א גרסינן בפ"ק דע"ז תניא רשבג"א לא ישכיר אדם מרחצאו לעכו"ם מפני שנקראת על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבת אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואע"פ שיודעים שהיא של ישראל אומרים העכו"ם לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד מה שאין כן במרחץ שאין דרך להחכירו כתב הרמב"ן תנור יש מסתפקים בו אם דרך להחכירו כמו שדה ושרי או אם דומה למרחץ ואסור והוא הכריע לאיסור דדוקא שדה אומרים ארעא לאריסות קיימא אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ אפילו השכירו לשנה אסור ובריחיים נהגו היתר שעומדין לאריסות ורבינו האיי ז"ל כתב אם השכירו שנים (ס"א לשנים) הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל וא"א ז"ל כתב ולפי זה נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם ולוקח הוא הריוח של הרחיצה והאפייה אלא משכירו לאחד לשנה או לחדשים בדבר ידוע ושיטול החוכר כל הריוח שיבא ממנו הילכך מותר בקבלנות שאין מלאכת העכו"ם נקראת על שם ישראל אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויום טוב:
א סָעִיף א גרסינן בספ"ק דע"ז תניא רשבג"א לא ישכיר אדם מרחץ לעכו"ם מפני שנקרא' על שמו ועכו"ם עושה בה מלאכה בשבתות ובי"ט ודייק בגמ' שם אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט אריסא אריסותי' קא עביד מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קא עביד אריסא למרחץ לא עבדי אינשי ופירש"י אבל שדהו לעכו"ם שרי להשכיר ואע"פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה דלהוי כעכו"ם שלוחו אלא אמרי אריס' הוא וקבלה עליו לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות כולה אבל מרחץ כיון דלאו לאריסותא עביד אמרי שכל הריוח לישראל ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום ונמצא העכו"ם עושה מלאכ' בשליחותו של ישראל ואף על גב דרשב"א פליג התם ארשב"ג פסקו התוס' והרא"ש הלכה כרשב"ג וכן דעת הרי"ף שם ובס"פ כל כתבי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו וכן דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומה. וכתב הר"ן מהא שמעי' דכיון שיש לעכו"ם חלק בפירות השדה אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו"ם כי קא עביד העכו"ם אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי וכ"ש שמותר להשכי' שדהו לעכו"ם כגון שהעכו"ם שוכרו בסך ידוע דבכה"ג עכו"ם כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל וכן דעת הרמב"ם בפ"ו וכן דעת הרא"ש בסוף פ"ק דע"ז שהתיר להשכיר תנור ומרחץ והזכירו רבינו בסמוך:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ן תנור יש מסתפקים בו וכו' דברים אלו כתבם הרא"ש ז"ל שם וגם הר"ן כתב שם בשם בעל מתיבות דתנור וריחיים כשדה דמיא והביא גם כן דברי רבינו האיי ז"ל וסיים והעלה ונראה שבכל כיוצא בזה הכל כמנהג המדינה והן הן דברי הרא"ש ז"ל וכ"כ ה"ה בפ"ו בשם המפרשים וכתב שזה היה דעת הרמב"ם שסתם וכתב דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לעכו"ם ולא פרט מרחץ לפי שאין דין זה תלוי בדין הדברים אלא לפי המקומות יש שדרכן להשכיר פורנ"ו ויש שאין דרכן וכן במרחץ אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם ופי' דברי רבינו האיי נראה דהיינו לומר שאם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור הזה הנה דין תנור זה כדין שדה ושרי וע"פ זה כתב הרא"ש בכל גבולינו שנת דר ונתפרסם שמי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים אלא משכירו לאחר חזר להיות כשדה ושרי אבל הגאון מהרי"א ז"ל פירש דברי רבינו האיי שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג' או לד' שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו לשנים הרבה ודברי רבינו ירוחם בחי"ב הם כמו שפירשתי:
ג סָעִיף א ומ"ש בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות נראה להגיה בהבלעה במקום בקבלנו' שכן הוא בפסקי הרא"ש ובדברי ר"י בחי"ב ומיהו אפשר דאדרבה בפסקים צריך להגיה בקבלנות במקום בהבלעה וה"ק כיון דאין דרך לשכור להם פועלים אלא משכירו לאחר בדבר ידוע לשנה או לחדש אין המלאכה נקראת על שם ישראל הילכך מותר להשכיר לעכו"ם בדבר ידוע לחדש כדי שיקבל עליו כל מלאכה הצריכה והישראל יטול כל הריוח דעכו"ם בדידיה קא טרח ומש"ה שרי מדינא וגם משום מראית העין ליכא כיון שאין המלאכה נקראת על שם ישראל אבל דעת הגאון מהרי"א ז"ל שא"א לומר כן משום דאפילו לדברי המתירין בשוכר עכו"ם בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות ה"מ בשדה משום שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ואע"פ שאפשר לדחות טעם זה מ"מ הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכי דלא נשוייה להרא"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה כמו שאכתוב בסי' שאחר זה בס"ד ודברי ר"י יכריעו: ומ"ש אבל אם היה משכירו לימים אסור וכו' אי גרסינן בהבלעה ה"פ מותר להשכיר המרחץ או התנור לחדש או לשנה לעכו"ם דמדינא שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית העין ליכא למיחש מאחר שדרך המקום להשכירה לאחרים אבל אם משכיר בדבר ידוע ליום אסור מדינא ליטול שכר שבת וי"ט להדיא ולמד כן מברייתא דהשוכר את הפועל דפ' הזהב (בבא מציעא נח.) שכ' רבינו בסי' ש"ו ואי גרסינן בקבלנות ה"פ מותר לשכור עו"ג לחדש או לשנה לעשות מלאכת המרחץ או התנור אבל אם שוכרו בדבר ידוע לכל יום אסור דהיינו ההיא דהשוכר את הפועל אך לשון משכירו קשה על זה דא"כ ה"ל לכתוב אבל אם היה שוכרו זה הוכחה על גירסת בהבלע' דלההיא גירסא אתי שפיר משכירו: כתוב בתשובת הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או פורנ"ו מעכו"ם והשכירם לעכו"ם והעכו"ם עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא כי יש גאונים אוסרים מפני שנקראת על שמו ויש מי שמתיר משום דמה שאמרו מפני שנקראת על שמו אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורנ"ו וישב הוא בעצמו בהם ופעמים שישכירו וישאר שמו עליו אבל מי שלא ישב בו ולא נקרא עליו שמו מעולם אלא מעכו"ם קנאו ולעכו"ם השכירו למה נאסר והשיב שאמרתם שכרו אסור אפי' במקום שאסור להשכיר המרחץ לעכו"ם אם השכירו לו עבדיה לאיסור ולא יעמיד ביד העכו"ם שכרו שכבר מותר וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור עכ"ל ומ"ש שאפילו במקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר אין כן דעת הרמב"ם והמרדכי כמו שאכתוב בסי' רמ"ה: כתבו התוס' בספ"ק דע"ז וז"ל והר"ם היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף השדה דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור ולהכי קאמר הכא דמרחץ אסור דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי דכיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור ולפי זה יש להתיר להשכיר ריחיים לעפו"ם היכא שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפין וכ"נ ממ"ש הכלבו בשם ר"פ וכ"כ סמ"ק והגהות פ"ז בשם סה"ת וכתבו עוד שדין תנור כדין ריחיים שאם נוטל מגוף הפת לפי חלקו שרי ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ולא מדעת שאר פוסקים שלא חלקו בין מרחץ לשאר דברים דכך משמע דכי היכי דשרי ריחיים ותנור בנוטל חלקו בקמח ופת הכי נמי שרי במרחץ בנוטל חלקו מריוח המרחץ במעות דפירות דמרחץ מעות נינהו ומאי דאמרי אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי היינו לומר שמתוך שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט אין דרך לתתו לאריס וכמו שכתב הר"ן בס"פ כל כתבי. כתב הגאון מהרי"א ז"ל בשם ר"ח שאם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה מותר להשכיר לעכו"ם ונ"מ למקום שאין נוהגין להשכיר מרחץ ואפ"ה בכה"ג שרי משום דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם :
א סָעִיף א גרסינן סוף פרק קמא דע"ז תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' ואע"ג דרשב"א פליג עליה בברייתא ולית ליה אריסא אריסותיה עביד מ"מ הפוסקים פסקו כרשב"ג. ומ"ש משא"כ במרחץ שאין דרך להחכירו בריש פ"ו דדמאי במשנתנו ובתוספתא מבואר דהמקבל שדה היינו כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע והחוכר הוא שיפסוק עם בעל הבית שיתן לו דבר קצוב מפירות השדה כך וכך לשנה בין עבדא בין לא עבדא והשוכר הוא ג"כ חוכר אלא דחוכר הוא בפירות ושוכר הוא במעות שיתן לבעה"ב סך כך וכך לשנה והכי איתא בב"מ בפרק המקבל והא דנקט רבינו שאין דרך להחכירו לאו דוקא חכירות אלא ה"ה דאין דרך להשכירו מתוך שהוצאותיו מרובים ושכרו מועט והכל אומרים דבשביל ישראל הוא עושה ולכן אסור. ואיכא למידק כיון דבשדה בין מקבל בין שוכר בין חוכר הכל שרי ובמרחץ הכל אסור כדמשמע בגמרא וכדכתב רבי' וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שבת אמאי נקט תלמודא גבי שדה אריסותיה קא עביד כיון דבלא אריסות נמי שרי וי"ל דלרבותא נקטיה דאפילו בכה"ג שהישראל נהנה ממלאכ' שבת מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד והנאות ישראל ממילא אתיא הילכך שרי וכ"ש שמותר להשכירו ולהחכירו דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד וישראל לא מתהני כלל וכ"כ הר"ן בסוף פרק כ"כ ומביאו ב"י ועוד כתב שאילו היה האריסות אסור אף השכירות ה"ה אסור דארעא לאריסותא קיימא ובאריסות תלו אינשי ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כה"ג שרי עכ"ל ולפ"ז טעמא דמרחץ דאסור משום דאין דרך לקבלו למחצה לשליש ולרביע וכמ"ש רבינו בסמוך אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ וכו' דאיסורו דמרחץ משום מראית העין הוא דהרואה אומר שהבלנים שלוחיו של ישראל הן ולכן אפילו השכירו לשנה דמדינא שרי כיון דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד והישראל לא נהנה כלום מ"מ אסור משום מראית העין:
ב סָעִיף א ורבינו האיי כתב אם השכירו שנים הרבה וכו' כתב ב"י פירוש אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור דינו כשדה ושרי ולפ"ז הא דאמר וכן נהגו היתר בבבל היינו נמי היכא שהשכירו שנה אחר שנה ונתפרסם וכו' אבל לכתחלה אסור להשכירו אפי' לשנה כדכתב בסמוך ואפשר לומר דה"ק דכיון דבהשכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר על כן נהגו היתר בבבל אף לכתחלה משום דבבבל נתפרסם הדבר שאפילו העכו"ם שיש להם מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' וניחא השתא הא דכתב הרא"ש ולפ"ז נתברר וכו'. ובס"א כתוב אם השכירו לשנים בלמ"ד וכך ראיתי בספר רבינו כתיבת יד ישן פי' שהשכירו לד' או ה' שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחילה להשכירו מתחלה להרבה שנים ולא חיישינן למראית העין:
ג סָעִיף א הילכך מותר בקבלנות וכו' באשר"י כתוב בהבלעה דהיינו שמשכירו לאחר לשנה או לחדש בדבר ידוע דנוטל שכר שבת בהבלעה אבל אם היה משכירו לימים שבכל יום ויום יתן לו פרוטה אסור ליקח שכר שבת ושכר י"ט וכן הסכים ב"י למחוק בקבלנות ולהגיה במקומו בהבלעה ע"ש אבל לפעד"נ דאין למחקו ובכוונה שינה רבינו לשון הרא"ש והוא שהרא"ש כתב מתחלה וז"ל ומהך דשמעתין דאמרינן אריסותיה קא עביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום הילכך הרואה אומר שכירי יום נינהו וראיה מהירושלמי וכו' עד הילכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסור וכו' עכ"ל משמע דוקא קיבולת בבנין בית אסרו הרא"ש אבל בקבלנות שדה מותר דרוב מלאכת שדה על ידי אריסות וקבלנות הוא הילכך ליכא למיסר מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו. והשתא לפי מה שכתב רבינו כאן לפי דעת רבינו האיי גאון בתנור ומרחץ דנתפרסם הדבר שכל מי שיש לו מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' כתב רבינו דלפ"ז במרחץ נמי מותר אפילו בקבלנות שיקבל עליו העכו"ם כל מלאכת המרחץ בדבר ידוע והישראל יטול כל הריוח דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי מדינא וליכא למיסר משום הרואים דיאמרו שכירי יום נינהו כיון דאין דרך לשכור פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' והא דכתב הרא"ש מותר בהבלעה וכו' לאו למימרא דוקא הבלעה דודאי הוא הדין בקבלנות כדמוכח מתחלת דבריו כדפרישית אלא כיון דכתב הרא"ש ולפ"ז נתברר וכו' עד אלא משכירו לאחד לשנה ולחדשים דהיינו הבלעה לכך קאמר עליה הילכך מותר בהבלעה ולכן בא רבינו לפרש סתימת דברי הרא"ש וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי והא דכתב אבל אם היה משכירו לימים וכו' ולא כתב אבל אם היה שוכרו לימים דהיינו קבלנות נראה דלרבותא נקט משכירו דל"מ שוכרו דה"ל כמו שלוחו לעשות מלאכתו בשבת והבעה"ב נוטל כל הריוח דפשיטא דאסור אלא אפילו משכירו לימים בדבר ידוע והעכו"ם נוטל כל הריוח דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד וליכא למיסר נמי מפני הרואים כיון דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' אפ"ה אסור מפני שנוטל שכר שבת אבל כשמשכירו לשנה אין שם איסור כלל לא מדינא ולא משום מראית העין ועד"ז כתב הר"ן לשם ע"ש גדול אחד וז"ל אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמר קיבולת אסור התם בקיבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשותו בשכירות יום אבל בשדה שדרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הרמב"ם נ"ל עיקר עכ"ל הרי לך שלשון הרא"ש הוא ממש כלשון החולקים על הרמב"ם וכדפרישית וזה דעת רבינו. ומה שהקשה מהרי"א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו' שגגה היא שפלטתו הקולמוס דא"כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה עכו"ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום ונמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת אלא בע"כ כל היכא דהעכו"ם אדעתיה דנפשיה קא עביד לא הוי שלוחו דהנאת ישראל ממילא קא אתיא ומדינא שרי לכ"ע והרמב"ם דאוסר אפילו בקבלנות דשדה אינו אוסר מדינא אלא מפני הרואים אבל להרא"ש דמתיר בקיבולת דשדה דליכא חששא דמפני הרואים וה"ה במרחץ ותנור לפי מה שנתפרסם דאינן שוכרים פועלים וכו' לשיטת רבינו האי שרי אפילו בקבלנות ודו"ק. עוד נראה ליישב דמ"ש רבינו דמותר בקבלנות ר"ל שהעכו"ם מקבל עליו עבודת המרחץ ותנור כולה ליטול בריוח שליש או מחצה או רביע דהיינו אריסות דשרי דהשתא דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' חזר דין מרחץ כדין שדה דשרי אפילו באריסות כדפרישית בתחילת סימן זה וכ"כ בסמ"ק דקיבולת שרי לדינא דגמרא בשדה וריחיים ותנור ר"ל בקיבולת דלשליש ולמחצה ולרביע כמו שיתבאר בסימן שאחר זה מכל מקום מ"ש תחלה דאפי' קבלנות ממש שרי להרא"ש ורבינו נראה עיקר: כתב ב"י ע"ש רב נטרונאי גאון דבמקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר ואין כן דעת הרמב"ם והמרדכי כמ"ש בסימן רמ"ה עכ"ל ולפעד"נ דאין כאן מחלוקת כלל ותחלה צריך ליישב מ"ש הגאון דאם השכיר שכרו מותר דהלא סוף פ"ק דע"ז תני להדיא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' ואם באו לחשבון אסור אלמא דאפילו בדיעבד שכרו אסור אלא בע"כ דאין השכר נאסר אלא היכא דהמלאכה מוטלת על ישראל אע"פ שמוטלת ג"כ על העכו"ם בשותפות ישראל ומכ"ש אם מוטלת על הישראל לבדו דאסור ובכה"ג קאמרי הרמב"ם והמרדכי דהשכר אסור אבל הגאון מדבר במרחץ או תנור שהשכירו הישראל לעכו"ם והמלאכה לה מוטלת על העכו"ם לבדו ומותר להשכירו לעכו"ם מדינא אלא שחכמי' אסרוה מפני מראית העין אם עבר והשכירו שכרו מותר דעבדי' לאיסורא ולא יעמיד ביד העכו"ם שכרו אלא דק"ל בהך עובדא דאית' במרדכי דהעכו"ם אפה בו בשב' על כרחו של ישראל דלמה יהא שכרו אסור הלא רש"י והמפרשים פירשו בהך דאם באו לחשבון אסור דהיינו טעמא דגלי דעתיה דשלוחו הוה ואסור משום שכר שבת וכשאפו בו בעל כרחו פשיטא דלא מיחזי כשלוחו ונראה דהך עובדא דבמרדכי בשם רבינו גרשום אינו מפרש הך דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו אלא אסור משו' שכר שבת גרידא דסוף סוף חילופי שבת הוא ואסור. מיהו נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום שבת בלבדו אבל אם אפו בו הרבה ימים כיון שהיה בע"כ דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת ולפ"ז הא דהתיר הגאון השכר היינו דוקא בהבלעת שאר הימים דשלא בהבלעה אף ר"נ מודה דאסור משום שכר שבת כדאיתא בפ' הזהב והשתא נראה דאין מי שחולק על הוראת ר"נ דכיון שהמלאכה כולה מוטלת על העכו"ם וגם השכירות שנוטל הוי בהבלעת שאר הימים הכל מודים דשרי בדיעבד ובהגהות ש"ע נמשך אחר דברי ב"י וכתב ואם עבר והשכירו במקום האסור י"א שהשכר מותר וי"א שאסור וכן עיקר עכ"ל ולפע"ד דאין כאן מחלוקת וכדפי' וכתב ב"י כתבו התוס' סוף פ"ק דע"ז ע"ש מהר"ם דאריסות שדה שנוטל בגוף השדה דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור ולהכי מרחץ דלא שייך ליטול בגוף המרחץ אלא נוטל מעות בשכרו אסור ולפ"ז יש להתיר להשכיר ריחיים לעכו"ם היכ' שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפות ודין תנור כדין ריחיים כשנוטל מגוף הפת לפי חלקו ושרי. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים אלא במרחץ נמי שרי בנוטל חלקו במעות דפירות דמרחץ מעות נינהו עכ"ל ולפעד"נ דלא עלה ע"ד הר"ם לומר דבמרחץ אע"פ שנוטל חלקו בריוח במעות אסור דאם כן אמאי אמרו אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי הא אפילו עבדי אריסא למרחץ דהיינו שנוטל חלקו בריוח במעות נמי אסור מדינא לפי דעת ב"י אלא פירוש דברי הר"ם הכי הוא דשדה כיון דלאריסותא קיימא וגם קבלו העכו"ם באריסותא לשליש וכו' כמו שרגילין לקבל וגם אינו נוטל מעות דבר קצוב בשכרו דמי לשותף אבל בקבלנות דבית דבע"כ אי אפשר בענין אחר אלא שנוטל דבר קצוב בשכרו לא הוי כשותף אלא כשכירו ושלוחו ולהכי קאמר במרחץ כיון דאין דרך לתתו באריסות ר"ל שיהא לו חלק בריוח הן רב הן מעט אלא דבר קצוב בשכרו וכיון דלא שייך זה בגוף המרחץ אסור דהוי כשלוחו ולפ"ז ריחיים אם נוטל חלקו בקמח הוי כשותף וכך הם דברי סה"ת בסימן קמ"ו והסמ"ג דף כ"א ע"ג והסמ"ק ע"ש: כתב המרדכי בס"פ כל כתבי לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם פר"ח כיון דלא נאסר אלא משום דנקראת על שמו דוקא אסור כשהמרחץ ביד ישראל אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לו ממש אין לחוש עכ"ל והב"י כתב דין אחר ע"ש ר"ח בס"ס זה ממש איפכא דכשהמרחץ ביד ישראל ואין רוחצין בו אלא שכיני הדירה יש להתיר ולהשכירו אפילו במקום שנוהגים איסור במרחץ דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם וכ"פ בהגהת ש"ע:
א וכ"כ הר"ן ספ"ק דע"ז וס"פ כל כתבי דבזה הכל כמנהג המדינה. וכ"כ המרדכי ס"פ כל כתבי שאם המרחץ ביד עכו"ם ויודעים ומכירים בו ששכרו מישראל שרי.
ב וכ"כ בא"ז דבכה"ג שרי:
א סָעִיף א גרסינן ועכו"ם זה עושה בה מלאכה בשבת. ואפי' השכירו לעכו"ם יאמרו שכל הריוח של ישראל ושכר את העכו"ם ליום כך וכך ונמצא העכו"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל:
ב סָעִיף א העכו"ם לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. ז"ל הר"ן ומהא שמעינן דכיון שיש לעכו"ם חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו"ם כי קא עביד עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הילכך שריא:
ג סָעִיף א משא"כ במרחץ שאין דרך להחכירו. במסכתא דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות. והחוכר ר"ל ששכר קרקע בפירות קצוב דהיינו כך וכך כורין לשנה כ"כ בח"מ סי'. ש"ך מהרש"ל ועיין בח"מ סי' ש"ך:
ד סָעִיף א יש מסתפקים בו אם דרך להחכירו כמו שדה. אין להקשות מאי שייך להסתפק בזה דישאלו על זה אם דרך להחכירו או לא. די"ל דה"ק מפני שאריכות שדה שהאריס נוטל בשכרו מגוף השדה ומעמלו וממה שהוא נוטל נותן ג"כ לבעל השדה משא"כ בתנור שנותן לבעל התנור מעות נראה יותר שהוא שכיר שבת:
ה סָעִיף א אם השכירו שנים הרבה כו' פי' שנה אחר שנה וע"י כן נתפרסם הדבר ב"י ע"ש. ובשנים הראשונים עד שלא נתפרסם אפשר דהתנה עמו שלא יעבוד בו בשבת. ומהר"י אבוהב פי' דהשכירו בפעם א' על שנים הרבה ולפ"ז לא קשה מימים ראשונים דמיד יצא הקול בשעת שכירות:
ו סָעִיף א וא"א כתב ולפ"ז. ר"ל ולפ"ז שכתב רב האי שתלוי בפרסום נמצא מאחר שנתברר ונתפרסם כו' הילכך מותר בהבלעה וכו' רא"ף:
ז סָעִיף א הילכך מותר בקבלנות. דעכו"ם בדידיה קא טרח ומש"ה שרי מדינא וגם משום מראית עין ליכא כיון שאין המלאכה נקרא ע"ש ישראל ב"י וז"ל אשר"י בהבלעה וכן עיקר כאן בגי' וה"פ מותר להשכיר התנור לחדש או לשנה לעכו"ם דמדינא שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית עין ליכא למיחש כיון שדרך המקום להשכירם לאחרים. אבל אם משכיר בדבר ידוע ליום אסור מדינא ליטול שכר שבת וי"ט להדיא. ואי גרסינן בקבלנות ה"פ מותר לשכור עכו"ם לחודש או לשנה לעשית מלאכת המרחץ או התנור אבל אם שכרו בדבר ידוע לכל יים אסור אך ל' משכירן קשה ע"ז דא"כ הל"ל אבל אם היה שוכרו וזה הוכחה על גי' בהבלעה ב"י:
ח סָעִיף א אסור ליקח שכר שבת וי"ט ואם לקח שכרו אסור כתב המרדכי בפ"ק דשבת בשם הר"פ יהודי הקונה מכס ומשכיר לעכו"ם לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקיבולת דהיינו שאמר לו לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כך וכך וכ"פ ב"י בש"ע וכ"כ הרמ"א ועיין בספרו וז"ל וכן יכול להשכיר המכס לכל שבתות והעכו"ם יקח הריוח של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל היא עושה דבמקום פסידא כה"ג לא חששו וישראל הממונה על המטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס ואע"פ שמשמיע קול הכאת המטבע בשבת ויזהר שלא ישב הישראל אצל העכו"ם בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.