א נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן בין שלפני המטה בין שלאחר המטה את שלמטה צורך בהן לשאת אותה פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אם הוא בענין שאין יכולין [לקברו] קודם ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות. והרמב"ם ז"ל כתב אין מוציאים המת סמוך לק"ש אלא אם כן היה אדם חשוב וא"א ז"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחר: העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והאונן יושב ודומם ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנין המספידין פטורין ודוקא ביום הראשון אבל משם ואילך גם החזנין חייבים: קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומים וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה לנחמו שורות הפנימים שרואין פני האבל פטורין החיצונים שאינן רואין פני האבל חייבין:
א סָעִיף א נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן וכו' משנה ר"פ מ"ש (יז.) נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להן פטורים ואת שאין המטה צ"ל חייבים ופירש"י וחילופיהן. שכן דרך שמחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו. את שלפני המטה. שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. הואיל ואין צריכה להם חייבים שכבר יצאו י"ח מן המת נראה מדבריו שהוא סובר דהא דקתני את שלמטה צורך בהם היינו שלפני המטה והא דקתני את שאין למטה צורך בהם היינו שלאחר המטה והכי קאמר נושאי המטה וחילופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם דשלפני המטה כיון שיש למטה צורך בהם פטורין ושלאחר המטה כיון שאין למטה צורך בהם חייבים וכפירש"י כתב ה"ר יונה בשם הירושלמי והמרדכי כתב ה"ג רש"י שלפני המטה צורך בהם פטורים ושלאחר המטה אפילו צורך בהם חייבים לקרות והיינו טעמא דכיון שנשאו אותו אין טרודין כל כך במצוה ומדברי רבינו כאן ובסי' ק"ו נראה שהוא מפרש נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה אם יש למטה צורך בהם אלו ואלו פטורים ואם אין למטה צורך בהם אלו ואלו חייבים ומדברי הרמב"ם בפ"ד מה' ק"ש נראה שהוא מפרש דהכי קאמר נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ר יונה על חילופי חילופיהן ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה אפ"ה פטורים מפני שפעמים נמלכין שאותה כת שלישית בשנים יסעו ומשום כך אין להם להתחיל:
ב סָעִיף א לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לק"ש וכו' שם (יט.) ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין וכתב ה"ר יונה שי"מ דסמוך לק"ש מיקרי חצי שעה כמו סמוך למנחה דפרק ע"פ (צט:) אבל מהירושלמי נראה דאין השיעור חצי שעה אלא היינו לומר שאין מוציאין אותו אלא שישערו שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם זמן ק"ש וכן פי' הרא"ש וכיון שהרא"ש מסכים לדברי הירוש' הכי נקטינן וכתב עוד ה"ר יונה ואם כבר הגיע זמן ק"ש יש להם להתאחר זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל וכתב עוד דלכאורה נראה דה"ה לק"ש של ערבית אין מוציאין את המת סמוך לה אבל אפשר שאין להחמיר בק"ש של ערבית כיון שזמנה כל הלילה:
ג סָעִיף א ועל מה שכתב רבינו אם הוא בענין שאין יכולים לקרות קודם כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל נראה שפירוש זה הלשון כמו שאומר בירושלמי אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא אם כן הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו שהנה פי' סמוך משמע קודם הגעת זמן ק"ש או לאחר שהגיע והנה לאחר שהגיע זמן ק"ש למה לא נוציא אותו אם כבר קראו ק"ש לפיכך אמר שאם יהיה זה הסמיכות לאחר זמן ק"ש כ"כ סמוך שלא היה להם מקום לקרות קודם לא נוציא אותו אבל אם הוא מופלג נוציא עכ"ל נראה שהוא ז"ל מפרש דאין מוציאין את המת סמוך לק"ש דקאמר אחר שהגיע זמן ק"ש הוא ולישנא לא משמע הכי אלא קודם לזמן ק"ש קאמר דאין מוציאין ול"נ שיש להגיה בדברי רבינו ולכתוב לקוברו במקום לקרות וכ"מ בספר ישן וכ"כ הוא ז"ל בטור י"ד סי' שנ"ח ועכשיו אין צריך לידחק במה שנדחק בו רבינו הגדול ז"ל:
ד סָעִיף א והא דאמרינן: שאם התחילו אין מפסיקין — היינו לומר שלא יפסיקו מלהוליכו עד שיקראו כולם, אלא יוליכוהו ולא יפסיקו את שלמיטה צורך בהם. אבל אותן שאין למיטה צורך בהם הא תנן דחייבים, וכמו שנתבאר בסמוך:
ה סָעִיף א והרמב"ם כתב ואין מוציאין את המת וכו' אא"כ היה אדם חשוב בפ"ד מה' ק"ש. ומ"ש וא"א ז"ל לא חילק וכו' דברי הרמב"ם פשוטים הם בגמרא דפריך אהא דתניא אין מוציאין את המת סמוך לק"ש איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני והשמיטוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל וצריך טעם למה ואפשר דמשום דטעמא דאדם חשוב משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפי' בק"ש עד שיקברוהו בכבוד כמו שכתב הרמב"ן בתורת האדם ואדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו לא שכיח בדורותינו לפיכך השמיטוה:
ו סָעִיף א העם העוסקים בהספד וכו' עד והאונן יושב ודומם ברייתא בר"פ מי שמתו (ברכות יט:) ופירש"י אין המת מוטל בפניהם שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן ויש מפרשים שנתון לצד אחר: וכתבו תלמידי ה"ר יונה בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אית דאמרי דוקא קורין משום דק"ש דאורייתא אבל תפלה שהיא מדרבנן א"צ ואומר מורי דה"ה לתפלה נמי נשמטים אחד א' ומתפללין ומביא ראיה מהתוספת' ע"כ ואע"פ שהרמב"ן כתב שאין מתפללין כיון דה"ר יונה מביא ראיה מהתוספתא כוותיה נקטינן:
ז סָעִיף א העם העוסקים בהספד וכו' עד והאונן יושב ודומם — ברייתא בריש פרק מי שמתו (דף יט:). ופירש רש"י: אין המת מוטל בפניהם. שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן. ויש מפרשים שנתון לצד אחר. וכתבו תלמידי ה"ר יונה: בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין. אית דאמרי דווקא קורין, משום דקריאת שמע דאורייתא, אבל תפילה שהיא מדרבנן אין צריך. ואומר מורי דהוא הדין לתפילה נמי נשמטים אחד אחד ומתפללין, ומביא ראיה מהתוספתא, עד כאן. ואף על פי שהרמב"ן כתב שאין מתפללין, כיון דה"ר יונה מביא ראיה מהתוספתא, כוותיה נקטינן: ומה שכתב רבינו: ודווקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנים המספידים פטורין ודוקא ביום הראשון וכו' — הוא מדכתב הרא"ש בפרק מי שמתו: ירושלמי: כל העוסקים בהספד פטורין מן הקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקריאת שמע ולתפילה. והתנן: אם יכולים להתחיל ולגמור? מתניתין ביום הא', ומה דתני תנא – ביום השני. וסובר רבינו, ד"כל העוסקים בהספד" היינו החזנים המספידים. ואף על גב דההוא ירושלמי א"קברו את המת וחזרו" קאי, למד משם רבינו במכל שכן להיכא דלא נקבר המת שהספדנים עצמם פטורים; ומה שאמרו "ומשם ואילך", היינו מיום שני דקבורה ואילך. אבל קשה, שכיון שהחזנים אינם מפסיקים, היכי אמרינן בגמרא: "כשאין המת מוטל לפניהם, הם עומדין ומתפללין, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: רבון העולמים" וכו'; ומשמע דביום ראשון הוא, שעדיין לא נקבר המת. וכיון שהחזנים עוסקים בהספד, למה יאמר "ריבון העולמים" וכו' עכשיו יותר מכשאינם מתפללים? ועוד, היאך אפשר שהחזנים יעסקו בהספד בעוד שהעם קורין? שנמצאו מבטלין את העם מכוונתם. ועוד, שרבינו כתב ברמזים כלשון הזה: כל העוסקים בהספד פטורים מקריאת שמע, והחזנים הסופדים ביום ראשון פטורים, מכאן ואילך חייבים, עכ"ל. ואם "כל העוסקים בהספד" האמור בירושלמי פירושו דווקא החזנים המספידים, היאך כתב: "כל העוסקים בהספד פטורים והחזנים הסופדים" וכו', דמשמע שכל העם העוסקים פטורים? ועוד, דהיאך סתם וכתב: "כל העוסקים בהספד פטורים"? דאי קודם שנקבר המת, הא בהדיא תניא: "בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין" וכו'. ואי אחר שנקבר, הא תניא: "שורה הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת", וכמו שכתב הוא בעצמו שם בסמוך, והיאך חזר וכתב סתם: "כל העם העוסקים בהספד פטורים"? אלא שבזו יש לומר, דלא קרי "עוסקים בהספד" כי אם לשורה הרואה את הפנים, וסמך על מה שכתב כבר. אבל עוד קשה בדבריו, ד"בכל העם העוסקים בהספד" כתב סתם "פטורים", ולא חילק בין יום ראשון ליום שני, ומשמע דגם ביום שני פטורים; ובחזנים המספידים כתב דאינם פטורים אלא ביום ראשון דווקא, והוה ליה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! ועוד, דפשט הירושלמי משמע דאמאי דקתני דהפסיקו לקריאת שמע פריך מדתנן: "אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו", אלמא אין מפסיקין מן ההספד לקריאת שמע, ושני דמתניתין דקתני "אין מפסיקין מן ההספד לקריאת שמע" מיירי ביום ראשון, והא דקתני דהפסיקו לקריאת שמע מיירי ביום שני. ומאחר דמתניתין דקתני "אם יכולים להתחיל ולגמור" וכו' דאוקימנא דווקא ביום ראשון לא בחזנים דווקא מיתניא אלא בכל העם, וכמו שכתב רבינו עצמו כאן, אם כן היאך בחזנים חילק בין יום ראשון ליום שני ולא בשאר העם? ואין לומר שרבינו מפרש, דכי פריך מ"אם יכולים להתחיל ולגמור" אמאי דתני "כל העוסקים בהספד פטורים מן הקריאת שמע" פריך, שהרי שנינו: "אם יכולים להתחיל ולגמור יתחילו", ושני דמתניתא דקתני "כל העוסקים בהספד פטורים מקריאת שמע" ביום ראשון, והא דתני מתניתין "אם יכולים להתחיל ולגמור" מיירי ביום שני, ואף על גב ד"קברו את המת וחזרו" קתני, איכא למימר דמיירי בקברוהו בעיר אחרת ושהו מלחזור עד יום שני. ומפרש רבינו, ד"כל העוסקים בהספד" היינו החזנים המספידים, וקתני בהו דביום ראשון פטורים. דאכתי קשה, היאך כתב ברמזים: "כל העוסקים בהספד פטורים, והחזנים הסופדים" וכו', דמשמע שכל העם העוסקים פטורים? וגם יקשו עליו כל הקושיות שהקשיתי בסמוך. ועוד, דאם כן מאי פריך מדתנן: "אם יכולים להתחיל ולגמור" וכו'? דאדרבה מהתם משמע דהעוסקים בהספד פטורים, דקתני סיפא: "ואם לאו לא יתחילו", וכשהם הולכים בדרך ואינם עסוקים בהספד הוא דקתני "אם יכולים להתחיל ולגמור יתחילו". ועוד, דלישנא ד"מתניתא" בדברי הירושלמי נאמר על המשנה, ולישנא "דתני תנא" נאמר על הברייתא, והיינו כפירושא קמא. ועוד, דאם כן שקיל וטרי הירושלמי על דברי תנא קמא ופסק רבינו כוותיה; ואמאי? והא כיון דתנא בתרא מעשה קתני, הוה ליה למיפסק כוותיה, דהא קיימא לן בכל דוכתא "מעשה רב". הילכך פירושא קמא עיקר. אבל קשה כל הנך קושיות. ויש לדחוק וליישב דברי רבינו כאן, דהחזנים המספידים, בשעה שהעם קורין, כשאין המת מוטל לפניהם הם דוממים, ואפילו הכי פטורים מפני שהם טרודים להרהר בעניין ההספד לראות באיזה עניין יספידו. אך על מה שכתוב ברמזים קשה. והרמב"ם לא הזכיר דברי הירושלמי הזה כלל:
ח סָעִיף א קברו את המת וחזרו וכו' משנה וגמרא בר"פ מי שמתו (ברכות יז:) ומ"ש רבינו אל מקום שעומדים שם האבלי' לעשות שורה פי' היה להם מקום מיוחד והוא רחוק קצת מבה"ק ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדים שם האבלים ומנחמים אותם ואם יכולים להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לאותו המקום יתחילו וכו' כתב רבינו הגדול מה"ר יצחק אבוהב ז"ל שנראה מפירש"י דהכי קאמר אם יכולים להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו כולה ובאמת לישנא דיתחילו הכי משמע: וכתב הרמב"ם קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות נראה מדבריו דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו את האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גוונא יתחילו:
ט סָעִיף א העומדים בשורה לנחמו שורות הפנימים וכו' משנה שם (יז:) העומדים בשורה הפנימים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת ר"י אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל:
א סָעִיף א נושאי המטה וכו' משנה ריש פ' מי שמתו וע"פ גירסת התוס' והרא"ש דאין חילוק בין שלפני המטה ובין שלאחר המטה דאת שאין המטה צורך בהם לעולם חייבים ואת שהמטה צורך בהם לעולם פטורין דלא כגירסת רש"י ופירושו דמחלק בין לפני המטה דאינן חייבין אלא א"כ דאין למטה צורך בהם אבל לאחר המטה אפילו המטה צורך בהם חייבים לפי שכבר נשאוה ושוב אין טרודין כ"כ במצוה משא"כ בשלפני המטה שלא נשאוה וממתינין עד שתגיע המטה אצלם דלא קי"ל הכי אלא אין חילוק דאף שלאחר המטה שכבר נשאוה אם המטה צורך בהם חייבין וכ"כ הרמב"ם בפ"ג אלא דמפרש דדוקא באותן המלוין את המת ונושאין אותו וכדקתני נושאי המטה וחלופיהן וכו' אבל שאר המלוין שאין למטה צורך בהן כי לא באו לשאת את המטה אלא ללוות חייבין לקרות לעולם אפילו הן לפני המטה ונכון הוא וכן פסק בש"ע:
ב סָעִיף א ומ"ש לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אם הוא בענין שאין יכולין לקוברו קודם כצ"ל וכ"כ בי"ד סימן שנ"ח והוא ברייתא ר"פ מי שמתו וע"פ פי' ה"ר יונה והרא"ש דפי' סמוך לק"ש הוא בענין שאין יכולין לקברו קודם:
ג סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב וכו' וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחר כך הוא במקצת ספרים ור"ל דכתב הברייתא בסתם אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ולא הזכיר שום חילוק בין אדם חשוב לאחר משמע דסובר דאין לחלק ואע"ג דבגמ' מותבינן איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש ומשני אדם חשוב שאני פי' ב"י דסבירא ליה להרא"ש דאדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו לא שכיח בדורותינו לפיכך לא כתבו הרא"ש וזה ג"כ דעת האלפסי שהשמיטו ולא כתבו ובמקצת ספרי רבינו כתב אחר דברי הרמב"ם וז"ל ובגמרא ג"כ חילק בין אדם חשוב לאחר וא"א הרא"ש לא הביא זה בפסקיו ואיני יודע למה עד כאן וזה הלשון כתב ג"כ בי"ד סי' שנ"ח. ולפעד"נ שדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטוהו הוא משום דקי"ל המדחה מטתו על אביו ואמו ה"ז מגונה לפי שנראה שאינו חושש לכבודן להספידן כל כך ולכן ממהר להוציאן ולקוברם אם כן כ"ש באדם חשוב שאין להדחות מטתו להוציאו סמוך לק"ש וההיא דרב יוסף דאפקוהו סמוך לק"ש ודאי לכתחלה לא היה להם להוציאו אלא שאירע כך אפשר דטעו שהיו סבורין דיכולין לקוברו קודם או לאיזה סבה אחרת ותלמודא דקא משני אדם חשוב שאני אינו אלא נדחות הקושיא כלומר דאף לסברת המקשה איכא לשנויי אדם חשוב שאני דזהו כבודו שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו אבל לקושטא דמילתא איפכא הוא אדם חשוב אין למהר להוציאו כ"ש בסמוך לק"ש ובכה"ג אמרינן בדוכתי טובא אשינויא לא סמכינן דאינה אלא לדחות הקושיא זה נלע"ד לדעת הרי"ף והרא"ש:
ד סָעִיף א העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם וכו' עד יושב ודומם ברייתא ריש פרק מי שמתו (ברכות דף יט):
ה סָעִיף א ומ"ש ודוקא העם הבאין לשמוע וכו' הוא על פי הירושלמי שהביא הרא"ש וז"ל כל העוסקים בהספד פטורין מקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לקריאת שמע ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' מתניתין ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני עכ"ל ונראה דרבינו מפרש בה כך כל העוסקים בהספד פטורים מן הקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה תרתי קתני וה"ק חדא כל העוסקים בהספד הם החזנים פטורים מן קריאת שמע אידך ואם אינן עסוקים בהספד דחייבין בק"ש אפילו הכי פטורין מן התפלה והא דקתני מעשה היה וכו' חולק את"ק דסובר בחזנים דעוסקים בהספד דפטורים מן הק"ש וקאמר תנא בתרא דאינן פטורין אלא מפסיקין לק"ש ולתפלה ומקשה את"ק דקאמר באינן עסוקים בהספד דחייבים בק"ש ואינן מפסיקין לתפלה דהא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' והתם דאינן עסוקין בהספד אלא לנחם בשורה ואפילו הכי פטורין מק"ש ומשני מתניתין ביום ראשון הלכך אפילו לנחם בשורה פטורין מק"ש מאי דתני תנא באין עסוקין בהספד דחייבים בק"ש ואין מפסיקין לתפלה ביום שני השתא כיון דת"ק מחלק ביום שני בין חזנים העוסקים בהספד דפטורין מק"ש ובין שאר העם הבאים לנחם או לשמוע ההספד דחייבין בק"ש ופטורין מן התפלה אם כן תנא בתרא נמי ביום שני קאמר וקתני מעשה היה והפסיקו לק"ש ולתפלה ופליג את"ק דאף החזנים העוסקים בהספד חייבין להפסיק ביום שני והלכה כתנא בתרא דמעשה רב ואין החזנים פטורין מק"ש אלא ביום ראשון אבל ביום שני חייבים ואותן שחזרו מבית הקברות לשורה לנחם נמי פטורין מק"ש ביום ראשון דמדאורייתא היא לנחם אבילים ואם כן הא דתניא העם העוסקין בהספד בזמן שהמת לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין וכו' אין פירוש העוסקין בהספד דברייתא זו כפירוש העוסקים בהספד דירושלמי דבירושלמי פירושו החזנים המספידים ואומרים קינות בקול רם ומספרים בשבחים של מת ובמעלותיו ובברייתא פירושו העם העוסקין בהספד הם העם הבאים לשמוע ההספד ואינן לא מספידין ולא מנחמין אלא שומעין ולפיכך אפילו ביום ראשון חייבין בק"ש אלא דבמוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין וכו' והחזנים ביום ראשון פטורים אפילו בשעה שהם יושבין וקורין ואין המת מוטל לפניהם לפי שהחזנים טרודים טובא ביום ראשון להרהר בענין ההספד לראות באיזה ענין יספידו וזה שכתב רבינו העם העוסקים בהספד וכו' ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד חייבין אבל החזנים המספידים פטורים ודוקא ביום ראשון וכו' פסק כתנא בתרא דמעשה רב דאף החזנים מפסיקין לק"ש ולתפלה ביום שני וכדפי' והא דקאמר בתר הכי קברו את המת וחזרו וכו' מפורש מדבריו שכתב הולכין אחריהם ממקום הקבר אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה ופו' דביום ראשון קאמר אבל ביום שני פשיטא דחייבין כיון דאפילו החזנים העוסקים בהספד חייבים ביום שני כ"ש הבאים לנחם ביום שני דחייבין ולא היה צריך לפרש כך בהדיא. וב"י ג"כ הבין דכל העוסקים בהספד פטורין מן הק"ש דתני בירוש' היינו החזנים המספידים אלא דהקשה על זה דהיכי אמר בגמרא כשאין המת מוטל לפניהם הם עומדים ומתפללים וכו' דכיון דהחזנים עסוקים בהספד למה יאמר רבון העולמים עכשיו יותר מכשאינם מתפללים ועוד היאך אפשר שהחזנים יעסקו בהספד בעוד שהעם קורין וכו' ושרא ליה מאריה הא פשיטא היא שהחזנים אינן מספידין כיון שאין מי שישמע להם ועוד אי אפשר שיהא מספיד ומבטל הקריאה והתפלה אלא החזנין פוסקים מלהספיד בשעה שקורין העם ומתפללין ואפי' הכי החזנים עצמם פטורין מק"ש ומן התפלה מפני שהם טרודים כדפי' וכן פי' ב"י בעצמו בסוף דבריו וברמזים נמי ה"ק כל העוסקים בהספד שמרימים קול אפילו אינן חזנים פטורין מק"ש וכן החזנים הסופדים כולם פטורין ביום ראשון מכאן ואילך חייבין וכל הקושיות שהקשה ב"י על הרמזים לא קשה כלל למאי דפי' גם מ"ש ב"י שני פירושים בפשט הירושלמי דפריך והתנינן וכו' לעד"נ דאינן אמת כמ"ש הוא עצמו דעל כל פירוש קשיא ולא ראיתי להאריך במה שקשה על פירושיו ועל שאר דבריו והעיקר דקשה על פי שכתב דכל העוסקין בהספד היינו העומדים בשורה וכו' דשורה לחוד לנחם האבלים והספד לחוד לומר קינות ולספר בשבחי המת אבל הנכון כדפי' ואין בו ספק:
ו סָעִיף א העומדים בשורה לנחמו שורה הפנימית כו' משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכל השורות האחרות כולם חיצונים הם וחייבים אבל לשון משנתינו היא העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים משמע ששתי שורות הפנימים פטורים וכ"כ הרמב"ם פ"ד והכי מוכח להדיא מפירש"י בברייתא דתניא שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת כתב רש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם עכ"ל דלכאורה הוא תמוה אבל לפעד"נ נכון והוא דקשיא ליה דה"ל למימר שורה הפנימה פטורה ועוד דבמשנתינו תני הפנימיים פטורים וליישב זה אמר רש"י דגם על בני אדם העומדים בהיקף השני היא השורה השנייה הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית נמי פטורים לפי שגם הם רואים את האבל והוא דבני אדם העומדים אחורי שורה הפנימית רואים את האבל דרך האויר שבין שתי כתפות של שני בני אדם העומדים בשורה הפנימית זה אצל זה וכן כל אחד ואחד מאותן העומדים בהיקף השני רואה האבל דרך האויר של שתי הכתפות של שני בני אדם אחרים אבל שאר בני אדם העומדים בהיקף השלישי וכ"ש רביעי ויותר אי אפשר להם לראות את האבלים ולפיכך כולם חייבים זולת שתי שורות הפנימים: ומ"ש בספרי רבינו הפנימית ט"ס הוא וצ"ל הפנימיים כצ"ל:
ז סָעִיף א ומ"ש אם יכולין העם להתחיל כו' יתחילו כתב ב"י ע"ש הר"י אבוהב דמפי' רש"י משמע דיתחילו ויגמרו כולה ע"כ אבל בי"ד סי' שע"ז כתב ויקראו מה שיוכלו ע"ש:
א סָעִיף א וחילופי חילופיהן כו' את שלמטה צורך בהן כו' וכ"כ רבינו לקמן סימן ק"ו שהכל תלוי בשהמטה צורך להן או לא וכתב ה"ר יונה על חילופי חילופיהן ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השנייה אפ"ה פטורים מפני שפעמים נמלכים שאותה כת שלישית בשנים יסעו ומשום כך אין להם להתחיל:
ב סָעִיף א אם הוא בענין שאין יכולין לקברו קודם כו' וכן עיקר הגירסא. וכ"כ רבינו בי"ד סי' שכ"ח וב"י כתב דגם גירסת שאין יכול לקרות אפשר ליישב ע"ש וכתב ה"ר יונה דלכאורה נראה דה"ק לק"ש של ערבית אין מוציאין את המת סמוך לה אבל אפשר שאין להחמיר בק"ש של ערבית כיון שזמנה כל הלילה:
ג סָעִיף א ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין היינו לומר שלא יפסיקו מלהוליכו עד שיקראו כולם אלא יוליכוהו ולא יפסיקו אותן שלמטה צורך בהן. אבל שאין למטה צורך בהן פשיטא דחייבים ב"י:
ד סָעִיף א וא"א ז"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחד מן העם. בקצת נוסחאות בדפוס רא"ף כתב אחר דברי הרמב"ם. והכי מפליג בגמרא בין אדם חשוב לאחר ואאז"ל לא הביא זה בפסקיו ואיני יודע למה עכ"ל וכ"כ רבינו בי"ד סי' שנ"ח. וב"י כתב כאן ז"ל ואפשר דמשום טעמא דאדם חשוב משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפילו בק"ש עד שיקבר ואדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש לא שכיח בדורותינו לכן השמיטו עכ"ל:
ה סָעִיף א והעוסקין בהספד בזמן שהמת כו' עד אבל החזנים המספידים פטורין עיין בדרישה:
ו סָעִיף א אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה פי' היה להם מקום מיוחד והוא רחוק קצת מבית הקברות ובשובם מלקבור המת היו הולכין האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדים שם האבלים ומנחמים אותם:
ז סָעִיף א אם יכולים העם להתחיל כו' יתחילו כו' כתב מהר"י אבוהב ז"ל שנראה מפי' רש"י דה"ק אם יכולין להתחיל ולגמור פסוק א' קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו. ובאמת לישנא דיתחילו הכי משמע עכ"ל ב"י וכן מצאתי בחידושי רשב"א פרק מי שמתו וכ"פ רמ"י בש"ע שלו בסימן זה בהדיא וצ"ע דרבינו בי"ד סי' שע"ו כתב בהדיא יתחילו ויקראו מה שיוכלו משמע שמיד שמגיעין לשורה פוסקין מלקרות ק"ש:
א סָעִיף א והעוסקין בהספד בזמן כו' וקורין אין המת מוטל כו' ודוקא העם הבאים לשמוע את ההספד אבל החזנין המספידין פטורין ודוקא ביום ראשון כו' ז"ל ב"י מ"ש רבינו ודוקא העם הבאים לשמוע כו' הוא מדכתב הרא"ש בפרק מי שמתו ירושלמי כל העוסקים בהספד פטורין מן הק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והתנן אין יכולין להתחיל ולגמור וכו' מתניתא ביום ראשון ומה דתני תנא ביום השני. וסובר רבינו דכל העוסקים בהספד היינו החזנים המספידים ואף על גב שההיא ירושלמי אקברו את המת וחזרו קאי למד משם רבינו במכ"ש להיכא דלא נקבר המת שהספדנין עצמן פטורין ומה שאמר משם ואילך היינו מיום שני דקבורה ואילך אבל קשה כו' עכ"ל. ונ"ל דמכל קושיותיו לא קשיא חדא אחר הדק דוק והעיון ובתחלה אעתיק לך ל' הרא"ש כולו באלו הדינים ואח"כ נבוא אל ביאור דברי רבינו ז"ל הרא"ש דף ע"ג ע"ב נושאי המטה וחלופיהן כו'. ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש בענין שלא יוכלו לקוברו קודם שמע ואם התחילו אין מפסיקין ת"ר העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין את המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם. הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר צדיק אתה ה' וכו' קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימית פטורה והחיצונה חייבת. ירושלמי כל העוסקין בהספד פטורין מן הק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תניא אם יכולין להתחיל ולגמור כו' מתניתין ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני תנא אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק א' או פסוק אחד יתחילו ואם לאו לא יתחילו. ת"ר השורה הרואה את הפנים פטורה שאינה רואה חייבת ר' יהודא אומר כו' עכ"ל. ודבריו מבוארים שסדר הדינים כך הוא מתחילה כשמוציאין ונושאין וכשנשא זה המטה נשמט ובא השני ונושא וכן כולן לכך את שלמטה צורך בהן פטורין וכיון שפטורין לפיכך אין לנו להוציא המת קודם ק"ש שאז יפטרו ולא יקראו אח"כ לכן יקראו קודם אבל ודאי אם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואחר שהוציאו אותו מן הבית קודם קבורה היו מניחין אותו במקום אחד והיו מספידין עליו ולפעמים היה המת לפניהם בשעת ההספד ואז היה אחד אחד נשמט וקורא שמע. שבפני המת אסור להם לקרות משום לועג לרש. ולפעמים היה מת מסולק קצת לצדדין והעם היו יושבים סביב האבל. אז הדין שקורין ומתפללין במקום שיושבין וא"צ להשמיט ממקומן כיון שאין המת לפניהם ובשעה שהיו הן קורין היה האבל יושב דומם ובשעה שהתפללו הצדיק עליו הדין ואח"כ הלכו לקבור המת. ולאחר שקברו אז מקום מיוחד היה להם שהיו עושין שם שורות סביב האבל ויושבין ומדברין דברי תנחומין ומספידין כמבואר בטור י"ד סי' שע"ו ואם כשחזרו הקהל לאחר הקבורה לא קראו ק"ש אזי אם יכולין לאמר פסוק ראשון קודם שיגיעו לשורה אזי יתחילו לאמר פסוק ראשון [ואם יכולין לגמור ק"ש מכיון שהתחילו כתבתי בפרישה שמל' רבינו משמע שיכולין לגמור] ואם אין יכולין לגמור פסוק ראשון קודם שיגיעו לשורה לא יתחילו דשמא כשיגיעו לשורה יהיו מן העומדין בשורה הפנימית שהם המדברים תנחומים ואז יצטרך להפסיק מק"ש לכן לא יתחיל זו היא שיטת הגמרא דידן והקשו בירושלמי ממתניתין זו דמשמע מינה דאם אין יכולין לגמור לא יתחילו משום כי כשיגיעו לשורה יצטרכו להפסיק מהק"ש שהתנחומין וההספד דוחה הק"ש. ובירושלמי תני דמעשה עבדו רבותינו ופסקו מן ההספד לק"ש ולתפלה ש"מ דק"ש ותפלה דוחה ההספד ותירצו דמתניתין דקתני דאם לא יכולין לגמור פסוק ראשון לא יתחילו שהתנחומין דוחין ק"ש מיירי ביום ראשון שאז האבילות עיקר והוא יום המר להכי דוחה ק"ש. והא דתני בירושלמי דמפסיקין מההספד לק"ש ולתפלה מיירי ביום שני ע"כ דברי ביאור הרא"ש והנה רבינו ז"ל הלך בעקבי אביו בסדר אלו הדינים אות באות שמתחלה כתב דין נושאי המטה וחילופי כו' דפטורין מק"ש שלפיכך לא יוציאו לכתחלה המת קודם שיקראו ק"ש ואח"כ כתב הברייתא דקתני העוסקין בהספד בזמן שהמת כו' ואחר זה כתב רבינו חילוק הנזכר בירושלמי דהיינו ביום ראשון וביום שני ואח"כ כתב קברו את המת כו' ואע"ג דהרא"ש סידר דין של קברו את המת כו' קודם הירושלמי סדר רבינו מדוקדק יותר להורות לך דאין חילוק בין קברו את המת ללא קברו אלא בין יום ראשון ליום שני לחוד וכמ"ש בסמוך והרא"ש הוצרך לסדר קודם לכן דין דקברו את המת אם יכולים להתחיל כו' משום דבירושלמי שהביא הקשו ממתניתין זו דאם יכולין להתחיל כו' לכן הוצרך ע"כ להעתיק לשון אותו משנה כדי להבין קושיית הירושלמי אבל רבינו שלא הביא דברי המקשן של הירושלמי עדיף טפי לסדרו קודם קברו את המת כו' ואח"כ חזר לסדר דברי הרא"ש עד גמירא. ומה שלא הזכיר כאן שהאבל יושב ודומם. או שמצדיק עליו הדין לפי שאין עיקר מקומו כאן אלא בי"ד סימן שמ"ד ושם כתבו ומ"ש שורה הפנימית שרואין פני האבל פסק כת"ק ואף שהרא"ש הביא פלוגתא דת"ק ור"י ולא הכריע. הרמב"ם ז"ל הכריע כת"ק ופסק רבינו כוותיה. ומה שחילק רבינו בין העם הבאים לשמוע ובין החזנים המספידים נראה שיצא לו זה מתוך קושיא גדולה שהוקשה לו ז"ל מדהקשו שם בירושלמי על הברייתא דקתני דמפסיקין לק"ש ולתפלה ממה דתנן במתניתין אם יכולין להתחיל ולגמור יתחילו ואם לא יכולין להתחיל ולגמור לא יתחילו וש"מ דק"ש נדחה מההספד והתנחומין מה קשיא הא מתני' איירי בלאחר קבורה כדקתני קברו את המת וחזרו ולהכי מפסיקין מק"ש והולכים מיד אל השורה להספיד המת ולנחם האבל. וברייתא דירושלמי מיירי כשלא קברו את המת עדיין ואין אותו הספד שקודם קבורה כ"כ הכרח כאותו של אחר קבורה ולהכי מפסיקין ממנו לק"ש ולתפלה. [ולא תימא דאין זו סברא כלל שהרי הרמב"ן ס"ל הכי וכמ"ש בסמוך] אלא לאו ש"מ דס"ל לסתמא דתלמודא דירושלמי דאין חילוק בין הספד שקודם קבורה בין אותו שלאחר קבורה ואפשר דס"ל דגם כ"ש הוא וכמ"ש ב"י בתחילת דבריו ולהכי הקשו שם ברייתא דירושלמי ומתניתין אהדדי א"כ תיקשי גם בגמרא דידן ברייתא ומתניתין אהדדי דבברייתא קתני שהמת מוטל לפניהם אז נשמטים וקורין. אין המת מוטל לפניהם יושבין במקומן וקורין ובמתניתין קתני ואם אין יכולין להתחיל ולגמור לא יתחילו ש"מ דק"ש נדחה מפני ההספד והתנחומין ואין חילוק בין הספד שקודם קבורה להספד של אחר קבורה וכאן אי אפשר ליישב דמיירי ביום שני דהא בשלא קברו המת מיירי וכדתני אם המת מוטל לפניהם כו' וכדי לתרץ קושיא זו מוכרחין אנו לומר דההיא ברייתא דקתני העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם קורין כו' מיירי בשאר העם שבאים לשמוע לא המספידין עצמן שלא באו להספיד אלא לשמוע ההספד ולראות את המאורע ולהכי אפילו ביום ראשון ואפילו קודם קבורה קורין ומתפללין ומתניתין דאם יכולין להתחיל מיירי מהעם המספידין ומנחמין דהא טעמא דאם לא יכולין לגמור פסוק א' שלא יתחילו לקרות הוא כמ"ש לעיל דשמא כשיגיעו לשורה יהיו מן הרואים פני האבל ויצטרכו לעסוק בתנחומין דאבל. וכיון שזה הוא הטעם אתי שפיר דאין קורין דזה הכלל כל שמתעסק ועושה דבר מה לצורך המת או לאביליו פטור מק"ש ומתפלה וא"כ לק"מ בתלמוד דידן מתניתין וברייתא. וההיא מתניתא דירושלמי מיירי ג"כ מן העם המספידים לא מהשומעים וכמשמעות לשונו דקתני הסופד וכל העוסק בהספד כו' משמע דכל העוסקים בהספד דומיא דסופד דהיינו שמתעסקין ממש בהספד או בצרכי המת ולהכי שפיר הקשו בירושלמי מתניתין וברייתא אהדדי ומה שתירצו דמתניתין כאן ביום א' כאן ביום ב' ס"ל לרבינו דהספד דכל העם לא היה שייך אלא ביום א' דביום א' קודם קבורה היה כל העם מספידין ולאחר קבורה היו כל הקהל עומדין בשורה ומנחמין האבל וביום ב' אז לא היו כל הקהל באין אל האבל להספיד אלא מקצת אנשים שהיו שוכרים להספיד ולהתאונן עליהם כל ז' והן נקראים חזנים ובזה הכל מיושב ול"ק כלום דמה שהקשה ב"י הא אההיא מתניתין דקתני ואם לאו לא יתחילו ואוקימנא ביום ראשון לאו בחזנים דוקא מיירי אלא בכל העם וא"כ גם בשאר העם היה לחלק בין יום ראשון ליום שני כבר כתבתי והוכחתי דההיא מתניתין דאם לאו לא יתחילו ע"כ הטעם דלא יתחילו הוא שמא כשיבא לשורה יהיו הפנימים המתעסקים בתנחומי אבל וכל מה שמתעסק אדם בצרכי המת והספדו ותנחומי אבלו בכלל חזנים הם ופטורים מק"ש ותפלה וזה היה דוקא ביום ראשון דהיו עוסקים כל העם בהספד. ומה שהקשה ב"י כיון שהחזנים אינם מפסיקין איך קאמר בגמרא כיון שהם מתפללין הוא מצדיק הדין. ג"כ לק"מ דהא דאמרינן דחזנים אינן מפסיקין לק"ש הוא דאמרינן הכי דהא מתניתין דאם לאו לא יתחילו לענין ק"ש אתני אבל בתפלה גם החזנים מפסיקין ומתפללים ולא מטעם דתפלה חמירי מק"ש דודאי ק"ש חמיר אלא דכיון שבשעה שהעם מתפללין צריך האבל להצדיק עליו הדין. א"כ גם החזנים יכולין להתפלל באותה שעה דלפני מי יספידו כיון שגם האבל אינו שומע להם ועוסק בצדוק הדין וראייה לדברי שבי"ד בסימן שמ"ד כתב רבינו ז"ל אבל החזנים המספידים פטורים מק"ש כו' הרי לך שדייק וכתב פטורין מק"ש ולא כתב סתם פטורים דלישתמע דקאי נמי אתפלה שנזכר שם לפני זה ע"ש: ומה שהקשה הא העם מתבטלים כוונתם מק"ש ע"י הספד החזנים אין קושיא זו צריכה תירוץ וכי לא אפשר שיספידו בקול נמוך. או שיסלקו העם מעט לצדדין. ומה שכתב רבינו בקיצור פסקי הרא"ש העוסקים בהספד פטורין מק"ש ר"ל העוסקין בהספד ממש או בתנחומי אבל וכיוצא בו דאז דינן כחזנין כמ"ש לעיל דכל העוסק בדבר מה מדברים השייכים במת בכלל חזנים הוא. ועליהן קתני במתניתין ואם לאו לא יתחילו דפטורים מק"ש וכנ"ל. והיינו ביום ראשון ומה שכתב רבינו החילוק של יום ראשון ושני על חזנים ולא ארישא כבר כתבתי למעלה דמיום ראשון ואילך לא שייך כלל הספד בשאר העם דמיום ראשון ואילך אינן מספידים אלא מעט. ואותם נקראים חזנים והם מספידים כל ז' ולהכי הוצרך לחלק בהם בין יום ראשון לשני משא"כ שאר כל העם לא שייך הספדן אלא ביום ראשון כנ"ל ליישב דברי רבינו והם נכונים וכן משמע ל' רבינו ירוחם נתיב כ"ח חלק א' שכתב כל דיני הגמרא דידן עד ושאינה רואה את הפנים חייבת. ואח"כ כל העוסקים בהספד פטורין מק"ש ואין מפסיקין לתפלה [וזה מיירי ביום ראשון וכמ"ש ואזיל]. ובירושלמי גרסינן ומה שאמרנו לא יתחילו דוקא ביום ראשון אבל ביום שני אם רצו להפסיק לק"ש ולתפלה מפסיקין ע"כ בירושלמי עכ"ל מבואר מדבריו שמתניתין דקתני ואם לאו לא יתחילו מוכח דכל העוסקים בהספד או בתנחומין ממש פטורין מק"ש ותפלה וז"ש על דין זה פשוט ואח"כ כתב שמ"מ מהירושלמי מוכח דהיינו דוקא ביום ראשון לא ביום שני. ומה שכתב פטורין מק"ש ואין מפסיקין לתפלה ולא כללינהו היינו משום דלישנא דירושלמי נקטי ע"כ מה שהביאו הרא"ש ודע דבנוסחאות ירושלמי דידן דף ו' הגירסא קצת בע"א וז"ל תני הסופד וכל העוסקים בהספד מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולין כו' ע"ש וכנוסח זה איתא בתוספתא הביאה ר' יונה וכתבתי ל' לקמן גם הרמב"ם ז"ל העתיק הירוש' בנוסח זה וכמ"ש ג"כ בסמוך ובאמת שנוסח זה מתיישב יותר אבל לדינא אין חילוק בין הנוסחאות דעכ"פ הדין כמעשה דעבדו רבותינו שהפסיקו בין לק"ש בין לתפלה זה נ"ל בדברי רבינו בזה ודו"ק היטיב:
ב סָעִיף א בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין א' א' וקורין אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והאונן יושב ודומם בי"ד סי' שמ"ד כתב רבינו עוד ז"ל הן עומדין ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין כו' וכבר כתבתי שכן הוא לשון הברייתא. [גם כתבתי דמה שלא כתבו כאן הוא שאין כאן מקומו אלא בי"ד] ומשמע מרבינו שכשהמת מוטל לפניהם פטורין מתפלה דדוקא ק"ש שהיא דאורייתא החמירו עליו והטריחו שישמט וילך לצדדין ויקרא ק"ש אבל תפלה דרבנן לא הטריחוהו להתפלל כשהמת מוטל לפניו כיון שיצטרך להשמט ולילך למקום אחר משא"כ כשאין המת מוטל לפניו דיכול לעמוד במקומו ולהתפלל שם לכן חייב אפי' בתפלה וכ"כ ר' יונה בשם אית דאמרי דדייקי הכי מן הברייתא דקתני גבי מוטל לפניו נשמטין וקורין ואילו תפלה לא הזכיר וגבי אין המת מוטל לפניו תני קורין ומתפללין. וכ"כ רבינו בי"ד סי' הנ"ל בשם הרמב"ן וז"ל הרמב"ן ההספד שקודם הקבורה לפני המטה נשמטין כל א' וא' וקורין את שמע ואין מתפללין בזמן שאין ההספד לפני המת קורין ומתפללין לאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה עכ"ל הרי לך שגם הרמב"ן כתב שכשהמת מוטל לפניו קורין ואין מתפללין וכמשמעות לשון רבינו ודעת א"ד הנ"ל וב"י כתב כאן ובי"ד סי' הנ"ל ז"ל אע"פ שהרמב"ן כתב שאין מתפללין כיון דר"י מביא ראייה מן התוס' דה"ה לתפלה נשמטין א' א' הלכתא כוותייהו עכ"ל ואני תמה על פסק זה דכיון שהרמב"ן ורבינו שוים בדין זה גם ר' ירוחם בנתיב הנ"ל העתיק לשון הברייתא כמ"ש שדייק נמי כדעת הרמב"ן ודאי אחרי רבים יש לנו לנטות ובפרט שראיית ר' יונה אינה מוכרחת כלל ואפילו תמוה קצת דז"ל ר' יונה ד' י"ד ע"א ואמר מורי הרב דה"ה דלתפלה נמי נשמטין א' א' ומתפללין ומביא ראייה מדאמרינן בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו בין לק"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דעבדי עובדא לתפלה שמעינן דהלכתא הכי כמעשה דבודאי סתמא דתלמודא דידן אין חולק על המעשה ואע"פ שלא הזכירו ברישא אלא קורין בלבד ובסיפא אמרו קורין ומתפללין הכל דין א' יש לו אלא דבסיפא בא לאשמועי' הענין היאך הוא שהם יושבין וקורין והוא דומם הן מתפללין והוא מצדיק עכ"ל והנה תימה גדולה מאי ראייה מתוספתא דלמא התוספתא מיירי בשאין המת מוטל לפניהם שהרי גם לדעת האית דאמרי דלתפלה א"צ הפסק היינו דוקא כשהמת מוטל לפניו אבל כשאין המת מוטל לפני ודאי קורין ומתפללין וכדתני בהדיא בברייתא ומטעם הנ"ל צריך לומר דס"ל לר' יונה דמסתמא אין המעשה שהביא בתוספתא פליג על רישא דתוספתא אלא ה"ק כל העוסקים בהספד מן הדין לא היה להם להפסיק לתפלה כיון שהיא דרבנן אבל מ"מ עשו חכמים מעשה והחמירו להפסיק אפילו לתפלה ש"מ אפילו היכא דלא היה להם להפסיק קאמר דיש להחמיר ולהפסיק. ואי בשאין המת מוטל לפניו הא מדינא צריכין לקרות ולהתפלל וכדתני בברייתא זו זה נראה בדעת ר"י אבל באמת אין זה הוכחה כלל דאיכא למימר דהמעשה פליג על רישא דתוספתא וכמשמעות לשון התוספתא ומיירי התוספתא בשאין המת מוטל לפניהם וברייתא דידן ס"ל כמעשה דתוספתא ובפרט שלשון תוספתא זו היא כלשון הברייתא דהירושלמי שהבאתי לעיל והירושלמי מוקי לההיא ברייתא דאיירי ביום שני והאי שינוייא דהירושלמי תפסו הרא"ש ורבינו ורבינו ירוחם לעיקר וא"כ מאי ראיה מביא מהתוס' הא לדעתם ז"ל אפשר לאוקמא גם התוספתא ביום שני וכן להרמב"ן יש לאוקים התוספתא בהספד שקודם קבורה ובשאין ההספד לפני המת לכן לא נהירא לי פיסקא דב"י הנ"ל ודו"ק. ודברי הרמב"ן הנ"ל הואיל ואתא לידן וגם נוגעין בדברינו הנ"ל ויש להם התלות ושייכים להדדי נימא ביה מילתא דע כי מ"ש רבינו בי"ד בשם הרמב"ן הוא מספר תורת האדם וז"ל שם בשער ההספד ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם כו' עד ואומר יהי רצון וכו' ירושלמי תני ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. מתניתא ביום ראשון ומה דתני תנא ביום שני ושמעינן השתא דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל א' וקורין ק"ש ואין מתפללין בזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין לאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה עכ"ל ובאמת שדבריו תמוהין מאד חדא דמביא לשון הירושלמי וכתב עליו והשתא כו' דמשמע דהחילוק שחילק הוא בין שורה להספד הוא מוכח מהירושלמי. ואדרבה הירושלמי סותר לדבריו דאי ס"ד דיש חילוק בין שורה להספד א"כ מאי פריך אברייתא דירושלמי ממתניתין דקתני אם לאו לא יתחילו הא לא קשיא מידי דמתניתין אקברו את המת וחזרו קאי. ולהכי מפסיקין מן הק"ש לילך לשורה להספד ותנחומין. וברייתא דירושלמי קודם קבורה מיירי ועוד דאמאי לא הזכיר הרמב"ן החילוק שחלקו בירושלמי בין יום ראשון ליום שני ונראה דהחילוק שחילק הרמב"ן בין הספד שקודם קבורה ובין הספד שלאחר קבורה יצא לו מתוך הקושיא הנ"ל שהוקשה ג"כ לרבינו דהיינו מתניתין אברייתא דידן דבמתניתין קתני ואם לאו לא יתחילו דשמא יגיעו לשורה וההספד דוחה ק"ש וכנ"ל ובברייתא דידן קתני כשהמת מוטל לפניו נשמטין וקורין. וכשאין המת לפניהם יושבין וקורין ומתפללין ש"מ דאין ההספד דוחה ק"ש ותפלה ולא נראה להרמב"ן לחלק כמו שחילק רבינו בין שאר העם הבאים לשמוע ובין הספדנים עצמן חדא דהא ברייתא דידן וברייתא דירושלמי חדא ל' קתני כל העוסקים בהספד כו' ומנ"ל לפרש דזה מיירי בעוסקים בהספד ממש וזה מיירי בעם השומעין ההספד ועוד דלדברי רבינו צ"ל דמיום ראשון לא היה שייך עוד הספד כי אם אנשים מעטים שהיו נשכרים לזה והם שנקראו חזנים ולהכי מיום ראשון ואילך חייבים בק"ש וזה נ"ל דוחק דמה לי בהספד יום ראשון או יום שני למה יחייבו החזנים בק"ש ביום שני יותר מביום ראשון כיון שסוף סוף עוסקים בהספד אלא ודאי אין חילוק בין הספד של יום ראשון להספד שביום שני ובין העוסקים בהספד להמספידין אלא כל החילוק הוא דברייתא דידן דקתני קורין ומתפללין מיירי בהספד דההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה ומתניתין דקתני ואם לאו לא יתחילו הוא מפני שאפשר שיהיו יושבין בשורה הפנימיית ובשורה הסדר היה להתעסק בתנחומי אבל. ולשורה ס"ל דמפסיקין מק"ש ומתפלה ומה שחילקו בירושלמי בין יום ראשון ליום שני היא היא וכאילו אמר כאן לשורה דהוא ביום ראשון דוקא כאן להספד שהוא גם ביום שני כי כל ז' ימים שוים לו לענין הספד ומ"ש ביום שני מילתא דפסיקא נקט דביום שני ודאי לא הוה שורה וה"פ מתניתין ביום ראשון היינו מיד לאחר קבורה דאז היה המנהג לילך מיד בחזרתן אצל השורה לתנחומי אבל ולשורה ודאי מפסיקין כנ"ל. וברייתא ביום שני פי' דומה ליום שני דתו לא שייך שורה אלא היה מנהגם להספיד כל הז' וההספד מפסיקין לק"ש ולתפלה וזה נ"ל בישוב דברי הרמב"ן ומבואר מכל זה דרבינו והרמב"ן מחולקים חילוק גדול בפי' שמעתתא דירושלמי גם לדינא ולפי זה צ"ל דמ"ש רבינו בי"ד סי' הנ"ל דבריו הנזכרים כאן וכתב אח"כ לשון הרמב"ן כו' כאילו אין פלוגתא ביניהן וז"א כמ"ש וצ"ל דה"פ מ"ש ל' הרמב"ן כאילו אמר ע"כ לשון א"א הרא"ש ז"ל וזה לשון הרמב"ן ולשונו משמע דלא כוותיה ומיהו כל כמה דלא מבואר בהדיא בדבריו כוונתו זו לא שייך למיכתב והרמב"ן כתב לשון פלוגתא וכן דרך רבינו בהרבה מקומות שכל היכא שאין הדין או הדבר מבואר בל' א' מהמפרשים או מהפוסקים ואין הכרע אם לנו אם לנגדינו מביא דיעה בהעתקת לשונו ממש ודוק היטב שכל זה נלענ"ד ברור:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.