ז"ל וכו' ובהגהת מיימוני פ"י דאישות כתב ע"ש אביאסף דהיה ראוי לשני חתנים להפטר בברכה אחת לולי מפני עין הרע עכ"ל לכך נוהגין לברך לכ"א בפני עצמו מיהו סעודה אחת עושין להרבה חתנים ואין מברכים אלא ברכה אחת וכ"כ בהגהת מיימונית לשם: כתב הסמ"ק ע"ש ספר חסידים דאין לעשות חופות ב' אחיות ביחד וכ"כ בהגהת מיימונית פ"י דהל' י"ט וכתב דבב' נכריות אין לחוש וכן היה נוהג הר"י מפרי"ש שהיה עושה חתונת יתום ויתומה עם נשואי בתו או בנו עכ"ל אבל במרדכי פרק משקין כתב דאפי' בב' נכריות היו הראשונים נזהרים דאמר באבל רבתי אין מקלסין שתי כלות בבת אחת משום איבת וכו' מיהו אין העולם נזהרים וכ"כ בהגה"ת ש"ע: ומ"ש וכן כתב הרמב"ם יש לו לאדם לישא נשים רבות וכו' איכא לפקפק דשמא לא דמי דחתן אחד שנושא נשים רבות לשני חתנים אע"פ שכל אחד נושא אשה אחת בלבד דהתם ס"ל לרמב"ם נמי דיש לברך לכל אחד ואחד כיון דגופין מחולקין:
ה סָעִיף א כתב הרמב"ם המארם וכו' טעמו דכיון דקאמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה אלמא דכל זמן שאין מתייחד עמה אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה כ"כ המגיד:
ו סָעִיף א ומ"ש וחוזר ומברך אחר כמה ימים זה פשוט דאעפ"י דצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא ואע"פ דהיה ראוי לברך לכתחילה קודם כניסת החופה מ"מ בדיעבד ש"ד אף לאחר כמה ימים דכל מצוה שיש לה משך זמן שפיר הוי עובר לעשייתן ממה שיבא להבא והכא נמי מצות נשואין היא כל הימים אשר הוא דבוק באשתו ועוד דב"ח אינה ברכת המצות אלא ברכת השבח כדפרישית בראש סימן זה:
ז סָעִיף א אין מברכין ב"ח אלא בי' וכו' מימרא דר' יוחנן בפ"ק דכתובות ומשמע לכאורה דאם אין עשרה לא תנשא אשה וכן פסק הרשב"א בתשובה הביאה ב"י אבל מהרא"י בכתביו סימן ק"מ כתב דאין ברכות מעכבות וכתב בשם תשובת מיימוני דכלה בלא ברכה דאסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה וכו' וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תינשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל וב"י השיג על זה ואמר דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו עכ"ל ואיכא לתמוה הלא הרמב"ם פסק דבנכנסה לחופה ולא בירך ב"ח ה"ה כנשואה גמורה משום דאין הברכות מעכבות א"כ הכי נמי אם אין במדינה העשרה אין הברכות מעכבות ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה ואח"כ יברך אחר כמה ימים כשימצא עשרה דאין לך דיעבד גדול מזה דאין שם עשרה וכי יעלה על הדעת דמשום ברכה דאינה אלא תקנת חכמים ואינה מעכבת לא תנשא אשה ויבטל מ"ע דאורייתא דפרו ורבו והכי עיקר ואע"ג דבגמרא נפקא לן ב"ח מקרא אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוספות: כתב בתשובות מיימוני סוף ה' אישות סימן י"ח ומביאו בהגהת מרדכי דקידושין ע"ש תשובת הר"ש משנ"ץ דכשהיו קידושי טעות ונשואי טעות אין צריך לחזור ולברך שנית אלא יקדש שנית בלא ברכה מיהו נראה לשם דדוקא בדאיכא קידושין כל דהו ובנישואין כל דהו אבל היכא דליכא אפי' כל דהו צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ובתשובה הארכתי בס"ד:
ח סָעִיף א ומברכין אותה כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה כ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות ובא להוציא ממ"ש הרמב"ם בפ"ב דברכות דפנים חדשות הם אותם שלא שמעו ברכת הנשואין בשעת נישואין דליתא אלא אפילו שמעו כל שלא אכלו:
ט סָעִיף א ומ"ש ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם לשון זה שכתב רבינו הוא סתום שלא פירש מהו הרבוי שמרבים בשבילם אבל בתוספות ובאשר"י כתוב מפורש מרבים בשבילם השמחה יותר עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל וכתבו בשם ר"ת דהאי פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה ובהג"ה מיימוני לשם כתוב ע"ש ר"י אורחים שהחתן מתכבד בהן עכ"ל ובמרדכי כתוב אומר ר"ת פנים חדשות קרוי אדם חשוב שהוא כבוד החתן ודרך להרבות בשבילם אבל איניש אחרינא לא עכ"ל ומשמע דמפרש דמרבים בשבילם מנות בסעודה ואפשר דרבינו דכתב בסתם נתכוין לומר שמרבים בשבילם כל מילי דהיינו שמחה ומנות בסעודה ומלשון המרדכי משמע דכל שבאו פנים חדשות אעפ"י שלא הרבו בשבילם מנות מ"מ כיון דדרך להרבות בשבילם מברכין ז' ברכות ותו משמע דאעפ"י שלא אכלו שם אלא שעמדו שם מברכים ז' ברכות וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן ויש סמך לסברא זו מהא דכתבו התוספות דשבת חשובה כפנים חדשות דדרך להרבות בשבת שמחה ומנות בסעודה אלמא דלא תליא מילתא באכילה אלא במה שנתחדש דבר של חשיבות דדרך להרבות בשבילו ובסמ"ג והגהת מיימוני לשם ע"ש התוספות כתבו ע"ש רבני נרבונא פירוש דה"ק אם מפנים חדשות שבאו מעלמא לחופה עודם שם שלא הלך אדם מאותן שבאו לכבוד החופה מברך כולהו אבל הלכו לא עכ"ל וכתב עוד דאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו יום ולילה דיום ולילו עמו מברכין וכ"כ הר"ן בשם התוספות ומסיים והיא שעמד שם בכל שעת הברכה עכ"ל:
י סָעִיף א ויש מקומות כו' ויראה שאינו מנהג טוב וכו' רבינו השיג על מנהג זה שהוא נגד התלמוד דאפילו את"ל כדעת הרמב"ם דיש מי שלא היה בשעת הברכה אפ"ה לא מיקרי פנים חדשות דתרתי בעינן שלא היה בשעת הברכה ושיהא מרבים בשבילו וכ"כ רב האי וכו' פירוש גם הוא השיב על מנהג זה ואמר שאינו יפה אלא שאין איסור בדבר כלומר שאין לומר דהויא ברכה לבטלה כיון שמברכין שלא בשעת סעודה הא ליתא שהרי אמרו בסתם מברכין ב"ח כל ז' והוא שבאו פנים חדשות ומדלא הזכיר בגמרא שצריך לברך בסעודה אלמא כל שבאו פנים חדשות אפילו שלא בשעת הסעודה או בשעת הסעודה ולא אכלו שם מברך שבע ברכות והלכך אין איסור בדבר אלא שאינו מנהג יפה דראוי היה לברך ז' ברכות בסעודה שאז איכא ריבוי בשמחה אבל לדעת רבינו אינו מנהג טוב לפי שהוא נגד התלמוד דבעינן נמי שמרבים בשבילו מיהו למ"ש בסמוך אין כאן השגה דמנהג זה הוא ע"פ משמעות אותן פוסקים דאפילו לא הרבו בשבילם ואפילו לא אכלו שם מ"מ כיון שהאנשים חשובים דדרך להרבות בשבילם איכא ריבוי שמחה ולכן מברכין ז' ברכות והר"ן ז"ל גם הוא החזיק מנהג זה והביא ראיות ממסכת סופרים ומירושלמי מיהו עכשיו אין נוהגין כך:
יא סָעִיף א ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית התוספות והרא"ש כתבו בסתם דשבת חשובים כפנים חדשות דאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות עכ"ל ורבינו מפרש דהיינו דוקא סעודת הלילה ושחרית דסעודת הלילה ודאי הוי פני' חדשות וסעודת שחרית נמי כיון דכבוד יום עדיף מכבוד לילה הוי נמי פנים חדשות דדרך להרבות בשמחה ובמנות שחרית יותר מבליל שבת אבל סעודה שלישי' אין דרך להרבות במנות כמו בשחרית ותו דאיכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימא מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים:
יב סָעִיף א וכתבו התוס' וכו' הכי איתא בתוספות פרק ע"פ וכ"כ הרא"ש ומ"ש ובספרד אין נוהגין כן וכו' גם זה כתוב לשם ע"ש רבינו משולם ומביאו בהגהות מרדכי דכתובות דלא דמי לקידוש וברכת המזון דלא מברכינן על חד כוס דתרתי מילי נינהו אבל הכא ב"ה גורם לנשואין חדא מילתא הוא וכ"כ בהגהת מיימוני בפ"ב מה' ברכות ובאשיר"י. בש"ע כתב בסעיף ד' אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין וכו' ובסעיף ז' בדין פנים חדשות כתב שאם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ב"ה ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין והוא שיהיו עשרה וחתן מן המנין עכ"ל ולכאורה משמע דמצריך דהפנים חדשות יהיו עשרה עם החתן דאל"כ לאיזה צורך חזר וכתב דין זה הלא כתבו בסעיף ד' וליתא דהא בתלמודא קאמר בסתם והוא שבאו פנים חדשות ואי איתא דבעי עשרה היה מפרש והכי משמע מדברי כל הפוסקים ובר"ן כשהחזיק מנהג המקומות שהביא רבינו כתב וז"ל ואעפ"י שברכו בששי חוזרין ומברכין בשבת ואין חוששין לדעת אם יש שם פנים חדשות לפי שא"א שלא יהא בשבת אחד שלא היה אתמול עכ"ל אלמא דאפילו באחד סגי אבל הדבר ברור שמ"ש בסעיף ד' הוא לשון הטור ומ"ש בסעיף ז' הוא לשון הרמב"ם בפ"ב דהלכו' ברכות ולא היה צריך לחזור ולכתוב שיהיו עשרה וחתן מן המנין אלא שלא רצה לחסר מלשון הרמב"ם באותו דיבור והרמב"ם לא כתב דין זה אבאו פנים חדשות אלא אגוף הדין של ב"ח קאי ואמר שצריך עשרה וחתן מן המנין כדאיתא בגמרא אבל פנים חדשות אפילו באחד סגי ואעפ"י שהוא דבר פשוט כתבתיו שלא יבא תלמיד טועה להורות שלא כהלכה ע"פ משמעות לשון הש"ע:
יג סָעִיף א ואין מברכין אותה אלא במקום חופה וכו' בפרק הישן האריכו שם התוספות דמשמע דחתן היוצא מחופתו לבית אחר אפילו לוקח הכלה עמו לא צריכי לברוכי ב"ח והשמחה במעונו כדאמר התם אין שמחה אלא בחופה ומדקאמר נמי פרק קמא דכתובות מברכין ב"ח בב"ח משמע בבית אחר אין מברכין מיהו י"ל דמברכין אפילו בבית אחר כיון שהחתן והכלה אוכלין שם והא דקאמר ב"ח לא אתא לאפוקי אלא בית אירוסין וכל מקום שהחתן והכלה אוכלים שם עם בני החופה בית חתנים קרינן ליה ומברכין שם ב"ח ולגבי סוכה דוקא קאמר כיון שאין דעת להניח שם החופה בסוכה אלא כדי לאכול שם לקיים מצות סוכה אין שמחה אלא בחופה ולפיכך פטורים מן הסוכה אבל כשהלך לגמרי בבית אחר א"כ מניח שם החופה ובית חתנים הוי וכן בהולך לעיר אחרת וכתב בסמ"ק ישן דכן עמא דבר וכך הם דברי הרא"ש:
יד סָעִיף א ומ"ש וי"א שאם אוכלים בב' או בשלשה בתי' וכו' פי' דמההיא דפרק הישן ופ"ק דכתובו' משמע להו נמי דוקא בבית חתנים שהוא בית החופה מברכין ולא בב' וג' בתים ולר"י נראה דהשמש מצרפן כדאמר בב' חבורות שהשמש מצרפן וכ"כ בכל הפוסקים ע"ש ר"י ולכן נראה דמ"ש בספרי רבינו ולי נראה הוא ט"ס וצ"ל ולר"י נראה ובהגה"ת מיימונית פ"ב דברכות מצריך בשם הריצב"א דהבתים פתוחים לבית שכילת חתנים שם והשמש מצרפן אע"פ שאין ב' חבורות יכולות לשמוע את המברך ושכן הוא בסמ"ג ע"ש פירוש דאם יכולות לשמוע את המברך פשיטא דחשובין כבית אחד ויכולין לברך לעצמן אלא אפילו אינן יכולין לשמוע את המברך נמי מברכין לעצמן דהשמש מצרפן דחשובים כבית אחד:
טו סָעִיף א וי"א שגם אשר ברא צריך עשרה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל טעמו דהא דבעינן עשרה ילפינן מבועז שנאמר ויקח עשרה אנשים א"נ במקהלות ברכו אלקים ממקור ישראל הלכך לא בעי עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזיווג דומיא דבועז וממקור ישראל וכך היא מסקנת הר"ן וכדעת הרמב"ם בפ"ב דברכות דלא כהרמב"ן והרשב"א דמצריכין עשרה לאשר ברא וכתב הר"ן דלדידהו נמי שלשה מיהא בעינן ולכ"ע להשמחה במעונו לא בעינן וכתב עוד ע"ש הרמב"ן דאם אינו מזמין אחרים אלא אוכל עם בני ביתו אינו מברך אשר ברא ואין דבריו נראין עכ"ל. ועכשיו נוהגין כדברי הרמב"ן ובמנהגים ישנים כתב דלמנהג בני אשכנז דמצריכין שתי כוסות ה"ה נמי לאשר ברא בעינן שתי כוסות ויש מקומות שנוהגין כך וכך ראוי לנהוג. בקראקא נוהגין שבסעודה שעושין בליל שני מברכין אשר ברא ולא שהשמחה במעונו והוא תימא ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד וכתב במנהגים דאין מברכין שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה ולפי זה ודאי היכא דאין שם אלא אנשים במסיבה צריך לברך שהשמחה במעונו:
טז סָעִיף א משבעה ואילך וכו' ובני החופה מתחילין לאומרו משעה שמתחילין להכין צרכי החופה כתב במרדכי האידנא אין מברכין שהשמחה במעונו אלא עד אחר החופה וזה לשון הכלבו דדוקא לדידהו דמקדשי מעיקרא וכבר התחיל השמחה אבל אנן דלא מקדשי רובא דעלמא עד הנשואין אין לברך שהשמחה במעונו אפי' בסעודת יום חמישי שעושה השושבין לחתן עכ"ל. וכן נוהגין: אבל אם נשאת לאלמון אין מברכין אלא יום אחד מיהו לשמחה בעי שלשה ימים כדלקמן בסי' ס"ד:
א אמנם המנהג שלא לברך ברכת חתנים עד אחר שתכנס לחופה וכ"נ מדברי בה"ג עכ"ל ומבואר לפי דברי רא"ש דלעיל דס"ל דלא בעינן חופה ראויה לביאה אם כן ס"ל גם כאן דאין צריך לברך קודם הכניסה וכ"ש בזמן הזה דחופה אינה יחוד ולכן אין מברכין אלא תחת החופה וכן הוא המנהג:
ב סָעִיף א וכן המנהג בברכת האירוסין וברכת נשואין שמברכין תחת החופה ודלא כדברי ראבי"ה שכתב המרדכי פ"ק דכתובות דבין ברכת אירוסין ובין ברכת נשואין מברכין על הגפן באחרונה מיהו לאחר הסעודה כשמברכין ברכת נשואין נוהגין כדברי ראבי"ה:
ג סָעִיף א ובפ"י דה"א בהג"מ כתב דאין מברכין ברכה א' לב' חתנים משום עין הרע עד כאן לשונו וכן נוהגין דעושין לכל חתן חופה בפני עצמו מיהו סעודה א' עושין להרבה חתנים ואין מברכין אלא ברכה אחת וכן נראה מתשובת הרשב"א שכתב ב"י ועבי"ד סי' רס"ה דאע"פ ששני החתנים אינם בבית א' מ"מ אם כשבירך בראשונה היה דעתו על השני א"צ לבדך:
ד וכתב דב' נכריות אין לחוש וכן היה נוהג הר"י מפרי"ש שהיה עושה חתונת יתום ויתומה עם נשואי בתו או בנו עד כאן לשונו אמנם במרדכי פ"ק דמ"ק ע"א כתב דאפילו בב' נכריות נזהרים משום דאמרינן באבל רבתי אין מקלסין ב' כלות בבת א' משום איבה פירוש שמא הא' יפה ואחת כעורה איכא איבה ביניהם או אם מכבדין הא' יותר מחברתה עכ"ל וכן הוא בחידושי אגודה פרק קמא דמ"ק מיהו אין העולם נזהרים:
ה ע"ל סימן ל"ז מדין זה:
ו סָעִיף א וכתב המרדכי פ"ק דכתובות ע"ב דמברכין על כל א' בפ"ה ויש נוהגין להפסיק בינייהו בקריאת הכתובה עכ"ל וכן כתבו התוספות והאשר"י דנוהגים להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה:
ז סָעִיף א וכ"כ מרדכי בהגהות דקדושין דף תרכ"ג ע"ג דאין הברכות מעכבות והא דאמרינן כלה בלא ברכה אסורה ר"ל בלא חופה ונקט ברכה משום דדרך הברכה לעשות תחת החופה אבל הברכות אינן מעכבות דאטו במקום דליכא עשרה לא יעשה נישואין ולכך אם קידש אשה בטעות וגם הנישואין היה בטעות ונמצא הברכות שבירך הכל היה בטעות אפ"ה א"צ לחזור ולברך שנית כי הברכות שבירך ראשונה סגי וכ"כ שם עוד בשם תשובת רש"י דאע"ג דצריך לחזור ולקדש מכל מקום אין צריך לחזור ולברך וכ"פ בתשובת מהרי"ו סימן ו' ובפסקי מהרא"י סי' ק"ס ובתשובת מיימוני סוף הלכות אישות סימן י"ח וי"ט האריך בזה וכן הוא בתוספות פ"ק דכתובות דאם נכנסו לחופה אין הברכה מעכב וע"ש דף ז' ע"א:
ח ואין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות כמו שנתבאר לעיל בסמוך ומיהו לכתחילה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה:
ט סָעִיף א כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ו סי' ב' דז' ימי החופה מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה עכ"ל:
י ולענין מה שפירש רבינו דאותן שלא אכלו שם נקראים פנים חדשות המיימון פליג וכתב דדוקא אותם שלא שמעו הברכה נקראים פנים חדשות ובסמ"ג כתב דאותם המשהים שם מחמת החופה נקראים פנים חדשות אע"פ שהיו בשעת החופה וע"ש:
יא אמנם בזמן הזה אין נוהגין כן:
יב סָעִיף א מצאתי במנהגים בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים וקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש:
יג סָעִיף א ומצאתי כתוב במנהגים ישינים דלפי המנהג בני אשכנז אפילו לאשר ברא בעינן ב' כוסות עכ"ל ולא ראיתי נוהגין כן וטוב להחמיר:
יד וכן כתב הר"ן פרק קמא דכתובות דף תע"א וכתב שם דאפי' אשר ברא לחוד אין מברכין אלא במקום חופה:
טו וכתב הר"ן דף תע"א דאע"ג דלא צריך עשרה מכל מקום ג' מיהו בעי לכ"ע להשמחה במעונו לא בעי י': והאידנא נוהגים בדברי הרמב"ן:
טז והאידנא אין מברכין שהשמחה במעונו אלא עד אחר החופה וכן כתב הכלבו וז"ל הא דאמרינן בני החופה מברכין שהשמחה במעונו משעה שמכינים כו' היינו דוקא לדידהו דמקדשי מעיקרא וכבר התחילה השמחה אבל אנן דלא מקדשי רובא דעלמא עד יום הנשואין לא מברכים שהשמחה במעונו אפילו בסעודת יום חמישי שעושה השושבין לחתן עד כאן לשונו וכן נוהגין:
יז כתב המרדכי דיש פרק קמא דכתובות דאין לברך שבעה ברכות אלא עד יום השבת דליכא נישואין בלא קטטה ודילמא הדרי בהו קודם הברכה שמברכים ביום הששי עכ"ל. ונראה דאיירי במקום שעושין החופה ביום ו' ולכן קאמר דאין לברך בסעודה שעושין קודם החופה אבל כשהחופה ביום ד' או ביום ה' פשיטא שמברכין בסעודה שאחר החופה וכן נוהגין כתב בהגהות מיימוני פ"ה דהלכות ברכות וז"ל מוהר"מ היה מנהיג לברך שהשמחה במעונו וברכת חתנים דהיינו אשר ברא בליל מ"ש יום אחר שלאחר הנישואין כשעושין משתה אצל חתן וכלה אע"פ שאין אוכלין במקום שאוכלין בנישואין אלא בבית החתן והכלה וכן עשה מוהר"ם מעשה בעצמו:
א סָעִיף א קודם כניסת החופה ז"ל הר"ן בפרק קמא דפסחים ולענין ברכת נישואין נוהגין לברכן לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכת תפלה ושבח תדע שהרי מברכין אותן כל שבעה וכן נראה מדברי ה"ג אבל הרמב"ם כתב צריך לברכן קודם נישואין ולא מפני שהוא בכלל מה שכתב כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכת שבח הן אלא מפני שחופה יחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל. ודעת רבינו שכתב קודם כניסת החופה כהרמב"ם ולא מטעמיה שהרי סבר שאפי' אם היא נדה הוי חופה גמורה אלא טעמו משום דכל מצות מברך עליהן עובר לעשייתן כמו שכתב בית יוסף אלא שקשה מאי שנא מברכת אירוסין דכתב רבינו בסי' ל"ד בשם הרא"ש די"א דא"צ לברך אותה קודם כיון דאין מזכיר בה עשיית המצוה לא שייך ביה עובר לעשייתה וכאן כתב בפשיטות דמברכת קודם וצ"ל דגם רבינו ס"ל דחופה הוא יחוד גמור כדי לקנות התוספות וכמ"ש לעיל ומש"ה כתב דבעינן ברכה קודם. ומה שאנו נוהגין לברך בשעה שעושין החופה אפשר שאין זה עיקר החופה אלא עיקר החופה הוא שאחר כך מוליכין החתן והכלה למקום שעושין החתונה ומושיבין את הכנה אצל החתן ואוכלין יחד שום אכילה וזהו עיקר החופה והוי שפיר עובר לעשייתן דומה לזה כתב בש"ע סי' נ"ד ס"ס א':
ב סָעִיף א שהכל ברא לכבודו ז"ל הר"ן בפ"ק דכתובות סוף ד' תס"ט כתב רש"י ז"ל נראה בעיני שלא נסדרו על עסקי הזיווג אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם. אשר יצר את האדם מדבר בזכר. והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקבה. שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות ירושלים על ראש שמחתינו שנא' תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'. שמח תשמח בחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב. ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר פתח בה בברוך וחתם בברוך ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהם ברכות סמוכות לחברתה לא פתח בהן בברוך. ואשר ברא מפני שהיא נאמר על הרוב יחידאה ברוב ימי משתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה סמוכה אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפה שנאספו שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבן ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום הוא וברכה זו מש"ה נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס הזקיקוה לסדר עליו ולפי שאינה מראש סדר הברכות וכולה הודאה לכך לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות. וכן ברכת יוצר האדם שתקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ"ד שתי יצירות הוו ואי למ"ד שתי יצירות עלו במחשבה (דשם בגמרא ד' ח' פליגי דחד מ"ד ס"ל בתחלה עלו במחשבה לבראות אדם וחוה שתי יצירות דהיינו לברא אדם לחוד וליקח ממנו צלע ליברא ממנו חוה ולבסוף חדא יצירה ע' פירושו ושם ברש"י ובט"ש רשמתיהו) ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מברכת הזיווג דהא ביצירה ראשונה עדיין נקבה לא היה. וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה שנייה מברכין ג"כ על הראשונה שהוא תחלתו. והתקין לו ממנו מגופו ומצלעותיו. בנין עדי עד בנין הנוהג לדורות וקרי ליה בנין כדכתיב ויבן את הצלע. עקרה ירושלים. (שמח תשמח היא תפלה להש"י שישמח להרעים האהובים כמו ששימח הש"י ליצירו דהיינו לאדם וחוה בג"ע מקדם) רעים אהובים החתן והכלה שהם שני רעים האהובים זה לזה. כשמחך יצירך כמו ששמח את האדם הראשון. בגן עדן כדכתיב ויטע ה' גן בעדן מקדם וגו'. משמח חתן וכלה ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה ראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שאנו מברכין שיהיו שמחין בהצלחה כל ימיהן לפיכך אין אנו חותמין משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת איש באשה אלא ברוך משמח שניהם לעולם בסיפוק מזונות. אבל באחרונה שבח היא שמשבח הקב"ה שברא חתנות דבוק איש באשה ע"י שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח החתן עם הכלה שהוא שמחת איש באשה עכ"ל רש"י ז"ל עוד האריך הר"ן שם ע"ש:
ג סָעִיף א בנין עדי עד היא הנקבה כדפרש"י ונ"ל דנקט ל" והתקין לו "ממנו בנין עדי עד כוונתו להורות אל מה שכתב הראב"ד ורבינו הביאו בהקדמה של זה הספר שהקב"ה עשה טובה לאדם שלקח א' מצלעותיו וברא ממנו חוה כדי שתהיה נחשבת כאחת מאבריו אשר לו לשמשו ויהיה מושל עליה כאשר הוא מושל על אבריו כי אם היה ברא אותה בפני עצמה לא היה יכול למשול עליה אלא כשאר בעלי חיים שהנקבות נפרדין מהזכרים ואין מושלות על הנקבות ולזה אומר והתקין לו "ממנו ר"ל ברא לו הנקבה מגופו כדי שיהא מושל עליה בטבע ויהיה טבע זה קיים לעולם וזהו בנין עדי עד וק"ל. ולפי פשוטו י"ל שמאותו לקיחת הצלע והלאה שממנו נבראת חוה לא פסק מלברא מין האשה נמצא שנברא ממנו מין האשה עדי עד וק"ל:
ד סָעִיף א שמח תשמח ר"ל שאנו מתפללים להקב"ה שישמח את החתן והכלה כמו ששמח את האדם הראשון:
ה סָעִיף א אם לא ימצא יין אפילו אם יש שם שכר מברך בלא כוס כו' היינו לומר שאינו חייב לברך על כוס של שכר לאפוקי בב"ח חייב לברך עליו אבל אם ירצה יכול לברך עליו וזה הוי כדברי הרמב"ם דלעיל סי' ל"ד ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א ומברך ברכת חתנים כאחד פי' וממילא נשמע דמברכין ג"כ לשני חתנים כא' והא דלא כתב הרמב"ם דינו אשני חתנים ושני כלות נראה דמשום סיפא לאשמעינן דאף על גב דאיש אחד כשמברכין לו על כולן ביחד וצריך לשמוח עם כל אחת ואחת בפני עצמה כדינה דנתרחקו להנשים ימי שמחתם מזמן הברכה אפ"ה מותר ק"ו לשני חתנים שגם שמחתן עם בת זוגם נעשה להם מיד ומש"ה א"ש שסיים רבינו בדברי הרמב"ם וכתב אבל לשמחה כו' ומיהו לטעם עין הרע שייך טפי באיש אחד שנושא כמה נשים משני חתנים לשני כלות: (עם בתולה ז' כו' כמ"ש בסי' ס"ד כ"פ):
ז סָעִיף א ולא מערבין שמחה בשמחה פי' לא ישמח עם שתיהן כאחד אלא זו אחר זו כמו שמצינו ביעקב שנאמר מלא שבוע זאת וגומר כן משמע מדברי ה"ה שכתב על הרמב"ם בפ"י מה"א וז"ל מ"ש אבל לשמחה כו' שם אמרו (ר"ל במועד קטן) שאין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר בסמוך מיעקב אבינו עכ"ל:
ח סָעִיף א וצריך כוס לכל אחת ואחת ומברכין בפה"ג על כל כוס בפני עצמו משום שאין עושין מצות חבילו' חבילו' כמ"ש בסמוך בברכ' המזון וב"ח וגם משום שמפסיקין ביניהם בקריא' הכתובה וגם משום דלא נתקנה לעשות זה אחר זה שלפעמים קידש אדם אשה ונושאה אחר זמן מרובה אשר"י. וצ"ל מ"ש וצריך כוס לכל אחת ואחת היינו בדיש לו כוס דאל"כ הא כתב לעיל דברכת ארוסין א"צ כוס דוקא וק"ל:
ט סָעִיף א אירס ונכנסה לחופה ולא בירך ב"ח הרי היא כנשואה גמורה וחוזר ומברך אחר כמה ימים אין להקשות מ"ש מברכת אירוסין דכתב רבינו בשם הרמב"ם לעיל בסי' ל"ד ז"ל ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין דזו ברכה לבטלה היא דמה שעשה כבר נעשה צ"ל דשאני ברכת אירוסין דנזכר האירוסין והנישואין בתוך הברכה משא"כ ב"ח דאינן אלא ברכת שבח ותפלה וק"ל. ומ"ש חז"ל כלה בלא ברכה הרי היא כנדה כתב מהרא"י בפסקיו סי' ק"ס דאין ר"ל ברכה ממש אלא כלומר בלא חופה ומשום דקודם חופה תקנו לומר לכתחלה ב"ח דמש"ה נקט בלא ברכה ע"ש (וכ"כ הגהות מרדכי בקידושין ד' תרס"ג וכתב דהברכות אינן מעכבות דאטו במקום דליכא עשרה לא יעשו נשואין ומיהו לכתחילה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה עיין בב"י וד"מ כ"פ):
י סָעִיף א כנשואה גמורה פי' לענין ירושה ושאר דברים השייכים באיש עם אשתו:
יא סָעִיף א אלא בעשרה גדולים כו' כמו שמצינו בבועז דכתיב גביה ויקח בועז עשרה אנשים וגומר. (אנשים משמע בני חורין וגדולים אבל עבדים וקטנים אין מברכין ברכה זו כ"פ) ומ"ש וחתנים מן המנין ק"ק הלא בבועז עשרה היו זולתו:
יב סָעִיף א אפילו היו בשעת ברכה ז"ל מ"ו ואני כתבתי בספרי בפ"ק דכתובות דוקא שלא היו בשעת הברכה עיין שם עכ"ל:
יג סָעִיף א ויש מקומות שנוהגין שהקהל כו' נרא' שמזה נשתרבב המנהג במדינות האלו אחר שיוצאים מבית הכנסת בשחרית בשבת נוהגין השושבינין והשייכים לחתן ולכלה לרקד ולמחול עם החתן והכלה בחצר ב"ה:
יד סָעִיף א ומברכין שם שבע ברכות ואומרים מפני שלא היו שם רוב הקהל כיום הששי וביום השבת כולן מצויין שם אשר"י בפרק קמא דכתובות דף קכ"ב בריש ע"ג:
טו סָעִיף א כיון שאין מרבין בשבילו ואע"ג שלא אכלו שם שאם אכלו הא אמרינן דשבת בשחרית הוי כפנים חדשות ואם כן הוה ליה למימר כיון שלא אכלו שם יש לומר דהכי קאמר הואיל דאפילו אם אכלו שם בחול אין מברך בשבילם אם אין מרבים בשבילם ה"ה כאן שאין מברכין הואיל שאין מרבים בשבילם והעיקר תפס גם יש לומר משום דהתוס' והרמב"ן כתבו דאפילו לא אכלו שם (והוא שעמדו שם בשעת הברכה כ"פ) מברכין בשבילם והביאו ב"י ע"ש ומש"ה כתב דבעי לכ"ה דיהיו ראוין להרבות בשבילן. ומה שמסיק בשם רבי' האי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר אפשר דהיינו טעמא כיון דביום השבת נמצאו הרבה פנים חדשות הוה ליה כזמן חופה חדשה דמברכין בלא אכילה:
טז סָעִיף א ושבת כו' משום דאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת בשמחה ומשום הכי בשחרית נמי מברכין אף על גב דבירך כבר בליל שבת דכבוד יום עדיף (כמ"ש בא"ח סי' רע"א ובב"י כ"פ) והוי כפנים חדשות אשיר"י אבל סעודה שלישית דהיא גרוע מכל הסעודות (דהא איכא מאן דאמר דיוצא במיני תרגימא וכמ"ש בא"ח סי' רנ"א כ"פ) לא נחשבה פנים חדשות וכתב רמ"א ובמדינות אלו נוהגין לברך אפשר משום שרגילין לבא פנים חדשות ויש אומרים (הגהות מנהגים) משום שרגילין לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות עד כאן לשונו:
יז סָעִיף א ויום טוב ראשון ושני ובא"ח כתב שיש מי שאמרו שאפילו ביום טוב ראשון אין מברכין: (שאין עושין מצות חבילות חבילות פירוש דלכך לא סגי בחד כסא כדי שלא לעשות המצוה כחבילה ר"ל שנראה עליו המצוה כמשאוי כ"פ):
יח סָעִיף א אלא אומרים הכל על כוס אחד וכתבו התו' והרא"ש שכן הנהיג רבינו משולם ולא דמי לקידוש וברכת המזון (פירוש אם באו ביחד כגון שסעד בערב שבת ויום טוב וקידש עליו היום) דצריך לכל אחד כוס בפני עצמו. דהתם זה בא אחר סעודה והוי סילוק וזה בא לקידוש שהם שני הפכים אבל הכא שניהם באים אחר הסעודה ומהאי טעמא נהג גם כן לברך ברכת אירוסין ונשואין אחד כוס ע"ש אבל התוס' והרא"ש הסכימו לברך אשתים מטעם שכתבתי לעיל:
יט סָעִיף א ולהכי קרי חופה פירוש משום דהוי תחילת נישואין קרי חופה:
כ סָעִיף א שלפעמים מברכים אותו ברחוב העיר פירוש וחופה משמע שהוא מקום מיוחד לכך והא דמביא דברי הרא"ש בכאן ולא לעיל בסימן ס"א היינו משום דהרא"ש כתב דבריו על דיני הברכות במסכת סוכה שהיא מסדר מועד ששנה רבי קודם סדר נשים. או יש לומר מה שכתב א"א לומר כך שלפעמים מברכין אותו כו' הכי פירושו ואיך אמר שאין מברכין אלא במקום החופה (שאין זה כי אם במקום סעודה דא"א לפרש במקום שמתייחדין שם חתן וכלה וכמו שכתב בסימן ס"א דהא שם אין רגילין לאכול ואין לברך ברכת חתנים אלא במקום סעודה כ"פ) הלא לא יאכלו שם והשתא אתי שפיר דלא מביא דברי הרא"ש לעיל דלעיל יש לומר דאה"נ דזה מקרי חופה והא דמברכין ברחוב אע"ג דאין אוכלין שם היינו אקראי בעלמא אבל לברך שם כל שבעה בקביעות אסור וזה שכתב רבינו וגם מברכין ברכת חתנים כל שבעה וק"ל:
כא סָעִיף א אלא בסעודה ראשונה ל"ש אכלו בו ביום כו' פירוש אלא בסעודה ראשונה ובסעודה ראשונה מברכין בין ביום ואפילו בלילה שאחר יום החופה:
כב סָעִיף א אלא יום אחד אפילו אי איכא כו' פירוש אפי' בפנים חדשות אין מברכין אלא יום אחד אבל אי אין כאן פנים חדשות אין מברכין אלא בסעודה ראשונה דלא עדיף מבתולה:
כג סָעִיף א אפי' אין שם עשרה פירוש אין צריך עשרה להשמחה במעונו ולאשר ברא דמהיכי תיתי דלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכין כל הברכת הזיווג דומיא דבועז אשר"י: (אם מזמנים בשביל החופה פירוש הקרואים לסעודה אומרים שמחמת החופה מזמינים כ"פ):
כד סָעִיף א משעה שמתחילין להכין צורכי החופה פירוש אפילו כמה ימים קודם לנישואין:
כה סָעִיף א והאידנא ערבה כל שמחה כו' לכאורה נראה שמברכין שהשמחה במעונו בסעודה שעושין בליל שלפני החופה דהא מן הדין אפילו משמתחילין להכין צורכי החופה מברכין אותו אלא משום ערבה כל שמחה אין נוהגין כן מפני שאין לנו שמחה כשאנו עסוקים בצרכי החופה אבל בסעודה הנ"ל יש בה שמחה יתירה ונקרא התחלת הנישואין למה לא יברכו שהשמחה במעונו מיהו יש לחלק ולומר דדוקא בימיהם שהיו מארסין מיד בשעה שנשתדכו ע"כ היו מברכין אחר כך שהשמחה במעונו משא"כ עתה דכל שלא ארסו אין בו שמחה כל כך דלמא יחזרו בהן:
כו סָעִיף א ברכת חתנים כל שבעה פי' אם יש שם פנים חדשות:
כז סָעִיף א ואלמנה דוקא שנישאת לבחור כו' וז"ל הר"ן מ"ש דבחור שנשא אלמנה נפישי ימי ברכה וכו' וכמ"ש הב"י:
א סָעִיף א ויש מקומות שמביאין הדס עם יין ומברך על ההדס. הא דצריכין טעם לבשמים של מוצאי שבת משום נשמה יתירה אע"פ שמדרכן היה לברך על בשמים והדס גם בשאר עניינים י"ל משום דבמ"ש קבעו חז"ל לחיוב לברך אבשמים והדס משו"ה הוצרכו טעם למה קבעוהו לחיוב:
ב סָעִיף א אם לא ימצא יין אפילו אם יש שם שכר מברך בלא כוס כו' ז"ל ב"י (וכ"כ לעיל בסי' ל"ד בשם רנ"ש. כ"פ) דברי רבי' ניסים כתב הרא"ש בפסקיו בפ"ק דכתובו' דף קכ"ב ע"ג אלא במקום שכתב רבינו אפילו אם יש שם שכר מברך בלא כוס כתוב שם אם לא נמצא כוס ואפי' כוס שכר מברך בלא כוס עכ"ל ולכאורה נראה דר"ל דלפי גירסא זו ה"פ אם לא נמצא אפילו כוס של שכר מברך בלא כוס משמע הא אם יש כוס של שכר מברך עליו אבל לעד"נ דא"א לומר כן דא"כ מה זה שכתב אבל ב"ח יברך על כוס של שכר אם אין כאן יין הא בברכת אירוסין נמי הדין כן וא"ל דיש חילוק ביניהן דבאירוסין אם אין כוס של שכר מברכין בלא כוס אבל בב"ח אם אין כאן אפילו כוס של שכר אין מברכין כלל דאם כן ה"ל לסיים ולכתוב אבל ב"ח אם אין כוס לא לברך כלל אבל מדסיים ואמר אבל בב"ח חייב לברך על של יין או של שכר משמע דבאירוסין אפילו אם יש כוס של שכר אין מברכין עליו ועוד דאם יהיה פירוש אם לא נמצא אפילו כוס של שכר מברך בלא כוס א"כ ה"ל לגרוס הכי אם לא נמצא כוס ואפילו של שכר מברך כו' למה לו לחזור ולכתוב ואפילו "כוס שכר ועוד דל' אפילו אינה נופלת אלא הל"ל אם לא נמצא כוס של יין ולא כוס של שכר. ועוד דל' "אבל ברכת אירוסין אינו מדוקדק לפ"ז אלא ה"ל לסיים ולומר ברישא יברך על השכר "ואם "לא נמצא שם גם כוס של שכר. לא יברך דלא סגי בלא כסא וע"ז שייך לומר "אבל ברכת אירוסין כו' מברך בלא כוס אלא ע"כ ה"פ אם לא נמצא כוס של יין ואפי' יש כאן כוס של שכר מברך בלא כוס וזה הוי כמו גרסת רבינו וכן משמע מדברי ב"י שאין חלוק בין גירסת הרא"ש לגירסת רבינו. אבל קשה דלעיל בסי' ל"ד גבי ברכת אירוסין הביא רבינו דברי הרמב"ם שכתב נהגו העם להסדיר אותו על כוס של יין או של שכר כו' ולמה לא הביא גם שם דברי ר' ניסים להורות שיש מחלוקת בדין זה או היה לו להביא דברי הרמב"ם בכאן לכן נלע"ד שמ"ש כאן אפילו יש כוס של שכר מברך בלא כוס היינו לומר שאינו חייב לברך עליו לאפוקי בב"ח חייב לברך עליו אבל אם ירצה יכול לברך עליו וזה הוי כדברי הרמב"ם דלעיל סי' ל"ד שגם הרמב"ם לא כתב אלא שנהגו העם להסדיר אותו כו' משמע שאינו חייב לברך על כוס של שכר והשתא א"ש דכתב דלא מצוה מן המובחר הוא כלומר דלא מצוה מן המובחר הוא לברך ברכת ארוסין על הכוס ולכן אם אין יין אע"פ שיש שם שכר אם ירצה יברך בלא כוס הואיל שאין העיקר מצוה לברך על הכוס אבל אם יש שם יין משום חשיבות של יין יברך על הכוס אבל אם היה פירושו שאם אין יין אינו יכול לברך על כוס שכר א"כ מה זה שכתב דלאו מצוה מן המובחר הוא ולמה בשביל כך לא יברך עליו ומה הפסד יש בכאן אם יברך עליו וק"ל. וע"ל בסי' ל"ד מ"ש שם. ומה שהוסיף עוד רבינו וכתב אבל ברכת חתנים חייב לברך על הכוס כו' אע"ג דכבר כתב דלא סגי בלא כום י"ל דבא לומר מילתא בטעמא דמשו"ה צריך לברכת חתנים כום כיון שהם שש ברכות והשתא א"ש מנינא למה לי וק"ל:
ג סָעִיף א לברך לשני חתנים כאחד. וכתב רמ"א ז"ל ואפי' לא היה החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמ"ש בי"ד סי' רס"ה סעיף ה' לענין מילה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין דשם בי"ד כ"כ בשם תשובת הרא"ש להשוות מילה וחתנים והיינו דוקא בהיות החתנים ביחד כי אף שלענין מילה כתב שם ובתשובת כלל כ"ו דין ד' דאפילו אינם ביחד אחד מברך לשניהן שאני התם דברכת מילה היא בריכת המצוה ומזכיר בה המעשה אשר יעשה ומש"ה מדמהו לברכת שחיטה שהשוחט מברך ויוצא בה אף לעופות אשר יביאו לו אח"כ משא"כ בחתנים דאינה אלא ברכת השבח ותפלה ואינו מוזכר בה אמה קאי ואם אין החתן אצל הברכה במה יזכר שהברכה קאי ג"כ עליו כיון שאין מעשה מוכרח אחריו ועיין מ"ש בש"ע. וכתב עוד רמ"א וז"ל וי"א (הגהות מיימון בהלכות אישות) דאין לברך לשני חתנים יחד משום עין הרע וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד אבל לאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד אם אכלו ביחד (ור"ל ועושין לכתחילה סעודה אחת להרבה חתנים. כ"פ) עכ"ל וכ"כ הרשב"א ובית יוסף הביאו מטעם שהיא ניכר שיש שני חתנות ע"ש ובספר חסידים כתוב שאין לעשות חופות שני אחיות יחד ובמרדכי (פ"ק דמ"ק) ובסמ"ק והג"ה מיימוני כתבו דאף בשני נכריות יש ליזהר שלא לעשותן יחד משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחברת' (גם מטעם שמא אחת יפה והשני' כעורה. כ"פ) וכתב רמ"א ואין נזהרין מזה ואדרבה יש מכוונים לעשות חופה עניות עם חופה עשירות משום מצוה עד כאן ונראה דמאן דסבר שאין לברך לשני חתנות ביחד משום עין הרע ה"ה שאין לברך על שני מילות ברכה אחת ולמולם כאחת משום עין הרע ומש"ה נזהרים עכשיו מלמול שני תנוקות כאחד אף שיש לחלק דשאני גבי מילה דיש לברך ברכה אחת על שניהם ולמול אותם בשני מקומות בב"ה דלא שייך כ"כ עין הרע:
ד סָעִיף א ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו ומבואין לו כוס אחר כו'. מכאן יש ללמוד דאין צריך להביא שני כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט הוא דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס של ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר דאין עושין בו חבילות:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.