א ברוך שאמר וכו' צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסי' ראשו כתם פז וכן הוא נוסח אשכנזים ונתקנה ברכה זו משום הא דאיתא בפרק כל כתבי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומסקינן כי קאמר בפסוקי דזמרה ומאי ניהו תהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ותו גרסינן בפ"ק דברכות (ד:) א"ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העוה"ב וכן דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל לכן תקנו לאומרם קודם תפלה וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והיא ישתבח ואם סיים ב"ש קודם שיסיים החזן יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן ואחר ישתבח יש לו לענות אמן על ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה: לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור וכ"כ רב אלפס והוסיף לומר שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור וז"ל מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ב"ש עד דמסיים י"ח וכן יש בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזרין עליה ממערכי המלחמה ומיהו לא עדיף מק"ש וברכותיה הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד: ויש מקומות שנוהגין לומר מזמור לתודה הודו לה' קראו בשמו כאשר הוא כתוב בדברי הימים לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא נראה כחוזר למעלה ויש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים וכ"מ ומקום כמנהגו וי"א הפסוקים והמזמורים שמוסיפין קודם ב"ש ובאשכנז נוהגים לומר ב"ש מיד ואחריו כל המזמורים בין בחול בין בשבת והכי מסתבר להקדים הברכה לכל המזמורים שיהא לכולם ברכה תחלה וסוף ובאשכנז נוהגין שלא לומר מזמור לתודה בשבת ויו"ט לפי שאין תודה קרבה בהן ואין צריך למונעו דליכא למיחש דילמא אתו להקריבה כשיבנה ביהמ"ק דלא טעו אינשי בהכי וצריך לכוין בתהלה לדוד דא"ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך יה וכתב רב עמרם לשלשולי הללויה בתר הללויה דכולהו פרשיות עד כל הנשמה תהלל יה איתנהו סוף פירקא הללויה וריש פירקא הללויה דהללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא מש"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה וכופלין פסוק כל הנשמה לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה ובספרד נוהגין לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור: ובתקון הגאונים יש נוהגין לומר ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל עד ומהללים לשם תפארתך כאשר הוא בספר דברי הימים ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בספר עזרא ושירת הים והטעם לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין מתוך שירת הים ומתוך אותן פסוקים של ויברך דויד:
א סָעִיף א ברוך שאמר צ"ל בניגון ובנעימה וכו' וכן דרש ר' שמלאי בפ"ק דע"ז (ז:) ובפ' א"ע (לב.):
ב סָעִיף א וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והיא ישתבח כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין:
ג סָעִיף א ואם סיים ב"ש קודם שיסיים החזן יש לו לענות אמן על ברכת החזן זה נלמד מדברי הרא"ש וגדולה מזו כתב רבינו בסימן נ"ט בשמו שכשהיה מגיע לסוף ברכה מברכות ק"ש היה ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן ומה שלא כתב כאן שימהר לסיים כדי שיענה אמן אחר ש"ץ נראה משום דלא קאמר הרא"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן אלא שהוא היה נוהג כך אבל שאר כל אדם הרשות בידו אם ירצה למהר לסיים ואם לא ירצה למהר לא ימהר ומ"מ כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו ומיהו לדעת החולקים לומר שאין לו לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל לפי שאין להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכמו שאכתוב בסימן נ"ט בס"ד ה"נ אם סיים קודם החזן אינו עונה אמן אחריו מיהו אפשר דהכא שאני דפסוקי דזמרה נינהו ואמן שבח הוא וכעין זמרה ולא הוי הפסק:
ד סָעִיף א ואחר ישתבח יש לו לענות אמן על ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה בר"פ שלשה שאכלו (ברכות דף מה:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח ותניא אידך ה"ז מגונה ל"ק הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים וכתבו התוספות פר"ח וה"ג די"מ אחר כל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבה"מ עכ"ל וכתב מהר"י קולון בשורש מ"ב שכן היה הוא נוהג וכן ראה רבים נוהגים אבל הרא"ש כתב סתם דברי ר"ח וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין בונה ירושלים וכעין ישתבח דהוי סיום לסוף פסוקי דזמרה וכן נראה מדברי הרי"ף וכן דעת רש"י וה"ר יונה דה"ה לסוף שאר ברכות וכתב עוד ה"ר יונה והטעם מפני שכשאומר אמן בסוף כל הברכות מודה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה ה"ז בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח"כ ברכה אחרת ע"כ וגם הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות כתב דה"ה לסוף שאר ברכות מיהו כתב דה"מ כשאומר בסוף ב' ברכות או יותר אבל כשאינו אומר בסוף אלא ברכה אחת אינו עונה אמן אחריה ולפי דבריו אין עונין אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך וכתב רבינו בסימן רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם אבל אין העולם נוהגים כן אלא לכל ברכה שהיא בסוף אע"פ שאינה אלא ברכה אחת כגון ישתבח או יהללוך עונין אחריהם אמן אלא שלפי זה היה ראוי שהקורא בתורה או המברך על כל דבר יענה אמן אחר עצמו בברכה אחרונה ולא נהגו כן ומיהו בישתבח איכא למימר שטעמא מפני מ"ש הכלבו בשם ה"ר שמעיה שצריך לענות אמן אחר ישתבח קודם שיתחיל יוצר אור דברכות פסוקי דזמרה דרבנן וברכות ק"ש דאורייתא אבל ביהללוך לא שייך טעם זה ואפשר לומר דשאני ישתבח ויהללוך שהם באים על פסוקי דזמרה והלל ונוסח הברכות ההם היא שבח והילול הילכך הוו להו כאילו הן סמוכות ותכופות לברכה ראשונה וכיון שהן כשתי ברכות סמוכות זו לזו עונה בסופן אמן כנ"ל ואח"כ מצאתי להה"ר לוי ן' חביב ז"ל שכתב וז"ל השתא מנהגא דידן לא אתי כחד כדעת המנהג שכתבו התוס' דנהוג עלמא לא אתיא שהרי אנו עונים אחר סיום י"ח גם אחר ישתבח ואחרות וכרש"י לא אתיא שהרי אין אנו עונים אמן אחר הפירות ולא אחר ברכת התורה ואחרות וכהרב רבינו משה בר מיימון לא אתיא שהרי אנו עונים אמן אחר ישתבח ואחר יהללוך ולכך נראה לי לומר שעוד יש סברא אמצעית ועל פיה הוא מנהגינו והיא סברת הרא"ש כפי מה שהבין בעל הטור גם כפי מ"ש ברמזים והוא כי לומר דדוקא אחר בונה ירושלים יענה אמן ולא אחר שום ברכה אחרת אי אפשר מכח ההכרח שהזכירו התוספות וגם כתבו הרא"ש ולומר דהוא הדין אחר כל ברכה שהיא סיום ענין הוא דוחק דאם כן למה יחדה הגמרא בונה ירושלים ולכן סברת הרמב"ם היא אמת שצריך שיהא דומה לבונה ירושלים כשיהיה שם ב' ברכות או ג' סמוכות אבל נראה להרא"ש כי זה יצטרך דוקא בדבר שאין אחיזה לברכה הראשונה עם האחרות כגון ברכת הנהנין שיכול להפסיק ולדבר כמה שירצה אחר תחלת הנאה ואם כן היאך יענה אמן אחר ברכה אחרונה שאין לומר שהיא סיום ברכות כיון שהיא ברכה אחת לבדה אבל אם היא מדובקת עם הראשונה ואינו יכול להפסיק בנתים הרי היא כאילו אמר ב' ברכות סמוכות ויענה אמן אחריהם זו היא סברת הטור למדה מהרא"ש גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא"ש לרבן ע"פ זה הוא מיוסד ולכן אחר ישתבח ואחרי יהללוך עונין אמן וכן אחר שומר את עמו ישראל ואחר הפורס סוכת שלום אבל אחר גאל ישראל נהגו שלא לענות אמן ע"פ הזוהר ולפ"ז מ"ש רבינו יעקב בסי' רט"ו והרמב"ם כתב שאין לענות אמן וכו' אע"פ שדברי הרמב"ם הם כוללים בכ"מ כוונתו לבד לתפוס דבריו בענין דומה לזה והוא ברכת הפירות ועל זה אמר שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם עכ"ל:
ה סָעִיף א לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור כ"כ הרי"ף בפרק אין עומדין וכ"כ ג"כ הרא"ש שם ונראה מדברי הכלבו סי' ד' שאע"פ שלעניני מצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר כמו שכתב רבינו בסי' נ"ד בשם ר"ע בין ברוך שאמר לישתבח לא יפסיק ואם מפסיק בין פסוקי דזמרה לישתבח בברכת עטיפת ציצית אכתוב בסי' נ"ג בס"ד וכתב ה"ר דוד אבודרהם שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וברוך שם כבודו לעולם וכו' וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה :
ו סָעִיף א וצריך לכוין בתהלה לדוד דאמר ר' אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו' בפרק קמא דברכות (ד:) ומפרש טעמא משום דאתי באל"ף בי"ת וגם כתוב בו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין דכיון דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כיון בכולו כיון שבאו בפסוק פותח את ידך סגי וכתוב בספר אהל מועד האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא פירוש שמצוה זו מכרעת אבל משום מצוה זו בלבד אינו בן העולם הבא ע"כ :
ז סָעִיף א ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך משום דילפינן מינה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל בפ' א"ע (לב:) תניא המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם שיתפלל דכתיב אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה ופירש"י יושבי ביתך והדר יהללוך וכתבו התוספות ולפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה:
ח סָעִיף א ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך יה וכתב ר"ע לשלשולי הללויה בתר הללויה וכו' כ"כ הכלבו בשם בעל האשכול וכתב הרב בשם מרן הלוי שהטעם שנהגו לומר פסוק זה לפי שאחז"ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא ע"כ ואני הכותב מצאתי שאין להוסיף פסוק ואנחנו נברך יה וטעות הוא ביד המוסיפים אותו חדא שלא אמרו דוד ועוד שמצינו שאמרו חכמים (שם י:) כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח באשרי וסיים באשרי אף כאן אנו יכולים לומר שפתח בתהלה לדוד וסיים בתהלת ה' ידבר פי ואין ראוי להוסיף יותר ועוד אין ראוי לסיים בהללויה לפי שה' מזמורים סמוכים אחריו ופותחים בהללויה וחותמים בהללויה והם י"פ הללויה כנגד י' הלולים שאמר דוד בספר תהלים נצוח ניגון שיר וכו' ואם מסיימים תהלה לדוד בהללויה יהיו יותר והדין טעמא דמסתבר שהרי כמה פעמים אנו אומרים תהלה לדוד בלא שאר המזמורים ואעפ"כ אנו מוסיפים אותו בכל פעם ופעם עכ"ד הכלבו ונראה שמה שכתב והדין טעמא דמסתבר הוא דברי הכלבו הם וחוזר לדברי מרן הלוי כלומר דלטעם בעל האשכול לא היה לנו להוסיף פסוק זה אלא כשאנו אומרים אותו עם המזמורים שפותחים וחותמין בהללויה ולא בשאר פעמים וכן מבואר בהדיא בספר א"ח ונראה דגם לטעמא דבעל האשכול י"ל דכיון שכשאומרו עם הללויה תקנו להוסיף פסוק זה גם כשאומרו לבדו לא ראוי לחסרו שלא לחלק בקריאת מזמור זה בין פעם לפעם ודע שטעם זה דמרן הלוי כתוב ג"כ במנהיג:
ט סָעִיף א ובספרד נוהגים לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור זה היה בזמנו אבל עכשיו לא נהגו לכפול אלא פסוק אחרון שבסוף כל המזמורים שהוא כל הנשמה תהלל יה כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תילים וכ"כ ה"ר דוד אבודרהם שאין לכפול אלא פסוק זה וכתב עוד וכן בשירת הים כופלין פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה שהוא סוף השירה וכתב בא"ח שי"א שאין כופלין אותו משום דהוי כאומר שמע שמע ע"כ ויש נוהגים לאמרו פ"א בלשון הקודש ופ"א בלשון תרגום וזה נכון יותר ולפי מה שאכתוב בסמוך בשם א"ח אין לכופלו כלל: כתוב בספר א"ח בשם ה"ר נתן אותם בני אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש לו מנין לא יאות עבדין שמקצרין שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך : כתוב בספר א"ח שמזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה: וכתב עוד בשבת אחר ברוך שאמר אומר מזמור שיר ליום השבת ומזמור ה' מלך גאות לבש וביו"ט מתחילין טוב להודות ואחר מזמור לתודה אומר בחול יהי כבוד ובשבת אומר יהי כבוד אחר ה' מלך גאות לבש ומסדרים עם יהי כבוד פסוקים אחרים ויש בהם כ"א אזכרות כנגד כ"א פסוקים שבתהלה לדוד : וכתב עוד מה שנהגו לסיים פסוקי דזמרה בשירת הים לפי שיש ע"ב אותיות של קדושה י"ח פעמים שם בן ד' אותיות לבד משם מקדש ה' שהוא בא"ד שעולים ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות אבל לא תמצאם בגוף השירה אבל הם בכל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבקר ולפי שאין אנו נוהגים להתחיל רק מן התשועה נהגו לומר אחר תשלום השירה כי לה' המלוכה וכו' להשלים אותם השמות החסרים ואח"כ והיה ה' למלך ר"ל כי לעתיד לבא יבאו כל השמות הקדושים לאחד ויהיה ה' אחד ושמו אחד ומזה הטעם אין צריך לכפול ה' ימלוך ואם יכפלו אותו יוסיפו שם אחד ויהיו י"ט וכל המוסיף גורע עכ"ל : וכתב עוד יזהר לומר מי כמוכה נאדר בקדש בכ"ף דגושה שאל"כ נמצא מחרף כאומר ה' מיכה ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שהיא רפוי שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימ"ל דגושה שאם יהיה רפויה נראה כאומר ל' מגואל ונמצא מחרף ב"מ עכ"ל :
א סָעִיף א ברוך שאמר כו' מה שקשה למה לא כתב רבינו דצריך שיאמר ברוך שאמר בעמידה כמו שכתבו כל הקדמונים יתבאר באריכות בריש סימן נ"ד בס"ד ע"ש:
ב סָעִיף א ונתקנה ברכה זו וכו' נראה דמהך דכל כתבי ודפ"ק דברכות לא היה נשמע אלא קבול שכר גדול לעולם הבא באמירת מזמורים אלו בכל יום אבל שיהא חייב לאומרם לא שמענו וכיון שלא היה חייב אין ראוי לתקן ברכה אבל מהך דרבי שמלאי בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ב) שמענו דחייב אדם לסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל י"ח כדיליף מקרא מדכתיב ואתחנן אל ה' וכתיב בתריה ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגומר זהו סדור שבחיו ית' ואחר כך התפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו' וכיון שחייב לסדר שבחיו קודם תפלה צריך לברך ברכה לפני ספור שבחיו וברכה לאחריו אלא לפי שהיה קשה מה ראו חכמים לספר שבחיו באלו המזמורים מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ולא שבחים אחרים שבפסוקים אחרים לכך הביא הך דפרק כל כתבי ובפרק קמא דברכות דאלמא דשבח גדול הוא כיון דשכרו כל כך גדול לכך תקנו אלו המזמורים אבל מה שתקנו ברכה לפניהם ולאחריהם אינו אלא מהך דדריש ר' שמלאי וק"ל והכי מוכח לקמן בסימן נ"ב בדברי רב נטרונאי:
ג סָעִיף א ואם סיים ברוך שאמר וכו' כלומר בברוך שאמר לא יענה אמן אחר ברכת עצמו אלא אם כן סיים קודם שסיים החזן ועונה אמן אחר ברכת החזן אבל בישתבח יש לו לענות אמן אפילו אחר ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה הוה ליה כמו אחר בונה ירושלים בברכת המזון דקאמר תלמודא ריש פרק שלשה שאכלו סוף (ברכות דף מ"ה) כיון דהוי סיום ברכות דאורייתא עונה אמן אחר ברכת עצמו ואמר רבינו לשון יש לו כלומר אחר ברוך שאמר יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן כלומר רשאי לברך ולא הוי מפסיק בין הדבר שמברכין עליו ובין הברכה אבל לאחר ברכת עצמו אסור לו לברך אבל אחר ברכת ישתבח אפילו אחר ברכת עצמו יש לו לברך כלומר רשאי לברך ואע"פ דבסימן רט"ו כתב רבינו דהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם שאין לענות אמן אחר סיום ברכת עצמו אלא כשאמר שתי ברכות או יותר זה אחר זה וה"ט דאז הוי דומיא דבונה ירושלים וכאן אינה אלא ברכה אחת ברכת ישתבח בלבד סבירא ליה לרבינו כיון דתקנו ברכה לפני פסוקי דזמרה וברכה לאחריהם הוה ליה כאילו היו שתי ברכות סמוכות זה אחר זה וכן כתב רבינו להדיא ריש סימן נ"ה ולפיכך יש לו לענות אמן בסיום ישתבח אף אחר ברכת עצמו ונראה לרבינו דזו היא דעת הרא"ש שהביא פירוש ר"ח ריש פרק שלשה שאכלו דתלמודא דקאמר לשם דאחר בונה ירושלים יש לענות אמן אחר עצמו לאו דוקא בונה ירושלים אלא הוא הדין ישתבח אלמא דהכי ס"ל להרא"ש כפירוש ר"ח ודלא כמו שכתבו התוספות לשם דעמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דברכת המזון עכ"ל ועיין במה שכתב בית יוסף עוד בשם ה"ר לוי חביב כאן ובסימן רט"ו. ומנהגינו כמו שכתבו התוספות דאין עונין אחר ברכת עצמו אלא אחר בונה ירושלים:
ד סָעִיף א ומיהו לא עדיף מקריאת שמע וברכותיה וכו' נראה דהאי ומיהו לא קאי אדסמיך ליה דכתב רב אלפס שלא לדבר בין ישתבח ליוצר דא"כ קשה היאך אמר דלא עדיף מקריאת שמע וכו' הלא יותר קל הוא מקריאת שמע דלא שרי אלא מפני היראה ומפני הכבוד אבל לא בצרכי צבור ובין ישתבח ליוצר אור מותר להפסיק אפילו בשביל צרכי צבור כדלקמן בסימן נ"ד אלא האי ומיהו קאי אדלעיל שלא להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח וקאמר ומיהו לא חמיר מקריאת שמע וכו' וממילא דבצרכי צבור נמי אסור בין ברוך שאמר לישתבח כמו בקריאת שמע דלא שרי אלא מפני היראה ומפני הכבוד אבל בין ישתבח ליוצר שרי אף בצרכי צבור דלא חמיר כק"ש וברכותיה ופשוט הוא:
ה סָעִיף א ובאשכנז נוהגין לומר ב"ש מיד ואחריו כל המזמורים בין בחול בין בשבת והכי מסתבר להקדים הברכ' לכל המזמורים שיהא לכולם ברכה תחלה וסוף כן צריך להיות ובמקצת ספרי רבינו יש שם חסרון. ושינוי מנהגים בדבר זה הלא האריך בהם הבית יוסף בסוף סימן הקודם ע"ש ואין להאריך עוד בדבר זה אלא כל מקום ומקום לפי מנהג אבותיו:
ו סָעִיף א ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך משום וכו' וכתבו התוס' פרק אין עומדין (ברכות דף ל"ב) דאין לומר שאר פסוקים שמתתילין באשרי כי אם פסוק זה בלחוד משום דילפינן מיניה וכו' אבל מנהגינו לומר עוד אשרי העם שככה לו:
ז סָעִיף א ומ"ש ואחריו נוהגים לומר ואנחנו נברך יה וגומר כלומר אע"פ שרסוק זה אינו שייך למזמור זה אפ"ה נוהגים לאמרו וכתב רב עמרם דהטעם הוא כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה וכו' כלומר שיהיו קשורים כל המזמורים יחד מתחלה ועד סוף כשלשלת להתחיל בהללויה ולסיים בהללויה וכיון שמתחילין בתהלה לדוד והסיום הוא תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד ואינו מסיים בתיבת תהלה כמו שהתחיל בתהלה לדוד לכך אומרים פסוק זה דהשתא כמו שהתחיל בתהלה לדוד כך מסיים מעתה ועד עולם הללויה ואחר כך חוזר ומתחיל הללויה הללי נפשי עד כל הנשמה תהלל יה הללויה דהשתא דכולהו איתנהו ריש פירקא הללויה וסוף פירקא הללויה כלומר תחלה וסופה לשון תהלה ולפי דאכתי קשה למה לנו פסוק ואנחנו נברך יה וגומר הלא כתיב הללויה הללי נפשי אם כן נדביק תיבת הללויה לסוף פסוק תהלת ה' ידבר פי והוה ליה סיום מזמור תהלה לדוד ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד הללויה ויהיה הללי נפשי את ה' וגומר ריש פירקא ואיכא השתא שלשולי הללויה בתר הללויה לזה אמר דהללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פיסקא הוא א"כ אי אפשר להדביקו לסוף מזמור דתהלה לדוד ולפיכך צריך להוסיף פסוק ואנתנו נברך יה וגומר: כתב התשב"ץ בסי' קנ"א ע"ש הר"ם כשהיה צריך להפסיק היה אומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן וגו' ברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגו' שלשה פסוקים עד ויברך דוד וכשחזר למקום שפסק התחיל גם כן שלשה פסוקים לפי שבזה יהיה לפסוקי דזמרה לעולם ברכה תחלה וסוף עכ"ל ופן כתב בית יוסף בשם האבודרהם ע"ש הר"ם:
א סָעִיף א משמע שי"ל האל אב הרחמן וכ"כ הרמב"ם בנוסח ב"ש אבל באבודרהם כתב שאין לומר האל אב הרחמן אלא אב הרחמן שכבר אמר אלהינו מלך העולם וכיוצא בזה כתב הטור לקמן סי' תרצ"ב לעניין ברכה אחרונה של מגילה וכן הוא במרדכי ריש הקורא את המגילה דאף בברכת הטוב והמטיב בברכת המזון אין לומר האל אבינו ומהר"א מפראג הקשה לקמן סי' תרצ"ב על דברי הטור מהאל הגדול הנאמר בברכה ראשונה של ש"ע. ואין בדבריו קושיא כלל כי שם איכא הפסק גדול בין אלהינו להאל אבל כשהם סמוכים זו לזו אפשר שלא לאומרו אך המנהג לאומרו כדברי הרמב"ם והטור בין בב"ש בין בבה"מ. ולענין ברכה אחרונה של מגילה כתבו מהרי"ל ומנהגים שלא לאומרו וצ"ע מ"ש. והמנהג שעומדים כשאומרים ב"ש:
ב וכ"ה במרדכי ריש ג' שאכלו:
ג וע"ל סימן ס"א אי יכול להפסיק בפסוקי דזמרה כדי לקרות עם הציבור פסוק ראשון של ק"ש:
ד וכן כתב אבודרהם:
ה וכן משמע באשר"י ריש ברכות:
ו וכ"כ הכלבו:
ז ואנו מנהגינו לומר כל אלו המזמורים לאחר ב"ש וב"י הוא מן הספרדים וכתב שהם אומרים קודם ב"ש וכתב עוד מנהגים אחרים ולא ראיתי לכותבן מאחר שלא נהגו בהן במדינות אלו:
ח סָעִיף א מהרי"ל לא היה עומד בשעה שאמר הפסוקים של לך ה' הגדולה כו' אבל המנהג עכשיו לעמוד מויברך דוד עד תפארתך:
ט סָעִיף א כתב הר"י פרק אין עומדין שאלו השוחין כשמגיעין בויברך דוד למודים אנחנו לך וכו' טועים הם וכ"כ ר"י שאין לשחות בוכל קומה וכו' (הביאו הב"י בסי' קי"ג) ובמהרי"ל שהוא היה שוחה ואינו נכון עד כאן:
י סָעִיף א ובמהרי"ל כתב בשם מחזור ויטרי דיש לכופלו שהשם של ביום ההוא יהיה ה' אחד אינו מן המנין שאינו רק מפרש מה שיהיה לעתיד:
יא סָעִיף א וכ"כ הכלבו:
א סָעִיף א וסימן ראשו כתם פז פי' הוא רמז לברוך שאמר שהוא ראש לפסוקי דזמרה משום דאיתא פרק כל כתבי דף קי"א יהא חלקי עם גומרי הלל ופריך איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף פירש"י שנביאים הראשונים תקנוהו לאומרו בפרקים בשבח והודיה כדאמרינן בע"פ וזה האומרו בכל עת כאומרו לשיר ולליצנות:
ב סָעִיף א כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום כו' כצ"ל:
ג סָעִיף א מובטח לו שהוא בן עוה"ב פי' בספר אוהל מועד שמצוה זו מכרעת לעוה"ב אבל משום מצוה זו לבד אינו בן עוה"ב ע"כ:
ד סָעִיף א ואם סיים ב"ש קודם שסיים החזן כו' ע"ל סימן נ"ט ומה שלא כתב כאן שימהר לסיים כדי שיענה אמן אחר ש"ץ נראה משום דלא קאמר הרא"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן אלא שהוא היה נוהג כך אבל שאר כל אדם הרשות בידו אם ירצה למהר יסיים ואם לא ירצה למהר לא ימהר. ומ"מ כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו. ומיהו לדעת החולקים לומר שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל לפי שאין לו להפסיק בין הברכה לדבר שמברכין עליו וכמ"ש בסי' נ"ט בס"ד. ה"נ אם סיים החזן אין עונה אמן אחריו. ומיהו אפשר דהכא שאני דפסוקי דזמרה נינהו ואמן שבח הוא כעין זמרה ולא הוה הפסק. ב"י:
ה סָעִיף א ואחר ישתבח יש לו לענות על ברכת עצמו כו' ומ"ש רבי' בסי' ר"א שאין לענות אמן אחר ברכת עצמו כי אם אחר ב' ברכות ועיין בב"י שהאריך ובסוף דבריו כתב דברי מהרי"ן חביב שכתב ז"ל לומר דדוקא אחר בונה ירושלים יענה אמן ולא אחר שום ברכה אחרת א"א מכח ההכרח שהזכירו התוס' ולומר דה"ה אחר כל ברכה וברכה שהיא סיום ענין יקשה א"כ למה יחדה הגמרא בונה ירושלים ולכך צריך שיהיה דומה לבונה ירושלים כשיהיה שם ב' ברכות או ג' סמוכות. אבל נראה להרא"ש ורבינו דהיינו דוקא בדבר שאין אחיזה לברכה ראשונה עם האחרונה כגון ברכת הנהנין שיוכל להפסיק ולדבר כמה שירצה אחר תחלת ההנאה וא"כ למה יענה אמן אחר ברכה האחרונה אבל אם היא מדובקת עם הראשונות ואינו יכול להפסיק בנתים הרי היא כאילו אמר ב' ברכות סמוכות זו לזו ועונה אמן אחריהם. ולפי זה מ"ש רבינו לקמן סי' רט"ו והרמב"ם כתב שאין לענות אמן כו' אעפ"י שדברי הרמב"ם הם כוללים בכל מקום. כוונתו לבד לתפוס דבריו בעניין דומה לזה והוא ברכת הפירות וע"ז אמר שהרא"ש נוהג כהרמב"ם ע"כ קיצור ל' זו דעת רבי' אבל תוס' כתבו דאין לענות אמן כי אם אחר בונה ירושלים בברכת המזון וכן נוהגין. מורי:
ו סָעִיף א שלא להפסיק כו' וכ"כ רי"ף וכתב הכלבו דאפי' לדבר מצוה אין להפסיק בין ב"ש לישתבח וע"ל סימן ר"ג מ"ש בס"ד: וכתב הר"ר אבודרהם בשם הר"ם כשהיה צריך להפסיק היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך יי' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל ליי' וברוך יי' לעולם אמן ואמן וברוך יי' מציון וברוך יי' אלהי ישראל ובשכמל"ו וכו' וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה. ב"י. וכ"כ מורי בשם רשב"ץ סי' קנ"א. ועיין בת"ה סי' ג' שכתב דלומר עם הציבור פסוק אחד של שמע מותר להפסיק ע"ש שהאריך וכתב דלכך לא אמר אלא שלא לאשתעויי דהוא ל' שיחת חולין כו' ע"ש:
ז סָעִיף א והוסיף לומר שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור וז"ל בעי ליה לאינש מכי מתחיל ב"ש עד דמסיים י"ח כו'. א"ל א"כ למה אמרו הוסיף שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור הא עד סיום י"ח כתב דאסור לאשתעויי. ה"ט דאם מתחיל ברכת יוצר עד סיום י"ח פשיטא דאסור לדבר מדינא דגמרא וק"ל:
ח סָעִיף א ויותר יכוין בפסוק פותח כו' בפ"ק דברכות מפרש טעמא משום דאתא באלפ"א בית"א וגם כתוב בו פותח את ידיך ומשביע וכו'. וכתב הר"ר יונה וכיון דעיקר אמירתו הוא בשביל פסוק זה לכן אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת:
ט סָעִיף א משום כו' שצריך לישב כו' פירש"י יושבי ביתך והדר יהללוך ע"כ ונראה דר"ל דה"ק קרא אשרי היושבים בביתך ולא שיושבים בביתך אלא שתחלת כוונת ישיבתם הוא כדי שיהללוך וק"ל. וכתבו התוס' ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה עכ"ל. וכן הוא עיקר שלא לאמרם אלא זה:
י סָעִיף א ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך כו' לשלשולי הללויה כו' ולפי זה במנחה אין לאומרו כלל. ובכלבו כתב הטעם לפי שאחז"ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה כו' כלומר שנזכה לאומרו לעוה"ב ע"כ. ולפי זה גם במנחה יש לאומרו עד מעתה ועד עולם:
יא סָעִיף א ויברכו שם כבודך כו' הוא הפסוק לפני אתה ה' לבדך כו' שאנו אומרים ובסידורי לועזים מתפללין זה הפסוק כאשר הוא בספר עזרא ובנחמיה ועיין בדרישה:
א סָעִיף א ויברכו שם כבודך עד שירת הים כו' כתב בא"ח יש ליזהר לומר מי כמוך נאדר דגושה שאל"כ נמצא מחרף כאומר ה' מיכה. ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שהוא רפוי שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכתב עוד מה שנהגו לסיים פסוקי דזמרה לשירת הים לפי שיש בו ע"ב אותיות של קדושה י"ח פעמים שם בן ד' אותיות לבד משם מקדש ה' שהוא בא"ד שעולין ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות אבל לא תמצאם בגוף השירה אבל הם בכל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבוקר ולפי שאין אנו נוהגין להתחיל רק מן התשועה נהגו לומר אחר תשלום השירה כי לה' המלוכה להשלים אותן השמות החסרים ואח"כ והיה ה' למלך ר"ל כי לעתיד יבאו כל השמות הקדושים לאחד ויהיה ה' ושמו אחד ומזה הטעם א"צ לכפול ה' ימלוך ואם יכפלו אותו יוסיפו שם אחד ויהיו י"ט וכל המוסיף גורע. ותימא שאנו כופלין גם פסוק ה' ימלוך. שוב ראיתי במהרי"ל דף ע"ט ע"ב ששם של ביום ההוא אינו מן המנין אלא מפרש מה שיהיה לעתיד וקשה למה הוצרך לכופלו ה' ימלוך ולא השלימו בזה השם והלא הכל פסוק א' הוא בזכריה י"ד ונקטו שם דרישא דקרא למנין וסיפא דקרא לא נקטו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.