א כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכ"מ ומקום הולכין אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כינוי לנדור ונדר בו הוי נדר אבל כינויי כינוים פירוש כינוי שרחוק הרבה מן זה הלשון אינה כנדר:
א סָעִיף א כינויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס וכו' משנה בריש נדרים (ב.) כל כינויי נדרים כנדרים ושם בפירקין (י:) במשנה האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן ופירש הרא"ש כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי ובגמרא איתמר כינוי ר' יוחנן אמר. לשון נכרים ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו ופירש הרא"ש לשון נכרים בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונם והקשה הר"ן לרבי יוחנן דאמר לשון נכרים הם מ"ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון ה"ז נדר ותירץ דרבותא אשמועינן דל"מ בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפי' בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקדש הוא אלא שנשתבש סד"א שהנודר בהם לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ"ל וכ"נ מתוך דברי הרמב"ם בפ"א:
ב סָעִיף א ומ"ש אבל כינויי כינויין מותרין (שם:) בש"א כינויי כינויין אסורים ובה"א כינויי כינויין מותרים וידוע דהלכה כוותייהו ומפרש התם דטעמייהו אי משום דסברי לא משתעו נכרים הכי או משום דסברי לא גזרינן כינויי כינויין אטו כינויים ומפרש התם היכי דמי כינויי כינויין מקנמנא מקנחנא מקנסנא ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן אם יש באותו מקום ובאותו זמן בני אדם שקורין לאותן השמות וכינויים אע"פ שלא הזכירום חכמים הנודר בהם אסור ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים ופ"א מהלכות נזיר ופ"ב מהלכות שבועות:
א סָעִיף א כינויי נדרים וכו' משנה ריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן ובגמרא איתמר ר' יוחנן אמר לשון נכרים הוא שקורין לקרבן קונס וכו' ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו וכ"כ הרמב"ם בפ"א וכ"כ הסמ"ג כלשונו. ומ"ש אבל כנויי כינויים וכו' מפרש בגמרא ה"ד דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא:
א סָעִיף א כיצד קונם קונח קונס וכן הוא לשון המשנה וכן כתב גם כן הרא"ש (כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי עכ"ה) משמע בהדיא שקונם נמי לא הוי אלא כינוי ואם כן צ"ל שמ"ש רבינו אחר זה שאם אמר קונס או קונח כו' ה"ה קונם אלא שמקצר דבריו אלא שקשה לומר כן שיקצר לשונו ולא ינקט הראשון שהתחיל בו וגם בלשון הגמרא ופוסקים מלא מלשון קונם נקטוהו דבר שמתפיס בו לכן היה נראה לומר דהכי קאמר כיצד כינוי נדרים כגון קונם שהוא לשון נדד ומכנהו מלשון קונם ללשון קונח או קונס וה"ה כל דכוותיה וראייה לזה דבנוסח כל נדרי אנו אומרים וקונמי וכינויי ש"מ דקונמי לאו כינוי מקרי אבל אין ראייה כ"כ שהרי לעיל בא"ח סימן תרי"ט אינו מזכיר שניהן ועוד שבנוסחותינו ג"כ אומרים וקנסי והוא ודאי ל' כינוי כמש"ר כאן. אבל צ"ע דלשון הגמרא והביאו ב"י לא משמע הכי כ"א בדוחק. ובגמרא אתמר כינויים ר"י אמר ל' נכרים ופירש הרא"ש שהנכרים קורין לקרבן קונם או קונח או קונם ור"ל אמר ל' שבדו חכמים להיות נודר בו ונלע"ד שנ"מ בין ר"י לר"ל היינו לר"י אם יש איזה מדינה שאין הנכרים קורין לקרבן הכי לא הוי כלום וק"ל ועיין בדרישה: (שרחוק הרבה מן הלשון כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא גמרא עכ"ה):
א סָעִיף א כיצד קונם או קונח או קונס כו' בגמרא ר"י אומר לשון נכרים והקשה בגמרא לפי דבריו מ"ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני ותירץ דרבותא קאמר דל"מ לשונות של נכרים שהן לשונות גמורין שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפי' בלשונות שאינם גמורין שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהם לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.