א כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא אפילו אין בו צואה ודוקא ישן אבל חדש מיבעיא אם מותר לקרות אפילו בתוכו או לא ולא איפשיטא וכתב הראב"ד כיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דמיבעיא לן הלכך אזלינן לקולא והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא וכן דעת א"א ז"ל: ודוקא בתוכו אבל כנגדו מותר: ואם אמר בית זה יהיה לבית הכסא ואמר על בית אחר וגם זה דינם שוה כבית שהזמינו לבית הכסא ואם אמר על השני ובית זה ולא אמר גם זה מיבעיא אם הוה דינו כדין הראשון ויש מפרשים לקולא. וקורא בו לכתחלה והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא שאם קרא יצא אבל לכתחלה לא יקרא אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומין דמו ומותר לקרות בהן פירש"י שהן בחפירה ופיהן ברחוק ד' אמות מן הגומא והרעי מתגלגל ונופל למרחוק ומיירי שאין בהן ריח וכתב ר"י ב"ה שלנו אע"פ שהן סתומים רגילים להשתין בהן ואין ראוי לקרות בהן:
א סָעִיף א כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור לקרות כנגד ב"ה וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות כו.) אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד"א אמר רבא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו איני והאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל הב"ע בב"ה שאין בו צואה כלומר שפינו אותה איני והאמר ר' יוסי בר חנינא ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה אלא הב"ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לב"ה מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא והרי"ף לא הזכיר בעיא זו דרבינא ומשמע דס"ל דנקטינן לקולא ומפני כך לא הזכירה דמהי תיתי לן לומר דיש זימון וכתבו ה"ר יונה והרא"ש דטעמיה משום דהוי ספיקא במילתא דרבנן דלא אסרה תורה אלא בב"ה ישן עצמו אבל בב"ה חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן ומיבעיא לן בהזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון או לא ולא איפשיטא ולקולא והסכים ה"ר יונה לדעת הרי"ף דבחדש אפי' בתוכו מותר אבל הרא"ש כתב מיהו נראה מדקאמר ר"ח לעיל מתפלל אדם כנגד ב"ה דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור ומפני זה כתב רבינו דהרא"ש סבר דנקטינן לחומרא אבל רבי' ירוחם כתב בשם הרא"ש דלקולא נקטינן לפי שראה שנתן הרא"ש טעם לדברי הרי"ף עלה על דעתו דהכי סבירא ליה ולא חשש למ"ש אח"כ מיהו נראה מדקאמר ר"ח לעיל מתפלל אדם וכו' ודברי רבינו ירוחם תמוהים שהרי כתב קודם לכן דב"ה חדש בתוכו אסור וכ"כ הרא"ש ע"כ והיאך כתב אח"כ בשם הרא"ש דלקולא נקטינן ודעת הרמב"ם להחמיר שכתב בפ"ג מהל' ק"ש ב"ה החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש כנגדו אבל לא בתוכו. ומאחר שהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב ה"ר יונה דוקא ישן אבל חדש לא כלומר אע"ג שאין בו עכשיו צואה כיון שהיה אסור מתחלה אסור הוא מן התורה משום והיה מחניך קדוש וכל דבר שאסור מן התורה ה"נ אסור כנגד ד"א שלו עכ"ל:
ב סָעִיף א ואם אמר בית זה יהיה לב"ה ואמר על בית אחר וג"ז וכו' בפ"ק דנדרים (ז.) בעי רבינא יש יד לב"ה או לא ה"ד אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי ב"ה והדין נמי ההיא ב"ה נמי הוי אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי לב"ה או דילמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לב"ה והא מיבעיא ליה הזמינו לב"ה מהו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אינו מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד וסלקא בתיקו. ולדברי הפוסקים דאין זימון לב"ה פשיטא דשרי בכל גוונא אבל לדברי הרמב"ם והרא"ש שסוברים דיש זימון כי אמר והדין ביתא נמי ודאי אסור ואי אמר והדין ביתא ולא אמר נמי מספקא לן ומשום דספיקא במידי דרבנן י"מ דקורא בו לכתחלה דנקטינן לקולא והרמב"ם נראה שסובר דאע"ג דמשום דספיקא דרבנן הוא נקטינן לקולא היינו דוקא לענין בדיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש בדבר ולפיכך כתב בפ"ג מהל' ק"ש היו שני בתים זימן אחד מהם לב"ה ואמר על השני וזה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא לפיכך אין קוראין בו לכתחלה ואם קרא יצא אמר גם זה הרי שניהם מזומנים ואין קורין בהם עכ"ל. ונקטינן כוותיה:
ג סָעִיף א אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי וכו' בס"פ מי שמתו (כו'.):
ד סָעִיף א ומ"ש רבי' בשם רש"י שפיהן ברחוק ד' אמות מן הגומא בנוסחי רש"י דידן אינו כתוב ד"א אלא ופיהן רחוק מן הגומא:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם ר"י דאין ראוי לקרות בהם כ"כ הרא"ש וכ"כ ג"כ ר"י וכתב דהא דהוה שרי בדפרסאי דוקא כשאין בהם ריח רע ופשוט הוא וכן הא דכתב ר"י דבשלנו אין ראוי לקרות בהם אע"פ שאין בהם ריח רע היא דאם יש בהם ריח רע איסורא נמי איכא וה"ר יונה כתב בשם רבני צרפת דבשלנו כיון שמי רגלים מצויין שם תמיד לא דיינינן להו כסתומות ואסור ורבינו האיי כתב שאותם שלהם היו עשויים במדרון בענין שהמים יורדים מיד ולפיכך דיינינן להו כסתומות ומותר אבל בהני דידן שאינם במדרון אסור ע"כ ובהגה"מ כתב אפילו להרהר בד"ת אסור בב"ה ונראה שאין לחלק בזה בין בתי כסאות שלהם המגולים לבתי כסאות שלנו המכוסים דהא אמרינן גדולה מזו ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה עכ"ל וכ"כ בפסקי תוס' סנהדרין פרק כ"ג: כתב המרדכי בס"פ מי שמתו אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד"א וקורא נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנין עליו אם מותר לקרוא ק"ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ"ל נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין ב"ה יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א: משמע לי דהא דאסרינן לקרות ק"ש כנגד ב"ה דוקא בבית הכסא שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אף על פי שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפ"ע וראיה מדאקשינן עליה דרבא דמרחיק מצואה שלפניו מלא עיניו מדאמר רב חסדא עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל ואי בב"ה שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו הוא בלא מחיצות וא"כ כי אר"ח עומד אדם כנגד ב"ה הוה ליה צואה לפניו וקאמר דקורא כנגדה ופליגא דרבא דאמר מרחיק מלא עיניו. ואפשר דאפילו במחיצות שאינן גבוהות י' כל שאין קרקע הבית (כסא) נראה לו שרי לקרות כנגדה דדמי לכפה כלי על הצואה או מי רגלים דשרי לקרות בסמוך להם ואע"ג דאיכא למימר שאני ב"ה דחמיר שאע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע הב"ה הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו : כתב הרמב"ם בפ"ג כל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא:
א סָעִיף א כשם שאסור לקרות כנגד צואה וכו' פי' דכל ב"ה שהיה בו צואה אע"פ שפינו אותה כאילו עדיין הצואה בתוכה וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח ונראה דדוקא בתי כסאות שלהם שהיו ע"פ השדה ולא ה"ל מסביב דין מחיצה גבוה עשרה אבל אי איכא מחיצות מכל צד גבוה עשרה מותר לקרות כנגדו בסמוך אפי' יש בתוכו צואה אם אין מגיע לו ריח וכה"ג כתב ב"י בסוף סי' זה אלא דהוא ז"ל מיקל אפי' באינו גבוה י' וכ"כ בש"ע בסתם בדאיכא מחיצות שרי ולא נהירא שהרי בע"כ אף בזמן חכמי התלמוד ה"ל מחיצות מדתני בהו כניסה בפ' מי שמתו ובס"פ הרואה כדתניא הנכנס לב"ה וכו' אר"ע פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לב"ה וכו' וכניסה לא שייך אלא היכא דאיכ' מחיצות אלא שהיו נמוכות שלא היו גבוהות י' ומשום הכי ה"ל לב"ה דין צואה כנ"ל:
ב סָעִיף א וכתב הראב"ד כיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא משום דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא פי' וקורא בו אפי' לכתחלה ולפי שקשה א"כ מאי קמבעיא ליה הכא יש זימון לב"ה או אין זימון הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא תירץ ואמר דמשום גזירה אטו ב"ה ישן או משום בזיון הוא דמיבעיא לן דילמא החמירו בהאי הזמנה טפי וכיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כתב לחומרא פי' ואפי' בדיעבד אם קרא בתוכו לא יצא וטעמו נראה משום דרבינא תרתי קמיבעיא ליה יש זימון לב"ה או אין זימון את"ל יש זימון לב"ה יש יד לב"ה או לא ותופס הרמב"ם שיטת הגאונים דכל את"ל כך היא הלכה וא"כ אפילו בדיעבד לא יצא ובאידך בעיא דלא איפשיטא פסק דבדיעבד יצא כמ"ש רבינו בסמוך וצ"ע במ"ש ב"י דהרי"ף לא הזכיר בעיא זו והלא היא כתובה בספרי הרי"ף שבידינו ס"פ מי שמתו גם מדברי ה"ר יונה והרא"ש שכתבו דמדכתב הרי"ף דבעיא זו לא איפשיטא אזלינן ביה לקולא אלמא דהזכירה הרי"ף:
ג סָעִיף א ואם אמר בית זה וכו' בפ"ק דנדרים מפרש דרבינא תרתי קמיבעיא ליה יש זימון לב"ה או אין זימון מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד כגון דאמר בית זה יהיה לב"ה ובית זה ולא אפשיטא אבל היכא דאמר וגם זה לא קמבעיא ליה דכיון דיש זימון לב"ה להאי את"ל גם בית השני חשיב כהזמינו לב"ה ואסור וכתב רבינו וי"מ לקולא פי' דאף מאן דפסק להחמיר בבעיא הראשונה דיש זימון לב"ה כשיטת הגאונים בכל את"ל דכך היא הלכה וכדפי' בסמוך מ"מ בהך בעיא שנייה אזלינן להקל וקורא בו לכתחלה אבל הרמב"ם כתב לחומרא נראה דסובר דכיון דסתמא קמיבעיא ליה יש יד לב"ה או לא דכולה מילתא קמיבעיא ליה בהאי יד מי נימא דהוי יד ואפילו בדיעבד לא יצא אם קרא בו או אין יד ואפי' לכתחלה קורא בו או דילמא לכתחלה לא ודיעבד יצא וכיון דלא איפשיטא נקטינן מילתא מציעתא דלכתחלה לא ובדיעבד יצא אם קרא בתוכה:
א ולעיל ס"ס ע"ט משמע ממרדכי שכתבתי דאין להתיר אלא היכא שהצואה בעומק בבתי כסאות שלנו אבל לא בענין אחר:
א סָעִיף א כשם שאסור לקרות כו' כך אסור לקרות כנגד בית הכסא אפי' אין בו צואה ז"ל הגמרא ס"פ מי שמתו אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות אמר רבא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו. איני והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב"ע בבית הכסא שאין בו צואה כלומר שפינו אותה איני והאמר ר' יוסי בר חנינא בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה אלא הב"ע (פי' הך דרפרם) בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא ע"כ ופי' ר' יונה בישן אסור אפי' אין בו עכשיו צואה כיון שהיה אסור מתחלה אסור מן התורה משום והיה מחניך קדוש וכל דבר שאסור מן התורה צריך להרחיק ד' אמות ע"כ וכתב ב"י דע"כ הא דאמרי' בית הכסא חדתא בתוכו דמיבעיא ושכנגדו מותר מיירי בבית הכסא שאין לו מחיצות כמו שהיה בזמן התלמוד אבל יש להם מחיצות כמו שלנו אפילו יש בו צואה מותר לקרות כנגדן בלא הרחקת ד' אמות דכיון דהמחיצה מפסקת הוא רשות בפני עצמו וראייה מדאקשינן על רבא דאמר מרחיק מצואה מלא עיניו מדרב חסדא דאמר עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל ואי בית הכסא שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו בלא מחיצות וכמ"ש ואפשר דאפילו אם המחיצות אינן גבוהות י' כל שאין קרקע בית הכסא נראית שרי אפילו בלא הרחקת ד' אמות:
ב סָעִיף א דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל גבי תפילין סי' מ"ב ואע"ג דבגמ' אמרו מהו יש זימון או אין זימון פי' כאן גבי בית הכסא הוא דמיבעיא ליה אם יגרום הזימון שלא יקרא משום בזיון או משום גזירה וק"ל:
ג סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא וכן דעת אאז"ל כתב הרא"ש אע"ג דמצד האיבעיא ודאי הו"ל למיזל לקולא וכמ"ש הראב"ד מ"מ מדקאמר רב חסדא לעיל מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקמינן לה בחדתי משמע דבתוכו אפי' בחדתי אסור ולכן יש להחמיר:
ד סָעִיף א אבל כנגדו מותר משמע מלשון רבינו דכנגדו מותר בלא שום הרחקת ד' אמות ובאמת שכן משמע לשון מימרא דרפרם משמיה דרב חסדא שלא הזכיר הרחק ד' אמות ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א ואמר על בית אחר וגם זה כו' פ"ק דנדרים דף ו' בעי רבינא אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין מהו והדין נמי קאמר א"ד והדין לתשמישא בעלמא קאמר ופריך מכלל דפשיטא ליה לרבינא דהזמנה מילתא היא והא מיבעיא ליה הזמינו לבית הכסא מהו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אינו מועיל את"ל מועיל יש יד או אין יד וסלקא בתיקו. והנה דעת הרא"ש הוא לקולא דאע"ג דבאיבעיא דיש זימון ס"ל לחומרא דהזמנה דבית הכסא מילתא היא ומטעם ההוכחה שהוכיח הרא"ש ממימרא דרב חסדא כנ"ל באמר והדין ביתא מספקא לן והוה ספיקא דרבנן לקולא. והרמב"ם ס"ל דאע"ג דספיקא דרבנן הוא ולקולא היינו דוקא בדיעבד (פי' דס"ל לרמב"ם דכל היכא דלא הו"ל לקרות וקרא אין צריך לחזור ולקרות) אבל לכתחלה צריך לחוש לדבריו עכ"ל ב"י ונ"ל דכיון דע"כ איבעיא זו השניה באת"ל אזלא את"ל דאיבעיא ראשונה נפשטה לחומרא דיש זימון אפשר דזה טעמיה דרמב"ם דס"ל לעיל דאזלינן לחומרא אע"ג דהוה ג"כ ספיקא דרבנן דזה כללא הוא דכל את"ל פשיטות הוא לאיבעיא ראשונה ואפילו הרא"ש ס"ל לפעמים האי כללא ובפרט כאן דאין האבעיות זו אחר זו אלא זו בברכות וזו בנדרים ע"כ צריך אתה לומר דהשניה באת"ל ראשונה לחומרא אזלא וק"ל:
ו סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב לחומרא דאם קרא כו' כצ"ל והוא מל' הרמב"ם פ"ג דק"ש:
א סָעִיף א ודוקא בתוכו אבל כנגדו מותר. מל' רבינו משמע דא"צ להרחיק ד' אמות כנגדו כיון דבית הכסא חדתי הוא וב"י בשם המרדכי דס"פ מי שמתו כתב ז"ל אמר רפרם עומד אדם כנגד בית הכסא ברחוק ד' אמות וקורא ואוקמוה בחדתי נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנין עליו אם מותר לקרוא ק"ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ"ל נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בית הכסא יש לו ולפי זה צריך להרחיק ממנו ד' אמות עכ"ל ב"י (וכמו שהביא ב"י בשמו כך ל' המרדכי אות באות ע"ש סוף מי שמתו) פי' דנראה מדברי המרדכי דבספסל נקוב אפי' דרכו להיות מכוסה אפי' אין בו כלום בעי הרחקה ד' אמות ובד' אמות סגי אפי' אינו מכוסה וכן דייק לשון המרדכי שכתב בתחלה והתרתי להם מטעם שאין בו צואה וגם אין הגרף תחת הנקב ואח"כ כתב ועוד שהנקב תדיר מכוסה ולא כתב וגם הנקב תדיר מכוסה משמע לכל משכיל דבכיסוי נקב אינו מעלה או מוריד אלא מתחלה כתב והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן ר"ל מבית הכסא דרפרם דמתיר לקרות כנגדו וס"ל להמרדכי דפי' כנגדו היינו ברחוק ד' אמות. וד"א ודאי צריך בכל ענין כיון דלית ליה מחיצות ועומד ברשותו ואח"כ אמר ועוד שהנקב תדיר מכוסה ומש"ה אף שבית הכסא הוה אסור זה מותר. אבל ד"א פשיטא בעי הואיל ושם בית הכסא עליו ועומד ברשותו. כן נ"ל ביאור דברי המרדכי וב"י ורמ"י בש"ע שלו לא הבין כן ע"ש ולא דק וצ"ע מה שהעתיק המרדכי במימרא דרפרם ברחוק ד"א ומתוך גירסתו פסק הלכה למעשה בספסלים מנ"ל הא דבגמרא ס"פ מי שמתו לא הזכירו כלל הרחקת ד"א וכמ"ש בפרישה ל' הגמרא גם רבינו ולא שום פוסק הזכיר כאן הרחקת ד' אמות. ונ"ל לומר דדעת המרדכי דהמקשן שם דפריך מרפרם על מימרא דרבא. מוכרח ע"כ שהוא הבין הא דאמר רפרם ב"פ בשם רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל היינו ברחוק ד"א דאל"כ אדפריך ארבא תיקשי ליה מתניתין ארפרם דהא דעת המקשן היה דכל בית הכסא אפי' אין בו צואה כצואה דמי וכמו שהקשה אח"כ מר' יוסי בר חנינא וכיון שכן קשיא מתניתין על רפרם דאמר מותר לקרות כנגדו סתם אפי' אין בו ד' אמות אלא ע"כ צריך לפרש דהמקשן הבין דרפרם דאמר מותר לקרות כנגדו היינו בהרחקת ד' אמות וכדתני במתניתין ולא בא רפרם ללמדך אלא שאין חילוק בין לאחריו בין לפניו וקשיא על רבא. שוב מצאתי שם שפי' רש"י כן בדברי המקשן שהביא מימרא דרפרם ז"ל ד' כ"ו ע"א כנגד בית הכסא ברחוק ד' אמות עכ"ל הרי כיון לדעת המרדכי. וא"ת נהי נמי דדעת המקשן כך היה מ"מ נימא שהתרצן השיב לו דמיירי בחדתי ושאיבעיא דרבינא דוקא בתוכו אבל כנגדו לא איבעיא ליה דפשיטא דמותר ומתניתין ומימרא דרבא בב"ה ישן ודאי דבב"ה חדתי כנגדו מותר בלא שום הרחקה. וא"ת אכתי מנ"ל להמרדכי לכתוב כן במימרא דרפרם לפי מסקנא דאוקמינא ליה בחדתי ונ"ל דמסתבר ליה למרדכי דדעת המקשן בזה כדקאי קאי דבבית הכסא שאין בו צואה הרחקה מיהא בעי ואפילו בחדתי וקצת מוכרח כן שהרי מכל אותה סוגיא משמע דדעת המקשן היה פשוט שאין חילוק בין בית הכסא דאית ביה צואה או לית ביה צואה אלא דינה כצואה להרחיק ממנה כמלא עיניו ובחדתי מיבעיא ליה לרבינא אפי' בכנגדו א"כ כי השיב לו התרצן דבעיא דרבינא בתוכו ולא בשכנגדו איך השיב לו בלא טעם וראייה ועוד כיון דכל איבעיא דרבינא הוא אם יש זימון או לא אם ס"ד דזימון מילתא הוא מה לי עומד בתוכו מה לי כנגדו. אלא ודאי האי כנגדו דמותר בהרחקת ד' אמות הוא ובזה א"ש דכשם שבצואה עצמה כל שאינו מריח ואינו רואה אותה כמו לאחריו מהני הרחקת ד' אמות א"כ אף אם נאמר דהזמנה מילתא היא כל שהרחיק ד' אמות אפי' כנגדו מותר כיון שאינו רואה שום טינוף דהא בחדתי מיירי זה נ"ל בדעת המרדכי דס"ל דעד כאן לא התיר רפרם נגד בית הכסא חדתי אלא בהרחקת ד' אמות וכמ"ש וכן נראה דעת רש"י ונכון הוא אבל מיהו דעת רבינו והרמב"ם לא נראה כן כלל שהם סתמו דכנגד ב"ה חדש מותר משמע אפי' בלא הרחקה וכן בש"ע סתם וכתב מותר וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.