א כל א' מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין אם הוא זקן גדול אפי' עני המחזיר על הפתחים אפי' בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנא' והגית בו יומם ולילה ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדות הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם ישא אשה אין דעתו פנויה לו ללמוד ואם א"א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה וכתב א"א הרא"ש ז"ל לכולהו אמוראי שאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמד ואחר כך ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו דלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח וחייב לשלש לימודו שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד פי' בתורה תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים משנה הוא תורה שבעל פה ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוצא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידע במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האיסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכה ג' שעות ביום ובט' שעות בתורה קורא ג' מהן תורה שבכתב ובג' תורה שבע"פ ובג' יבין דבר מתוך דבר וכתב הרמב"ם בד"א בתחלת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין (כד.) תלמוד בבלי בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובו אנו יוצאין ידי חובותינו: מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמדה לאחרים בחנם וכתב א"א הרא"ש ז"ל שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי וללמוד לקטנים שרי משום שכר שימור ושכר פיסוק טעמים ע"כ כ' הרמב"ם ז"ל אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם אמרו חכמים כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ לא ילמד אותה בתחילה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות (פ"ד מהל' ת"ת להרמב"ם) אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם אבל היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין למדים ממנו עד שיחזור למוטב שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אמרו חכמים אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו מפיהו כיצד מלמדים הרב יושב במדרש בראש ותלמידים לפניו מוקפים כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבין ואם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים מלמד ואם מלמד על ידי מתורגמן המתרגם עומד בינו ובין התלמידים הרב אומר למתרגם והמתרגם הוא משמיע לתלמידיהם וכשהן שואלין שואלין למתרגם והמתרגם הוא שואל לרב והרב משיב למתרגם והמתרגם משיב לשואל ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אא"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו אמר הרב לתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר אבא מורי כשאומר התורגמן לעם אומרו בשם החכם ומזכיר שמו של אבי החכם או רבו ואומר כך אמר רבנא פלוני אע"פ שלא הזכיר הרב שמו שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו הרב שלומד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז אלא שונה וחוזר הדבר אפי' כמה פעמים ער שיבינו עומק ההלכה וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם כעס עליו רבו ורגז יאמר לו ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה ולא יהא התלמיד בוש מחביריו שלמדו בפעם ראשונה או שנייה והוא לא למד אפי' אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום לפיכך אמרו חכמים הראשונים לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד בד"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהם ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהם ולהכלימן בדברים כדי לחדדן וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שישב וינוח ואין שואלין שנים כאחד ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקין בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או לא ואין צ"ל שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזן אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים ואין שואלין את הרב אלא כענין אין שואלין אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר משלשה הלכות שנים ששאלו שאל א' כענין ושאל א' שלא כענין נזקקין לענין מעשה ושאינו מעשה נזקקין למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש והגדה נזקקין למדרש הגדה וק"ו נזקקין להגדה ק"ו וג"ש נזקקין לק"ו היו השואלים אחד חכם ואחד ת"ח נזקקין לחכם ת"ח וע"ה נזקקין לת"ח שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שתי מעשים הרשות ביד המתורגמן מעתה אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים וכן אמר שלמה וקרעים תלביש נומה ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפי' מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש ואצ"ל שאר דברים וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת (פ"ג להרמב"ם) בג' כתרים נכתרו ישראל בכתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן שנא' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כתר מלכות זכה בו דוד שנא' זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנא' מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם לכ"ג עם הארץ שנא' יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת אלא ת"ת כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכ"מ היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסוק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תהיה ובתורה תהיה עמל ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל אבל אם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער שמא תאמר אפנה עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא או שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו עליך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה כתיב בתורה לא בשמים היא לא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי רוח היא מצויה ולא מעבר לים היא לא במהלכי למעבר לים ולפיכך אמרו חכמים ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דדברי תורה נמשלו למים שנא' הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעה"ז אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את הבריות. מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובה זוכה לכל כבוד וטובה בעוה"ז ובעוה"ב שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעה"ב שכולו טוב אין דברי תורה מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדין תורה מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה וכך אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה וגו' ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמה ות"ת אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על ד"ת כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בד"ת ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו ה"ז בכלל בוזה דבר ה' אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וענין זה מפורש בתורה הרי הוא אומר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ואומר (שם ח') למען ענותך לנסותך ולהטיבך באחריתך:
א סָעִיף א כל אחד מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר וכו' עד שנאמר והגית בו יומם ולילה הם דברי הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות ת"ת וטעמו מפני שמצינו בתלמוד כמה חכמים שהיו חולים ועניים ולא היו נמנעים מלעסוק בתורה כמו ר' אלעזר ברבי שמעון בהפועלים [פד:] שהיה חולה ועוסק בתורה ורבי חנינא בן דוסא בתענית (כה:) ור' יהושע בברכות [כח.] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא לה.) שהיו עניים ועכ"ז היו עוסקין בתורה וכתב עוד בפ' הנזכר גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומים ואף ע"פ כן היו עוסקים בת"ת ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו ומ"ש מהם חוטבי עצים הוא הלל ושואבי מים רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות קה.) וסומים רב יוסף ורב ששת [פסחים קטו:]:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדת הזמן יספיק לאחרים הלומדים וכו' הוא בספרי: (ב"ה) וכתב רבינו ירוחם בנ"ב העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר מזבולן אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום כדכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא פ' היה נוטל (סוטה כא.) ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כ"כ המפרשים עכ"ל:
ג סָעִיף א לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה וכו' בפ"ק דקידושין [כט:] ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה לומד תורה ואח"כ נושא אשה ואם א"א לו בלא אשה נושא אשה ואח"כ לומד תורה א"ר יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ לומד תורה ור' יוחנן אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו ופירש"י בני בבל היו הולכים וגורסים משניות התנאים שבא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליהם נושא אשה דהו"ל בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה. להו לבני א"י הלומדין במקומם אם נושא אשה יהיו צרכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו. וכתב הרא"ש דכולהו אמוראי מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא וכו' כלומר שמואל ור"י כיון דאוקימנא דל"פ אלא הא לן והא להו א"כ לדברי שניהם אם א"א לו ללמוד אם ישא ילמוד תחלה והוא שיהא איפשר לו בלא אשה דאל"כ לדברי הכל נושא תחלה כדקתני בברייתא כדי שלא יהא בהרהורי עבירה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא וכו':
ד סָעִיף א עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מה' ת"ת:
ה סָעִיף א ומ"ש וחייב לשלש לימודו שליש בתורה כו' מימרא דרב ספרא פ"ק דקידושין [ל.]:
ו סָעִיף א ומ"ש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכו' עד לפי רוחב לבו וישוב דעתו הכל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת:
ז סָעִיף א ומ"ש שר"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא וכו' כ"כ התוס' בשמו פ"ק דקידושין: ב"ה וכתב רבינו ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כ' דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל:
ח סָעִיף א מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר מותר וכו' בפרק אין בין המודר [נדרים לו: לז.] אמרינן דאפילו במקום שנוטלים שכר על המקרא שרי למשקל על המדרש לא שרי למשקל ומאי שנא מדרש דלא דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר ציוני ה' מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי בחנם רב אמר שכר שימור ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים ופי' המפרש רב אמר מ"ט התירו למשקל שכר מן המקרא מפני שאין נוטלין שכר אלא על שכר שימור שמשמרין התינוקות שאין מניחין אותן לצאת ולעסוק בדברים בטלים ולא שכר לימוד המקרא ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים שקיל מינייהו שמלמדו ניקוד וטעמים ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו וכתב הר"ן דאיכא בין רב לרבי יוחנן ללמד מקרא לגדול דלא בעי שימור דלרב אסור דס"ל דפיסוק טעמים דאורייתא ולר"י שרי משום שכר פיסוק טעמים וכיון דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן נקטינן דאפילו גדול שרי ליטול שכר על המקרא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים עכ"ל וכ"נ גם כן מדבריו בפ"א מהל' ת"ת שכתב מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר ולא חילק בין גדול לקטן:
ט סָעִיף א ומ"ש לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת והוא ברייתא בבכורות פרק עד כמה (בכורות כט.):
י סָעִיף א וכתב א"א ז"ל ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר וכו' בפרק הנזכר וגם התוספות כתבו שם כן וכ"כ הר"ן בפרק אין בין המודר:
יא סָעִיף א ומ"ש וללמד לקטנים שרי משום שכר שימור וכולי נראה שאינו חולק על מה שכתבתי בסמוך דהלכה כר"י דאמר שכר פיסוק טעמים והלכך מותר ללמד אפי' לגדול בשכר דהכא לא נחת למיפסק הלכה כמאן אלא לומר דכמה גווני התירא איכא אם אין לו במה להתפרנס או אם הוא שכר בטלה או אם הם קטנים משום שימור או משום שכר פיסוק טעמים ואף ע"פ שהם גדולים שרי משום טעם שכר פיסוק טעמים:
יב סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש וכו' עד אינו אלא כמלמדה תפלות בפ"ב מהל' ת"ת. ומ"ש יש לה שכר אבל לא כשכר האיש בפ' היה נוטל (סוטה כא:) אהא דתנן אם יש זכות תולה לה אמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא ופירש"י דכיון דאינה מצוה אין שכרה גדול כמצווה ועושה. ומ"ש וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה מימרא דר' חנינא בפ"ק דקידושין [לא.] ובריש ע"ז [דף ג.] וכתבו התוס' שהטעם מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו:
יג סָעִיף א ומ"ש ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה וכו' במתני' פרק היה נוטל (סוטה כ.) פלוגתא דבן עזאי ור' אליעזר ופסק כרבי אליעזר: ומ"ש בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ וכו' טעות סופר יש כאן כי בספרי הרמב"ם כתוב בהיפך בד"א בתורה שבעל פה אבל בתורה שבכתב וכו' וכן מוכיחים הדברים פ"ד מהל' ת"ת להרמב"ם אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון וכו' עד וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת הכל בפ"ד:
יד סָעִיף א ומ"ש אין מלמדין וכו' או לתם פירוש שאין ברור לנו אם הוא טוב ולמד כן מדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח.) שהיה ר"ג מכריז כל ת"ת שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו:
טו סָעִיף א ומ"ש אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו' מימרא דרבי זירא בפרק הזרוע (חולין קלג.):
טז סָעִיף א ומ"ש אמרו חכמים אם דומה הרב למלאך ה' צבאות וכו' מימרא דר' יוחנן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יז.):
יז סָעִיף א ומ"ש #ג כיצד מלמדין הרב יושב במדרש בראש ותלמידים לפניו מוקפים כעטרה וכו'. ומ"ש ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע וכו' נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יו.) דכל כמה דהוה עירא היאירי קיים הוי מתני להו לרבנן ע"ג כרים וכסתות כי נח נפשיה הוי מתני דוד לרבנן והוה יתיב ע"ג קרקע אמרו ליה ליתיב מר אכרים וכסתות לא קביל ומאחר שדוד לא קביל עליה אין לשום רב ליטול עטרה לעצמו לישב על כרים וכסתות ותלמידיו ע"ג קרקע:
יח סָעִיף א ומ"ש ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חרבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים בר"פ הקורא את המגילה עומד [דף כא.] א"ר אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ת"ר מימות משה ועד ר"ג לא היו לומדים תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדים תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג בטלה כבוד התורה: וכתב הר"ן בפ"ב דמגילה ומקשי הכא והא אמרינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פד:) דרשב"ג ורבי יהושע בן קרחה הוו יתבי אספסלי רבי ור' אלעזר בר"ש הוו יתבי קמייהו אארעא ובפ"ק דסנהדרין [יז:] נמי אמרינן ביבנה היו ד' ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ"ק עירא היאירי הוה מתני להו לישראל ע"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא י"ל דכי היכי דמתרצי בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה"נ בשמועות קשות היו יושבים אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולים לעיין בהם היטיב א"נ כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עד כאן לשונו:
יט סָעִיף א ומ"ש ואם הרב מלמד מפיו לתלמידים מלמד ואם מלמד ע"י מתורגמן המתרגם עומד ביני ובין התלמידים וכו' ומ"ש ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב בריש פ' ג' שאכלו [מה.] א"ר שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת"ל בקול ומה ת"ל בקול בקולו של משה תנ"ה אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא ולמד הרמב"ם מכאן לדין הרב והמתורגמן: ומ"ש בשעה ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביה קולו נראה שדקדק כן מדמייתי לה מדכתיב והאלהים יעננו בקול ויעננו משמע שהוא שואל לשי"ת והשי"ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מהקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם. ומ"ש אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אא"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו ירושלמי פ' הקורא עומד. ומ"ש אמר הרב לתורגמן כך אמר לי רבי וכו' כשאומר התורגמן לעם אומרו בשם החכם ומזכיר שמו של אבי החכם או רבו וכו' ברייתא בפ"ק דקידושין [לא:]: ומ"ש הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר אפי' ק' פעמים וכו' הכי משמע בברייתא פ' כיצד מעברין (עירובין נד:) ומ"ש לפיכך אמרו חכמים הראשונים לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד פ"ב דמסכת אבות:
כ סָעִיף א ומ"ש בד"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו וכו' עד וילמדו ממנו מהרה פשוט הוא:
כא סָעִיף א ומ"ש אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד וכו' תוספתא פ"ז דסנהדרין ומ"ש אין שואלין את הרב מענין אחר וכו' בריש מסכת שבת (ג:) א"ל ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכ' אחרית' דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דר' גברא רבה הוא כסיפתיה:
כב סָעִיף א ומ"ש ויש לרב להטעות את התלמידים וכו' ברכות ובכמה דוכתי אמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד: ומ"ש אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד וכו' בתוספתא דסנהדרין פ"ז: ומ"ש ואין שואלין את הרב אלא כענין והיינו לומר שאם עסוקים בדיני הוצאת שבת מרשות לרשות אל ישאלנו דין חבית שנשברה בשבת היאך מצילין אותה אע"פ שהכל בדיני שבת:
כג סָעִיף א ומ"ש ואין שואלין אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות שנים ששאלו שאל א' כענין וכו'. כל זה בתוספתא שם ועיין שם שיש קצת שינוי בנוסחאות: ומ"ש אין ישנים בבית המדרש בפ' בני העיר (מגילה כח.) שאלו את רבי זירא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו' ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי:
כד סָעִיף א ומ"ש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו כעשית קרעים קרעים וכו' מימרא דרבי זירא פ' בן סורר ומורה (סנהדרין עא.) ופירש"י קרעים משכח תלמודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:
כה סָעִיף א ומ"ש ואין משיחין בב"ה אלא בד"ת אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה וכו' ברייתא בברכות סוף פרק אלו דברים (ברכות נג.): ומ"ש וקדושת ב"ה חמורה מקדושת בהכ"נ פשוט בפ' בני העיר [מגילה כו: כז.] (פ"ג להרמב"ם):
כו סָעִיף א בג' כתרים נכתרו ישראל וכו' עד סוף הסימן הכל בפרק הנזכר: ומ"ש בג' כתרים נכתרו ישראל וכו' עד בי מלכים ימלוכו מימרא דר' יוחנן ביומא בפרק בא לו כ"ג (יומא עב:) ופי' רש"י בי מלכים ימלוכו וגדול הממליך את המלך והתורה אמרה מקרא זה:
כז סָעִיף א ומ"ש אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול ע"ה וכו' משנה בסוף הוריות :
כח סָעִיף א ומ"ש אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת וכו' בריש פיאה ות"ת כנגד כולם: ומ"ש שהתלמוד מביא לידי מעשה ברייתא בסוף פ"ק דקידושין [מ:] נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ומ"ש היה לפניו עשיית מצוה ות"ת וכולי:
כט סָעִיף א ומ"ש תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמיד ואח"כ על שאר מעשיו מימרא דרב המנונא בספ"ק דקידושין [מ:] ובפ"ק דסנהדרין [ז.] ומ"ש לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכולי מימרא דרב יהודה בר"פ מקום שנהגו (פסחים נ:) ובפרק עגלה ערופה (סוטה מז.):
ל סָעִיף א ומ"ש מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי וכו' כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' עד שמא לא תפנה במסכת אבות פ"ד ומ"ש כתיב בתורה לא בשמים היא וכו' לא בגסי הרוח היא מצוייה וכו' מימרא דר"י בפרק כיצד מעבירין [נה.]:
לא סָעִיף א ומ"ש דברי תורה נמשלו למים וכו' כך ד"ת אין נמצאים בגסי הרוח וכו' מימרא דרבי חנינא בר אידי בפ"ק דתענית [ז.] כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכו' הרמב"ם אזדא לטעמיה בפ"ד ממסכת אבות שקרא שם תגר על ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים ואף על פי שנראה מדבריו שם שרוב חכמי התורה הגדולים שבזמנו היו עושים לא נמנע מלהשיב עליהם כמה תשובות ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאם לא כן כבר היתה התורה בטילה חס ושלום ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הה"ר שמעון בר צמח בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהצבור והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו: כתוב בהגהות מרדכי פרק קמא דבבא בתרא להא דתניא בתוספתא דנדה פרק בן ט' יש שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה נ"ל דמיירי בחבר עיר כדתניא בתוספתא דפאה מעשר עני נותנין אותו לחבר עיר בטובה פירוש חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי ציבור מפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין לו מחמת דורון וכבוד אבל אין שולחין לו צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכרא מילתא דמעשר עני הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד כך נראה בעיני עכ"ל אז"ק:
לב סָעִיף א ומ"ש אין ד"ת מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם וכו' אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה מימרא דר"ל ר"פ רבי עקיבא (שבת פג:) ובסוף ברכות [סג:]:
לג סָעִיף א ומ"ש ועוד אמר אף חכמתי וכו' חכמה שלמדתי באף וכו' כ"ה במדרש רבה (בקהלת ב'):
לד סָעִיף א ומ"ש ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבה"כ לא במהרה הוא משכח וכו' מימרא דר' יוחנן בירושלמי פ"ד דברכות:
לה סָעִיף א ומ"ש וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים וכו' ג"ז מימרא דר"י שם בירוש':
לו סָעִיף א ומ"ש וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח בפרק כיצד מעברין (עירובין נד.):
לז סָעִיף א ומ"ש אף ע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה וכו' אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכו' כ"ה במד"ר שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים וכו' וכבר כתב הטור דברים אלו בא"ח סי' רל"ח:
לח סָעִיף א ומ"ש וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום וכו' מימרא דריש לקיש בפ' שני דחגיגה [יב:] ובריש ע"ז [ג:]:
לט סָעִיף א ומ"ש וכל בית שאין ד"ת נשמעים בו בלילה אש אוכלתו מימרא דרבי אלעזר ריש פ' חלק (סנהדרין צב.): ומ"ש כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר וכן כל שאיפשר לו לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם בפ' חלק (סנהדרין צט.) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ר"י בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר ובספ"ק דחגיגה [דף ט.] תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקן זה תלמיד חכם הפורש מן התורה:
מ סָעִיף א ומ"ש אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר וכו' מסכת אבות פרק ד': כתב רבינו ירוחם בסוף נ"ב העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון אבל אחר שעסק כבר ונותן לו בשביל ממון אינו כלום אם יתן איש כל הון ביתו וכו' וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא:) ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כך כתבו המפרשים עד כאן לשונו:
א סָעִיף א כל אחד מישראל חייב בת"ת וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א:
ב סָעִיף א ומ"ש ומי שאי אפשר וכו' יספיק לאחרים וכו' הוא בספרי:
ג סָעִיף א לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה וכו' ברייתא פ"ק דקידושין סוף [דף כ"ט] ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה וקשיא לי אם כן מאי לעולם דקאמר הא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר ויש ליישב דלפי ששמואל ור' יוחנן מפלגי בין בני א"י לבני בבל ולפי' רש"י בני בבל שלומדים חוץ למקומם נושא אשה ואח"כ הולך ולומד תורה ובני א"י שלומדים במקומם לומד תחילה ואחר כך נושא אשה ור"ת מפרש איפכא דבני בבל שלומדים חוץ למקומם הולך ולומד תורה ואח"כ ישא אשה ובני א"י שלומדים במקומם נושא אשה תחילה ואח"כ לומד תורה לכך פסק רבינו כסתמא דברייתא ואמר לעולם ילמד אדם תורה וכו' כלומר דבין בלומדים חוץ למקומם כבני בבל ובין בלומדים במקומם כבני א"י לעולם ילמוד תחילה ואח"כ נושא אשה ואין לו לישא אשה תחלה אלא למאן דא"א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו וכ"כ הרמב"ם בפי"א בהאי לישנא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה וכו' ולא חילק בין לומדים במקומם ללומדים חוץ למקומם דקי"ל כסתמא דברייתא דלא מחלק אלא בין אפשר לאי אפשר ודלא כהרי"ף והרא"ש דהביאו הך דשמואל ור' יוחנן והא לן והא להו אלא נקטינן בין לן בין להו ילמד תורה תחלה ואח"כ ישא אשה אא"כ דא"א בלא אשה דישא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה וכך פסק בש"ע:
ד סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש לכולהו אמוראי וכו' נראה כוונתו שלא יעלה על הדעת שלא ישא אשה עד שילמוד מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות לא יניח לא דבר גדול ולא דבר קטן כריב"ז דא"כ כל ימיו לא ישא אשה ויתבטל מפריה ורביה וזה ודאי אסור דלא מצינו זה אלא בבן עזאי וליתן קצבה ללמוד זה לא ידענא אלא הדבר מוטל לפי אנשי דורו ולפי מה שהיא רוחב לבו יעסוק בתורה תחילה מספר שנים ואח"כ ישא אשה. ונראה דכל זה אינו אלא ליחיד שנפשו חשקה בתורה ויודע שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה תחילה ולפיכך אינו חייב לישא בשנת עשרים אבל כל שאר סתם לומדים אסור להם לעמוד בלא אשה משהגיע לעשרים שנה ועיין בתחילת ספר אבן העזר:
ה סָעִיף א עד אימתי חייב וכו' עד וישוב דעתו הם דברי הרמב"ם בפ"א דת"ת:
ו סָעִיף א ומ"ש ור"ת פי' וכו' כ"כ התוס' בפ"ק דקידושין [דף ל'] בד"ה לא צריכא:
ז סָעִיף א מקום שנהגו וכו' מסקנא דתלמודא בפרק אין בין המודר ריש (נדרים דף ל"ז) דאסור ללמד בשכר מדכתיב כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם אבל ללמדו מקרא שרי בשכר לרב דשכר שימור הקטן הוא נוטל אבל גדול לאו בר שימור הוא ואסור אפילו למקרא ולרבי יוחנן שכר פיסוק הטעמים הוא נוטל ללמדו טעמים ונגינות וניקוד ואפילו לגדול שרי ורבי' פסק בסתם דשרי ללמוד תורה שבכתב בשכר ומשמע דבין לקטן ובין לגדול שרי וכן פסק הרמב"ם בפ"א דת"ת בסתם דשרי פסקו כרבי יוחנן לגבי רב וכן פסק הר"ן ומביאו ב"י וע"ל בסימן רכ"א ומ"ש הרא"ש וללמד לקטנים שרי וכו' כתב ב"י דאינו חולק דודאי הלכה כר' יוחנן וה"ק דכמה גווני היתירא איכא אם אין לו במה להתפרנס או אם הוא שכר בטלה או אם הם קטנים משום שימור או משום שכר פיסוק טעמים ואפי' הם גדולים עכ"ל:
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם אשה שלמדה תורה יש לה שכר וכו' בפ"ק דקידושין [ל"א] א"ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דגם מי שאינו מצווה ועושה גדול הוא אלא שהמצווה גדול ממנו והסוגיא מוכחת לשם דמקבל עליה שכר:
ט סָעִיף א ומ"ש שלא ילמד אדם את בתו תורה משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ') מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות ומפרש בגמרא כאילו מלמדה תפלות מ"ט דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית ופי' רש"י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע עכ"ל ופסק כר' אליעזר דאוסר ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא מדדרש ראב"ע בפ"ק דחגיגה הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם האנשים באים ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה א"כ בע"כ דר"א דקאמר כאילו מלמדה תפלות בתורה שבע"פ קאמר והא דכתב הרב דתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה נראה שהוציא זה מלשון ראב"ע דקאמר אם אנשים באים ללמוד והנשים באים לשמוע ולא אמר אם האנשים והנשים באים לשמוע וללמוד אלא דלכתחלה לא ילמדו לנשים לימוד דרך קבע אלא שמיעה גרידא לפי שעה מצוה היא כמו בפ' הקהל כדי שידעו לקיים המצוה אבל לימוד דרך קבע לכתחלה לא ומיהו אם מלמדה אינה כמלמדה תפלות דאי הוה תפלות אפי' שמיעה דרך עראי נמי הוה אסור ולא היה מצוה להקהל גם הנשים: מיהו במצות הצריכות לאשה חייבת ללמוד ולכן הנשים מברכות ברכות התורה בכל יום כמ"ש בא"ח סי' מ"ז:
י סָעִיף א אין מלמדין וכו' עד או לתם וכו' פי' שאין רואין ואין שומעין ממנו לא מעשים טובים ולא מעשים רעים ונכנס לבית המדרש בכל יום ויום ללמוד תורה מקבלין אותו: ומ"ש וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו' בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז) גבי ההוא צורבא מדרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה מהא דא"ר יוחנן אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו וכו':
יא סָעִיף א ולא ישב הרב על הכסא וכו' ה"א בפרק אלו מגלחין סוף (מועד קטן דף י"ז) דהכי הוה מתני דוד לרבנן ויתיב גבייהו על גבי קרקע אף ע"ג דמשמע התם דמידת חסידות היה דאמר רב תחכמוני א"ל הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה ראש השלישים תהא ראש לשלשת האבות דמדקאמר הואיל והשפלת עצמך אלמא דמדינא הוה ליה לישב לבדו ע"ג כרים וכסתות אלא שדוד חסיד היה והשפיל עצמו שלא מן הדין אפ"ה לדידן נחית חד דרגא דמדינא אין לו לישב אלא ע"ג קרקע כמו תלמידיו ותו דבר"פ הקורא עומד איתא להדיא א"ר אבהו מניין לרב שלא ישב ע"ג מטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע שנא' ואתה פה עמוד עמדי אלמא דוקא דוד המלך היה רשאי לישב לבדו ע"ג מטה וכרים וכסתות אבל לרב זולתו אסור מדינא אלא או שניהם ע"ג מטה או שניהם על גבי קרקע וכן פירש"י לשם והיינו כדברי הרמב"ם או הכל על הארץ וכו':
יב סָעִיף א ומ"ש ובראשונה היה הרב יושב וכו' ר"פ הקורא עומד תנו רבנן מימות משה ועד ר"ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג הזקן בטל כבוד תורה ובתוס' בספר עין יעקב הקשה מהא דאמר בפ' הפועלים דרבי וראב"ש הוו יתבי ע"ג קרקע קמיה דרשב"ג וריב"ק דהוו יתבי אספסלי ואמרינן בפ"ק דסנהדרין שמעון התימני היה דן לפניהם ע"ג קרקע ובמ"ק אמרינן עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן ע"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא ונראה כשהיו שונים היו כולם מעומד שלא היו צריכים כ"כ לדקדק אבל בסברא שהיו צריכים לדקדק היה הרב יושב ואחרים מעומד ופעמים שהיו כולם יושבים כדאיתא בעירובין שהיה אהרן יושב משמאל משה וכן אחרים וזהו כשהיו צריכין לדקדק ולטרוח בהלכה עכ"ל והר"ן תירץ בדרכים אחרים ומביאו ב"י:
יג סָעִיף א ולא יגביה הרב קולו כו' ה"א בפ"ג שאכלו [מ"ה] בדין קורא בתורה ומתורגמן שלו ולמד משם הרמב"ם לדין הרב שלימד לתלמידיו ומתורגמן שלו וכתב ב"י דמשמע דבעת ששואל את הרב לא יגביה המתרגם קולו יותר מקול הרב אבל בעת שהמתרגם אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם והכי משמע מדיליף לה התם מדכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול דמת"ל בקול בקולו של משה דמדכתיב יעננו משמע שהיה שואל לשי"ת והש"י היה משיבו ואז דוקא קאמר בקול שלא יגביה קולו יותר מהקורא:
יד סָעִיף א ומ"ש אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו משמע שאם היה המתורגמן אביו או רבו של הרב הדורש יכול לשנות ובהשגות הראב"ד כתב ע"ז ונ"ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במס' יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו עכ"ל רצונו לומר דבפ"ק דיומא [דף כ'] איתא רב איקלע לאתריה דר' שילא לא הוה אמורא למיקם עליה דר' שילא קם רב עליה וקא מפרש מאי קריאת גבר קרא גברא א"ל רבי שילא ולימא מר קרא תרנגולא וכו' שמעינן דרב שהיה גדול הרבה מרבי שילא ודין רבו מובהק יש לו לרב עליו לא היה שומע לרב שילא ושינה ממה שלחש לו וקאמר הראב"ד דדבר זה מקרה חדש היה ואין ללמוד ממנו לזולתו דשאני רב דרב גובריה וגדול בדור היה כ"ש שאין ללמוד משם שגם אביו רשאי לשנות או להוסיף וכבר האריך בכ"מ ע"ז ומסקנתו דהרמב"ם לא למד דין זה מהך עובדא דרב ור' שילא אלא דה"א בירושלמי ובתוספתא הביאו הרי"ף בסוף מגילה ממש וז"ל תורגמן העומד לפני חכמים אינו רשאי לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ הוא אביו או רבו ע"כ ומפרש הרמב"ם דר"ל שהתורגמן הוא אביו או רבו של הדורש יכול לשנות ועם כל זה הוא תימה היאך שונה התנא דבר שלא היה מעולם ולא יהיה שיעמיד הבן את אביו או את רבו להיות לו למתורגמן ורבי שילא שהעמיד לרב למתורגמן לא היה מכירו כמבואר לשם שאילו הכירו לא היה מעמידו לתורגמן אבל האמת הוא שט"ס נפל בספרי הרמב"ם וצריך להיות אא"כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם או רבו אומר הרב למתורגמן כך אמר אבא וכו' והיינו דת"ר חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו וקאמר רבא דה"ק מתורגמן אינו משנה לא שם אביו של חכם ולא שם רבו של חכם כי הא דמר בר אשי כי הוה יתיב בפירקא איהו אמר אבא מרי ואמורא אמר הכי אמר רב אשי כדאיתא פ"ק דקידושין סוף [דף ל"א] וז"ש הרמב"ם דהמתורגמן אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אא"כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם או רבו כי אז הרב אומר לתורגמן כך א"ל רבי או כך אמר אבא מארי והמתורגמן משנה ואומר כך אמר רבי פלוני אע"פ שלא הזכיר הרב שמו לפי שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו אבל המתורגמן משנה שמו ואומר רבי פלוני והברייתא דפ"ק דקידושין והתוספתא שהביא הרי"ף הכל ענין אחד דבתוספתא נמי ה"ק תורגמן אינו רשאי לפחות וכו' אא"כ שאותו שמזכיר הוא אביו או רבו של הדורש שאז רשאי המתורגמן לשנות דהדורש אמר כך אמר לי ר' או כך אמר אבא והמתורגמן משנה ומתרגם ואומר כך אמר ר' פלוני ומזכירו בשמו ואין טעות הסופר בזה מן התימה שהשמיט הסופר תיבה אחת שהו"ל לכתוב אא"כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם וכו' והשמיט תיבת מתרגם וכתב אא"כ היה המתורגמן אביו וכו' והר"ן ז"ל פירש תוספתא זו בדרך רחוק דר"ל אא"כ היה הרב הדורש אביו של המתורגמן או רבו כי אין אדם מתקנא בבנו ותלמידו אם הוא משנה או מוסיף או פוחת ולא מסתבר כלל שיהא הבן או התלמיד משנה מדעתו אם לא נטל רשות מאביו ורבו אבל הפי' שכתבנו הוא הנכון ומסכים אל האמת כדת"ר פ"ק דקידושין ודברי הרמב"ם ורבינו עלו כהוגן על נכון והכל דבור אחד ומקושר עם מ"ש אחר זה אומר הרב למתורגמן וכו':
טו סָעִיף א ומ"ש הרב שלומד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם רוגז וכו' כלומר לא יראה להם בעת כעסו שיש לו עליהם לב רגז אלא קצת כעס יראה להם ולשון הרמב"ם בספרו לא יכעוס עליהם וירגז והוא כפל לשון במלת שונות וכן בסמוך ואם כעס עליו רבו ורגז: ומ"ש חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן נראה דלמה שניכר לרב שמתרשלין בד"ת ולפיכך לא הבינו הוה סגי במה שרגז עליהם אבל אמר שעוד חייב הרב להכלימן בדברים כדי לחדדן דכיון שרואין שמכלימן עוד בדברים הם מוסיפין אומץ ליתן לב להבין ולהקשות עד שנמצאו מחודדין. פ"ג להרמב"ם:
טז סָעִיף א ומ"ש בג' כתרים נכתרו וכו' בפ' בא לו (יומא דף ע"ב) א"ר יוחנן ג' זרין הן וכו' ופי' בי מלכים ימלוכו וגדול הממליך מן המלך והתורה אמרה זה עכ"ל ואע"ג דמהאי קרא לא למדנו אלא שגדולה מכתר מלכות מ"מ מקרא שאחרון בי שרים ישורו הוא מרמז על כתר כהונה כי פי' ובני דוד כהנים היו תרגם יונתן רברבין הוו רצה לומר שרים וז"ש הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכ"מ וכן הוא הל' ברמב"ם הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הא למדת וכו':
יז סָעִיף א ומ"ש לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום וכו' נראה דהרב קשיא ליה בהך דספ"ק דקידושין דנשאלה שאילה תלמוד גדול או מעשה גדול ואסיקנא תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה דמאי נפקותא בשאילה זו לפיכך ס"ל להרב דנפקא מינה שאם היה לפניו עשיית מצוה ות"ת דאם אפשר להיעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא בע"כ שאין התלמוד גדול אלא להיכא דאפשר להיעשות ע"י אחרים ותדע שהרי אע"פ שמבטלין ת"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ"ה מת מצוה שאין לו קוברים כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקוראה אח"כ אבל היכא דאין שהות לקוראה אח"כ אפילו מת מצוה נדחית מפניה אע"פ שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון שאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר קבורת מצוה כמו שנתבאר בא"ח סימן תרפ"ו א"כ כ"ש שת"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להיעשות ע"י אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים וז"ש לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום כלומר קודמת לכל המצוה כשאפשר להיעשות ע"י אחרים כמו שמפרש אח"כ והיינו דתניא וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה פי' כשם שתלמוד קודם למעשה שאסור לו להפסיק מלמודו בשביל קיום מעשה כשאפשר לעשות על ידי אחרים כך אין תחלת דינו של אדם אלא ע"ד תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון: אלא נזחלין מעליו כצ"ל וכך הוא בספרי הרמב"ם:
יח סָעִיף א ומ"ש כל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה וכו' הבית יוסף כתב דלא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכו' וכבר כתב והאריך הרשב"ץ בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו וכו' עכ"ל ולפי שתשובה זו לא נמצאת בידינו גם הב"י סתם דבריו ולא פירש הדחיות לראיית הרמב"ם גם לא הראה מקום הראייה להחזיק ביד הנותנים והמקבלים ע"כ באתי להעיר אזן בלמודים מכמה מאמרים שניתן רשות לראש ישיבה ליהנות ולהתפרנס ע"י המתנות ומותר לו לקבל עד שיתעשר בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ) רבי אבהו אימנו רבנן עליה למנייה ברישא כיון דחזי לרבי אבא דמן עכו דתפיסי ליה ב"ח א"ל איכא רבה ופי' רש"י אית לי רבה חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני כדי שיושיבוהו בראש ונותנים לו מנות ומעשרין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו כדתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו ובפ"ג דתענית [דף כ"א] אילפא ורבי יוחנן כו' עד דאתא אילפא מלך ר' יוחנן א"ל אי אותיב מר וגריס לא הוה מלך מר ופי' רש"י מלך ר"י מינהו ראש ישיבה עליהם מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשרין אותו וכו' עכ"ל ובהוריות בפרק כהן משוח [דף י'] ר"ג ורבי יהושע הוו אזלין בספינתא וכו' א"ל עד שאתה תמיה עליו תמה אני על ב' תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ור"י בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש ופי' רש"י כדי שיהיו מתפרנסים בשררה שיתנו להם. ומי לנו גדול מר"ע שנהנה הוא ותלמידיו ממתנת קטיעא בר שלום כדאיתא בפ"ק דע"ז סוף [דף י'] ואין ספק דלא נתן להם נכסיו אלא לכבוד תורתן: ובפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') מן שית מילי איעתר ר"ע וכו' והא דפ' א"ט סוף [דף מ"ד] דר"א לא שקיל ולא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה לא היה צריך למתנה זו אבל ר"י כדי שיתעשר וישמעו דבריו א"נ תלמידים העוסקים בתורה וצריכים להתפרנס ודאי דאין בו איסור והלא ב' דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה דלחד תירוצא דתוספות דלפי שלא היו עוסקין בשום מלאכה ולא הו"ל במה להתפרנס היה מוטל על הצבור להתפרנס ולחד תירוצא משום דמשל ציבור היו נוטלין היה מותר אפי' הו"ל להתפרנס ואע"ג דקאמר התם לא רצו מוסיפים להם ופריך לא רצו אטו ברשיעי עסקינן שנוטליו שכר לדון יותר מכדי חייהם ופריקו אלא לא ספקו אף ע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן דאלמא דאסור יותר מכדי סיפוקו כ"ש דלהתעשר אסור י"ל דדייני גזירות לא נתמנו לראשים על הקהל אבל ר"י שהוא כמו מלך וכהן גדול צריך שיהא עשיר ועי"ל דדייני גזירות היו נשמעין דבריהם אפילו לא היו עשירים ולא היו צריכין ליקח יותר מכדי ספוקם ובזה יש ליישב הא דהקשה הרמב"ם מהלל הזקן ומר' חנינא בן דוסא דודאי היה להם כדי ספוקם ולא היו מקבלין מתנות כדי שיתעשרו ויהיו דבריהם נשמעים משום דהיו דבריהם נשמעים בלאו הכי והעיקר נ"ל דמהלל הזקן ודאי לא קשיא דבשעה שהיה חוטב עצים עדיין לא נתמנה לנשיא ודכוותה אבא חלקיה במס' תענית (ד' כ"ג) ורב יהודה דלא הוה ליה גלימא והיה יושב בבית המדרש בלא בגד כדאיתא בפ' הנודר מן המבושל סוף (נדרים דף מ"ט) לא היו נתמנים לראשים על הקהל והא דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו' אינו אלא שלא יתכוין בתלמודו כדי להתגדל ולהתעשר אלא יעסוק בתורה לשמה וסוף העושר והכבוד לבוא וכדתניא בפ' קונם יין (נדרים דף ס"ב) לאהבה את ה' אלהיך וכו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא וכו' ר"א בר צדוק אומר עשה דברים לפועלן ודבר בהם לשמם ואל תעשה עטרה להתגדל וכו'. ומה שהביא הרמב"ם ראיה מר' טרפון לא דמי לנדון דההוא גברא היה חושדו בגנב ובשביל כבוד תורתו הניחו וכבר היה יכול להציל עצמו בממון כי עשיר גדול היה כדאיתא להדיא בפרק קונם יין (נדרים דף ס"ב) אבל במה שהורשה לחכם ותלמידיהם ליהנות מכבוד תורה למי שנתמנה לראש עד שיתעשר מקרא דוהכהן הגדול מאחיו וכן לתלמידים שאין להן במה להתפרנס ומוטלין על הציבור כהך דב' דייני גזירות אין שם נידנוד איסור מיהו מהך עובדא דיונתן בן עמרם פ"ק דב"ב [דף ה'] שלא הו"ל לחם לאכול בשנת בצורת ודאי קשיא אלא דאף להרמב"ם נמי קשיא שהוא פי' בהדיא דראב"ש בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא ד' פד) דקרי אנפשיה היתה כאניות סוחר וגו' דשאני בעלי מומין בגופותם או זקנים באים בימים שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא ציותה התורה וא"כ יונתן בן עמרם שלא הו"ל תחבולה אלא להתנכר לפני ר' לומר לו פרנסני ככלב וכעורב ולולא זאת היה מת ברעב והא ודאי דמדינא מותר לו לקבל מתנה להתפרנס שלא ימות ברעב אלא בע"כ חסידות יתירה היתה בו על שאר חכמי דורות דאע"פ שכולם נכנסו להתפרנס מאוצרו של רבי הוא לא נכנס ואין ממנו ראייה לאסור בשאר חכם ותדע שהרי אף רבי חייא היה מקבל פרס מבית רבי כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ע"ג) דרב בי רבי חייא ורבי חייא בי רבי אמרי אין אנו צריכין לערב שהרי אנו על שלחן של רבי סמוכין ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזירות דכי הוו רבנן מפטרי מקמי אלישע הוו פיישו תרי אלפין ומאתים ומבי רב אלפא ומאתים מבי רב הונא ת"ת ופירש"י אוכלי שולחנו ובס"פ הניזקין ההוא שיפורא דמעיקרא הוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וכו' דפירושו שופר של נדבה השלוחה לבני הישיבה כמ"ש רש"י ע"ש רב שרירא גאון והסכים עמו ר"ת בתוספות לשם וכן הערוך שמעינן דמעולם היו ת"ח מקבלים סיפוקם מן הנדבות ומראשי ישיבות מיהו ודאי יותר מכדי סיפוקם ודאי אסור לתלמידים כמה שאמרו להדיא גבי ב' דייני גזירות אטו ברשיעי עסקינן וכו' מהר"ר מנחם מ"ץ בתשובה ואין היתר לקבל מתנות עד שיתעשר אלא לראש ישיבה שהוא כמו מלך וכהן גדול כמו שנתבאר:
א סָעִיף א כתב בהג"מ פ"א ובשעת הדחק סומכין אהא דא"ר יוחנן אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית לא ימוש קרינן ביה עכ"ל וכ"ה בסמ"ג:
ב סָעִיף א והר"ן כתב פ"ק דע"ז דף שמ"ה ע"א דלאו דוקא שליש אלא לומר שיתן לכל אחד הראוי לו דוקא עכ"ל:
ג סָעִיף א כתב בתא"ו נתיב ב' ה"א וכ"פ ר"י ורבי' יונה ופי' הא דאמרינן שלא יעשה עטרה להתגדל בה ולא קורדום לאכול ממנה דוקא שאינו מתכוין לכבוד התורה אבל אי הנותנים לו מתכוונים לכבוד התורה שרי ומ"מ כתב שאם היה בריא ויכול להיות ממלאכתו שאסור וכ"כ הרמ"ה ומדברי כולם נלמד שאם אינו יכול לחיות ממלאכתו שמותר ועוד כ' הר"י והא דאמרינן (כתובות קה:) המביא דורון לת"ח באילו הקריב בכורים לא אמרו אלא בדבר שהדיוטות רגילים בו שכן דרך בני אדם להביא דורון לאדם חשוב אפי' הוא ע"ה אבל הרמב"ם סגר הדלת עליהם והחמיר הרבה בזה שהכל אסור זולתי לזקן או חולה שאינם יכולין לעשות מלאכה עכ"ל וכ"פ הרב אברבנאל בפ"י דפרקי אבות ולכן נהגו בכל המקומות שהרב של עיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי עיר כדי שלא יצטרך לעשות מלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון ודוקא החכם צריך לזה אבל עשיר אסור עכ"ל ולקמן אכתוב דעת ב"י בזה כתב בהג"א פ"ק דע"ז ושריא ליה למטעם מידי הוראתו כדי לברר הוראתו ומיהו ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר משמע בהדיא דאסור עכ"ל:
ד סָעִיף א ובהג"מ פ"א דת"ת דלאו דוקא שכר שימור אלא ה"ה כל אדם שקשה ללמדו וכתב עוד שם דכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו עכ"ל:
ה סָעִיף א והתוס' כתבו בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לו.) דאיתא בירושלמי דשואל הלכות והגדות צריך לשאול מעומד וכן אמרינן שם ובפ' תפלת השחר (ברכות כז.) במעשה דר"ג ור"י עמד השואל כו':
ו סָעִיף א ובהג"מ פ"ג דת"ת דלא כר"ת שפי' דרך ארץ יהא עיקר מדאמרינן (אבות פ"ב) יפה תורה עם דרך ארץ כו' כתוב בנ"י פ' יש נוחלין דף רי"א ע"ב דיש לשמוח כשאדם מסיים מצוה ויש להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף כו':
ז סָעִיף א ולעיל כתבתי מה שהסכימו בו רוב החכמים:
ח סָעִיף א ובהגהות פ"ו מה' ת"ת וכן תנן במסכת אבות ודאישתמש בתגא חלף וי"א זה המשתמש בשם המפורש ואמרינן בנדרים (דף סב.) ומ"מ שרי לצורבא מדרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו ומקשה והא רבי טרפון הוי מצער נפשיה על שהודיע עצמו כשהעלילו עליו ומשני שאני ר"ט דעשיר גדול היה והיה לו לפייסו בממון עכ"ל סמ"ג:
ט סָעִיף א כתב ריב"ש בתשובה סימן מ"ה אשר שאלת מהו חכמת יוונית אשר יתרחק האדם ממנה ואם הם אותן ספרים המפורסמים בעולם כספר השמע הטבעי ומה שאינו הטבעי תשובה אין זה חכמת יוונית שאסרו חכמים כי חכמת יוווית הוא לדבר בלשון יוונית בחידות וברמיזות שלא יבינו ההמון רק אותן שהורגלו עצמן באותן חכמות אבל ספרי טבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי למנוע מהם מפני שהם מתאמצים לעקור דברי תורתינו ואנחנו בעלי האמת יודעים שתורתינו אמת וחקירתם אפס ותוהו וכבר אמרי' בפ' חלק (סנהדרין צ.) ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' עד ור"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים ואמרינן בגמ' שם (ק:) דהנך ספרי החיצונים הם ספרי מינים דיש ספרי מינים יותר מאלו שמביאים מופתים לעקור עקרי התורה וכבר שאל ר"ש הלוי מרב האי גאון אי מותר להתעסק באותן חכמות והשיב ז"ל תיקון הגוף והנפש המשנה ותלמוד ואשר טוב לישראל כי אם למוד התורה ויועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לע"ה כי ימשכם לדברי תורה והמצוה ואשר יסור לבו מזה ויתעסק בשאר דברים ההם יסור מעליו עול ד"ת ויראת שמים ויפסיד באותן ענינים זמנו כי יסיר מעליו כל דברי תורה לגמרי ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה אבל אשר ימסרו לתורה וליראת שמים יצא להם מזה שינהגו ההמון לאחרית טוב בלי פקפוק לא ישימון שום ספק בהקב"ה ואם תראה שאותן ב"א שעוסקין באותן חכמות יאמרו לך כי זה דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא אלא המתעסקים במשנה ובתלמוד עכ"ל רב האי וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תי"ד ותט"ו למנוע אותן המרגילים את בניהם הקטנים לאותן חכמות ואין להביא ראייה מהרמב"ם ז"ל כי הוא למד תחלה כל התלמוד וכדי להשיב לאפיקורוס עשה את ספר המורה ועם כל זה לא נמלט מהמשך אחר קצת דעות הפלוסופים וכן הרלב"ג שהיה ג"כ גדול בתלמוד הטהו אותן חכמות מדרך אמת כ"ש איך נעמוד אנחנו וכמה ראינו שפרקו מעליהם עול תפלה והמצוה בסיבת למוד אותן החכמות עכ"ל והרשב"א האריך בתשובה בענין זה והרמב"ם כתב בספר המדע וז"ל ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא למי שיתמלא כריסו בבשר ויין ולחם והוא לידע איסור והיתר ושאר מצות עכ"ל: כתב הנ"י פ' המוכר פירות דף ר"ה ע"א אע"פ שקראו בסנהדרין (ק.) לספר בן סירא ספרי החיצונים לא אמרו אלא לעשותן קבע אבל מ"מ ראוי להגות בו בעיתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר משא"כ בספרי מינים עכ"ל ובהג"מ כתב בפ"ד דת"ת אמרו רבותינו ז"ל אסור לדבר דברים בטלים גם אמרו (ברכות ה.) כל מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק יסורין באין עליו עכ"ל כתב מהרא"י בת"ה סימן מ"א אע"פ שאמרו בפ' מי שמתו (ברכות כד:) אמר רב הונא אסור לת"ח לעמוד במבואות המטונפות וא"כ צ"ע אי מותר ליכנס למרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה שלא יהרהר בד"ת ושמעתי דקמאי ספקו בדבר ופסקו להיתר מהא דאיתא פ"ק דקידושין (לג.) גבי ר"ש בר רבי ובר קפרא דפריך תלמודא האמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ודחי דלמא לאונסו שאני ופירש"י פעמים שהיה טרוד ומעיין בשמועתו לפני כניסתו בע"כ הוא מעיין וגורס בב"ה עכ"ל ונ"ל דע"כ צריכין לחלק בין מבואות המטונפות למרחץ דאל"כ לא יהא ת"ח מותר ליכנס למרחץ לעולם כמו שאסור ליכנס למבואות המטונפות אלא ע"כ צ"ל דאינו מהרהר במרחץ כלל ונזהר טפי ממה שנזהר במבואות הטינופות וא"כ אפי' מתוך הלכה פסוקה נמי שרי כתב בהג"מ פ"ג דת"ת בירושלמי אמר אם אתה יכול לשלשל השמועה עד משה רבינו שלשל ואם לאו או תפוס ראשון ראשון או אחרון אחרון מה טעם והודעת לבניך ולבני בניך וכו' כלומר עד יום אשר עמדת בחורב בחידושי אגודה כתב בשם ראבי"ה הא דאין דורשין בעריות כו' היינו בימי תנאים ואמוראים שהיו לומדים על פה אבל אנו לומדים דבר הכתוב אין לחוש עכ"ל אני מצאתי בספר הזוהר פ' אחרי מות סדר עריות וטעמן ע"ד הקבלה שרומזין כולן על מעשה מרכבה נ"ל ע"ז אמרו שאין דורשין בעריות כו' מיהו בתלמוד שלנו משמע שהדבר כפשוטו: כתב הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג מה ששאלת היאך פוסקים ההלכה למעשה בדברים שהן מחלוקת בין הפוסקים נראה דאין אומרים כדאי הוא פלוני לסמוך עליו להקל בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אא"כ היה שעת הדחק בשעה שהיה בו הפסד מרובה וכיוצא בו אבל אם ב' פוסקין שווים ולא נודע מי גדול בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל דבריהם הלך אחר המיקל אבל אם היה (רב אחד במקומו) אי יעשו שלא כדבריו יקילו בכבוד רבם ובמקום דיש שניהם שווין דהולכין אחר המחמיר היינו כשהם אחד כנגד אחד אבל אם הם ב' כנגד אחד הולכין אחר הרבים וה"ה אם יש ת"ח הראוי להורות ורואה דברי המיקל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים כהוראת המיקל והם רבים כנגד יחיד עכ"ל ועיין בח"ה סי' כ"ה ובמרדכי פ' החולץ ע"א כתב דלפעמים הולכין אף בד"ס להחמיר ע"ש ומצאתי שם הג"ה הכא דהולכין בד"ס אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינא פלוגתא דתנאי בהדיא אלא מספקא לן מאי אמור בה קמאי כי האי דניצוק חיבור אזלינן בה לחומרא אף בשל סופרים עכ"ל וצ"ע דהא רוב פוסקים פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע"ג דאינו אלא ספק מה אמרו בה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי ובהג"א פ"ק דע"ז אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולך אחר גדול במנין פי' תלמידים הרבה א"נ שרוב תלמידים אומרים כמותו עכ"ל. כתב מהרי"ק שורש צ"ד כשדברי הגאונים הקודמים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוסקים אחרונים חולקים עליו יש לנו לילך אחר האחרונים דבכל מקום הלכה כבתראי אבל כשנמצאו תשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר מפורסם ונמצא אחרים חולקין א"צ לילך אחריו דאפשר דלא ידע ולא שמע ליה לאחרון דברי הגאון הראשון ואי הוי שמיע ליה הוי הדר ביה עכ"ל עוד כתב מהרי"ק שורש מ"א כשרבים מתירין אע"פ שטעמו של זה אינו כטעמו של זה מ"מ הואיל ורוב מתירים יש לילך אחר רבים וכתב מהרא"י ז"ל סימן רמ"א דאין כח ביד הרבנים עכשיו להקל נגד הפוסקים שכתבו בדבר לאיסור כי איך יתכן שימלא איש לבבו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מרבותיו הגדולים דלא נהיגי הכי כאשר הוא בידינו בקצת מקומות אבל מסברת עצמו לא עכ"ל ועיין עוד מאלו הדינין בח"ה סי' כ"ה:
א סָעִיף א כל אחד מישראל חייב בת"ת בין עני כו' בין בעל יסורין כמו רבי אליעזר בר"ש פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ד) ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א אפי' בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת כו' ובשעת הדחק אפי' לא קרא אלא ק"ש (שחרית וערבית פ"כ הג"מ פ"א והסמ"ג עכ"ה) לא ימוש קרינן ביה רמ"א:
ג סָעִיף א שמח זבולן בצאתך י"ל דר"ל דבממון אין שמחה והנאה כ"א בשעת הוצאתו דקונה בעד מעות אוות נפשו אבל ענינו דיששכר דהיינו לימוד תורה והשגתה שמחתו בעודו באהל בלי הוצאה כלל:
ד סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל לכולהו אמוראי כו' עיין בא"ה סימן א':
ה סָעִיף א ועד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו הל' אינו מדוקדק והול"ל וחייב ללמוד עד יום מותו אלא משום דבא לפרש שאר ענייני לימוד בכמה ובאיך כתב נמי בזה עד אימתי וק"ל:
ו סָעִיף א שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ורישא דקרא כתיב השמר לך פן תשכח את הדברים כו' וזהו שאמר רבינו אח"כ וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח. ומ"מ הוא בגלל הקרא דמייתי ופן יסורו דאם אינו לומד ומסירו מלבו הוא שוכח וזהו שדרז"ל על אמרו השמר לך פן תשכח יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו לא חייב על השוכח מעצמו כ"א על מי שגורם השכחה והיינו שמסיר מלבו מכח שאינו לומד:
ז סָעִיף א שלשה שעות ביום ותשעה שעות כו' כצ"ל ונקט האי לישנא משום דאמרינן בברכות חסידים הראשונים היו עוסקים בג' תפילות בכל יום ט' שעות ופריך בגמרא אם כן תורה דידהו אימת נלמדה ומלאכתן אימת נעשית ומשני לה ע"ש וכיון שחסידים הראשונים לא היו נפנים למלאכתן אלא ג' שעות לכך נקט ג"כ כאן ג' שעות וכמו שלשם ומן לימודם היה בכלל ג' שעות דמלאכתן לגבי דידן מהפך הסדר וכולל זמן התפילה תוך זמן המלאכה מפני שאין אנו נזהרין כ"כ בתפילה:
ח סָעִיף א ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ היינו משנה:
ט סָעִיף א ויפנה כל ימיו לתלמוד כו' ור"ת פירש כו' עיין מ"ש בדרישה:
י סָעִיף א מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר משום שכר פיסוק טעמים דהיינו שמלמדו ניקוד וטעמים ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו רש"י:
יא סָעִיף א אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר במסכת בכורות בפ' עד כמה (בכורות דף כ"ט) תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילים כו' ובגמרא מנא ה"מ א"ר יודא אמר רב אמר קרא ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' מה אני בחנם אף אתם בחנם תניא נמי הכי כו' (ופירשו הרא"ש שם וכתב ז"ל כאשר צוני ה' ולמדני בחנם אף אתם למדתם ממני בחנם ולא קבלתי מכם שכר) ומניין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר פי' ולא יאמר שמשה רבינו ע"ה לא צוני ללמוד תורה כ"א בחנם. ת"ל אמת קנה ומניין שלא יאמר אדם כשם שלמדתיה בשכר כן אלמדנה בשכר ת"ל אמת קנה ואל תמכור עכ"ל הגמרא. והעתקתי פירוש זה (ר"ל פי' הרא"ש הנ"ל) ללמד ממנו שהעולם טועין שמפרשין מה אני למדתי אתכם בחנם אף אתם תלמדו אחרים בחנם וזה אינו דא"כ כאשר צוני ה' לא א"ש דהש"י לא צוה ללמד בחנם ודו"ק:
יב סָעִיף א לא מצא מי שילמדנו בחנם כו' ר"ל תורה שבע"פ (אם אין לו במה להתפרנס שרי אפי' בגדולים עכ"ה):
יג סָעִיף א וללמד לקטנים שרי משום כו' ר"ל שלא יצאו ויעסקו בדברים בטלים או משום שכר פיסוק טעמים והאי פיסוק טעמים שייך נמי בגדולים אלא משום דמסתמא בעודו בקטנותו למד הפיסוק טעמים ואינו לומד עם הגדולים כ"א משנה וגמרא דלא שייך ביה פיסוק טעמים. ומש"ה לא קאמר ה"ט לפני זה בהיתר לימוד עם הגדולים:
יד סָעִיף א אין שכרו כשכר המצווה ועושה והטעם מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו תוס' ואינו ר"ל מפני שיצר של המצווה הוא תקיף עליה ביותר אלא שמי שאינו מצווה אינו דואג כ"כ על קיום המצוה דאף אם יצרו ינטה מקיומו אינו מפסיד מידי משא"כ בהמצווה. ומה"ט כתבו דהוא מ"ש במקום שבעל תשובה עומדין שם צדיקים גמורים אינם עומדין בע"י ובא"ה:
טו סָעִיף א מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת כו' אבל אם למדה לעצמה אנו רואות שיצאו מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר ור"ל אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה וק"ל:
טז סָעִיף א בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ כו' במיימוני ובסמ"ג כתוב איפכא וכתב ב"י שט"ס יש כאן וכן בש"ע ומ"מ יש ליתן טעם קצת לגירסת ספרי הטור שבכולם נכתב ונדפס כן מפני שיש הפסד יותר כשמוציא תורה שבכתב בדברי הבאי מאשר יש בתורה שבעל פה וק"ל. ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכין לאשה (כ"כ האגור סימן צ"ב בשם סמ"ג) ואשה העוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הג"מ פ"א דתלמוד תורה עכ"ה):
יז סָעִיף א או לתם פירוש שעדיין לא ברור לנו אם הוא טוב או לא:
יח סָעִיף א שנאמר כצרור אבן במרגמה כו' פירוש כזורק אבן טוב לתוך גל אבנים כך פירש הראב"ע ועיקר מ"ו:
יט סָעִיף א אבל מה שכתב כאילו זורק אבן למרקוליס צ"ל דפירוש במרגמה כאילו זורק אבן לגל אבנים דהיינו מקום קיבוץ אבנים למרקוליס והכוונה דכמו הזורק אבן למרקוליס אף שמכוון בדעתו לעשות מצוה דהיינו לבזות הע"א בזריקת אבנים מכל מקום עושה עבירה גם כן זה אף שמדמה לעשות מצוה ללמדו תורה מצוה הבא בעבירה היא וק"ל: ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע כו' שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ר"ל ששניהם יהיו בשוה או שניהם במטה או על גבי קרקע כמו התם דשניהם דהיינו הקדוש ברוך הוא דהוא הרב ומשה שהיה התלמיד היו עומדין:
כ סָעִיף א ומקודם חורבן הבית דהיינו משמת ר"ג ועיין בדרישה:
כא סָעִיף א והמתרגם משמיע לכל התלמידים כצ"ל:
כב סָעִיף א לא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם בעת ששואלו כצ"ל כנ"ל והטעם שנא' משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת"ל בקול בקולו של משה ומדכתיב יעננו משמע שהיה שואל להש"י והש"י היה משיבו ואו דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מהרב וה"ה הרב יותר מקול המתורגמן השואלו אבל בעת שמשמיע המתורגמן הדברים להעם יגביה קולו כמו שירצה כדי להשמיעם ב"י:
כג סָעִיף א ולא יגביה המתרגם קולו כו' ק' הלא להמתחיל לא ניתן שיעור להגבהת קולו אלא שהשני לו קאמר דלא יגביה קולו יותר מוה שהתחיל וא"כ למה הזהיר כאן שניהן גם בטור א"ח סימן קמ"ה כתב רבינו דומה לזה ז"ל ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם ולא המתרגם יותר מהקורא ואפשר דה"ק דהמתרגם בא תחילה אל הרב ומדבר עמו (וכפי הגירסא שגורסים בעת ששואלו עכ"ה) וע"ז אמר שלא יגביה הרב קולו יותר מאשר דיבר עמו המתרגם ואח"כ בשעת הדרשה דקאמר לפני זה דשואלין למתרגם והמתרגם להרב ע"ז קאמר דלא יגביה המתרגם קולו כו': ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב עיין מ"ש בא"ח בסימן קמ"ה:
כד סָעִיף א יותר מקול הרב ר"ל בעת שאמר לו הדרשה: (אא"כ היה המתרגם אביו של חכם או רבו אז רשאי המתרגם לשנות והבן או התלמיד יכול לקטון את נפשו בזה מאחר שהוא אביו או רבו. ויש להקשות ממ"ש בא"ח סימן קמ"ה שאין המתרגם רשאי להיות גדול מהקורא וצ"ל דכאן מיירי שאינו גדול מהחכם אלא שהיה רבו מתחלה בנעוריו ועכשיו הרב גדול ממנו עכ"ה):
כה סָעִיף א אמר רבנא פלוני כצ"ל:
כו שאסור לקרות לאביו כו' וכשהוא שלא בפניו אינו אסור אלא בשם פלאי וכמש"ר בסימן ר"מ ורמ"ב:
כז זרוק מרה בתלמידים לא אמר מורה אלא מרה ושמעתי דר"ל משום דאמרינן המרה כועס והרתחנות בא ממנה וק"ל:
כח סָעִיף א ואין שואלין שנים כא' ר"ל כדי שלא יבלבלו דעתו: (כדי לחדדן בכמה דוכתין אמרינן לחדודי הוא דעביד בברכות דף ל"ח וכתובות דף ס"א ונדה דף מ"ה עכ"ה):
כט סָעִיף א ואין שואלין את הרב אלא כענין שהן קורין בו ואין כצ"ל ור"ל שהן פוסקין בדיני הוצאת שבת מרשות לרשות אל ישאלנו דין חבית שנשברה בשבת היאך מצילין אותו אף ע"פ שהכל הוא בדיני שבת ב"י ובזה מיושב כפל ל' דהא כבר כתב רבינו לעיל דאין שואלין אלא מאותו ענין אלא דלעיל כתב רבינו דאין שואלין ממסכתא למסכתא ואחר כך כתב דאין שואלין מדין לדין אפי' ממסכתא אחת ורמז לן רבינו זה בכפל לשון וק"ל:
ל סָעִיף א הגדה וק"ו נזקקין להגדה כצ"ל:
לא סָעִיף א אחד חכם ואחד ת"ח עיין בטור א"ח סימן תקע"ה מ"ש שם פי' סתם ת"ח הנזכר בגמרא ובפוסקים:
לב סָעִיף א חכמתו נעשית קרעים קרעים ר"ל שוכח תלמודו ואינו זוכרה אני בסירוגין:
לג סָעִיף א וקרעים תלביש נומה מל' נים ולא נים:
לד סָעִיף א אין אומרים לו רפואה בב"ה כו' ואפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחין אבל עכשיו דבלא"ה לא נזהרין אומרים רפואה וק"ל:
לה סָעִיף א פרק שלישי להרמב"ם כי' עד סוף הסימן הכל שם:
לו סָעִיף א ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר כו' כצ"ל:
לז סָעִיף א הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו פירש"י וגדול הממליך את המלך והתורה אמרה מקרא זה ור"ל אני חשובה יותר מב' הכתרים האחרים (מדמצינו שגדול מכתר מלכות ומלכות גדולה מהכהונה שהרי משה מלך ואהרן כ"ג ומי לנו גדול ממשה. וגם מצינו שהמלכות יש לו שלשים מעלות והכהונה כ"ד מעלות ממילא כתר תורה גדול מכתר כהונה עכ"ה) דהיינו כהונה ומלכות דכולם אינם באין אלא ע"י וק"ל (דא"א להיות מלך וכ"ג כ"א כשיודע דינים השייכים להם עכ"ה):
לח סָעִיף א יקרה היא מפנינים כו' ומשמע ליה מדסתם וכתב יקרה אפי' הוא ממזר:
לט סָעִיף א התלמוד קודם למעשה ר"ל היכא שמצוה נעשית ע"י אחרים:
מ סָעִיף א תחילת דינו של אדם כו' עיין בדרישה:
מא סָעִיף א שאקבץ ממון כצ"ל:
מב סָעִיף א כתוב בתורה לא בשמים היא כו' לא בגסי רוח היא מצויה כו' מימרא דרבי יוחנן בפרק כיצד מעברין אלא שצ"ע היאך יפורש סיפא דקרא ע"ז שהרי נאמר לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. וכן ק' אמ"ש ולא מעבר לים וי"ל דה"ק לא בגסי הרוח הוא דתאמר מי יכול ללמוד ממנו התורה כיון שבמדרגת שמים הוא משיא לעצמו א"כ מי יעלה אצלו ללמוד ממנו מרוב גאותו וכן לא תצטרך ללמוד מעוברי ימים דתאמר מי ילך אחריהן ללמוד מהן:
מג סָעִיף א אין מתכנסין במקום מדרון דהיינו מקום גבוה ושפוע כל סביביו:
מד סָעִיף א אלא נוחלין מעליו ומתקבצין כו' כצ"ל וכן הוא במיימוני ונראה דצ"ל מעליהן בעי"ן כי מדרון הוא ההר שהוא משופע מכל צדדיו והמים יורדין מעליו כך התורה יורד מהמתנשא. ולא בא כאן לומר שיורדין מעצמן ולא ע"י אחר:
מה סָעִיף א כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם ובוזה את התורה כו' כצ"ל ועיין בדרישה. (ונוטל חייו מן העולם ר"ל היא בעצמו נוטל חייו מן העולם ואפשר לנקוד במלאפום וכאילו אמר שניטל חייו ע"י אחר מן העולם וכן בסמוך: וכך אמר שלמה בחכמתו כו' קאי אדלעיל שאמר אין ד"ת מתקיימין במי שמתרפה עצמו כו' ע"ו אמר וכך אמר שלמה התרפית וגו' עכ"ה):
מו סָעִיף א התרפית ביום צרה צר כחכה פירש"י התרפית בתורה. ביום צרה צר כחך מלאכי השרת לא יהיו מאמצין כחך זה מדרש חכמים ז"ל עכ"ל:
מז סָעִיף א שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח לעד"נ שב"ה ל"ד אלא ה"ה בבית המדרש שהרי קדושת בית המדרש גדולה מדבית הכנסת וכמ"ש לעיל מזה. גם מצינו שאביי ורבא אע"ג דהוה להו י"ג בי כנישתא בעירם לא היו מתפללים כ"א במקום דהוי גרסי ולא אמר דהיו לומדים במקום שהיו מתפללין:
מח סָעִיף א בשעת למודו תלמודו מתקיים כו' כצ"ל:
מט סָעִיף א אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף רמ"א:
נ סָעִיף א לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים ג"כ ילמד ואחד המרבה ואחד הממעיט מ"מ ילמד מעט ומ"ש לא איברא לילה אלא לשינתא ומוקי לה בלילי תקופת תמוז נ"ל דר"ל דאז יהיה לו עיקר הלילה לשינה ומיעוטו לגירסא וע"ד שאמרו שם לא אברי סיהרא אלא לגירסא ומוקי לה בלילי תקופת טבת הארוכים ובודאי אז ג"כ צריך לישן ולא ילמד כל הלילה אלא ר"ל העיקר יהיה לו אז ללמוד מחמת אריכות הלילות וכמ"ש ג"כ כל זה בא"ח סימן רל"ח:
נא סָעִיף א ולא יאבד אפילו אחד כו' כצ"ל:
נב סָעִיף א אין רינה של תורה אלא בלילה בעקידה על פסוק דאמר דוד המלך ע"ה יום ליום יביע אומר כו' פי' ע"ד זה ביום יביע אדם אומר לאחרים ובלילה יחוה דעת פי' יחשבו ויעיין מדעתו בינו לבין ה' וק"ל:
נג סָעִיף א אש אוכלתו שנאמר תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו:
א סָעִיף א כל אחר מישראל חייב בתלמוד תורה כו' יכול אדם להתנות עם חבירו (העוסק בתורה קודם) שיעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלק בשביל ממון שיתן לו (דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וגומר עכ"ה) רמ"א והביא ב"י בסוף הסימן בשם רבי' ירוחם נ"ב ח"ה ומסיק ונ"ל דהעוסק אבד שכבר ביטל חלקו ע"ש:
ב סָעִיף א ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד כו' ואין לו לאדם ללמוד כ"א מקרא משנה והתלמוד והם הגמרא והפוסקים ובזה יקנה העוה"ז והעה"ב אבל לא בלימוד שאר החכמות אבל מ"מ מותר ללמדן באקראי ובלבד שלא יהא ספרי מינין וזה נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לו לאדם לטייל בפרדס כ"א לאחר שמלא כריסו מבשר ויין והוא לידע דיני א"ו ודיני מצות כ"כ הרמב"ם בספר המדע ועיין בפ"א דת"ת שאחר שכתב שם כדברי רבינו שישלש אדם ימיו כו' סיים וכתב ז"ל והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן עכ"ל בדפוס הקטן ובדפוס הגדול נדפס שם בכלל התלמוד הן. ודבריו תמוהין לע"ד בזה כי לע"ד פרדס הנזכר ר"ל חכמת הטבעות ואיך כללו בכלל גמרא ותלמוד. וצ"ל שפרדס ר"ל ע"ד אמרם ד' נכנסו לפרדס ובאו להשיג מה למעלה ומה למטה והוא חקירות עיונית אלהית ואפי' אזה כתב הרמב"ם שאף על פי שבכלל הגמרא הוא מ"מ לא ילמדנו כ"א אחר שמילא כריסו ממקרא משנה ותלמוד: ור"ת פירש שאנו סומכין כו' תלמוד בבלי בלול כו' יש בעלי בתים נוהגין ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאין ראיה מהא דאמרינן ס"פ בתרא דנדרים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא אבל לי נראה כי לא זאת המרגוע ולא בזאת יתהלל המתהלל כ"א בזאת יתהלל השכל וידוע בספרי פוסקים דיני תורה כגון האלפסי והמרדכי ורא"ש ודומיהם דזהו שורש ועיקר לתורתינו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמרא פירוש תוס' דהא דתנא דבי אליהו כו' כבר כתב רש"י שם כל השונה הלכות פירוש הלכות פסוקות ומ"ש ר"ת כאן תלמוד בבלי בלול כו' קאי אמ"ש רבינו לפני זה אלימוד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בתלמוד אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים כי אם ג' או ד' שעות לא ילמדו בתלמוד לחוד כנ"ל:
ג סָעִיף א ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם החורבן כו' בר"פ היה קורא את המגילה ת"ר משמת משה ועד ר"ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג בטלה כבוד התורה וצ"ע למה בראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים והא לפני זה א"ר אבהו מנין שלא יהא הרב יושב ע"ג מטה והתלמידים על הארץ שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וצ"ל דתפס הרמב"ם פשטא דגמרא דפרק השוכר את הפועלים דאמרינן התם ר"ג וריב"ק הוו יתבי אספסלי וראב"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא וכבר הקשה הר"ן בריש פרק הקורא את המגילה הא דרבי אבהו אההוא דהתם ומשני כמו שמשני שם הגמרא אהא דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר ל"ק דברים רכים ונוחים שאדם ממהר לשומען מעומד קשות מיושב הכי נמי בשמועות קשות היו יושבין אספסלים שאם היו יושבין בקרקע עם תלמידיהן לא היו יכולין לעיין בהם היטב א"נ כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק כבוד לתלמידיו עכ"ל הר"ן עד"ז זה כתב הרמב"ם שבראשונה היה הרב יושב ותלמידיו עומדין כשלא הגיעו לכלל סמיכות ודו"ק:
ד סָעִיף א (ולא יגביה הרב קולו יותר כו' שנאמר משה ידבר וגו' ועפ"ר ומקשו התוס' מאי ראיה היא זו הא צריך לאתויי דמשה לא היה מגביה קולו שהוא היה המתרגם יותר מהקב"ה שהוא הקורא ותירצו דה"פ מסתמא משה היה מדבר בכל כחו כדי להשמיע קולו לכל העם והקב"ה לא היה צריך להרים קולו שלא היה מדבר רק עם משה לבד ואפ"ה היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם יותר מקולו של הקב"ה שהיה הקורא עכ"ל בברכות דפ' ג' שאכלו (דף מ"ה ע"א עכ"ה):
ה סָעִיף א אא"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו כן למד מהירושלמי פרק היה קורא את המגילה ועיין בכסף משנה בפ"ד מהלכות ת"ת שהאריך בזה ושלפי הר"ן אין ראיה מאותו הירושלמי (וגם הראב"ד השיגו בזה אלא שהרמב"ם צ"ל שפירש הירושלמי עכ"ה) דלא כפירוש הר"ן ע"ש:
ו סָעִיף א (שואלין מעומד ותוס' בבכורות פ' כל פסולי המוקדשים דשואל הלכות והגדות צריך לשאול מעומד ובפרק תפילת השחר במעשה דר"ג ורבי יהושע עמד השואל ושאל כו' ד"מ עכ"ה):
ז סָעִיף א (שהתלמוד מביא לידי מעשה נתחבטו בו קדמונינו דלפ"ז הול"ל המעשה גדול דכל הלימוד אינו אלא בשביל שמביאו לידי מעשה וי"ל ודאי מי שמקיים כל תרי"ג מצות הוא יותר מת"ת ומבטלין מת"ת בשביל תרי"ג מצות אבל מצוה אחד או ב' יותר טוב ללמוד שהתלמוד מביא לידי כמה מעשים ובמצוה לא יעשה רק מעשה א'. ועי"ל שהתלמוד גדול שעושה מצוה בהלימוד בעצמו שנאמר ולמדתם אותם וגם מביא לידי עשיית מצות ולכן התלמוד גדול עכ"ה):
ח סָעִיף א תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ובא"ח סימן קנ"ה איתא ג"כ וז"ל ויקבע עת ללמוד דאמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה וכתב שם ב"י ז"ל פ' במה מדליקין אמרינן שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים ובפ"ק דסנהדרין אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה ונראה שרבינו סובר דאה"נ דתחילת דינו אינו אלא על ד"ת ובפ' במה מדליקין לא נחת אלא למימר על כמה דברים שואלין אותו ולא דקדק בסדרם ומפני כך הפכם רבינו וכתב קבעת עתים לתורה קודם נשאת ונתת באמונה והתוס' תירצו בע"א ותירוץ זה נכון הוא עכ"ל ולעד"נ לחלק שיש חילוק בין שאלה לדין ובק"ש ביארתי:
ט סָעִיף א (לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה היינו שאינו לומד בהדיא לשמה אלא סתם שלומד בלא שום כוונה אבל הלומד על מנת לקנתר וכיוצא בדברים ע"ז אמרו כל מי שלומד שלא לשמה טוב לו שלא נברא וכן הוא בתוס' בפסחים ר"פ מקום שנהגו עכ"ה):
י סָעִיף א ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם ובוזה את התורה וז"ל ב"י הרמב"ם בפ"ד ממסכת אבות קרא שם תגר על הספקות שנותנין להתלמידים והרבנים אף על פי שמשמע שם מדבריו שרוב חכמי הדור הגדולים שבזמנו היו עושים לא נמנע מלהשיב עליהם כמה תשובות ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאל"כ כבר היה התורה בטלה ח"ו וכבר כתב והאריך הר"ר שמעון בר צמח לסתור כל ראיות הרמב"ם ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהציבור ובודאי במי שאפשר להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מידת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם כו' וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' כ"א והאריך ונתן טעם כדי שלא יצטרך הרב לעשות מלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון כו' וכ"כ בעל נחלת אבות ע"ש שהאריך. ולפ"ז צ"ל הא דכתב רבינו בר"ס רנ"ה וז"ל לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה כר עד יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוול שאני התם דאיירי מצדקה וכאן מהספקה דנותנין לו דרך כבוד א"נ הכא מיירי ברב הממונה על הציבור דאם יעסוק לפניהן במלאכה אזי לא יהיו דבריו מקובלין על הבריות:
יא סָעִיף א ועוד ציוו ואמרו לא תעשם עטרה כו' מותר לת"ח לאודעיה נפשיה באתרא דלא מכירין ליה אם צריך הוא לכך (דכתיב ועבדך היה ירא ה' מנעוריו וכ"כ הסמ"ג עכ"ה) רמ"א והוא מהירושלמי ועוד כתב שאסור לרב לקבל דורונות מן הבריות כ"א הספקה קבועה והא דאמרינן כל שמביא דורון לחכם כאילו מביא ומקריב בכורים היינו בדורון קטן שכן דרך בני האדם להביא דורון לאדם חשוב אפילו הוא ע"ה. ושרי לת"ח לטעום מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח דבר חשוב ממה שהתיר אסור ע"כ ע"ש (כ"כ הג"א פ"ק דע"ז):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.