א הלכות ספר תורה מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
א סָעִיף א מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת בפ"ב דסנהדרין [כא:] אמר רבא אף ע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה פי' כיון דקי"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה ע"כ לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת:
ב סָעִיף א ומאד צריך לחזר אחריה דאריב"ל הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה וכו' עד כאילו קבלה מהר סיני בפרק הקומץ רבה (מנחות ל.) ופי' נ"י כחוטף מצוה. שאין לו שכר גדול כ"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא עליו בלא טורח לא היה עושה אותה. כתבו הוא בעצמו או שכר סופר לכתבו וטורח בתיקון הקלפים ולסבול עול הסופר עד שנכתב: כאילו קבלו. יש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני: אפי' אות אחת. שהיה טעות בו ותקנו: כאילו כתבו. שיש למדת רחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעות רבות היה מתקן אותם :
ג סָעִיף א ומ"ש וכ"ש שאין לו למוכרה אפי' יש לו הרבה מהם בפרק בני העיר [כ.] ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו ומ"ש אפי' למכור ישן כדי לקנות חדש שם בעיא דלא איפשיטא וכתב הר"ן ונקטי בה רבותי לחומרא וכן דעת הרי"ף שכתב מימרא דרבה בר בר חנה משום ר"ג דאין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ר מנוח דטעמו משום פשיעותא הלכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת דמים מוכרין:
ד סָעִיף א ומ"ש אפי' אין לו מה יאכל שם יתר ע"כ אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור הוא למוכרה וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת וההגהות תמהו עליו דכיון דמותר למוכרו ללמוד תורה ולישא אשה כ"ש דמותר מפני חייו והכי אמרינן בירושלמי סוף מסכת בכורים וגם מתלמודא דידן דקדקו דנראה דשרי:
ה סָעִיף א ומ"ש מיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ש"ד ג"ז שם אמר רבי יוחנן משום ר"מ אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ופי' הר"ן ת"ת מפני שהוא מביא לידי מעשה אשה נמי דלא תהו בראה ומ"ש ואין לו ד"א למכור הכי משמע ודאי שאילו הו"ל דבר אחר למכור לא היו מתירים לו למכור ספר תורה וכן כתב הרמב"ם ז"ל וסמ"ג וכתבו הגה"מ הא דלא חשיב לפדיון שבויים משום דמילתא דפשיטא הוא והוא מדברי התוס' בפ"ק דב"ב [ח:]: וכתב ה"ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה ומיהו לפי מה שנתבאר בסמוך דלא התירו אלא כשאין לו ד"א למכור נראה דברבים נמי לא שרינן אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו והם עניים מדולדלים: וכתב עוד ה"ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו' דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שע"מ כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר ע"כ לשונו. והוה משמע לי דבסופרים וסוחרים הכותבים וקונים ספרים למכור מיירי וזהו שכתב שע"מ כן עשאום או לקחום אבל יחיד הכותב או הלוקח ספר תורה לעצמו אינו רשאי למכרו ואף ע"פ שאינו עשוי לקרות ברבים אסור למכרו. ותדע דהא איסור מכירת ס"ת בלשון יחיד מתניא לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו יתר ע"כ ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת וכו' וכן דברי הרמב"ם ודברי רבינו בלשון יחיד הם שנויים אלא שכתב רבי' בטור א"ח סימן קנ"ג גבי ב"ה וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפי' ספר תורה ואף על פי שמצאתי כתוב דאליבא דהרא"ש אמרה דסבר דהאידנא אין מצוה בקניית ס"ת אבל לעיקר דינא דיש מצוה בקניית ס"ת אפילו יחיד אסור אין דברים הללו נ"ל מטעם שאכתוב בסמוך דלפי דעתי האידנא נמי איכא מצוה בכתיבת ס"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל הלכך נראה דאפילו בימי דורות הראשונים מיירי וכן פסק המרדכי בפרק בני העיר בשם ראבי"ה דס"ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב"ג וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בפרק בני העיר דיחיד שמכר ספר תורה יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכתבו רבינו בסימן רפ"ב ואיפשר דה"ר מנוח נמי הכי ס"ל ודעת הרמב"ם בזה כתבתי בטור א"ח סימן קנ"ג ושם כתבתי דברי רבינו משולם ג"כ:
ו סָעִיף א וכתב א"א ז"ל שזזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים וכו' אבל האידנא שכותב ס"ת ומניחים אותו בב"ה וכו' עד אם לא ללמוד תורה ולישא אשה בהל' ס"ת ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וממרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין דורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדים בהן אלא מניחים אותם בב"ה לקרות בהם ברבים וא"כ הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שג"ז בכלל מצות כתיבת ספר תורה ושזה יותר מצוה מלכתוב ספר תורה ולהניחו בב"ה לקרות ברבים אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירותם על דברי הרא"ש שכ"כ הגאונים:
א סָעִיף א מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה בפרק שני דסנהדרין [דף כ"א] אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה נראה דדייק מדכתב ועתה כתבו לכם בלשון רבים אלמא דכל איש ואיש מישראל מחוייב לכתוב ספר תורה לעצמו וממילא נשמע דאע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת שהרי אביו ג"כ היה חייב שיכתוב לו ספר תורה אפילו הכי גם בנו חייב לכתוב לו ס"ת וכן בן בנו עד סוף כל הדורות כל אחד חייב במצוה זו אף על פי שכל אחד יש בידו ספר תורה בירושה מאביו וכן כתב הרמב"ם ברפ"ז מהל' ס"ת ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו אבל רבי' כתב בסתם מ"ע על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ולא כתב אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת כלישנא דתלמודא ונראה דטעמו דא"צ לפרש בהדיא דממילא הכי משמע דכיון שכל אחד חייב במצוה זו א"כ מסתמא הניחו אבותיו ס"ת לאחד מהיורשים ואפ"ה כל אחד מהיורשים חייב לכתוב לעצמו ואע"ג דאפשר דאבותיו מכרוה מפני הדוחק אפ"ה מסתמא הרגילו הוא שלא נמכר כמו שיתבאר והא דמביא ראיה מפסוק ועתה כתבו לכם את השירה כתב הרמב"ם וז"ל כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל פי' בע"כ אין פי' הכתוב שירת האזינו לבדה דהא קי"ל דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה ניתנה אלא קרא קאמר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו ושירה בכלל וכן פי' ב"י:
ב סָעִיף א ומ"ש ומאד צריך לחזר אחריה דאריב"ל וכו' בפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') וה"ק כמי שבא לידו מצוה בשוק דרך מקרה והזדמן ועושה אותה ומקבל עליה שכר אבל אין שכרו כ"כ כמי שמהדר אחר מצוה וכן זה שלקח ס"ת מן השוק שלא טרח אחריה לכתבה אין שכרו כ"כ כמי שטרח לכתבה דהוה מצוה יתירה טפי שמעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני וקאמר רב ששת שזה שלקחה מן השוק אם הגיה בה אפי' אות אחת לא נחשב עוד כחוטף מצוה מן השוק דכיון שהיה אצל חבירו בעבירה שהיה משהה ברשותו ספר שאינו מוגה מעלה ע"ז שהגיהו כאילו כתבו וכ"כ התוס' והרא"ש והסמ"ג: ומ"ש ומאד צריך לחזר אחריה וכו' כלומר כיון דמעלה עליו כאילו קבלה מהר סיני לכך מאד צריך לחזר אחרי מצוה זו שיהא כותב בידו ס"ת לעצמו וכתב הרמב"ם ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכ"כ נמוקי יוסף ומביאו ב"י:
ג סָעִיף א ומ"ש וכ"ש שאין לו למוכר וכו' ברייתא בפ' בני העיר (מגילה כ"ז) ומ"ש ואפי' למכור ישן כדי לקנות חדש שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס"ת פסק לחומרא וכן פסק הרמב"ם פ"י מהס"ת וכתב ב"י ע"ש ה"ר מנוח דהטעם משום דחיישינן לפשיעותא פי' דילמא מתרמי אונס ופשע ולא יקנו חדש כדאמר ריש פ"ק דבתרא [דף ג'] גבי בי כנישתא דלא ליסתרוה לישנה עד דכבר בנה אחריתא. ולפי זה אם היה ס"ת החדש כתוב והיא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת הדמים מוכרין ע"כ ותימה דהלא מפורש בסוגיא דלפשיעותא ודאי חיישינן דארבב"ת אמר רבי יוחנן משום רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש כי קמיבעיא לן כגון דכתוב כבר החדש ומנח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים לאיפרוקי מאי ולא איפשיטא ולחומרא דאפילו אינו חסר אלא נתינת דמים נמי אסור למכור הישן והכי משמע מדברי הרי"ף והרא"ש בפרק בני העיר שכתבו לההיא דרבה בב"ח בסתם דלא ימכור אדם ספר תורה ישן ליקח בו חדש משמע דבכל ענין אסור וכדמשמע נמי מדברי הרמב"ם ורבינו וכ"כ הר"ן בפרק בני העיר להדיא ע"ש וצריך לומר דהר"ר מנות פוסק לקולא בהך בעיא דלא איפשיטא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן בספיקו לקולא מיהו אנן נקטינן ככל הפוסקים דפוסקים לחומרא ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנוח חדש אסור דה"ה כשאחד הוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש על דעת שימכור אח"כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור דעיקר טעמא דאיסורא הוא משום דליכא במכירה זו העלאה בקדש דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע"ג דליכא נמי הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה נמי אסור:
ד סָעִיף א ומ"ש אפי' אין לו מה יאכל שם בברייתא יתר ע"כ ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ונראה דאין פירושו שימות ברעב ולא ימכור ספר תורה דהא פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ה"ק אפי' אין לו מה יאכל אין מזקיקין אותו למכור ספר תורה אלא נוטל צדקה מהגבאים כההיא דתנן סוף פיאה אין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כדלעיל בתחילת סימן רנ"ג אבל יש לו מה יאכל אלא שלא יוכל ללמוד תורה או לישא אשה אא"כ ימכור ס"ת רשאי למכור ספר תורה ובהגהות מיימוני הקשה הרמ"ך מהא דאיתא בירושלמי בשם ר' יוחנן דכיון דמוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה כ"ש דמותר מפני חייו והב"י בספר כ"מ נדחק לפרש בירושלמי דהו"ל פלוגתא דאמוראי דלחד מ"ד דשאלו על מפני חייו ולא השיבו ע"ז משמע דס"ל דאסור למכור מפני חייו ולמ"ד דלא שאלו ע"ז משמע דשרי למכור מפני חייו ולא נהירא אלא בין למ"ד לא שאלו ובין למ"ד שאלו ולא השיבום איכא למימר דמותר דלמ"ד לא שאלו סבירא ליה דפשיטא דשרי מפני חייו ולכך לא שאלו ולמ"ד שאלו ולא השיבום איכא למימר נמי דפשיטא דשרי ולפיכך לא השיבום וא"כ ליכא מאן דפליג אדרבי יוחנן דקאמר דכל שכן מפני חייו דשרי אבל לפעד"נ דקושיית הרמ"ך אין לה התחלה דאע"ג דודאי מפני חייו שרי כדאיתא בירושלמי אינו אלא לומר דלא הוי עובר אדרבנן דקאמרי לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאין צריך לו מיהו אינו רוצה למכור ס"ת מפני חייו אלא להתפרנס מהצדקה גם כן לא קא עביד איסורא ואין מזקיקין לו למכור ספר תורה מפני חייו כדי שלא להתפרנס מהצדקה והיינו דתניא יתר ע"כ ארשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם דאלמא דלאו שפיר דמי למכור ספר תורה או בתו מפני חייו אלא הו"ל ליטול צדקה אבל איסורא ליכא במוכר ספר תורה מפני חייו והא דכתב הרמב"ם ואסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל וכן מ"ש רבינו ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפי' אין לו מה יאכל האי איסורא דקאמרי אינו אלא במוכר ספר תורה כשיש לו לאכול אלא שאין צריך לספר תורה זו דיש לו אחרת אבל באין לו מה יאכל ליכא איסורא אלא דלאו שפיר דמי למכרה גם מה שהקשה עוד דתלמודא דידן נמי שרי שהרי לא אמרו אלא דאם מכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דומיא דבתו דסימן ברכה הוא דאינו רואה אבל איסורא ליכא עד כאן לשונו נמי לא קשיא כלל דודאי הכי הוא דאיסורא ליכא אבל מיהו נמי שמעינן מינה דכיון דאמרי רבנן דאינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דשפיר דמי שאין למוכרה אפי' אין לו מה יאכל אלא רשאי ליטול מן הצדקה כדי חייו דאל"כ למה יהיה נענש שלא יראה סימן ברכה וכי היה לו למות ברעב זה נראה לפע"ד ברור ופשוט והכי נקטינן מיהו במרדכי פרק בני העיר כתב ע"ש ראבי"ה בההיא דאין מוכרין ספר תורה אפי' ישן ליקח בה חדש דוקא ספר תורה של רבים אבל ספר תורה דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב"ג עד כאן לשונו נראה דבא ליישב הא דקאמר ר"י משום רשב"ג לא ימכור ספר תורה אפי' ישן ליקח בה חדש דאלמא דאיכא איסורא והתם קאמר רשב"ג דאינו רואה סימן ברכה אלמא דאיסורא ליכא וקשיא דרשב"ג אדרשב"ג ומתרץ דבס"ת של רבים איכא איסורא ובשל יחיד ליכא איסורא ומשמע דבשל יחיד אפילו יש לו מה יאכל אלא שמוכרה לפי שאין צריך לספר תורה זו אי נמי שמוכר הישן כדי לקנות בו החדש נמי ליכא איסורא ודלא כהרמב"ם ורבינו ואין להקל מיהו אם חייב לנכרים הוה ליה כמוכר ספר תורה לפדיון שבויים דשרי כדכתבו התוספות פרק קמא דב"ב [דף ח'] בד"ה פדיון שבויים וכן כתב בהגהת מיימוני פ"י והכא נמי כיון שחייב לנכרים ולא ישלם יתפסוהו והוי ליה פדיון שבויים אבל בחייב לישראל נראה דאינו גובה חובו מספר תורה דכיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה ואין צריך למכור ספר תורה כדפרי' אם כן גם בעל חוב אינו גובה ממנה דלא עדיף ב"ח מחייו ועיין במה שכתבתי בזה בח"מ סימן צ"ו ס"מ בס"ד וע"ל ס"ס רפ"ב:
ה סָעִיף א ומ"ש ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה וכו' בפרק בני העיר מימרא דרבי יוחנן משום ר"מ ומה שכתב ואין לו דבר אחר למכור כן כתב הרמב"ם שם ונראה דטעמו דכיון שיש לו דבר אחר למכור כדי ללמוד תורה ולישא אשה ואינו מוכרו אם כן חשבינן ליה כאילו מוכר ספר תורה כדי לקיים אותו דבר שהרי אין צריך למכור ספר תורה בשביל תלמוד תורה ואשה כיון שיש לו דבר אחר למכור אלא דמוכר ספר תורה כדי לקיים בידו אותו דבר וק"ל. כתב ב"י ע"ש ה"ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה עד כאן לשונו נראה שהיה תופס פירוש ראבי"ה עיקר דבשל יחיד ליכא איסורא אפילו יש לו מה יאכל אלא שאין צריך לספר תורה זו יכול למכור ואין בו אלא משום דאינו רואה סימן ברכה ואם כן היאך דר"י דאין מוכרין ספרי תורות אלא ללמוד תורה ולישא אשה נמי לא מיירי אלא בספר תורה דרבים היכא דיש להם ספרי תורות הרבה לקרות בהם בצבור ומוכרים לזו כדי ללמוד תורה ליתום וכו' ובהא ודאי אפי' יש להם לרבים דבר אחר למכור רשאים למכור ספר תורה שאינה צריכה להם דכיון דאין בכיס של צדקה לשכור מלמד ליתום או להשיאו אשה ודאי דאיי הרבים חייבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה אבל ספר תורה שאין צריך להם מוכרים כנ"ל ודלא כמ"ש ב"י דמיירי בעניים מדולדלים דאין להם דבר אחר למכור דאלמא דסבירא ליה דחייבים רבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה וזה לא שמענו. עוד כתב ב"י ע"ש הר"ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו' דוקא ספר תורה העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שעל מנת כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר עד כאן לשונו ונראה דדעתו לחלק בין ספר תורה שכותביין האידנא כל יחיד ויחיד ומניחים בבית הכנסת כדי לקרות בהן ברבים ובין שאר ספרים שקונה כל יחיד ויחיד ללמוד בהן בביתו כגון חמשה חומשי תורה ומשנה ותלמוד ופירושיהם ולהרא"ש איצטריך שכתב שהן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו' וסבירא ליה לה"ר מנוח דאף להרא"ש הך דרשב"ג דאם מכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם אינו אלא ביחיד שכתב ס"ת והניחה בב"ה כדי לקרות בהן ברבים ושני טעמים בדבר חדא שמתחלה לא עשאה או לקחה אלא כדי להניחה בב"ה ולא למוכרה ועוד דקדושתו פקעה דשמא הלוקח לא יניחה בב"ה לקרות בה ברבים אבל שאר ספרי יחידים דמתחלה עשאום או לקחום לכך ועוד דקדושתן לא פקעה לא אמר בהם רשב"ג דאינו רואה סימן ברכה אבל הב"י לא הבין כך מדבריו והאריך בזה ואינו מתקבל לפע"ד:
ו סָעִיף א וכתב הרא"ש שזה לא נאמר אלא בדורות הראשונים בה' קטנות ריש הלכות ספר תורה כתבו כך וכתב ב"י דגם הרא"ש מודה דעיקר קיום מ"ע אף האידנא הוא לכתוב ספר תורה ולקרות בה בצבור בב"ה אלא שבא לחדש דאף בכתיבת חומשים ומשנה ותלמוד ופירושיהם איכא מ"ע כדי ללמוד בהם הוא ובניו וגם שלא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה וקשה דבריש פרק בני העיר כתב הרא"ש דיחיד שמכר ספר תורה שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו וכ"כ רבינו בא"ח סימן קנ"ג וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ספר תורה או בית הכנסת עד כאן לשונו וקשה דבמאי מיירי דאי במכרו ללמוד תורה או להשיאו אשה פשיטא שיכול להשתמט בדמיו שהרי לדעת כך נתנו רשות למכרו ואי בעבר ומכרו שלא ללמוד תורה ולישא אשה אמאי יכול לעשות בדמיו מה שירצה דלא דמי למכרו זט"ה במא"ה דשרי אפי' למשתי ביה שיכרא דשאני התם דנמכרו בהיתר וכך הקשה בית יוסף בא"ח סימן קנ"ג ותירץ דהרא"ש ורבינו סבירא להו כראבי"ה דמחלק בין רבים דאסורים למכור ספר תורה ובין יחיד דשרי למכור והא ליתא שהרי הרא"ש בפרק בני העיר כתב אחר כך בסתם לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שא"צ לו דמשמע אפי' יחיד נמי לא וכן מדברי רבינו כאן בסימן זה מבואר דהכי סבירא ליה כדפרישית לעיל אלא נראה לפע"ד דהרא"ש ורבינו בא"ח לא מיירי אלא במוכר ספר תורה מפני דוחקו דרשאי למוכרו מפני חייו כדפרישית לעיל ולשם קאמרי הרא"ש ורבינו דרשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה ואשמעינן דאף ע"ג דלאו ש"ד למוכרה דאינו רואה סימן ברכה לעולם ואם היה רוצה היה רשאי להתפרנס מן הצדקה אפי' הכי כיון דליכא איסורא במכירתה רשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה והכי נקטינן:
א ובמרדכי ה"ק דף צ"ב פי' ר"י דאהא דאמרינן כחוטף מצוה מן השוק אלוקח קאי לפי שעתה לא חסר חבירו מצוה דאדרבה עבירה היתה להשהות בידו ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה הרי זכה בקנייתו והגהתו וזיכה חבירו שהצילו מן עבירה ועיקר עכ"ל:
ב אפשר דאין לו מה יאכל רק ע"י הדחק קאמר כנ"ל:
ג וכבר כתבתי בא"ח סימן קנ"ג דכן המנהג כתב בא"ז דמוכרין ס"ת לת"ת ואפי' כדי ללמוד אגדות:
א סָעִיף א מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וקי"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה וא"כ ע"כ לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה אשיר"י בה"ק וע"ל סימן רפ"ג דפסק הרא"ש דוקא פרשיות אין כותבין הא חומשין כותבין:
ב סָעִיף א כחוטף מצוה מן השוק שאין לושכר כ"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למידת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא לו בלא טורח לא היה עושה אותה אבל כתבה או שכר סופר והוא טרח בתיקון הקלפים ולסבול עול הסופר עד שנכתבה יש למדת רחמים לומר כמו שטרח בזה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני וכן אם הגיה בו יש לה לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא בה טעיות רבות היה מתקנן נ"י וז"ל רש"י כחוטף מצוה ומצוה קעביד אבל אם כתבה הוי מצוה טפי עכ"ל ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א כתבו או שהגיה כו' פירוש בס"ת מוטעת מיירי וכ"כ הסמ"ג בשם ר"י והטעם כמ"ש מ"ו בס"ס זה (וכן מבואר בדברי נ"י הנ"ל עכ"ה):
ד סָעִיף א וכ"ש שלא למכור אפי' יש לו הרבה לכאורה קשה מאי כ"ש איכא כיון שיש לו הרבה ולכאורה נראה דמ"ש דאסור לו למוכרה לא קאי אלא אאותו ס"ת שכתב לנפשו שהרי הדין יש שאפי' נחל מאבותיו כמה ס"ת מחויב לכתוב עוד אחת לנפשו ובאותו ס"ת שפיר קאמר כ"ש דאסור למוכרה וק"ל:
ה סָעִיף א ואפי' למכור ישן כדי לקנות חדש אסור מדסתם וכתב אסור סתם משמע אפי' אם כבר החדשה כתוב ומונס בבית הסופר ואין מעוכב אלא קנייה או פרקוניה אפי' הכי אסור ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א כדי ללמוד תירה או לישא אשה פי' ללמוד תורה מפני שהוא מביא לידי מעשה ולישא אשה דלא לתהו בראה וגומר וכתבו הג"מ הא דלא חשיב לפדיון שבוים משום דמילתא דפשיטא היא ב"י ועמ"ש לעיל בסימן רנ"ב דאם למוכרה לפדיון שבוים פירוש לצורך פדיון נפשו דעצמו ע"ש שהארכתי:
ז סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשינים פירש ראבי"ה אכפרים ואכרכים דמתני' קאי אבל ס"ת של יחיד מותר למוכרו ואף אם אינו רואה סימן ברכה עכ"ל אגודה פרק בני העיר וכן במרדכי מ"ו וע"ל בסימן רפ"ב (ובא"ה סייין קנ"ג):
ח סָעִיף א מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה כו' נראה דה"ק שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בת"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבע"פ שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתוייג' כהלכתו ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור ע"י תורה שבע"פ כדאמרו על ר"ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכתבי התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כ"א בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לס"ת משא"כ בזמנינו שנעשה לנו כהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל. ועיין בח"מ סימן צ"ז בדין סידור שכתב רבינו ז"ל אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת כו' משמע דיש יותר צורך בס"ת מבשאר ספריו. ואף ששם בשם ר"י אברצלוני כ"כ מ"מ לא פליג שם רבינו עליו ולא כתב שסברת הרא"ש הוא בהיפך ואפשר משום דשם אין זה עיקר מקומי לא הזכירוהו א"נ לענין מכירת ס"ת ולתנו למלוה בחובו ס"ת הוי רבותא טפי וק"ל ועיין בדרישה: (כי מצות כתיבת התורה כצ"ל עכ"ה):
ט סָעִיף א וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה כו' כתב מ"ו ולפי דבריו שעיקר המעלה כדי תועלת הלימוד לאחרים א"כ על מה אמרו חכמים המגיה אפי' אות אחת כאילו קבלו מהר סיני והקונה אותה כאילו חוטף מצוה מן השוק אררבה עיקר המעלה היה ראוי להיות בקונה ס"ת מתוקנת וגם הג"ה לא היתה מועלת כ"כ אלא מחמת שהוא מעלת כתיבת התורה מצד קדושתה ודו"ק אכן לפי' ר"י שכתבו התוס' פרק הקומץ (מנחות דף ל') דמפרש התם המגיה אות אחת כו' משום הכי לא נחשב כחוטף מצוה משום שהיתה אצל חבירו בעבירה (משום אל תשכן באהליך עולה עכ"ה) שהרי היה משהה ספר שאינו מוגה בידו כו' לפ"ז הקונה ס"ת. מן הנכרים שגזלו מישראל או מן המומר הוא ג"כ מצוה רבה כאילו קבלה מהר סיני ודו"ק עכ"ל מ"ו:
א סָעִיף א כחוטף מצוה מן השוק י"מ כחוטף מצוה שגזל מצוה מחבירו אם לא שהגיה שאז בעבירה היתה ביד חבירו אבל אין ל' חוטף מן השוק משמע הכי דהול"ל חוטף מצוה מחבירו אלא משמע כקונה מצוה בשוק וכפירש"י א"נ ה"ק מה שקנהו מחבירו בשוק שבשוק מורה על המקח והממכר נחשב לו כאילו חטפו ואינו נחשב לו למצוה כיון דלאותו נמי נעשה המצוה דמה לי שהס"ת בידו או ביד המוכרה אבל כשהגיה ותקנה המצוה נעשית על ידו וק"ל:
ב סָעִיף א כדי לקנות חדש אסור כתב ב"י בשם הר"ר מנוח דהיינו דוקא משום פשיעותא הא אם החדשה לפניו אלא שצריכה פדיון או קנייה מותר למכור הישנה ע"כ וצ"ע דהב"י כתב תחילה דעת הר"ן דנקטי רבותי לחומרא ואחר כך כתב דעת ר"מ כאילו אין פלוגתא ביניהן משמע דגם הר"ן מודה בזה כיון דהס"ת מונחת כתובה בבית הסופר וליכא למיחש לפשיעותא וזה ודאי אינו דהא בגמרא פרק בני העיר (מגילה דף כ"ז ע"א) איבעיא להו אפי' בכה"ג וז"ל הגמרא איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה בקדושתו אסור א"ד כיון דלא מצינו תו לעלוייה בקדושתו מותר בעילוייה זו מישן לחדש כו' עד ת"ש דאמר רבה ב"ב חנה אר"י משום רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדשה התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתוב ומונח לאפרוקי מאי ולא איפשיטא שם האיבעיא ופירש"י משום פשיעותא שמא משימכר שוב לא יקנה ומתוך כך יפסדו הדמים כי קאמרינן כגון דמנח לאפרוקי דכתב כבר החדש בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים עכ"ל והרי"ף לא הביא בהלכותיו הך איבעיא אלא כתב הא דרשב"ג לא ימכור אדם ס"ת אפי' לישן ליקח בו חדש וכתב עליו הר"ן אע"ג דבגמרא איבעיא לן דדילמא בכה"ג דחדש מונחת בבית הסופר רשב"ג מודה דמותר למכור מ"מ הרי"ף סתס לן משום דכל כה"ג מינקט לחומרא עדיף עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם ריש דף מ' ואם כן ש"מ דהר"ן ס"ל דמאן דכתבו הא דרשב"ג סתמא אפי' בכה"ג אסור ולא כדעת רבי' מניפ וא"כ רבינו שכתבו גם כן סתמא ודאי משמע דס"ל דאפי' בכה"ג אסור ואף ע"ג דבא"ח סימן קכ"ג כתב ז"ל מוכרין חומשין מותר ליקח בדמיהן ס"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור וכתב שם ב"י ז"ל ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שמדברי רבינו שכתב אבל איפכא להורידן לא. משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידו מקדושתן אבל בכיוצא בהן שרי ושכן מצא כתוב בשם הר"ר יונה ז"ל עכ"ל מזה אין להוכיח דרבינו ס"ל דמכ"ש דמותר למכור ישן כדי ליקח חדש דשאני התם דאיירי שכבר מכרו הס"ת ובהא ס"ל דמותר ליקח בדמיהן כיוצא בהן אבל לכתחלה ודאי קי"ל דאסור למכור ס"ת כדי ליקח בדמיהן כיוצא בהן וכן מחלק שם בגמרא בהדיא דף כ"ז ע"א וכ"כ האשיר"י בהדיא דאיכא סילוק ז"ל ואפי' אי ס"ת כתובה ומונח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים אסור למכור אבל מכרו דיעבד את הישן מותר ליקח בדמיו את החדש עכ"ל ומזה ג"כ יש לתמוה על הב"ני שכתב שם בסימן קכ"ג ושם בש"ע דעת הר"ן הנ"ל וכתב עליו ורבינו הגדול מהרי"א כתב שמדברי רבינו משמע דוקא שלא יורידם דמשמע דהר"ן אינו מודה בזה אפי' אי כבר מכרו וז"א ודו"ק בב"י שהביא כאן ובא"ח סימן קכ"ג שכתב לשון הר"ן מ"ש במשנה ר"פ בני העיר ואפשר דלא ראה דבריו מ"ש שם בגמרא על האיבעיא מ"ש ברי"ף דף שס"ו ע"ב ומש"ה כתב מ"ש ודו"ק ורמ"א כתב בספרו בד"מ ז"ל כתב ב"י והר"ר מנות כתב כו' הא אם חדשה לפניו מותר עכ"ל משמע דהיה מגיה בב"י והר"ר מנוח כתב דהוא ל' פלוגתא על הר"ן אבל אכתי צ"ע דלמאי נ"מ כתב ב"י דהוא בעצמו פסק בש"ע סתם אסור וכן צ"ע על רמ"א שהעתיקו כיון דלאו הלכתא הוא:
ג סָעִיף א אפילו אין לו מה יאכל וכתב רמ"א כ"א ע"י הדחק כדי ליישב תמיהת הג"ה מיימוני עיין בב"י שהביאו שכתבו דכיון דמותר למוכרו ללמוד תורה ולישא אשה כ"ש שמותר מפני חיי שעה כו' (אלא שאינו רואה סימן ברכה עכ"ה) ע"ש: עיין בב"י שכתב בד"ה וכתב עוד הר"ר מנוח כו' עד אלא שכתב רבינו בטור א"ח סי' קנ"ג גבי ב"ה וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו לעשות בדמיו מה שירצה אפי' ס"ת כו' ע"ש שדייק הב"י שהרא"ש ורבינו ס"ל דיחיד יכול למכור ס"ת שלו אלא שאין רואין בו סימן ברכה ול"נ לי מדכתב הרא"ש ל' דיעבד יחיד שמכר ס"ת כו' הביאו רבינו כן לקמן בסימן רפ"ב (ודוחק לומר שנקט ל דיעבד משום דאין דרך למכור משום דאין רואה בו סימן ברכה) ש"מ דס"ל דלכתחילה אסור ליחיד למכור הס"ת והכי מסתברא שהרי מ"ע הוא על כל יחיד לכתוב לו ס"ת ואיך יהיה לו רשות למכרו. ומ"ש רבינו בא"ח סימן קנ"ג אפי' ס"ת לא כ"כ אלא שאם אירע שמוכרו שמותר להשתמש בדמיו ולעשות בהן מה שירצה ואינו מחויב לקנות בהן ס"ת אחר וע"ז קאי התם ודו"ק וע"ל מ"ש בס"ם רפ"ב:
ד סָעִיף א מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת כו' פירוש גם זה בכלל העשה והמוקדם אבל מ"ע דס"ת גם כן במקומה עומדת ב"י ולעד"נ שזהו דוחק גדול לפרש כן דעת הרא"ש ורבינו שסתמו דבריהם וכתבו דזהו לא נאמר אלא לדורות ראשונים שהיו כותבים סתם ולומדים בה אבל האידנא כו' דלפי' ב"י הכי הול"ל בדורות הראשונים לא היו מחויבים לכתוב אלא ס"ת אבל בדורות הללו מחויבים ג"כ בקניית וכתיבת שאר ספרים ועוד מדסיים וכתב והן הן הספרים שאדם מצווה לכותבו כו' משמע אלו הן ולא ס"ת ועוד זיל בתר טעמא דהא הש"י צווה עלינו לכתוב ס"ת כדי ללמוד מתוכה נמצא דבדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה על כל אדם מישראל ומה שהקשה ב"י דהרא"ש הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם לא לפוטרה ממצות כתיבת ס"ת נלע"ד ליישב כמ"ש בפרישה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.