א ומה שקורין פרשת התמיד על פה וכן פסוקי דזמרה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה כתב דודי הרב רבי חיים ז"ל כל דבר שרגיל ושגור בפי כל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו שרי לכן נוהגים באשכנז כשמגיע ש"ץ לפסוקים שבתפלה כגון מי כמוכה באלים ה' ה' ימלוך לעולם ועד שהוא שותק והקהל אומר אותו כל אחד ואחד בפני עצמו:
א סָעִיף א ומה שקורין פרשת התמיד על פה וכן פסוקי דזמרה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב וכו' בפרק הניזקין (גיטין ס:) ובתמורה פרק יש בקרבנות (תמורה יד:) אמרינן הכי וטעמא משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון יתרות וחסרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו על פה בציר להו וכתבו התוס' בפרק יש בקרבנות וא"ת היכי אמרינן מזמורים ע"פ וי"ל דאין להקפיד רק מ"ש בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וק"ש וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן והמרדכי כתב בפרק הניזקין וא"ת והיאך קרינן שירת הים ופ' הקרבנות בב"ה בע"פ והלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ ואומר ר"ת דהני מיגרס גריסן תדע דאמרי' תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב דמיגרס גריסן והא דאמרינן ביומא (סח:) ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ התם נמי טעמא כדפרישית דאין גוללין ס"ת בצבור ולהביא ס"ת אחר א"א משום פגמו של ראשון. וה"ר יונה כתב בפ"ק דברכות אהא דתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ויש לשאול מה בא להשמיענו ותירץ ה"ר שלמה מן ההר דאתא לאשמועינן שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם ע"פ ק"ש יכול לקרות ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאמרה ע"פ לחובה יכול לאמרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ומזה הטעם התקינו לומר פרשת הקרבנות ע"פ בכל יום מפני שהיא חובה כדאמרינן במדרש אמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות יתקיימו להם הבטחותיך אמר ליה בזכות הקרבנות שנאמר קחה לי עגלה משולשת וכו' תינח בזמן שבית המקדש קיים כזמן שאין בית המקדש קיים מאי יאמרו לפני פרשת הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו בנו ב"ה והקריבו עליו קרבן ומזה הטעם אומרים בהרבה מקומות פרשת ברכת כהנים דכיון שחובה לומר בכל יום ברכת כהנים ע"פ בשעת נשיאת כפים יכול לאמרה אפי' שלא במקום חובה ומזה הטעם אמרו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ דכיון שהוא מענין הקרבנות ומצינו שמצוה לומר פ' הקרבנות על פה כדאמרינן לעיל לא חששו בקריאתה אפילו כשאינו לחובה כללו של דבר כל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאמרו על פה יכול לאומרו כמה פעמים שירצה אפילו בשעה שאין בו מצוה כלל ואין בזה משום דברים שבכתב לא ניתנו לאומרם ע"פ הואיל וניתנו לאומרם פעם אחת ע"כ. והכלבו כתב על פרשת התמיד וברכת כהנים שנהגו לאומרם ע"פ אע"ג דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ משום עת לעשות לה' נהגו בו היתר שאי אפשר לכל אחד להביא לו ספר לקרות בו בכל בקר ובסימן י"ג כתב שמזמור יענך ה' ביום צרה אומר אותו בלחש רק פסוק ראשון לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ וטעם זה בק"ש שאנו אומרים בלחש וכן כמה פסוקים ובשביל פסוקים ב' או ג' הואיל והן שגורין אין לחוש יש אומרים שאין אסור לומר ע"פ אלא בניגון הטעמים ובירושלמי מפרש דברים שבכתב וכו' שזהו דוקא בס"ת שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלה אין לחוש כלל והרי"ף כתב דוקא להוציא אחרים י"ח אמרינן דברים שבכתב אבל גבי עצמו לא כדמפרש בתוס' עכ"ל. וה"ר דוד אבודרהם כתב אצל הקרבנות החילוק של הירושלמי דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלה אין לחוש :
א סָעִיף א ומה שקורין פ' התמיד על פה כו' החילוק שכתב ה"ר חיים כתבו המרדכי בשם ר"ת בפרק הניזקין ומביא ראיה מהא דאיתא בפרק הקומץ דתפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב דמגרס גריסן פי' שהסופרים רגילין בהן ומביאו ב"י וע"ל סימן ל"ב ולפי זה הא דכתב ה"ר חיים ז"ל דבר שרגיל ושגור בפי כל וכו' אין ר"ל דוקא שיהא רגיל בפי כל דאפילו אינו שגור בפי כל מכל מקום לאותו שהוא רגיל בהן מותר לו לאומרן על פה כי היכי דשרינן לסופרים שרגילין בפרשת תפילין ומזוזות אע"ג דאינן שגורין בפי כל שאר העולם אלא לפי דהקושיא של פרשת התמיד ופסוקי דזמרה הוי קשה על כל אדם שאומרים אותם על פה צריך לתרץ דשגורה בפי כל. והחילוק שכתב הרא"ש בין להוציא אחרים ובין להוציא לעצמו כתבו התוספות פרק יש בקרבנות וכן כתב הכלבו בשם הר"ף ומביאו ב"י והכי עיקר דאין רשאי להוציא אחרים בעל פה אף על פי שהוא רגיל ושגור בפי השליח צבור וכמו שכתב רבינו לכן נוהגים וכו' ונראה דאף ה"ר חיים מודה בזה דלהוציא אחרים לא מהני הא דשגור בפי השליח צבור ולא היתה דעת ה"ר חיים אלא לומר דאפילו לעצמו לא שרי לקרות פרשת התמיד ופסוקי דזמרה בעל פה אם אינו שגור בפיו והכי נקטינן וגם הרא"ש מודה בזה ואין הפירושים חולקים כלל דזה וזה מדברי התוס' הם ולכן נזהרים המדקדקים שלא לומר על פה כלל אפילו לעצמם משום דלפעמים אינו שגור בפיהם בפרט לזקנים דהשכחה גוברת בהם ועיין בב"י כתב עוד כמה טעמים למה אומרים בעל פה. וכתבו עוד התוס' והביאו ב"י דאין אנו מקפידין אלא על שכתוב בחומש ולכן לא קשה מפסוק לעושה אורים גדולים כל"ח ומפסוק השם נפשנו בחיים ומפסוק כי פדה ה' את יעקב:
א סָעִיף א אע"ג דקי"ל דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן ע"פ טעמא דקי"ל זה משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרי' להו ע"פ בציר להו. ומה"ט שמעתי נמי שאמרו דברים שבע"פ א"א רשאי לכותבה משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות ושוב מצאתי שכתב ר"ן בפ' הקורא את המגילה דף כ"ג ע"א ז"ל וכן דברים שבע"פ הם פירוש לדבריהם שבכתב וכשאין נאמרין אלא בע"פ אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה ואילו היה נכתב היה אפשר שנסתפק שלא היה מבין הלשון ומיהו ה"מ לדידהו אבל לדידן שרי למכתב תורה שבע"פ שהשכחה גוברת ומצויה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל:
ב סָעִיף א וא"א ז"ל היה אומר כו' עיין בב"י שהביא דברי התוס' באריכות. לכן נוהגין באשכנ"ז כשמגיע ש"ץ לפסוקים כו' ז"ל רא"ף וק' מה יעשה בהשם נפשינו בחיים וגו' ובמזמור ס"ו שאומר אותו ש"ץ עכ"ל הגהות רא"ף. ונראה דל"ק דשאני מי כמוך וה' ימלוך שאומרים לפניו בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוך כו' דמשמע בהדיא שאמר הפסוק כמו שאמרו אותו ישראל וכן זה אלי ענו ואמרו ה' ימלוך. משא"כ השם בחיים שאינו נראה וניכר מתוך הלשון שהוא פסוק אלא משתמע לשבח בעלמא כמו שאר שבחים שאנו מזכירין באמת ואמונה וק"ל. וכמו שכתב רבינו בשם הרמ"ה לקמן סי' קי"ו אהא דאמרינן רפאנו ה' ונרפא ובקרא כתיב רפאנו ה' וארפא וקי"ל כל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד. דהיינו דוקא כשקורין הפסוק דרך קריאתו ולא בשמיעה לומר אותה דרך תפלה ושבח עכ"ל רבוותא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.