א טלית שאין לה ארבע כנפות פטורה יש לה יותר מארבע חייבת ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה יש לה ארבע וחתך אח' באלכסון ועשאו שנים או שהגביה כנפיה ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף לא נפטרה בזה היא של בגד וכנפיה של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה היה לה ג' כנפות ועשה בהם ג' ציציות ושוב עשה לה כנף רביעי ועשה גם בו ציצית פסולה: היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם ז"ל אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה אא"כ תפרה כולה ואפי' מרוח אחת ומלשון א"א הרא"ש ז"ל נראה שחייבת אף על פי שלא תפרה כלל: היה לה ארבע ציציות בארבע כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשירה באחרונות: והרמב"ם ז"ל כתב הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונות חותך הראשונות וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק:
א סָעִיף א טלית שאין לה ארבע כנפות פטורה יש לה יותר מארבע חייבת ועושה לה ציצית בארבע כנפיה בפרק התכלת (מנחות מג:) ת"ר הכל חייבין בציצית כהנים וכו' נשים ועבדים ר"ש פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא על ד' כנפות כסותך ד' ולא ג' אתה אומר ארבעה ולא שלשה או אינו אלא ד' ולא ה' כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת ה' אמור ומה אני מקיים על ד' ארבע ולא שלש ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש מרבה אני בעלת ה' שיש בכלל ה' ד' ומוציא אני בעלת ג' שאין בכלל ג' ד' ור"ש מאשר נפקא ופירש"י מאשר מריבוייא הרי דבין לרבנן בין לר"ש בעלת ה' חייבת אלא דמר נפקא ליה מאשר תכסה בה ומר נפקא ליה מאשר לחודיה וכן דעת הרי"ף והרא"ש וכן הכריעו התוס' וכ"כ סמ"ג וכ"פ הרמב"ם בפ"ג וכתבו שם ההגהות היינו כברייתא דהתכלת ולא כההיא דפ"ב דזבחים (יח:) דממעט בעלת חמש ובעלת שלש וכן פסקו התוס' וספר התרומה וכן משמע שלהי הקומץ רבה (מנחות לז.) ורא"ם פסק דפטורה וכן פסק רבינו שמחה דהא בסיפרי נמי איכא ברייתא דפטרה בעלת חמש כההיא דזבחים וסמי ההוא דהתכלת מקמי תרתי וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט דסברא זו פשיטא דדברי יחיד הם ואין לסמוך עליהם כלל. וכתב הרא"ש והא דתניא בסיפרי בפרשה ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי שש ובעלי ז' ובעלי ח' במשמע ת"ל ד' כנפות יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבעה ובעלי שמנה נ"ל דה"פ אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה"א דכל כנפיים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה ובעלת ג' פסול אף אם הטיל ד' דעל ד' בעינן וליכא ונתמעטו בעלת חמש ויותר שאין להטיל בכל כנפים אלא בד' מהם עכ"ל וכן משמע בסוף פרק הקומץ רבה דאינו מטיל אלא בארבע דאהא דתנן ד' ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות ובעי בגמרא מאי בינייהו ואמר רבא בר אהינא טלית בעלת חמש איכא בינייהו פירש"י לת"ק דאמר מצוה אחת הן סבר ד' דוקא למצוה אחת וכי רבי רחמנא בעלת ה' להטיל ארבע כנפותיה רבייה ולא להטיל לכנף חמישי ומצות ציצית בד' כנפות ולרבי ישמעאל דאמר ארבעתן ד' מצות כי רבי רחמנא בעלת חמש נמי להטיל לכולהו רבייה דהא כל חדא מצוה באנפי נפשה ע"כ ובהדיא איפסיקא בגמרא הילכתא דלא כר' ישמעאל וכ"פ הרמב"ם בפ"ג שכתב על ד' כנפות כסותך בעלת ד' ולא בעלת שלש וכו' מפני שיש בכלל ה' ארבע לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש אינו עושה אלא לד' כנפיה המרוחקות זו מזו מאותן החמש או השש בלבד שנאמר על ארבע כנפות כסותך וכתוב במרדכי בשם תוס' שנ"ץ דמדלא נקט תלמודא אלא בעלת חמש משמע דוקא בעלת חמש חייבת אבל בעלת שש פטורה אלא מדאמר בברייתא מרבה אני בעלת ה' שיש בכללה ארבע משמע דמהאי טעמא אפי' טובא ודברים תמוהים הם בעיני דאפי' לא תני שיש בכלל ה' ד' מהיכא תיסק אדעתין לחלק בין בעלת ה' לבעלת ו' ומ"מ לענין דינא כבר מבואר בדבריו דאפי' בעלת כנפים טובא חייבת כמבואר בבריייתא דספרי וכך פשוט בדברי הרמב"ם והרא"ש וסמ"ג ז"ל:
ב סָעִיף א יש לה ארבע וחתך א' באלכסון ועשאו שנים וכו' לא נפטרה בזה בסוף פרק הקומץ רבה (מנחות לז:) אמר רב שישא בריה דרב אידי האי מאן דבצריה לגלימיה לא עבד ולא כלום שוויה בעלת ה' ופירש"י דבצריה לגלימיה שחתך אחד מן הקרנות חתיכה כגון פגימה שנראית כשני קרנים: לא עבד כלום. לפוטרה מן הציצית: שוויה בעלת חמש. וחייבת:
ג סָעִיף א או שהגביה כנפיה ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף לא נפטרה בזה גם זה שם אמר רב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה לא עבד ולא כלום מ"ט דכמאן דשרי דמי אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום אם איתא דלא מיבעי ליה ליפסוק ולשדייה. ופי' רש"י בלשון אחרון שתפס עיקר דצייריה לגלימיה קרנות טליתו כפל וקשר ודומה כאלו קיצען ואין לה ד' כנפות כדי להפקיעה מתורת ציצית: לא עבד כלום. לפטרה מציצית: מ"ט כמאן דשרי דמי. ובת ד' כנפים היא שסופה לחזור לתחלתה: מאן דחייטיה לגלימיה. כפל כנפותיה כאלו הן מקוצעות ותפר הכפלים שלא ישובו אפי' הכי לא עשה ולא כלום לפטרה מן הציצית דכל כמה דלא פסק ליה שמע מיניה מיבעי ליה ועדיין הם מן הטלית עכ"ל והרא"ש פי' על דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן ולא ידעתי למה שהרי על מאן דחייטיה לגלימיה הו"ל לפרש כן ורבינו כתב דתפרם לא פטר לה וכ"ש היכא דקשרם ולא תפרם דלא נפטרה:
ד סָעִיף א היא של בגד וכנפיה של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה מימרא דרבא בפ' התכלת (מנחות מ:) ויהיב טעמא משום דעיקר בגד בעינן. וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט בשם ה"ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומשו"ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב ע"כ. וכנפיה של עור פי' רש"י שנחתכו קרניה ותלה בהן עור ובהיא של עור כתב מהרי"ק בשורש קמ"ט דפשיטא דלא מיקריא הכי אא"כ רובה של עור ואע"ג דרב אחא פליג עליה דרבא ואמר בתר כנף אזלינן פסקו הפוסקים כרבא ואף על פי שהמרדכי כתב בשם תוספות שנ"ץ רב אחא אמר זיל בתר כנף אין להוכיח מכאן לפסול אותם טליתות שמחופים סביב הנקב בעור כדי שלא יתקלקל הבגד דהכא שאני שכל הכנף מעור וחברה לבגד וכתבו מהרי"ק בשורש קמ"ט ומסיים בה ורבינו יחיאל אומר דמ"מ טוב להחמיר משמע דסברי דהלכה כרב אחא וכתב עוד מהרי"ק בשורש הנזכר דמשמע מדברי בנו של רבינו חיים כהן דמספקא ליה אי הלכה כרב אחא או כרבא ואזיל כתרווייהו לחומרא עכ"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו בפשיטות כרבא אין לנו לחוש לדברי החוששין להחמיר:
ה סָעִיף א היה לה ג' כנפות ועשה בהם ג' ציציות ושוב עשה לה כנף רביעי ועשה גם בו ציצית פסולה גם זה שם אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה תעשה ולא מן העשוי ופי' רש"י הטיל ג' ציצית לבעלת ג' כנפים ואח"כ תלה בהן קרן רביעי ועשה בו ציצית פסולה דשלשה הראשונות עשויות מתחלה שלא כמצותה וכי הדר מתקנה איכא תעשה ולא מן העשוי:
ו סָעִיף א היתה מרובעת וכפלה שם (מא.) ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקטה בסיכי ופירש"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשתים וכפלה: ור"ש פוטר. שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה: שאם תפרה חייבת. דלא תפשט: דנקטה בסיכי. תפירה רחבה בשטי"ר. ובנמ"י כתוב כפלה שהיתה ארוכה מאד כשתים בראוי לה ואין ראוי ללבשה אא"כ כופלין אותה ור"ש פוטר דהו"ל כבגד שאינו ראוי ללבישה ושוים שאם תפרה לאחר שכפלה חייבת דהא חזיא לאיכסויי והרי"ף והרא"ש כתבו ברייתא זו ולא פסקו הלכה כדברי מי ונראה שסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כת"ק וזהו שכתב רבינו ומלשון א"א ז"ל יראה שחייבת אע"פ שלא תפרה וגם רבינו ירוחם כתב טלית כפולה חייבת בציצית אפי' לא תפרה אבל הרמב"ם שכתב בפ"א אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפי' מרוח אחת נראה שסובר דהלכה כר"ש מדאיתא בגמרא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עילויה כפילא איפשיטה ואתא חוטא וקם ליה להדי רישיה אמר ליה לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה ופירש"י איפשיטה. הטלית היו ציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשין הכפל מקום שארכו כלה וכשנפשטה היו חבוי כולו בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא: לאו היינו כנף. דהא באמצעיתה עומדין ע"כ ומשמע ליה להרמב"ם דכי א"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפי' קודם שתפשט נמי כיון שעשויה ליפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאל"כ הול"ל לא תפשוט אותה אלא תתעטף בה כשהיא כפולה והא דלא א"ל מעיקרא כי חזייה דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדמסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתי א"ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי לה ואם איתא אמאי איצטריך לאיכסויי לגלימא אחריתי הו"ל לכפול את זו ולאיכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א"ל זיל רמי לה לא הול"ל אלא זיל כפלה אלא ודאי משמע דס"ל דהלכה כר"ש וכן פסק בנמ"י וברוקח דהלכה כר"ש ואפשר שגם דעת הרי"ף והרא"ש כן וסמכו על שכתבו האי עובדא דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר"ש ומ"ש הרמב"ם דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוין שאם כפלה ותפרה שחייב פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר הוא ז"ל דנקטה בסיכי היינו תפרה מרוח אחת אי נמי כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמיפשיטא וקם חוטא להדי רישא כל שתפורה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא משמע דהוא הדין לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש"י דתפרה סתם קאמר ואפי' תפירה רחבה במשמע ואם נאמר דהרי"ף והרא"ש פוסקים כר"ש מה שלא כתבו הא דאוקימנא שאם כפלה ותפרה בדנקטה בסיכי היינו משום דכיון דמעובדא דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן משמע דלא קפדינן אלא דלא ליפשוט וליקום חוטא להדי רישא וכי נקטה בסיכי כיון דלא מיפשיטא דליקום חוטא להדי רישא פשיטא דמטילין בה ציציות כשהיא כפולה: ולענין הלכה כיון דדברי הרמב"ם מבוארים כר"ש והרי"ף והרא"ש אפשר לפרש דבריהם דהכי נמי ס"ל הכי נקטינן דכל מאי דאפשר למעט במחלוקת עדיף טפי : ודע דהא דפטר ר"ש היינו מלהטיל בכנפיה הכפולים אבל בד' כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה משמע דוקא על ד' כנפות כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ד' כנפות הפשוטים מטילין :
ז סָעִיף א היה לה ד' ציציות בארבע כנפות ועשה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות אהא דאמר רבא בפ' התכלת (מנחות מ:) הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ופריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא"ר זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ופי' רש"י הטיל למוטלת שהיה לה ד' ציציות והטיל לה ארבע אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרה בהו: אמר רבא. לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרה בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת שלשה שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: מעשה איכא. והדרא קושיא לדוכתא וז"ל הרא"ש הטיל למוטלת כשרה פירש"י שהיו לה ארבע ציצית והטיל לה ד' כשירה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשייה ל"א הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואע"פ דכי עבוד בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי הדר עביד לרביעי ובטיל הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך שלשה ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי דמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שהחילוק שבין לשון ראשון ללשון אחרון הוא דללשון ראשון אע"פ שעשה כל האחרונות שלא לצורך עכ"ז יכול לבטל הראשונות וללישנא אחרינא אמרינן שהרביעי צריך שיהיה לשם מצות ציצית ואע"פ ששלשה הראשונות עשאם שלא לצורך אין בכאן תעשה ולא מן העשוי וטעם דכיון דקאי בבל תוסיף לא קרינן ביה תעשה פירוש שלעולם שלא לצורך לאו מעשה הוא וא"כ לפ"ז מי שעשה איזה דבר שלא לצורך המצוה ואח"כ נתכוין לצורך המצוה אין זה כשר וקרינן ביה תעשה ולא מן העשוי כדאמרינן לעיל על החוטין היוצאים מן הבגד אבל בכאן אם אנו מכשירין אלו הציציות האחרונות הוא לפי שנעשו בתוספת והו"ל כמוסיף על המצוה שהיתה בכאן ולפיכך הוא כשר מה שאין כן כשלא היה בכאן מצוה ועשה הדבר לתכלית אחר עכ"ל ולע"ד נראה שהחילוק שחילק בין לשון ראשון ללשון אחרון דללשון ראשון אע"פ שעשה כל הד' ציציות שלא לשם מצות ציצית כשרה וללשון אחרון צריך שיעשה הד' לשם מצות ציצית ליתיה מכמה טעמי חדא דלא בעינן כוונה לשם ציצית כמ"ש הרמב"ם עשאה ישראל בלא כוונה כשרה ועוד דכוונה לשם ציצית אינה מענין שמועה זו דשלא לצורך דאמרינן הכא לאו שלא בכוונת מצות ציצית היא כנראה מדברי הרב אלא שלא לצורך היינו שלא היה צריך להם בעת עשייתם שהרי היו שם ציציות אחרות ואין חילוק בין לשון א' ללשון ב' לענין הדין אלא בפירוש השמועה דללשון א' כל ארבעה ציציות כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים לאו לצורך נינהו ואפ"ה כי פסקינהו לקמאי כשרים משום דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ופסיקת קמאי זו היא עשייתן וללשון אחרון אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא ג' ציצית והד' לא היה עושהו עד שחתך ד' הראשונים הוי פסלינן אי לאו טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ולפי שאין חילוק בין לשון א' ללשון אחרון לענין הדין כלל כתבו רבינו ורבינו ירוחם דין זה סתם שאם חתך את הראשונות כשרה באחרונות ולא חילקו בין עשה הד' לשם מצות ציצית ללא עשאו ונראה מדברי הרא"ש שהוא פוסק כרבא דאמר דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ותימא דהא אתקיף ליה רב פפא ולא אהדר ליה מידי ושמא י"ל דס"ל להרא"ש דטעמא דרבא משום דכיון דאי הוה מכוין לאוסופי לא חשיב מעשה ומשו"ה הויא קציצת ציציות הראשונות מעשה כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה וזהו דוחק ויותר נ"ל דס"ל להרא"ש דמכוין לאוסופי כ"ע לא פליגי דלא הוי מעשה וכשירה באחרונות ובמכוין לבטולי כ"ע לא פליגי דהוי מעשה והו"ל מן העשוי כי פליגי במטיל סתם דרבא סבר לאוסופי מכוין ורב פפא סבר לבטולי מכוין והא דאתקיף ליה רב פפא לאו לאהדורי קושיא לדוכתא אתא כדפירש"י אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא דאמר דסתמא לאוסופי מכוין דדלמא לבטולי מכוין ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי דכיון דמילתא דתלי בסברא הוא אבל מדברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך דא"כ הול"ל וא"א ז"ל כתב בהיפך דסתמו הוי כנתכוון להוסיף וכשר באחרונות ואם נתכוון לבטל פסול. ודברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק הם סתומים דאפשר דלא חילק דקאמר היינו לומר דבכל גוונא מכשר ואפשר דהיינו לומר דבכל גוונא פוסל ומיהו מתוך מה שכתבתי יתבאר לך דהיינו לומר דבכל גוונא מכשר וז"ל ברמזים טלית שיש לה ארבע ציציות והטיל בה ארבע אחרות כשירה בארבע האחרונים כשיסיר הראשונים עכ"ל וכן כתב רבינו ירוחם הטיל למוטלת כשירה ופירש"י שהיו לו ארבע ציצית והטיל לה ארבע אחרים כשירה אחר שפסק הראשונים: והיכא דפסקינהו לבתראי נראה דבכל גוונא כשירה בקמאי דדוקא כי בעינן לאכשורי בבתראי הוא דמפלגי בין נתכוון להוסיף לנתכוון לבטל משום דאיכא למימר בהו תעשה ולא מן העשוי אבל בקמאי שנעשו בהכשר כי נתכוון כשהטיל האחרונות להוסיף או לבטל מאי הוי ואפשר דאפילו לא פסקינהו לבתראי כשירה בקמאי וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתוב בספרים דידן הטיל למוטלת כשירה בהני בתראי ואף על פי דהדר פסקינהו לקמאי משמע דכי לא פסקינהו לקמאי יש להכשיר יותר ומיהו נראה דהיינו דוקא היכא דלא נתכוון להוסיף אבל אם נתכוון להוסיף פסולה כל היכא דקיימי תרווייהו אבל הרא"ש כתב בלשון רש"י על הטיל למוטלת כשירה דבהני בתראי כשירה אי פסקינהו לקמאי משמע דדוקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי אבל לא פסק לקמאי לא וכ"נ מדברי הרמזים ורבינו ירוחם שכתבתי:
ח סָעִיף א והרמב"ם שכתב בפ"א הטיל ציצית על ציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו' א"א לומר שמפרש כפירש"י דהא לפירש"י כשנתכוון להוסיף כשירה וכשנתכוון לבטל פסולה ולהרמב"ם הוי איפכא ונראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא כלומר השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי היכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשירין בהטיל למוטלת במתכוין לאסופי הוא דלמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים בכוונת תוספת בטלה עשייתן הראשונה והוי כאילו נעשו בפיסול וכשחתך השניים הו"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכ"ש אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשיותן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת בנתכוון לבטל את הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון דיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלשה ולפ"ז רב פפא ג"כ בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: ולענין הלכה נראה דאע"ג דהרא"ש מפרש כפירש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן הוה ליה הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם ז"ל דמסתבר טעמיה דבנתכוון לאוסופי פסול ובנתכוון לבטולי כשר ועוד שדברי רב פפא מיפרשי שפיר טפי אליביה ממאי דמיפרשי אליביה דרש"י: כתוב בהגהות מיימון נשאל לרבינו שמחה על קוט"א בת ארבע כנפות אמאי אינה חייבת בציצית ואמר הר"מ משום דאמרינן היא של עור וכנפיה של בגד פטורה אלמא בתר הגוף אזלינן ולא בתר הכנפים ה"נ קוטות שלנו כיון דגופן סתום אזלינן בתר הגוף לפטור ותו ראיה מדתני בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוקים ופירש ר"י שעשאו סתום למעלה כמין חלוק עכ"ל ובספר כפתור ופרח פ"ס כתוב כלשון הזה כתב ר"מ מרוטנבורק שהבגדים שפתוחים מעט מלמטה בארבע כנפות שאין חייבים בציצית דבתר גופא אזלינן עכ"ל משמע שכל שאין רובו סתום בגד ארבע כנפות מיקרי וחייב בציצית ולא פטר הר"מ אלא כשרובו סתום דומיא דהיא של עור וכנפיה של בגד דמייתי מינה ראיה דודאי לא מיפטרא אלא דוקא בשרובה של עור וכ"כ מהרי"ק בשורש קמ"ט דלא פטר רבינו שמחה אלא דוקא בשרובה סתום אבל אם רובה פתוח חייבת והמרדכי כתב וז"ל כתוב בחיי עולם שיש ליזהר שלא יפתח אדם חלוק משני צדדיו דאיכא מ"ד במנחות דכל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית עכ"ל ופי' מהרי"ק בשורש קמ"ט שמה שכתב דאיכא מ"ד היינו רב אחא דאזיל בתר כנף גבי היא של עור וכנפיה של בגד ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב בתחילת הסימן וז"ל טלית שאין לה ד' כנפים פטורה הנה הרב לא חילק באלו הכנפים באיזה דרך הם ונראה מסברתו שבכל ענין שיהיה בכאן אלו הד' כנפים אפילו שיהיו מחוברות מלמעלה ופרודות מלמטה שהן חייבות ולפיכך כתב הרב שהחלוק אם יש בה ד' כנפים חייבת בציצית וכ"נ ג"כ מסברת אורחות חיים שגוניל"א וקוט"א חייבים בציצית עכ"ל נראה שהוא ז"ל היה גורס בדברי רבינו שהחלוק אם יש לה ארבע כנפים חייבת בציצית אבל בספרים שבידינו ליתיה ואפשר שמפני שכתב בסימן ח' שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד למד רבינו הגדול דס"ל שהחלוק אם יש בה ד' כנפים חייבת בציצית ואין משם ראיה דאיכא למימר דבחלוק שרובו פתוח איירי וע"כ צ"ל כן שהרי הוא ז"ל פסק כרבא דהיא של עור וכנפיה של בגד משום דבתר הגוף אזלינן ולא בתר כנפים וא"כ אם רוב החלוק סתום כיון דבתר הגוף אזלינן פשיטא דפטור והרשב"א (בתשובה סימן תל"ד) כתב ששאלוהו על מלבוש הנקרא גוניל"א שחותכין אותו מלפניו ומאחריו ודומה שיש לו ד' כנפים אם חייבת בציצית אם לאו והשיב אין נקרא בגד של ד' כנפים אלא בטליתות שכולם פתוחים והן הן יש להם ד' כנפים אבל הבגדים שתפורים ומחוברים למעלה כגון גוניל"א או קוט"א אין זה כסות של ד' כנפים וכך היו נוהגים בראשונה בכל מקומותינו להיות כנפי אותם המלבושים ארבע ומעולם לא ראינו מי שחשש ומן הטעם שאמרתי ואותן שאמרת שמחמירין להטיל להם ציציות אין אלו מן המחמירין אלא מן המתמיהין עכ"ל: וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט שגם הרשב"א לא פטר אלא דוקא בשרוב הבגד סתום ומיעוטו פתוח למטה וכדברי רבא דאזיל בתר עיקר הבגד בהיא של עור וכנכיה של בגד אבל אם רובו פתוח ומיעוטו סתום חייב בציצית לדברי הכל ומשום הכי כתב הרשב"א כגון גוניל"א וקוט"א לומר דדוקא בכגון הני שהרוב סתום הוא דפטר ובהכי הרשב"א ורבינו שמחה מסכימים לדעת אחת ואם חצי הבגד סתום וחציו פתוח נ"ל דמטילין אותו לחומרא וחייבת בציצית ואין יוצאין בו בשבת: כתב מהרי"ק בשורש קמ"ט ע"ד הקאפ"ה שהיא פתוחה בענין שיש ד' כנפות שאם יקבעו בה אשטרינג"א לעשותה כסתומה כדי לפוטרה מציצית שאינו מועיל תיקון זה אם לא תהיה קבועה מחצי ארכה ולמטה לכל הפחות וגם שתהיה קבועה למטה מהחגור למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים דאל"כ יאסר משום מראית העין: כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל אלו הד' כנפים לדברי הכל צריך שיהיו מרובעות לא שיהיו עגולות וכ"כ בעיטור. וז"ל סיפרי כסותך פרט לתיג"א לתיכלת"א לתיפלטתי"ן לפי שאינן מרובעות כעין מחשי"א ואלגיפר"א שהן עגולים ואין להם קרנות: וכתב עוד ואלו הארבע כנפים אינם כוללות לכסות הראש כגון הביק"א שמביאין בזה הזמן שמבואר אמרו בסיפרי כסותך ולא של ראש עכ"ל: ובספר כפתור ופרח כתוב וז"ל כתוב בה"ג שדרו ממתיבתא דמצנפת אינה ראויה לציצית ובספרי ממעט סודר הראש מכסותך וכ"כ בספר א"ח וכתב עוד בספר כפתור ופרח ומסתברא שאין כל המצנפות שוות וזה שמצנפת ארצות המערב שמכסים ראשיהם מאמצעיתם ושני ראשיהם מושלכים על כתפיהם ועל גופם כגון זאת אין ראוי לפוטרה שהרי מתכסה בה אבל מצנפות ארץ כנען וארץ מצרים שמקפלין כולה בסיבוב כעטרה ולא יראה ממנה זווית תהיה פטורה עכ"ל וז"ל העיטור בסיפרי בה פרט למעפורת סודר שאין מתכסה בה ראשו ורובו עכ"ל ומדברי רבינו הגדול ודברי כפתור ופרח נראה דמפרשי מעפורת סודר הראש ואפילו מתכסה בה ראשו ורובו נמי פטור וכ"כ בפירוש בספר א"ת: סודר שנותנים על הצואר נראה שאם יש בו שיעור טלית חייב בציצית שאע"פ שאינו מכסה אלא הצואר אשר תכסה בה קרינן ביה דהא לא כתיב אשר תכסה בו כל גופך וכ"נ מדברי ספר כפתור ופרח שכתבתי בסמוך שחייב מצנפות ארצות המערב בציצית לפי שהן משולשלות על כתפיהם וגופם ואע"פ שהיה ראוי לפוטרם משום דעיקרם לכסות הראש נעשו אפ"ה מחייב להו מפני שיורדים על כתפיהם וגופם ואע"פ שאינם מכסים כל גופם וכ"ש בהני סודרים שלא נעשו לכסות הראש כלל וכבר ראיתי המדקדקים מבני ארץ ישראל שהיו מטילין להם ציצית אבל בכל ארץ מצרים לא נהגו להטיל ושמא שמפני שסודריהם היו מקודם קצרים וצרים ואין בהם כדי לכסות ראשו ורובו של תינוק לפיכך לא נהגו להטיל בהם ציצית וגם עתה שהאריכום והרחיבום עד שיש בהם שיעור טלית ויותר נשארו במנהגם אבל יש לתמוה על הגדולים אשר שם איך לא הנהיגום עכשיו להטיל ציצית בסודרים שיש בהם שיעור טלית וכן יש לתמוה על בני ספרד שהיו נוהגים להביא חתיכת בגד כאמה או אמתים אורך מוטלת על כתפיהם למה לא היו מטילין בה ציצית שאע"פ שלפעמים היו מכסים בה ראשם לא מיפטרו משום כסות ראש כמו שכתבתי בסמוך בשם רבינו הגדול דביק"א פטורה מדתניא בסיפרי כסותך ולא של ראש דההיא דספרי במיוחדת לראש לבד אבל זו שמשמש גם כן לכסות הגוף ואדרבה רוב היום מביאה על הגוף לא מיפטרה משום כסות ראש ומיהו אפשר שעיקר הבאת חתיכת בגד זו אינו אלא כדי לכסות בה הראש בעת שהוא עולה לקרוא בתורה ולכן הוה ליה כסות הראש ופטורה אבל מ"מ כיון שאפילו בשעה שמכסה בה ראשו היא משולשלת על כתיפיו ועל גופו חייבת בציצית לפי מה שכתבתי בשם כפתור ופרח ומיהו נראה דלא ס"ל לבני ספרד כוותיה אלא כל שעיקרו עשוי לכסות הראש אע"פ שקצותיו יורדים על גופו פטור משום דהו"ל כסות הראש וזהו טעם בני ארצות המערב שאין מטילין ציצית במצנפותיהם ועפ"ז י"ל שנהגו בני ארץ מצרים שלא להטיל ציצית בסודרים שבצואריהם שמתחלה עיקר הבאתם לא היה אלא כדי לכסות בהם המצנפת בלכתם לקצוות העיר בין הישמעאלי' והם רוכבים כמו שהוא מפורסם למי שידע מנהג המקום ההוא הו"ל כסות הראש ופטור אלא שאנו רואים שגם הישמעאלים מביאים אותם ואע"פ שאינם צריכים לכסות מצנפותם ואפשר דטעמא דפטרי להו היינו משום דלא מיקרי כסות אלא דבר שהוא דרך לבישה או עיטוף אבל הני סודרים שאינם אלא דרך העלאה לא שהרי כתב המרדכי וז"ל ונ"ל שאין חייבים בציצית כלל אלא אותם שהם דרך לבישה ואשר תכסה בה משמע נמי דרך לבישה ואפילו דרך העלאה שחייב בכלאים הדעת נוטה לפטור דלא איתקש אלא ללבישה וכרים וכסתות נמי משמע בספרי דממעט מאשר תכסה בה ולא הודה לי ר' עכ"ל ואע"ג דלא הודה לו ר' נקטינן כמאן דפטר משום דמסתבר טעמיה ועוד י"ל שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להתעטף בהם סביבות הראש מפני הקור ולעשות צל על הראש בזמן החום ומשו"ה הו"ל כסות הראש ופטור. ועוד י"ל שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להשתמש בהם לכמה דברים לצרור בהם מעות להביא בהם פירות לקנח הזיעה לחגור בהם כשעושים שום עבודת משא לקנח בהם את הידים לתפוש הידים בו וכן נקרא הסודר ההוא בלשון ערב שי"ד שהוא לשון חיזוק על שם שמחזיקים בו בידיהם אע"פ שנהנים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כיון שעיקר הבאתם אינה לכך לא חשיבא ולא קרינן בה אשר תכסה בה ודמיא למוכרי כסות שמותרים להביא בגדי כלאים על כתפיהם למכור אע"פ שנהנים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כדתנן במסכת כלאים פ"ט ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת כט:) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא כיון דאין עיקר הנחת בגדים אלו עליהם משום הנאת כיסוי אע"פ שנהנה לא קרינן ביה לא תלבש ה"נ לא קרינן ביה אשר תכסה בה: יש לדקדק במלבושים שלנו שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה שהרי יש להם ארבע כנפות שנים סמוך לצואר ושנים למטה סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ומיהו במלבושים שלמטה יש לדחוק ולומר דכיון שאנו חוגרים אותם הו"ל כסתומים משם ולמעלה ודמי לקוט"א וגניל"א שכתבו הרשב"א ורבינו שמחה שהם פטורים ומזה הטעם יש לפטור גלימות שמביאים מארץ מצרים שהם פתוחות מלפניהם מלמעלה ומלמטה ובאמצע הם סתומות וכמדומה לי שעל המלבוש ההוא נתכוון בעל הספרא שהביא מהרי"ק בשורש קמ"ט וז"ל כגון אלו הבגדים החתוכות באמצע עד טבורו שיש להם קרנות אבל אינם מרובעים שבצד שיש בו שתי קרנות אין כנגדם שתים אחרות ובקצת נוסחאות מסיים אלא מצד אחר הם ע"כ שזהו תואר המלבושים ההם שבין שתי קרנות שלמעלה לשתי קרנות שלמטה מפסיק הסתימה שכנגד הטבור ונמצא שאין בצד מעלה אלא שתי קרנות לבד וכן בצד מטה ואע"פ שמהרי"ק כתב שנבוך על פירוש הספרא ולא עלה בידו פירוש נכון אפשר שמפני שלא ראה מלבוש בתואר כזה מימיו לא עלה בדעתו לפרש הספרא כן וכיון שמתפרש הספרא יפה במלבוש בתואר זה יש לסמוך על הספרא לפטרו אבל הני גלימות שלנו שאנו מביאים למעלה מכל הבגדים שהם פתוחים מלמעלה למטה ונמצא שיש להם ד' כנפות למה אנו פוטרין אותם מציצית ושמעתי שקצת מזקני ספרד היו עושים בה שתי קרנות עגולים דכל שאינם מרובעים לא חשיב כנפות כמו שכתבתי בשם העיטור ותימא גדול הוא בעיני שכל העולם לובשים אותם בקרנות מרובעות ולא ראיתי מי שפקפק בדבר זה מעולם ואין לומר שאנו סוברים כאביו של א"ז שכתבתי בסימן ח' דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף שכבר כתבתי שם בשם מהרי"ק שאין לסמוך על זה כלל ועוד דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש שאנו לובשים טלית קטן ומברכין עליו אע"פ שאין אנו מתעטפין בו והיאך נפטור הגלימות מציצית מטעם שאנו לובשים אותם דרך לבישה ולא דרך עיטוף וראיתי כתוב בסוף ספר אחד תשובה יחידית בשם ה"ר ר' חסדאי ז"ל שהיה פוטר אותם משום דלא מיחייבי בציצית אלא חתיכה מרובעת כעין טלית שלנו ולא הביא טעם וראיה לדבריו ואם היה טעמו מפני שהיה סובר כאביו של א"ז שכתבתי בסמוך יקשה עליו מה שהקשיתי בסמוך ול"נ שהטעם שלא נהגו להטיל בהם ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור זכר לדבר ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותה להגין אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה היינו כיון שתחילת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשיב כסות ופטור א"נ כיון שאם היינו מחייבים אותם בציצית היו נפסקין בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם איכא למימר דלא חייבה תורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג : ועל דבר מלבושים קצרים שנוהגין באלו הארצות וקורין אותה מינטינ"ש והם פתוחים מלפניהם וגם פתוחים בשני הצדדים קצת ושני צדדים שלצד פנים חותכים ומסירים אותם משם בענין שנשאר צד האחורים עודף על צד פנים כשיעור פתיחת הצדדים נראה שאע"פ שיש להם ד' כנפים פטורים מאחר שרוב גופם סתום דדמי לגניל"א וקוט"א שפטרו הרשב"א ורבינו שמחה לפי הסברא שהביא מהרי"ק וכתבתיה בסמוך ואפשר שאע"פ שיהיו פתוחים מלמעלה למטה פטורים משום דאינם מרובעים שבצד שיש בו שתי קרנות אין כנגדם שתים אחרות:
א סָעִיף א טלית שאין לה ד' כנפות פטורה יש לה יותר מד' חייבות כו' ברייתא בפרק התכלת אבל הר"א ממי"ץ ורבינו שמחה פסקו דבעלת ה' נמי פטורה כברייתא דספרי ופ"ב דזבחים ומביאו בית יוסף. ולכן ירא שמים לא ילבש אלא טלית בת ד' ננפות ונראה דבזה נוכל ליישב מה שתמהו הקדמונים על מלבושים שלובשים בלא שום ציצית והצריך בזה ב"י בסוף סימן זה והוא לפי דיש להם ה' כנפות ומקצתם יש להם שש כנפות או יותר והמנהג התפשט על פי הפוסקים דפטרי להו מהך ברייתא דסיפרי ופ"ב דזבחים:
ב סָעִיף א יש לה ד' וחתך אחד באלכסון כו' מימרא דרב שישא בסוף פרק הקומץ ומה שכתב רבינו וחתך א' באלכסון ולא כתב חתך כנפיה היינו משום דהכי משמע בגמרא מדקא יהיב טעמא שויה טלית בעלת חמש אלמא דמיירי בשלא חתך אלא כנף אחד וכבר יש להסתפק דילמא דוקא בחתך כנף אחד דיגידו עליו ריעיו הג' כנפות דגם זה החתוך כנף הוא אבל היכא שחתך כל ד' הכנפות מכל אחד מעט באלכסון כיון דדמי קצת לעיגול פטורה מן הציצית ואפי' לא חתך אלא שתי כנפות ליכא למימר יגיד עליו ריעיו הב' כנפות שלא נחתכו דמאי אולמיה הני שתים שלא נחתכו מהני שתים שנחתכו שאלו יגידו על אלו וכך הוא במרדכי וז"ל ול"מ אם חתך חתיכה גדולה אלא אפילו מעט ומיהו לכאורה נראה שיש הפסק בין שתי הקרנות ושאלתי לר' אם דוקא נקט בעלת ה' דמיחייבת אבל ו' לא אשכחן בתלמוד מה תהא עליה אם בצריה מב' קרנות ושוייה בת ו' והשיב לי דנ"ל שאין חייבת בציצית דלא אשתמיט בשום מקום למיחייביה אלמא דס"ל דוקא בת ה' ולא בת ו' והוא מטעמא דאמרן דדמי לעיגולין ואין אלו הב' שלא נחתכו יגידו על אלו שנחתכו ואע"ג דמסיק במרדכי דלא שנא וגם הב"י הפליג על ספק זה דפשיטא ליה דאין לחלק בין בת ה' לבת ו' מכל מקום לפע"ד נראה דיש לחלק כדפי' ואפשר דלכך דקדק רבינו וכתב תחלה וחתך אחד באלכסון ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה אלמא דבתחלה אתא לאורויי דוקא בחתך אחד ולא בחתך כנפיה ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה דבדלא חתך אלא שתפרה אפי' כל כנפיה חייבת בציצית משא"כ בתתך דאל"כ למה שינה בלשון מאחד לכנפיה:
ג סָעִיף א ומ"ש או שהגביה כנפיה ותפרם מימרא דרב דימי מנהרדעא לשם ונראה דאתא לאורויי דאע"ג שתפרה בעיגול שלא נראה בה שום קרנות אפ"ה לא נפטרה דכל כמה דלא פסיק לה מיבעי לה ובת כנפים היא שסופה לחזור לתחלתה וזה שכתב רבינו ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף כלומר שתפרם בעגול ממש ואפ"ה לא נפטרה בזה ועוד איתא בגמרא משמיה דרב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה פי' שקשרן וצררן לא עשה ולא כלום ורבינו השמיטו דכיון דאשמועינן תפרן כל שכן קשרן ולא תפרן ומה שנמצא בפסקי הרא"ש שפירש על האי מאן דצייריה דהגביה כנפי הטלית ותפרן ט"ס הוא שהרי הביא עלה דהאי מאן דצייריה וכו' הא דאמר בגמרא ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורין חוץ משל ערביים והתם פירושו שקשרם בשוליהם ולא תפרן ועוד יקשה דלמה לו להרא"ש להשמיט מימרא דרב דימי דאמר האי מאן דחייטיה אלא חסרון הניכר הוא בספרי הרא"ש וכך צריך להגיה פירוש דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית וקשרן א"ר דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עביד ולא כלום אי איתא דלא מיבעי ליה ליפסוק ולישדייה פירוש דחייטיה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן וכו' ופשוט:
ד סָעִיף א היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה כו' ברייתא פרק התכלת פלוגתא דרבנן ור"ש והרמב"ם פוסק כר"ש והרא"ש פוסק כת"ק וטעם כ"א וא' מבואר בב"י ומשמע מלשון הרמב"ם דר"ש לא פטר אלא קרניה הכפולות אבל בקרניה הפשוטות אף לר"ש חייבת ולרבנן חשיבי קרניה הכפולות להתחייב בעת שילבשנה ולהטיל ציצית על קרניה הכפולות אבל לא על כולן דארבע אמר רחמנא וכן פי' המרדכי בשינויא בתרא ע"ש:
ה סָעִיף א היה לה ד' ציציות בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות בפרק התכלת מימרא דרבי זירא אם הטיל למוטלת כשרה והכי פי' לא מיבעיא אי חתך את האחרונות דכשרה בראשונות דעשויות בכשרות אלא אפילו חתך את הראשונות דאיכא למימר כיון דהאחרונות שלא לצורך נעשו קרינן בהו תעשה ולא מן העשוי בפיסול אפ"ה כשרה באחרונות וטעמא כדרבא דכיון דאיכא משום בל תוסיף בבתראי לא מקרי מעשה הילכך אפילו פסיק לקמאי כשרה בבתראי דפסיקת קמאי היא עשייתן דבתראי וכן פירש"י והתוספות להדיא וכך היא דעת הרא"ש במ"ש דכשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי כלומר אפילו בכה"ג נמי כשרה וכ"ש בדפסקינהו לבתראי דכשרה בקמאי אבל אי לא פסקינהו כל עיקר גם רש"י מודה דפסולין משום דאיכא בל תוסיף כדאמר בפרק הנחנקין ודלא כמה שהבין ב"י דהרא"ש חולק אפרש"י דליתא אלא שהרא"ש דקדק שלא כתב כל' רש"י כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי משום דמלישנא דואע"ג משמע דבלא פסקינהו כלל נמי כשרה והא ליתא ולפיכך כתב אי פסקינהו לקמאי דמשמע דבלא פסקינהו כלל לא מתכשרא כל עיקר דבשני כרכים פשיטא דאיכא משום בל תוסיף לד"ה וכמו שיתבאר בסי' י"א ובסימן שלאחר זה כתב ב"י גופיה בדין אם נתן הציצית בסוף ג' אצבעות ממש דצריך לדחוק בפירוש דברי הרוקח כי היכי דלא נפלוג ארש"י וא"כ כ"ש הכא דליכא דוחק כל עיקר אי נפרש דברי הרא"ש כפירש"י וא"כ לפ"ז כי היכי דמתכשרא בבתראי ה"נ מתכשרא בקמאי אבל ללשון אחר שכתב הרא"ש דהטיל למוטלת כשרה בבתראי אע"ג דכי עבוד ג' בתראי לא בטיל קמאי כי הדר עביד לרביעי בטיל הנך קמאי לפ"ז כיון דמטעם בטול קמאי מתכשרא בבתראי לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כיון דאיבטלו להו כנלפע"ד וזהו החילוק בין לשון ראשון לל"א ודלא כמו שפירש הר"י אבוהב וב"י עיין עליהם ולפ"ז הא דאתקיף ליה רב פפא לרבא דמפרש להך דר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה כיון דבבל תוסיף קאי לא הוי מעשה דלימא ביה תעשה ולא מן העשוי ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין ובל תוסיף ליכא ומעשה איכא הך אתקפתא ניחא לשתי הלשונות והכי אתקיף דילמא כי עביד ג' בתראי לבטולי קא מכוין וכיון דאכתי לא בטיל קמאי אשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכיון דלבטולי קא מכוין בל תוסיף ליכא מעשה איכא ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתא כדפירש"י ואפ"ה הילכתא כרבא דכיון דלא אשכחן דר"פ פליג עליה בהדיא אלא אתקיף ליה בלחוד ורבא נמי לא חש להשיבו משום דפשיטא ליה דאפילו את"ל דלבטולי קא מכוין אפ"ה בבל תוסיף קאי דה"א בפ"ב דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע דבכל גוונא איכא בל תוסיף בין דמכוין לאוסופי בין דמכוין לבטולי או מטיל סתם וכיון דאיכא בל תוסיף א"כ מעשה לא הוי וללשון ראשון אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי ולל"א לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כדפרישית והשתא לרבא לא איצטריך לפלוגי בין היכא דמטיל בלא כוונה להיכא דלבטולי קא מכוין כמו שתירצו התוספות לשם אליבא דרב פפא. ורבינו נמי כתב לדעת הרא"ש דלא חילק והיינו מדהביא דברי רבא והשמיט אתקפתא דרב פפא אלמא דס"ל דהילכתא כרבא מטעמא דאמרן ופסק ג"כ כלשון ראשון משום דרש"י ז"ל והתוס' פירשו להדיא דקציצת קמאי היא עשייתם דבתראי ולפ"ז נקטינן להילכתא דבין מכוין לבטולי בין מכוין לאוסופי א"נ מטיל סתם אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי אבל בלא פסקינהו כל עיקר פסולה כמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ התכלת דאע"ג דאי רמי חוטין הרבה לית ביה משום בל תוסיף כדאשכחן בערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה בלולב היינו דוקא כשהכל בכרך אחד כדפירש"י אבל בשני כרכים פשיטא דאית ביה משום בל תוסיף והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ במרדכי הלכות ציצית ע"ש וע"ל בסי' י"א. וז"ל הגהת ש"ע ויש מכשירין בכל ענין וכן עיקר וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין עכ"ל משמע מדלא אמר וקודם שחתך אחת מהן אלא אמר וקודם שחתך הראשונות אלמא דס"ל הא דבכל ענין כשר להרא"ש אינו אלא בחתך האחרונות הפסולין וכתב כך על פי דברי ב"י ולא נהירא אלא להרא"ש בלשון ראשון כשרין בין בחתך הראשונות בין בחתך האחרונות וכדפרישית שכך היא דעת רש"י והתוספות ורבינו ושעל כן כתב דהרא"ש לא חילק ודו"ק:
א וכ"כ המרדכי בהלכות קטנות וכתב שם דאין חילק בין אם עשה ד' כנפות מתחלה או אם היה לו ג' וחתך אחד לשנים דהוי נמי כד' כנפות:
ב ואין דבריו נראים בזה דהואיל והטור כתב נראה מל' א"א הרא"ש ז"ל שחייבת נראה שגם דעת הטור כן דחייבת ואף דברי הרי"ף ורא"ש משמעותן כן הואיל וסתמו דבריהם ולכן נקטינן דחייבת כנ"ל:
ג וצ"ע דאם מטיל ציצית בד' כנפות הפשוטים למה יטיל עוד ציצית על כנפיה הכפולים דהא לא בעינן רק ד' ציצית ואפשר דעל כנפיה הכפולות אינו מועיל אם הטיל שם ציצית אלא צריך להטיל על כנפיה הפשוטות וכן משמע מדברי הרמב"ם אמנם מל' פוטר שאמר ר"ש לא משמע כן:
ד ואין דבריו נראין דהא רבינו ירוחם והרא"ש שוין להכשר וכן משמע מדברי הטור שכן דעתו שהרי כתב בתחלה סתמא להכשיר וכתב והרמב"ם כתב כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק משמע דהרא"ש ס"ל כמ"ש בראשונה להכשיר א"כ הוי ג' לגבי חד והם בתראי ג"כ ונקטינן כוותייהו ואף רש"י פי' כוותייהו ולכן אין לזוז מדבריהם:
ה וכבר כתבתי דנקטינן להילכתא כמאן דאזיל בתר עיקר הבגד א"כ בגדים אלו פטורים מציצית:
ו וכ"ז איננו שוה לי דעל תירוץ הראשון קשה לי דרוב טליתות שלנו שאנו לובשים בשעת התפלה שאינן להגן כלל רק לובשין אותן כדי לצאת בהן ידי ציצית ומברכין ברכה לבטלה ועל תירוץ השני קשה לי מציצית הכסת שדרשו (גיטין נו.) שנקרא כן על שם שציציותיו היו נגררים אחריו ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת ול"נ ליישב המנהג כן מאחר שמצות ציצית היא שיחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו כמו שנתבאר לעיל בסי' ה' וכ"כ הרוקח דאית' במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית לאחריהם. לכן ס"ל לאינשי דלא חייבה תורה אלא בכה"ג שב' כנפות לאחוריו וב' כנפות לפניו שאז ב' ציצית מאחריו וב' ציצית לפניו ומעוטף בציצית אבל במלבושים שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בעניין אחר אין זה חייב בציצית ולכן נהגו להקל ובאותן מלבושים שלנו שיש להם ב' קרנות לצד מטה ולצד מעלה אין לו קרנות אלא מחובר עליהן חתיכת בגד ומונח לו על כתיפו מאחריו וקורין לו קולני"ר בלשון אשכנז בזה פשוט שהוא פטור דהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקולני"ר המונחין לו קצת מאחריו ואין זה קרנות הואיל ואין הב' קרנות שמאחריו מכוונים כנגד הכנפות שלפניו וגדולה מזו כב"י ס"ס זה וז"ל ועל דבר מלבושים קצרים שנוהגים באלו הארצות וכו' ע"ש:
א סָעִיף א טלית שאין לה ד' כנפות בפרק התכלת יליף לה מדכתיב על ד' כנפות כסותך ד' ולא ג' ומאשר תכסה בה דהוה ריבוי מרבינן בעלת ה' ואיפכא לא משום דבכלל ה' ד' ואין בכלל ג' ד':
ב סָעִיף א ועושה לה ד' ציציות כו' כתב שם הרא"ש ז"ל וז"ל דהא דתניא בסיפרי בפרשת ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה"ו ז"ח במשמע ת"ל ד' כנפות יצאו בעלי ג' ובעלי ה"ו ז"ח. נ"ל דה"פ אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה"א דכל כנפיים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה ובעלת ג' פסול אף אם הטיל דעל ד' בעינן וליכא ונתמעטו בעלת ה' ויותר שאין להטיל בכל כנפיים אלא בדומיהם עכ"ל וכתב ב"י בשם הרמב"ן דעושין הציצית על הכנפיים המרוחקות זו מזו:
ג סָעִיף א וחתך אחד באלכסון כו' פי' לא אמרינן כיון דחתכה באלכסון אין כאן כנף כלל והיא בעלת ג' ופטורה אלא חשבינן לה בעלת ה' וחייבת בציצית:
ד סָעִיף א או שהגביה כנפיה ותפרם כו' לא נפטרה בזה עיין מ"ש בדרישה:
ה סָעִיף א היא של בגד כו' חייבת מימרא דרבא פרק התכלת ויהיב טעמא משום דעיקר בגד בעינן וכתב מהרי"ק שורש קמ"ט משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אתה מתכסה אלא בעיקר הבגד. ומה"ט כתבו הג"ה מיי' והמרדכי דמלבוש שלנו הנקרא סרד"ק אם רובן סתום פטור מציצית דאזלינן בתר עיקר וגוף הבגד ואם רובה פתוח חייבת ומחצה על מחצה כתב ב"י נ"ל דמטילין לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת ע"כ וע"ל סימן י"ג:
ו סָעִיף א היה לה ג' כנפות וכו' פי' ואז לא היתה בת חיוב ציצית ושוב עשה לה כנף רביעי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי:
ז סָעִיף א היתה מרובעת וכפלה פי' שהיתה ארוכה מאוד כשני טליתות גמורים וכפלה. רש"י וב"י:
ח סָעִיף א אין מטילין ציציותיה כו' פי' לא יטול ב' ציציות בב' כנפיה הפשוטים דהיינו כנפי הכפל דהרי אם תפשט הבגד נמצא שיהיה ב' ציצית באמצע הבגד אבל מ"מ חייב להטיל ד' ציצית בד' כנפי הפשוטים ב"י:
ט סָעִיף א אלא אם כן תפרה כו' עיין בדרישה:
י סָעִיף א ומלשון א"א ז"ל נראה לא כתב כן אלא שנראה כן מדבריו ועיין בדרישה:
יא סָעִיף א היה לה ד' ציצית כו' כשירה באחרונות פירש"י דכיון דמוסיף עובר על ד"ת ואין עשייתו קרוי מעשה כלל לומר שתהיה עשייה זו האחרונה חשובה תעשה ולא מן העשוי דעד שחותך הראשונות לא עביד כלום ואז פסיקת הראשונות הוא עשיית האחרונות וכשירה:
יב סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב כו' וא"א ז"ל לא חילק כו' ועיין בדרישה:
א סָעִיף א או שהגביה כנפיה ותפרם כו' פרק התכלת אמר רב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה לא עבד כלום מ"ט דכמאן דשרי דמי א"ר דימי מנהרדעא האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולשדייה ופי' רש"י בל' ב' דצייריה לגלימיה כפל קרנות טליתו וקשרן ודומה כאילו קצען כדי להפקיען מתורת ציצית לא עשה כלום לפטרה מציצית דכמאן דשרי דמי שסופה לחזור לתחלתה מאן דחייטיה שכפל קרנות טליתו ותפרם שלא ישובו אפ"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל ורבינו כתב דתפרם לא פטר לה וכ"ש היכא דקשרם ולא תפרם דלא נפטרה כ"כ ב"י והרא"ש פי' על דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן ולא ידעתי למה שהרי על מאן דחייטיה לגלימיה הו"ל לפרש כן עכ"ל. ואני מצאתי בס"א הרא"ש כתב ותפסן במקום ותפרן ור"ל שתפס אותן וקשרן דהיינו כרש"י. ועוד כתבתי בע"א שוב בביאורי להלכות קטנות ע"ש:
ב סָעִיף א היתה מרובעת וכפלה ז"ל הגמרא ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקטה בסיכי (ופי' הרמב"ם דתופרה מרוח אחת ע"כ. והרי"ף והרא"ש שכתבו ברייתא זו ולא הכריעו בהלכה נראה שסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כת"ק וזהו שסתם רבינו ומל' א"א ז"ל יראה שחייבת אע"פ וכו'. אבל הרמב"ם סובר שהלכה כר"ש וכתב ב"י נראה שטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר נחמן חזייה דהוי מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עילוי כפלה איפשיטה ואתא חוטא וקם להדי רישיה (פי' פשטו לטלית ומצאו שהיו הציצית של כנפי כפל מונחים על ראשו של רבא שהרי הכפל היה מונח על ראשו) א"ל לאו היינו כנף דכתיב בקרא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא א"ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי ע"כ ומשמע ליה להרמב"ם דכי א"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויים ליפשט לאו היינו כנף דאל"כ הול"ל לא תפשוט אותה אלא תתעטף בה כמו שהיא כפולה ועוד אמאי איצטריך לכסויי גלימא אחריתא הוה ליה לכפול את זה וגם רבה בר רב הונא אמאי א"ל זיל רמי ליה (פי' רמי ליה לציצית) לא הול"ל אלא זיל כפליה אלא ודאי משמע דהלכה כר"ש עכ"ל ב"י ונראה דודאי אין מכל זה הכרח דאפשר דפירוש רמי ליה פי' זיל רמי הטלית לכפילתו וכפליה ומ"ש לו בראשונה לאו היינו כנף דכתיב בתורה אכמו שהיתה פשוטה קאמר ליה וכמ"ש שם בהדיא איפשיטא ואתא חוטא כו' וכן נראה דאל"כ מעיקרא כי חזייה דמיכסי בטלית כפולה הול"ל לאו היינו כנף כו' (ואף שהב"י דחהו אין ממש בדחייתו) ונראה דזה טעמייהו של הרא"ש והרי"ף לדעת רבינו שהביאו מעשה דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן כצורתה ואע"פ שפסקו כת"ק לדעת רבינו אלא כמ"ש שהעתיקו הך מעשה לאשמועינן דכל זמן שלא כפלה אינו יוצא בה בציצית שעל כנפי כפל ודו"ק. וקשה לי לדעת הרא"ש ורמב"ם דס"ל כוותיה אמאי מהני כאן תפירה אפי' מחדא רוחא ומ"ש לעיל גבי כנפות שתפרם שלא פטרו בכך משום דאף שתפרם הדרא לתחילתו ומצאתי בפרק התכלת דמ"א ע"א ברש"י שהקשה זה גם התוספות פרק הקומץ (מנחות ד' ל"ז ע"ב) הניחו זה בקושיא על פירש"י ושמעתי מתרצים דלא דמי דשאני כנפות דאיכא למימר כמו שאמרו שם בגמרא אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולשדייה ולמה תפרם אלא ודאי דעתו להחזירם אחר זמן מה אלא שעתה תפרם לערמה לפטרה מציצית להכי לא מהניא התפירה משא"כ כאן דאיכא למימר כיון דתפרם ודאי דעתו להניחה כך כפולה משום דהיא גדולה ביותר ואין ראוי לכסות בה והא דלא חתכה משום דניחא ליה טפי בכפולה דמחממת יותר וק"ל:
ג סָעִיף א היה לה ד' ציצית בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות והרמב"ם ז"ל כתב הטיל ציצית אם נתכוין לבטל כו' ז"ל הגמרא פרק התכלת (מנחות ד' מ' ע"ב) אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ואמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכווין דלמא לבטולי קא מכווין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ע"כ ופירש"י הטיל למוטלת שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשירה בהני בתראי אע"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרה בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן בה והכא להכי מכשרה בתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוה מעשה דכיון דעבר על ד"ת לאו מעשה מיקרי הילכך כי פסק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוה מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי. מעשה איכא והדרא קושיא לדוכתה עכ"ל מבואר מזה דלפי מאי דקי"ל כמימרא דרבא דעשה ג' ציצית ושוב עשה רביעית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי וכמ"ש רבינו לפני זה וכן ס"ל ג"כ להרמב"ם כי עשה ציצית על ציצית אם מכוון להוסיף כשרה דלא שייך כאן תעשה ולא מן העשוי ואם נתכוין לבטל פסולה דהוי תעשה ולא מן העשוי. וא"כ תימא איך כתב הרמב"ם להיפוך. גם על רבינו הטור קשה כיון דאתקיף רב פפא לרבא ולא אהדר ליה מידי א"כ כי חותך אח"כ הראשונות הוה תעשה ולא מן העשוי ואיך כתב רבינו דכשר ובאמת דעל רבינו לק"מ דאיכא למימר דמ"ש חתך את הראשונות כשרה באחרונות נמשך אחר אביו הרא"ש שהביא בהלכות ציצית שלו הך מימרא דרבא בר סחורה לפסק הלכה וגם הך מימרא דר' זירא דהטיל ציצית על ציצית כשירה הביא ג"כ לפסק הלכה ודילג הך אתקפתא דרב פפא משמע בהדיא דס"ל דהטיל למוטלת כשירה. וזהו שסיים רבינו וא"א ז"ל לא חילק פירוש והביא סתם מימרא דר' זירא דכשר הטיל ציצית על ציצית. אך דעל הרא"ש קושייתנו הנ"ל ודאי קושיא גדולה גם הב"י נתעורר על קושיא זו ועוד על קושיא אחרת ועלה בתימא בידו ע"ש. אבל כי נדקדק בל' הרא"ש לקמן דזה לשון הרא"ש שם ד' י' על הך מימרא דהטיל למוטלת כשירה פירש"י שהיו לה ד' ציצית והטיל לה עוד ד' כשרה בהני בתראי ואע"ג דכי עביד בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשייה. לא הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי עביד לרביעי ובטל הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך ג' ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי כדמפרש טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל. והנה יש לדקדק מה כוונת הרא"ש בהך לישנא אחרינא או מאי נפקא מיניה ומאי בינייהו בין לשון ראשון ללשון אחרון וכבר הרגישו מהרר"י אבוהב וב"י בזה ודחקו עצמם בלחיצה דחוקה מאד והנ"ל הוא לפי שלפי' ראשון דפרש"י דכי אמרינן גברא לבטולי קאתי הוה המעשה שעשה הציצית אחרונות מעשה גמור אלא שלא לצורך הוא ואפ"ה אף כי הדר פסק לקמאי הוה פסול לדידן דקי"ל בהוסיף רביעית דהוה תעשה ולא מן העשוי א"כ ודאי כיון דקי"ל כרבא בעשה מתחלה ג' ציצית כו' דפסול גם בזה הדין כרב פפא ולא כרבי זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה ואתקפתא דרב פפא אתקפתא גמורה וגדולה היא ולהכי כתב הרא"ש ל"א דלאותו לשון אין אתקפתא דרב פפא אתקפתא כלל ולא הוצרך רבא להשיב לו כלל ולהכי ודאי הלכתא כרבא דמלישנא אחרינא זה נשמע להדיא דפירושו דגמרא כך דבתחילה הקשה המקשה ארבא דאמר כי הוסיף רביעית פסול משום תעשה ולא מן העשוי מדר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשירה וס"ל להמקשן כל שמטיל ציצית על ציצית ודאי דעתו לבטולי ציצית הראשונות אלא שכל זמן שלא עשה כל הד' ציצית האחרונות מסתמא לא בטיל להו לקמי תא דשמא יבא לו בתוך כך איזה סיבה שלא יעשה לרביעית ואפ"ה אמרינן דכי עשה לכל הד' ציצית אחרונות ופסק לקמאי ודאי כשרה ואע"פ שקודם שעשה הרביעית אלו ג' ציצית אחרונות ללא צורך והיינו ממש דלא כרבא שאמר הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסול משום תעשה ולא מן העשוי דהא גם כאן ודאי ליכא למימר שמיד שהוסיף ציצית א' בטל לא' מן הראשונות כנגדה. דודאי אף שמסתמא כוונתו לבטולי מ"מ כל זמן שלא עשה ארבעתם לא בטלי להו לקמייתא כמו ההיא דרבא והשיב רבא השתא גברא כו' ר"ל אדרבה מטעונך ומטעמיך לא קשיא עלי מידי דכיון שגם לך סבירא דכל זמן שלא עשה הרביעית מסתמא לא בטל לקמייתא א"כ ממילא ג' ראשונות שבאחרונות הוספה וכמו שעובר על בל תוסיף אין כאן מעשה כלל כיון שעבר על ד"ת ואין המעשה מתחיל עד שגמר לרביעית ואז מיד נתבטלו ראשונות ולהכי לא הוה תעשה ולא מן העשוי. כן נראה פי' המקשן והתרצן ללשון אחרון שכתב הרא"ש וא"כ ק' מאי הקשה רב פפא דלמא גברא לבטולי קאתי הא בין למקשי בין לתרצן כי מבטל להו לקמייתא שפיר דמי וכשר. וצ"ל דהכי פי' מתקיף לה רב פפא לרבא מה תרצת דהכא כיון שעבר על בל תוסיף א"כ לא הוה כאן מעשה כלל מנא לך דגברא מתכוין לאוסופי אדרבה מסתמא לבטולי קמכוין וכמו שהיתה ג"כ סברת המקשן ותרצן דכל המטיל ציצית על ציצית מסתמא דעתו לבטולי הראשונות ואם כן ליכא כאן העברת בל תוסיף. ומעשה איכא פירוש דהא אינו עובר על ד"ת ומ"מ הוה מעשה ללא צורך דכל זמן שלא עשה הרביעית סוף סוף לא נתבטלו הראשונות וכי הדר עבד לרביעית הוה תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתה כדפי' בשמעתא לל"א ולפי זה נראה לעין כל דאתקפתא דרב פפא לא הוה אתקפתא וסברא דרבא מסתברא ביותר דממ"נ אם נחשב זה המטיל ציצית על ציצית כאילו ביטל לראשונות פשיטא דאתי שפיר דכשירה דהא מיד באו ציצית האחרונות תחת הראשונות ואם נאמר כיון שכל זמן שלא נעשית הרביעית אין דעתו לבטל הראשונות לא נתבטלו. א"כ הוי הוספה ולאו מעשה כלל וכי הדר עביד לרביעית לא הוי תעשה ולא מן העשוי זהו נ"ל בישוב הרא"ש. ובישוב הרמב"ם אני אומר דס"ל להרמב"ם דכל שגילה דעתו ליבטל הראשונות כשירה ואם להוסיף פסולה ולא מחלקינן בין ג' ראשונות מהאחרונות לציצית האחרון ושיטת הגמרא כך הוא בתחלה הקשה המקשן כפשוטו מדרבי זירא שאמר אם הטיל ציצית על ציצית כשירה ואע"פ דקודם שנחתכו הראשונות הוויין האחרונות ללא צורך אפ"ה כי הדר פסיק לקמאי כשירה בהני ציצית אחרונות ואמאי הא הוי תעשה ולא מן העשוי והשיב לו רבא השתא בבל תוס' קאי מעשה לא הוה פי' בתמיה ור"ל ע"כ א"א לפרש הך דר' זירא דהטיל במוטלת כשירה ר"ל כשירה בג' אחרונות כי פסיק הראשונות דאם כן אף אם נאמר בהיו להו ג' כנפים ועשה לו ציצית ושוב עשה לו כנף רביעית וגם ציצית כשירה אף שהיה מעשה ראשון ללא צורך כי הדר עביד הרביעית מכשיר דמתקין ליה גם למעשה הראשון ולא הוה תעשה ולא מן העשוי אכתי כי הא דר' וירא שקודם שנחתכו הראשונות עבר על בל תוסיף וכי לא הוה מעשה דבפסול בתמיה פשיטא דמעשה בפסול הוא וכי הדר פסיק לקמאי איך יכול לתקן מעשה שמעולם לא היה המעשה כשר כלל אלא ודאי ע"כ הא דאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל כי הדר פסיק לבתראי כשר בהני קמאי. מתקיף לה רב פפא כו' רב פפא לאו אדינא דרבא פליג אלא ג"כ בא לחלוק בין הטיל לבעלת ג' להטיל למוטלת וה"ק מתקיף לה רב פפא אמקשן מאי עלתה על דעתו ולימא לך רבא לשינויא דחיקא כזה לאוקמי הטעם כיון שעובר על בל תוסיף וכשירה דא"ר זירא ר"ל כשירה בהני קמאי בלא"ה לק"מ ממאי דהאי גברא לאוסופי קמכווין דלמא לבטולי קמכווין. בל תוסיף ליכא מעשה הוי בתמיה פי' לעולם הא דא"ר זירא כשירה כשירה בהני בתראי קאמר וכדעת המקשן וכי תימא אמאי טעמיה דכשר הא הוה תעשה ולא מן העשוי י"ל דודאי אם היה כוונתו בודאי להוסיף הוה מעשה פסול אך אנן אמרינן דכוונת גברא בהטלת ציצית אחרונות לבטולי לקמייתא היה ומיד נתבטל ומיד נעשה המעשה בכשרות וכי הדר פסיק לקמאי נתכשר הטלית בהני ג' אחרונות. זו שיטת הגמרא להרמב"ם ונמצא דלשיטתו בין לרבא בין לרב פפא כל שדעתו לבטולי כשר הטלית באחרונות וכל שדעתו לאוסופי פסול. (אבל קשה א"כ למה כתב רבינו בשם הרמב"ן ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה מדקאמר אחת משתיהן משמע איזה מהן בין שחתך הראשונות והניח האחרונות ובין שחתך האחרונות והניח הראשונות עכ"פ הם פסולים והלא מדברי רבא אינו משמע כן שמתרץ דברי ר' זירא שאמר הטיל במוטלת כשירה היינו חותך את האחרונות והניח את הראשונות שכשר בראשונות וא"כ קשה להרמב"ם שפוסל בכל ענין. לכן נלע"ד לפרש שהמקשה הקשה ג"כ כמו שכתב לעיל לדברי הרא"ש דס"ל להמקשה כל שהטיל ציצית על ציצית ודאי דעתו לבטולי ציצית האחרונות כו' עיין לעיל ועל זה השיב רבינו דוקא כשדעתו לבטל ר' זירא קאמר שיחתוך את הב' וכשר בא' אבל אם דעתו להוסיף על הא' גם ר' זירא מודה שגם הא' הם פסולים ודוק. ונמצא דדברי הרמב"ם עולין אליבא דדברי הכל דכל לבטולי קמאי כשר ולהוסיף פסול. אבל לפי' הרא"ש כיון דדעת המקשן והתרצן היתה שכל מטיל ציצית על ציצית מסתמא לבטולי קמכוין כי חתך הראשונות לעולם כשירה באחרונות וז"ש רבינו וא"א ז"ל לא חילק ודו"ק. ודברי ב"י בכאן נלאו עלי להעתיקם הרוצה יעיין שם ונמצא כל הקושיות שהקשה אדברי רבינו והרא"ש והרמב"ם לק"מ לפי' מ"ש בס"ד גם נדחק בפי' שיטת הרמב"ם מאוד מאוד ומי שיש לו דעת יראה ויבחר: ומ"ש ב"י ז"ל ודברי רבינו שסתם וא"א ז"ל לא חילק הם סתומים דאפשר דלא חילק דקאמר ר"ל דבכל גווני פסול ע"כ. צ"ל לפ"ז דס"ל לב"י דמ"ש רבינו לעיל בריש דבריו חתך את הראשונות כשירה באחרונות אפשר דלא כ"כ אלא בסתם לפי שכל זמן שלא ביטל הראשונות האחרונות לא חשיבי כלום וכשרים כראשונות אבל כשגילה דעתו ליבטל הראשונות הרי זה אפשר לומר דפסול כי אלו האחרונות לא חשיבי לכלום כל זמן שהראשונות קיימות וגם הראשונות כבר בטיל להו נמצא שאין לטלית זו שום ציצית ופסול וכ"ש אם נתכוין להוסיף דזה הוה מעשה בפסול ופסול הטלית ולכן כתב ב"י דרבינו לא גלה דעתו איך דעת הרא"ש ולפ"ז מ"ש בשיטת הרא"ש ולעיל מוכח בהדיא דבין לאוסופי בין לבטולי לעולם הראשונות כשירות ודו"ק. ומה שצידד ב"י אי פסקינהו לקמאי אי עדיף טפי להכשיר הטלית או אי קיימי תרוייהו עדיף וז"ל מלשון רש"י שכתב בספרים דידן הטיל למוטלת כשירה בהני בתראי אע"ג דפסקינהו לקמאי משמע דוקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי אבל לא פסקינהו לא ע"כ. ולפי מ"ש שדעת רבונו והרא"ש כמ"ש בלישנא אחרינא נראה דאפי' קיימי תרווייהו כשר ממ"נ בין נחשבינהו לאחרונות הוספה או בטולי לקמייתא לעולם ציצית אחרונות בחזקת כשרות קיימי וזה שלא הזכיר הרא"ש בל"א וכי הדר פסק לקמאי אלא וכי הדר עבד לרביעי ובטול כו' משמע דהראשונות מבוטלים ממילא. ובקצת ספרים ראיתי כאן בלשון אחרינא זה וכי הדר עביד לרביעי ונטול להו וכן כתבתי בביאורי לה"ק להרי"ף אבל זה נ"ל יותר עיקר. ובלישנא קמא דיקדק וכתב וחתך לראשונות משום שהמקשן כל קושייתו היה שעשייתו בשנייה לא היה מעשה עד שנטלו ראשונות משא"כ בלישנא בתרא דאדרבה דעת המקשן היה דמסתמא דעתו בעשיית השניים לבטולי קמאי אלא שאינם מובטלים הראשונים עד שכבר נעשו ארבעתן ולאחר שנעשו נתבטלו ודו"ק: כתב ב"י בסוף סי' י' דיש לפטור גלימות שמביאין מארץ מצרים שהם כמו בגדים שלנו של אנשים שקורין קו"ט פתוחים מלפניהם מלמעלה כו' וכתב בו טעמיה לזה והאריך וז"ל נ"ל הטעם שלא נהגו להטיל בהן ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגן על האדם מפני חום והקור זכר לדבר ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותו להגין אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה בגדים מלובשים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה כיון שבתחילת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשוב כסות ופטור. א"נ כיון דאם היינו מחייבים אותו בציצית היו נפסקין בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם א"ל דלא חייבה התורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וז"ל רמ"א וכל זה אינו שוה לי דעל תירוץ ראשון קשה לי דא"כ טליתות שאנו לובשין בשעת התפלה שאינן להגן כלל רק לובשין כדי לצאת בהן ידי חובת ציצית א"כ לא מקרי כסות ופטורין מציצית וא"כ אנו לא מקיימין בהן מצות ציצית ומברכין ברכה לבטלה ועל התירוץ השני ק"ל מציצית הכסת שדרשו שנקרא כן ע"ש שציציותיו הן נגררין אחריו ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת ול"נ ליישב המנהג כי מאחר שמצות ציצית הוא ב' ציצית לפניו וב' לאחריו כמו שנתבאר לעיל סי' ח' בשם המדרש שהביא הרוקח לכן ס"ל לאינשי דלא חייבה תורה אלא בכה"ג שתי כנפות מלפניו ושתים לאחוריו שאז ב' ציצית לפניו וב' לאחוריו ומעוטף בציצית אבל במלבושין שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין בזה חיוב ציצית ולכן נהגו להקל ובאותן מלבושים שלנו שיש להם ב' קרנות לצד מטה ולצד מעלה אין לו קרנות אלא מחוברין עליהם חתיכת בגד ומונח לו על כתיפיו לאחוריו וקורין בל"א קאלנ"ר בזה פשוט שהוא פטור שהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנ"ר שמונחים לו קצת מאחוריו ואינם נקראים כנפות הואיל ואינם מכוונים נגד הכנפות שלפניו ע"ש שהביא קצת ראייה לדבריו לזה וכ"ע בש"ע ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.