א היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא אע"ג דלבו רואה את הערוה קאמר ת"ק דשרי וי"א על לבו דקסברי לבו רואה את הערוה אסור ופוסק רש"י כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר ור"י פסק כיש אומרים שאוסרים וכן פסק רב אלפס ורבינו חננאל הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהן ויקרא שלבו רואה את הערוה ואם הם עכורים ואין ריחן רע מותר וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור ושאר איבריו שרואין אותה אפי' עקבו שמכוון כנגדה מותר אבל אם נוגעים בה אסור בין אם נוגעים בערותו או בערות חבירו לכן כתב הראב"ד כל איבריו שנוגעים בערוה אחד ידיו ואחד ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם אסור לקרות קריאת שמע מפני שהוא מתחמם ומטריד היתה טליתו חגורה לו על מתניו יכול לקרות קריאת שמע אף על פי שאסור להתפלל עד שיכסה לבו:
א סָעִיף א היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו וכו' פלוגתא דת"ק וי"א בס"פ מי שמתו (ברכות כד:) וכתבו התוספות והרא"ש שה"ר שמעיה כתב בשם רש"י דהלכה כת"ק ומיהו בסמוך משמע דאסור וכ"פ הרי"ף והרמב"ם דאסור וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ואע"פ שתמה עליו בסוף דבריו כתב כבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו עכ"ל וכיון שהרי"ף והרמב"ם ור"ח והתו' והראב"ד והרא"ש מסכימים לאסור כי"א פשיטא דהכי נקטינן וכתב הרא"ש וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וכתב בת"ה סי' י' בשם א"ז דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי:
ב סָעִיף א ומ"ש הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהם וכו' שם אהא דתנן (כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא פריך בגמרא (כה:) והרי לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו ואין ריחן רע פשוט הוא ולא היה צריך לכתבו אלא מפני ששנינו באותה משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו: וכתב הרשב"א והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ואוקימנא בעכורין הראב"ד ז"ל עכ"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל ומ"ש דלעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש וכו' מבואר דהיינו לומר דכיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר: וכתב ה"ר יונה בשם רבני צרפת שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ואפילו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם א"ז ות"ה שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב כיסוי אפשר דמודו בהא דשאני כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גופא אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון: כתב בא"ח נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל:
ד סָעִיף א וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור:
ה סָעִיף א ושאר איבריו שרואים אותה אפילו עקבו וכו' בס"פ מי שמתו (שם) איפליגו אמוראי בעקבו נוגע או רואה את הערוה ואסיקנא והלכתא נוגע אסור רואה מותר וכתבו התוס' וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידו וכתב ה"ר יונה והרא"ש וה"ה לכל האברים הנוגעים בערוה והא דנקט עקבו מפני שהעקב עומד כנגד הערוה וכ"כ בא"ח בשם הראב"ד דה"ה לשאר האברים אפילו ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה בשאינו לובש מכנסים עכ"ל ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתו לידי הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע"ג דלא אתי בנגיעתן לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע בה בידיו לא אתי לידי הרהור: וכתב רבינו ירוחם דה"ה להתפלל בעינן שלא יהיו איבריו נוגעים בערוה:
ו סָעִיף א ומ"ש אם נוגע בערות חבירו אסור יש ללמוד כן במכ"ש מדין שנים שהיו ישנים בטלית אחד לא יחזיר זה פניו לכאן ויקרא וזה פניו לכאן ויקרא אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם:
ז סָעִיף א היתה טליתו חגורה לו על מתניו וכו' מימרא דרב הונא בס"פ מי שמתו (ברכות כד: וכה.) ותניא כוותיה היתה טליתו חגורה על מתניו מותר לקרוא ק"ש אבל לתפלה עד שיכסה את לבו ופירש"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש אבל לתפלה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:
א סָעִיף א היה ישן בטליתו וכו' ברייתא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ד) ומ"ש הלכך היה רוחץ במים צלולין כו' שם אוקימתא דגמרא (דף כ"ה) גרסינן בס"פ מי שמתו (ברכות דף כ"ה) ת"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלו ות"ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ונראה דמשום הכי תני ישב בהן עד צוארו וקורא לאורויי דאע"פ דלבו עם הערוה יחד תוך המים ולבו רואה את הערוה מותר ואהא פליגי י"א ומצריכי לעכרן ברגליו אבל אם אינו יושב במים עד צוארו ולבו למעלה מן המים הרי אין לבו רואה את הערוה שבתוך המים ומותר לקרות וא"צ לעכרן ברגליו אפי' לי"א וכ"כ הרשב"א וז"ל והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו שהם חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינו רואה את הערוה אין לחוש ומביאו ב"י א"כ כ"ש שאין לחוש כשלבו חוץ למים והערוה תוך המים והכי נקטינן וכן פסק בהגהת ש"ע:
ב סָעִיף א ומ"ש וכן אם לבו רואה את ערות חבירו נראה דר"ל כגון ששנים עומדים במים ולב האחד אינו רואה ערות עצמו לפי שהוא מכוסה בבגד אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה נמי אסור לקרות ואע"ג דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינן רואין את הערוה אלא שלבו רואה את ערות חבירו נמי אסור דסתם אמרו לבו רואה את הערוה אסור וכן הוא בדין דמ"ש ערות עצמו מערות חבירו וכמ"ש בסי' שאחר זה ערוה בעששית:
ג סָעִיף א ומ"ש ושאר איבריו וכו' פשוט שם. היתה טליתו וכו' שם סוף (דף כ"ד) ועיין לקמן בסי' צ"א ס"ד הארכתי בס"ד בדין לבו רואה את הערוה גבי תפלה: כתב בש"ע יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע"פ שאינם מפסיקות למטה מהלב עכ"ל ופסק כך ע"פ ספר אורחות חיים שהביא ב"י ולפע"ד פשוט דהוראה זו אינה נכונה דכשהאשה עומדת אפילו לבושת החלוק אסורה להתפלל תפלה מעומד כמו שאסור לאיש דבזה שוין האיש והאשה וכדלקמן בסימן ר"ו אלא צריכה להפסיק בידה על החלוק למטה מהלב וביורה דעה סימן ר' הארכתי בזה בקונטרס האחרון בסייעתא דשמיא ע"ש תמצא נחת:
א ונראה לדקדק דאם לבו חוץ למים דהוי שרי:
א סָעִיף א ור"י פסק כי"א שאוסרים כתב הרא"ש וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה ע"כ. ונראה דר"ל שלקח בגד בידו האחת למטה במים וכיסה באותו בגד ללבו דהיינו על הלב ממש וביאר לך בתיבת למטה דדוקא כיון שגם לבו היה למטה במים ונמצא שלבו וערותו ברשות א' היה ורואין זה את זה הוא דבעי כיסוי אבל אם היה הלב למעלה מהמים היה שרי לקרות בלא כיסוי וכמ"ש רמ"א בש"ע אבל אין פי' שכיסה עצמו בבגד ממטה להלב ממש דא"כ למטה מלבו מיבעי ליה. ועוד נ"ל דמוכח מת"ה שכתב בסי' י' בשם א"ז על הך מעשה דר"ת דדוקא בבגד מהני כיסוי אבל בידים לא מהני כיסוי ור' יונה בשם רבני צרפת כתב שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר וכדי שלא יהיה חולק על מ"ש ת"ה בשם א"ז צ"ל דהא שאם מתכסה לבו בידיו כדי שלא יהא לבו רואה הערוה דלא חשיב כיסוי היינו משום דלב ויד חד גופא נינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל כשהוא מניח ידו למטה מלבו דלאו בתורת כיסוי נחית ליה שהרי אין הלב מכוסה אלא כוונתו להפסיק בידו בין הלב והערוה לענין זה יד כמו בגד הוה הפסק ושרי (וכן כתב ב"י) וא"כ האי ממטה ללבו שכתב ר"ת ע"כ לאו למטה מלבו ממש הוא דא"כ לא היה כותב עליו ובת"ה דבידי' לא מהני ועיין בת"ה שהביא לשון ר"ת וכתב מכסה בבגד כנגד לבו במקום למטה. וזה סיוע לדברי ודו"ק ובש"ע לא משמע כן ודו"ק:
ב סָעִיף א שלבו רואה את הערוה. כתב הרשב"א כלומר שלבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש אע"פ שיכול לראות מ"מ כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ומזה דייק רמ"א בהגהות ש"ע דה"ה אם היה לבו למעלה מהמים דלא מחשב לבו רואה את הערוה:
ג סָעִיף א ואין ריחן רע כו' כתב ב"י פשוט הוא ולא היה צריך לכותבו אלא מפני ששנינו באותו משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו ג"כ רבינו:
ד סָעִיף א ושאר איבריו. פי' גזרינן נגיעת שאר איברים אטו נגיעת ידים שע"י בא לידי הרהור:
ה סָעִיף א ואחד יריכותיו שהערוה שוכבת כו' לכן צריך להפסיקן בבגד וכתב ב"י ומשמע לי שלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור לכך גזרינן שאר איברים אטו ידים אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפי' נגע בידו לא אתי לידי הרהור:
ו סָעִיף א היתה טליתו חגורה כו'. אע"פ שאסור להתפלל עד שיכסה לבו יתבאר לקמן בסימן צ"א בארוכה בס"ד ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.