א צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה: צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא דחשיבא כמכוסה ואם היה סנדלו נוגע בה אסור: העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא מן הנהר: היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ורב חסדא אמר אסור לקרות ר"ח פסק כר"ח ורי"ף פסק כר"ה וכן דעת א"א ז"ל אבל צואה בפי טבעת אפי' אם היא מכוסה אסור לקרות אפילו אם אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב וי"מ דרב הונא לא שרי בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נתכסית מאליה בלא מלבושים כגון אצילי ידיו וכיוצא בו. היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה והוא שיהא הרוק עבה ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה אבל אם לא יקרא מיד הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה: ספק אם צואה עמו בבית או לאו מותר לקרות כיון שאין דרך בית להיות בו צואה וכה"ג באשפה אסור ובספק מי רגלים אפי' באשפה מותר ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה ומצא בו אח"כ צריך לחזור ולקרות אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו אין צריך לחזור ולקרות:
א סָעִיף א צואה בעששית מותר לקרות כנגדה וכו' פשוט בס"פ מי שמתו (ברכות כה:) ומפר' טעמא משום דצואה בכיסוי תליא מילתא דכתיב וכסית את צאתך והא מכסיא:
ב סָעִיף א צואה בגומא וכו' ואם היה סנדלו נוגע בה אסור שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש בעא מיניה מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרא"ש מניח סנדלו עליה וקורא ולא אמרי' דסנדל בטיל לגבי גופו ולא חשיב כיסוי. צואה דבוקה בסנדלו מהו פי' שהסנדל נוגע בצואה מהו תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש וה"ר יונה פי' בצואה בגומא פורס סנדלו עליה ומותר דכיון שאין ריח רע מגיע אליו כאילו היתה מכוסה בכלי דמי ומותר אפי' נוגעת בסנדלו ומאי דבעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מאי מילתא באפי נפשה היא ור"ל היכא דהולך בדרך או עומד במקום אחד ונדבקה ממש הצואה בסנדלו מאי תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע"פ שכשנוגעת בסנדלו מותר כשנדבקה ממש אסור ורבינו כתב כדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן הלכה:
ג סָעִיף א העבירו צואה לפניו וכו' שם פלוגתא דאביי ורבא והלכתא כרבא דאסור:
ד סָעִיף א ופי חזיר כצואה עוברת דמי שם מימרא דרב פפא ואקשינן פשיטא ופירש"י פשיטא דפי חזיר אינו בלא צואה ומהדרינן לא צריכא אע"ג דסליק מנהרא וכתב ה"ר יונה כלומר שאין הרחיצה מועלת לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי ודע שהרמב"ם כתב גבי צואה עוברת פי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד' אמות נראה מדבריו שאע"פ שהם עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ד"א שרי ולא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנו לפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ד' אמות שרי וכ"כ רבינו הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ"ל דבלאחריו מיירי ומש"ה סגי כשיעברו ממנו ד"א אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו וכן נראה מדברי רבינו שכתב כאן אסור לקרות כנגד' סתם וסמך על מה שכתב בסימן ע"ט שיעור ההרחקה שהוא צריך להרחיק :
ה סָעִיף א היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו וכו' שם איתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בב"ה רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש. ופירש"י ידיו בב"ה. מחיצה יש בינו לב"ה ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ומפרש בגמרא דטעמא דרב הונא משום דכתיב כל הנשמה תהלל יה וטעמא דרב חסדא משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ופירש"י כל הנשמה הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: וכתב הרא"ש צואה על בשרו או שהיו ידיו בבה"כ פי' שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו או שהכניס ידו דרך חור לבה"כ ואינו מריח ריח רע ופסק ר"ח כרב חסדא דאסור אע"ג דרב חסדא תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא וכן פסק בא"ז והרי"ף כתב דקי"ל כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה (יומא ל.) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא יושב נראית עומד אינו נראית מ"ש מצואה על בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא מדקא מקשה מיניה ש"מ דהלכתא היא וכתבו ה"ר יונה והרא"ש וכן מסתברא וי"א דהא דשרי רב הונא צואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעמדה על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא מלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ודייקי מדפריך התם אי דנראית פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי דכיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסירא טפי והרי"ף והרמב"ם גורסים ידיו מטונפות מבה"כ ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראית ואי מיירי ביבישה אפ"ה היה אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה והוסיף ה"ר יונה וכתב ז"ל והרמב"ם רצה ליזהר מזו הקושיא וכתב היתה טיפת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבה"כ כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל ואפ"ה אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כ"כ מועט ויבש שאנו דנין אותו כאילו אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי לא הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה שאפילו בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות עכ"ל: והרשב"א כתב וז"ל הקשה הראב"ד מ"מ הא בעינן מחנך קדוש וליכא ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה על גב גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם ומסתברא דאפי' כשאינה יבישה ואי משום מחנך קדוש כל שהיא מכוסה ליכא משום מחנך קדוש כדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרא שרי דכתיב ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרי' צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה מ"ט צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא כנ"ל עכ"ל: והרמב"ם כתב לפסוק כרב הונא ואח"כ כתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות עכ"ל :
ו סָעִיף א היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק וכו' שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה ופירש"י רוקק עליה ומכסה אותה ברוק:
ז סָעִיף א ומ"ש ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה ירושלמי כתבו שם הרא"ש רבי זירא ורבי אבא יתבין וחזיין צואה רבי אבא רקיק עלה אמר רבי זירא כמין ימא לטיגנא כלומר אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטיגנא שהוא דבר מועט ואח"כ חזרה הצואה למקומה וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד:
ח סָעִיף א ספק אם צואה עמו בבית וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות כה.) אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד כלומר כנגד עמוד הקילוח וכדרבי יונתן דר"י רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ כלומר לא הצריכו כיסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו:
ט סָעִיף א ואם קרא במקום הראוי להסתפק וכו' בפרק מי שמתו (ברכות כב:) ת"ר המתפלל ונמצאת צואה במקומו אע"פ שחטא תפלתו תפלה אמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא וכתב הרא"ש נראה דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחלה ולכך תפלתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל וכן כתבו התוס' וה"ר יונה והרשב"א ז"ל ואע"פ שדין זה בתפלה איתמר בגמרא למד ממנו רבינו לענין ק"ש וכתבו התוס' והרא"ש בפ' הדר (עירובין סד.) אהא דאמרינן שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה צ"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושכור דע"כ לאו לכל מילי דמו שהרי שתוי אל יתפלל לכתחלה עד שיפיג יינו ושתוי מברך לכתחלה ברכת המזון וכל הברכות כדאיתא בירושלמי ואכלת ושבעת ואפילו מדומדם: וכתבו עוד התוספו' ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך אפילו אם תאמר דמשוינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמרינן בסוף פרק מי שמתו לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכו': דין היה קורא וראה צואה כנגדו כתב רבינו בסימן פ"א:
א סָעִיף א צואה בעששית מותר ופי' בס"פ מי שמתו ומפרש טעמא משום דבכסוי תלה רחמנ' דכתי' וכסית את צאתך והא מתכסיא:
ב סָעִיף א צואה בגומא וכו' שם וע"פ פי' הרמב"ם והרא"ש דלא כרבינו יונה דמפרש לקולא דבנוגע סנדלו בה מותר ואינו אסו' אלא בדבוקה הצואה בסנדלו ממש דלית':
ג סָעִיף א העבירו צואה לפניו כו' שם צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור והלכה כרבא ופי' רש"י אדם שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו אסור לקרות וצריך להפסיק וכתב ב"י דהא דכתב הרמב"ם אסור לקרות כנגדן עד שיעבירו ממנו ד' אמות בלאחריו מיירי אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו עכ"ל ולא נהירא דמדכתב הרמב"ם צואה עוברת כגון שהיתה שטה ע"פ המים אסור לקרות כנגדה אלמא דמיירי בעוברת לפניו ואסור לקרות כנגדה והוא רואה אותה ומסתכל בה וקאמר דאסור עד שיעברו מפניו ארבע אמות דכיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד' אמות שרי וכ"כ מהר"י אבוהב ואיני יודע למה חלק עליו ושינה משמעות דברי הרמב"ם דמיירי בצואה עוברת לפניו וקא מפרש לה דמיירי בלאחריו אי משום דלא מצא גילוי לשיעור ד' אמות בגמרא אפשר דס"ל להרמב"ם כיון דאביי מתיר לגמרי רחוק הוא לומר דרבא אוסר לגמרי דהוי פלוגתא רחוקה מסתייה דליהוי אסור עד ד' אמות או מצא כך בתוספתא והכי נקטינן דלא כש"ע שהשמיט ולא כתב שיעור ד' אמות:
ד סָעִיף א היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידו בב"ה דרך חור וכו' וכך היא גירסת רש"י או שהיה ידיו בב"ה ופי' כמ"ש רבינו וכ"כ הרא"ש אבל הרי"ף גורס או שהיו ידיו מטונפות מבה"כ וכן מבואר מדברי הרמב"ם שגורס כך וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דפירושא לפי הנראה שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא כגון שקינח באבנים מקורזלות של בה"כ ואין בידו צואה אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא כל הנשמה תהלל יה שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה ואין היד הזו ראויה לומר שירה שדעתו של אדם אוננת ממנה וזה פירוש נאה עכ"ל. ולענין הלכה קי"ל כרב חסדא דאוסר ובין שהכניס ידו בחור ובין ידיו מטונפות מקנוח אסור לקרות ק"ש שהרי הרמב"ם פסק כרב הונא וכתב בסוף דבריו וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות ולפ"ז כיון די"מ דלא שרי רב הונא אלא כגון בין אצילי ידיו שהוא נתכסה מאליה בלא מלבושים ורב חסדא אוסר א"כ ראוי להחמיר כרב חסדא אף בזו וכן נראה בש"ע ע"ש. ומיהו ודאי בידיו מטונפות או שהכניס דרך חור אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמנקי וקורא ק"ש ומברך כדלעיל סוף סי' ד':
ה סָעִיף א ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה וכו' ברייתא בפ' מי שמתו סוף (ברכות דף כ"ב) לגבי תפלה וע"פ מ"ש התוס' בשם ר"י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכ"כ הרא"ש ורבינו כתב' לענין ק"ש דס"ל כר"י דאין חילוק כלל בין ק"ש לתפלה כדכתב לקמן בסי' ע"ח ובסי' פ"א ועיין עוד בסי' פ"ה ולעיל סי' ס"ה:
א ואין דבריו נראין לפרש דברי הרמב"ם כך דהרי ל' כנגדן משמע שהצואה לפניו והא דהטור כתב סתמא בכאן אפשר דלא נראין לו דברי הרמב"ם בזה ולכך סמך על מ"ש לקמן אבל בדברי הרמב"ם נראים דברי מהר"י אבוהב:
ב כתב מהרי"ל הלכות יוה"כ דש"ז על בשרו דינו כצואה על בשרו:
א סָעִיף א צואה בעששית מותר לקרות כנגדה דצואה בכיסוי תליא דכתיב וכסית את צאתך ומה"ט אפילו בלילה או סומא אסור כל שאינה מכוסה דלאו בראיה תליא מילתא והא דקורא כשהיא מכוסה דוקא שאין ריח רע מגיע אליו וע"ל סי' ע"ט:
ב סָעִיף א צואה בגומא מניח סנדלו כו' פי' ולא אמרינן דסנדל בטל לגבי גוף ולא חשיב כיסוי אשר"י:
ג סָעִיף א ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא כו' פי' ה"ר יונה מפני שאין הרחיצה מועיל לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום בצואות מצואתו לא רוחץ ודיינין ליה כגרף של רעי לקמן סי' כ"ו. וממה שסתם רבינו וכתב אסור לקרות כנגדם משמע כדין הרחקה המבוארת לקמן סי' ע"ט דהיינו לפניו כמלא עיניו אבל מל' הרמב"ם לא משמע כן שכתב ז"ל צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד' אמות ע"כ ממלת כנגדן משמע בהדיא דמיירי בעוברין לפניו ממש ואפ"ה די בהרחקה ד' אמות. ואפשר דס"ל דלא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק מלא עיניו. דהכא כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ד' אמות שרי וכ"כ רבינו הגדול מהרר"י אבוהב ז"ל וב"י לא הסכים עם פי' זה אבל דברי מהרר"י בדברי הרמב"ם עיקר ד"מ:
ד סָעִיף א היתה צואה על בשרו ומכוסה כו' רב הונא אמר מותר כו' רב חסדא כו' פירש"י מחיצה יש בינו לבין ב"ה והכניס ידו לפנים מן המחיצה וטעמא דרב הונא משום דכתיב כל הנשמה תהלל יה ואינו בכלל אלא הפה והחוטם ולא שאר איברים ורב חסדא ס"ל הא כתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:
ה סָעִיף א אבל צואה בפי טבעת ז"ל הגמרא בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל' ע"א) מ"ש מצואה ע"ג בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא עכ"ל מ"מ באינה נראית אפי' כשהוא יושב מחניך קדוש קרינן ביה. משום דבכסוי תליא מילתא ולא ניתנה תורה למלאכי השרת:
ו סָעִיף א שהיא נתכסית מאליה כו' דבעינן כיסוי אף כשהוא בלא לבוש:
ז סָעִיף א ספק אם צואה עמו בבית כו' בס"פ מי שמתו (ברכות דף כ"ה) מסקינן כדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (כלומר לא הצריכו כיסוי) וכתיב ויתד תהיה לך וכו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו:
ח סָעִיף א ואם קרא במקום הראוי להסתפק כו' צריך לחזור ולקרות בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ב ע"ב) אמר רבא אההיא דבהתפלל ונמצאת צואה במקומו זבח רשעים תועבה היא וכתבו הרא"ש ותוספות ור"י ורשב"א דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחילה ולכך תפלתו תועבה אבל אם אינו ראוי להסתפק לא הוי זבח רשעים ואע"ג שדין זה בתפלה איתמר למד ממנו רבינו לענין ק"ש. ב"י:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.