א הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכה ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור או אלמן ואם היא בעולה שמח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמן לפיכך תקנו חכמים ז"ל שתנשא אלמנה ביום ה' ותבעל בליל ו' כדי שיהיה שמח עמה ג' ימים ה' בשבת וששי בשבת ושבת בד"א בבעל מלאכה אבל אדם בטל שאין לחוש שילך למלאכתו יכול לישא בכל יום ולבתולה לא תקנו יום ידוע לנישואין בשביל זה שאין לחוש שמא יניחנה וילך למלאכתו אבל תקנו שתנשא ביום רביעי ותבעל בליל ה' לפי שב"ד יושבין בדין ביום שני וחמישי ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים מיד בבקר לב"ד אבל לא תקנו שתנשא ביום א' ולבעול בליל שני אע"פ שב"ד יושבים ביום שני דשקדו חכמים שיהא טורח בסעודה ג' ימים ואחר כך כונס ובזמן הזה שאין זמן קבוע לישיבת ב"ד יכול לישא בכל יום שירצה מימות החול ובלבד שיהיה לו צרכי סעודה מוכן ואם אין לו מוכן לא ישא קודם יום רביעי כתב ה"ר אפרים אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כניסנא בלא סעודתא וקרובי הכלה בעו דלעביד סעודתא כייפינן ליה דלעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום שבת לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה ליה כקונה קנין בשבת ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י יחוד של ביאה זוכה במציאתה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת וכן אין לכנוס הבתולה ביום ששי לבעול ביום שבת לפי שאין בתי דינין קבועים בשבת וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומה שנהנו האידנא לכנוס ביום ששי משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועין ומי שיש לו עסק מקבץ ג' ומסדר טענותיו לפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת כתב הרמב"ם אין נושאים נשים בע"ש ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודה ואצ"ל שאסור לישא בשבת וא"א ז"ל כתב ומסקנא דהלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודתא בין במוצאי שבת בין בשבת אין נושאים נשים בח"ה לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין אבל מחזיר גרושתו מן הנישואין אבל לא מן האירוסין וטעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה או משום ביטול פריה ורביה פירוש שלא ישהא לישא עד המועד לפיכך מותר לישא בערב המועד. דין מי שהכין צרכי סעודה ואירעו אבל כתבתי בספר י"ד בהלכות אבל:
א סָעִיף א הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעת ימים שלא יעשה מלאכה ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בפ"ק דכתובות (ד' ז:) אמרינן דבתולה שבעה לשמחה ומ"ש שלא יעשה מלאכה כ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' אישות וכתב ה"ה שכך מפרש בתוספתא ובפרקי ר"א וכ"כ הר"ן בריש כתובות אהא דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' שאם אתה אומר תבעל בה' למחר משכים לאומנתו והולך וכו' לא שיהא מותר במלאכה אלא שחכמים ייחדו לו ימים הללו ימי בטלה והכי איתא בתוספתא התקינו שיהא בטל ג' ימים ה' וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה נמי לשבעה של בתולה שחתן אסור בהן במלאכה והכי איתא בפר"א בפי"ו החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא בשוק לבדו אף חתן אינו יוצא בשוק לבדו מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה: ומ"ש בין אם הוא בחור או אלמן ואם היא בעולה שמח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמן כבר נתבאר בס"ס ס"ב:
ב סָעִיף א ומ"ש לפיכך תקנו חכמים שתנשא אלמנה ביום ה' ותבעל בליל ו' כדי שיהא שמח עמה ג' ימים וכו' בד"א בבעל מלאכה אבל אדם בטל שאין לחוש שילך למלאכתו יכול לישא בכל יום בפ"ק דכתובות (דף ה.) תני בר קפרא אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ופריך ותבעל בד' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ומשני ברכה דאדם עדיפא ליה וא"נ משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' שאם אתה אומר תבעל בה' למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ה' בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו א"ב אדם בטל א"נ י"ט שחל להיות בע"ש וכתב הרא"ש נראה דטעמא דשקדו עיקר דלא קבעו זמן משום ברכה הלכך אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום ואם בעל מלאכה הוא לא ישא אלא בה' ויבעול בו':
ג סָעִיף א ומ"ש ולבתולה לא תקנו לה יום ידוע בשביל זה וכו' אבל תקנו שתנשא ביום ד' ותבעל ביום ה' לפי שבית דין יושבין בדין וכו' אבל לא תקנו שתנשא ביום א' ולבעול בליל ב' אע"פ שב"ד יושבין ביום ב' דשקדו חכמים וכו' משנה וגמרא בריש כתובות:
ד סָעִיף א ומ"ש ובזמן הזה שאין זמן קבוע לישיבת ב"ד יכול לישא אשה בכל יום שירצה מימות החול ובלבד שיהיה לו צרכי סעודה מוכן וכו' שם (דף ג.) אמר רב שמואל בר רב יצחק ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בית דין יושבין אלא בב' ובה' אבל במקום שב"ד יושבין בכל יום אשה נשאת בכל יום והוא דטריח ליה. וכתב הרא"ש ואם תאמר ואמאי נשאת בכל יום תיהוי כאלמנה ותנשא בה' ותבעל בליל ו' הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם וי"ל משום ברכה לחודיה לא היינו מתקנים ימי זמן קבוע מדפריך תלמודא ותינשא באחד בשבת וכן גבי אלמנה לאו משום ברכה גרידא אמרו שתינשא בה' אלא כדאמרינן לקמן שקדו שיהא שמח עמה ג' ימים ואגב שתקנו משום שקדו תקנו שתינשא בה' משום ברכה ושקדו שיהא שמח עמה ג' ימים לא שייך בבתולה דליכא למימר למחר משכים לאומנתו והולך לו לפי שיש לה ז' ימי המשתה הלכך משום ברכה גרידא לא תקנו זמן לבתולה כ' ה"ר אפרים אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כניסנא בלא סעודה וכו' דברי ה"ר אפרים כתב הרא"ש והר"ן בריש כתובות וה"ה בפ"י מהלכות אישות וכתב שכן היה דן הרי"ף ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
ה סָעִיף א אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום שבת לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה וכו' כן כתב הרא"ש בריש כתובות וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות וז"ל אסור לישא אשה בשבת ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמ' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת:
ו סָעִיף א ומ"ש ואלמנה אין חופה קונה בה וכו' לפיכך צריך להתיחד עמה בע"ש וכו' כ"כ הרא"ש בריש כתובות וכתב דהיינו דאיתא בירושלמי אילין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס מבע"י שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת: ומ"ש וכן אין לכנוס הבתולה ביום ו' ולבעול ביום שבת לפי שאין ב"ד קבועים בשבת כ"כ הרא"ש שם. ומ"ש בשם הרא"ש ומה שנהגו האידנא לכנוס ביום ו' משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועים וכו' ג"ז שם:
ז סָעִיף א כתב הרמב"ם אין נושאין נשים בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה וכו' בפ"י מהלכות אישות והוא מבואר בריש כתובות (ה.) גזרה שמא ישחוט בן עוף והר"ן כתב שם אהא דמסיק בגמרא מותר לבעול לכתחלה בשבת מהא שמעינן דלא קי"ל מאי דאיתמר בגמרא עלה דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במ"ש ויהבי טעמא שמא ישחוט בן עוף כלומר שמתוך טרדתו ישכח שהוא שבת וישחטנו וכיון דמסקינן דשרי למיבעל אלמא לבן עוף לא חיישינן וזהו דעת הרי"ף שלא הזכיר כלל בהלכות חששא דבן עוף ולפיכך נהגו לעשות סעודות בלילי שבת ובמ"ש ואיפשר לדחות ולומר דכי שרינן למיבעל בשבת היינו בשכבר כנסה קודם לכן דבשעת כניסה לחופה הוא דחיישינן לבן עוף לפי שאז עושין סעודה וזהו דעת הרמב"ם שכתב שאין נושאין נשים בע"ש ולא באחד בשבת גזירה שמא יבואו לידי חילול שבת וזהו הפך מנהגנו שאנו נוהגים לכנוס בששי והרמב"ן כתב שמה שנהגו לכנוס בו' מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ"כ הר"י הלוי ז"ל עכ"ל והרב המגיד כתב בפרק הנזכר על המנהג הזה לא ידעתי על מה סמכו ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהם שהם באים לידי חילול שבת אם ע"י עצמן אם במלאכה ע"י עכו"ם ויש מי שדוחה מהלכה גזירה זו והביא סמך לזה ואינו עיקר והרמב"ן אחר שהאריך כתב בסוף דבריו מה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ"כ הריב"ן מיגא"ש ז"ל. ועכשיו. מנהג פשוע לכנוס בששי:
ח סָעִיף א אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות וכו' משנה וגמרא בפ"ק דמ"ק (דף ח) ונתבאר בטור א"ח בהלכות חול המועד סימן תקמ"ו: דין מי שהכין צרכי סעודה כלומר לחופה ואירעו אבל כתבתי בספר י"ד בהלכות אבל בסימן שמ"ב:
א סָעִיף א הנושא בתולה וכו' והא דלענין ברכה בתולה לאלמן ואלמנה לבחור שוין הן לברכה כל ז' כדלעיל סוף סימן ס"ב ולשמחה אין דינן שוין י"ל דברכה דהיא באה על ריבוי שמחת לבו של חתן ובחור שלא נשא עדיין שמח טפי ובתולה שנשאת לאלמן נמי כיון שהיא בתולה שמח טפי ואלמן שנשא אלמנה דאינו שמח כ"כ ביום אחד לברכה סגי אבל לשמחה וימי המשתה דלתקנה דידה ניתקנו כדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה וכו' הילכך בתולה דצריכה פיתוי טפי צריך לשמוח עמה כל ז' אפילו הוא אלמן אבל אלמנה אינה צריכה פיתוי כ"כ בשלשה ימי שמחה סגי לה ובין שהוא בחור או אלמן צריך שלשה ימים ולא יותר ועיין במ"ש הר"ן הביא הב"י סוף סימן ס"ב:
ב סָעִיף א ומ"ש ואם היא בעולה שמח עמה שלשה ימים וכו' איכא למידק מדלא כתב ואם היא אלמנה אלמא דוקא בעולה אבל אלמנה שלא נבעלה דין בתולה יש לה לענין שמחה וכ"כ הרמב"ם בפ"י דאישות בעולה מיהו לענין ברכה כל שהוא אלמנה אף ע"פ שלא נבעלה דין אלמנה יש לה דאינו שמח כ"כ כשכבר נשאת וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דברכות מדלא הזכיר לשם בעולה כי אם אלמנה בסתם והכי משמע מלשון רבינו סוף סימן ס"ב כתב הר"ן פ"ק דכתובות דחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי לשוק וכן הוא בפירקי ר"א פי"ו כתב הר' ירוחם נתיב כ"ב ח"ב דהאשה יכולה למחול על שמחתה עכ"ל:
ג סָעִיף א בד"א בבעל מלאכה אבל אדם בטל וכו' בפ"ק דכתובות תני בר קפרא אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ופריך ותיבעל בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ומשני ברכה דאדם עדיף ליה וא"נ משום שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים ה' בשבת וע"ש ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל א"נ י"ט שחל להיות בע"ש וכתב הרא"ש נראה דטעמא דשקדו עיקר דלא קבעו זמן משום ברכה הילכך אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום ואם בעל מלאכה הוא לא ישא אלא בה' ויבעול בששי עכ"ל. וכתבו התוס' וא"ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי"ל דה"ק אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' משום שקדו כדמפורש בברייתא אחרת וא"ת משום ברכה דדגים ה"ל להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם עכ"ל ולפ"ז משמע ודאי אפי' אדם בטל שיכול לישא בכל יום אם נשא ביום ה' לא תבעל אלא בששי וכן בעל מלאכה וחל י"ט להיות בע"ש אם נשא ביום ה' לא תבעל אלא בששי משום ברכה דאדם:
ד סָעִיף א ולבתולה לא תקנו יום ידוע וכו' עד לא ישא קודם יום רביעי משמע דבבתולה לא חששו לברכה כלל ותימא דהלא בברייתא דבר קפרא שנינו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלה בחמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים ויש לומר דאגב שתקנו שתנשא בד' מטעמא דישכים ובד' דוקא ולא בא' מטעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה שלשה ימים תקנו גם כן שיבעול בליל ה' משום ברכה דדגים אבל היכא דליכא משום ישכים דליכא קביעות זמן לישיבת ב"ד וגם דטריח ליה שצרכי סעודה מוכן משום ברכה לחודא לא קבעו יום מיוחד ומזה הטעם נמי גבי בעולה היכא דליכא טעמא דשקדו כגון באדם בטל יכול לישא בכל יום ולא חששו לברכה דאדם כלל אלא דבבעל מלאכה תקנו ושקדו שתנשא בה' ותבעל בליל ששי כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים ולא הוצרכו להזכיר ברכה דאדם אלא שלא תאמר דמשום ברכה דדגים ה"ל להניח תקנת שקדו וקאמר דלא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם כמ"ש התוספות ומשום הכי לאידך שינויא נמי דקאמר דאלמנה נבעלת בו' משום דברכה דאדם עדיפא ואפילו באדם בטל נמי דליכא טעמא דשקדו אינה נשאת אלא בה' ואף ע"ג דמשום ברכה גרידא אין קובעין יום מדפריך ותנשא באחד בשבת וכו' כמ"ש התוספות והרא"ש אלא ודאי דאף להך שינויא עיקר תקנתא דתנשא בה' ונבעלת בו' אינה אלא מטעמא דשקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים אלא דאגב שתקנו הך תקנתא בדוכתא דצריכא כגון בבעל מלאכה תקנו נמי דאפילו באדם בטל דלא איצטריך להך תקנתא נמי לא תנשא אלא בה' ותבעל בו' משום ברכה דאדם וכך כתב הרא"ש להדיא בעמוד הראשון דמסכת כתובות ולא כתב כך אלא להך שינויא אבל לאידך שינויא טעמא דשקדו עיקר ולא חששו לברכה כלל והלכך אדם בטל יכול לישא בכל יום ודוק:
ה סָעִיף א ומ"ש אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום שבת וכו' אף על גב דחופה היינו ייחוד לדעת רבינו כמ"ש ריש סימן ס"א מכל מקום לא בעינן שיבא עליה אלא אפילו לא בא עליה כיון שנתייחדו לשם נשואין היא כאשתו כמבואר למעלה משא"כ אלמנה דאין לה חופה ואינו קונה אותה אלא א"כ שנתייחד עמה ובא עליה אבל ייחוד בלא ביאה אינו קונה וז"ש רבינו באלמנה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש וכולי רצונו לומר להתייחד עמה ולבא עליה אלא שלא פירש בהדיא ועיין במ"ש התוספות פ"ק דיומא דף י"ג בסוף ד"ה ולחדא אמר: כתב הר"ן בפ"ק דכתובות דעכשיו שלא נהגו לקדש אלא בשעת נשואין וליכא למיחש לזינתה תחתיו א"צ לכנוס ביום ד' ובהגהת אלפסי דאפילו אם קידשה כבר אם נתייחד עמה קודם החופה דאין לו טענת בתולים נמי א"צ לכנסה ביום ד': כתב בהגהת מיימונית פ"י דאישות דאף באלמנה נהגו לכנוס ביום ו' ואע"ג דליכא שלשה ימים לשמוח עמה מ"מ ראו חכמי הדורות דבהא תקנתא ניחא לה טפי עכ"ל ע"ש ראבי"ה מיהו ודאי דוקא דבא עליה בע"ש כדלעיל:
א סָעִיף א וכן הוא דעת הרמב"ם פ"י מהלכות אישות וכן כתב ר"י וכן כתב הר"ן מיהו כתב דיש חולקין וס"ל דבחור שנושא אלמנה שמה עמה ז' ימים וכן נוהגין עכ"ל וה"ה כתב ב' הסברות כתב ר"י נתיב כ"ב ח"ב דהאשה יכולה למחול על שמחתה:
ב סָעִיף א וכתב הר"ן פ"ק דכתובות ע"א דף תע"א מיהו אם חל י"ט ע"ש יכול ליבעול ביום ה' דליכא למיחש שמא ישכים למלאכתו וישמח עמה ביום ו' בלא חיבת ביאה עכ"ל וכן הוא בגמרא עוד אמרינן בגמ' דתקנו ביום ה' משום שכתוב בו ברכה לדגים וכתבו הרמב"ן בתשובה סימן קפ"ה. וכתב הר"ן ס"פ ד' מיתות דנוהגים שלא לעשות נישואין אלא כשהחודש במלואה ואין בזה משום ניחוש עכ"ל:
ג סָעִיף א וכתב המרדכי ריש כתובות אבל לא תקנו שתנשא ליל ה' שאין רגילות לעשות נשואין בלילה:
ד סָעִיף א והמרדכי כתב פ"ק דכתובות דמשום תקנת עניים נהגו לכנוס בע"ש. והר"ן כתב שם דף תס"ט ע"א בדורות הללו שלא נהגו לקדש אלא עד זמן הנישואין ליכא למיחש לשמא זנתה תחתיו ולא חיישינן לטענת בתולים וכ"כ הכלבו ובהגהת אלפסי דף תס"ט כתב דאם נתייחדה עמו קודם החופה יכול לכנוס בכל יום דאין לו טענת בתולים אחר הייחוד ובריב"ש סי' קל"ה כתב דהואיל ובזמן הזה אין מייחדין עד אחר ז' ימי המשתה לכך נוהגים לכנוס בע"ש וכתב בהגהות מיימוני פ"י דאישות דאף אלמנה נהגו לכנוס ביום ו' אף ע"ג דליכא ג' ימים לשמוח עמה מ"מ ראו חכמי הדורות דבהא תקנתא ניחא לה טפי עכ"ל ראבי"ה:
א סָעִיף א צריך (לשמוח ז' ימים דכתיב מלא שבוע זאת גם בשמשון כתיב ז' ימי המשתה כ"פ):
ב סָעִיף א ולא נושא ונותן בשוק גם לא יצא יחידי לשוק משום שחתן דומה למלך פרקי ר' אליעזר (פ' י"ז) מכאן משמע מה שנוהגין בזמן הזה שהחתן אינו יוצא לבית הכנסת כל ז' ימים עד השבת הבאה הוא מנהג שטות דלא ממעטינן אלא שלא יהא נושא ונותן ושלא ילך יחידי הא לב"ה ילך מיהו אפשר לומר דגם לב"ה אסור לילך יחידי ואינו בנמצא לכל חתן שילווהו מביתו לב"ה ומב"ה לביתו מש"ה נשאר בביתו:
ג סָעִיף א בין אם הוא בחור כו' ע"ל בס"ס ס"ב מ"ש בשם הר"ן:
ד סָעִיף א לפיכך תקנו חז"ל כו' פי' הואיל שימי המשתה שלה אינה אלא יום אחד:
ה סָעִיף א חמישי בשבת הוא יום חופה וששי בשבת משום חיבת ביאה ושבת שהוא בלא"ה אינו יוצא מתוך ביתו:
ו סָעִיף א בשביל זה שהרי יש לה ז' ימי משתה אשר"י ור"ל שמבתולה ודאי לא יפרוש החתן מפני שלבו אדוק בבתולה בשמחה טפי מבאלמנה וכמ"ש בסמוך:
ז סָעִיף א ישכים מיד בבוקר לב"ד דשמא זינתה תחתיו (ונאסרה עליו ויתפייס) ויקרר כעסו אם לא ישכים מיד בבוקר:
ח סָעִיף א ובלבד שיהא לו צרכי סעודה מוכן וא"ת בזמן שבתי דינים קבועים אמאי לא תקנו נמי שתנשא ביום ראשון אם צרכי סעודה מוכן וכמו באלמנה שתקנו שתנשא ביום ה' ואם הוא אדם בטל לא החזיקו תקנתו ויכול לישא בכל יום וי"ל דהכא כיון שלא הרויחו אלא יום א' לא היו רוצים לתקן בשביל כך יום אחר הואיל שרוב בני אדם אין צרכי סעודה מוכן והחזיקו תקנתם שלא תנשא אלא ביום ד':
ט סָעִיף א כתב הר"ר אפרים אי אמר כו' כן הוא מוסכם מכל הפוסקים: (דחזיה לדידיה ולדידה פירוש לפי כבודו ולפי כבודה ואיזה הכבוד היא יותר צריך לעשות לפי אותו הכבוד כ"פ):
י סָעִיף א דקי"ל עולה עמו ואינה כולי וילפינן לה מדכתיב בעולת בעל שהיא בעלייתו ולא בירידתו:
יא סָעִיף א אלא ע"י יחוד של ביאה ר"ל שיבעלנה וע' בדרישה:
יב סָעִיף א לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש נראה פשוט דהיינו דוקא לאחר כניסתה לחופה דלפני כניסתה לחופה אסור לייחד עמה וגם אז אין הוא יחוד הראוי לביאה דהא היא כלה בלא ברכה וק"ל:
יג סָעִיף א וכן אין לכנוס הבתולה ביום ו' לבעול כו' פירוש אף ע"ג שהטעם דחכמים תקנו שתהא נישאת ביום ד' משום דב"ד יושבים ביום ב' וה' ואפילו ביום א' היה ראוי שתנשא אי לאו משום שקדו והטעם שב"ד יושבים בב' וה' משום שקורין בהן בתורה ורוב העם באין לב"ה ומש"ה ה"א דגם ביום ו' תנשא הואיל שקורין בתורה בשבת ובתי דינים קבועים כו' לכן אמר שאין לכנוס ביום ו' כו':
יד סָעִיף א וזה יכול לעשות אפילו בשבת ואף ע"ג דאין דנין בשבת כמבואר בא"ח סימן של"ט י"ל דוקא דנין אין רשאין דהטעם שמא יכתוב וזה שייך דוקא כשפוסקין וכותבין פסק דין אבל לשמוע הטענות לא שייך שמא יכתוב:
טו סָעִיף א אין נושאין נשים בע"ש שמא לא יוכל לגמור תיקון בסעודה קודם השבת ויבא לידי חילול השבת וכן איו נושאין ביום א' שמא יתחיל לתקן צרכי הסעודה בשבת:
טז סָעִיף א ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף כלומר שמתוך טרדתו ישכח שהוא שבת וישחטנו דבימיהם היו נוהגין לעשות סעודה ביום הבעילה ומזה למד הרא"ש כמו דמסקינן בסעודה זו לשמא ישחוט לא חיישינן גם בסעודת הנשואין לפי מסקנת הגמרא לא חיישינן ומותר לדידן: (אין נושאין נשים בח"ה עיין בא"ח סימן תקמ"ו כ"פ):
יז סָעִיף א אבל מחזיר גרושתו מן הנשואין דאינו שמחה כ"כ הואיל שכבר כנסה פעם אחת:
יח סָעִיף א פירוש שלא ישהה לישא עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנשואין פרש"י:
יט סָעִיף א לפיכך מותר לישא בערב המועד עיין בדרישה וכתב הרשב"א דאפילו לא עשה סעודה בעי"ט מותר לעשות בי"ט דעיקר השמחה הוא הנישואין אבל הסעודה אע"ג דמשמחין בנשואין כל ז' מ"מ טפלים הם בעיקר השמחה: (דין מי שהכין בצרכי סעודה ר"ל לחופה וארעו אבל כו'. בהלכות אבל בסימן שמ"ב כ"פ):
א סָעִיף א אלא ע"י יחוד של ביאה. לכאורה היה נראה דאינו ר"ל שאינו קונה עד שיבעלנה ממש דאם כן לא הל"ל יחוד של ביאה אלא הל"ל עד שיבעלנה אלא ר"ל יחוד גמור הראוי לביאה גם מביא לידי ביאה ע"י שלבו גס בה ומדברת עמו ומשחקת עמו וכן פרש"י ונ"י בפרק החולץ (יבמות דף מ"א ע"א) אהא דתנן ארוסה שביהודה שמת ארוסתה צריכה להפריש קודם שתנשא ג' חדשים מפני שלבו של הארוס גס בה דפירושו שבארץ יהודה היו מיחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומשחק עמה ולא יהא בושין זה מזה בבעילת מצוה לכך חיישינן שמא בעל עכ"ל ה"נ קאמ.ר יחוד של ביאה שע"י יבוא לידי ביאה לעת ערב ולאפוקי סתם חופה שאינו יחוד גמור כמ"ש לעיל סי'ס"א כך היה נראה לכאורה אבל במהרי"ל בהלכות שבת כתב בהדיא שצריך שיבעלנה בע"ש ביאה גמורה וע"ש ולפי דבריו צ"ל מ"ש כאן אלא ע"י יחוד של ביאה נקט הך לישנא משום דסתם חופה הוא יחוד כמ"ש לעיל בסי' ס"א כתב הכא וחופ.ה של אלמנה אינה כן אלא יחוד של ביאה ומ"ש לפיכך צריך להתייחד עמה וכו' היינו משום מסתמא כשמייחד עמה הוא בא עליה כדאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומ"מ היותר נראה דאין דעת רבינו כמ"ש מהרי"ל דהלשון אינו משמע כן:
ב סָעִיף א (ומה שנהגו האידנא ליכנוס ביום ו'. כתב המרדכי משום תקנת עניים נהגו לכנוס בע"ש והר"ן כתב בדורות הללו שלא נהגו לקדש אלא עד זמן הנישואין ליכא למיחש לשמא זנתה תחתיו ולא חיישינן לטענת בתולים ובריב"ש סימן קל"ה כתב דבזמן הזה אין בועלין עד אחר ז' ימי המשתה לכך נהגו לכנוס בע"ש ועיין בד"מ . כ"פ):
ג סָעִיף א לפיכך מותר לישא בערב המועד. ז"ל המשנה פ"ק דמ"ק דף ח' ע"ב אין נושאין נשים במועד כו' מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו. ובגמרא כי שמחה היא לו מאי הוי אר"י אמר שמואל כו' לפי שאין מערבין שמחה בשמתה רבה בר רב הונא אמר לפי שמניח שמחת רגל ועוסק בשמחת אשתו. עולא אמר מפני הטירחא (פירוש בטרחת הסעודה וטירחא במועד אסור) ר"י נפחא אמר מפני שמבטל מפריה ורביה (פירוש דאי שרי נשואין בי"ט אין אדם נושא כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועדו ולנשואין) מיתיבי כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל קשיא לכולהו. ל"ק למ"ד משום שמחה עיקר שמחה חד יומא (ובשאר יומי לא מחשב מערב שמחה בשמחה) וכן עיקר טירחא חד יומא. למ"ד משום ביטול פריה ורביה לחד יומא לא משהי אינש נפשיה (כלומר כיון דאין יכול להתחיל אלא בערב אין ממתינין עד הרגל דדלמא אתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל) עכ"ל הגמרא עם פרש"י. וצ"ע מאי קאמר משום חד יומא לא משהי איניש הא איכא למיחש שמא ישהה עד ג' ימים קודם המועד כדי שירויח ארבע ימים במועד ואם יארע לו שלא יוכל לעשות אותו יום יעשה הנשואין למחר או אחר כך בערב הרגל. ודוחק לומר דערב הרגל דוקא דמותר להשיא ולא ב' או ג' ימים קודם הרגל דבזה שפיר שייך לומר משום חד יומא לא משהי איניש נפשיה. ויש לומר דגם מ"ד זה סבירא ליה דעיקר טירחא ושמחה והוצאות ממון אינו אלא חד יומא אלא דסבירא ליה משום הני טעמא לחוד לא היו מתקני דלא ישא במועד אלא משום חששא דביטול פריה ורביה והיינו דיחשוש להוצאת ממון דשני סעודות והיינו דיום הנישואין ולילה דמיד אחר הנישואין דלמאן דאמר משום ביטול פריה ורביה איכא למיחש שמא ישהה עד ערב הרגל כדי להשתכר הוצאת לילה דאחרה נישואין ומש"ה פירש רש"י דמשום חד יומא לא משהא איניש דלמא מתרמי ליה מילתא דלא מצי מתחיל. וליכא למיחש שמא יעשהו שנים שלשה ימים קודם דאז יצטרך גם כן להוצאת סעודת דלילה מה שאין כן למ"ד דלא חשו להוצאת ממון אלא חד משום עירוב שמחה בשמחה דזה לא שייך בסעודת לילה דאף דסעודה איכא עיקר שמחה אינו אלא ביממא וכן למ"ד משום טירחא טרחות דסעודת לילה היא ג"כ בערב הרגל וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.