א וכל היום כשעושה צרכיו י"א שלקטנים מברך אשר יצר ולגדולים ענט"י וי"א שבין לגדולים בין לקטנים מברך ענט"י ואשר יצר דכיון שצריך לומר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים שצ"ל ענט"י וא"א הרא"ש זצ"ל לא היה מברך אף לגדולים רק אשר יצר אף כשהיה רוצה ללמוד אם לא כשעושה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף והיה מתפלל אחריו מיד אז היה מברך ענט"י וז"ל שכתב בתשובת שאלה אם עשה צרכיו וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו או מטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך על נטילת ידים כי אם אשר יצר:
א סָעִיף א וכל היום כשעושה צרכיו י"א שלקטנים מברך אשר יצר כלומר לא ענט"י ולגדולים ענט"י כלומר אשר יצר וגם ענט"י:
ב סָעִיף א וי"א שבין לגדולים בין לקטנים מברך ענט"י ואשר יצר דכיון שצ"ל אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י. כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שמ"ש רבינו דכיון שצ"ל אשר יצר וכו' קאי לב' הסברות דתרוייהו סברי דכיון שהוא צריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך להיות בידים נקיות כלומר ונוטל ידיו ומברך ענט"י אלא שלסברא ראשונה דוקא לגדולים אבל לקטנים טהור הוא וכתב שמפרש הוא כן מפני שמצא בספר המנהיג שעל סברא ראשונה נתן טעם זה וז"ל המנהיג וי"א דחילוק יש בין גדולים לקטנים דלקטנים מברך אשר יצר ולא ענט"י דהא אפילו לעבודה כשר היכא דלא שפשף כדמוכח בפרק אמר להם הממונה אבל בגדולים מברך על נט"י ואשר יצר דברכת אשר יצר דבר קדושה הוא והיוצא לגדולים אינו כדאי לברכה בלא נט"י עכ"ל: ודע דההיא דפרק אמר להם הממונה הכי איתא דאמתני' דתנן (כח.) זה הכלל היה במקדש כל המיסך את רגליו טעון טבילה כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים אמרינן בגמרא (כט:) בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים מ"ט א"ר אבא זאת אומרת מצוה לשפשף ומשמע שכל שהטיל מים ולא שפשף אינו צריך ליטול ידיו ולפ"ז מ"ש רבינו י"א שלקטנים מברך אשר יצר כלומר ולא על נט"י היינו דוקא כשלא שפשף שאינו טעון נט"י אבל אם שפשף שהוא טעון נט"י צריך לברך ענט"י כמו לגדולים ונראה שע"פ סברא זו כתב רבינו בסי' תע"ג גבי נט"י לטיבול בלילי פסחים והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף משמע דה"ק יסיך רגליו או יטיל מים וישפשף ואילו לסברא שנייה אפילו לא שפשף נמי טעון נטילה דאם לא כן מאי איכא בין סברא ראשונה לשנייה: וכתב סמ"ג בסימן כ"ז מ"ע גרסינן בפ"ג דיומא ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת פירוש אותה ששפשף בה פוסק שם רבינו יעקב שהיוצא להשתין מים א"צ ליטול ידיו כלל אם לא שפשף בידיו והילכך אפילו שפשף בידיו אין טעון ברכה מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה שאין צריך לברך ענט"י ואפילו אשר יצר לא היה מברך רבינו מאיר אבל רבינו יצחק היה רגיל לברך אשר יצר עכ"ל וכ"כ הגהות מיימון בפרק ז' מהלכות תפלה וכתבו שדעת מהר"ם כדעת ר"י ובסמ"ק סימן קע"ט כתב ורבינו תם פוסק שהיוצא להשתין א"צ ליטול ידיו כלל אם לא שפשף בידיו והילכך אפילו שפשף בידיו אין טעון ברכה דעל נט"י אבל ברכת אשר יצר מברך ובכלבו כתב שר"ת פוסק שהיוצא להשתין אפילו שפשף אין טעון ברכה מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שאין צריך לברך ענט"י ור"י כתב אך ברכת אשר יצר צריך לברך עכ"ל וגם הרשב"א כתב בתשובות שמי שאומר שא"צ לברך אשר יצר לקטנים אינו אלא טועה שכל כך צריך האדם לקטנים כמו לגדולים ע"כ ולפי טעם זה בלא שפשוף נמי צריך לברך אשר יצר וכן נראה ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' שהעושה צרכיו או הטיל מים אפילו מעט דמעט צריך לברך כיון שנפתחו נקביו ע"כ וכיון דמשום דנפתחו נקביו הוא צריך לברך לקטנים אפילו לא שפשף נמי צריך לברך אשר יצר ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב דמההיא דפרק אמר להם הממונה נראה שהמטיל מים אין צריך נטילה כשלא שפשף ולפי זה כשתמצא בפוסקים שאומרים למים קטנים צריך ליטול וכל שכן אם יאמרו צריך לברך כששפשף נאמרו הדברים אם לא יאמר הדבר בפירוש בשלא שפשף עכ"ל נראה לומר דלא אמר רבינו הגדול כן אלא לענין ברכת ענט"י אבל ברכת אשר יצר בלא שפשף נמי צריך לברך. ומ"ש הרא"ש בסוף מסכת תענית גבי ט"ב וכן כל היום אחר שעשה צרכיו יכול ליטול ידיו כדי שיוכל לברך ומיהו יזהר שלא יטול כל היד אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך ע"כ לאו למימרא דאינו מברך אשר יצר כשעשה צרכיו אא"כ ידיו מלוכלכות כגון ששפשף או קנח אלא ה"פ כל היום אחר שעשה צרכיו שיש לו לברך אשר יצר אם ידיו מלוכלכות וצריך ליטלם יכול ליטול כדי שיוכל לברך אבל אה"נ שאע"פ שידיו נקיות צריך לברך אשר יצר כל שעשה צרכיו וכמו שנתבאר ואע"פ שממה שאמרו בפרק אמר להם הממונה למדנו שהמטיל מים ולא שפשף א"צ ליטול ידיו כתוב בהגהות מיי' פ"ג מהל' שביתת עשור שצריך לרחוץ משום הכון וכ"כ באורחות חיים שצריך ליטול משום נקיות [וע"ל מזו סימן תרי"ב]:
ג סָעִיף א ועל מ"ש רבינו וכ"ש אם בא ללמוד אחר גדולים שצ"ל ענט"י כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דקאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשוייא לתרווייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מיבעיא ליה עכ"ל. ול"נ שאין מכאן הכרע דאפילו אם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א עדיף טפי למיכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים מלמיכתב אחר קטנים כי היכי דליתי במכל שכן טפי: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שמה שכתב רבינו וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים לא בא להשמיענו דבר זה שפשוט הוא לסברות אלו אלא משום דבעי למיכתב שהרא"ש לא היה מברך ענט"י אף ללמוד כתב שלאלו הסברות צריך לברך ענט"י במכ"ש דברכת אשר יצר ע"כ: ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים שצ"ל על נט"י דהא ברכת אשר יצר בכלל תלמוד תורה היא ומאי כ"ש דקאמר ואפשר דמשמע ליה שאפי' אם לא היה צריך לברך ענט"י קודם ברכת אשר יצר לא הוה ילפינן מינה לת"ת דאיכא למימר שאני ברכת אשר יצר שמאחר שהיא באה על עשיית צרכיו אין להפסיק בין עשיית צרכיו לה בברכה אחרת אבל לשאר ת"ת אה"נ שצריך לברך קודם לו ענט"י והשתא דקודם אשר יצר בעי לברוכי ענט"י שפיר קאמר דשאר ת"ת אתי במכל שכן ואל תתמה שכבר מצינו מי שמחלק בין ברכת אשר יצר לשאר ת"ת שהרי כתב המרדכי בפרק אלו דברים וז"ל שאל השואל אם צריך לברך ענט"י ואשר יצר על כל פעם שנפנה או לא והשיב לו אם הוא עומד לעסוק בתורה לאלתר או להוציא מפיו דבר שבקדושה או לילך לבית הכנסת מברך ענט"י ואשר יצר ואם יושב בטל די לו באשר יצר לפי צורך נקבים עכ"ל. הרי בהדיא דלברך ברכת אשר יצר לבד אינו מצריך לברך ענט"י וללמוד שאר ת"ת מצריך לברך על נטילת ידים והיינו מטעמא דפרישית וכיון דלהני סברות שכתב רבינו כדי לברך ברכת אשר יצר צריך לברך ענט"י כ"ש כדי ללמוד שאר ת"ת צריך לברך: ודע דסברא זו שכתב רבינו דמשום ברכת אשר יצר צריך לברך על נטילת ידים כתובה בתשובה המיוחסת להרמב"ן סימן קצ"ג בשם הראב"ד:
ד סָעִיף א וא"א ז"ל לא היה מברך אף לגדולים רק אשר יצר אף כשהיה רוצה ללמוד אם לא כשעושה צרכיו וכו' והיה מתפלל אחריו מיד כך הם דבריו בפסקים פרק הרואה וז"ל כי משי ידיה אומר ענט"י לפי שידיו של אדם עסקניות הם וא"א שלא ליגע בדבר המטונף בלילה תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל מזה יש ללמוד דה"ה בתפלת מנחה ובתפלת ערבית אם עשה צרכיו ונטל ידיו מברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו א"צ לברך כי אם אשר יצר דלא נתקנה ברכת על נט"י כי אם לסעודה ולתפלה כי הך דהכא עכ"ל. וכך כתוב בתשובה שכתב רבינו בשמו והיא בכלל ד' וז"ל אין לברך על נט"י אלא במקום שתקנוה חכמים כגון הנוטל ידיו לאכול וגם תקנוה בבוקר כשקם ממטתו וידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ויש לו להתפלל צריך ליטול כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ותקנו ברכה וכיוצא בזה אם עשה צרכיו וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו או מטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך ענט"י כי אם אשר יצר. וכתב עוד שם ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל אם לא עשה צרכיו א"צ לברך ענט"י שלא תקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות שמשמשו במקום הטינופת ועשה צרכיו עכ"ל. וכבר כתבתי בסימן ד' דה"ק שלא תקנוה אלא בבוקר ואפילו לא עשה צרכיו וטעמא מפני שידיו מטונפות שנגעו במקום הטינופת וכן תקנוה בשאר היום אם עשה צרכיו ורוצה להתפלל מיד. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שלדעת הרא"ש שכתב בפרק הרואה דברכת ענט"י דשחרית נתקנה מפני שחזקה שנגע בהם בבשר המטונף א"כ כשרוצה להתפלל איזו תפלה שביום אם נגע בבשר המטונף שבגופו צריך ליטול שהרי דומה לנטילה דשחרית ועשה צרכיו דנקט הרא"ש לאו דוקא דה"ה לנגע בבשר המטונף אבל אם היו ידיו מלוכלכות בטיט נראה שבזה לא חייב הרא"ש לברך ענט"י דאינו דומה לנטילה דשחרית אבל אם נגע בצואה פשיטא שצריך לברך שאף על פי שאין הנגיעה בגופו הרי היא הלכלוך היוצא מגופו עכ"ד ולפ"ז כל הנוגע בבשר מטונף שבגוף האדם או בטינוף היוצא מגופו צריך לברך ענט"י לדעת הרא"ש אם רוצה להתפלל מיד. ובסמ"ק סי' קע"ט כתוב שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה א"צ לברך על נט"י ורבותי היו מברכין כשהיו רוצים לעסוק בתורה וצ"ע בסמ"ג דברכת אשר יצר שמברך לקטנים הוי דבר שבקדושה ואפ"ה אינו מברך על נט"י וכן נמי בידים מלוכלכות בטיט וצואה עכ"ל: כתוב בתשבות המיוחסות להרמב"ן סי' קצ"ג מקובל אני ממורי הרב ז"ל שאין מברכין ענט"י אלא בשחר ובשעת אכילה וכן אנו נוהגים על פי מורי ונראין דבריו עכ"ל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב כן בשם תשובת הרשב"א וגם האגור כ"כ בשם הרשב"א ומשמע מדברי אותה תשובה וגם מתשובה שאחריה שאפי' אם רוצה להתפלל מיד תפלת מנחה או ערבית אחר עשיית צרכיו אינו מברך ענט"י דדוקא בשחר תקנו לברך לפי שאנו נעשים כבריה חדשה בכל בוקר משא"כ בשאר תפילות ועוד יתבאר בסי' צ"ב בס"ד. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתב ג"כ ר"ת שאין לברך ענט"י אלא בבוקר אבל כל היום כולו אפילו כשירצה להתפלל אין עליו לברך ואפי' שיהיו הידים מלוכלכות עכ"ל. וכן הוא מנהג העולם שאין מברכין ענט"י אלא בשחר ובשעת אכילה בלבד אבל בשאר כל היום אם עשה צרכיו גדולים או קטנים ושפשף אם רוצה להתפלל מיד אינם מברכין על נט"י. ונוהגין לברך אשר יצר אפי' לקטנים ולא שפשף כדברי הפוסקים שכתבתי לעיל : אם אינו יודע שטנפו ידיו אבל הסיח דעתו מהם יתבאר בסימן צ"ב אם צריך ליטול ידיו לשאר תפלות שביום אם לא: אם היה נעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו בבוקר אם לאו כתבתי בסימן ד': כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכתוב בא"ח בשם גאון שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב"פ אשר יצר והביא ראיה ממה שאמר ברכות (כו.) טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים: כתב הרא"ש בתשובה כלל ד' ששאלוהו לפעמים כשאדם הולך לאכול או לבית הכנסת ובודק עצמו ומטפטף מעט אם ישר לברך והשיב שעושה צרכיו או הטיל מים אפי' מעט דמעט צריך לברך כיון שנפתחו נקביו וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שבא"ח כתוב בשם גאון וז"ל ואין שיעור להשתין מים כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך שאם יסתם אותו הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות עכ"ל:
א סָעִיף א וכל היום כשעושה צרכיו י"א שלקטני' מברך אשר יצר לבד ולגדולים ענט"י ואשר יצר כנ"ל וטעם סברא זו נראה דבגדולים אינו כדאי לברכה בלא נטילת ידים כמ"ש בספר המנהיג ומביאו ב"י והיינו משום דחזקה שנגע בבשר המטונף שבגופו אי נמי מאחר שטינף גופו אינו כדאי להוציא מפיו ברכת אשר יצר שהוא דבר קדושה כשאין ידיו טהורות ומאחר שחייב ליטול ידיו חייב לברך ענט"י אבל בקטנים דטהור הוא ויכול לברך אשר יצר אף בלא נטילה הילכך אפי' כשיטול ידיו א"צ לברך ענט"י ולפ"ז בשפשף כיון שאין ידיו טהורות וחייב ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר צריך לברך נמי ענט"י אבל אין לפרש דאף בשפשף אע"פ שצריך ליטול ידיו אין טעון ברכת ענט"י מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וכמ"ש הסמ"ג והסמ"ק לדעת ר"ת דא"כ אף בגדולים לא היה צריך לברך ענט"י מה"ט וכמ"ש ב"י בסוף סימן זה משם מהר"י אבוהב דלר"ת אין לברך ענט"י אלא בבוקר ובשעת אכילה אלא כדפרי'. ולפ"ז אף בהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וצריך ליטול ידיו כדי להוציא מפיו דבר שבקדושה חייב לברך על נט"י כמו בקטנים ושפשף דחד טעמא הוא וסברא זו כתובה בסמ"ק דתחלה כתב דעת ר"ת שלא לברך ענט"י אפילו שפשף ואח"כ כתב ורבותי היו מברכין כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן נמי במלוכלכות בטיט ובצואה עכ"ל ואיכא למידק לפי זה דלסברא שנייה דאף בלא שפשף צריך לברך ענט"י משום דס"ל דצריך ליטול ידיו משום הכון וגו' וכמ"ש בהגהת מיימונית בפ"ג מה' שביתת העשור משם כמה גדולים דאם כן בפ"ג דיומא אמתניתין דוכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דדייק תלמודא בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מ"ט אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף כו' והשתא מאי קושיא נימא אף שלא שפשף חייב ליטול ידיו משום הכון כו'. וי"ל דמעיקרא דלא אסיק אדעתיה דמצוה לשפשף דייק שפיר ידים מ"ט דאין סברא דמשום הכון לחודיה חייב ליטול ידיו מאחר שאינן מלוכלכות אבל למאי דאסיק ר' אבא דתקינו רבנן משום דמצוה לשפשף השתא ודאי התקנה היא כוללת דאף בלא שפשף צריך ליטול ידיו משום הכון וכדמשמע לישנא דמתני' וכל המטיל מים כו' דמשמע דכל אדם חייב ליטול ידיו אע"פ שלא שפשף אלא דתחלת התקנה לא נתקנה אלא משום דמצוה לשפשף וכיוצא בזה כתבתי בסימן ד' בד"ה הב"י האריך ע"ש במ"ש על דברי הרא"ש:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו דכיון שצריך לומר אשר יצר כו' הוא חוזר לשתי הסברות דאף לסברא שנייה מאחר שצריך ליטול ידיו משום הכון אפילו לא שפשף כדי שיאמר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י תחלה וכדפי' בסמוך וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב ומן הראוי היה שרבינו יכתוב טעם זה אצל סברא הראשונה אלא דכתבה כאן כדי שיאמר על זה וכ"ש אם רוצה ללמוד כו' ולאשמעינן שהרא"ש לא היה מברך ענט"י אף כשהיה רוצה ללמוד ולכן כתב תחלה שלאלו ב' הסברות מאחר שאף לגבי אשר יצר צריך לברך ענט"י כ"ש שצריך לברך כשרוצה ללמוד ושהרא"ש לא היה מברך אף כשהיה רוצה ללמוד:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים כו' כתב מהר"י אבוהב דקאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשויא לתרוייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מ"ל עכ"ל וב"י כתב עליו ולי נראה שאין מכאן הכרע דאפילו אם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א עדיף טפי למיכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים מלמכתב אחר קטנים כי היכי דליתי במכ"ש טפי עכ"ל ולפ"ד דמ"ש מהרי"א ללמוד אחר קטנים מ"ל אין רצונו לומר דלא הו"ל למימר אלא אחר קטנים דא"כ יהיו דבריו סותרין שהרי פי' דלא נקט רבינו וכל שכן אם רוצה ללמוד כו' אלא לאפוקי מדברי הרא"ש כו' והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים אינו אלא לאפוקי מדברי הרא"ש דס"ל דאפילו בגדולים א"צ לברך ענט"י אלא ודאי דמהרי"א ה"ק דאמאי נקט אחר גדולים לחוד אחר גדולים וקטנים מיבעי ליה והשתא לפ"ז אין ממש בטענת ב"י דנקט גדולים דליתי במכ"ש טפי דהא אי נקט גדולים וקטנים אתא נמי במכ"ש טפי אלא בע"כ הא דנקט גדולים לחוד משום דקאי לב' הסברות:
ד סָעִיף א וא"א הרא"ש כולי נראה דמ"ש אם לא כשעשה צרכיו וקנח כו' דוקא קנח קאמר דכיון דידיו מטונפות דומה לנטילת שחרית דאי אפשר שלא יהיו ידיו מטונפות בשחרית שהרי משמשו במקום הטנופת אבל בלא קנח א"צ לברך ענט"י ואע"פ דבפסקיו לא הזכיר קנח נלמד סתום מן המפורש וז"ש רבינו וא"א לא היה מברך כו' כלומר שלשתי הסברות הראשונות צריך לברך ענט"י אחר סתם גדולים אפי' לא קנח דחזקה שנגע בבשר מטונף א"נ לפי שטינף גופו כדפי' לעיל אבל א"א הרא"ש לא היה מברך לסתם גדולים רק אשר יצר ואפילו היה רוצה להתפלל אחריו מיד ואף כשהיה רוצה ללמוד אפילו עשה צרכיו וקנח לא היה מברך ענט"י אם לא כשעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף והיה מתפלל אחריו מיד אז היה מברך על נט"י מפני שדומה לנטילת שחרית ואע"פ שרבינו לא הזכיר בתשובת הרא"ש כשכתב אבל כל היום כו' מלת וקנח נסמך על מה שכתב בתחלה עשה צרכיו וקנח דעלה קאי וקאמר אבל כל היום כשעשה צרכיו כו' כלומר כשעשה צרכיו וקנח. ולענין הלכה כבר נהגו להחמיר כר"ת שלא לברך על נטילת ידים אף בגדולים וקנח ומתפלל אחריו מיד אלא בשחרית ובשעת אכילה וכן הוא דעת הרשב"א ורבינו יונה אבל אשר יצר צריך לברך אפי' לקטנים בלבד ואפי' לא שפשף והוא דעת רבינו יצחק שהביא הסמ"ג ושאר פוסקים ויש לתמוה דבהגהת מיימוני פ"ז דהלכות תפלה כתב וז"ל אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר אף אחר קטנים וכ"כ מורי רבינו בתשובה עכ"ל וזה סותר מ"ש בפ"ז דהל' ברכות בהגהת מיי' וז"ל וכן מורי רבינו מאיר לא היה מברך אפי' אשר יצר אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר ע"כ ויש לתרץ דדברי הגהות שבפ"ז מה' ברכות אינו על מהר"ם ברבי ברוך אלא על רבינו מאיר שהביא הסמ"ג והוא היה קדמון למהר"ם בר"ב וכן משמע דההגהות בפ"ז העתיקו לשון הסמ"ג ממש: כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב שכתוב באורחות חיים בשם גאון שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראיה ממ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים עכ"ל וכן פסק בש"ע והוראה זו רחוקה מן הדעת דלא דמי לתפילה שהיא במקום הקרבן תקנו לה חכמים תשלומין דאשכחן תשלומין גבי קרבן אבל ברכת אשר יצר שהיא הודאה על העבר יוצא י"ח בברכת הודאה אחת על כל מה שעבר מידי דהוה אמי שאכל ושתה והסיח דעתו ואכל ושתה דמברך ברכה אתרונה על שתי האכילות לדברי הכל ואף לכתחלה כתב רבינו דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כדלקמן בסי' ע"ט אלא דרש"י חולק עליו מיהו אינו חולק אלא דמזקיק ברכה אחרונה לכתחלה אבל דיעבד אם אכל שני אכילות מודה דאינו מברך אלא אחת לאחריהם וה"נ דכוותא ושאלתי פי מורי החסיד מהר"ר שלמה בר' ליבש ז"ל מלובלין והשיב לי בלשון הזה הך הוראה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל ע"כ והכי נקטינן דאינו מברך אלא פעם אחת אשר יצר ודלא כש"ע:
א ובאגור כתב דאביו נהג לברך לגדולים ענט"י ול"נ יותר דברי ב"י מאחר דפלוגתא דרבוותא הוא טוב למעט בברכות שאינן מעכבות:
א סָעִיף א וכל היום כו' י"א שלקטנים מברך אשר יצר. כלומר לא ענט"י אבל נטילה ודאי בעי:
ב סָעִיף א ולגדולים מנט"י. כלומר וא"י. ואם מיירי זה בשפשף לקטנים או לא עבד"ר:
ג סָעִיף א דכיון שצריך לומר אשר יצר צריך לברך על נט"י תחילה כצ"ל. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל מ"ש רבינו דכיון כו' לשתי הסברות קאי אלא שלסברא ראשונה דוקא לגדולים משום דס"ל דבהוצאת קטנים אינו מסואב כלל מלמימנע לומר דבר שבקדושה בלא נטילת ידים וסברא שנייה ס"ל דמקרי מסואב גם מהטלת מים וכיון שהוא מסואב הכל מודים דא"א דבר שבקדושה בלא נט"י וכ"כ בהדיא בספר המנהיג ע"כ ועיין בדרישה כתב ל' המנהיג והשייך עליו:
ד סָעִיף א וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים ז"ל מהר"י אבוהב זה קאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשוויא לתרווייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מובעי ליה ע"כ וי"ל שהרי כיון שלסברא האחרונה קטנים וגדולים שוים אין בזה רבותא טפי מזה וב"י לא השיב כלום בזה ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א והיה מתפלל אז היה מברך וטעם זה כתב הרשב"א בהדיא וגם שייך לומר כן להרא"ש שכתב שמשום ק"ש ותפילה תקנו לברך ג"כ במנחה וערבית כשיעשה צרכיו ליטול ידיו ולברך שטעמו כיון שמצינו שהכהנים טהרו שחרית וערבית לפני עבודה וגם דוד שאמר ארחץ בנקיון אצל עבודה אמרה ומזה כתב ג"כ הרא"ש לרחוץ ולברך קודם כל תפלה שבאים במקום תמידין וק"ל שהכהנים נצטוו לרחוץ ידיהם בבואם אל הקודש וה"ה בתפילה שכנגד תמידים נתקנה ועוד דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ומה"ט מאחרים לומר ברכת נט"י בב"ה ל' מורי וכך אני נוהג אבל אשר יצר כיון דאפשר למסמכיה לנטילה לכן אני מברך בביתי ע"כ וב"י האריך בדעות הפוסקים כאן ופסק דאפי' לתפלה דוקא לשחרית אבל לא בערבית או מנחה או לת"ת וכן הוא בש"ע. ועיין מ"ש בריש סימן ו':
א סָעִיף א י"א שלקטנים מברך אשר יצר וכו' כ"כ המנהיג וז"ל י"א דחילוק יש בין גדולים לקטנים דלקטנים מברך אשר יצר ולא על נט"י דהא אפילו לעבודה כשר היכא דלא שפשף כדמוכח בפ' אמר להם הממונה אבל לגדולים מברך ענט"י ואשר יצר דברכת אשר יצר דבר שבקדושה היא והיוצא לגדולים אינו כדאי לברכה בלא נט"י עכ"ל וכ"כ על זה ב"י ז"ל ודע דההיא דפ' אמר להם הממונה הכי איתא דאמתני' דתנן זה הכלל היה במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים ואמרינן בגמרא בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים מ"ט אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף ומשמע שכל שהטיל מים ולא שפשף אינו צריך ליטול ידיו ולפי זה מ"ש רבי' י"א שלקטנים מברך אשר יצר כלומר ולא ענט"י היינו דוקא בשלא שפשף שאינו טעון נט"י אבל אם שפשף שהוא טעון נט"י שצריך לברך ענט"י כמו לגדולים ואלו לסברא שנייה אפילו לא שפשף נמי טעון נטילה דאל"כ מאי איכא בין סברא ראשונה לשנייה עכ"ל ודבריו תמוהין לי מאד דאם כדבריו שלו דעת הי"א האחרונה שהביא רבינו אפילו בלא שפשף צריך לברך ענט"י תמה על עצמך וכי חמור בהדיוט מבקודש והא אפי' לעבודה כי לא שפשף לא בעי אפי' נטילה כ"ש ברכה וכמ"ש שם פרק הממונה. וע"ק דא"כ שגם י"א הראשונים מודים בקטנים כי שפשף דבעי ברכה אם כן אדמחלקי בין קטנים לגדולים לפלוג וליתני בדידה וע"ק שא"כ למה כתב רבינו י"א שלקטנים מברך אשר יצר ולא ענט"י עדיפא הול"ל דאפי' נטילה לא בעי וכמ"ש ב"י עצמו גם הוא עצמו כתב אח"כ בשם הרב הגדול מהר"י אבוהב וז"ל דמשמע בהדיא מפרק הממונה דכי ליכא שפשוף אפי' נטילה לא בעי וכ"ש דלא מברך ענט"י ולהכי כל היכא שאמרו הפוסקים ברכת ענט"י לקטנים אשפשוף אמרו כן ע"כ וזהו כדברי דאלו להב"י ויש אומרים אפילו בלא שפשף מצריכין נט"י לכן נ"ל פשוט דכי לא שפשף לכ"ע אפי' נטילה לא בעי וכמשמעות הגמרא דפרק הממונה (אם לא מכח נקיות או משום הכון וכמ"ש האחרונים ז"ל והביאם ב"י): ומ"ש רבינו ובעל המנהיג די"א דלקטנים מברך אשר יצר ולא ענט"י ר"ל ששפשף וצריך ליטול ידיו אפ"ה לא בעי ברכה לקטנים אבל נטילה ודאי בעי והטעם שאינו מברך אפילו בששפשף לפי דס"ל דאע"ג דברכת אשר יצר דבר שבקדושה הוא לא בעי אפי' נטילה לקטנים אם לא שפשף דאין השתן היוצא ממנו מזקיקו לנטילה אלא כששפשף צריך נטילה להסיר הלכלוך מידו אבל לא שייך בו שום טומאה לומר שאינו כדאי לברך אשר יצר עד שיטול כראוי ולהכי אינו מברך ברכת ענט"י דשפשוף ודאי לא גרע מאלו היו ידיו מלוכלכות בצואה שנוטל להעביר הלכלוך ואינו מברך ענט"י אבל לגדולים כיון שיצא מגופו כל כך דבר מאוס כטמא דמי אף שאין ידיו מלוכלכות כלל ונקיות אפ"ה אינו כדאי לברך ברכת אשר יצר וצריך נטילה כראוי וע"כ מברך ענט"י קודם לכן. ומ"ש המנהיג דהא אפי' לעבודה כשר היכא דלא שפשף וכו'. ה"פ כיון שמצינו בפ' הממונה דבשלא שפשף א"צ נטילה כלל לעבודה בקטנים והיינו ע"כ מטעם דכיון דידיו נקיות תו לא נזקק לנטילה שאין השתן היוצא ממנו גורם לו נטילה כלל. וכיון שכן מוכח בהדיא דאפי' שפשף אינו מזקיקו לנטילה כלל כי אם כדי להסיר הלכלוך מידיו וכידים המלוכלכות בצואה דפשוט דנוטל ואינו מברך וכמ"ש ב"י בשם הכל בו אבל לגדולים כיון שיצא מגופו דבר טמא והוא מזקיקו לנטילה אפי' ידיו נקיות אינו רשאי לברך אשר יצר דהוה דבר שבקדושה כי אם בירך נט"י קודם לכן. וכמו שפירשתי דברי המנהיג בהבאתו ראייה מפ' הממונה כן משמע בהדיא וז"ל ר"ת הביאו ב"י ז"ל כתב סמ"ג סימן כ"ו מ"ע ובסמ"ק סימן קע"ט גרסינן בפ"ק דיומא ת"ר הלכה אדם יוצא בסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת פי' אותה ששפשף בה ופוסק שם ר' יעקב תם שהיוצא להשתין מים א"צ ליטול ידיו כלל אם לא שיפשף בידו הילכך אפי' שפשף בידו אין טעון ברכה מידי דהוי אהיו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה שא"צ לברך ענט"י כו'. הנה אם נפרש ל' הילכך שכתב ר"ת צ"ל כמו שכתבתי דכיון דבלא שפשף א"צ אפי' נטילה לקטנים לפי שאין השתן היוצא מגופו גורם לו טומאה כלל אלא שבשפשף בעי מיהא נטילה להעביר הלכלוך אבל ברכה אינו צריך ודו"ק ועיין מ"ש בסמוך:
ב סָעִיף א וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים כו' ז"ל ב"י ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים שצריך לברך ענט"י דהא ברכת אשר יצר בכלל ת"ת הוא ומאי כל שכן. ואפשר דמשמע ליה שאפי' אם לא היה צריך לברך ענט"י קודם ברכת אשר יצר לא הוה ילפינן מיניה לת"ת דאיכא למימר שאני ברכת אשר יצר מאחר שהיא באה על עשיית צרכיו אין להפסיק בין עשיית צרכיו לה בברכה אחרת אבל לשאר ת"ת אה"נ שצריך לברך קודם לו ענט"י והשתא דקודם אשר יצר בעי לברוכי ענט"י שפיר קאמר דשאר ת"ת אתי במכ"ש עכ"ל ולכאורה אין לזה הבנה דאיך שייך לומר שאם לא ילמוד אין להפסיק בין הנטילה לאשר יצר וכשלמד יכול להפסיק בינה לנטילה. ונראה דר"ל אף אם נאמר שאין להפסיק בברכת ענט"י בין אשר יצר והנטילה היינו כשמברך ענט"י משום ברכת אשר יצר לחוד ומטעם שכתב שאין להפסיק בין עשיית צרכיו לברכת אשר יצר אבל כשמברך על נט"י גם בשביל ת"ת אין להקפיד אם מפסיק בין עשיות צרכיו לברכת אשר יצר כיון שאין עיקר הנטילה וברכתה בשביל לברך אשר יצר בלבד אלא בשביל ללמוד תורה ועל סברא זו הביא ב"י ראיה מדברי המרדכי ע"ש. וי"מ בע"א דה"ק הב"י אף אם לא היה צריך לברך ענט"י קודם ברכת אשר יצר מ"מ כשרוצה ללמוד מסתבר דצריך לברך ענט"י והיינו שמברך תחילה אשר יצר בלי הפסק ואח"כ מברך ענט"י משום קדושת הלימוד והשתא אשמעינן דאפי' בלא לימוד מברכין ענט"י קודם אשר יצר ק"ו דמחויב לעשות כן כשרוצה ללמוד אח"כ ולכן נ"ל דאין זה סברא שיברך תחילה אשר יצר ולברך אח"כ ענט"י וק"ל. אבל בעיקר קושיית ב"י אני אומר דמנ"ל לב"י זה שברכת אשר יצר הוי בכלל לימוד תורה נהי נמי דהוה דבר שבקדושה מ"מ אינו כ"כ דבר שבקדושה כמו לימוד תורה ודברי המרדכי שהביא הוא אח"כ משמעות כן בפשטן שכתב או להוציא ממנו דבר שבקדושה בעי ג"כ ענט"י ואם ישב בטל מברך אשר יצר ע"כ ואטו לא סבירא להמרדכי דברכת אשר יצר קצת דבר שבקדושה הוא אלא שאינו כ"כ במעלה כמו ת"ת ושאר דבר שבקדושה כיוצא בה משום דבררת אשר יצר ע"ש פתיחת נקביו ולא הוה דבר שבקדושה הבאה קבוע לשבח ולהודות וק"ל:
ג סָעִיף א וא"א ז"ל לא היה מברך אף לגדולים כתב ב"י בשם תשובת רמב"ן סי' קצ"ג ובשם מהר"י אבוהב שכתב בשם הרשב"א בשם האגור דאפי' לתפלה לא בעי לברך ברכת נט"י ואפי' אחר גדולים כי אם בשחרית וכ"כ עוד מהר"י אבוהב בשם ר"ת ז"ל אין לברך ענט"י אלא בבוקר אבל כל היום כולו אפי' כשירצה להתפלל אין עליו לברך ואפי' שהידים מלוכלכות עכ"ל וכ"כ המנהיג וכ"כ ב"י בש"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.