א מצוה בתוקעין יותר מבמברכין כיצד שני עיירות באחת תוקעין ואין מברכין שאינן יודעין הברכות ובאחת מברכין ואין להם שופר לתקוע הולך למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין אפילו התקיעה ספק והברכה ודאי:
א סָעִיף א מצוה בתוקעין יותר מבמברכין כיצד שתי עיירות וכו' ברייתא בסוף ר"ה (לד:):
ב סָעִיף א ומ"ש אפי' התקיעה ספק והברכה ודאי גז"ש ופי' אע"פ שבאחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להם ט' ברכות ואין שם תוקע ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע הולך לשנייה והטעם מפני שהתקיעה מן התורה והברכות מדברי סופרים: גרסינן בירושלמי במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין אית תנויי תני הולך לו אצל התוקע אית תנויי תני הולך לו אצל המברך מ"ד הולך לו אצל התוקע כשאינו ביום כדי לתקוע מ"ד הולך לו אצל המברך כשיש ביום כדי לתקוע.
א סָעִיף א אפילו התקיעה ספק כו' פי' ב"י אע"פ שבאת' יש שם ודאי מי שבירך לו ובשנייה ספק אם יש שם תוקע ספק אין שם תוקע כו' ורש"י פי' בגמרא ז"ל ודאי שאם ילך אצל המברכים ימצא שם עשרה ויתפלל שליח צבור להוציא רבים י"ח ואם ילך אצל התוקעים שמא כבר עמדו והלכו לבתיהם נמצא שהיה ספק עכ"ל משמע דוקא ספק כזה שיש כאן ודאי צד דאורייתא שהרי ודאי היו שם תוקעין אבל אי ספק לו לגמרי אם יש שם תוקעין או לא נמצא דמעולם לא היה כאן דין דאורייתא ודאי ס"ל דהולכין אל מקום הברכות ומשמע ל' רבינו דהאי אפילו התקיעה ספק קאי אמ"ש לעיל באחת תוקעין כו' ואפשר דדעת ב"י דמה שפי' שם רש"י שהספק אם גמרו תקיעותן אי לא היינו משום דל' הגמרא שם וז"ל ד' ל"ד ע"ב מצלי בתוקעין כו' כיצד ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין כו' ופריך פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק וא"כ לרש"י באחת תוקעין ואיך אמר הוא ספק לכן פי' שהאמת הוא שתוקעין אך שהספק הוא אם לא הלכו כבר עם השופר אבל ל"ד הוא וה"ה ספק כזה דנסתפק אם יש שם מי שיודע לתקוע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.