א יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב (זכריה י״ד:ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: שמיה רבא יש מפרשים שם יה רבא שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב כי יד על כס יה שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב (תהלים ט:ז-ח) האויב תמו חרבות לנצח וכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם. ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בפ"ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש"ר הקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו וכביכול שיש דאגה לפניו ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית. ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשילהי סוטה אמאי קאי עלמא אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו ולפי פירוש זה יהיה כפשוטו שמיה רבא תרגום של שמו הגדול. ועונין הצבור בכוונה שלימה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא כדאיתא בפרק כל כתבי העונה איש"ר בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה פירוש בכל כחו בכל כוונתו וגם בכאן מפרשים שמיה רבא על השם שיחזור שלם אבל בכל הספרים גרסינן כל העונה איש"ר הגדול מבורך וזה ראיה לפירוש ר"י שאינו אלא תרגום של שמו הגדול וחוזר גם ש"צ ואומר יש"ר וכו': כתוב בסדור רב עמרם ז"ל ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא ואמרו אמן לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן ולא נהגו עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא בריך הוא וכתב עוד ויתקלס יש נוהגין שלא לאומרו ונותנין טעם לדבריהם שחייב אדם לומר שבעה דברים בשבחו של הקב"ה כנגד שבעה רקיעים וכיון שאמר יתברך ואלו הששה הרי שבעה והאומרים יתקלס נותנין טעם לדבריהם כיון שהפסיק באמן דיתברך צריך שיהא שבעה אחר האמן ונהגו עתה לומר ויתהלל במקום ויתקלס ואני תמה על מנהג ספרד שאומרים למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות וכו' בל' הקדש למה מפסיקין באמצע לומר בל' הקדש גם רב עמרם כתבו בל' תרגום ותקנו לומר ונחמתא משום מאי דכתיבנא שהקב"ה מתאונן על גלותנו ע"כ אנו מתפללין שיתנחם בקרוב וימהר לגאלנו ועל כן נהגו לומר זכור רחמיך וחסדיך כשמתחיל שליח ציבור קדיש על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה ואומר גם פסוק ועתה יגדל נא וגו' שהוא לשון יתגדל שאומר ש"צ: מנין הכריעות שבקדיש כתב רב נחשון שהן ד' של חובה ואחת של רשות יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב יש"ר וכורע. יתברך שמיה דקודשא בריך הוא וכורע. ויתעלה ויתפאר וכורע והם של חובה. עושה שלום במרומיו וכורע והיא של רשות והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שהם בפסוק כי ממזרח שמש עד מבואו. עושה שלום במרומיו על שם המלאכים שהם אש ומים שהם שני הפכים ואין אחד מכבה חבירו:
א סָעִיף א יתגדל ויתקדש הוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי וכו' ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה וכו' כ"כ התוס' ברפ"ק דברכות (ג.) על הא דבשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב"ה מנענע בראשו וכו':
ב סָעִיף א ועונין הציבור בכוונה שלימה וכו' וגם בכאן מפרשים שמיה רבא על השם שלם וכו' בריש ברכות (שם) אהא דהקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי לבנים וכו' כתבו התו' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה הגדול מבורך מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי יש"ר שזה תפלה שאנו מתפללים שימלא שמו כדכתיב כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק ופירושו כך יהא שם יה רבא מבורך כלומר שאנו מתפללים שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוה תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמו הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו ר"ל שיהא גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך וכתבו עוד וגם מה שאומרים העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבת גדול היא ע"כ נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים (כדאי' בשבת יב.) ויהיו מתקנאים בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (מט.) אין העולם מתקיים אלא אסידרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כלום לשון הקדש לכך תקנוה בל' תרגום שהיו הכל מבינים עכ"ל:
ג סָעִיף א אהא דאמרי' שצריך לענות אמן יש"ר בכל כחו כתב ה"ר יונה בפ' מי שמתו כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם וכן פירש"י בפ' כל כתבי (שבת קיט:) בכל כחו בכל כוונתו והתוספות כתבו שם ר"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יש"ר מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות עכ"ל נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי וז"ל בפרשת תרומה תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתי דאנן משלשין אבל קדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דברזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא ואנן בעינן למימר לי' בלישנא דסטרא אחרא ולאתבא בחילא תקיף אמן יש"ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא קב"ה אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא איהו בעשרה ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקב"ה ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא חדישא למזכי בה לעלמא דאתי ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח עוד שם בפרשה הנזכר שכתב וז"ל ובגין דחמינא ליה יומא חד דדלג מאגרא חדא למשמע קדיש בהדי ציבורא סליק ברעותי למיסב ליה ברתי נפקא ציבורא מבי כנישתא ויהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא: כתב הרמב"ם בסדר התפלות נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש וכו' בעגלא ובזמן קריב ואמרו איש"ר מברך וכו' בעת שיאמר ש"צ יתגדל ויתקדש שמיה רבא כל העם עונין איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא וכשהוא אומר יתברך כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בריך הוא כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בסוף ואמרו אמן כל העם עונין אמן עכ"ל: כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שעונין אמן יש"ר מברך וכו' עד ואמרו אמן ואני קבלתי מרבותינו שאין לענות אלא איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלבד וכ"נ מדברי רבינו סעדיה וכ"כ בשם הרא"ש והטעם כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאמר ש"צ יתגדל ויתקדש ולפ"ז צ"ל ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ועוד כי כן הוא לשון הפסוק ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא וגם הכלבו כתב ג"כ שיהיו כ"ח אותיות ושעל זה אמרו כל העונה איש"ר בכל כחו ולפיכך צריך ליזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ"ט אלא ועלמי עלמיא עכ"ל ורבינו הגדול מהרי"א כתב שיאמר לעלם לעלמי עלמיא בלא וי"ו כדי שלא יהיו אלא כ"ח ולי נראה שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בשביל שום דרשה וכיון שקבלנו מקדמונינו לומר ולעלמי עלמיא כל המשנה ידו על התחתונה ושמעתי שיש מקיימים גירסת ולעלמי עלמיא עם מה שאמרו שצריך שלא יהיו יותר מכ"ח אותיות ואומרים כי תיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל להוי שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא: ולענין מ"ש שאין לענות אלא עד עלמיא כ"נ ג"כ בספר הפרדס לרש"י ז"ל ומדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב וז"ל מצאתי כתוב שעניית הקדיש י"א שאין אנו מחוייבים לענות אלא עד עלמיא ולזה אמרו שיש בעניית הקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות כמו שיש בפסוק ראשון של תורה ובפסוק שלפני י' הדברות ולזה רמזו באמרם העונה אמן יש"ר בכל כחו לכוין בכ"ח אותיות ומנין אותיותיו כ"ח ולכן צריך לאמרו בכח וי"א שצריך לענות בקדיש כ"ח תיבות לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו וכ"ח תיבות יש מאיש"ר מברך עד דאמירן בעלמא ומצאתי כתוב בסידור שכולל דברי הגאונים שמי שעונה קדיש אם לא יאמר אלא עד עלמיא די אבל אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש ולא יאמר אחריו אמן שמה שהחזן אומר ואמרו אמן הוא אזהרה לכל יחיד שאם הגיע עד האמורות בעולם שיאמר אחריו אמן אבל כשיאמר ואמרו אמן א"א אלא החזן יאמר כן ונראה שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחוייב לענות כשיפסוק בק"ש וברכותיה לענות קדיש לא יענה אלא עד לעלמי עלמיא שאולי הא' הוי הפסק ואם לאו יש לו לענות עד האמורות בעולם ויאמר אחריו אמן עכ"ל וק"ל לדברי האומרים שאין לענות אלא עד עלמיא מדאיתא במדרש א"ר אלעזר ב"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין איש"ר ליתברך ומאחר שאסור לספר בין יש"ר ליתברך משמע שצריך לומר יתברך דדוחק לומר שהמדרש מיירי בש"צ עצמו ואפשר שאע"פ שאין היחיד עונה אלא עד עלמיא מ"מ צריך לכוין ולשמוע מפי ש"צ כל הקדיש עד סוף ובעוד שהש"ץ מאריך איש"ר אע"פ שכבר ענה אותו היחיד אסור לספר והיינו דקאמר בין איש"ר ליתברך ומ"מ נראה שצריך ליזהר גם היחיד שלא להפסיק בין עלמיא ליתברך שהרי המדרש סתמא קאמר אח"כ מצאתי לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל שאלת מה שכתבו קצת פוסקים בענין קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא ולא עוד אם האמת אתם וראוי לעשות כך או לא מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך איזה כת מאלו צודקת תשובה אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח"ו אלא מדבק עלמיא ליתברך והאריך בטעם הדבר:
ד סָעִיף א ואני תמה על מנהג ספרד שאומרים למעלה מכל הברכות וכו' בל' הקדש למה מפסיקים באמצע לומר בל' הקדש וא"ת גם לדברי ר"ע קשה למה מפסיק באמצע לומר בלשון הקדש יתברך וישתבח ויתפאר וכו' כבר תירץ ה"ר דוד אבודרהם כי השבח לא היו יכולים לשנותו ללשון תרגום וא"ת היאך אמר שמפסיקים באמצע לומר בלשון הקדש שהרי למעלה מכל הברכות וכו' בסוף הקדיש הוא נ"ל שמפני שאחר הקדיש אומרים תתקבל או על ישראל או יהא שלמא רבא וכולם בלשון תרגום שייך שפיר לומר שמפסיק בלשון הקדש בין תרגום שבקדיש ובין תרגום שאחריו. ז"ל שבה"ל יש בקדיש י' לשונות של שבחות אלו הם יתגדל ויתקדש יתברך ויתפאר ויתרומם ויתנשא וישתבח ויתעלה ויתהלל ויתהדר וי"א שהן כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם וזהו שאומרים בעלמא דברא כרעותיה ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר שבחות מצינו באגדה שי' דברות כלולים בי' מאמרות ובקדיש י' שבחות כנגד י' מאמרות וכשם שהיה הפסק בין ב' דברות ראשונות לח' אחרונות שב' הראשונות מפי הגבורה והח' מפי משה לכן הפסיק בין ב' שבחות ראשונות לח' אחרונות: וכתובעוד שם מצאתי בשם רבינו האי גאון שהגון לומר ויתקלס לפי שהקדיש נאמר על העתיד שיצא ה' ונלחם וכו' ויתקלס הוא לשון זיון וכובע נחשת תרגומו קולסא דנחשא ובשם רבינו יהודא גאון שא"א ויתקלס לפי שאנו מוצאים אותו בלשון גנאי וכן מנהג פשוט אצלינו שא"א אותו עכ"ל:
ה סָעִיף א מנין הכריעות שבקדיש כתב רב נחשון שהם ד' של חובה וכו' לשון רבינו אינו מבורר יפה וז"ל הכלבו וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל ובספר הפרדס כתוב ד' כרועות כורעין בקדיש ואלו הם יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כל זה בכריעה אחת בעגלא ובזמן קריב כורע ועונים יהא שמיה וכשמתחיל לומר התחלת ז' שבחות יתברך וישתבח וכו' שמיה דקב"ה בכולן הוא כורע וכשיגיע לתושבחתא ונחמתא כורע כל אלו כריעות של השתחויה הן וכריעה של עושה שלום במרומיו היא של רשות עכ"ל. והעולם נהגו כמו שכתבתי בשם הכלבו: נהגו שאותו שאומר קדיש פוסע לאחריו ג' פסיעות לאחר שסיים הקדיש וכתב בתרומת הדשן סימן י"ג שפוסע מקודם ג' פסיעות ואח"כ מתחיל בעושה שלום ומביא ראיה לדבר :
א סָעִיף א יתגדל ויתקדש הוסד ע"פ המקרא וכו' כלומר זהו לכל הדיעות שתפלה זו תקנוה על הגאולה דלעתיד שיתגדל ויתקדש שמו ויהיה ה' אחד ושמו אחד אבל בשמיה רבא פליגי בפירושה י"מ שם י"ה רבא וכו' ומה שהביאם לפרש כך הוא מדקשיא להו מפני מה תקנו הקדיש בלשון תרגום והוצרכו לתרץ מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו וכו' כדמסיק וא"כ צריך ליישב מה טעם שיתקנאו בנו בשבח זה יותר מעל שאר שבחים שמשבחים בלשון הקודש וצריך לומר דהכוונה בשמיה רבא הוא שאנו מתפללין ע"ש י"ה שאינו שלם שיתגדל ויחזור להיות שלם וכו' עד והכסא שלם דהשתא שבח נאה כזה גורם שיתקנאו בנו המלאכים וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית כו' עד ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית והתוס' והרא"ש פירשו שהוא מגונה בעיני המלאכים עיין במ"ש הב"י לקמן בסוף סימן ק"א ולפ"ז צ"ל שמיה במפיק ה"א כי היכי דלישתמע שם יה רבא אבל ר"י פי' הטעם שתקנו בלשון ארמית לא מפני שלא יתקנאו בנו אלא שזה היה לשונם דהשתא שמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול ושני הפירושים כתובים בתוס' רפ"ק דברכות (דף ג') וכתבו עוד למאן דמפרש שם יה רבא צ"ל דשתי תפלות הן חדא שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומברך לעלם הוי תפלה אחרת ומבורך לעולם הבא והקשו התוס' על זה מדקאמר תלמודא התם יהא שמו הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו ר"ל שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך ע"ש ולפ"ז אין לומר שמיה במפיק ה"א וכ"כ האגודה בפ"ק דברכות עוד יש חילוק בין הפירושים דלפירוש הראשון אין להפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך לית לן בה וכ"כ בהגהת אשיר"י פ' מי שמתו (דף ע"ד ע"ג בשם הא"ז) אבל לפי' ר"י אין להפסיק בין רבא למברך ומדברי התוס' ורבינו נראה שהם תופסים עיקר פירוש ר"י וע"כ אין להפסיק כלל אלא יאמר יהא שמיה רבא מברך בנשימה אחת גם יאמר שמיה במפיק ה"א דיוצא ידי חובת שני הפירושים. נ"ל: ומה שהביאו לרבינו לומר לפירוש הראשון וגם שעל ידי זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וכו' ולא הספיק לו במה שפירשו הם מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו וכו' וכמ"ש התוספות נראה דהוקשה לרבינו מה אנו חוששים במה שיתקנאו בנו אם נאמר שבח נאה כזה לפניו יתב' בלשון הקודש כיון שלא יגיע לנו שום רעה מקנאתם ולכן כדי ליישב זה אמר דאנו חוששין עוד דכיון דעל ידי שבח זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וכו' יקטרגו עלינו ולחששא זו לחודא לא היינו חוששין דמלאכי חסד ורחמים שעומדים לפניו ית' תמיד לחלות בעדינו ולהליץ מליצות טובות ועכשיו יקטרגו עלינו ואע"פ תהא כוונתם טובה לפניו ית' אין הגון להם לקטרג בשביל כך אבל מפני הקנאה שאומרים לפניו שבח נאה כזה אנו חוששין דהקנאה יהא גורם שכאשר יראו דאגה לפניו יתעלה יהיה להם התנצלות על מה שבאו לקטרג עלינו אבל אין סברא לומר דמפני הקנאה בלבד יקטרגו עלינו כיון דאין זה מדתם לקטרג אלא אדרבה מדתם הוא להליץ טובות אבל עתה שבאין להסיר הדאגה ולהגיע שמחה וחדוה לפניו יתעלה דבר זה נכנס תחת מדתם:
ב סָעִיף א אוי לבנים וכו' כתב מהר"ש לוריא ר"ל וכו' וכן יש לו לאב כביכול על שככה מקלסין אותו וריחקם וכו' עכ"ל:
ג סָעִיף א מנין הכריעות שבקדיש כו' כך צריך להגיה בספרי רבינו יתגדל ויתקדש וכורע בעגלא ובזמן קריב יהא שמיה רבא וכורע יתברך עד שמיה דקודשא בריך הוא וכורע תתקבל עד קדם אבוהון דבשמיא וכורע והם של חובה וכו'. ובס"א מספרי רבינו כתיב יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב וכורע. יתברך וכורע. שמיה דקודשא בריך הוא וכורע. והם של חובה וכו' וגירסא זו מכוונת עם מ"ש הכלבו ואבודרהם וכתב ב"י שכך נהגו העולם וכך הוא העיקר וכן הוא בש"ע:
ד סָעִיף א ומ"ש והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים זהו א'. ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי זהו ב'. ומנחה טהורה כי גדול שמי זהו ג'. אמר ה' זהו ד'. צבאות זהו ה'. ולפי שהוכפל בו שמו. של הקב"ה והקדיש הוסד ג"כ על שמו של הקב"ה לכן תקנו כנגד פסוק זה: גרסינן בפ' כל כתבי (שבת דף קי"ט) אר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן "אל "מלך "נאמן. וכתבו התוס' צריך להרהר בו בשעה שאומרים אמן. וז"ל רש"י לשם בכל כחו בכל כוונתו וכתבו התוספות ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יש"ר מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות עכ"ל:
א סָעִיף א ובחידושי אגודה דלפי פירוש זו י"ל שמיה בלא מפיק ה"א דלא לשתמע שם י"ה ובהגהת אשר"י בשם א"ז ולא יפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך לית לן בה עכ"ל ולי נראה דלפירוש ר"י אין להפסיק בין רבא למברך דעיקר השבח הוא מברך לאפוקי לפירוש הראשון עיקר השבח הוא רבא:
ב וכתב הרקנ"ט הא דאמרינן כל העונה אמו יש"ר בכל כחו על השם קאי ר"ל שמכוין כל כח השם אף דמי ימלל גבורות ה' וגו' מ"מ יכוין בכל מה שיוכל:
ג כתוב בא"ז בענין הקדיש י"ל דקודשא ולנוח שם באתנחתא ואח"כ יאמר בריך הוא לעילא מכל ברכתא כו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחילין לעילא טעות הוא בידם עכ"ל:
ד סָעִיף א מצאתי כתוב בהגהת אלפסי החדשים במרדכי דברכות דף נ"ב ע"ב וז"ל מאן דעייל בבי כנישתא ואשכח ש"ץ ביהא שמיה רבא מברך דלא שמע קדיש דמעיקרא כלל עני בהדי ציבורא אע"ג דיהא שמיה כו' על מאי דאמר ש"צ אמרינן ליה מ"מ מילתא דשבח באפי נפשיה היא ואכתי לא סליק להו לציבורא נמי מילתא דקדיש הילכך לא דמי לעניית אמן יתומה וכן קבלתי מרבותי תוספת חידושים עכ"ל:
ה וע"ל סימן נ"ט מי שמתפלל ביחיד מה יאמר במקום קדיש וברכו ואמן ובמהרי"ל שהוא לא היה עומד בשעת קדיש וברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שיסיים ובאמירת אמן יש"ר המנהג לעמוד ובן מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפלת השחר בירושלמי קום כי ה' דבר אליך מכאן א"ר אליעזר כד עני אמן יהא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי עכ"ל:
א סָעִיף א וכתיב אחריו וה' לעולם ישב כצ"ל:
ב סָעִיף א מפני המלאכים שלא יתקנאו כו' וגם שע"י זה הקב"ה כו' פי' שכשישמעו שבח גדול ונאה כזה יתקנאו בנו מצד עצם השבת ועוד שמלבד יקר עצם השבח מתוך שאנו מזכירין להשי"ת ע"י שבח זה דאגה וצער שיש לבנים על שגלו כו' וכן מה לו לאב כביכול על שככה מקלסין אותו בניו ורחקם כו' יקטרגו המלאכים לומר בזוים ושפלים כאלו יזכירו דאגה וצער קמי קב"ה כביכול. וכן משמע מלשון רמ"י בש"ע שלו:
ג סָעִיף א שאינן מכירין ארמית פ"ק דשבת אריב"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמית וכתבו התוספות חוץ מגבריאל כדאיתא בר"פ אלו נאמרין שלימד ליוסף ע' לשונות כו' ותימא הוא שאפילו מחשבה שבלב אדם יודעים י"ל ארמית אינן יודעין עכ"ל. והרא"ש מסיק דמכירין אותו אלא שאין נזקקין לו לפי שהוא מגונה בעיניהן וע"ל סי' ק"א כתבתי לשונו:
ד סָעִיף א ור"י פי' הטעם כו' כתב בחידושי אגדה דלפ"ז י"ל שמיה בלא מפיק ה"א דלא לישתמעי שם י"ה ד"מ. וטעמיה דר"י מבואר בפ"ק דברכות שכתב ז"ל זה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי:
ה סָעִיף א והיו שם ע"ה כו' פי' דכיון דעל יהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא באו כל ע"ה לאגדה אבל לא באו לבהכ"נ לשמוע יהא שמיה רבא דאומרים על התפלה שלא היה הע"ה חייב אלא ביהא שמיה רבא דאגדתא ובסידורי דקידושא ואותו הנוסח היה ג"כ תרגום כמו שהוא נוסח שלנו בקדושה שיש בובא לציון גואל כו':
ו סָעִיף א ולפי פי' זה יהיה כפשוטו יהא שמיה רבא כו' הא דכתב רבינו ולפי זה הלא גם לפי' הראשון שאומרין הקדיש בלשון התרגום משום מלאכים יכול להיות ששמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול. ונ"ל דלפי פי' ראשון אינו מוכרח לומר שהוא תרגום שאף אם הוא לשון הקדש לא יקטרגו עלינו מלאכים הואיל ואין מבינים שאר הקדיש אבל לפי פי' שני שאומרים תרגום כדי שיבינו ע"ה מוכרח אתה לומר שגם זה תרגום כדי שיבינו אבל יתגדל ויתקדש כיון שמיוסד ע"פ מקרא הניחוהו בלשון הקודש:
ז סָעִיף א בכוונה שלימה אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בשעה שאומרין אמן תוספות כרק כל כתבי וע"ל סימן קכ"ד בלשון רבינו ומ"ש שם:
ח סָעִיף א בכל כחו כתב הר"ר יונה מפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעורר אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל א"צ לתת כחות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם והתוספות כתבו בשם ר"י דיש בפסיקתא שיענו יהא ש"ר בקול רם ממש ואז מבטלין גזרות רעות וכ"כ ב"י בשם הזוהר. כ' ב"י במסקנא שיאמר לעלם לעלמי עלמיא יתברך וכ"כ בש"ע ועיין בדרישה מ"ש:
ט סָעִיף א וגם בכאן מפרשים פי' אעפ"י שצ"ל לפי' זה שמברך לעלם ולעלמי עלמיא הוא ענין בפני עצמו כלומר מברך לעה"ב וכ"כ התוס' בפרק הנ"ל:
י סָעִיף א אבל בכל הספרים גרסינן וכו' וזה ראייה לפי' ר"י נלע"ד דוהו לשון הספרים שהם פירשו כן לשון יהא שמיה רבא שמו הגדול אבל לא ס"ל לומר כן בפי' יהא שם הגדול מבורך דא"כ הוה שלא כדעת ר"י שכתב דתקנו לומר בתרגום כדי שיבינו הכל וק"ל. וזה ראייה לפי' ר"י. כתב מהרי"ל עוד נ"ל ראיה לדבריו דבפרק לולב הגזול אמרינן לא לימא יהא שמיה רבא. אלא יהא שמיה רבא מבורך בהדדי ואי יהא שמיה רבא פי' שיהיה השם גדול ושלם למה לא יאמר יהא שמיה רבא לבד עכ"ל:
יא סָעִיף א ונהגו עתה לומר ויתהלל במקום וכו' לפי שאנו מוצאין אותו ל' גנאי דעל כובע נחושת מתרגמינן קולסא דנחשא. ונ"ל טעם למנהגינו שא"א יתברך וג"כ אומרים ויתהלל א"כ יהיה ח' שבחים מפני שכתב בשבולי לקט יש בקדיש יו"ד לשונות של שבח. ואלו הן. יתגדל. ויתקדש. יתברך. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. וישתבח ויתעלה. ויתהלל. ויתהדר. וי"א שהן נגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וזהו בעלמא דברא כרעותיה ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר שבתות מצינו באגדות שעשרה דברות כלולות בעשרה מאמרות וכנגדן אלו עשרה שבתות וכשם שהיה הפסק בין ב' דברות הראשונות לח' אחרונות שב' הראשונות מפי הגבורה וח' אחרים מפי משה לכן מפסיקין ג"כ בין ב' שבחות דביתגדל לח' שבחות דביתברך:
יב סָעִיף א למה מפסיקין באמצע. וא"ת גם לפי' ר"ע קשה למה מפסיק באמצע לומר בלשון הקודש יתברך וישתבח ויתפאר וכו' כבר תירץ אבודרהם כי השבח לא היו יכולין לשנותו ללשון תרגום. וא"ת היאך אמר שמפסיקין באמצע לאמר בלשון הקודש שהרי למעלה מכל הברכות וכו' בסוף הקדיש הוא י"ל שמפני שאחר הקדיש אומרים תתקבל או על ישראל או יהא שלמא רבא כו' בלשון תרגום שייך שפיר למעלה שמפסיק בלשון הקודש בין תרגום שבקדיש ובין תרגום שאחריו:
יג סָעִיף א יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב וכורע. ויתברך עד שמיה דקב"ה וכורע. תתקבל עד קדם אבוהון דבשמיא וכורע. והם כו' כצ"ל וכן הגי' בספר שלפני ועיקר ודו"ק. וכתב ב"י ז"ל לשון רבינו אינו מדוקדק וז"ל הכלבו וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן עכ"ל ב"י הא דכתב שאינו מדוקדק נראה משום דלשון רבינו משמע דאחר שאמר יתגדל ויתקדש יכרע את עצמו וז"א דאדרבה בשעה שאומר יתגדל ויתקדש יהיה כרוע ועומד ואחר שיכלה להוציא מפיו אלו ב' תיבות יזקיף את עצמו ויאמר שמיה רבא כדין כריעה דתפלה שזוקף בשם וכן באינך כריעות. דנראה דכל הכריעות הם לפני הזכרת השם. ומדקדק הוא כמ"ש בספרים בלשון רבינו יתגדל ויתקדש וכורע ור"ל כשיאמר בעגלא ובזמן קריב ואמרו יהיה כרוע ויזקוף לאמן יהא שמיה רבא דהיינו לפני השם וכן באמרו יתברך יהיה כרוע ועומד שם שיגיע לשמיה דקב"ה ואז יזקוף וכן באמרו תתקבל יהיה כרוע ועומד עד הגיעו לקדם אבוהון דבשמיא שהוא שם שאז יזקוף נפשו להשם. ובאמרו עושה שלום דאינו כורע בשביל השם אלא כעבד הנפטר מפני רבו ויוצא מלפניו לאחוריו בכריעה לכן הוא רשות ולפי מ"ש בשם רוקח אפשר לומר דגם בעושה שלום כורע לפני אמירת אמן שבאמרו אמן שהוא נחשב לשם וז"ש הרוקח וכן באמן והוא רשות כיון שאינו מזכיר בפירוש אלא שהוא דוחק דא"כ למה כורע וזוקף להאי אמן דעושה שלום טפי מאמן קדמאי דקדיש וק"ל:
יד סָעִיף א כנגד ה' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש כו' במלאכי כתיב ואלו הם שמי בגוים. מוקטר ומוגש לשמי. כי גדול שמי בגוים. אמר ה' צבאות. וכיון שהקדיש נתקן על שמו של הקב"ה שיתגדל ויתרומם מבין הגוים תקנו נגד זה הפסוק. מורי:
טו סָעִיף א שהם אש ומים. מיכאל שר של אש. וגבריאל שר של מים. רא"ף. ובירושלמי מלאך אחד חציו של אש. וחציו של שלג. מורי:
א סָעִיף א ועונין הציבור בכוונה שלימה אמן יהא שמיה כו' איתא במדרש א"ר אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונין אמרתי לו מה אלו טעונין א"ל אף ותימה לעשות נקמה באף וחימה במי שסיפר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך מצאתי להר"י גיקאטיליא ז"ל שכתב אוי להם לפתאים אשר עברו ונענשו ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ ואין להפריד ח"ו אלא מדבק עלמיא ליתברך והאריך בטעם הדבר לאפוקי ממ"ש הר"ר אבודרהם אני קבלתי מרבותי שאין לענות אמן יהא שמיה רבא כו' בלבד וכן נראה מדברי רבינו סעדיה וכ"כ הרא"ש והטעם כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות ומלת אמן אינו מן המנין כי הוא עונה על מה שאמר ש"ץ יתגדל ויתקדש. ולפי זה צ"ל ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ע"ז אמרו כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו כו' ולפיכך צריך ליזהר שלא יאמר ולעלמי עלמיא כי יהיה כ"ט עכ"ל ב"י. ונ"ל ליישב כשאומרים ולעלמי עלמיא הוא ל"ד אותיות כמנין כחו [שהרי אמרו בגמרא כל העונה אמן בכל כחו לא בכל כח וק"ל]. ואפשר שמזה הטעם אומרים יתברך ומסקנת ב"י משמע שלא יפסיק בין עלמיא ליתברך וכ"פ בש"ע וכ"כ רמ"י בש"ע שלו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.