א ויברך ברכת אשר יצר וכו' חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים רמז לדבר חלולים חלולים עולה רמ"ח כחשבון איברי האדם (עיין בפ"ו דאהלות ושם מונה כל רמ"ח איברים שבאדם) אי אפשר להתקיים כדאיתא במס' נדה כל זמן שתינוק במעי אמו טבורו פתוח ופיו סתום יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן א"א לעמוד ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות האדם דומה לנאד מלא רוח ואם יעשה אדם בנאד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי עושה נפלאות ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך ענט"י עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותם עם שאר ברכות הרשות בידו אמנם אם יברך מיד ענט"י ואשר יצר י"א שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה עד בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים לפי שהיא סמוכה לברכת אשר יצר ולכך אינה פותחת בברוך וי"א שאין צריך לומר מיד אחריה ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כמו ברכת הגשמים שאינה פותחת בברוך והכי מסתבר דהכי מוכח בברכות בפרק הרואה דקאמר כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה ובתר הכי קאמר וכי משי לידיה לימא על נטילת ידים וכן סדרן הרמב"ם ז"ל:
א סָעִיף א ויברך ברכת אשר יצר חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים בפ' הרואה (ברכות ס:) כי נפיק כלומר מב"ה לימא אשר יצר וכו' חללים חללים ופי' רש"י שאם יפתח אחד מן החללים כגון הלב או הכרס או המעים או אם יסתם אחד מהם מן הנקבים הפתוחים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת יפתח קאי אחללים או יסתם קאי אנקבים ורבינו נראה שמפרש כן אלא שאין נראה לו לגרוס חללים ומשמע לי שטעמו משום דבחללים לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל ולפיכך גורס חלולים דהשתא קיימא בריאה אאיברים שהם חלולים וה"ק וברא בו נקבים נקבים דהיינו פה וחוטם ופי הטבעת וגם ברא בו איברים חלולים דהיינו לב וכרס ומעים ונ"ל דהא דכפל נקבים נקבים וכפל ג"כ חלולים חלולים משום דנקבים טובא הוו בגוף האדם וכן איברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על ריבויים כפלם ורש"י נראה שגורס יפתח קודם ליסתם וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש ולפ"ז אמאי דסליק מיניה קאי אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תפלה גורס יסתם קודם ליפתח:
ב סָעִיף א אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה פ' המפלת (נדה ל.) כ"ז שתינוק במעי אמו וכו' שאלמלא כן אינו יכול לעמוד רבינו קיצר כאן בדבר שהוא עיקרו של ענין דבגמרא הכי איתא שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ורבינו אתא לאפוקי מהר"מ מרוטנבורק שכתב שאין לגרוס אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות וכמו שכתבו הר"ד אבודרהם והכלבו בשמו והוא ז"ל בא ליישב דשפיר גרסינן אפילו שעה אחת וקאי אשעת יציאתו לאויר העולם שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים ואע"פ שאחר צאתו לאויר העולם סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות כשיוצא ממעי אמו ופיו סתום אם ישאר כך אפי' שעה אחת אינו יכול להתקיים כדתניא יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ומשמע דבחדא מינייהו לא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת ויש לשאול מאחר דשאם יסתם אחד מהם לא שייך אלא בנקב הפה בלבד למה הוא מזכיר בתחלה שברא בו נקבים נקבים שכולל כל הנקבים שבגוף האדם ונראה דאיידי דגבי שאם יפתח אחד מהם צ"ל חלולים חלולים שהרי כל האיברים החלולים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נקט נמי באם יסתם אחד מהם נקבים נקבים אע"ג דלא קאי שאם יסתם אחד מהם אלא אנקב דפה ולפ"ז פירוש הברכה כך היא אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים כלומר נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו חלולים חלולים כלומר איברים רבים חלולים כגון לב וכרס ומעים שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש נקב אחד מהם שאם היה נשאר סתום בעת צאתו לאויר העולם לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת והאברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם איזה מהם שיהיה ג"כ לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת כך נ"ל לדעת רבינו וק"ל דשאם יסתם אחד מהם ר"ל אחד מיוחד מהם דהיינו פה ושאם יפתח אחד מהם ר"ל איזה מהם שיהיה ועוד דשאם ישאר הפה סתום בעת צאתו לאויר העולם לא יהיה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נראה שאינו ענין לעשיית צרכיו ונראה לפרש בענין אחר שאם יסתם איזה מנקבי האדם או יפתח איזה מהאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת כלומר שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי טבעת ופי האמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיין שפיר הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא והוי שאם יפתח אחד מהם מענין עשיית צרכיו ממש:
ג סָעִיף א ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות האדם דומה לנאד מלא רוח וכו' כן כתבו רש"י והתוס' בפרק הרואה והר"ד אבודרהם כתב שי"מ רופא כל בשר ע"ש הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו הוא רפואה וזהו רופא כל בשר ואומר ומפליא לעשות ע"ש שבורר בו הקב"ה טוב המאכל ודוחה הפסולת ונכון הוא : ועל מה שתקנו לומר אשר יצר את האדם בחכמה לא כתב רבינו למה רמזו לפי שבריאת האדם דבר ברור הוא שחכמה נפלאה היא ומדברי רש"י נראה דבחכמה רמזו למה שאמרו במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות וכו' שכתב וז"ל ומפליא לעשות כנגד שהגוף חלל כמו נאד וכו' והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזה פליאה וחכמה ע"כ והתוס' כתבו שתקנו כן משום דאיתא בתנחומא ויברך אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו והיינו דאמרינן בס"פ אחד דיני ממונות (סנהדרין לח.) לכך נברא בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד:
ד סָעִיף א ואם הולך מיד לב"ה ורוצה להמתין מלברך על נט"י עד בואו לב"ה וכו' כבר כתבתי בסי' ד' בשם הר"ם שאינו מברך ענט"י כשנוטל ידיו עד בואו לב"ה ורבינו כותב כאן שברצונו תלוי הדבר שאם רצה מברך מיד ואם רצה ממתין עד בואו לב"ה וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתוב בסמ"ק וכתב על זה שיש לפקפק בו שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם לפי שהידים מטונפות וא"כ להאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הו"ל כקודם נטילה אך מן הדין הוא שמברך בסמוך כל מה שאפשר ואולי דעתו בזה שמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכים אותם בב"ה אם כן ברכת נטילה גם כן אם ירצה לחבר אותה עם האחרות אע"פ שלא יהיה במקומה יכול לעשותו ואע"פ שיש לחלק בזה שברכת נט"י היא ברכת המצוה שלעולם צריך להקדימה והאחרות הם ברכות השבח יכול לאמרם אחר עשייתן כמו שכתבו הפוסקים על זה וגם הרא"ש בסוף ברכות ועוד דהא ניחא לההוא טעמא שכתב הרב לקמן שמה שאנו מסדרים אותם בבה"כ הוא בשביל ע"ה שאינם יודעים אותם ויענו אמן אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידים נקיות אין ראוי לעשות זה אלא שיש להשיב בזה שמאחר שהברכות האחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה ואנו מניחים אותם לב"ה זאת ג"כ תדחה עמהם שאין לחלק עכ"ל. והאגור כתב שנשאל מהר"י מולין איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד ב"ה והלא הפסק הוא והשיב שאין לו כ"כ טעם מפורסם אבל נראה לו שדבר זה נתקן שימתין לסדרם בב"ה כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו ואף על פי שלפעמים מברכים בב"ה אע"פ שאין שם מי שאינו בקי מ"מ לא חילקו ולי המחבר נראה שמי שמברך בשחרית ענט"י ואחר כך בב"ה לא יברך יפה עושה עכ"ל האגור. וכתב עוד שנשאל מהר"י מולין לקהלות אשכנז שנוהגין הזקנים בהשכמה בב"ה לברך ענט"י בקול רם ואחד הוא המברך וחביריו עונים אמן ואח"כ מברכין האחרים ג"כ פעם אחרת ענט"י בקול רם למה לא יצאו באמן שענו והשיב שאע"פ שענו אמן יכולין לחזור ולברך מאחר שהמתחיל לברך אינו מברך להוציא ואפילו אם הש"ץ יכוין להוציא מי שאינו בקי מ"מ המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו ע"כ ולפי מה שכתבתי בסימן ד' בשם תשובת הרשב"א שבשחר תקנו שיטול אדם ידיו לפי שאז אנו נעשים כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו יש לומר דכיון דנט"י לא אתיא אלא כדי להתקדש לברך ברכת ההודאה בתרייהו גרירא ומאחר שהן נסדרות בב"ה גם ברכת נט"י יכול לסדרה בב"ה ומיהו בני ספרד לא נהגו לברכה בב"ה אלא כל אחד מברך בביתו ענט"י ואשר יצר ובב"ה מתחילין מאלהי נשמה וכן עיקר:
ה סָעִיף א אמנם אם יברך מיד ענט"י ואשר יצר י"א שצ"ל מיד אחריה אלהי נשמה וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה בכלל ד' סי' א' וז"ל ובבוקר לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה כי היא סמוכה לה וכן דעת הגאוני' ולכך אינה פותחת בברוך:
ו סָעִיף א וי"א שא"צ לומר מיד אחריה ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו' כ"כ התוס' בפרק היה קורא (ברכות יד:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד:) גבי כל הברכות פותח בברוך וחותם בברוך וכן עיקר:
א סָעִיף א ויברך ברכת אשר יצר כו' חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים כו' כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וס"ל לרבינו דמה שנמצא בתלמוד חללים חללים הוא ט"ס ונראה שטעמו דכיון שאם יפתח אחד מהם רצונו לומר שאם יפתח אחד מהאיברים החלולים אלמא דמאמר אשר יצר הוא שבח והודאה על האיברים החלולים וב"י פי' משום דבחלל לא שייך בריאה וקשה דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור:
ב סָעִיף א אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה כו' נראה דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה שיסדו אי אפשר להתקיים ואמר דה"א במסכת נדה לגבי תינוק בעת צאתו לאויר העולם ומשו"ה תקנו חכמים לשון זה בברכה שעל עשיית צרכיו והוא לומר שיצרו בחכמה שהפסולת יצא דרך הכרס והמעיים ופי האמה והטבעת שאם יפתח הכרס או המעיים כדי שיצא משם הפסולת או יסתם פי האמה והטבעת שלא היה יכול לצאת משם הפסולת שוב לא היה אפשר לו להתקיים והנה הכוונה בברכה זו שכאשר בעת צאתו לאויר העולם אם יפתח או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים כך כל ימיו קיומו וחיותו תלוי בזה ולא הזכיר רבינו בדבריו אם יש לומר אפילו שעת אחת כגי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם או אין לומר אפילו שעה אחת וכגירסת הר"מ מרוטנבור"ג וכגירסתינו בגמרא כי ס"ל דקושיית הר"מ ממה שאדם סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות לאו קושיא היא דהלא הכוונה בעשיית צרכיו על סתימת פי האמה והטבעת כדפרישית ואם עבר הגבול בסתימת פי האמה והטבעת אפילו שעה אחת אין ספק שאינו יכול לחיות ולכך רשות הוא ומאן דבעי יכול לומר אפילו שעה אחת ואין לזוז ממה שנהגו אבותיו נהרא ונהרא ופשטיה:
ג סָעִיף א ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כו' כן פירש"י ותוס' אלא דרש"י פי' עוד דאשר יצר את האדם בחכמה פתיחה זו הוי מעין החתימה דמה שיצרו כנאד ואעפ"כ הרוח עומד בתוכו כל ימי חייו זו היא פליאה וחכמה אבל התוס' פירשוה ע"ד המדרש על ויברא אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל ונ"ל דלפי זה צריך לפרש דהוה מענין עשיית צרכיו והוא דלאחר שהכין מזונותיו תחלה יצרו על אופן שיתקיים על ידי מזונותיו אלו והוא שברא בו נקבים נקבים פה המאכל להכנים בו המזונות ופה החוטם והאזנים ופי האמה והטבעת שהפסולת יצא משם וגם ברא בו איברים חלולים חלולים הלב שהוא חיותו והכרס והמעיים מחזיקים המאכל שיעור הצריך ושאם יפתח כו' כדלעיל ורבינו לא הזכיר לא פי' רש"י ולא פי' התוס' נראה דס"ל דזה וזה אמת וגם מלבד זה חכמה נפלאה היא שרוחו ישתמר בגופו ע"י מזונותיו ודחיית הפסולת: ודע דבגמרא אסיקנא שאין לומר רופא חולי אלא רופא כל בשר וכ"כ הרי"ף והרמב"ם אבל באשר"י כתוב רופא חולי ועל פי זה נכתב בכל הסדורים שלפנינו רופא חולי ואין ספק שטעות סופר הוא באשר"י כי חשב הסופר דברכה זו חותמים בה רופא חולי כמו בתפלה שחותמין בברכת רפאינו רופא חולי עמו ישראל וכן הוא בהגהת ר' אברהם מפראג ובהגהת מהר"ש לוריא ובאבודרהם שאין לחתום בברכת אשר יצר רק רופא כל בשר ופשוט הוא:
ד סָעִיף א ואם הולך מיד כו' נראה מדברי רבינו דדוקא בהולך מיד לב"ה אחר שנטל ידיו יכול להמתין מלברך ענט"י עד בואו לב"ה אבל אם לומד או עושה מלאכה בביתו ליכא למ"ד שימתין מלברך אלא צריך לברך ענט"י בביתו וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו לקמן בסימן מ"ז וכן עיקר:
ה סָעִיף א אמנם כו' עד כמו ברכת הגשמים וכו' לקמן בסי' רכ"א ואיכא למידק דהרא"ש בתשובה כלל ד' סי' א' כתב דבבוקר לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה כי היא סמוכה לה ולכך אינה פותחת בברוך וא"כ היאך הכריע רבי' כאן דלא כוותיה וכך הקשה מהר"י ברונא ותו דהלא הרא"ש גופיה בפסקיו כתב כלשון הגמרא וכמו שסדרן הרמב"ם וא"כ היאך כתב בתשובה בהיפך ונראה ודאי דכאן לא הכריע רבינו אלא להוציא מי"א שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה דליתא דמדינא א"צ והרא"ש בתשובה לא כתב דצריך אלא כתב דלא יפסיק כו'. והיא זהירות וחסידות דפשיטא דלסמכה לברכה טפי עדיף וה"א לקמן בסי' ק"י לגבי תפלת הדרך דאינה סמוכה ואינה מתחלת בברוך ואפ"ה היה מהר"ם נזהר כשהיה בדרך לסומכה ולאומרה אחר ויהי רצון הראשון כדי שתהא ברכה סמוכה לחבירתה וכ"כ ה"ר יונה בספר היראה כל' הרא"ש בתשוב' ולאו מדינא אלא חסידות וזהירות כדפרישי': ודין ברכת הודאה מבואר בפרק ע"פ ריש (דף ק"ה) ע"ש בפירש"י ובתוס':
א חלולים ול"נ משום דלשון חללים הוא גם כן לשון הריגה כמו בחלל חרב או חללים לכהונה ע"כ יש לומר חלולים שהוא לשון חלול ממש:
ב ונ"ל שמפליא לעשות קאי על הנשמה שנתן באדם וזו היא פליאה גדולה שיתקיים דבר רוחני והוא מן העליונים בדבר גשמי בגוף האדם שהיא מן התחתונים ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלות בעוד שאדם חולה ב"מ באחד מאיבריו כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו וע"כ אמר רופא חולי כל בשר ועל ידי זה מפליא לעשות שהנשמה נקשרת בגוף וע"כ תקנו לומר מיד אחר ברכה זו ברכה אלהי נשמה:
ג סָעִיף א כתב הכלבו כשבא אדם לבה"כ יאמר מה טובו כו' ואני ברוב חסדך וגו' ועוד כתב הכלבו בשם מוהר"ם דאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו ענט"י ואשר יצר עד בואו לבה"כ ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבה"כ ותופס במקום שהניח עכ"ל:
ד אמנם מנהג האשכנזים אשר בגלילות אלו שמסדרים אותן בבה"כ ולכן אל יברכו בביתם מי שמברך אותן בב"ה ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד , ובמהרי"ל כתב מי שמנהגו ללמוד קודם כניסתו לב"ה או בימים נוראים שמשכימים קודם עלות השחר אז יברך בביתו אשר יצר כו' עד אחר אלהי נשמה אבל כשנכנסים מיד לבה"כ לא יברך בביתו כלום עד בואו לבה"כ ולפי מה שאכתוב בסימן כ"ה שמצוה לילך עם טלית ותפילין מביתו ע"כ צ"ל תחלה בביתו אשר יצר וכל ימי תמהתי על המנהג שנהגו בימי התשובה שמתפללין קודם עלות השחר סליחות ותחנונים וא"כ קודם לכן הוצרך לברך ברכת ענט"י ואשר יצר אם עשה צרכיו ואח"כ בעלות השחר מתחילין בב"ה ומברכין ענט"י ואשר יצר ונ"ל שהיא ברכה לבטלה ואם איישר חילי אבטלינה ומ"מ אתן קצת טעם למנהג כי כבר כתבתי לעיל סימן ד' בשם אבודרהם שנהגו לברך ברכת אשר יצר וענט"י בשחרית אף אם לא עשה צרכיו משום הרוח רעה ששורה על הידים כמ"ש לעיל וכתבתי ג"כ לעיל בשם אורחות חיים דאף אם נטל בלילה הרוח רעה חוזר ושורה על הידים בסוף הלילה ולכן נהגו לחזור ולברך משום רוח רעה כמ"ש אבודרהם אך לפ"ז היה להם לחזור וליטול ידיהם מיהו לפי דברי הר"י אבוהב לעיל מיושב הכל דמסדרם בבה"כ אע"פ שמפסיק בינתיים כמו שאר ברכות שלאחר אלהי נשמה והרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר סליחות ויטיל מים וישפשף ואחר כך יוכל לברך עם הצבור ואפילו בזה יש לפקפק כדלקמן סימן ז':
א סָעִיף א ולא יאמר חללים חללים דלא שייך לומר לשון יצירה על החלל משום דמילת חלל ל' הריגה הוא:
ב סָעִיף א א"א להתקיים כדאיתא במס' נדה ז"ל הב"י רבי' קיצר בכאן בדבר שהוא עיקרו של ענין בגמ' הכי איתא שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונראה לפרש שאם יסתם איזה מנקביו של האדם או יפתח איזהו מאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפי' שעה אחת כלומר שגבול יש לאדם שיכולין נקביו לסתום ולא ימות וכיון שעבר אותו גבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת והאמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים שייך שבח זה לעשיית צרכיו ועוד כיון שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא עכ"ל מסקנת דבריו. אבל קשה דא"כ מה שייכות הראיה מנדה שהביא רבינו לכאן ואפשר דמביא ראיה כמו שמצינו בתינוק כיון שעבר גבולו וחוקו אפילו שעה אחת מיד מת הוא הדין באדם גדול. ואיכא נמי לפרש כמ"ש ב"י בפי' ראשון שלו דרבינו בא להשמיענו בראיה זו דשפיר גרסינן בגמרא אפילו שעה אחת ולאפוקי ממהר"ם מרונטבור"ג שמחקו ומכרש דקאי אשעת יציאתו לאויר העולם שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים ואם יסתם אחד מהם ר"ל שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש אחד מהם דהיינו הפה שאם היה נשאר סתום אפי' שעה אחת אחר צאתו לאויר העולם לא היה אפשר לו להתקיים ואיידי דנקט גבי איברים החלולים לשון רבים שהרי כל האיברים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נקט נמי באם יסתם אחד מהם בנקבים. אך הקשה ב"י על זה דאין לזה שאינו יכול להתקיים באם הפה סתום ביציאתו לאויר העולם התלות לענין עשיית צרכיו. ולפי מ"ש בדרישה ס"ס דלקמן א"ש:
ג סָעִיף א ורוצה להמתין מלברך ענט"י כו'. כתב מהר"י אבוהב שהסמ"ק כתב כדברי רבינו שאם ירצה יכול להמתין ואם ירצה יברך מיד ואין לפקפק איך מפסיקין בין הנטילה לברכה שהיא ראויה לעשות קודם הנטילה דהרי כל הברכות צריכים להיות עובר לעשייתן דכיון שאין מברכין קודם הנטילה שעדיין הידים מטונפות ונדחית ושאר ברכות מסדרן בכל יום בב"ה משום שאינן בקיאים וכמ"ש רבינו בסימן מ"ו תדחה גם זו עמהם ע"כ בקוצר ל'. ועד"ז כתב האגור שהשיב להר"י מולין וכתב אף שלפעמים אין שם מי שאינו בקי מ"מ לא חלקו וב"י תירץ כיון דהנטילה מצד עצמו א"צ ברכה ואפי' לתפלה לפי מאי דקי"ל דאפי' לתפלת מנחה וערבית אינו מברך אף כשעשה צרכיו כדלקמן סי' ז' ולא תקנו הברכה כ"א בשחרית כדי לספר לפני השי"ת בקדושה ובטהרה וע"ז אנו מברכין שצוונו ענט"י כדי שנוכל לקבל עלינו עול מלכות שמים בטהרה וא"כ איך שייך הפסק דהא הנטילה א"צ ברכה וכשאנו באין לב"ה מברכין אנו להש"י על הטהרה שציוונו ועשינו תחילה ומה"ט ניחא דאפי' בימי סליחות אנו אומרים בב"ה ברכת נט"י אחר הסליחות ובכ"מ האריך ליישב זה ולפי מ"ש בשם ב"י ניחא ע"ש בסוף סימן ו' שלא כתב בהאי לישנא אבל זהו כוונתו ומסיק שם דבני ספרד מברכין על נטילת ידים ואשר יצר בביתו ומתחילין בבהכ"נ אלהי נשמה וכן עיקר:
ד סָעִיף א ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה. כ"כ תוספות פ"ג שאכלו ופרק היה קורא ופרק ע"פ וכ"כ הב"י וכן עיקר והכי מסתברא ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א מפני שהיא ברכת הודאה. ז"ל הגמרא פ' ע"פ דף ק"ה והביאו רש"י פ"ג שאכלו ד' מ"ו הבדלה כברכת המצות מ"ט משום דהודאה היא פי' רש"י הבדלה כברכת המצות כגון להתעטף בציצית ועל נטילת לולב שאין חותמין בברוך לפי שאין בהן ריבוי דברים הבדלה נמי הודאה היא ואין בה הפסק לא הפסק תחנה או ריצוי הילכך בפתיחתה סגי ולא דמי לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו וברכת אבות יש בה דברי ריצוי וצריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום ע"כ וכן כתב רשב"ם וה"ה ה"נ מסיים בברכה וא"צ לפתוח ומ"ה אמר נמי ברכת גשמים שג"כ מסיים ואינו פותח לאפוקי אינך פותחין ואינן מסיימין וע"ל סי' רכ"א ולקמן סי" מ"ו שכתב כן ג"כ אאתה הוא בעוה"ז שיודה לה' והן נקראין ברכת הודאה שנתקנה שיודה האדם על האמת ולהעיד שהוא בוראינו ולכן נוסח הברכה מודה אני לפניך וכו' ואינה כשאר ברכה של שבח וק"ל וע"ל סימן ק"י מ"ש אתפילת הדרך:
א סָעִיף א שאלמלא כן אי אפשר לעמוד כו' ז"ל הגמרא פרק הרואה מאי חתים אמר רב רופא חולים אמר שמואל שווינהו אבא לכ"ע קצירי אלא רופא כל בשר רב ששת אמר מפליא לעשות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות ותמהני על נוסח שלנו רופא חולי כל בשר וכן באלפס ומיימון אינו לתיבת חולי ומשמע מכאן בהדיא דשייך רפואה בלי חולי והיינו משום שמה שהקב"ה מעמיד ומקיים שיווי המזג והטבעיים באדם שלא יתגבר אחד מהם הוא הרפואה וא"כ לא ידעתי למה דחקו כל הפרשנים בפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך שהקשו כולם אם אין חולי רפואה מה עניינה ולפי הנ"ל לק"מ כמ"ש שקיום שווי ההרכבה היא הרפואה ובפרט כמ"ש לפני זה כל המחלה אשר שמתי במצרים כי ידוע שמחלת מצרים היה ע"י שינוי טבעיים וכמ"ש על מ"ש מנין שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות דהיינו ע"י לקוי כל יסוד ויסוד מהן שיצא מטבעו וכמ"ש בע"י ובעל זבח פסח ע"ש:
ב סָעִיף א וי"א שא"צ לומר כו' והכי מסתברא מצאתי כתוב ואני ישראל ברונא תמה מה שסתר דברי אביו שכתב בתשובה שאין להפסיק ביניהן לפי שסמוכה כו' ע"כ וכ"כ רבינו לקמן בשמו סימן מ"ז וז"ל מורי על דברי ישראל הנ"ל וכן אני נוהג כי כל מה שנוכל לסמוך עדיף טפי וראיה מתפלת הדרך דלקמן וצ"ע עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.