א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְהַמּוֹצִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר, וְטוֹב לִזָּהֵר. וְאִם שָׁהָה כְּדֵי הִלּוּךְ כ"ב אַמָּה, מִקְרֵי הֶפְסֵק (תוס' פ' אֵלּוּ נֶאֱמָרִים).
א סָעִיף א (א) שא"צ ליזהר וכו' - דמה דאמרינן בש"ס [ברכות נ"א] תיכף לנט"י סעודה ס"ל דהיינו שלא יתעסק בינתים באיזה עסק או מעשה עד שיסיח דעתו או בשיחה הרבה דמביא לידי היסח הדעת [אפילו אם היה בד"ת] אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו:
ב סָעִיף א (ב) וי"א שצריך ליזהר - אפילו בשהיה לחוד כדלקמיה וכ"ש שלא לדבר בינתים אפילו שיחה מועטת ואפי' בד"ת חשיב הפסק לדידהו וצריך ליזהר לבד מהדברים שהם לצורך סעודה דמותר להפסיק לכו"ע:
ג סָעִיף א (ג) וטוב ליזהר - כתבו הספרים בשם הזוה"ק שמצוה לאדם שיתפלל בכל יום על מזונו קודם האכילה. ואם שכח להתפלל עד אחר שנטל ידיו לאכילה יש מצדדים שיכול לומר תפלה זו אחר הנטילה דלא חשיב הפסק דהוי קצת כצורך סעודה [ויש שנהגו לכתחלה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא] ויותר נכון שיאמרנו אחר אכילת ברכת המוציא וכ"כ א"ר בשם של"ה:
ד סָעִיף א (ד) ואם שהה וכו' - היינו משעה שנגב ידיו עד ברכת המוציא:
ה סָעִיף א (ה) כדי הילוך כ"ב אמה - שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו ביושב במקומו [ואם הולך מביתו לבית אחר יש שמחמירין אפילו בהליכה מועטת] ומשמע מאחרונים דבשלא לצורך אין לשהות כלל בינתים אלא יברך המוציא מיד אחר הניגוב:
ו סָעִיף א (ו) מקרי הפסק - ולא מקרי תיכף וא"כ לפי מה שפסק המחבר דטוב ליזהר לתכוף נטילה לסעודה יש ליזהר גם מלשהות בינתים שיעור כזה. ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו:
א סָעִיף א י"א שא"צ ליזהר. ומ"מ אסור למזוג הכוס בחמין בנתיים דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותר והוי היסח הדעת טפי (בתוספ' פסחי' דף ק"ז ב"ח) וה"ה לכל כיוצא בזה ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול אסו' דחיישי' שמא יסיח דעתו וילך לו אבל בשבת דהשלחן ערוך יכול ליטול ידיו ולקדש וה"ה להבדיל ולאכול עכ"ל עמ"ש סי' קע"ד:
ב סָעִיף א וטוב ליזהר. וכ' בשל"ה שבכל יום קודם נטילה יתפלל על מזונו מאת הש"י ואם שכח להתפלל עד אחר נטיל' מות' להפסיק בכך ע"כ והעולם נהגו לו' מזמור ה' רועי וגו' בין נטילה להמוציא ועסי' רל"ה ס"ב, וכ' רש"ל על בעל הסעוד' ליתן לגדול באחרונ' ליטול אך אם הביא לו ליטול בראשונה והוא מונע עצמו עבירה הוא בידו לומר אני לא אפסיק ואחרים יפסיקו אלא יטול עצמו וישב ולא ידבר ואם שאלו לו ד"ת מותר להפסיק ע"כ עסי' קס"ז ס"ה וב"ח כ' דאסו' אפי' בד"ת וגם אפי' הישיבה הוי הפסק כמ"ש רמ"א ע"כ וא"כ רשאי הגדול למנוע עצמו מליטול בראשונה דעכ"פ איכא קפידא טפי כשמפסיק הבוצע מהאחרים ועוד דהאחרים אם יראו שימשך הדבר יכולים ליקח פת ולבצוע בלחש לעצמן:
ג סָעִיף א כ"ב אמה. התוס' בסוטה הוכיחו כן מדאמרינן גבי מצורע לא היה תכף לסמיכה שחיטה שלא היה רשאי ליכנס לעזרה והיה סומך על הקרבן לפני שער נקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער עד המזבח היה כ"ב אמה ש"מ דזה מקרי הפסק, וקשה לי דבזבחים ד' ל"ג פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקי"ל כר' דס"ל דכל העזרה כשרה לשחיט' ומשני דקי"ל כר"י דאסור לשחוט כי אם בצד המזבח, והשתא קשה לפי מאי דס"ד כר' א"כ אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפני' אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכ' מועט' וכ"מ במשנה ס"פ ב' דמדות במקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיט' וצ"ע ועסי' ח' סי"ג ועסי' קפ"א ס"ו מ"ש דבכדי אין להפסיק כלל, וצ"ע בי"ד סי' י"ט שפסק שיברך ברחוק ד"א קודם שיכנס לבית המטבחיים דהא אפי' ברכה אחרונה דרשאי להפסיק בינה לאכילה צריכה דוקא במקומה כמ"ש סי' קפ"ד ק"ו ברכה ראשונה, ועיינתי במקור הדין באגודה בחולין סי' ט' משמע שהכל בבית א' וכ"כ בשבת סי' ו' וז"ל הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בבית החיצון ע"מ לשתות בפנימי דהוי כמו מפינה לפינה ע"ש אבל התו' כתבו בפסחים ד' ק"א ע"א ד"ה ור' יוחנן וכו' דהוי הפסק משמע אפי' מפינה לפינה וכן עיקר דלא גרע מדבור בעלמא ודברי רמ"א בי"ד צ"ע:
א סָעִיף א י"א שא"צ ליזהר כו'. הוא דעת רבינו יואל ורי"ף בטור דס"ל דהא דאמרי' תיכף לנ"י ברכה היינו במים אחרונים דוקא וקש' דאמרי' ר"פ אלו דברים דב"ה ס"ל מוזגין לכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש שם טעם בברייתא דבר אחר משום דהכי עדיפא דתיכף לנט"י סעודה והתו' הקשו לשם למה לא חשבינן בהדי ג' תכיפו' ותירצו כיון דהוא במשנה דאלו דברים לא הוצרך לחשבי' א"כ מ"מ שייך גם במים ראשונים תיכף לנטילה ברכה דהיינו סעוד' וכ' מו"ח ז"ל דרבינו יואל ס"ל דלא קי"ל כהך ד"א מדלא חשבי' בהדי תכיפות ולא ס"ל כהתוס' ולענ"ד דלק"מ דלענין הפסק ולישב בטל אמרי' דיש איסור לעשות כן במים אחרונים דומיא דשאר תכיפות דחשיב שם תיכף לסמיכה שחיטה ותיכף לגאולה תפלה דבאלו יש איסור אפי' בלא עשה שום מעשה אלא יושב בטל משא"כ בתכיפות דנט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעש' בנתיים ואפי' בעושה מעש' כתבו התוס' בפ' ע"פ דקידוש שאומר בנתיים לא הוי הפסק דשאני מזיגה שמוזג הכוס בחמין דצריך דקדוק גדול שלא יהיה חסר או יתר. ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול מיירי ב"ה שאם יטול קודם מזיגה יעסוק בשאר דברים ולא יאכל אבל בשבת אין לחוש שהשלחן ערוך לפניו. ורבינו יואל דמתיר כאן בהפסק בין נטילה להמוציא לא התיר אלא לישב בטל אבל פשיטא דלא התיר לעשות איז' מעשה בנתיים דזה יביא לידי היסח הדעת והיינו ההיא דתכף לנ"י סעודה שזכרנו זה נ"ל ברור ופשוט לדעת רבינו יואל ורי"ף:
ב סָעִיף א כ"ב אמה. שזה הי' השיעור משער נקנור עד בית המטבחיים ממילא ע"כ הוה הפסק כ"כ התוס' פ' א"נ הביאם ב"י סי' קכ"ח דשיעור זה הוא אינה תכיפה והוי ודאי הפסק וכ' רש"ל בתשובה סי' ל"ד דהיינו דוקא במים אחרונים בעי' תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא:
א סָעִיף א ליזהר. כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ"א:
ב סָעִיף א כ"ב אמה. עיין מ"א וע"ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע"ת וכ"כ מהרש"ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא. ט"ז ועיין יד אהרן:
א סָעִיף א ס"ק א י"א כו' ומ"מ אסור כו' דעת י"א הללו הוא ר' יואל ודעמי' דס"ל הא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה קאי דוקא על כל מים אחרוני' ולא למים ראשונים והקשו עליו מדתנן בברכות פ' א"ד בה"א מוזגים הכוס ואח"כ נוטלי' לידים ואמרי' שם בברייתא חדא טעמא דמה"ט ס"ל דאין נוטלי' ואח"כ מוזגי' משום דתיכף לנט"י ברכה הרי דלמים ראשוני' בעי נמי תיכף לנט"י ברכה וע' בט"ז בשם הב"ח: ומ"א ס"ל וכ"כ הב"ח דס"ל כמ"ש התוס' בפסחי' שהוקשה להם לפי מאי דמסיק שם אליביה דרב דשרי ליטול ידיו ולקדש אח"כ דלא כרב ברונא ולא חיישינן להיסח הדעת בין נטילה להמוציא א"כ קשיא הא דב"ה דס"ל מוזגי' ואח"כ נוטלי' לידים כנ"ל ותי' וז"ל שאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח מקידוש ור"ת פי' דהתם מיירי בחול כו' עכ"ל וכ' מ"א די"ל דגם ר' יואל ס"ל כתי' א' דתוס' ובאמת במזיגה או כה"ג מודה ר"י דהוי היסח הדעת וצריך לחזור וליטול ידיו ולברך: ובאגודה כ' בשם ר"ת כו' שמא יסיח דעתו כו' ולתי' זה אינו אלא לכתחלה שמא יסיח דעתו אבל דיעבד אם ידע שלא הסיח דעתו אינו צריך ליטול ידיו שנית אבל אין כוונת מ"א דגם ר' יואל דהוא דעה א' שבש"ע ס"ל כן איך כ' דא"צ ליזהר מלהפסיק כו' דהא צריך ליזהר עכ"פ בחול אלא כוונת מ"א דאפי' לדעה שניה דס"ל דצריך ליזהר מ"מ בקידוש והבדלה י"ל דמודים דלא הוי היסח הדעת: ה"ה להבדיל כו' באמת תי' זה שכ' בשם אגודה בשם ר"ת כתבו גם התוס' שם בפסחים בשם ר"ת ולא כתבו מ"א בשם אגודה דבתוס' לא הוזכר להתיר להבדיל והוי ס"ל דוקא בקידוש הותר משום דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה דאיכא בלאו הכי סברא דקידוש לא הוי הפסק דהוי מעין סעודה וגם שייך טפי סברת ר"ת דלא חיישי' שיסיח דעתו וילך לו ולא יאכל לאלתר כיון דצריך לסעוד סמוך לקידוש משא"כ בהבדלה ולכן הביאו בשם אגוד' שהוזכר בדבריו בפי' והוא הדין להבדל' וראית אגודה באמת דהבדלה דין קידוש יש לה לענין זה דל"ל דוקא קידוש הותר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה דהא שם בפסחי' נטל ידיו מקדש משמיה דרב אמרה והא רב ס"ל שם דף ק' ע"ב יש קידוש שלא במקום סעודה (אלא דלא קיי"ל בזה כרב)עמ"ש סי' קע"ד ס"ק ו':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וטוב כו'. וכ' בשל"ה שבכל יום קודם נטילה כו' וכ' שם שכך הי' מנהגו תחלה וסיים וזה לשונו אמנם הנני מסכים לדברי מהרמ"ק להתפלל על מזונו אחר גמר תפלת שחרית (והוא כמו שכ' בהג"ה בשם מהרמ"ק וזה לשונו כדי שתקדי' לתיקון האכילה בבית כדפירש בזוהר כו' ולדברי מהרמ"ק הפי' כו' לא הוי מתקן ליה עד דשאיל מבי מלכא בצלותא אין הכוונ' תיקון השלחן רק לא מבשל לי' עכ"ל: ועסי' רל"ה ס"ב במ"א ס"ק ו' שכ' שאם נטל ידיו ובירך ענ"י והגיע זמן מנחה צריך להפסיק ולהתפלל אע"ג שכ' פה שטוב שלא להפסיק כיון די"א דמותר להפסיק א"כ לתפלה צריך להפסיק ע"ש וא"כ ה"ה הכא לענין אמירת המזמור דשרי בין נטילה להמוציא אף דיש לחלק בין תפל' הקבועה ובין אמירת המזמור שהוא רק מנהג בעלמא מ"מ קצת ראי' יש ובשל"ה שם דלא הוי הפסק משום דמקרי צורכי סעוד' כיון דאינו ראוי לאכול קודם שהתפלל על מזונו כמ"ש שם בשם הזוהר: ואם שאלו ד"ת מותר להפסיק ומהרש"ל נתן טעם דלא הוי הפסק דד"ת מקרי צורכי סעודה שהרי ארז"ל כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כו': עסי' קס"ז ס"ק י"ד שכ' שטוב שלא להפסיק אפי' בד"ת. ובססי' קס"ה כ' מ"א דגם דעת הרב"י להתיר שיחה קלה וכ"ש דברי תור' ור"ס קע"ט משמע שהחמיר מצד הדין בדיבור ע"ש: איכא קפידא טפי כשמפסיק הבוצע. דהא הבוצע מברך ומוציא אחרים בברכתו ועיין בסי' קס"ז במ"א ס"ק י"ט:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) כב"א כו' בסוטה דף ל"ט: לפני שער נקנור. לאו דוקא דהיה עומד תוך חלל השער שחלל השער לא נתקדש בקדושת העזרה וע"ש בזבחים דף ל"ג ברש"י: היה כב"א. דדריסת רגלי ישראל שהיה מתחיל מיד סמוך לשער נקנור היה י"א אמה ואח"ז י"א אמה מקום דריסת רגלי הכהנים וסמוך לו מיד הי' עומד המזבח. ש"מ דזה מקרי הפסק ר"ל שעכ"פ מוכח שכ"ב אמה הוי הפסק אבל מ"מ אפשר שגם פחות מך"ב אמה הוי הפסק אלא דאין ראיה דמקרי הפסקה כי אם לך"ב אמה ולכן אין מחמירין יותר: ביאה במקצת כו'. ר"ל אי לא נכנס כולו למקדש כי אם שהטמא הכניס קצת איבריו למקדש לא שמי' ביאה ואינו חייב ע"ז: דס"ד דקי"ל כרבי כו' ומשני דקי"ל כר' יוסי אין זה לשון הגמ' אלא הא מני ר' יוסי ב"ר יוד' דאסור כו' אלא דהמ"א אסברי' לי' הכי מסברא דנפשיה דקארי לה מאי קארי לה ומאי קושי' דלמא אתי' כר"י בר"י כ' דהמקשן הוה ס"ד דקי"ל כרבי וניחא ליה לאוקמי ברייתא כהלכתא וא"כ התרצן דמוקי לה כר"י בר"י ס"ל דקי"ל כר"י בר"י ואע"ג דבאמת הרמב"ם פ"ה מהל' בית הבחיר' דין ט"ו פסק כרבי י"ל דפסק כאיכ' דאמרי שם בזבחים דאתי' כרבי אלא דסמיכה בכל כחו בעי' וא"כ היה צריך להכניס ראשו ורובו וזה אסור אפי' למאן דאמר ביאה במקצת לא שמי' ביאה: לסמוך לפני הפתח לאו דוקא כנ"ל אלא ר"ל תוך חלל השער: אע"כ בהולך ממקום למקום כו' ומיני' הוא הדין בשהי' כשעומד במקום א' דהא דין שהיה ילפי התוס' ורמ"א מדין ההליכה: ואפי' הליכה מועטת. רצה לומר כיון דהמקשן ע"כ ס"ל דהליכה מועטת מקרי הפסק ולא מצינו להדי' שהתרצן חולק עליו בזה דהא לא מוכח מהתרצן דפחות מכב"א לא הוי הפסק. א"כ סוגית הש"ס בכל דוכתי שלא לחדש מחלוקת בין מקשן ותרצן היכא דליכא הכרח וא"כ י"ל דהתרצן מודה בזה למקשן דאפי' הליכה מועטת הוי הפסק וה"ה דה"מ מ"א להוכיח מאיכ' דאמרי התם בזבחים דע"כ ס"ל דהליכה מועטת מקרי הפסק דאמרי' שם איכא דאמרי לעולם רבי היא אלא כל הסומך צריך להכניס ראשו ורובו ולא מהני בהכנסת ידיו לבד משום דבעינן סמיכה בכל כחו ולהכניס ראשו ורובו אפי' למ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה אסור ומה בכך יסמוך בחלל הפתח ויכניסנו לעזרה וישחטנו מיד אצל הפתח אלא ע"כ דאפי' הליכה מועטת הוי הפסק: ועסי' קפ"א כו' ר"ל דמבואר שם דבמים אחרונים אין מכבדים להקדים א' לחברו כ"א בחמש' האחרונים מתחילים מן המברך בהמ"ז בכדי שיטלו אחריו ארבע בני אדם ובנתים יסדר לעצמו ארבע ברכות של בהמ"ז הרי דאפי' במים אחרונים דודאי צריך תיכף לנטילה ברכה מ"מ הותר שהיה מועטת כהאי מ"מ היינו דוקא לצורך אבל בחנם אפי' שהיה מועטת אסור: וצ"ע בי"ד כו' ריחוק כו' זו היא קושיא אחרת. ממ"ש רמ"א שם שאם שוחט בבית המטבחים שהיא מקום מטונף יברך בריחוק ד"א קודם שיכנס לשם: שהכל בבית א'. והיינו דלא כמ"ש רמ"א דמתיר אפי' מרחוב לבית המטבחיים דהוי מבית לבית אלא האגודה לא התיר אלא בבית א' מחדר לחדר. וס"ל לאגודה כמו דקי"ל לקמן. סי' רע"ג לענין קידוש במקום סעודה. מ"מ אם קידש בפינה זו ואח"כ נמלך לאכול בפינה אחרת באותו חדר הוי במקום סעודה. ומתירים שם (י"א) אפי' קידש בחדר אחד אבל היה דעתו מיד בשעה שקידש ע"מ לאכול בחדר אחר דהוי קידש במקום סעודה כמו מפינ' לפינה (אפי' לא היה דעתו תחלה לפנה אחרת כנ"ל) וס"ל להאגוד' דה"ה הכא לענין הפסק' הדין כן אבל מבית לבית דאפי' לענין קידוש לא מהני אם קידש בבית א' ע"מ לאכול בבית אחר כ"ש דלא מהני לענין הפסק' דלא כרמ"א: אבל התוס' כתבו בפסחים כו' דאית' שם דף ק ע"ב אמר רב אותן בני אדם ששמעו קידוש בבה"כ ואוכלים בביתם ידי קידוש יצאו. וכתבו התוס' אפילו לא טעם מכוס קידוש אלא א' מהן דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה אבל ידי יין לא יצאו. ר"ל אם שותין יין בביתם צריכים לחזור ולברך על היין דשינוי מקום הוי הפסק ור' יוחנן אמר אפי' ידי יין יצאו דס"ל דשינוי מקום לא הוי הפסק וכתבו התוס' לר"י וז"ל ומיירי ששתו כלם בבה"כ. אע"ג דלענין קידוש יצאו בשמיע' (ר"ל וסגי אם שתה א') לעניין יין לא פטר אלא למי ששתה שם בבה"כ דהוי הפסק כו'. הרי דלר"י דשינוי מקום לא הוי הפסק הוי לדידיה מבית לבית וממקום למקום כמו לדידן מפינה לפינה ואפ"ה כתבו התוס' דצריך לשתות מיד סמוך לברכה דאל"כ הוי הפסק וה"ה לדידן מפינה לפינה וע"כ צ"ל דאין לדמות דין הפסק' לענין קידוש במקום סעודה. דאע"ג דמפינה לפינ' הוי מקום סעוד' מ"מ מקרי הפסק א"כ כ"ש מחדר לחדר דלא מהני דעתו מתחלה אע"ג דמהני לענין קידוש במקום סעודה דהא אגודה לא יליף התירא דמחדר לחדר אלא מהיתרא דמפנה לפנה: ודברי רמ"א בי"ד צ"ע. ר"ל ניהו דהתוספת והאגודה חולקים לענין מחדר לחדר ומפנה לפנה אבל מבית לבית ליכא מאן דמתיר. ורמ"א התיר גם מבית לבית. והנה אף שאין מדרכי דרך גבר בעלמא לצאת ולדון בדבר חדש כ"א להבין פשטות דברי מ"א כפי ענ"ד בע"ה מ"מ אמרתי רגע אדבר במה שעמדו אבות העולם ה"ה חכם צבי בהגהותיו לט"ז ח"מ ובתשובותיו וכן תשובת חות יאיר והוכיחו מש"ס דזבחים דאפי' הליכה מועטת הוי הפסק ואם כן ה"ה שהיה ואין שיעור לכ"ש והוא כמעט דבר שא"א לעמוד בו ואע"ג שכתב מ"א דוק' בכדי אבל לצורך מותר כהאי דסי' קפ"א בהאי דמים אחרונים מ"מ לפענ"ד מוכח דשני אמות לא מקרי הפסק דבמקום עמידת המזבח שהיה מרובע ל"ב אמה על לב"א יש ג' מחלוקת בדבר ר' בזבחים דף נ"ח ע"ב וביומא דף ט"ז ס"ל דהיה עומד באמצע העזרה שהיה רחבה קל"ה אמה דהיינו ט"ז אמה מן המזבח בחלק דרומי מן העזר' וטז"א בחלק צפוני מן עזרה. וראב"י בזבחים דף נ"ט וביומא דף ל"ז ס"ל דכל המזבח היה עומד בדרום עזרה דהיינו שסוף המזבח היה בסוף ס"ז ומחצה אמה הדרומית של העזרה ולא הי' נמשך כלום מן המזבח לס"ז אמה ומחצה הצפונית של העזרה (ור' יוסי רצה ר' יוחנן לומר בזבחים דף נ"ח ע"א דס"ל דעמד כולו בצפון) וסתם משנה במסכת מדות פ"ה משנה ב' לפי' הרמב"ם (דלא כרש"י) וכן פסק בחבורו דכ"ה אמה עמד בדרום וז' אמה הנותרים היה נמשך לצפון העזרה וע"ש בתי"ט וגם איזה מקום מקרי צפון שכשר לקדשי קדשים יש ג' מחלוקת וכדאית' ביומא דף ל"ו ע"א ובזבחים דף כ' ע"א דלר"י בר"י אינו כשר אלא מקיר צפוני של מזבח עד כנגד כותל הצפוני של העזר' אבל להלן מן המזבח הן למזרח והן למערב לא ור"א בר"ש מוסיף לצד מערב עד האולם ואפי' נגד הל"ב אמה של המזבח עד האולם דהיינו נגד חלק המזבח העומד בחלק הצפוני של העזרה ורבי מוסיף אפילו למזרחו של מזבח עד מזרח העזרה אמנם הוכיח התי"ט ביומא פ"ג משנה ט' דהרמב"ם ס"ל דרבי בהא ס"ל כר"י בר"י דלא מכשירים אלא מקיר המזבח עד כותל שכנגדו וכאלו חוט משוך מקיר המזבח הצפוני עד כותל מזרח ועד אולם אבל כנגד המזבח ממש הן לצד מזרח הן לצד מערב כלל לא וכן פסק הרמב"ם בחבורו ע"ש בתי"ט שהאריך א"כ תקשי על המתרץ ראשון בזבחים דף ל"ג דמשני הא מני ר"י בר"י מי דחקו לנוד מסברת המקשן דהוי מוקי לה כרבי וגם כיון דמוקי לה כר"י בר"י אפקי לברייתא מהלכתא דהא הרמב"ם פסק כרבי ה"ל להניח ס"ד דמקשן דאתי כרבי דקי"ל כוותיה דמשך הצפון הוא עד כותל מזרחי אבל מ"מ אינו מותר כ"א נגד קיר צפוני של מזבח כנ"ל. וה"ל לאוקמי כסתם משנה דמדות דפסק' הרמב"ם כנ"ל דהמזבח היה משוך לצפוני של עזרה שבעה אמות א"כ אין מקום שחיטה מתחיל רק משבע אמות רחוק מחצי העזרה דהיינו ששים אמה ומחצה מכותל צפוני וכיון דשער נקנור הי' באמצע כותל מזרחי ורחבו עשר אמות א"כ הי' משוך ה"א לצפון א"כ אפי' הי' סמוך השער לצד צפון עדיין הי' רחוק מן מקום שחיטה שנים אמות דהא מקום שחיטה אינו מתחיל כ"א אחר שבע אמות לצד צפון כנ"ל והי' צריך להמשיך קרבן האשם שני אמות מן השער לצד צפון לשחטו שם. ולדעת מ"א וח"צ וחו"י הא בהליכה מועטת הוי הפסק אע"כ צריך לו' דשיעור הילוך שתי אמות לא הוי הפסק אבל מעט יותר ע"כ הוי הפסק דהא לאיכא דאמרי דראשו ורובו סומך ג"כ קשיא כנ"ל דה"ל לתרץ דאתי' כר' וכסתם משנה דמדות אע"כ צריך לו' דס"ל דשני אמות לא הוי הפסק א"כ אפי' א"א דראשו ורובו סומך ה"ל לסמוך בחלל השער ולהביאו להעזרה ולמשכו שני אמות לצפון העזרה ולשחטו שם אע"כ משום דאז הוי מעט יותר מב' אמות הוי הפסק ודו"ק:
א סָעִיף א ס"א י"א כו'. דההוא תכף לנט"י סעודה דפ"ו דברכות מפרשים הפוסקים במים אחרונים סמוך לבהמ"ז וכן פי' רש"י ותוס' שם: וי"א כו'. כ"מ בירושל' פ"ק דברכות ג' תכיפות הן כו' א"ר יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן וכל מי שתוכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה כו' ואי במים אחרונים מאי דהוה הוה וגמרא ערוכה היא בברכות נ"ב ב' ועתוס' שם ד"ה תיכף כו' ועמ"ש ברס"י קע"ט ותר"י תי' דלא חשיב אלא הני דילפי' בירושל' מקראי וס' ראשונה ס"ל ההיא דירושלמי ג"כ במים אחרונים ור"ל אין מקטרג על אותה סעודה וכ"ה בתוס' דסוטה ל"ט א' ד"ה כל דירושלמי במים אחרונים איירי וההיא דפ"ח דברכות מפ' כמ"ש תוס' בפסחים ק"ו ב' ד"ה זימנין כו': ואם שהה כו'. תוס' דסוטה בד"ה כל מגמ' דזבחים ל"ג א' ערש"י שם ד"ה מרחק כו' ועמ"א שהקשה לפי הס"ד שם דאתיא כרבי א"כ אפי' שמה ביאה הא ליכא כ"ב אמה ונראה שודאי לכתחילה התכיפה אפי' פסיעה (אחת הוי הפסק) אלא דלענין עיכוב מפ' תוס' ולמד תוס' ממש"ש מאי קסבר כו' ולכן פריך אחר שאוקמה כר"י ב"י דוקא וע' הג"מ שם ומ"מ לדינא דברי המ"א נכונים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.