א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב חוץ מפרקדן פי' ששוכב על גביו והרמב"ם ז"ל כתב בין שפניו למעלה או פניו טוחות בקרקע לא יקרא ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא מפני שנראה כמקבל עול מלכות דרך גאוה ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו או מפני אונס אחר מטה מעט על צדו וקורא כתב ר"ע מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה מיושב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד בפסוק ראשון ובעל הלכות גדולות כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכ"כ הראב"ד ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון הילכך אם אחר שקרא פסוק ראשון נרדם ולא יכול לקרות בכוונה יצא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ולא בכולה אלא בפרק ראשון בלבד אע"ג דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון הנך אסרינן להו בכל הפרק משום שנראה כקורא דרך עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותן קבע וכן הא דאמרינן האומנין עוסקין במלאכתן וקורין אפילו בראש שורות הבנין ובראש האילן ואין צריכין ליבטל דוקא מפרק ראשון ואילך אבל בפרק ראשון צריכים ליבטל ממלאכתן ולקרות מהאי טעמא שלא יהא כקורא דרך עראי אבל אין צריכין לירד לא הן ולא בעל הבית אלא יכולין לקרות למעלה רק שיתבטלו בפרק ראשון ממלאכתן ירושלמי הכתף אע"פ שמשאו על כתפו קורא את שמע אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב:
א סָעִיף א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב בפ"ק דברכות (י:) תנן ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין ופי' רש"י כדרכן או בקימה או בשכיבה או בישובה או מהלך ותנן תו (שם) א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה ומ"ש חוץ מפרקדן מימרא דרב יוסף ברפ"ב דברכות (יג:) ופירש"י שוכב על גבו ופניו למעלה והרמב"ם נראה שמפרש שבין פניו למעלה בין פניו למטה נקרא פרקדן:
ב סָעִיף א ומ"ש ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא וכו' ואם הוא שמן ובעל בשר וכו' (שם) פרקד' לא יקרא את שמע מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי ש"ד מיקרי אע"ג דמצלי נמי אסור והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני ר"י דבעל בשר הוה ופירש"י מיגנא. לישן: כי מצלי ש"ד. כשהוא מוטה על צדו מעט ש"ד אבל מיקרי ק"ש אפילו מצלי נמי אסור שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה ובפרק מי שמתו (ברכות כד:) אהא דתניא שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו לכאן וקורא כתב ה"ר יונה ואיכא למידק דהיכי אמרינן מחזיר פניו וקורא והיאך יכול לקרות ק"ש והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מיקרי אע"ג דמצלי אסור ומאי דאמרי' מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטייה בשכיבה לא אמרו והיכי אמרינן הכא דשרי ואית דאמרי דכי אמרינן מיקרי אע"ג דמצלי אסור זהו בהטייה כמו פרקדן ששוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי כדאמרינן ר"י מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא הכא נמי התירו לו בהטייה משום דהוה ליה טירחא כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבשן עכ"ל אבל הרמב"ם כתב כל אדם קורין כדרכן בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה ואסור לקרות ק"ש והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא נראה שדעתו לומר דכי אמרי' מיקרי אע"ג דמצלי אסור היינו בפרקדן המוטה מעט אבל מוטה על צדו לגמרי מותר לקרות את שמע וכסברת אית דאמרי שכתבו תלמידי ה"ר יונה וכך נראה מדברי רש"י וכך נוטים דברי רבינו:
ג סָעִיף א כתב ר"ע מי שרוצה להחמיר לעמוד וכו' טעמו משום דאם ביום הוא עובר על דברי ב"ה ונראה שעושה כדברי ב"ש שאמר בבקר יעמדו ואם בלילה הוא אף כדברי ב"ש לא עשה ומ"ש ונקרא עבריינא הוא מדאמרינן בפרק כירה (שבת מ.) מאן דעבר אדרבנן שרו למיקריה עבריינא: ומ"ש שמצותה מיושב נ"ל שה"ק שמצותה אף מיושב כלומר ולא כדאמרי ב"ש דביום אין מצותה אלא מעומד :
ד סָעִיף א ומיהו אם קורא מהלך עומד בפסוק ראשון אין לפרש דקאי למאי דסמיך ליה וה"ק אע"פ שמי שרוצה לעמוד כשהוא יושב לא יאות עביד מ"מ אם קורא מהלך צריך לעמוד דלעמוד דרישא הוא לאפוקי מיושב והאי לעמוד אינו אלא לאפוקי מהלך כמו שיתבאר בס"ד אלא נראה דארישא קאי שכתב שקורא אותה מהלך ומש"ה כתב דמ"מ צריך לעמוד בפסוק ראשון ולפי מה שפירשתי שמצותה אף מיושב איפשר דלמאי דסמיך ליה קאי דמשמע שמצותה בין יושב בין עומד בכל ענין שיזדמן לו אינו יכול לשנות משום הכי כתב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד:
ה סָעִיף א והא דצריך לעמוד איתא בר"פ היה קורא (ברכות יג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתבו הרי"ף והרא"ש בירושלמי מפרש לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד וכן משמע מפרש"י וכן כתבו התוס' וכתבו דאע"ג דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואין יכול לכוין כשהוא מהלך כמו עומד וכתב הרי"ף דלית הילכתא לא כר"נ ולא כר"י דקי"ל הלכה כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כרבי מאיר דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד וכן פסק הרמב"ם וכן פסקו התוספות וכתבו דהכי איתא בתנחומא:
ו סָעִיף א ומ"ש כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכן כתב הראב"ד. אחר שכתב הרא"ש דברי הרי"ף כתב והראב"ד כתב משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמרינן בפרק קמא דיומא (יט:) דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכ"כ הרי"ף לקמן דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי וכן כמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אומר דקורא במהלך עכ"ל וכיון שהרי"ף והרמב"ם והתוספות הסכימו דאין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון הכי נקטינן:
ז סָעִיף א ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון כבר נתבאר בסמוך ומה שכתב הילכך אם אחר שקרא פסוק ראשון נרדם וכו' בריש פרק היה קורא (שם) אמר שמע ישראל וכו' ה' אחד ונאנס בשינה יצא א"ל ר"נ לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן וכתב הרא"ש הא דקאמר נאנס בשינה ר"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך וכן הא דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משינתי עד שאוכל לכוון טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה וכן כתב הרב רבי' יונה וכתב שכן דעת רבינו האיי ז"ל והרמב"ם בפרק ב' העתיק לשון הגמ' כמנהגו ואין בדבריו הכרע ומ"מ ממה שכתב אח"כ בפרק הנזכר קראה מתנמנם יצא ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון נראה שמה שכתב בראש הפרק היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון היינו שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש ולא מתנמנם ומ"ש ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו היינו לומר שאין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש שאע"פ שהוא קורא מתנמנם יצא אבל אם לא קרא השאר כלל ודאי לא יצא: כתב הרמב"ם הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות עד כאן וכתב הרשב"א בפרק היה קורא דלכ"ע פסוק ראשון צריך כוונה ואפי' בדיעבד ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל צריך כוונת ענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשילהי פרק אין עומדין (ברכות לד:) והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשייה כל שעשה מצותו אע"פ שלא נתכוון לה הרי קיים מצות עשייתו אלא שאין זה מן המובחר וכ"ש שיצא אם כיון לצאת אע"פ שהרהר באמצע המצות אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים וזו היא שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלויים במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות עכ"ל:
ח סָעִיף א הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' בספ"ק דיומא (יט.) ואוקימנא דהיינו בפסוק א' דוקא ובפרק היה קורא (ברכות טז.) רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כוונה ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ומשני הכי אמר רב ששת והוא שבטלים ממלאכתן וקורין והתניא בה"א עוסקין במלאכתן ל"ק כאן בפ' א' כאן בפ' ב' וכתב הרי"ף האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דס"ל דבעי כוונה בכוליה פ' א' אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פ' א' הוא דאמרי' דבטילין ממלאכתן אלא משום דלא לישוו לה עראי הוא כי הא דגרסינן בפ"ק דיומא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ואוקימנא בפ' א' ופרשי לה משום דקא משוי לה עראי ה"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה קא משוי לה עראי וכ"כ הרא"ש ז"ל וכתב הרשב"א בשם הרי"ץ גיאות דטעמא משום דכיון דעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כ"כ נמצאת מצוה קלה עליו הילכך בטל ממלאכתו עד סוף פ' א' ואח"כ יחזור למלאכתו ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל ודלא כדמשמע מדברי התוס' דלרבא דקי"ל כוותיה אינן צריכין ליבטל ממלאכתן אלא בפסוק ראשון:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל אין צריכים לירד לא הן ולא בעל הבית כלומר אע"ג דלגבי תפלה יש חילוק בינם לבעל הבית שהם אינם צריכים לירד ובעל הבית צריך לירד כמו שיתבאר בסי' צ' לגבי ק"ש אין חילוק ביניהם דמדמפליג בר"פ היה קורא בין בעל הבית לאומנין בתפלה ולא מפליג בק"ש ש"מ דלק"ש דינם שוה: וכתב ה"ר יונה דמהכא שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן דאם איתא שהוא מן התורה ה"ל למיחש דלא לישוו עראי לכל הפרקים כי היכי דחיישינן בפ' א' והביא עוד ראיות לדבר ומתוך מה שנתבאר בסי' זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא ומה שהחמירו בפ' א' יותר מבשאר פרקים מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים וכדאמר ר"י בן קרחה (שם יג.) למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע:
י סָעִיף א ירושלמי הכתף אע"פ שמשאו על כתפו וכו' בפרק היה קורא:
א סָעִיף א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב בפ' היה קורא (ברכות דף יג) ת"ר ב"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין מטין וקורין הולכין בדרך וקורין עוסקין במלאכתן וקורין ורבינו הזכיר כאן מהלך עומד ויושב דהוי מילתא דפסיקא אבל מטין ועוסקין במלאכתן לאו מילתא דפסיקא היא דבמטין איכא לאפלוגי בין מוטה מעט למוטה לגמרי על צדו וכן בעוסקין במלאכתן איכא לאפלוגי בין פרק ראשון לפרק שני כמ"ש בסמוך:
ב סָעִיף א ומ"ש חוץ מפרקדן וכו' מימרא דרב יוסף ר"פ היה קורא ומסיק בגמ' דאפי' מוטה מעט אסור לקרות ק"ש לפי שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה וכתב הרמב"ם אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו עכ"ל וטעמו דהוא ז"ל מפרש מטין וקורין בשוכב על צדו כדרך בני אדם ואין זה דרך גאוה כמו פרקדן או מוטה מעט על צדו וכ"כ רבינו ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו וכו' אלמא דמתהפך על צדו אינו דרך גאוה ושרי:
ג סָעִיף א כתב ר"ע מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד וכו' פי' בק"ש של שחרית רוצה להחמיר לעמוד דסובר כיון דלב"ה יכול לקרות יושב או עומד ולב"ש אינו קורא אלא עומד א"כ אחמיר ואקרא מעומד לא יאות עביד משום דעובר על דברי ב"ה דהא דאמרי ב"ה דקורא עומד ה"מ היכא דעומד ואתא מעיקרא אבל היכא דעד השתא הוה יושב והשתא בשעה שקורא ק"ש רוצה לעמוד אסור לב"ה ונקרא עבריינא דעובר על דברי ב"ה דהלכתא כוותייהו ותלמוד ערוך הוא בהך ברייתא שהבאתי בעובדא דר' ישמעאל ור"א בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד והיה ר"י מוטה וראב"ע זקוף כיון שהגיע זמן ק"ש של ערבית הטה ר"א וזקף ר"י א"ל ראב"ע לר"י אני הייתי משבח ומקלס מעשיך שהיית מוטה כשהגיע זמן ק"ש והייתי ג"כ מוטה ואתה נזקפת פי' היה מוכיחו לר"י כיון דהיה מוטה ה"ל לקרות מוטה דכך אמרו ב"ה מטין וקורין והא דהיה הוא מוטה עכשיו אע"פ שהיה זקוף מעיקרא ולא היה קורא זקוף כמ"ש ב"ה עומדין וקורין היינו משום דקס"ד דראב"ע דב"ה הכי ס"ל דיכול לקרות מוטה אע"פ שהיה זקוף תחלה והשיב לו ר"י דליתא דכי קאמרי ב"ה מטין וקורין ה"מ דמוטה ואתא מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה אסור לב"ה ולפיכך מה שאני נזקפתי שלא כדין שהרי הייתי מוטה מעיקרא מוכרח הייתי לכך כדי להראות לתלמידים דאין הלכה כב"ש דאם לא נזקפתי עכשיו היו התלמידים סבורים כיון שאתה היית זקוף וכשהגיע זמן ק"ש דערבית הטית כדברי ב"ש א"כ ודאי דהלכה כב"ש ויקבעו כך הלכה לפיכך נזקפתי אני להודיע דאין הלכה כב"ש דבערב יטו ויקראו שמעינן מהכא דלב"ה בערבית אם היה זקוף אסור לו להטות וה"ה בשחרית אם היה מוטה או יושב אסור לו לעמוד ואם עבר נקרא עבריינא שעובר על דברי חכמים ומ"ש שמצותה מיושב פי' כיון שהוא יושב מעיקרא מצותה לקרותה מיושב לב"ה ואסור לו לעמוד דלא כדקס"ד דראב"ע אלא כדהשיב לו רבי ישמעאל וקיבלה מיניה וכדפי':
ד סָעִיף א ומ"ש ומיהו אם קורא מהלך וכו' כלומר בהא מודו ב"ה היכא דהיה מהלך מעיקרא ואתא והגיע זמן ק"ש דשחרית דצריך לעמוד בפסוק ראשון ולא משום דרשת ב"ש דבבקר יעמדו מדכתיב ובקומך אלא משום שאינו מיושב כ"כ כשמהלך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כמו כשהוא עומד ובפסוק ראשון הוא עיקר הכוונה שאם לא כיון לא יצא וצריך לחזור ולקרות ולפי זה נלפע"ד דלאחר שעמד עד שקרא פסוק ראשון או עד על לבבך אסור לו לעמוד יותר אלא יקרא מכאן ואילך דרך הלוכו שאם יעמוד יותר נראה שעושה כב"ש דבבקר יעמדו והכי משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך עכ"ל דלא היה צ"ל אלא עומד בפסוק ראשון ותו לא אלא אתא ללמד דאסור לו לעמוד כל הפרשה דנראה דעושה כב"ש ולכך צריך הוא לקרות השאר כשהוא מהלך גם יש ללמוד מדבריו דדוקא במהלך על רגליו צריך הוא לעמוד בפסוק ראשון כדי שיהא קורא שמע בכוונה אבל במהלך על הבהמה או יושב בקרון יכול לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי:
ה סָעִיף א ומ"ש ובה"ג כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכ"כ הראב"ד בר"פ היה קורא פסק הרי"ף הלכה כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר"מ דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד דלא כר' יוחנן דאמר כל הפרשה כולה בעמידה ולית הילכתא נמי כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה וכתב עוד הרי"ף דמאן דפסק כרב נתן לאו פסקא מעליא הוא דכי היכי דדחו דברי רבא דברי ר"י הכי נמי דחו דברי ר"נ עכ"ל ולפעד"נ טעמייהו דבה"ג והראב"ד דפסקו כר"נ משום דקאמר מילתא מציעתא דהשתא ר' יוחנן קאי כוותיה דר"נ דצריך לעמוד על כל פנים עד על לבבך דלא כרבא דא"צ אלא פסוק ראשון בעמידה ורבא קאי כוותיה דר"נ דלא צריך לעמוד אחר על לבבך דלא כר"י דמצריך עד סוף כל הפרשה בעמידה וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ' המדיר גבי המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' שזאת היא דעת הרמב"ם שפסק לשם כרב יהודה משום דאמר מילתא מציעתא ע"ש כנ"ל והרא"ש כתב טעם אחר וז"ל כיון דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי כן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב עראי והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דבפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אומר דקורא במהלך עכ"ל משמע דס"ל להרא"ש כבה"ג והראב"ד וכן נראה דעת רבינו ונלפע"ד דהכי נקטינן לחומרא כהני גאונים והרב ב"י נמשך לשיטתו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דסגי בפסוק ראשון ולא נראה לי להקל כל כך ותו דהא בהגהת מיימוני ריש פרק שני דהלכות ק"ש כתב דיש שפסקו שצריך לעמוד כל הפרשה כר' יוחנן אם כן יש לנו לתפוס מילתא מציעתא בין האמוראים ובין הפוסקים:
ו סָעִיף א ומ"ש ועיקר מקום הכוונה וכו' ה"א בר"פ היה קורא דס"ל לרב ולרב נחמן ולרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ונראה דכל הני אמוראי ס"ל כרבא אבל לר' נתן צריך כוונה עד על לבבך ורבינו דכתב ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון וכו' נקט הכי לסברא הראשונה דבמהלך צריך לעמוד בפסוק ראשון דממילא למאן דפסק במהלך צריך לעמוד עד על לבבך בנרדם נמי צריך שיהא ער ממש עד על לבבך: הב"י כתב ע"ש הרמב"ם והרשב"א דאם לא כיוון בפסוק ראשון לא יצא י"ח ק"ש וצריך לחזור ולקרות ק"ש בכוונה והאריך בזה ופשוט הוא מדקא"ל רב פפא לאביי בפ' אין עומדין דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה וכו' הארכתי בו בסי' ס"א ס"ז: עוד כ' ב"י דבנרדם נמי לא יצא עד שיקראנה כולה אלא דבפסוק ראשון מצערין אותו כדי שיקרא והוא ער ממש וגם זה פשוט. ובסמוך כתבתי דכל הני דינים שכתבו הפוסקים דצריך כוונה בפסוק ראשון וכו' למ"ד עד על לבבך צריך כוונה ג"כ עד על לבבך והכי נקטינן דלא כהש"ע דמיקל דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלחוד:
ז סָעִיף א הקורא את שמע לא ירמוז וכו' וכן הא דאמרינן האומנין עד ממלאכתן כל זה ממה שפי' הרי"ף בהך סוגיא דפרק היה קורא (ברכות דף י"ו) דמסיק תלמודא דצריכין לבטל ממלאכתן בפרשה ראשונה דלכ"ע היא אפילו לרבא דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון אפ"ה כדי שלא יהא כקורא דרך עראי צריכין ליבטל ממלאכתן כל פרק ראשון אבל התוס' והגהת מיימונית ע"ש ר"י וראבי"ה גם בעל המאור והרמב"ן שם בס' המלחמות כתבו דלרבא לא צריכין ליבטל אלא בפסוק ראשון בלבד אבל אחר פסוק ראשון עוסקין במלאכתן וקורין דאין המלאכה כקורץ בשפתיו ורומז בעיניו דאסור בפרשה הראשונה אלא דהרמב"ן כתב בסוף דבריו וז"ל אלא שכיון שהרי"ף ז"ל השוה המדות אנן בהדי תרגומא דסבי למה לן גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשווייה נפשייהו ולא אותי קראת יעקב וכו' עכ"ל והכי נקטינן דכולה פרשה צריכין ליבטל ממלאכתן וקורין כהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו:
א ובהגהת מיימוני פ"ב משמע דטוב יותר מיושב ממעומד:
א סָעִיף א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב חוץ כו' רבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך ולכתוב בין שוכב בין רוכב דעליה היה שייך לומר חוץ מפרקדן וכן הוא ברמב"ם גם בש"ע וק"ל ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א חוץ מפרקדן פי' ששוכב על גביו כן גירסת ספרי וכן עיקר ופי' ר' יונה מל' פורי קדקוד ר"ל מטה נקרא פוריא שהקדקוד מונח לו במטה ע"ש ד"ט. וז"ל הגמרא פרק היה קורא אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש. מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגנא ש"ד והא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקיד [פרש"י שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא גנאי] אמרי מיגנו כי מצלי [פי' מעט על צדו] שפיר דמי מיקרי אע"ג דמצלי נמי אסור שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך גאוה והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני ר"י דבעל בשר היה וכתבו התוס' בפ' ע"פ הפרקדן פר קדל למ"ד נון מתחלפין ופי' פר הוא המטה קדל תרגום של עורף וק"ל:
ג סָעִיף א בין שפניו למעלה או פניו טוחות מפורש בדבריו שהוא מפרש מלת פרקדן על שניהם ע"ש:
ד סָעִיף א אלא מוטה על צדו לא יקרא. פי' דמוטה על צדו היינו בפרקדן אבל שוכב על צדו ממש קורא את שמע ומש"ה כתב ואם הוא בעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו כו' משמע דלהפך על צדו שרי וכ"כ הרמב"ם ורש"י ותלמידי ר"י. ב"י:
ה סָעִיף א מי שרוצה להחמיר לעמוד כו' כתב ב"י טעמו משום דאם ביום הוא עובר על דברי ב"ה ונראה שעושה כדברי ב"ש שאמר בבוקר יעמדו ואם בלילה הוא אף כדברי ב"ש לא עשה. ולהכי נקראו עבריינים דכל דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא:
ו סָעִיף א שמצותה מיושב. פי' שמצותה אף מיושב כלומר ולא כב"ש דביום אין מצותה אלא בעמידה ב"י. ולי נראה דמצותה מיושב דוקא קאמר דהא רב עמרם מיירי ביושב כבר ורוצה לעמוד ולהכי גביה ודאי מצותה דוקא מיושב:
ז סָעִיף א ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד לפי שכל שמהלך אינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כמו עומד ול"ד צריך לעמוד אלא ה"ה יושב. וז"ל ב"י אין לפרש דקא אמאי דסמיך ליה וה"ק אע"פ שמי שרוצה לעמוד כשהוא יושב לא יאות עביד מ"מ אם קורא מהלך צריך לעמוד דלעמוד דרישא הוא לאפוקי מיושב והאי לעמוד אינו אלא לאפוקי מהלך כמו שיתבאר בס"ד אלא נראה דארישא קאי שכתב שקורא אותה מהלך וקאמר דמ"מ צריך לעמוד בפסוק ראשון. ולפי מ"ש שמצותה אף מיושב קאמר אפשר דלמאי דסמיך ליה קאי דמשמע שמצותה בין יושב בין עומד בכל ענין שיזדמן לו אינו יכול לשנות מש"ה כתב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד עכ"ל ב"י. ולפי מה שאמר שמצותה מיושב ר"ל דכשהוא יושב מצוה שלא יעמוד ג"כ מיושב ומיהו אינו ר"ל אבל המהלך אינו מצוה שלא יעמוד אלא אדרבה מצוה שיעמוד:
ח סָעִיף א בפסוק ראשון. כ"כ הרי"ף והרמב"ם דקי"ל כרבא דבתרא הוא דפסק הלכה כר"מ דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון. ובה"ג והראב"ד ס"ל נהי דקי"ל דא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון מ"מ אסור להלך כדי שלא יהיה קריאת עראי וכדאמרי' טעמא דאסור לרמוז בכל הפרק וק"ל ועיין בדרישה:
ט סָעִיף א לא הן ולא בעל הבית פי' אע"ג דלגבי תפלה יש חילוק ביניהם לבעל הבית שהם אינם צריכים לירד וב"ה צריך לירד כמ"ש בריש סי' צ"ו גבי ק"ש אין חילוק ביניהם שלא נזכר חילוק ביניהם בריש פרק היה קורא אלא גבי תפלה ולא בק"ש ב"י:
י סָעִיף א רק שיתבטלו בפרק ראשון כו' כתב ב"י מתוך מה שנתבאר בסי' זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא ומה שהחמירו בפרק ראשון יותר מבשאר פרקים מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים וכדאמר ר"י בן קרחה למה קדמה פ' שמע לפ' והיה אם שמוע ועיין בדרישה:
א סָעִיף א בין מהלך בין עומד בין יושב פ"ק דברכות תנן ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך. וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למ הנאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדים עכ"ל ואיפסק הלכתא כב"ה. ומ"ש ב"ה שנאמר בלכתך בדרך ר"ל כמו שלא הקפידה תורה לא בישיבת חוץ מן הבית ולא בהליכת תוך הבית אלא כוונת הכתוב בישיבת הבית ובהליכת הדרך שדרכן בכך כדרך כל הארץ וה"ה איפכא אף שכיבה וקימה לא הקפידה תורה בשכיבה או בקימה אלא בזמן שכיבה וזמן קימה שהיא שכיבת ערב וקימת בוקר רא"ם סוף ואתחנן פי' כן על כיוצא בזה ע"ש:
ב סָעִיף א צריך לעמוד בפסוק ראשון כתב הרשב"א פרק היה קורא דלכ"ע צריך פסוק ראשון כוונה ואפילו בדיעבד ואפי' למ"ד מצות אין צריכין כוונה והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשין כל שעושה מצוה אע"פ שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייה אלא שאין זה מן המובחר וכ"ש שיצא אם כיון לבו אלא שהרהר באמצע המצוה. אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבו פונה לדברים אחרים וזו שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר. שאם הדברים תלויים במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.