א גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח אפילו אם אין בהם כלום ואפילו אם הטיל בהן מים לא מהני ודוקא אם הן של חרס או של עץ שנבלע בתוכו ומלאין זוהמא אבל אם הן של זכוכית או של חרס מצופין באבר או כלי מתכת מותר כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר הואיל ומכוסה דלא גרע מצואה בעששית ונ"ל כיון שהוא בלוע בתוכו שהוא אסור דברו כתוכו ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי ביה תנאי רשב"א אמר אפי' בית של מאה אמה חשיב כולו כד"א ולא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה דאז חשיב כאילו הוא ברשות אחרת ורשב"ג לא מחשב כל הבית כד"א וסבר דאם הן אחר המטה קורא מיד דמטה חוצצת וחשיב כאילו הוא ברשות אחרת לפני המטה מרחיק ממנו ד"א ורבנן סברי אין חלוק בין לפני המטה ולאחריה אלא בכל ענין מרחיק ממנו ד"א ולית הלכתא כרשב"א דחשיב כל הבית כד"א דרבא פסק דלא כוותיה ולענין מטה אם תחוץ פסק גאון כרשב"ג שחוצצת מהא דבעי רב יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' כלבוד דמי גדה"ו זח"ט מאי א"ל לא ידענא עשרה לא מיבעיא לי דכרשותא אחריתא דמיא אמר רבינא הלכתא פחות מג' כלבוד דמי י' רשות אחריתי היא גדה"ו זח"ט בעי מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה ולחומרא והגאון מפרש להך בעיא אליבא דרשב"ג דפחות מג' אינה חוצצת ודאי ובי' חוצצת מג' עד י' מיבעיא ליה וכיון דמיבעיא ליה אליביה פסק כוותיה דעד י' אינה חוצצת ומיהו לפירש"י אין ראיה משם לפסוק כרשב"ג שהוא פי' הבעיא אליבא דרשב"א ואתחת המטה קאי דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה מג' עד י' מיבעיא ליה ולפי זה תחת המטה עד ג' שרי דחשיב כמכוסה וכן כתב הראב"ד דאפילו רשב"א דמחמיר מודה בהא:
א סָעִיף א גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות כה:) ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן אע"פ שאין בהם כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים ומדקתני גבי מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים משמע דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א והרא"ש. וכתב הרא"ש דטעמא דכיון דמיוחדים לכך ה"ל כבה"כ ואפי' אין בהם ריח רע וכ"כ הרמב"ם: וה"ר יונה כתב דטעמא דלא מהני בהו נתינת מים כדמהני במי רגלים משום דדיינינן להו כמו צואה ואסור מן התורה מוהיה מחניך קדוש אבל מי רגלים אינם אסורים אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הילכך סגי להו בנתינת מים ול"נ ליתן טעם אחר דמי רגלים היינו טעמא דשרו בנתינת מים משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבלוע בהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל הילכך לא מהני להו נתינת מים והמרדכי נסתפק בדין זה שכ' אסור לקרות ק"ש כנגדן הואיל ומיוחדים לכך אע"פ שאין בתוכן כלום ואפי' רביעית מים אפשר דלא מהני להו וכ"כ התוס':
ב סָעִיף א ומ"ש לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א וכו' שם בברייתא שצריך להרחיק מהם ד"א ופשוט הוא דכיון דכצואה דיינינן להו היינו דוקא מאחריו אבל לפניו כמלא עיניו. וכ"כ בספר אהל מועד ומ"ש בהרחקת אחריו ד"א ממקום שכלה הריח הוא ע"פ מה שנתבאר בראש סימן ע"ט:
ג סָעִיף א ומ"ש אם הם של חרס או עץ וכו' רש"י פי' שם דגרף ועביט שניהם של חרס וכתבו התוס' משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי ובלבד שיטיל בהם רביעית מים וכ"כ המרדכי והרשב"א כתב וז"ל בתוספות נסתפקו בכך והם הקלו דדוקא בכלי חרס דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות שרי עכ"ל והרא"ש כתב דמסתבר דבעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר וכך הם דברי רבינו:
ד סָעִיף א ומ"ש שאם הן של חרס מצופין מותר נראה שלמד כן ממ"ש ה"ר יונה בשם רבני צרפת דשל מתכת כגון שלנו שמקצתן של זכוכית מותר מפרש רבינו דמקצתן של זכוכית היינו של חרס המצופין בזכוכית שמקצתן שלצד חוץ הוא של חרס ומקצתן שלצד פנים הוא של זכוכית: ומה שהצריכו התוס' והמרדכי להטיל רביעית מים בשל זכוכית לא כתבוהו המפרשים והפוסקים משמע דס"ל דנתינת מים לתוך גרף ועביט אינו מעלה ואינו מוריד ומיהו נראה שצריך שיהא רחוץ יפה וכ"כ בספר אהל מועד אם רחץ הכלי במים יפים אם הכלי של מתכת או של זכוכית מותר אע"פ שמיוחד לכך והוא שלא יצא ריח ממנו עכ"ל. ולפי דברי הרמב"ם והרא"ש דמדמו גרף ועביט לבה"כ נראה דגם של זכוכית אסור שהרי בה"כ הוא ומיהו אפשר לומר דכיון דלא בלע כלל אין דין ב"ה עליו. וכיון דשאר פוסקים ומפרשים כתבו להתיר נקטינן כוותייהו להתיר בשל מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה:
ה סָעִיף א כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר וכו' שם במרדכי ואפילו אם כפאו על פיו יש שאמרו מרחיק ממנו מפני שנבלע בו ומאיס והוי כמו צואה הדבוקה בסנדלו ולראבי"ה נראה להתיר דהא מכוסה הוא ולא עדיף מצואה בעששית ולא דמי לצואה בסנדלו. ורבינו סובר כסברא קמא והלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה: מצאתי כתוב באהל מועד שאם הגרף או העביט בתוך כלי אחר מותר וכ"כ הרי"ץ גיאת וטעמא דמסתבר הוא:
ו סָעִיף א ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי ביה תנאי וכו' בס"פ מי שמתו (שם) ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן בין לפני המטה בין לאחר המטה רשב"ג אומר לאחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ד"א וקורא רשב"א אומר אפילו בית ק' אמה לא יקרא עד שיוציאם או עד שיניחם תחת המטה דס"ל לרשב"א כל הבית כד"א דמי ואיפליגו אמוראי אם הלכה כרשב"א דאמר כל הבית כד"א וכתבו ה"ר יונה והרא"ש שר"י בן גיאת פסק הלכה כרשב"א דכל הבית כד"א והם דחו דבריו דכיון דרבא פסק בגמרא דאין הלכה כרשב"א הכי נקטינן וכן פסק הרי"ף וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם וכיון שהם ז"ל הסכימו כן פשיטא דהלכתא כוותייהו: ולענין מחלוקת רשב"ג ורבנן כתב הרא"ש שהגאון מפרש דהא דבעי רב יוסף מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי וכו' ואסיק רבא פחות מג' כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתי היא מג' ועד י' היינו דבעי רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה ולחומרא אליבא דרשב"ג קאי דקאמר מטה חוצצת ומשום הכי פסק הלכה כוותיה: וכתב ה"ר יונה שפי' הגאון שמנהגם היה שמטותיהן כולן סתומות ומיבעיא ליה כשהגרף עומד לאחר המטה וגובה המטה פחות מי' ומש"ה קאמר י' לא קא מיבעיא לי דודאי מחיצה היא והוא ז"ל השיב על הגאון דהא מילתא דפשיטא די' מחיצה גמורה היא ולא היה צ"ל י' לא קא מיבעיא לי ולפיכך כ' שנראה דאפילו במטה שאינה סתומה מיירי ומשום הכי הוצרך לומר י' לא קא מיבעיא לי לאשמועי' שאע"פ שאפשר לראותה אפ"ה כיון שיש בגובה המטה י' לית לן בה ור"י כתב וגאון פי' דמיירי לאחר המטה שאמרנו שקורא מיד שאם היה פחות מג' טפחים סמוך למטה מחובר למטה היא ולא יקרא ואם רחוקים מן המטה י' רשות אחרת היא ומותר מג' עד י' בעיא דלא איפשיטא ולחומרא ע"כ ואח"כ כתב דאפילו לדעת הרי"ף שנראה שפוסק כת"ק אם מרוחק הגרף מהמטה י' טפחים מותר דרשות אחרת היא עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני. ורש"י פי' בעיא זו דאמאי דאמר רשב"א עד שיניחם תחת המטה קאי וה"ק פשיטא לי במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג' טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים. י' ודאי לא קא מיבעיא לי דנראה כאילו אינם תחתיה מאחר שיש הפסק גדול כ"כ אין זה כיסוי ומיבעיא ליה בגבוה מג' ועד י' אי הוי כיסוי או לא ולא איפשיטא ולחומרא ומתוך מ"ש יתבאר לך שמה שכתוב בספרי רבינו פסק גאון כרשב"א ט"ס הוא וצריך להגיה כרבן שמעון בן גמליאל וכן מצאתי בספרים מדוייקים:
ז סָעִיף א ומ"ש למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת נ"ל שצריך להגיה אחת במקום אחרת:
ח סָעִיף א ומ"ש ולא חשיב כמכוסה תחתיה תיבת תחתיה נראית כמיותרת והרי"ף לא הזכיר בעיא זו כלל ותמה עליו ה"ר יונה והרא"ש כתב שנראה שטעמו של הרי"ף מפני שהוא מפרש דבעיא זו קאי ארשב"ג וכדברי הגאון ואיהו סבר דהלכתא כת"ק ול"נ דאפילו אי הוה ס"ל הלכה כרשב"ג לא הוצרך לכתוב בעיא זו משום דהוה מפרש כפי' הגאון וכפי מה שפירש ה"ר יונה דהשתא כיון דמג' ועד י' לא איפשיטא ולחומרא מחיצה עשרה פשיטא לן דהויא הפסק ופחות מי' לא חשיבה מחיצה ולא איצטריך לאשמעינן והרמב"ם ג"כ לא הזכיר בעיא זו כלל ואפשר שדעתו פמ"ש שהוא דעת הרי"ף או אפשר שהוא מפרש כפירש"י וכיון שכתב שאם כפה על הצואה כלי או על מי רגלים אע"פ שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן וכיון דקי"ל דפחות מג' כלבוד דמי כשאין המטה גבוה ג' הרי הן כקבורין ושרי וכן פירש ה"ר מנוח וכתב מיהו אע"ג דמפלגינן במטה בין גבוה ג' או פחות בכלי לא שאני לן דבכל גוונא חוצץ ע"כ ודוחק נראה לפרש כך דא"כ למה החליף דין מטה בדין כלי וכ"ש שאין דינם שוה לכך נ"ל שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי שהוא דעת הרי"ף ז"ל: ודע שכתב ברמזים אם הגרף תחת המטה מותר דחשיב כטמון וכגון שהמטה אינו גבוה ג' טפחים והרי"ף אסר עכ"ל ואיני יודע למה כתב כן שאע"פ שהרי"ף יפרש כפירוש הגאון מנין לנו שיחלוק על דין זה דמאחר דקי"ל כל פחות מג' כלבוד דמי כל שאין המטה גבוה ג' טפחים כטמון דמי ואיכא למימר דליכא מאן דפליג דשרי:
א סָעִיף א גרף של רעי וכו' ס"פ מי שמתו (סוף ברכות דף כ"ה) ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהן כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים משמע דגרף ועביט אין לו תקנה בנתינת מים לתוכן דדוקא מי רגלים עצמן שהם מתערבין עם המים שמטילין בתוכן נתבטלו אבל גרף ועביט דהזוהמא שנבלע בתוכם לא נתערב במים שהטילו בהן וחשוב כצואה ומי רגלים בעצמן שלא נתבטלו ואסור וז"ש רבינו ואפילו הטיל בו מים לא מהני:
ב סָעִיף א ומ"ש ודוקא אם הן של חרס וכו' כך פי' רש"י גרף ועביט שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט ואסור לקרות כנגדן הואיל ומיוחדין לכך ומי רגלים עצמן בכלי שאינו מיותד להם עד שיטיל לתוכן מים עכ"ל. ומ"ש דשל עץ דינו כשל חרס כ"כ הרא"ש. ומ"ש דשל זכוכית מותר כ"פ התוס' והרא"ש:
ג סָעִיף א ומ"ש או של חרס מצופין באבר פי' דמצופין באבר מכל צדדיו מבית ומבחוץ דחשיב ככלי זכוכית וככלי מתכות דלא ניכר בהו שום זוהמא כשרוחצין אותו ומותר לקרות ק"ש כנגדן אפילו בלא הטלת מים בתוכן ודלא כמ"ש התוס' והמרדכי דצריך שיטיל בהם רביעית מים דכיון דאין שם שום זוהמא לא מבפנים ולא מבחוץ לא צריך שום מים ותו דאי איתא דצריך מים א"כ לא הועילו אלא מבפנים אבל מבחוץ ה"ל כבית הכסא אלא לא צריך כלל מים והכי נקטינן וכך פסק בש"ע:
ד סָעִיף א כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו כו' נראה דהוא ז"ל מפרש דהך ברייתא דאוסר גרף ועביט אע"פ שאין בתוכן כלום היינו דוקא בלא כפאה על פיה דמסתמא הן מלוכלכין מבפנים וחשוב כב"ה אבל בכפאה על פיה דמסתמא מבחוץ אין שם לכלוך ואע"פ שבלוע הוא מזוהמא כיון שאין בהן ממשות אין לחוש לבלוע ורבינו השיג עליו מסברא כיון דבלוע הוא בתוכו חשוב ברו כתוכו ואסור ואינה השגה. וב"י כתב דמסתברא כדברי רבינו וכן פסק בש"ע ואיכא למידק לראבי"ה דאין לחוש לבלוע אמאי לא מהני אם הטיל בהן מים ומדברי רבינו משמע דלדברי הכל לא מהני הטלת מים וי"ל דס"ל לראבי"ה כיון דאי אפשר שימלא מים על כל גדותיו דא"כ יהיו נשפכים א"כ כל מה שלמעלה מן המים חשיב כבית הכסא ולפיכך לא מהני בהו הטלת מים אבל כפאה על פיה מהני:
ה סָעִיף א ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי וכו' פי' רשב"א מחמיר דחשיב כל הבית כד' אמות ובין לפני המטה ובין לאחר המטה אסור עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה דאז כשהיא תחת המטה פשיטא דחשיב כאילו הוא ברשות אחרת ומותר לקרות דאין חילוק בין יוציאנו או יניחנו תחת המטה. ורשב"ג לא פליג אהא אלא בשלא הוציאו ולא הניחו תחת המטה דמחמיר רשב"א דחשיב כל הבית כולו כד' אמות ואסור אפי' כשהוא לאחר המטה וקפליג רשב"ג וקאמר דליתא אלא אם הוא לאחר המטה קורא מיד אפילו אם לא הרחיק מן הגרף אלא אמה מיהו דוקא כשאין שם ריח ולפני המטה מרחיק ד' אמות ורבנן סברי אין חילוק וכו':
ו סָעִיף א ומ"ש ולענין מטה אם תחוץ וכו' פי' רב יוסף אליבא דרשב"ג קמיבעיא ליה וה"ק היכא דהגרף הוא לאחר המטה והמטה אינה גבוהה אלא פחות מג"ט פשיטא לי דהמטה כארעא סמיכתא היא דכל פחות מג' כלבוד דמי לדברי הכל ואין כאן חציצה ואסור לקרות אא"כ הרחיק ד' אמות כי קא מיבעיא לי כשהמטה גבוה ג' ופחות מד"ט מי נימא נמי כלבוד דמי ואסור דהא שמעינן ליה לרשב"ג בכל דוכתא דפחות מד' כלבוד דמי כדאמר פ"ק דעירובין תחלת (דף ט') (ובסוף דף יד) ואת"ל דהכא גבי גרף נמי אחמרו כן ואמרינן לבוד לרשב"ג בפחות מד' כמו בכל דוכתא ואסור אכתי מיבעיא לי בד' ופחות מה' אי אמרינן לבוד ואסור ואת"ל דהכא נמי מחמרינן אפי' פחות מה' אכתי מיבעיא לי בה' ופחות מו' וכן כולהו קא מיבעיא ליה באת"ל עד ט' ופחות מי' אבל עשרה לא מיבעיא לי דכרשותא אחריתא דמי והויא חציצה לרשב"ג ומותר לקרות לפני המטה אפילו לא הרחיק אלא אמה אחת מן הגרף ולפ"ז הלכה כרשב"ג ובמטה גבוהה י' הויא חציצה וא"צ להרחיק ד' אמות אבל כל פחות מי' לא הוי חציצה וצריך להרחיק ד' אמות אבל לרש"י קא מיבעיא ליה לרב יוסף אליבא דרשב"א ואתחת המטה קאי דבפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה וכו' דלפ"ז הפירוש היכא דאמר דכלבוד דמי הויא קולא דא"צ להרחיק ד' אמות הפך מפירוש דגאון דאי כלבוד דמי הויא חומרא דאינה חוצצת וצריך להרחיק ד' אמות והשתא לפי פירש"י זה כשהגרף תחת המטה לא שרי לקרות בלא הרחקת ד' אמות אא"כ במניח הגרף תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג"ט שהרי הוא כטמון אבל כל שיש הימנה ולקרקע ג"ט וכ"ש ביותר מג' אסור לקרות אא"כ הרחיק ארבע אמות וכיון שאין ראיה מכאן לפסוק כרשב"ג ממילא נקטינן כרבנן וכרשב"א דאין חילוק בין לפני המטה ובין לאחר המטה לעולם צריך להרחיק ד' אמות וקורא דלית הלכתא כרשב"א בהא דקאמר הבית כולו כד' אמות אבל במאי דקסבר כרבנן דאין המטה חוצצת כלל נקטינן כותייהו דלא כרשב"ג:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו לפי פירש"י למעלה מעשרה כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה הוא מ"ש בגמרא עשרה רשותא אחריתא היא דלרש"י ה"ק חשבינן לההוא גרף כאילו הוא ברשות אחרת שלא תחת המטה דנמצא דלא חשיב כמכוסה תחתיה אלא מונח בבית בלא כסוי והב"י הגיה אחת במקום אחרת ותיבת תחתיה מיותרת ולא נהירא אלא הלשון מתוקן ומקובל ע"פ הגמרא:
ח סָעִיף א ומ"ש וכ"כ הראב"ד וכו' פי' דגם הראב"ד פירש דרב יוסף אליבא דרשב"א קמיבעיא ליה ואף על גב דלית הלכתא כרשב"א היינו דוקא במאי דמחמיר וקאמר כל הבית כד' אמות ואסור לקרות עד שיוציאנו בהא קאמר רבא דלית הילכתא כרשב"א אבל במאי דמיקל רשב"א דתחת המטה הוי כמכוסה בהא ליכא מאן דפליג אדרבה כיון דאפילו רשב"א דמחמיר עד שיוציאנו מודה בהא דתחת המטה הוי כמכוסה וטמון כ"ש רשב"ג ורבנן דמקילין דמודים בהא והא דקאמר רשב"א טפי הך היתירא דתחת המטה לא אתא לאשמועינן היא גופא דהא פשיטא היא דתחת המטה שרי לדברי הכל אלא אתא לאשמועינן איסורא דכל הבית כד' אמות דמי ואסור לקרות עד שיוציאנו או עד שיניחנו תחת המטה ודו"ק. ולענין הלכה נקטינן דמטה שאינה סתומה מכל צד כמטות שלנו והגרף לאחר המטה אינה חוצצת אלא צריך להרחיק שיעור הרחקה לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח וכן כשהם לפני המטה כך הדין ואין צריך שיוציאנו ותחת המטה הוי כטמון ודוקא כשרגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג' טפחים שאז א"צ לשום הרחקה אבל ג"ט ומג' ולמעלה לא הוי כטמון וצריך להרחיק שיעור הרחקה אבל מטה שכולה סתומה מכל צד מסביב הוי מחיצה גמורה בגבוה עשרה וחוצצת וא"צ להרחיק כלל וכמ"ש ה"ר יונה ומביאו ב"י וכתב הרמב"ם בפ"ג וז"ל אם כפה על הצואה כלי או על מי רגלים אע"פ שהן עמו בבית הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדן עכ"ל:
א סָעִיף א גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה כו' ל' הרמב"ם גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו ואע"פ שאין בהם כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא עכ"ל פ"ג דק"ש. הנה מ"ש רבינו הטעם שהן כצואה והרמב"ם כתב שהן כבית הכסא יתבאר לך מדברי תוספות ורא"ש בדין זה וז"ל הגמרא דף כ"ה ע"ב ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהן כלום. (פירש"י ועביט וגרף שניהם כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט אסור לקרות ק"ש כנגדן הואיל ומיוחדין לכך) ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכמה יטיל לתוכן רביעית עכ"ל הגמרא וז"ל ר' יונה נראה למורי נר"ו דגרף ועביט כיון שמוכנים לכך אין ביטול רביעית מים מועיל. (פי' ר"ל דאל"כ למה אמרו שיעור זה אמי רגלים ולא על הכלים שהזכירו לפני זה) ואפילו נתן רביעית מים זכים בעביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו דכמו צואה דיינינן ליה ואסור מן התורה בין זה בין מי המשרה וכיוצא בהם דבכלל אזהרה והיה מחניך קדוש הוה ולפיכך חמור יותר ממי רגלים שאינן אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא נגד עמוד הראשון בלבד ואומרים רבני צרפת ז"ל דדוקא אותם שלהם שהיה בשל חרס שהן מאוסין וביותר דיינינן ליה כצואה ואין מים מועילים אבל של מתכת או כגון שלנו שמקצתם של זכוכית אם נתן בהם מים מותר עכ"ל והגדול שברבני צרפת הא רש"י ז"ל וכמו שדייקו התוס' מלשונו ז"ל גרף של רעי פירש"י של חרס בלוע משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי ובלבד שיטיל בהם רביעית מים בגרף אפשר דלא מהני מים עכ"ל וכ"כ המרדכי ז"ל ס"פ מי שמתו אות באות כדברי התוס' וז"ל הרא'"ש ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהם כלום ואפילו הטיל בהם רביעית מים ל"מ כיון דמיוחדים לכך הוה להו כבית הכסא ואפילו אין בהם ריח רע ומיהו בכולא תלמודא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס ויש להסתפק אם ה"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית ומסתברא בעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר עכ"ל ודוק בלשון ומיהו שכתב הרא"ש ותמצא שמתחלה פי' הרא"ש דגרף ועביט דאסור לקרות כנגדן ק"ש אפילו אין בהם כלום ואפילו מרוחצים היטב וזהו שכתב הרא"ש אין בהם ריח רע הוא פי' למ"ש בברייתא ואע"פ שאין בהם כלום כלומר שמרוחצים היטב ואפי' הטיל בהן מים ועביט סתמא קתני דמשמע בין של חרס או של זכוכית אפ"ה אסור לקרות כנגדן. וביאר הטעם דכיון דמיוחדים לכך הוה כבית הכסא ישן שמרחיק ממנו מלא עיניו. ואח"כ כתב מיהו כל לשון גרף ועביט אכלי חרס נאמר וכמו שפירש"י וא"כ איכא למימר דדוקא כלי חרס דבלוע מתוכו ל"מ נתינת מים וה"ה כלי עץ שבולע נמי. אבל כלי זכוכית שחלק לגמרי אם אין בהם ריח רע שהוא רחוץ ושטוף במים אפשר דאפילו הטלת רביעית מים לתוכו לא בעי ולפחות מהני רביעית מים ומותר לקרות כנגדו. ולפי האי ומיהו טעמא דגרף ועביט משום דכיון דבלועין מתוכן כצואה ממש דמיין ונ"מ להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה וכלי חרס וזכוכית להאי טעמא שרי ודו"ק. ובזה דברי רבינו מבוארים דס"ל כדברי הרא"ש האחרונים דכלי זכוכית מותר לקרות כנגדן וכמו שסיים בסוף דבריו ולהכי דייק ברישא וכתב שהן כצואה כו' לפי שחדא באידך תליא דכיון דמשום דדיינינן ליה כצואה הוא דאסור לקרות כנגדן א"כ דוקא בכלי שהוא בלוע הוא דאסור דדמיא לצואה אבל בשל זכוכית ודאי מותר ומדסתם רבינו וכתב מותר משמע דבכלי זכוכית אפילו בלא הטלת מים שרי דכיון דהוא רחוץ ומנוקה מכל טנוף למה לי מים בתוכו (אבל אינו מוכרח בלשון הרא"ש) והרמב"ם ס"ל דבין של עץ בין של זכוכית אסור לקרות כנגדן ואפי' הטיל בהם מים ולהכי נתן הטעם לפי שהן כבית הכסא והיינו כדברי הרא"ש הראשונים ודו"ק. וב"י כתב טעם אחר לדברי הרמב"ם ושאר האוסרים אפילו בהטלת רביעית מים גבי גרף ועביט וז"ל ולי נראה טעם אחר דמי רגלים היינו טעמא דשרי בנתינת מים משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבלוע מהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל הילכך לא מהני להו נתינת מים עכ"ל וא"ל לדבריו למה מהני רוק שע"ג צואה דקורא כנגדה כדלעיל סי' ע"ו והא אין הצואה נתערבת ברוק ולמה נתבטלה די"ל דהתם מתורת כיסוי הוא דקורא כנגדה דכיון שרוק עלה כל זמן שלא נימח ונבלע הרוק הרי אין הצואה נראית כלל וכסית אמר רחמנא משא"כ כאן דנראית עכ"פ ואינו נבלע ע"י המים לכן אסור וק"ל. ושאר דברי ב"י בכאן נבוכים המה בארץ.
ב סָעִיף א כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר כו' כי' אפילו הוא של חרס או של עץ שבלוע מתוכו כן מפורש בהדיא במרדכי וז'"ש רבינו ונראה לי כיון שהוא בלוע כו'. או יניחנו תחת המטה גם וה מדברי רשב"א ע"ש דף כ"ה ע"ב אך דבהנחה תחת המטה לכ"ע מותר לקרות וכמ"ש בסוף סי' זה:
ג סָעִיף א דאם הן אחר המטה קורא מיד פי' אפי' אין המטה רחב ד' דהמטה חוצץ בין הכלי לאדם וכמחיצה דמי ואי בעי גבוה י' יתבאר בסמוך:
ד סָעִיף א פסק גאון כו' אהא דבעי כו' פי' כיון דרב יוסף איבעיא ליה אליבא דרשב"ג וכמ"ש בסמוך ש"מ דהלכתא כוותיה דרשב"ג:
ה סָעִיף א מטה פחותה מג' כלבוד דמי ג' ד' ה' ו' כו' משמע מל' רבינו דבפחות מג' לא איבעיא ליה דכלבוד דמי. וכן הוא בהדיא גירסתינו בגמרא דידן ז"ל בעי מיניה מרב הונא מטה פחותה מג' כלבוד דמי פשיטא לי ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו א"ל לא ידענא עשרה ודאי לא איבעיא לי אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל י' רשותא אחריתא היא אמר רבא הילכתא פחות מג' כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתא היא מג' עד יו"ד היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה עכ"ל גמרא דידן ור' יונה גריס מטה פחותה מג' כלבוד דמי או לא ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו כו' ופי' באת"ל ע"ש שהאריך אבל לפי' רש"י שבסמוך ע"כ צ"ל דהוא לא גריס בפחות מג' או לא אלא פשיטא דכלבוד דמי וכמ"ש בגמרא דידן וכ"כ שם ר' יונה והיא סברת רבינו. והא דאיצטריך רבא לפסוק הילכתא דבפחות מג' כלבוד ועשרה רשות אחריתי היא ואע"ג דלגירסת רבינו ורש"י הל"ל מעולם לא היה ספק בזה יש לומר דזה עיקר רבא בא לאשמועינן מג' ועד י' סלקא באיבעיא ויש לנו לילך לחומרא. וכמש"כ בסמוך והכי דייק לישנא דרבא מג' עד י' היינו דבעא ליה כו' ולא פשיט ליה ודו"ק:
ו סָעִיף א דפחות מג' אינה חוצצת ודאי ובעשרה וכו' פי' ר' יונה לדעתו הגאון דהכל קאי אגובה המטה מן הארץ דאם אין המטה בכל הגובה אלא ג' מהארץ פשיטא דכלבוד דמי וארעא סמיכתא היא ולא הוה מחיצה ואף שהכלי אחר המטה אינו קורא לרשב"ג. ואם המטה גבוהה י' לרשב"ג אם הכלי לאחר המטה קורא מיד סמוך למטה כיון דהמטה גבוה י' הוה מחיצה ולא מיבעיא כשהמטה סתומה דהוה מחיצה גמורה אלא אפי' אינה סתומם כיון דגבוה י' מן הארץ חשיב הכלי שאחר המטה כאילו הוא ברשות אחת ומג' עד י' מיבעיא איך ס"ל לרשב"ג ולחומרא ולא הוה מחיצה מיהא לרבנן אפי' גבוה י' לא הוה מחיצה ור"י פי' בענין אחר ועיין בדרישה:
ז סָעִיף א למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה כתב ב"י נ"ל שצריך להגיה אחת במקום אחרת ומ"ש כמכוסה תחתיה תיבת תחתיה נראית כמיותרת עכ"ל ותמיהא לי הגהתו הרי בגמרא אמר אביי בהדיא ז"ל שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל י' רשות אחריתי היא והנה לפירש"י דקאי ארשב"א ע"כ ה"פ י' רשות אחריתי היא כלומר כיון שגבוה י' כבר נעשה משם ולמעלה רשות אחריתי ומה שלמטה גם כן רשות בפני עצמה ואין זה הרשות נעשה כסוי לכלי שהוא כרשות אחר וכן פירש שם ר' יונה לדעת רש"י ז"ל וא"כ הא שפיר קאמר רבינו דכיון דגבוה י' הוי הכלי כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה פי' תחת המטה שהיא למעלה ממנו י' ורשות אחרת היא וק"ל:
ח סָעִיף א ולפי זה תחת המטה עד ג' שרי כו' דאפי' רשב"א דמחמיר כו' לכאורה קשה פשיטא ומאי קמ"ל בהא הא בהדיא קאמר רשב"א לא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה וע"ק הא בהדיא אמר רבא הילכתא פחות מג' כלבוד דמי וי"ל דלפי' הגאון איכא למימר הא דמהני הנחתו תחת המטה היינו דוקא כשהמטה נוגע בו ומכסה אותו ממש דאז חשיב כטמון בקרקע אבל מתורת לבוד לא הייתי חושבו למכוסה שכל זמן שרואה אותו לא מחניך קדוש איכא לזה כתב רבינו ולפי זה וכו' פירוש לדעת רש"י דפי' האיבעיא אליבא דרשב"א ואליביה קאמר רבאר דפחות מג' כלבוד דמי משום לבוד דכיסוי א"כ אפילו אינו מכוסה ג"כ שרי וכל פחות מג' כאילו שולי המטה מונח על הכלי ומכסה אותו דמי ואע"ג דאנן לא קי"ל כרשב"א היינו כחומרתו שהוא חשיב כל הבית לד' אמות אבל במה שמיקל פשיטא דקי"ל כוותיה וז"ש הראב"ד דאפי' רשב"א דמחמיר מודה בהא אין רצונו לאשמועינן דרשב"א מודה דזה לא איצטריך דהא בהדיא אמר רבא פחות מג' כלבוד דמי אלא כאילו אמר הרי אפילו רשב"א שמחמיר מודה בזה לקולא א"כ דקי"ל לקולא כ"ש דקי"ל גם בהא לקולא וקורין נגד הכלי שהוא תחת המטה וק"ל.
א סָעִיף א דפחות משלשה אינה חוצצת ודאי כו' כבר כתבתי פירוש ר' יונה לדעת הגאון באבעיא זו וזה לשון ר' ירוחם נתיב ג' חלק ד' יש מי שפוסק כמאן דאמר שאסור גרף ועביט בין לפני המטה בין לאחר המטה וכן כתב רי"ף [לא כ"כ בהדיא אלא שמוכח דעתו כן מדלא הביא האיבעיא כמ"ש ר' ירוחם בסוף דבריו וכ"כ הרא"ש] אבל הגאון פסק כמ"ד לאחר המטה קורא ועוד פשוט ואם הניחן תחת המטה קורא (פי' לכ"ע וכמ"ש רבינו בסוף סי' זה) ועוד פשוט דבפחות מג' טפחים למטה כלבוד דמי פירוש כמחובר למטה זו ורשות אחרת היא ועד י' טפחים פירוש כגון שרחוק מן המטה ד' טפחים או ה' או ו' או ז' או ח' או ט' בעיא ולא איפשטא ולחומרא ולא יקרא כנגדו רש"י פי' כל איל' השיעורים כשהיו מונחים תחת המטה וגאון פי' דמיירי לאחר המטה שאמרנו שקורא מיד שאם היה פחות מג"ט סמוך למטה כמחובר למטה הוא ולא יקרא ואם רחוקים מן המטה יו"ד טפחים רשות אחרת היא ומותר אבל מג' ועד י' בעיא ולא איפשטא וכן נראה פי' רי"ף ולהכי לא הביא זאת האיבעיא כי הוא פסק כת"ק שאסור בין לפני המטה ובין לאחריה וזאת האיבעיא דלא כהלכתא ומ"מ אם מרוחק הגרף מהמטה י"ט מותר דרשות אחרת היא עכ"ל וכתב עליו ב"י ודבריו תמוהין בעיני עכ"ל ובאמת שלכאורה דברי ר' ירוחם תמוהים דממ"נ אי איירי כשהמטה עצמה גבוהה י' א"כ הרי מחיצה גמורה ואפי' לא הוה מרוחק י"ט לאחר המטה ה"ל לקרות דמחיצה גמורה הוא ואי אין המטה עצמה גבוהה י"ט כי נמי הכלי אחר המטה י "ט מאי הוי הא אכתי אין כאן מחיצה כלל וע"ק מאי דוחקיה דר"י לפרש פי' רחוק כזה ולא פי' כדפי' ר' יונה ועוד דדבריו סותרים זה את זה דמתחלה כתב דהאיבעיא אליבא דרשב"ג ופסק הגאון כוותיה אבל הרי"ף ס"ל הלכתא כת"ק וממילא אפי' הוא י"ט לאחר המטה לא יקרא ואח"כ כתב ומ"מ אם מרוחק הגרף מהמטה כו' משמע דזה אפילו להרי"ף ונראה דקשיא ליה לר' ירוחם בפי' דר' יונה קושיא גדולה ועצומה. דאמאי קאמר רשב"ג לפני המטה מרחיק ד' אמות והא לא סגי בד' אמות דהא אגרף של חרס או של עץ קאי וכמ"ש בפרישה בשם המפרשים ודינו כצואה ובצואה צריך להרחיק לפניו כמלא עיניו וכמ"ש רבינו לעיל סי' כ"ג וע"ט ולכאורה גם ת"ק ע"כ לא אסר אלא באינו מרחיק ד"א אבל אם מרחיק אפילו בלפני המטה מודה דברחוק ד' אמות סגי וכ"ת רבנן ורשב"ג לא ס"ל דצריך להרחיק כמלא עיניו גבי צואה א"נ דדיינינן להו בזה כבית הכסא דא"כ רבא דפסק בצואה דלפניו מרחיק כמלא עיניו דלא כמאן וכל הסוגיא ההיא משמע דאין חילוק בין צואה לבית הכסא וכמ"ש כל זה לעיל סי' כ"ג וצריך לדחוק לדעת הגאון דמ"ש רשב"ג לפני המטה מרחיק ד' אמות לא קאי ארישא דקתני כנגדן דכנגדו ודאי כמלא עיניו אסור אלא ה"ק מרחיק ד' אמות כדינו דהיינו מחזיר פניו לאחוריו שאינו רואה הכלי וכתב אח"כ מדפליג את"ק בלפני המטה הא ע"כ לא אסר ת"ק אלא כנגדן אבל לאחריו ודאי מודה. אה"נ דעם ת"ק ודאי לא פליג בהא דבלא זאת נמי ע"כ לא פליג בהא ת"ק ורשב"ג אלא אאם קורא מיד דס"ל לת"ק דאפי' לאחר המטה אינו קורא מיד בלא הרחקה אבל להרחקת ד' אמות דלפני המטה אפשר דלא פליגי וא"כ רשב"ג דאמר לפני המטה מרחיק ד' אמות משום רשב"א איצטריך ליה. דלרשב"א לא שייך כלל הרחקת ד"א דכל הבית כד' אמות דמי כן צריך לדחוק לדעת הגאון ע"כ בפי' ר' יונה וזה נראה דחוק בעיני ר' ירוחם וע"ק דרבא דפסק הילכתא פחות מג' כלבוד דמי וי' רשותא אחריתי היא כו' אינו מחדש מידי לפי' ה"ר יונה וכמ"ש בפרישה. לכן פי' ר' ירוחם דפחות מג' וי' הכל קאי אאחורי המטה. וכלל פי' נראה שהוא פי' דודאי כל שאין המטה גבוהה י' לכ"ע אסור לקרות כיון דאין מחיצה כלל אלא מיירי כשהמטה גבוה י' וא"כ כל שהכלי סמוך למטה תוך ג' כלבוד דמי וכיון שאדם עומד סמוך למטה ועיקר תשמישו של אדם למעלה מי' כמבואר בירושלמי בנרות דחנוכה א"כ גם תשמישו על מטה זו ובפרט בזמניהם שהיו יושבין תמיד על מטות א"כ אף שהוא גבוה י' ותורת מחיצה עליה לאו מחניך קדוש איקרי כיון שהכלי סמוך למטה מיד וגם הוא סמוך למטה ובזה אפילו לרשב"ג אינו קורא כי אם בהרחקת ד' אמות. וכשהכלי י"ט אחורי המטה לכ'"ע קורא מיד סמוך למטה אפילו לרבנן דכיון דאיכא מחיצה גמורה וגם הכלי מרוחק מהמטה ובאופן שאין לו שייכות פליגי דרשב"ג סבר כיון דיצא מתורת לבוד. הרי אין לכלי שייכות כלל למטה זו וכיון שיש כאן מחיצה אפילו לא הרחיק ד' אמות קורא. ורבנן סברי דכל שאינו מרוחק י' מהמטה נראה תמיד כאילו הוא והכלי ברשות אחד כיון שרגיל להשתמש במטה זו. ולפני המטה ולאחר המטה דקאמרי רשב"ג ורבנן הכל אאחורי המטה קאי אלא שכל שאין הכלי מרוחק ג' טפחים מהמטה דאז הוה כלבוד לפני המטה קרי ליה. דהוא והמטה כחדא גולמא הוא ומשיצא מתורת לבוד אחר המטה הרי ליה כיון שאין לו כל כך שייכות אל המטה. והכי פי' רבנן ס"ל בין לפני המטה דהיינו תוך ג' למטה. בין לאחר המטה דהיינו יתר מג' מהמטה לעולם אינו קורא כל זמן שאינו מרוחק י"ט מהמטה לעולם אינו קורא ורשב"ג ס"ל ודאי בלפני המטה דהיינו תוך ג' למטה מרחיק ד' אמות ולא מהניא המטה למחיצה כיון דהוא רגיל להשתמש במטה זו אבל כל שיצא מתורת לבוד דהיינו לאחר המטה תו לית ליה שייכות לכלי זה עם המטה ומהני גובהו של מטה למחיצה. ולפני המטה ממש לכ"ע צריך להרחיק כמלא עיניו. והאיבעיא דרב יוסף מג' ועד י' מהו אע"ג דבהכי פליגי י"ל דהכא בעי ליה הא דפליג רשב"ג ארבנן וס"ל דאפילו אינו מרוחק י' מהמטה קורא מיד מיירי דווקא בט' או בח'. אבל פחות מיכן כאילו הוא וכלי ברשות א' דמי א"ד מיד שיצא מג' דיצא מתורת לבוד דינם כח' או כט' ולפי זה א"ש מ"ש רבא הילכתא פחות מג' כלבוד עשרה רשות אחריתי כו' לאשמועינן דכל שאינן מרוחק ג' מהמטה לכ"ע אינו קורא כי אם בהרחקת ד' אמות אע"פ שהמטה גבוה י' וכל שמרוחק י"ל כ"ע אפי' לרבנן קורא בלא הרחקת ד' אמות ודו"ק כן נ"ל ליישב דברי ר' ירוחם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.