א קראה למפרע לא יצא כתב הרמב"ם ז"ל בד"א בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחבירתה אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה אע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע לכתחילה סדרוה לאומרה כן ואף ע"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים קרא פרשה וטעה בה אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג באמצע פסוק אחד חוזר לראש אותו פסוק וגומר הפרשה ואם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרשה טעה בין פרשה לפרשה שהוא יודע שהוא בסוף הפרשה ואינו יודע אם בסוף הראשונה או בסוף השנייה יחזור לסוף פרשה ראשונה ויתחיל והיה אם שמוע טעה בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה או בשנייה חוזר לוכתבתם שבראשונה וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם אבל התחיל למען ירבו בידוע שסיים פ' שנייה וא"צ לחזור שכן הוא הרגל לשונו לומר למען ירבו אחר פרשה שנייה:
א סָעִיף א קראה למפרע לא יצא משנה בפ' היה קורא (ברכות טו.):
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם בד"א בסדר הפסוקים וכו' בפ"ב מהלכות ק"ש ומ"ש רבינו אף ע"ג דתנן למה קדמה וכו' ואע"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב וכו' כ"כ ה"ר יונה והרא"ש בפ' היה קורא:
ג סָעִיף א קרא פרשה וטעה בה וכו' בפרק היה קורא (ברכות טז.) תני תנא קמיה דר"י קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה יחזור לראש הפרק וכתב הרא"ש היינו דוקא שאינו יודע להיכן טעה אבל אם ידע שאמר זה הפרק ונזכר שדילג פסוק אחד ותיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא וכך הם דברי ה"ר יונה ז"ל וכ"כ התוס' וכ"נ מדברי רש"י ז"ל:
ד סָעִיף א טעה בין פרק לפרק וכו' (שם) בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון ופרש"י לפרק ראשון להפסק ראשון והיה אם שמוע אבל הרמב"ם כתב נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת ונראה שטעמו משום דצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת כמו שנתבאר בסי' ס"א א"כ זהו הפסק ראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק"ש א"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך א"צ להתחיל מתחלת שמע זה נ"ל ברור לדעת הרמב"ם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רבינו הגדול מהרי"א ז"ל:
ה סָעִיף א טעה בוכתבת' ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה וכו' וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם וכו' (שם) בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א"ל ר"י לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו אבל אם פתח בלמען ירבו סירכיה נקט ואתא ומדברי כל הפוסקים נראה שמפרשים כמו שכתב רבינו אבל רש"י פי' סירכיה נקיט אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא"צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו וכתב עליו הרשב"א נ"ל מלשונו שהוא מפרש שאם מצא עצמו בלמען ירבו ולמטה והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בעצמו כגון שמוצא עצמו בועשו להם ציצית ואינו יודע אם קרא תחלת הפר' אם לאו חזקה אמרה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו ימיכם לפי שכל אותה פ' שגורה בפיו עד אמת ויציב וחזקה סירכיה נקט בה ולא השמיט ממנה כלום ומכלל דברים אלו שאם מצא עצמו באמצע שאר פרשיות והוא מסתפק אם אמר מה שלמעלה ממנו אם לאו צריך הוא לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כ"כ ושמא השמיט בהם וכעין ראיה לדבריו מדנקט למען ירבו ימיכם דאל"כ ה"ל למימר מצא עצמו באמצע פרשה חזקה סירכיה נקט ואתא ומ"ש למען ירבו דנקט ומיהו לא מסתברא דה"ה ודאי לכל שאר פרשיות אם מצא עצמו בהם שהוא חזקה שאמר כל שלמעלה ממנו משום דסירכיה נקט ולמען ירבו דנקט משום טעה בין כתיבה לכתיבה נקט ליה כלומר אם ידע שאמר כתיבה ומסופק אם ראשונה אם שנייה אם אחריה אמר למען ירבו חזקה מכתיבה שנייה סליק וסירכיה נקט ותדע לך דמ"ש פרשת ציצית שתהא שגורה יותר משאר הפרשיות אדרבה שאר הפרשיות שגורות יותר שנוהגים בכל מקום בין ביום בין בלילה ועוד דגרסינן בירושלמי גבי האי עובדא דר"א נחית וסליק אמר לון כן א"ר יוחנן קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון רבי אילא בשם ר' אחא רבה נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון עכ"ל:
א סָעִיף א קראה למפרע לא יצא משנה פרק היה קורא פי' שקרא פסוק שלישי קודם שקרא ראשון ושני ושני קודם הראשון ואח"כ חזר וקרא הראשון:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם בד"א בסדר הפסוקים פי' התם הוא דצריך לקרות הפסוקים שבכל פרשה כסדר שהם כתובים בתורה אבל ג' פרשיות של ק"ש שאינן כתובים סמוכים בתורה כמו שאנו קורין אותם אע"ג דרבנן תקנו לקרות שמע ואח"כ והיה אם שמוע ואח"כ ויאמר מ"מ אם שינה יצא בדיעבד וזהו שכתב רבינו אע"ג דתנן למה קדמה שמע וכו' וכ"כ ה"ר יונה והרא"ש:
ג סָעִיף א קרא פרשה וטעה בה וכו' כ"כ התוס' והר"ר יונה והרא"ש והגהת מיימונית פ"ב מה' ק"ש והכי איתא בתוספתא ומ"ש חוזר לראש אותו פסוק וגומר הפר' כלומר ולא סגי דקורא מה שדלג דאם כן הוי קורא הפסוקים למפרע:
ד סָעִיף א ומ"ש ואם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרשה לכאורה נראה שר"ל אם עומד בפרשה ראשונה ויודע שטעה בה שדלג תיבה או פסוק ואינו יודע היכן טעה יחזור לתחילת ק"ש והכי איתא בגמרא בספרים שבידינו תני תנא קמיה דרבי יוחנן קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה יחזור לראש ויחזור לראש משמע לתחלת ק"ש אבל תימה הלא בע"כ יודע הוא שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפילו פסוק ראשון א"כ אפילו קרא פסוק ראשון ודאי דשלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל"כ ה"ל קוראה למפרע ומאי איריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ"מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור ולקרות מתחלת שמע ואילך אלא בע"כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוין ואח"כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה וחוזר לראש הפרק דקאמר רבינו היינו חוזר לואהבת את ה' אלהיך וגומר ויחזור לראש דקאמר בגמרא היינו נמי לראש הפרשה חוץ מפסוק ראשון דיודע הוא שבכוונה קרא אותו דאם אינו יודע אם קרא אותו בכוונה פשיטא דחוזר לתחלת ק"ש אפי' יודע היכן טעה:
ה סָעִיף א ומ"ש טעה בין פרק לפרק וכו' עד סוף הסימן שם טעה בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון ופירש"י להפסק ראשון ויתחיל והיה אם שמוע אבל הרמב"ם כתב נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזה פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת את ה' אלהיך וגומר נראה מבואר שסובר דכיון דמפסיקים בין שמע לואהבת הוי נמי הפסק זה בכלל הפסק דבין פרק לפרק ולכן צריך לחזור לואהבת מיהו ודאי אף להרמב"ם אם יודע שאמר פרשה ראשונה אלא דמסופק אם אמר גם השנייה או שמא לא אמרה כל עיקר יתחיל והיה אם שמוע אלא דהיכא דיודע שעומד במקום שמפסיקין ואינו יודע באיזה הפסק צריך לחזור לואהבת זו היא דעת הרמב"ם אבל שאר כל הפוסקים לא כתבו אלא כפירוש רש"י וכמ"ש רבינו ועיקר:
ו סָעִיף א ומ"ש וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם וכו' פי' היכא דמסופק אם עומד בוכתבתם ראשון או שני דחוזר לראשון דוקא שלא התחיל בלמען ירבו כשבא לו הספק וכו' וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ומ"ש רבינו אבל אם התחיל למען ירבו בידוע שסיים פרשה שנייה רצונו לומר בידוע שגמר פרשה שנייה דוהיה אם שמוע עד למען ירבו וליכא ספק שמא אמר למען ירבו לאחר וכתבתם הראשון אלא תלינן דסרכיה נקט ואתא ויש מדקדקים מדנקט רבינו האי לישנא שידוע שגמר הפרשה שנייה אלמא משמע דמ"ש רבינו וה"מ שלא התחיל למען ירבו קאי על טעה בין פ' לפר' דחוזר לפר' ראשון ה"מ שלא התחיל למען ירבו וכו' וליתא להאי פירושא דאם התחיל למען ירבו היאך הוא מסופק אם עומד בסוף פ' ראשון או בסוף פ' שני הלא הוא עומד בלמען ירבו ורש"י פי' עוד בדרך אחר ומביאו ב"י ומה שכתב הרשב"א על פרש"י באורך ע"ש:
א סָעִיף א קראה למפרע לא יצא דאמר קרא והיו בהוייתן יהו רא"ף והוא מגמרא פ"ב דמגילה ע"ש:
ב סָעִיף א אע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' דאי משום שקדמה בתורה היה לנו להקדים לפרשת ויאמר וז"ל הרא"ש פרק היה קורא דף ע"ב ע"א ואע"פ שמוקדם בתורה צריך טעם לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה:
ג סָעִיף א שהוא יודע שהוא בסוף הפרשה כו' פי' שקרא עד סוף הפרשה והפסיק ואינו יודע אם לא קרא אלא פרשה ראשונה ופסק. או שניה ופסק. וק"ל:
ד סָעִיף א טעה בוכתבתם כו' עד וה"מ שלא התחיל למען ירבו כו' ברכות דף י"ו בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א"ל ר"י ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל אם פתח בלמען ירבו סירכיה נקט ואתא פירשו רבינו כלומר בידוע שעד הנה אמר הכל וכן פירשו רוב המפרשים אף שרש"י לא פירש כן. וז"ל רא"ף בהגהותיו נ"ל שקאי על טעה בין פרק לפרק שצריך לחזור לסוף פרק ראשון ודו"ק. אבל בסמ"ג לא כ"כ עכ"ל. וז"ל מורי ול"נ כי בתלמוד שלנו לא משמע כן אלא כמו שפי' הרמב"ם והסמ"ג וכן דעת בעל הטורים ומ"ש בידוע שסיים פ' שנייה כלומר שגמר פ' והיה אם שמוע עד הנה ולא נאמר שאמר למען ירבו אחר וכתבתם שבפרשה הראשונה עכ"ל. מה שהתחיל בטעה בוכתבתם וסיים וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם ה"פ דטעה בוכתבתם ר"ל שכבר סיים פ' וכתבתם בודאי אלא שאינו יודע אם וכתבתם שבפרשה ראשונה סיים או השני וקאמר שאם יודע שאחר שסיים פסוק של וכתבתם התחיל ג"כ פסוק של למען ירבו כו' אלא טעותו וספיקו הוא שמא אחר שסיים וכתבתם שבפ' ראשונה התחיל למען ירבו וקאמר ר' יוחנן דלא חיישינן להכי וטעות זה של וכתבתם ושל בין פרק לפרק אינו ר"ל טעות ממש אלא ר"ל נסתפק היכן הוא עומד כמו טעה בדרך. וכתב הרשב"א דה"ה בטעה בשאר פרשיות אם מצא עצמו בהם חזקה שאמר כל מה שלפניו וכן בפרק א' עצמו ולא נקט למען ירבו אלא משום רבותא דה"א דכיון דלמען ירבו אחר וכתבתם הוא דכתיב בקל יש לטעות ושמא אחר וכתבתם הראשון אמרו קמ"ל דאפ"ה אמרינן סירכיה נקט ואתא וכל מה שעד הנה כבר אמר ועיין בב"י שהביא ל' הרשב"א שהכריח כפי' הטור:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.