א מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה, ואפי' אינה נאה ואמרו על ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה, ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל לפי שהיתה מרקדת בהן לפני חתן וכלה, וכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו', ומ"מ אסור להסתכל בה, וכתב א"א הרא"ש ז"ל י"א שביום ראשון מותר להסתכל בה שהוא עיקר החבוב כדי לחבבה על בעלה, וליתא דאפי' שעה אחת אסור להסתכל בה, אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת שערה. ובתוך השמחה צריך לעשות שום דבר זכר לאבלות ירושלים כדכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים, וכן נוהגין באשכנז בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום תפילין דכתיב "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר ופאר" היינו תפילין, אלמא במקום תפילין מנח ליה, ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים ונהרא נהרא ופשטיה. מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך:
א סָעִיף א מצוה גדולה לשמח תתן וכלה ומ"ש ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה ואפילו אינה נאה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בפ"ב דכתובות (דף יז.) וידוע דהלכה כבית הלל דאמרי הכי:
ב סָעִיף א ומ"ש ואמרו על רבי יהודה בר רבי אילעי שהיה נוטל בד של הדס וכו' שם:
ג סָעִיף א ומ"ש ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל וכו' כן הוא בפירקי ר"א פרק י"ז ע"ש:
ד סָעִיף א ומ"ש וכל הנהנה מסעודת תתן ואינו משמחו עובר בה' קולות וכו' כן הוא בברכות (ו:) ומ"מ אסור להסתכל בפ"ב דכתובות (דף יז.) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בכלה כל ז' כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותיה וביאור המשך לשון רבינו כך הוא אע"פ שמצוה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה וכו' לא תימא דה"ה להסתכל בפניה דכיון דע"י כך מתחבבת על בעלה אין לך משמח חתן וכלה גדול מזה דליתא אלא אסור להסתכל בה.
ה סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל י"א שביום ראשון מותר להסתכל בה וכו' ז"ל הרא"ש שם י"א דכל ז' אסור אבל יום א' שהוא עיקר החבוב אצל בעלה מותר דאל"כ מי יעיד שיצאת בהינומא וראשה פרוע וליתא דאפילו שעה אחת אסור להסתכל בה אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זו היא של כלה פלונית היינו עדות א"נ ראיית ההינומא כשהיא עליה או פריעת הראש אין זה הסתכלות בפניה:
ו סָעִיף א ובתוך השמחה צריך לעשות שום דבר זכר לאבילות ירושלים וכו' ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים בס"פ חזקת ומסיים בה התם דמנח ליה במקום תפילין דכתיב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר וכתבו רבינו בטור א"ת סימן תק"ס וכאן סמך על מ"ש כן בסמוך במנהג אשכנז: וכתב הכלבו יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי החתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחושו ג"כ שמא לא יהיה פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה וע"ז פשט המנהג לשבר הכוס אחר ז' ברכות ע"כ :
ז סָעִיף א מת וכלה שפגעו זה בזה וכו' ברייתא פ"ב דכתובות (דף יז:):
א סָעִיף א ולומר שהיא נאה וחסודה ואפילו אינה נאה ואע"ג דכתיב מדבר שקר תרחק נוכל לומר שכוונתו שהיא נאה במעשיה: (עובר בה' קולות כלומר לא יזכה לאלו הה' קולות בנחמת ירושלים דכתיב בה קול ששון וגו' כ"פ):
ב סָעִיף א דכתיב בה קול ששון וקול שמחה כו' מדכתיב ה' קולות אצל חתן משמע שצריך לשמחו בה' קולות והנהנה ממנו ואינו משמחו הוא עובר שהוא חייב לשמחו אבל מי שאינו נהנה ממנו אינו חייב לשמחו ולכן אינו עובר. ואפשר דלמדו מדהקדים קרא לכתוב קול ששון וקול שמחה לקול חתן כו' ש"מ דאינו מצווה לקול חתן וקול כלה והיינו לשמחם כ"א במי שיש לפניו קול ששון וקול שמחה דהיינו שנהנה מסעודת חתונה. ומה שחשיב בה' קולות קול מצהלות חתנים טעות הוא דאינו קרא וצריך לומר קול אומר הודו דשם מסיים בהאי קרא הכי ומהאי דכתיב קול אומר "הודו משמע דאמרינן שבח והודיה לה' במשתה היין וכ"כ רבינו בטוא"ח ס"ס תק"ס ע"ש:
ג סָעִיף א י"א שביום ראשון מותר להסתכל בה בפרק האשה שנתארמלה דף י"ד ע"א אמר רבי שמואל מותר להסתכל בפני הכלה כל ז' כדי לחבבה על בעלה ופרש"י לחבבה כשרואה שהכל מסתכלין בה נכנס יופיה בלבו ומסיק שם בגמרא דלית הלכתא כוותיה וכ"כ הרא"ש די"א דוקא כל ז' אסור אבל יום ראשון מותר עכ"ל:
ד סָעִיף א שהוא עיקר החיבוב פירוש העיקר שתהיה חביבה אצל בעלה הוא ביום ראשון ולכן מותר להסתכל בה ביום ראשון כדי לחבבה על בעלה:
ה סָעִיף א בתכשיטין שעליה (יש מפרשים שע"י זה יוכל להעיד עליה שיוצאת בהינומא ליתן לה כתובה מאתיים כמ"ש הב"י כ"פ) ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א לאבילות ירושלים עיין בא"ח סימן תק"ס כתב הכלבו מזה נתפשט המנהג לשבר הכוס אחר ז' ברכות ע"כ:
ז סָעִיף א ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה כו' ז"ל הכלבו יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראש חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה להם אפר תחת פאר ויחושו ג"כ שמא לא יהיה פאר תחת האפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה עד כאן לשונו:
ח סָעִיף א מת וכלה שפגעו כו' פירש רש"י כשהכלה יוצאה מבית אביה לבית חתנות ונושאי המת יוצאין ובזו ובזו יש אוכלוסין הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת לדרך אחרת (דכבוד חיים עדיף כ"פ):
ט סָעִיף א מעבירין את המת מלפני הכלה כו" עיין בי"ד סימן ש"ס דשם כתב רבינו בשם הרמב"ם דמניחין הכלה ועוסקין במת ושם כתבתי דנראה דהרמב"ם מפרש מעבירין המת ר"ל על דרך ויעבר את הכושי וע"ד אומרם עובר לעשייתן דהיינו לאקדומינהו הכי נמי צריך להקדים ענייני המת וכמו שנאמר טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה ושם מסיק רבינו וכתב ולא נהירא להרמב"ן וכן כתב נמי כאן דכבוד כלה עדיף (והא דדרשו רבותינו ז"ל טוב ללכת אל בית אבל כו' שטוב יותר לילך לסעודת אבילות מלכת אל סעודת חתנים סעודה שאני דהתם אוכל ומאכיל לאחרים ואבל אינו אוכל עד שיאכילו אחרים והכא איירי בהכנסת כלה לחופה ועיין בב"י סימן ש"ס שהאריך כ"פ):
א סָעִיף א מצוה גדולה כו' . ומבטלין ת"ת להכנסת כלה לחופה וכ"פ רמ"א וז"ל הגמרא (בפ"א דמגילה ופרק האשה שנתארמלה) ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן דא"ד דהאי מבטלין רשות הוא ולא חובה ומש"ה קאמרי על ר"י ב"א שהיה עושה כן מכלל דאינך לא היו עבדי ודוקא למת מצוה הוא חובה ומיהו לאו ראיה הוא דאפשר לומר דלרבותא נקט לר"י ב"א שאף שתורתו אומנתו ואפ"ה היה מבטלין.ופרש"י להכנסת כלה ללות מבית אביה לבית חופתה עכ"ל מזה היה נ"ל הגון ללוות בזמנינו הכלה כשמביאין אותה תחת החופה כמו שנוהגין לעשות לחתן ואדרבה היא עיקר שהוא לא נזכר אלא הכנסת כלה שוב מצאתי במרדכי בפ"ק דכתובות סי' קל"ב שכתב טעם למה נוהגין לאקדומי חופה לקידושין שאומרים בברכת ארוסין מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין משום דזימנין מקדש בשעת ברכת נישואין (כמו שעושין בזמנינו בארצות הללו) ואז הכנסת כלה קודמין לקידושין כי הכנסה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה עכ"ל (עיין מ"ש אמ"ו ז"ל בדרישה בי"ד סימן שס"א. כ"פ) נמצא מה שהולכין בזמנינו כל הקהל עם החתן או עם אביו בשחרית לכסות ראש הכלה היא היא הנקרא בזמנינו הכנסת כלה לחופה ע"ד שכתב המרדכי שמשחרית מתחיל הכנסת כלה לחופה שע"י זה אנו מקדימין לומר חופה קודם לקידושין ואע"פ שכתב רש"י ללוותה מבית אביה דמשמע שהולכין אחריה אפשר שכן היה המנהג בזמנם כמו שנוהגין עדיין בקהילות בארץ אשכנ"ז שיש להן בית מיוחד לזה שמביאין אותם שמה:
ב סָעִיף א בתכשיטין שעליה. צ"ע מניין לרבינו הא דמותר להסתכל בתכשיטין כיון דבשאר נשים אסור וכמ"ש רבי' לעיל ר"ס כ"א דאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה והרא"ש לא התיר ברפ"ב דכתובות כ"א להסתכל בהינומא שעליה ובפריעת ראשה ע"ש ריש דף קכ"ד ואפשר דהיינו טעמא כיון דכתב שם טעם ההיתר דראיית הינומא דאין זה הסתכלות בפניה לפ"ז גם הסתכלות בתכשיטין מותר כיון שאין מסתכל בפניה וכדי לחבבה על בעלה והא ראיה דשם לפני זה כתב הרא"ש דר"ל דאפילו ההינומא ע"ג הכלה אסור לראות כ"א בשעה שעושין ההינומא שואלין למי עושין הינומא זו ועי"ז נתוודע שכלה זו בתולה היתה ע"ש ש"מ שגם זה בכלל איסור הוא ואפ"ה מסיק שם דגם עליה מותר לראות משמע ליה לרבינו דהכל מותר אפילו תכשיטין וה"ט דבכלה הקילו במקצת משום חיבוב אבל נ"ל דלא התירו משום כדי להעיד עליה שיצאת בהינומא כדי ליתן לה מאתים דזה לא מצינו דמחוייבין לדקדק אחר זה גם הרא"ש לא כתב שם אלא י"א דיום ראשון מותר דאם לא כן מי יעיד עליה שיצאת בהינומא ואינו רוצה לומר שצריכין לדקדק ע"ז אלא אלשון הגמרא קאי שקאמר שם שזהו סימן לבתולה ליתן לה מאתים והגמרא ודאי לא ברשיעי עסקינן שמסתכלין בה שלא כדת. ומש"ה כתב נמי שם טעם אחר דיש אומרים שהוא מותר ביום ראשון כיון שהוא עיקר החיבוב ומסיק דליתא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.