א ועומד ש"צ ומתחיל ישתבח וצריך שיהיה ש"צ הגון דכתיב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר זה ש"צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה ואיזהו הגון זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים ואם אין מוצאים מי שיש בו כל המדות האלו יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים: ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו אבל מי שהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שיהא באקראי אבל למנותו אין ממנין אותו אפי' אם יש אחר ממונה אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעתים ידועים וז"ל א"א ז"ל בתשובה מה שכתבת שנהגו באלו המקומות למנות בזויי המשפחות לשלוחי צבור ויש בדבר הזה בזוי מצוה כאילו אינו כדאי למיוחסין שבישראל אלא כשאר אומניות וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש גם אני נתרעמתי מיום בואי הנה על חזני הארץ הזאת אבל לא נתרעמתי על שלך כי תלית הדבר ביחס משפחה ואינו כן בעיני המקום אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחס שלו ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אבל תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה: ומה שכתבת שממנים חזן להתפלל כל השבוע קודם שנתמלא זקנו וסומכין על זה שיש להם חזן אחר שמתפלל בשבת וביום כניסה טעות הוא כי זה נקרא חזן קבוע שמנוהו להתפלל אף על פי שיש אחר שהוא ממונה ודוקא באקראי ולא בממונה יכול להתפלל אחר שהביא שתי שערות ע"כ אין ממנין לעגי שפה שאין יודעים לחתך האותיות: וצריך שיהא לבוש ומעוטף כדתנן פוחח אין עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדים קרועים בכתיפיו וזרועיו מגולות: סומא יכול לירד לפני התיבה ובלבד שלא יקרא בתורה שאין לקרות בתורה על פה: היורד לפני התיבה ואינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד ולא יותר מדאי אלא בפעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד ואם טעה ש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב: האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין אף בלבנים לא יעבור באותה תפלה. איני עובר מפני שברגלי סנדל אף יחף לא יעבור:
א סָעִיף א ועומד ש"צ ומתחיל ישתבח כ"כ הגהות מיימון בפ"ז מה"ת המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתים וכ"כ הכלבו בסימן כ"ז בשם רב עמרם שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש וכתב מהרי"ן חביב על זה ובתנאי שכבר בירך הש"צ ב"ש וגם קרא פסוקי דזמרה וכ"כ מהרי"א על דברי רבינו אל תטעה בזה לומר שמתחיל ישתבח אע"פ שלא אמר פסוקי דזמרה שזה א"א אבל מ"ש בזה הוא מ"ש ר"ע שיש לחזן לומר ישתבח על התיבה כדי שיאמר עליו קדיש כלומר והוא שאמר החזן ג"כ ב"ש ופסוקי דזמרה שאל"כ היאך יאמר ברכה זו לבדה והאומרה לבדה אינו אלא טועה דמאחר שהיא סמוכה לחברתה היאך יאמר אותה בלא חברתה וגם היאך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרה שעליהם ניתקנה ואע"ג שבספ"ק דברכות (יב.) איכא מ"ד שהיו אומרים ברכת אהבת עולם לבדה קודם שיקראו את שמע ושיברכו יוצר אור לא ילפינן מהתם דהיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וכיון דלא אשכחן ליה בשום פוסק אין לשנות מסדר שסדרום ותקנום כנ"ל: כתבו התוספות בפרק הרואה (ברכות נט.) אהא דאמרינן גבי ברכת הגשמים הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות: כתב הכלבו בסימן ה' עומד החזן ומתעטף בציצית ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח ע"כ ואיני יודע מי דחקו להפסיק בברכת עטיפת ציצית שלא לצורך והל"ל שיברך על עטיפת ציצית קודם ב"ש :
ב סָעִיף א וצריך שיהיה שליח צבור הגון דכתיב נתנה עלי בקולה וגו' זה ש"צ שאינו הגון וכו' בפרק ב' דתעניות:
ג סָעִיף א ואיזהו הגון זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה וכו' גם זה שם ומפ' בגמרא מאי פרקו נאה שלא יצא לו שם רע בילדותו. ופי' רש"י אפי' כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע: ושפל ברך. פירש רש"י עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימים לתפלתו: נעימה. בסומי קלא שמושך הלב: ורגיל לקרות וכו'. שיהו הפסוקים של תפלה סדורים בפיו: ז"ל שבולי הלקט בפסיקתא רבתי דעשר תעשר כתיב כבד את ה' מהונך קרי ביה מחינך שאם היה קולך ערב והיית עומד בבה"כ עמוד וכבד את ה' בקולך נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו פעם אחת לא עלה והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם מי גרם לו שלא עלה לירושלים לכבד את ה' במה שחננו ולמה שכבר אמרה תורה ולא יחמוד איש ארצך וגו' ואילו עלה לא איבד נפשו בעד חמדת כרמו עכ"ל:
ד סָעִיף א ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו אבל מי שהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שיהא באקראי בספ"ק דחולין (כד:) ת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות ש"ץ לירד לפני התיבה וכתבו הרשב"א והר"ן דהיינו דוקא למנותו ש"צ קבוע אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא בן י"ג ויום א' יורד לפני התיבה וכדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (כד.) גבי קטן אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו מכלל דכל שהוא גדול יורד והיינו דרך עראי וכ"כ הרא"ש בפרק הקורא את המגילה וגם בתשובה כלל ד' כתב בן י"ג יכול להתפלל באקראי. וכתוב בכלבו בשם הרב רבי נתן אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן דבלאו הכי לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר מדוע באתי ואין איש עכ"ל: וכתב הרשב"א בחידושיו בסוף פ"ק דחולין ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה עד שתתמלא זקנו ואילו בפרק הקורא עומד תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא כפיו אע"פ שלא נתמלא זקנו וי"ל דהכא אין ראוי קאמר כלומר אינו ראוי שימנו אותו הצבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה ודיקא נמי דהכא קתני ראוי להיות ש"ץ ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי כך ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו כך מצוה מן המובחר וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא אבל ודאי במקום מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה ש"ץ דקאמרינן (ר"ה כט.) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא שלא הגיע לכלל המצות אבל בן י"ג ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפלה וז"ל ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא ש"צ מפני כבוד הצבור אבל פורס על שמע משיביא שתי שערות אחר י"ג שנה עכ"ד. ולפ"ז אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל ד' שמי שלא נתמלא זקנו יכול להתפלל באקראי כאחד מבני העיר שמתפלל כשיעלה על לבו ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות וזהו שכתב רבינו אפילו יש אחד ממונה אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעתים ידועים משמע שאע"פ שהצבור מוחלים על כבודם אין למנותו וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש שכתב רבינו: והיכא שהוא גדול בשנים אלא שאינו בעל זקן אפשר דראוי להתמנות לש"ץ שכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה וכן יש לדקדק ממ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות תפילין כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו משמע דדוקא כשלא נתמלא זקנו מחמת נערות קאמר דלא ישא את כפיו הא אם הוא גדול שראוי שתתמלא זקנו אע"פ שאין לו זקן כלל נושא את כפיו ואע"ג דכל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו האי כנתמלא זקנו חשיב ומצאתי סמך לדברי במסכת סופרים פי"ד והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן אבל אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס ויש אומרים אפילו סריס עצמו מותר אבל אם עלה זקנו אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו ע"כ: וכתוב בנ"י פרק הקורא עומד בשם הגאונים דמי שאין לו רק זקן מועט כיון שהוא בן שנים כמי שנתמלא זקנו דמי : וכתב הכלבו שאין רשאי להיות ש"ץ קבוע עד שתתמלא זקנו התחתון ע"כ משמע מדבריו שנתמלא זקנו דקתני היינו זקן התחתון ולא משמע כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם וסתם זקן היינו העליון: והתוספות כתבו בספ"ק דחולין (כד:) דהא דת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות ש"ץ היינו ליעשות ש"ץ קבוע להתפלל בתעניות ומעמדו' דוקא. ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה אע"פ שלא נתמלא זקנו ראוי להיות ש"ץ אבל בס"פ לולב הגזול (סוכה מב:) כתבו דההיא דחולין כגון ליעשות ש"ץ קבוע ולירד לפני התיבה בי"ה ובתעניות ובמעמדות זה עולה כדברי הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל: ומדברי רבינו ודברי המפרשים שכתבתי משמע בהדיא שקטן אינו רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא ויש לתמוה על מה שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבתות להתפלל תפלת ערבית ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך ש"ץ לחזור התפלה להוציא הרבים י"ח וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון ז"ל לבטל המנהג ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה בשם הראב"ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן ה"א אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ"ל. ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפי' למאי דפירש"י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא:
ה סָעִיף א וז"ל א"א ז"ל מה שכתב שנהגו באלו המקומות וכו' בתשובות כלל ד': כתב מהר"י אבוהב ז"ל שלם שלם מלקרב זרע רחוקים פי' דבר הגון ונאה לקרב לשם מאלו הרחוקים מעיני העם שאינם בעלי יחס ובמקצת ספרים שהנוסחא שלום שלום לקרוב מזרע רחוקים יראה שפירשו כאז"ל שלום שלום לרחוק ונתקרב שהוא נאמר על הבעל תשובה ג"כ לומר בכאן שהוא קרוב לשם שהוא ממשפחה בזויה יותר מזרע שהוא ממשפח' מיוחסת והוא רשע: כתב הרשב"א שאלת ש"צ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב ומתנאה בכך אם ראוי למחות בו תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים אם ש"צ זה שמח בלבו על שנותן הודאה לשי"ת בנעימה תע"ב שאחד מהדברים המחוייבים לש"צ שיש לו נעימה כדתניא בפ"ב דתעניות (טז.) ר' יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב וכו' אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות ל:) לפיכך ש"צ זה אם שמח ועומד ביראה הרי זה משובח אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו הרי זה מגונה ועליו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עשה ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ"ל :
ו סָעִיף א אין ממנין לעגי שפה וכו' ברייתא בפ' הקורא את המגילה עומד (כד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין:
ז סָעִיף א וצריך שיהיה לבוש ומעוטף כדתנן פוחח אינו עובר לפני התיבה גם זה שם: פוחח פורסאת שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכתוב בערוך דפוחח היינו שלבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות:
ח סָעִיף א סומא יכול לירד לפני התיבה משנה שם סומא פורס על שמע ומתרגם רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע ופסקו הפוסקים כת"ק ורבינו ירוחם כתב שאינו עובר לפני התיבה נראה שהיה מפרש מתניתין דפורס על שמע דוקא תנן אבל הרמב"ם כתב בפרק שמיני מהל' תפלה הסומא פורס על שמע ונעשה ש"צ נראה שמפרש דה"ה דיורד לפני התיבה ופורס על שמע איצטריכא ליה לאפוקי מדר"י וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ד' דסומא חייב בכל המצות וגם הוא נהנה מן האור הילכך אפילו לא ראה מאורות מימיו פורס על שמע ומתפלל ובלבד שלא יקרא בתורה על פה ע"כ:
ט סָעִיף א היורד לפני התיבה ואינו ש"צ קבוע צריך לסרב וכו' ברייתא בפרק אין עומדין (ברכות לד:) העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה ראשונה מסרב וכו'. ומפרש רבינו דהיינו במי שאינו ש"ץ קבוע דאילו ש"ץ קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום אלא הוא מעצמו יעלה ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה שנראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינוהו לכך וכתב הרא"ה אהא דצריך לסרב ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל:
י סָעִיף א ואם טעה ש"צ וצריכים להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידים תחתיו לא יסרב משנה שם:
יא סָעִיף א האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים וכו' משנה בפרק הקורא את המגילה עומד (כד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא מ"ט חיישינן שמא אפיקורסת נזרקה בו ופירש"י שדרך אפיקורסים להקפיד בכך וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תפלה דלא יעבור באותה תפלה דוקא. וכתב עליו הריב"ש בתשובה דעת הרב שאין חוששין לו לעולם ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה אבל לא שנחזיקהו באפיקורס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד וכתב ה"ר יהונתן שמא אפיקורסת נזרקה בו אע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר דרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי להיות סרבן עכ"ל: כתוב במרדכי פ"ק דמגילה שבעיר ווירצבורק היו מונעים לגר מהיות ש"ץ מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו מדתנן פ"ק דבכורים גר כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא בבהכ"נ אומר אלהי אבותיכם ורבינו יואל התיר דגרסינן בירושלמי בגמרא דהך מתניתין תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך מכאן ואילך אתה אב לכל האומות ריב"ל אמר הלכה כרבי יהודה אתא עובדא קומוי דרבי אבהו והורה כר' יהודה וכיון שהאמוראים פוסקים כר"י ודלא כמתניתין הכי נקטינן וכל זה כתבו ג"כ הגהות מיימונית בפ"ח מהל' תפלה והוא מדברי התוספות בפרק הספינה (בבא בתרא פא.) שכתבו שנחלקו ר"ת ור"י בדבר ודעת ר"י להתיר ופסק הר"ן בפרק הספינה כדברי ר"י וכתב שלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' בכורים : כתב האגור כל המתרצה להיות ש"ץ שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו ויחיד מוחה בחזנות וה"ר משה בן חסדאי חולק מספר א"ז עכ"ל. ומהר"י קולון כתב בשורש מ"ד שהתפלה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה והילכך אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצו הקהל שיאמר התפלה הוא יזכה בו ולא האחר : כתב המרדכי בפרק החובל שהשיב רבינו מאיר על החזן שהיו רוב הצבור חפצים בו ומקצת לא נתרצו ונעשה ע"פ השר של עיר שביקש הממאנים להתרצות לא טוב עשית להמנות ע"פ השר ובארצינו היו מקפידין על דבר זה וכבר נעשה בימי אבי העזרי שנתמנה חזן והלך אחד ונתכוון לכבדו וגרם שהגמון שלח אחריו ולקח מצנפת שעל ראשו ונתן עליו ואמר הילך החזנות וכעס מיד אף כנגד ההגמון העיר ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראנו ולא קבל עליו וסברנו שקנס גם את היהודי גם בנדון זה החזן עליו לתקן עכ"ל : כתוב בתשובת הרשב"א סימן ת"נ ששאלוהו איזה עדיף ש"ץ בשכר או בנדבה והשיב יותר ראוי להיות בשכר לפי שבמקום שהוא לוקח שכר ברור מן הקהל אין פרץ ואין צוחה שאין אחד שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון לפיכך הוצרכו לתקן שבימים קדושים באשמורות ור"ה ויום הכפורים לא יהא רשות בידם לעלות לדוכן ולהתפלל אלא ברשות הקהל וכן בתקיעת שופר ולדברי החולק משוי לכל הקהלות כטועין שבכ"מ שוכרין ש"ץ וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתיקוניו למען ששכיר הוא ובתשובה אחרת כתב ולענין ש"ץ ששאלת אם נותן זה כזה אם שכיר הוא שוכרין אותו מקופת הקהל שאע"פ שהוא מוציא את הדל כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כיד העשיר וכל מה שהוא תקנת הציבור ונעשית על ידי ממון נותנין לפי ממון שאם אין אתה אומר כן אלא שפורעין זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו א"כ אף אנו נאמר דמי שאינו בקי יפרע הכל שהרי הוא מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי ע"כ ורבינו ירוחם כתב בספר מישרים נכ"ט ח"ג תשובת רב האי על זה וז"ל כי שתי הסברות שהזכרת בשאלותיך מהיות השכר נחלק לפי נפשות בשוה כגון מחצית השקל או לפי ממון כגון הצדקות ושאר עולי הקהל שתי הסברות הם נכונות ואע"פ שהן סותרות זו את זו השכל יכריע ביניהן כי התפלה לפי שהיא כנגד תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור וכל אלו אינן באות מן הנדבה אלא ממחצית השקל כמו שיתבאר במסכת שקלים נתחייב מזה כי שכר החזן שהתפלה נגמרת בשבילו למי שאינו יודע להתפלל או למי שהוא יודע ג"כ מהדברים שהן דוקא לצבור ולא ליחיד כגון הקדושה והקדישין וכיוצא בהם כל זה יש לו להיות לפי נפשות בשוה אבל לפי ששכר החזן בזמננו זה אינו בשביל חובות התפלה הצריכה בלבד אלא שרובה בשביל שיתעסק בהם בהספדות ובקרובות בחופות ובמועדים וכיוצא בזה מתפארת ההמון ועוד כי בתפלות המחוייבות לא די להם בחזן שאין קולו ערב אלא מוסיפין בשכר החזן כשמוצאין אותו יודע נגן בנעימות וכיוצא בזה ויתחייב לפי זה שיהיה שכר החזן נחלק על ב' הדברים כיצד משערין כמה היו נותנין בשכר החזן אלו היה די להם ממנו בתפלות המחוייבות כגון תמידין ומוספין ומוספי המועדים כגון תחנונים בתעניות וקינות בט' באב והסליחות בלילי המשמרות וסדר י"ה לילו ויומו שאע"ג שאינן מעיקרי החיובים ואינם ג"כ מהדברים שיש להם גבול ידוע ערכם בעיני אצל התפלה המחוייבת בערך הנדבות הן התמידין והמוספין שהיו באות הכל מתרומת הלשכה שהיתה ממחצית השקל ואח"כ רואים כמה הם מוציאים בשכר זה החזן שרוצים לברור להם למתעסק בשני הענינים בחובת הדת ובמנהג הציבור ממה שביארתי ומחלקין אותו על הקהל ממי שהוא בר מצוה ומה שמוסיפין על זה השיעור משכר החזן צריך לחלקו לפי ממון כמו שאר עולי הקהל כי התפארת והנדיבות בכגון אלו הדברים שאינם הכרחיים הם הולכים אחרי הממון אין ספק אצלי כי שכר החזן הפשוט שאינו צריך לבטל מלאכתו אלא בעת התפלה החובה ואינו מלוה מת ולא מספידו ולא להיות לחופת חתן ולא אבילות אבל אינו משכר החזן שהוא מספיק לכל אלה חלק קטן וזהו שמכרעת סברתי בשתי פנים אלו והשם יודע האמת ויראנו מתורתו להדריכנו בדרך אמת עכ"ל : כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' ציבור שיש להם ליתן לרב או לש"ץ אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינים ת"ח קודם ואם לאו ש"ץ עדיף טפי להוציא הרבים י"ח עכ"ל וכתבו רבינו בי"ד סי' רנ"א: כתב הרשב"א בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנתו אלא א"כ נמצא בו פיסול ויש ראיות לדבר ועוד דתנן (גיטין נט.) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא משום חשדא ומיהו כתב שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן ובין לקופה של צדקה וכן על המס ושאר מינויים הצריכים לצבור בין שנוטלים עליהם שכר בין שאינן נוטלים עליהם שכר אפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך והמנהג כהלכה הוא ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרים שבדורות נושאים במשא העם ובצרכי הצבור ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן עכ"ל ותשובה זו בסוף ספר הכלבו : בסוף ספר הכלבו תמצא שאלות ותשובות על ש"ץ אימתי ראוי להעבירו ואימתי ראוי להכשירו :
א סָעִיף א ועומד ש"ץ ומתחיל ישתבח נראה דמ"ש רבינו לשון זה כאן הוא מקושר עם מה שכתב בסוף סימן נ"א ועם מ"ש בתחלת סי' נ"ה וכך היא ההצעה דלאחר שסיים פסוקי דזמרה ופסוקי ויברך דוד וכו' ושירת הים עומד שליח צבור ומתחיל ישתבח וכו' ואומר קדיש ורצונו לומר דכיון דצריך לומר קדיש מעומד אחר ישתבח אם יאמר ישתבח מיושב א"כ מפסיק בין ישתבח לקדיש כל אותה שעה שעומד ממקומו שישב שם ויורד לפני התיבה ומכין עצמו להתחיל הקדיש ואינו הגון להפסיק כלום בין ישתבח לקדיש לכן צריך שיעמוד הש"צ ולהכין עצמו לירד לפני התיבה קודם שמתחיל ישתבח כדי שמיד שיסיים ישתבח יאמר הקדיש אחריו מיד מעומד וכן מבואר מדברי הכל בו ומהרי"א שמה שצריך לומר ישתבח לפני התיבה מעומד אינו אלא כדי לומר עליו קדיש ומביאו ב"י אבל מצד אמירת ישתבח עצמו לא היה צריך לאומרו מעומד כי לפי הדין א"צ עמידה אלא בדבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וכיון דצריך עשרה צריך נמי שנקדש מעומד כשם שהמלאכים מקדשין אותו בעמידה ולפי זה התיישב מה שקשה לפע"ד טובא דאי איתא דס"ל לרבינו דצריך לומר ישתבח מעומד מצד עצמו למה הזהיר את הש"צ בלבד היה לו לומר בסתם וצריך לומר ישתבח מעומד דהוה משמע אף כל הקהל ועוד למה לא כתב רבינו דצריך שיאמר ב"ש מעומד שהרי בספר תולעת יעקב כתב וז"ל וראיתי בא"ז כי שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא שנפל מן השמים ומצאוהו כתוב בה ויש בו פ"ז תיבות כו' וכתב בא"ז ועוד קבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאומרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה הה"ד שרפים עומדים ממעל לו לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ב"ש בעמידה כך קבלו מן החסידים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה עכ"ל ותמה על עצמך דאי איתא דרבינו סובר דמטעם מעלת ישתבח עצמו צריך לאומרו מעומד אע"פ שלא נמצא כך בשום מפרש א"כ ק"ו בנו של ק"ו דצריך לומר ב"ש בעמידה ולמה לא כתב כך רבינו אלא ודאי דרבינו כא כתב אלא מה שהוא חייב מן הדין וכפי הדין א"צ לעמוד לא בב"ש ולא בישתבח אלא דלשליח צבור הזהיר שיעמוד לפני התיבה ויאמר ישתבח כדי לומר קדיש אחריו ומש"ה עומדין גם הקהל עם הש"צ בחול כדי לשמוע הקדיש מעומד מפי הש"צ ולענות מיד אמן יהא שמיה רבה ג"פ מעומד אבל בשבת נוהגים שהקהל יושבים בשעה שאומר ישתבח לפי שהחזן מנגן ומאריך בסוף ברכת ישתבח קודם הקדיש אחריו ולמה יהיו עומדין בחנם ואין עומדין עד שמתחיל הקדיש אחריו ואי איתא דצריך לומר ישתבח בעמידה מצד עצמו היאך טעו כל ישראל לישב בשבת בשעה שאומרים ישתבח אלא כדאמרן ובתולעת יעקב ג"כ מוכח דא"צ לעמוד בשעה שאומרים ישתבח לא הקהל ולא הש"צ שהרי כתב הכוונה באמירת ישתבח היא דכ"י מתקשטת לבא לפני המלך וצריך לכלול בה י"ב מדות העליונות שהיא מתברכת מהם והם י"ב מיני בשמים הנזכרים בשיר השירים וכו' ובכאן הם שיר ושבתה הלל וכו' עכ"ל שכל זה לפי הסוד הוא עולם הישיבה ואח"כ כתב ועומד ש"צ לפרוס על שמע וכו' אלמא דישתבח הוא בישיבה ולכן מי שמתפלל ביחיד א"צ לעמוד בשעה שאומר ישתבח אבל באמירת ב"ש צריך לעמוד כי כן היא הקבלה מהגדולים הקדמונים כדאמרן:
ב סָעִיף א ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו וכו' ברייתא סוף פרק קמא דחולין וז"ל הרמב"ם בפ"ח מה"ת ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא שליח צבור מפני כבוד הצבור וכו' וכ"כ הרשב"א בחידושיו אינו ראוי שימנו אותו הצבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור וכו' וכתב ב"י ולפי זה אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם אבל ממה שכתב הרא"ש דלא יתמנה מפי הצבור או מפי השליח צבור הממנה אותו להקל מעליו וכו' משמע שאף על פי שהציבור מוחלים על כבודם אין למנותו עכ"ל נראה דר"ל דכיון דממנין אותו להקל מעל השליח צבור הזקן אם כן פשיטא דמוחלין על כבודם כדי להקל מעליו ולפע"ד נראה דאף להרמב"ם והרשב"א לא מהני מחילת הצבור דאין פירוש מפני כבוד הצבור שהוא כנגד כבודם לפני בני אדם שתועיל בו מחילת הצבור אלא פירושו שאין זה כבוד הצבור שישלחו לפניו יתעלה מי שאין לו הדרת פנים להליץ על הצבור דאף לפני מלך בשר ודם אין שולחין להליץ על הצבור אפילו אם הוא חכם גדול אלא אם פן שהוא בעל צורה ויש לו הדרת פנים שנתמלא זקנו כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דלפי זה אין מקום כלל לומר דמהני למנותו כשרצו הצבור למחול על כבודם ותו דאי איתא דמהני מחילת צבור בלא נתמלא זקנו אם כן מאי הקשו התוספות מפרק הקורא עומד מדתנן קטן אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא כפיו משמע הא הביא ב"ש יורד לפני התיבה ונושא כפיו הא איכא לאוקמי הך דפרק הקורא עומד כשרצו הצבור למחול על כבודם ואפי' הכי קטן לא אלא הדבר פשוט כיון שכך תקנו חכמים דחששו לכבוד צבור אין ביד הצבור למחול ותו דאם כן כל הני תקנות שתקנו חכמים מפני כבוד צבור שלא לגלול ספר תורה בצבור וכן אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור ופוחח לא ישא כפיו דגנאי הוא לצבור וכן קטן לא ישא את כפיו שאין כבוד לצבור להיות כפופים לברכתו אם אתה אומר דרשאין למחול א"כ לא הועילו בתקנתם כלום דכל צבור יהיו מוחלים ותו דנעשו ישראל אגודות אגודות צבור זה ימחול וצבור זה אינו ימחול אלא ודאי אין בידם למחול לעקור תקנת חכמים והכי משמע בש"ע סי' ס"ו שהתחיל בלשון הרמב"ם וקא מסיים בלשון הרא"ש ולפי מה שהיה מפרש בדבריהם כאן יהיה הלשון סותר מתחלתו לסופו אלא לא נסמך הרב על מה שכתב כאן בפירוש דברי הרמב"ם והרשב"א שהצבור רשאין למחול על כבודם אלא דכשם שלשון הרא"ש ורבינו משמען שאין בידם למחול על כבודם כך היא דעת הרמב"ם והרא"ש ועוד לפירושינו פשיטא שאין יכולין למחול על מה שאינו כבוד צבור שישלחו לפניו יתעלה וכו' כאילו אינן חוששין על מה שאינו נוח ומקובל לפניו יתעלה: כתב בית יוסף דמה שכתבו התוספות סוף פרק קמא דחולין משמע דהך ברייתא דנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ היינו ליעשות ש"ץ קבוע להתפלל בתעניות ובמעמדות דוקא אבל בשאר ימות השנה ראוי להיות ש"ץ אף על פי שלא נתמלא זקנו עכ"ל ושרא ליה מאריה דא"כ למה הוא לתוספות לומר היינו ליעשות ש"צ קבוע להתפלל בתעניות ובמעמדות לא היה להם לומר אלא היינו ליעשות ש"ץ בתעניות ובמעמדות אלא תרתי קאמרי התוספות דלא בעינן נתמלא זקנו אלא ליעשות ש"ץ קבוע או אפי' באקראי ולהתפלל בתעניות ובמעמדות והוצרכו לפרש כך כדי לפרש הא דתני בברייתא תרתי ראוי ליעשות ש"צ ולירד לפני התיבה דה"פ ליעשות ש"ץ קבוע ולירד לפני התיבה בתעניות ובמעמדות דהאי לישנא אמרינן בתעניות אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וכו' ולאפוקי מפרש"י שפירש בחולין דליעשות ש"ץ מיירי לתקיעת שופר ולהמנות פרנס על הציבור ולהלקות ולנדות דליתא אלא ליעשות ש"ץ קבוע קאמר ולירד לפני התיבה בתעניות דהיינו באקראי אבל באקראי בשאר ימות השנה יכול להתפלל בצבור אפי' לא נתמלא זקנו וחסרון וא"ו בתיבת להתפלל גרמה לב"י הבנה זו וצריך להגיה ולהתפלל בתעניות ובמעמדות ופירושו או להתפלל בתעניות אפילו באקראי צריך שיהא נתמלא זקנו וכ"כ התוספות להדיא ס"פ לולב הגזול ומביאו ב"י וכך היא דעתם בספ"ק דחולין וכ"כ התוספות להדיא בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ"ד) בד"ה ואינו עובר ע"ש והכי נקטינן דביה"כ ובתעניות אפי' באקראי אין מורידין אותו לפני התיבה אלא א"כ נתמלא זקנו וכן אפילו בשאר ימות השנה אסור ליעשות ש"ץ קבוע ובמקצת קהלות עוברין במזיד על ד"ח למנותו ש"ץ קבוע וכן להתפלל בר"ה ובי"כ אפילו לא נתמלא זקנו ואפשר שסומכים על מה שכתב ב"י לפרש בדברי הרמב"ם והרשב"א שהצבור בידם למחול על כבודם מה שאינה סמיכה כלל כדפרישית:
ג סָעִיף א וז"ל א"א הרא"ש וכו' עד ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' וגומר כצ"ל ואיכא לתמוה על מה שב"י נדחק לפרש הנוסחא המועטת ואיכא למידק לאיזה צורך חזר וכתב הרא"ש בסוף התשובה ודוקא באקראי ולא בממונה וכו' ונראה דלסברא קמא משמע דאין איסור אלא כשממנין זה תחתיו לעתים ידועים כגון שיתפלל במקומו שלא ביומי דכניסה וכיוצא אבל כשממנין אותו בסתם שיתפלל במקומו כשלא יהיה הש"ץ פנוי לבא לב"ה או כשיהיה נחלש קצת משמע דמותר למנותו שכל זה הוי באקראי ושרי אבל מלשון הרא"ש דכתב על ששאלוהו כשמינו אותו לימים ידועים השיב טעות הוא כי זה נקרא חזן קבוע כיון שמינוהו להתפלל אף על פי שיש אחר ממונה מדלא אמר הרא"ש כיון שמינוהו להתפלל בימים ידועים אלא סתם כתב כיון שמינוהו להתפלל אלמא דבא להורות דכל שמינוהו להתפלל נקרא חזן קבוע אעפ"י שלא מינוהו לעתים ידועים והשתא יתיישב הלשון שחזר ואמר ודוקא באקראי ולא בממונה יכול להתפלל וכו' לאורויי דכל שהוא נתמנה להתפלל נקרא חזן קבוע ואף על פי שאינו נתמנה לעתים ידועים ואסור כשלא נתמלא זקנו אלא באקראי ולא בממונה כל עיקר: וכתב מהרש"ל טוב לקרב מזרע רחוקים ומכל מקום אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס וראוי לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' עכ"ל: כתב מהר"ם ששאלת אדם שפגעה בו מה"ד שנפלו לו זרועותיו אם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא ואדרבה מצוה מן המובחר דממ"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך מב"ו וכדכתיב לב בר ונדכה אלהים לא תבזה ולא נפסלו במומים אלא כהנים עכ"ל:
ד סָעִיף א אין ממנין לעגי שכה וכו' ברייתא פרק הקורא עומד:
ה סָעִיף א ומ"ש פירוש פוחח מי שלובש בגדים קרועים כו' כלומר שהבגדים קרועים עד שכתיפיו או זרועותיו מגולות דבחדא גילוי מהני תרתי נקרא פוחח ואסור לו להיות ש"ץ מפני שאין זה כבוד המקום ולקמן בסימן צ"א כתב ב"י פוחח מי שראשו מגולה ועיין במ"ש לשם בס"ד דלדעת רבינו כל אדם אפילו אינו שליח צבור אסור להתפלל בראשו מגולה וא"כ הכא דאסור להיות ש"צ היינו דוקא בכתפיו או בזרועותיו מגולין אבל אם אינו ש"ץ יכול להתפלל:
ו סָעִיף א סומא יכול לירד לפני התיבה פי' אע"ג דלר' יהודה בפרק החובל סומא פטור מכל המצות וכל שאינו מצווה בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן אין הלכה כרבי יהודה אלא חייב בכל המצות ולכן יורד לפני התיבה ומוציא אפי' אחרים גדולים דחייבים מדאורייתא אבל מדרבנן אפי' ר' יהודה מודה דחייב בכל המצות שלא יהא כנכרי כמ"ש התוס' לשם וכ"כ בפרק הקורא עומד: ומ"ש רבינו סומא בסתם ולא כתב אפילו לא ראה מאורות מימיו היינו משום דהכא מיירי בדין ש"ץ העובר לפני התיבה להתפלל י"ח בלבד ולהוציא אחרים י"ח בתפלה וקדושה ולא היה מברך יוצר המאורות ובברכות של ק"ש אלא אדם אחר היה פורס על שמע וכשהגיע לתפילת י"ח ברכות ירד הסומא לפני התיבה דלענין דין זה דסומא חייב בכל המצות ויכול להוציא אחרים ידי חובתן אין לחלק בין לא ראה מאורות מימיו או ראה מאורות ונסתם ולכן כתב בסתם סומא יכול לירד לפני התיבה אבל לקמן בסי' ס"ט כתב רבינו סומא שלא ראה מאורות מימיו יכול לפרוס על שמע ולברך יוצר המאורות דאתא לאשמועינן אע"ג דברכת יוצר המאורות היא באה משום הנאת האורה שהאדם נהנה מן האור וכשלא ראה מאורות מימיו הא לא ה"ל הנאה מעולם מן האור דמזה הטעם קאמר ר' יהודה במשנה דהקורא עומד כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע ואשמועינן דלית הלכתא כר' יהודה אלא כת"ק דאפי' לא ראה מאורות מימיו אית ליה הנאה כדתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה וכו' כדאיתא בפ' הקורא עומד לשם דאף הסומא נהנה מן האור שרואין אותו בני אדם ומצילין אותו מן הפחתים ומן הברקנין: כתב המרדכי פ"ק דמגילה שנחלקו הגדולים אם גם בא"י יכול להיות ש"ץ ומביאו ב"י ויתבאר דין זה בדברי רבינו בסי' קצ"ט בדין ברכת המזון והמסקנא דגר בא"י יכול להיות ש"ץ וגם יכול לברך ברכת המזון וברכת הזימון ע"ש. כתב מהרי"ל בה' תפלה נער שנעשה בן י"ג בשבת אסור להיות ש"צ בליל אותו שבת דאעפ"י דאנו מוסיפים מחול על הקדש ה"מ על קדושת היום מוסיפין אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער ומאחר דאנו מתפללין בע"ש מבע"י לא יהא הוא ש"ץ עכ"ל משמע דוקא כשהתפלה מבע"י אבל כשמתפללים לאחר צאת הכוכבים כגון בשעה שעושין חופה יכול הנער לירד לפני התיבה דלא בעינן י"ג שנים ויום א' ממש אלא בעינן שיהיו י"ג שנים שלמות לאפוקי חסרון מקצת שעות הלכך מיד במקצת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול והבאתי ראיות לזה בתשובה בס"ד ובהג"ה ש"ע כתב בסתם דאין לו להיות ש"ץ להתפלל ערבית של שבת ולא ביאר דדוקא במתפלל מבע"י ושגגה היא לפניו:
א ול"נ דאף הכלבו מודה דאין להפסיק אם לא שלא היה לו טלית תחילה אבל מ"ש ומתעטף ויורד וכו' לאו למימרא דתיכף זו לזו יעשה שתיהן אלא תני התם מה שיעשה החזן ואומר שמברך על הציצית בב"ה כמ"ש לעיל סי' ו' וכן הוא המנהג דזקן אחד מברך בקול רם ובמקומות הכלבו אפשר היה המנהג שהחזן היה מברך ואמר שאח"כ יורד לפני התיבה וכו' אבל ברכת הציצית היה קודם ב"ש אבל במקום דלא היה לו טלית והביאו לו נ"ל דיכול להפסיק ולברך על הציצית ודוקא החזן דאין לו לחזור ולירד מן התיבה לאחר שהתחיל ישתבח אבל יחיד ימתין עד לאחר ישתבח דאז יתעטף בציצית ויברך עליהם דאז עדיף טפי להפסיק כדלעיל ריש סי' נ"א במהרי"ל לפעמים סיימו פסוקי דזמרה ולא היה שם מנין י' וצוה לש"ץ לשהות לפעמים חצי שעה ולא ישיח שיחה בטילה ואחר כך כשבאו מנין התחילו ישתבח עכ"ל ואע"ג דלא בעינן י' לענין ברכת ישתבח מ"מ עשה כן משום הקדיש שאחריו דאין לאומרו בלא עשרה:
ב וזה משמע שלא כדברי ב"י ואפשר דמיירי בדלא הגיע לכלל עשרים:
ג ואין בינינו מנהג זה וגדולה מזו כתב מהרי"ל מי שנעשה בן י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות ש"ץ בערבית בליל שבת לפי שאנו מוסיפים מחול על הקודש בע"ש והוספה לא שייכא בשנות הנער ומאחר דמתפללין מבעוד יום לא יתפלל: ושמעתי שבמדינת זקסין שהנערים קטנים נעשים ש"ץ ד' שבועות קודם הבר מצוה ולא נהיגין הכי עכ"ל: כתב בא"ז בעת צרה או בר"ה ויו"כ צריך להיות אדם מופלג ש"ץ:
ד כתב המרדכי ספ"ק דחולין תשובת הגאונים עם הארץ ש"ץ וקולו ערב והעם חפיצים בו ויש שם ת"ח ואין קולו ערב איזה מהן קודם והשיבו דת"ח קודם כי יודע מה מתפלל עכ"ל גם בא"ז איתא תשובה זו ומסיים שם אפילו בן ק' שנים ואינו מבין מה שמדבר ויש שם בן י"ג שנה ויום אחד המבין יורד לפני התיבה עכ"ל:
ה וכתב עוד לקמן (סימן קצ"ט) דהכי נקטינן. כתב המרדכי ספ"ק דחולין בשם רבינו שמחה דשונא לא יתמנה ש"ץ והאריך בתשובה עכ"ל:
ו וכ"כ מהר"ם פדו"א דאם נעשה אחד שונא לש"ץ לאחר שנתמנה ש"ץ לא יוכל למחות ובתשובת מהרי"ל סימן י"ז האריך בדבר והרי"ו כתב בפסקיו וז"ל מהר"ם א"ז שמע על הנוהגים שהיחיד מוחה בש"ץ אפילו בלא טעם וכעס הרבה לפסוק כך שיחיד כל דהו יוכל למחות בש"צ בלי טעם אך יציע טעמו ודבריו לפני טובי העיר אם יראו שדבריו נכונים ושמפני זו ראוי למחות יעשו וכ"כ מוהר"ר חיים שבתי גם בעיני לא טוב להחזיק במנהג זה לתת יד לכל יחיד למחות בלי טעם טוב עכ"ל כתב בא"ז דש"ץ צריך להחניף לציבור ולהעביר על מדותיו אבל במילי דשמיא צריך להוכיחן ועיין בא"ז שהאריך בתשובה בדינים אלו וכתב בשם הר"י חסיד דש"ץ צריך להיות אהוב להקהל שאם לא כן כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו אם יקרא אותו לתוכחה אל יעמוד כי יכשל אם יעמוד:
ז ועיין בחושן המשפט סימן ג' וכתב הרשב"א בתשובה ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים ורוב הקהל רוצים בו ומיעוט מוחים הדין עם הש"ץ אע"פ שאין קול בנו ערב כקול הזקן אם ממלא מקום אבותיו בשאר דברים הוא קודם לכל אדם שנאמד והכהן המשיח מבניו וגומר והאריך שם בתשובה:
ח וכן כתב בא"ז תשובה ארוכה על זו שראוי לשכור חזן ולהשתדל לו סיפוקו חלף עבודתו כדי שלא יבא לידי התרשלות כמו שהכהנים והלוים במקדש היו לוקחים תרומות ומעשרות חלף עבודתן:
ט ופ"ק דב"ב ובמרדכי ע"ג דף רמ"ד תשובת מהר"ם על שכירות החזן בימים נוראים שמחשבים לפי ממון ונותן טעם בדבר שתלוי בממון כי מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם לעיר אחרת ולהניח ביתם ריקם ומשמע ששכירות החזן של כל השנה כמו שנוהגים לשכור חזנים שלנו דלא נוכל לומר טעם זו אין מחשבין לפי ממון לבד ובהגה"מ פי"א דתפלה איתא ג"כ תשובת מהר"ם וכתב דלבסוף כתב שגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות וכן הוא בהגהת מרדכי דב"ב ובתשובת מהרי"ל סימן ס"ו פסק דגובין לפי הממון ונוטלים שכר החזנים מקופה של ציבור שנוטלים משם שאר העולים: ופסק ב"י סי' נ"ה דהכי נקטינן להלכתא חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות וכ"כ מוהר"מ פד"וא בתשובה סי' מ"ב דמנהג שלהם בכל הקהילות שגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות ומנהג מדינותינו שדל ועשיר נותנים לו שכירות בשוה וגם יש לו איזה קצבה מכל נשואים ואותו הקצבה היא לפי הממון: ועיין בח"מ סימן קס"ג שם כתבתי שאין בני העיר כופין זה את זה לשכור להם מנין אלא בימים נוראים אבל לא בשאר ימות השנה אבל אם יש להם מנין כופין זה את זה לשכור להם ש"ץ וב"י כתב מקצת דינים אלו בסימן נ"ה:
י כתב עוד שם בכלבו ש"ץ שמרננין אחריו שנתפס עם אשה זונה או שמסר אדם מישראל או גיזם למסור אין מעבירין אותו משום רינון בעלמא אבל אם יש עליו עדים מעבירין אותו וש"צ שאינו רוצה להתעטף בציצית ואומר שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה' ומי שאינו עושה כל המצות לא יתעטף בציצית מודיעים אותו שטעה בפירוש המקרא ואם לא חזר כיון שמעיז לגלות פנים בתורה שלא כהלכה מעבירים אותו וש"צ ששוחט ובודק ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלכלוך הבהמה ומסריחין בגדיו אם רוחץ ידיו ומחליף בגדיו קודם התפלה להתפלל בנקיות אין אתם זקוקים לו אלא להוכיחו שלא יהא מכלל המשניאים שנאמר (משלי ח׳:ל״ו) משנאי אהבו מות ואם אינו רוחץ ידיו ואינו מחליף בגדיו הצואים קודם התפלה כדי להתפלל בנקיות ראוי להעבירו אכן כל מעשיו יהיו לש"ש ולא יהיו תלוין בדבר אחר לא מחמת שנאה ולא מחמת קנאה ש"צ שעושה דברים שאינם הגונים כגון שמוצא מפיו נבלות וכיוצא בזה כגון שמרנן בשירי עגב ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו: תשובת רב האי על אחד שנחשד מאשת איש והוחזק שעשה תשובה אין ממנין אותו ש"צ ביום תענית שאין זה פרקו נאה עכ"ל ונראה דמה שחילק בין ביום התענית לשאר ימים לא ס"ל הכי דהא כל הפוסקים כתבו דבעינן פרקו נאה אף בשאר ימים מצאתי במהרי"ל שכתב בשם הרוקח ש"צ יתפלל מתוך סידור המיוחד לציבור שמא שאר ספרים לא נכתבו לשמן אבל סתם זה נכתב לשמו עכ"ל: כתוב בתשובת א"ז במסבת ברכות על אחד שהרג את הנפש בשוגג אם עשה תשובה מותר להיות ש"צ ולא אמרינן דלא הוי פרקו נאה אלא דוקא שהזיד ומועד לעשות דברים שאינם מהוגנין אבל אדם שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל התורה וע"ש אימת הוי תשובתו:
יא מצאתי בבנימין זאב סימן קס"ג וז"ל מצאתי באגודה בברכות פרק כיצד מברכין שכתב שאין להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו דהרי שנינו (יומא לט:) הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חוטפים וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות אין עונין אמן אחר ברכותיו שנאמר בוצע ברך ניאץ ה' עכ"ל:
א סָעִיף א ועומד ש"ץ ומתחיל ישתבח כתב ב"י וכן הוא בגמרא המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים. וכ"כ הכלבו יש לחזן לומר ישתבח לפני התיבה כדי לומר עליו מיד קדיש וכתב מהרר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו אל תטעה לומר שמתחיל ישתבח אעפ"י שלא אמר פסוקי דזמרה שזה א"א אבל מ"ש בזה הוא מ"ש ר"ע שיש לחזן לומר ישתבח על התיבה כדי שיאמר עליו קדיש כלומר והוא שאמר החזן גם כן ברוך שאמר ופסוקי דזמרה שאם לא כן היאך יאמר ברכה זו לבד מאחר שהיא סמוכה לב"ש וגם איך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרה שעליהם נתקנה עכ"ל ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א ופרקו נאה כו' כשעומד על פרקו ר"ל אפילו ביום בחרותו וילדותו נאה היא בלי שם רע כן פירש תוס' ורש"י:
ג סָעִיף א ושפל ברך פירש"י עניו:
ד סָעִיף א ומרוצה לעם נוח לבריות ומסכימין לתפלתו:
ה סָעִיף א ורגיל לקרות כו' שיהיה הפסוקים של תפלה סדורים בפיו:
ו סָעִיף א אלא מי שנתמלא זקנו וכתב בנ"י פרק הקורא את המגילה עומד בשם הגאונים דמי שאין לו רק זקן מעט כיון שהוא בן כ' שנים כמי שנתמלא זקנו דמי וכ"כ הרא"ש פר' הנ"ל ובתשובה כלל ד' כתב דבן י"ג שנים יכול להתפלל באקראי. וכתב ב"י דמוכח מדברי הרא"ש דאפילו אם הקהל רוצים למחול על כבודם להיות נער ש"ץ שלהם אפ"ה אסור ודלא כהרמב"ם והרשב"א ע"ש. וז"ל הכלבו בשם ר"ש אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפי' באקראי בעלמא עד שיביא ב' שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן דבלא"ה לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר מדוע באתי ואין איש עכ"ל: טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב כך גירסת ספר שלפני ובס"א האי שנאמר שלום כו' גורסין טוב לקרב בלא וא"ו ובתשובת אשר"י כלל ד' סי' כ"ב כתב שם שלום שלום לקרוב מזרע רחוקום ולא כתוב שם ג"כ האי שנאמר כו' ונראה דלגירסא שלפנינו ה"פ טוב לקרב להשי"ת אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קירוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו טוב לקרב מזרע רחוקים א"ש טפי מאי דמייתי עלה שנאמר שלום כו' דטוב לקרב לש"ץ אותו שהוא מזרע רחוקים מדהקדים קרא לרחוק תחלה וק"ל. וז"ל מורי ומ"מ בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ודומה לזה כתב רבינו לקמן סי' תקע"ט. דהראוי להתפלל בתעניות הוא מי שאין בו ולא בא' מקרוביו או כל הנלוים אליו שום בעל עבירות כ"כ שם בשם הרמב"ם ע"ש וכן פירש"י על ויעתר לו ולא לה והוא מגמרא ס"פ הבא על יבמתו עיין שם. מיהו נראה דיש לחלק בין בעל עבירות למי שהוא מפסול משפחה והוא ואבותיו צדיקים גמורים וע"ז נאמר טוב לקרב מזרע רחוקים וק"ל:
ז סָעִיף א סומא יכול לירד כו' ויכול לומר יוצר אור שגם הוא נהנה מן האור שאחרים מוליכין אותו וז"ל התוס' במגילה דף כ"ד ע"א ובמרדכי אפי' לר' יהודה דפ' החובל דס"ל סומא פטור מן המצות מ"מ מדרבנן חייב דאע"ג דאשה פטורה ממ"ע שהזמן גרמא ולא מיחייבת אפילו מדרבנן כ"א בנר חנוכה ומגילה ובד' כוסות שאף הם היו באותו נס מ"מ סומא חייבוהו חכמים שלא יהא לגמרי ככותי משא"כ באשה דמיחייבא בשלש מצוותיה עכ"פ אבל סומא אי לא חייבינן ליה מדרבנן הוי ככותי לגמרי. ואכי' אם בא להוציא אחרים גדולים יכול להוציא אע"ג דגבי קטן אמרינן כיון דהוי תרי דרבנן שהוא קטן וק"ש ותפלה נמי אינה אלא מדרבנן כדאיתא בפ' מי שמתו להכי אינו יכול להוציא גדולים אחרים שאינם אלא חד מדרבנן. אפ"ה סומא אעפ"י שיש בו ב' דרבנן כיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן ומוציא אחרים עכ"ל וע"ש עוד: ועיין בב"י בסוף סי' זה שכתב איך גובין שכר החזן קצת לפי הנפשות והרוב לפי הממון ועיין גם מזה בסימן נ"ה ובסוף הכלבו כתב תשובה אימתי ראוי להעביר ש"ץ או לא ע"ש שהאריך:
ח סָעִיף א ובלבד שלא יקרא בתורה ומהרי"ל כתב דעכשיו קורין סומא לס"ת כמו שאנו קורין לעם הארץ. מורי:
ט סָעִיף א צריך לסרב מעט וכתב הרא"ה ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל:
י סָעִיף א מפני שבגדי צבועים כו' שדרך האפיקורס להקפיד בכך אע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים לכבוד המקום הוא אומר דרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבינים כיון שהציבור מבקשין ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי להיות סרבן. עכ"ל ר' יהונתן:
יא סָעִיף א באותה תפלה. במיימוני איתא מה ששאלת אם פגע באדם מדת הדין שנפלו זרועותיו ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי להיות ואדרבה מצוה מן המובחר דממ"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים בשר ודם שנאמר לב נשבר ונדכה וגו' דאין נפסל במומין אלא כהנים עכ"ל תשובת מהרמ"י מורי וכן נ"ל וראייה מסומא שיכול לירד לפני התיבה:
א סָעִיף א ועומד ש"ץ ומתחיל כו' כבר כתבתי בפרישה דצריך לעמוד דוקא ונ"ל ליישב מנהגינו מה שאנו משנין בשבת לומר הקהל תחלה ישתבח בקול רם ומיושב ה"ט משום דתיקנו לומר אחר שכבר אמר החזן בפי ישרים תתהלל ובדברי צדיקים תתברך כו' שהקהל יאמרו כאחד ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר שמך מלכנו בכל דור ודור שכן חובת כל היצורים שוהו הנוסח של ובמקהלות כו' ושייך לומר לקהל ובמקהלות כי אינו מפורש מה הוא השבח אלא שמחויבים לשבח לכך תקנו לומר שיאמרו הקהל בקול רם ג"כ ישתבח כו' שהוא מהות השבח. והקהל אין טעם לאמרו מעומד אבל בחזן אחר שסיימו הקהל מתחיל בברוך אתה וכו' ואומר עליו קדיש בעמידה בלי הפסק וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.