א ריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מסרחת אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אפי' אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפי' בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום היתה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוק עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש אבל אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות: חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה: צואת כלב וחזיר אם יש בהם עורות אז דינם כדין צואת אדם לענין הרחקה ואם אין בהם עורות הוי כצואת שאר בהמה חיה ועוף שמותר לקרות אצלם מיד בין אם היא לפניו או לאחריו אם אין בה ריח ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח: צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך וצואת חתול ונמייה ונבלה מסרחת דינם כצואת אדם להרחיק מלפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ההולך בדרך יכול להתפלל אע"פ שרואה צואה כנגדו אם אין הריח בא לו דלא חיישי' למיעוט לתלותה בחמור ובסמוך לעיר י"א שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. צואת תרנגולים ההולכין בבית דינם כשאר צואת חיה אבל הלול שלהן שיש בו סרחון והוא מאוס דינו כצואת אדם לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ריח רע שאין לו עיקר כגון הפחה אם יוצא ממנו אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח וכל שכן לקריאת שמע ואם הוא יוצא מחבירו מותר בדברי תורה מיד ובקריאת שמע אסור עד שיכלה הריח:
א סָעִיף א היה רע שיש לו עיקר וכו' בפרק מי שמתו (ברכות כה.) איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד"א וקורא ק"ש ורב חסדא אמר מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח ותניא כוותיה דר"ח וכתב הרא"ש דאף על גב דאסיקנא דלית הלכתא כההיא מתניתא היינו בצואת כלבים וחזירים דפליגא אידך ברייתא עלה אבל בהא דריח רע שיש לו עיקר דלא פליגא עלה נקטינן כוותה והלכה כר"ח וכן דעת ה"ר יונה וכן פסק הרשב"א אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' ק"ש ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח והראב"ד השיגו דהא תניא כוותיה דר"ח וכדברי ה"ר יונה והרא"ש והרשב"א וכ"כ רב האיי גאון והרמב"ם נראה שסובר דכיון דאידחי קצת מההיא ברייתא דאתיא כוותיה דר"ח הויא לה כמשבשתא ותו לא מהני סיועא דידה אפילו במאי דלא אידחי בהדיא והדרינן לכללין דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא דרביה דר"ח הוא ובעל מ"ע כתב שהרמב"ם היה גורס בדר"ח עד מקום שיכלה הריח והרי"ף כתב הא דתניא כוותיה דר"ח ואחר כך כתב אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בתוכן עורות. ומשמע ודאי שהוא ז"ל פוסק כרב חסדא דאל"כ למה לו לכתוב תניא כוותיה דר"ח לכתוב מתניתא בתרייתא דאייתי רבא בלחוד אלא ודאי משום דס"ל דהלכה כר"ח כתב הא דתניא כוותיה ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש וה"ר יונה והרשב"א ז"ל מסכימים דהלכה כר"ח הכי נקטינן וכך הם דברי רבינו :
ב סָעִיף א ומ"ש כגון צואת אדם מסרחת נראה דהיינו לאפוקי צואת קטן שאע"פ שהיא של אדם כיון שאינה מסרחת א"צ להרחיק ממנה כמו שיתבאר בסי' פ"א:
ג סָעִיף א ומ"ש לחלק בין אם היא מלאחריו לכשהיא מלפניו שם אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד"א אמות אמר רבא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכתב הרמב"ם דמצדיו דינו כמאחריו וכ"כ סמ"ג:
ד סָעִיף א ומ"ש אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק וכו' כ"כ שם הרא"ש והוא נלמד ממה שיבואר בסמוך דכשהיא מלפניו אפילו בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאילו היה ביום לא היה יכול לראותה דאיתא בירושל' וכתבוהו שם ה"ר יונה והרא"ש והמרדכי והרשב"א ולמדו מכאן ה"ר יונה והרשב"א דה"ה לסומא שאע"פ שאינו רואה אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה אסור: וריח רע שיש לו עיקר פירש הרשב"א דהיינו צואה מגולה ופשוט הוא:
ה סָעִיף א היתה במקום גבוה י' טפחים וכו' ברייתא שם אם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים ישב בצדו וקורא ק"ש:
ו סָעִיף א ומ"ש או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר וכו' כ"כ הרא"ש שם וז"ל אבל כשהוא גבוה י' או נמוך י' כשהוא רואה אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש ולפ"ז נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד"א אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי וה"ל כצואה בעששית ע"כ וכנ"ל לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ואע"פ שהרשב"א כתב דהא דתניא היה מקום גבוה י' או נמוך י' יושב בצדה וקורא כשאינו רואה את הצואה הוא דאילו ברואה אותה לעולם אסור נ"ל כדברי הרא"ש ז"ל עיקר ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו אבל אם יש לה ריח לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות אהא דאם היה מקום גבוה י' וכו' כתב הרמב"ם בפ"ג והוא שלא יגיע לו ריח רע וה"ר יונה כתב רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה"נ מועילה לריח אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח ע"כ וגם הרא"ש כתב י"מ כי היכי דהפסקה מועלת לצואה ה"נ מועלת לריח רע ורבי' משה כתב כיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועלת כלל ורבי' סתם דבריו כדעת הרמב"ם וכן הלכה:
ח סָעִיף א חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה וכו' פשוט בפרק כל גגות (עירובין צב:) וטעמא דמילתא דקטנה כיון שנפרצה במילואה לגדולה לא חשיב' בית בפני עצמה אבל הגדולה כיון שכותליה עודפין על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבא כבית בפני עצמה ומכאן נראה לדקדק שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפילו בתוך ד' אמות כמו שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דהא הכא בכה"ג עסקי' כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות דאל"כ אפילו הוא עם הצואה בבית אחת שרי ואפ"ה כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש:
ט סָעִיף א צואת כלב וחזיר וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות כה:) תניא לא יקרא אדם ק"ש כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבי' ולא כנגד צואת חזירי' ולא כנגד צואת תרנגולי' ובתר הכי אמר רבא לית הלכת' כי הא מתנית' אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן ופירש"י דנתינת עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים אבל צואת אדם בלא נתינת עורות נמי אסור וכן דעת כל הפוסקים:
י סָעִיף א ומ"ש ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח נראה שהוא נלמד מדין נבלה המסרחת שיתבאר בסמוך ולפ"ז עד מקום שיכלה הריח שכתב רבינו לאו דוקא דהא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח כמו שנתבאר בריש סימן זה:
יא סָעִיף א צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת וכו' ירושלמי כתבו הרא"ש שם מרחיקין מגללי בהמה ד"א ר' שמואל בר חסדא אמר ברכים ובלבד בשל חמור ר' חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך ולוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד"א מצואת הנמיה ד"א מצואת התרנגולים ד"א א"ר יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ר' ירמיה בשם ר' זעירא אמר נבלה שמסרחת ד"א א"ר חנינא מתניתין אומרת כן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין א"ר אם במשרה תנינא ולא במים הרעים ולא במי משרה וכתב הרא"ש מתוך הירושלמי הזה משמע דא"צ להרחיק מצואת בהמה אלא בחמור כשבא מן הדרך ודלא כרבינו משה שלא התיר אלא כנגד מי רגלים של בהמה וי"א שצריך להרחיק מצואת חתול לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמיה אלא שהזכיר נמיה בירושלמי לפי שהיו רגילים בתוך הבית כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים עכ"ל. וגם ה"ר יונה למד מירושלמי זה שאינו אסור לקרות כנגד שום בהמה אלא בחמור הבא מן הדרך שיש לצואתו ריח רע הרבה אבל שאר בהמות אע"פ שיש להם ריח רע מיד אחר היציאה אין הריח רע כ"כ ומותר לקרות ק"ש כנגד הצואה שלהן. וצואת חתול כיון שריחה רע מאד דינה כצואת הנמיה ורבינו משה לא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה ותימה הוא למה החמיר כ"כ ולא התיר אפילו כנגד הצואה שלהם שהרי בירושלמי התירו בפירוש גללי בהמה כדכתבינן עכ"ל ואע"פ שאומר בירושלמי זה שמרחיקין מצואת חזיר ולא חילק בין יש בתוכה עורות לאין בה כיון דאמר רבא בגמרא דידן דהלכתא כברייתא דקתני דלא אסור אלא היכא דנתן לתוכה עורות הכי נקטינן: וכתב הרשב"א בשם הראב"ד שלא נאמרו הפירושים הללו אלא ביבשים אבל ברכים כולם אסורים והוא ז"ל כתב שאינו מחוור בעיניו דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך ומינה דכולהו נמי ברכים ואפ"ה שרי עכ"ל וכתב בא"ח שי"א דכל דבר שחיותו בפת אסור לקרות כנגד צואתו כגון כלבים וחזירים וכל שאין חיותו בפת מותר ול"נ דהרמב"ם לא בכל צואה של בהמה אסר אלא באותם שיש להם ריח רע שהרי ז"ל בפ"ג צואת האדם וצואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות ק"ש כנגדן וכן כנגד מי רגלים של אדם אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן ע"כ הרי מפורש דלא אסר אלא בצואה שריחה רע דוקא ומה שדקדקו הרא"ש וה"ר יונה ממה שלא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה אינו דקדוק דלפי שכתב דכנגד מי רגלי אדם אסור כתב דכנגד מי רגלי בהמה מותר אבל דין צואת בהמה כבר ביאר דבריו דלא אסור אלא בשריחה רע ונ"ל שאפשר שמה שלא כתב הרמב"ם שצריך להרחיק מנבלה מסרחת היינו משום דבכלל צואה שריחה רע היא ובזה נסתלק מעליו מה שהשיגו הראב"ד למה השמיט מה שאמרו בירושלמי דמי רגלים של חמור הבא מן הדרך וצואת תרנגולים אדומה אסור לקרות כנגדם שי"ל דבכלל צואה שריחה רע הוא ואע"פ שכתב דכנגד מי רגלי בהמה מותר ולא חילק י"ל דכיון דגלי לן דצואה שריחה רע אסור מינה נילף דכי שרי מי רגלי בהמה בשאין ריחה רע דוקא הוא: ואיתא בברייתא ס"פ מי שמתו דאין קורין ק"ש כנגד אשפה שריחה רע ורבינו שלא כתבו נראה שסמך על מ"ש שמרחיקין מנבלה מסרחת ובלאו הכי י"ל דטעמא דאין קורין כנגד אשפה שריחה רע היינו משום דמצואה ומי רגלים יש בהם ריח רע וכבר ביאר רבי' שצריך להרחיק מדברים אלו ואשפה שריחה רע בכללן הוא:
יב סָעִיף א וכתב אחי ה"ר יחיאל ההולך בדרך יכול להתפלל וכו' כ"כ גם כן ה"ר יונה ז"ל שם:
יג סָעִיף א ומ"ש ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש וכו' כך הוא דעת ה"ר יונה ז"ל:
יד סָעִיף א צואת תרנגולים ההולכים בבית וכו' שם אהא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים כל זמן שיש בתוכן עורות כתב הרא"ש פירש"י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת חזירים בזמן שאין בהן עורות משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי ולא פליג אמתניתא דלעיל ומיהו נראה דמדהזכירה זו הברייתא צואת אדם הוא דאסירא בכל ענין צואת כלבים וחזירים דוקא במקום שיש בהם עורות וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכיר משמע שאין בהם איסור כלל ואפילו את"ל לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהם שיש בו סרחון אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור ע"כ וכ"כ התוס' והמרדכי וכ"כ הגהות מיימון פ"ג מהלכות ק"ש וכן כתב הרב רבינו יונה. ומיהו כתב דהא דשרי כשאינן בלול שלהן דוקא כשאין ריח רע מגיע אליו ומשמע הא אם ריח רע מגיע אליו אסור וכן בדין דהא לא גרע מאשפה שריחה רע ומנבלה המסרחת: בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולים ד"א ובלבד באדומים ונסתפקו התוספות בס"פ מי שמתו בפירושו והרשב"א כתב דנ"ל דתרנגולים אדומים קאמר דאי בצואה אדומה קאמר הל"ל ובלבד באדומה אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים אבל ה"ר יונה פי' דבצואה אדומה קאמר שהיא מסרחת יותר מן האחרות ולענין הלכה נ"ל דנקטינן כהרמב"ם זכרונו לברכ' על פי מה שפירשתי דבריו :
טו סָעִיף א ריח רע שאין לו עיקר וכו' בס"פ מי שמתו (שם) בעו מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו א"ל אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי וה"מ בד"ת אבל בק"ש לא וד"ת נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא ופירש"י והני גנו. ואע"פ שדרך הישינים להפיח: וה"מ לגרסא. משום דלא אפשר: אבל לק"ש. יצא לחוץ ויקרא: אבל דידיה. הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח ובא"ח כתב בשם רשב"א דריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן א' שהמפיח בשעת לימודו אף ע"פ שאין צריך להרחיק ימתין עד שיכלה הריח: כתב המרדכי י"מ דבתי כסאות שלנו שהם בעומק אם יש בהם מחיצה המפסקת הוי כמו ריח רע שאין לו עיקר וכמו בתי כסאות דפרסאי דלקמן עכ"ל ודין בתי כסאות דפרסאי יתבאר בסימן פ"ג בס"ד: בסימן פ"ז יתבאר דהא דאמרי' ריח רע שיש לו עיקר מלאחריו ד"א היינו אפילו אם הם עמו בבית דלא קיימא לן כרשב"א דאמר כל הבית כולה כד"א: וגם שם יתבאר דין גרף ועביט כשהם לאחר המטה או תחתיה ומשם נלמוד לצואה ומי רגלים כשהם לאחר המטה או תחתיה:
א סָעִיף א היה ריע שיש לו עיקר וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות דף כ"ה) פליגי בה רב הונא ורב חסדא ופסקו הפוסקים כרב חסדא דאמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש אע"ג דרב חסדא תלמיד דרב הונא הוה משום דת"כ דרב חסדא:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו כגון צואת אדם מסרחת כלומר שהיא לחה לאפוקי צואת אדם כחרס כדלקמן בסימן פ"ב אי נמי צואת בהמה חיה ועוף אפילו לחה דמותר לקרות אצלם כמ"ש בסמוך וב"י פי' דאתא לאפוקי צואת קטן דאינה מסרחת כדכתב בסי' פ"א:
ג סָעִיף א ומ"ש אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח וכו' כצ"ל ובמקצת ספרים כתוב צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח ור"ל גם כן עד ד' אמות ממקום שיכלה הריח אלא שקיצר בלשון וכן בסמוך גבי אין בהם עורות כתב ואם יש בהם ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח ולאו דוקא הוא דהא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וכן פי' ב"י לשם:
ד סָעִיף א ומ"ש ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפי' בלילה וכו' כ"כ הרא"ש על פי הירושלמי והבאתי לשונו בסי' ע"ה שכתב כך המרדכי לגבי ערוה ותימא דנראה מדברי ב"י ממה שכתב כאן ולעיל בסי' ע"ה וכן ממה שפסק כאן בש"ע גבי צואה דבלילה או סומא צריך נמי להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום ולעיל בסי' ע"ה פסק בהיפך דבלילה כנגד הערוה או סומא מותר לקרות דס"ל לחלק בין ערוה לצואה וקשה דמנ"ל לחלק בין ערוה לצואה בהא מילתא דלא אשכחן בחלמודא דמחלק ביניהם אלא בעששית דבצואה הותר דהא מיכסיא ובערוה אסור דהא קא חזי ליה אבל בלילה או סומא אין חילוק דאי איתא דאיכא נמי חילוק בהא ה"ל לתלמודא לאשמועינן הך חידושא דבלילה או סומא הוי איפכא דבצואה אסור ובערוה מותר אלא ודאי כי היכי דבצואה אסור בלילה ובסומא כיון שיכול לראותה ביום וכן אם לא היה סומא ה"נ גבי ערוה אסור כיון שיכול לראותה ביום או אם לא היה סומא וכמו שמפורש במרדכי וברוקח:
ה סָעִיף א היתה במקום גבוה י' טפחים וכו' ברייתא שם ונראה דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבעה טפחים על ד' טפחים דהשתא הוי מקום חשוב בפני עצמו כרשות היחיד דשבת הא לאו הכי לא והכי איתא בפרשב"ם ריש פרק בית כור ע"ש: כתב ב"י וז"ל בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולין ד' אמות ובלבד באדומים ונסתפקו התוספות בס"פ מי שמתו בפירושו וכו' ובש"ע כתב דבירושלמ. אוסר כנגד צואת תרנגולים אדומה עכ"ל והוא מה שפירש ה"ר יונה דבצואה אדומה קאמר דמסרחת יותר מן האחרות דלא כהרשב"א דמפרש דצואה של תרנגולים אדומים מסרחת יותר מן האחרים ואני ראיתי בהגה"ה שפי' ובלבד בתרנגולים אדומים הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביותר ונראה שהם אותן התרנגולים הגדולים המובאים מאינגליט"א שידוע שצואתן מסרחת ביותר:
א ומ"כ בהגהת מרדכי החדשים פ' תפלת השחר. ומה שאנו משתיקין החזן כשיש צואה בב"ה אפילו גדולה היינו טעמא הואיל והחזן ש"צ א"א שלא יהא א' מהקהל סמוך לה בד' אמותיו ובעינן דעת שומע ומשמיע והקרוב בד' אמותיו של צואה אינו יכול לכוין:
ב סָעִיף א ובסוף אשיר"י דגם ד"א ממקום שכלה הריח צריך להרחיק כשאר אדם שאינו תותרן וכן משמע מדברי הרא"ש:
ג ור"ל שפירש דברי הרמב"ם דכל בהמה שיש לצואתה ריח רע אסור לקרות כנגדה וא"כ אין לחלק בין אדומים לאחרים דכל דבר שיש לו ריח רע אסור ושאין לו ריח רע שרי:
א סָעִיף א ריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מסרחת כו' פי' לאפוקי צואת קטן דאעפ"י שהיא של אדם מ"מ אינה מסרחת וע"ל בסי' פ"א ב"י וכתב הרשב"א ודוקא כשהצואה מגולה. וכתב ב"י פשוט הוא וכוונתו דהא כשמכוסה אפילו ריח שיש לו עיקר לא בעי לק"ש הרחקה אלא עד שיכלה הריח דכיון שמכוסה תו אין לו עיקר קרינן ליה וראייה מהפחה היוצאת מגופו שהיא ג"כ באה מצואה אלא שכיון שהרואה מכוסה בגופו אין לו עיקר קרינן ליה וכ"כ ב"י בסוף סי' זה ז"ל כתב בא"ח בשם הרשב"א דריח רע שאין לו עיקר היינו מכוסה ע"כ:
ב סָעִיף א אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד' אמות כו' כתב הרמב"ם ה"ה לצדדיו כלאחריו דמו והכלל בדין זה הוא כי מחניך קדוש קאמר קרא ולהכי כל שהרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח מחניך קדוש קרינן ביה דלעולם ד' אמות של אדם רשות חשובין לו וכביתו דמיין וא"כ כשהרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח הרי מקום חנייתו קדוש והיינו דוקא במלאחריו אבל לפניו בכיסוי תלייה רחמנא וצריך לכסותה וכל שלא כיסה אותה צריך להרחיק ממנה מלא עיניו ולהכי אפילו בלילה ואפי' סומא שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שלא היה רואה אותה אילו היה יום או לא היה סומא וזה נמי הטעם בתותרא וק"ל:
ג סָעִיף א תותרן פי' בערוך חולי החוטם:
ד סָעִיף א צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח פי' ומשם ואילך ד' אמות כדין מי שהיה מריח וכן צ"ל לקמן ס"ס זה:
ה סָעִיף א היתה במקום גבוה כו' אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח פי' אם אין הריח מגיע אליו וטעמא דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו ורשות אחר אע"פ שרואה אותה מחניך קדוש קרינן ביה וכ"כ הרא"ש והביא ראייה מצואה בעששית דמותר לקרות כנגדה כמבואר לעיל סי' ע"ו. אבל הרשב"א כתב דכל שרואה אותה אסור דהוה בכלל לא יראה בך ערות דבר ול"ד לצואה בעששית דהתם מ"מ מכוסה היא והתורה אמרה וכסית אבל הכא הא פתוח ונראית לעינים היא וב"י דייק לקמן כדעת הרא"ש עיין ס"ס זה:
ו סָעִיף א אבל אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה כתב ר' יונה בפרק מי שמתו ז"ל רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמו ה"נ מועילה לריח (פי' אפי' מגיע אליו דאל"כ גם הרמב"ם מודה ודו"ק) אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח עכ"ל ונראה לדעת הרמב"ם מהניא מיהא הפסקה דאין צריך להרחיק ד' אמות רק במקום שכלה הריח הוא קורא וכמ"ש ריש סי' זה בשם הרשב"א ודעת רבני צרפת הנ"ל היא לכאורה נפלאה דאיך יקרא כשהריח מגיע אליו ממש הא אפי' בהפחה צריך להמתין עד שיכלה הריח ואפשר דטעמייהו דכיון דאמרינן בברייתא היה גבוה י"ט או נמוך י"ט יושב בצידו וקורא ק"ש. ומשמע אפי' מגולה ונראית לעין כל וכמו שפי' הרא"ש ורבינו ואע"ג דבצואה אמרה רחמנא וכסית והרי היא נראית לעין כל וא"כ לאו מחניך קדוש היא. אפ"ה אמרינן כיון דרשות אחר ומקום מיוחד הוא מחניך קדוש הוא ולא בעי כלל כיסוי. ה"ה בריח שלה דמהניא הפסקה. ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו כל שיש ריח רע לא מהני שום כיסוי והפסקה וכסית דאמר קרא כשאין ריח ודו"ק ועיין בש"ע רמ"י הוסיף כאן על ל' הש"ע ואין הדין עמו אלא כמ"ש עיקר:
ז סָעִיף א אם צואה בגדולה אסור בקטנה פרק כל גגות דף ע"ב וכתב ב"י וטעמא דמילתא דקטנה שנכרצה במלואה לגדולה לא חשיבא בית בפני עצמה ע"כ וא"ל א"כ דכי נפרצה במלואה לגדולה לא חשיבא בפני עצמה למה כתב רבינו לעיל סי' נ"ה בט' בקטנה ואחד בגדולה או חמש בזה וחמש בזה אין מצטרפין אמאי הא כבית א' דמיא וי"ל דודאי הכא דבעינן מחניך קדוש ואפשר לזה להיות בגדולה בלא קטנה או לקטנה בלא גדולה השתא דנפרצה במלואה לגדולה הרי אין כאן הפרש כלל ודאי לאו מחניך קדוש איכא אבל לעיל דבעינן שיצטרפו יחד ויגררו זה אחר זה ודאי דוקא המועט נגרר בתר רובא ובענין אחר לא וק"ל:
ח סָעִיף א אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה כתב ב"י מכאן יש לדקדק שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפי' רואה אותה וכמ"ש רבינו לעיל דהא הכא ע"כ מיירי כשרואה אותה או שאינה מרוחק ממנה ד"א דאל"כ אפי' הוא עם הצואה בבית אחד שרי ואפ"ה כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש:
ט סָעִיף א עד מקום שיכלה הריח ז"ל ב"י נראה שהוא נלמד מדין נבילה המוסרחת שיתבאר בסמוך ולפי זה עד מקום שיכלה הריח שכתב רבינו ל"ד אלא ר"ל מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וכמ"ש בתחלת הסי' ע"כ:
י סָעִיף א צואת חמור הרכה כו' עיין בדרישה:
יא סָעִיף א דינם כשאר צואת חיה פי' ומותר לקרות כנגדן אם אין ריח רע מגיע אבל אם ריח רע מגיע אסור כדלעיל וה"ה אשפה שכל שיש בה ריח רע אסור לקרות כנגדה:
יב סָעִיף א מותר בד"ת מיד ובק"ש אסור משום דלד"ת אי אפשר כמ"ש הב"י אבל לק"ש יצא לחוץ ויקרא רש"י:
א סָעִיף א צואת חמור הרכה הבא מן הדרך ירושלמי מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר"ש בר חסדא אמר ברכים ובלבד בשל חמור כו' וכתב הרא"ש משמע מירוש' זה שאין צריך להרחיק מצואת בהמה אלא בחמור כשבא מן הדרך ודלא כהרמב"ם שלא התיר אלא כנגד מי רגלים של בהמה ע"כ וכתב ב"י ז"ל ול"נ דהרמב"ם לא בכל צואה של בהמה אסר אלא באותם שיש להם ריח רע שהרי ז"ל בכ"ג צואת האדם צואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות שמע כנגדן וכן כנגד מי רגלים של אדם אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן ע"כ הרי מפורש דלא אסר אלא בצואה שריחה רע דוקא ומה שדקדקו הרא"ש ור"י ממה שלא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה אינו דקדוק דלפי שכתב דכנגד מי רגלי אדם אסור כתב דכנגד מי רגלי בהמה מותר אבל דין צואת בהמה כבר ביאר דבריו דלא אסור אלא כשריחה רע ונ"ל דמה"ט לא כתב הרמב"ם דין הרחקת נבלה מוסרחת לפי שבכלל צואה שריחה רע הוא עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.