א בועל בעילת מצוה ופורש. ומותר לבעול לכתחלה בשבת. ובספר יורה דעה כתבתי בהלכות נדה דין בעילת מצוה וכיצד יתנהג עם הכלה כל שבעה כ' בה"ג ברכת בתולים בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם:
א סָעִיף א בועל בעילת מצוה וכו' מסקנא דגמרא בפרק תנוקת (נדה סה.): ומ"ש ומותר לבעול לכתחילה בשבת מסקנא דגמרא בפ"ק דכתובות (דף ז) ובספר י"ד כתבתי בהלכות נדה דין בעילת מצוה וכיצד יתנהג עם הכלה כל ז' בסי' קצ"ג:) כתב בה"ג ברכת בתולים בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בג"ע וכו' ברכה זו בשם בה"ג כתבה הרא"ש בפ"ק דכתובות וכתב אח"כ אפשר שברכה זו תקנת הגאונים ומסתברא לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל :
א סָעִיף א בועל בעילת מצוה ופורש פירוש יכול לפרוש באבר חי משא"כ באשה שהרגישה בשעת בעילה שתהא נדה שאסור לפרוש ממנה באבר חי כמבואר בי"ד סימן קפ"ה: כתב בה"ג ברכת בתולים וכו' וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות ומסתברא לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל. והר' ירוחם כתב בנתיב כ"ב ח"ב ע"ש ר"נ גאון שצריכין כוס של יין ולא יברכה בלא כוס ומהרש"ל כתב דלא נהגינן לברך ברכה זו:
א ובתא"ו נתיב ב"ב ח"ב כתב בשם רבינו ניסים שצריכה כוס של יין ולא יברכהו בלא כוס:
א סָעִיף א בועל בעילת מצוה ופורש ז"ל התוס' פ"ק דכתובות (ד.) ביאה ראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב [ישעיה נד] כי בועלייך עושייך ואמרי' [סנהדרין כב:] אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ועי"כ מדבק בה ובאין לידי פ"ו עכ"ל:
ב סָעִיף א אשר צג אגוז בגן עדן אלו ישראל שנמשלו לאגוז דכתיב [ש"ה ז'] אל גינת אגוז ירדתי ומרמז נמי על בתולים של בנות ישראל דמה אגוז יש בה קליפות זה על זה כדאמרי' במדרש [שם] כך בנות ישראל שמשמרין קליפות בתוליהן וכן מסיק בל ימשול זר במעין חתום:
ג סָעִיף א שושנת העמקים ישראל נמשלו לשושנה דכתיב כשושנה בין החוחים ומרמז נמי על הבתולים כדכתיב [שם ז] סוגה בשושנים שהוא גדר קל ואין פורץ בו לכנוס הרי חתן נכנס לחופה ולבו מגעגעת לחיבת חיתוניו בא ליזקק לה אמרה לו טיפת דם כחרדל ראיתי הרי פורש מיד הרי סוגה בשושנים כן פרש"י בש"ה:
ד סָעִיף א אילת אהבים ישראל נמשלו לאילת אהבים ומרמז נמי על הבתולים דמה אילה רחמה צר ובתוליה חוזרין כל פעם ולעולם אינה בלא בתולים כך בנות ישראל שמשמרין בתוליהן ולעולם אינם בלא בתולים עד שתנשא:
ה סָעִיף א (חוק לא הופרה בא"י נ"ל וק"ל רש"ל כ"פ):
א סָעִיף א מותר לבעול לכתחלה בשבת. וכ"כ רבינו בא"ח בס"ס ר"פ וז"ל הג"ה אהא דכ' הרא"ש בפ"ק דכתובות ר' אמי שרי למבעל לכתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבי כתובתה א"ל אתפסוה מטלטלי בכתובה. וכ' שם הג"א ע"ז וז"ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום דרוב בקיאים א"כ השתא דאין בקיאין אסור ותו דר"י פי' שם דהא דמותר שם איירי כשאין מכוון לבעול בעילת מצוה גמורה משמע דאי מכוון אסור ואמאי סמכינן השתא מהרי"ח עכ"ל ולעד"נ דסמכינן אמסקנא שם (ז.) ואביא תחלה ל' הגמ' וז"ל בפ"ק דכתובות (ה:) אבע"ל מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקיד פקיד או חבורי מחבר פרש"י מפקיד כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע"י חבורה אלא הפתח נעולה בפניו ופותחין לו ויוצא או חבורי מחבר דם בתולים היוצא ע"י חבורה הוא בא שהדופן מתפרד מחבירו ואת"ל דם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי א"ד לפתח הוא צריך ואסור ופי' התוס' לדם הוא צריך פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ור"י פי' שצריך לראות ע"י הדם אם היא בתולה ואת"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכווין מותר או הלכה כרבי יהודא דאמר דבר שאינו מתכווין אסור ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ומותר או מתקן הוא אצל הפתח ופרש"י מקלקל הוא. שהבתולה עדיף מהבעולה ומסיק שם ריש (ו.) רב אמר מותר ושמואל אמר אסור עכ"ל הגמ'. ונראה דסמכינן אמסקנא שם דאמר והלכתא מותר לכתחלה לבעול בשבת דמשמע מינה מדסתים ולא חילק בין בקי לאיני בקי ש"מ דמותר לכ"ע ונראה שכן הוא דעת בית יוסף שכתב שכן הוא מסקנת הגמ' בפ"ק דכתובות עכ"ל. ומ"ש בהגהות הנ"ל דלעיל מסיק טעמא משום רוב בקיאים כו' אמת שכן הוא שם לפני זה סוף (ו:) ע"ש. אבל נלע"ד דאותה סוגיא ס"ל דדם חבורי מחבר אלא שבא להתיר משום דבר שאין מתכווין דלהנאת עצמו הוא בועל ולא משום לעשות חבורה ולהוציא דם ופריך הגמר' והא פסיק רישא הוא ומשני לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא הרוב בקיאין בהטייה וע"ז כ' התוס' בשם ר"י [שם] כנ"ל בלבד שלא יתכוונו לבעול בעילה גמורה שאז ודאי מוציא דם והוה פסיק רישא אבל כשמטה לצדדין אינו מוציא דם ע"כ אבל אנן קי"ל דם מפקיד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח וכדמסיק הגמ' ריש (ו.) בשם רב דהלכתא כוותיה באיסורי ולא כשמואל דפליג עמו לכן שרי אפילו לבבליים דלא בקיאים בהטייה וה"ה לדידן וכמסקנת סתמא דגמ' דלעיל ודו"ק:
ב סָעִיף א (מכאן ועד סוף הסי' מצאתי כתוב בדף מיוחד בין כתביו וחידושי אמ"ו ז"ל והעמדתי לתוך הספר. כ"פ) כ' הרא"ש בפ"ק דכתובות וז"ל ברכת בתולים כ' בה"ג ברוך אשר צג אגוז בג"ע שושנת העמקים וכו' ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל. וק"ל והלא הרא"ש גופיה כתב בפ"ק דקידושין ובסוף בכורות גבי ברכת כהן של פדיון בכור אשר קדש עובר במעי אמו וכו' שתקנוה הגאונים וז"ל ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לברכה ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחר סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה עכ"ל (וכמ"ש רבינו בסי' ד' סי' ש"ה וע' בא"ח סי' מ"ו מ"ש הב"י ותמה על הטור ושאר גאונים שכתבו ברכות שלא נתקנו בגמרא ע"ש. כ"פ) אם כן אמאי לא כתב הרא"ש נמי הכא גבי ברכת בתולים שאין לברכה מטעם שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה וכו' וא"א לומר דלפי שראה הרא"ש בברכה עצמה של כהן בפדיון בכור דאית בה תיוהא וקיוהא כתב שאין לברכה וז"ל וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא וכו' ועוד למה יברך הכהן הא אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה וכו'. דהא ליתא שהרי לא בחנם דקדק הרא"ש לומר "שום ברכה ולא אמר בקיצור שאין מברכין ברכה שלא הוזכרה וכו' אלא ע"כ להכי דייק לומר שום ברכה לומר דאפילו אם לא היה קשה כלום בברכה עצמה אפ"ה אין לברך מטעם שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה כו' וכן דייק לשון וגם ראשית הברכה איני מבין כו' מדכתב וגם משמע בהדיא כדאמרן שהוא תפם במונח קיים שעיקר הטעם שאין לברכה הוא מ"ש בראשונה שלא מצינו שמברכין כו' אפילו אם לא היה קשה כלום בברכה עצמה ואין דבר זה צריך יותר חיזוק מיניה וביה וכן משמע נמי בהדיא מדברי הרא"ש בפרק יש בכור שקרא נמי תגר על ברכת כהן הנזכר ולא זכר ולא פקד כלל מה שהוקשה לו בנוסח הברכה עצמה מפני שהוא טפל לגבי טעם ראשון. ונ"ל ליישב דלהכי לא כתב הרא"ש גבי ברכת בתולים שאין לברכה כמ"ש גבי ברכת כהן לפי שכתב הרא"ש גבי ברכת בתולים וז"ל ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז"ל כו' מדכתב ואפשר אלמא לא בריר וקיים ליה שברכה זו תקנוה הגאונים אלא ספוקי מספקא ליה כי יכול להיות שחכמי הגמרא תקנוה דאל"כ מאי ואפשר ולא דמי לברכת כהן שודאי הגאונים תקנוה כן נראה לי. ומה מאוד נפלאתי הפלא ופלא על רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה בנתיב כ"ב חלק ב' שכתב בשם ר"ן (והביאו רמ"א בד"מ ובש"ע. כ"פ) על ברכת בתולים שצריכה כוס ואין לברכה בלא כוס ואם אין מצוי יין ישרה צמוקים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא יברך על השכר וכו' עכ"ל שהרי גם הרא"ש בפ"ק דכתובות הביא דברי הר"ן ושם מוכח בהדיא מיניה וביה בלשון הר"ן גופיה דלא קאי כלל אברכת בתולים אלא אברכת חתנים דוקא מדסיים וכתב וז"ל אבל ברכת חתנים שהיא שבע ברכות חייב לברך על הכוס וכו' אלמא דתחלת דבריו נמי איירי בברכת חתנים דוקא וכן הטור א"ע הביא דברי הר"ן הנזכר בסי' ש"ב גבי ברכת חתנים אבל גבי ברכת בתולים בסי' ס"ג לא זכר ולא פקד דברי הר"ן וכן בקיצור פסקי הרא"ש הביא דברי הר"ן לעניין ברכת חתנים אבל לא לענין ברכת בתולים וכן הרבה מחברים והכי מסתברא דהר"ן לא איירי כלל מענין ברכת בתולים דאם כן קשה היאך הר"ן מחמיר יותר גבי ברכת בתולים לברכה דוקא על הכוס יותר מברכת אירוסין שכתב הרא"ש בשמו שא"צ כוס וזה הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי ברכת אירוסין הוזכרה בגמרא משא"כ ברכת בתולים ואולי פסקי הרא"ש הטעהו לר' ירוחם ז"ל לפי שראה שהרא"ש כתב דברי הר"ן הנזכר תכף וסמוך ממש אחר ברכת בתולים והוא סבר דברי הרא"ש בשם הר"ן קאי אשלפניו דהיינו אברכת בתולים וכבר ראיתי לחכם אחד שטעה ג"כ בזה ובאמת הא ליתא שדברי הרא"ש בשם הר"ן קאי שם אלפני פניו אברכת חתנים וזה פשוט כנ"ל. ומ"ש הרא"ש ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים לכאורה היה נ"ל לומר הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם אשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה וטעם זה בעינו כהווייתו כתב הרמב"ן. ז"ל והביאו המ"מ ספ"ג דהלכות אישות על הא דקאמר בירושלמי דברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקידושין בבעילה. אבל קשה לי טובא על טעם זה שכתב הרמב"ן ז"ל שהרי בברכות פרק הרואה קאמר כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' כי שמע קול תרנגולא לימא בא"י אמ"ה נותן לשכוי בינה וכו' ובתר הכי קאמר וכי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכו' אלמא שיכול לברך ברכת אלהי נשמה וברכת נותן לשכוי בינה בעוד שהוא ערום והיינו ע"י שהוא מכסה בסדין ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כמו שהיה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות שהיה מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה כמ"ש הרא"ש בשמו ס"פ מי שמתו (ועיין מזה בא"ח סי' ע"ג וע"ד וסי' ר"ו וב"י סי' ר' ושם האריך אמ"ו ז"ל ע"ש. כ"פ) א"כ ה"נ גבי ברכת קידושין בבעילה אפשר שיברך בעוד ששניהם ערומים ע"י כסוי הסדין למטה מן הלב. ועוד שהרי בפרק מי שמתו אמרי' אם היה ישן עם אשתו קורא ק"ש בחזרת פנים אפי' בלא הפסקת טלית משום דחשיבא כגופו. ולולא פה קדוש של הרמב"ן ז"ל היה נ"ל לפרש טעם הירושלמי דקאמר חוץ מקדושין בבעילה הוא משום שמא ימצא פתח פתוח והוי כמו קדושי טעות וזהו נמי הטעם של הרא"ש שכתב גבי ברכת בתולים שיש לברכה אחר שמצא בתולים הוא משום שמא ימצא פתח פתוח והוי כמו ברכה לבטלה דהשתא לא יוכל לומר בל ימשול זר במעיין חתום וכו' שמרה בטהרה וכו' ונ"ל לדקדק מדברי הירושלמי שהבאתי מדקאמר חוץ מקדושין בבעילה דס"ל שאין מברכין ברכת בתולים דאם לא כן הל"ל חוץ מקדושין בבעילה וברכת בתולים לפי מ"ש הרא"ש שיש לברכה אחר שמצא בתולים וכן יש לדקדק מהגמרא דידן מדקאמר בפ"ק דפסחים כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת הגר ואם איתא הל"ל נמי ברכת בתולים. ולי קשה קושיא אחרת על ברכה זו של בתולים הלא אין מברכין על הכשר מצוה כמו שכתבו התוספות בפרק כל הבשר דמה"ט אין מברכין על ניקור הבשר וכן על מליחת בשר וכ"כ הר"ן בפ"ק דכתובות דמה"ט אין מברכין אקב"ו על קדושין לפי שאין קידושין עיקר המצוה אלא הכשר מצוה כי עיקר המצוה היא פריה ורביה א"כ גם בעילה ראשונה אינה אלא הכשר מצוה כיון שאין אשה מתעברת מבעילה ראשונה. ושמא י"ל שלא אמרו שאין מברכין על הכשר מצוה אלא דוקא אקב"ו אבל ברכה זו של בתולים אינה אלא שבח והודאה בעלמא על שמירה בטהרה שרי וכבר מצינו הרבה חלוקי דינים בין ברכת אקב"ו ובין ברכת שבח והודאה בעלמא לענין שא"צ עובר לעשייתן ולענין שאין מתחילין בברוך כמ"ש הרא"ש ורבי' יונה והר"ן במסכת ברכות כן נ"ל: ודע שהרב הגדול מור"ש ז"ל כתב בהגהתו לטור אבן העזר בסי' ס"ב על ברכה זו של בתולים וז"ל ואני כתבתי בספרי דלא נהגינן לברך ברכה וו כל עיקר עכ"ל (וכן תמה רנ"ש על הרא"ש והטור וכתב שהרי בי"ד סימן ש"ה מבואר שאין לברך ברכה שלא הוזכר בתלמוד. כ"פ) וטעמו וראיה לא הגיד לדבריו ואולי הוא מחמת נרגא זו אשר שדיתי בה שאין מברכין על הכשר מצוה כו'. א"נ כיון שמשמע מגמרא דידן ומהירושלמי שהבאתי לעיל שאין מברכין ברכה זו של בתולים. ואפשר לצרף נמי לזה מ"ש הרא"ש שאין מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה כו' כנ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.