א גָּדוֹל מְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ בָּא בַּסוֹף; וְאִם רָצָה לִתֵּן רְשׁוּת לַקָּטָן לְבָרֵךְ, רַשַּׁאי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין שָׁם אוֹרֵחַ, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אוֹרֵחַ, הוּא מְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם בַּעַל הַבַּיִת גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וּמַה בְּרָכָה מְבָרְכוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִיחַ בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְלֹא יִשְׁלֹּט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְוַתֵּר (פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַקְפִּיד) עַל בִּרְכָּתוֹ, וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּעַצְמוֹ, רַשַּׁאי. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן לְבָרֵךְ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
ב לֹא יַקְדִּים חָכָם יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ לְבָרֵךְ לְפָנָיו דֶּרֶךְ חֹק וּמִשְׁפָּט כְּהֻנָּה, אֲבָל לָתֵת לוֹ הֶחָכָם רְשׁוּת שֶׁיְּבָרֵךְ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל כֹּהֵן תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (וַיִּקְרָא כא, ח) לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְע"ל סִימָן קס"ז (סי"ד).
ג מִי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, מְקַצְּרִים יָמָיו.
ד צָרִיךְ לַחֲזֹר שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ.
א סָעִיף א (א) גדול מברך - היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה [שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש] לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:
ב סָעִיף א (ב) בסוף - הסעודה כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא יענה:
ג סָעִיף א (ג) אם יש שם אורח - היינו כשהוא אוכל מפתו של בעה"ב:
ד סָעִיף א (ד) מברך אפי' וכו' - ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:
ה סָעִיף א (ה) ומה ברכה מברכו וכו' - בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:
ו סָעִיף א (ו) רשאי - שלא תקנו ליתן לאורח אלא לטובתו כדי שיברכנו וכ"ש אם האורח אינו הגון בעיניו דיש לו לעשות כן:
ז סָעִיף א (ז) למי שירצה - היינו דאפילו אם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו שאותו א"צ לברך לבעה"ב ג"כ רשאי ליתן לו לברך:
ח סָעִיף ב (ח) לא יקדים וכו' - ואמרינן בגמרא דהוא בכלל משניאי אהבו מות שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ"כ בראותם שהחכם שפל לפני ע"ה דאף שהוא כהן מעלת התורה גדולה ממעלת הכהונה:
ט סָעִיף ב (ט) דרך חק וכו' - ר"ל שמקדימו מפני משפט הכהונה:
י סָעִיף ב (י) רשות - ר"ל אין בזה פחיתות ערך לת"ח מדאינו מברך בלתי רשותו ואפילו אם הוא אינו כהן יכול ליתן לו רשות לברך:
יא סָעִיף ב (יא) אבל כהן ת"ח וכו' - וה"ה כששניהם אינם חכמים:
יב סָעִיף ב (יב) מצוה להקדימו וכו' - ואפילו אם הת"ח הוא גדול ממנו דאין עליו חיוב לכבדו מחמת מצות וקדשתו מ"מ טוב שיקדים הכהן לפניו כיון שהוא ג"כ חכם והעושה כן הוא מאריך ימים:
יג סָעִיף ב (יג) לפתוח ראשון - בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ"ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ"א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ"מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל"ה במ"ב סק"ט אמרי' בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור"ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ"א וע"ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג"כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ"ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג"כ לפני ישראל:
יד סָעִיף ג (יד) שנותנים לו לברך - ר"ל אורח שנותנים לו לברך בהמ"ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך לבעה"ב וכנ"ל ובזה שנמנע לברך את בעה"ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ"א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה"ב. ונ"ל שר"ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו:
טו סָעִיף ד (טו) לברך - שיהיה הוא המזמן ומוציא אחרים ידי חובתן ולא לשמוע ולענות אמן שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו מ"מ ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך:
א סָעִיף א גדול מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הוש"ט יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמי' ויהיה רוקק והאחרים ימתינו (הג"ה בברכת מהר"ם):
ב סָעִיף א למי שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לאחד מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבע"ה ונ"ל דאם סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבע"ה רשאי ליתן לו לברך ונ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד וא' יש לו אורח על שלחנו יכול הוא ליתן לברך למי שירצה דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו הבע"ה רוצה לוותר על ברכתו יכול ליתן לברך למי שירצה:
ג סָעִיף ב לא יקדים. ואמרי' בגמ' דחייב מיתה שמבזה התורה:
ד סָעִיף ב לפתוח ראשון. בקריאת התורה (רש"י ור"ן) והרא"ש כ' להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש (רש"י גיטין) וכ' בטי"ד סי' כ"ח בהג"ה דאם עלה ישראל ראשון אין מחייבין אותו י' זהו' דקר' אסמכתא הוא וכ"כ התו' בחולין דף פ"ז וצ"ע דבגיטין דף נ"ט אמרי' בהדיא דאוריי' היא וגם הרמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב ועיין פ"ד מהל' כלי המקדש ועבח"מ סי' שפ"ב וכ"כ הריב"ש סי' צ"ד בשם סמ"ג בפשיטות דאוריית' היא וכ"כ בתשובות מהר"מ סי' ק"ז ובירושלמי פ"ה דגיטין מייתי פלוגתא דאמוראי בזה ועיין במהרי"ק ש"י אמרי': בגמ' וליטול מנה יפה ראשון הכהן קודם ופי' התו' והרא"ש דדוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית או בצדקה בחברי' המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרי' הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סי' ברכה לעולם, וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה וכמ"ש ססי' תנ"ז, ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי (סמ"ג), כתב הטור י"א שצריך להקדים הלוי לישראל שהרי ריב"ל אמר מימי לא בירך ישראל לפני ואין נראה דהתם מצד גדולתו קאמר שריב"ל היה גדול, והב"ח כ' דזה אינו דא"א שריב"ל לא סעד מימיו אצל מי שגדול ממנו ואפ"ה בירך הוא ועוד הביא ראיות ע"ש, וכן יסד בחרוז נוד' לשמך כו' ברשות הכהנים והלוים, ויש גורסין הכהנים הלוים כלו' דהכהנים איקרו לוים ובמתני' סוף הוריות אמרי' לוי קודם לישראל, וכ"פ בי"ד סי' רנ"א ס"ט וכיון דחזינן דליטול צדקה ולקרות בתורה קודם א"כ ה"ה לשאר דברים דאין לימוד למחצה וצ"ע למה מייתי בגיטין מקראות אחרים ובהוריות גם כן ועיין במ"ר פרשת נשא ובירושלמי דהוריות: אח"כ ראיתי בירושלמי סוף הוריות דאיתא התם שלוי וישראל שוין רק בזמן הדוכן היה לוי קודם אבל בי"ד פסקו דלא כוותיה וכמ"ש הרב"י שם וצ"ע למה דהא רש"י פרשת ראה כתב גם כן כן וכ"ה בספרי שם:
ה סָעִיף ג מקצר ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך ב"ה מברך לבעל הבית (רש"י) וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ב"ה:
ו סָעִיף ד כוס של ברכה. בסוף נזיר פירש"י דקאי אכוס של ברכת זימון משום ממהרין ליתן שכר למברך קודם להעונה אמן, ומ"מ שניהם שוין בשכר וכ"מ דעת הטור מדכתבו כאן וצ"ע דבי"ד סי' כ"ח פסק דגדול העונה אמן יותר מן המברך, ובגמ' אמרי' תנאי היא וצ"ל דהתם הג"ה היא ואינו מדברי הטור כמ"ש הרב"י שם ואף על גב דבח"מ סי' שכ"ב פסק רמ"א כדבריו לענין מילה י"ל דמ"מ הדין אמת דאם קדמיה אחר שפטור מלשלם דעכ"פ העונה אמן מקבל שכר כמו המברך אף על פי שממהרין לברך בשביל זה אינו חייב לשלם דהא לא אפסדיה מידי אח"כ מצאתי שכ"כ בש"כ בח"מ ססי' שפ"ב וע"ש כמה דינים:
א סָעִיף א מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הושטי"ן יברך אחד כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו מהר"ם מ"א. וכן לכתחלה לא יתן לברך לקטוע אצבע או למוכה שחין. תשובת חות יאיר סי' קע"ו:
ב סָעִיף א מברך. אורח שהוא נזיר עיין בתשובת חכם צבי סי' קס"ח ובספר פרי הארץ חא"ח סי' ה':
ג סָעִיף א לבעה"ב. וברכת את ה' לרבות בע"ה. מהר"ש:
ד סָעִיף א שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לא' מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבעה"ב. ונ"ל דאם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבעה"ב רשאי ליתן לו לברך ועוד נ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד ואחד יש לו אורח על שלחנו דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו בעה"ב רוצה לוותר יכול ליתן לברך למי שירצה. מ"א ע"ש:
ה סָעִיף ב לכהן ע"ה. ואמרינן בגמרא דחייב מיתה שמבזה התורה:
ו סָעִיף ב ראשון. בקריאת התורה רש"י ור"ן והרא"ש כתב להיות (ראש) מדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה. וה"ה בישיבה ידבר בראש. כתב המ"א וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי מאחר שמדאורייתא הם. ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה. ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי. סמ"ג וע"ל ס"ס קכ"ח ס"ק פ"ב מש"ש. ואם צריך להקדים לוי לישראל מחלוקת בין הפוסקים י"א שצריך להקדים וכן יסד בחרוז נודה לשמך ברשות הכהנים והלוים. וי"א שא"צ וגורסין הכהנים הלוים דכהנים איקרי לוים עמ"א. (ובספר אליהו רבה פסק דכשאין כהן יש ללוי הקדימה לפני ישראל בהמוציא ובבהמ"ז וכן משמעות ב"ח ופרישה):
ז סָעִיף ג ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך בהמ"ז מברך לבעה"ב רש"י. וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס בה"מ. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק ב) למי כו' קשה כו' שמברכים לבעה"ב. רצה לומר דמלשון רמ"א משמע דקאי על דעת המחבר שכתב שרשות ביד בעל הבית לוותר על ברכתו והיינו שמברך בעצמו וכ' על זה רמ"א וה"ה כו' רצה לומר דה"ה כה"ג רשאי לוותר ועל זה קשה דהא כה"ג אינו מוותר וגם הם צריכים לברך בעה"ב. ודע דבספר ל"ח כתב שכל ימיו תמה למה אנו משנים נוסח הברכ' לבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) לא כו' דחייב מיתה ודרשו מדכתיב ולמשנאי אהבו מות א"ת למשנאי אלא למשניאי ור"ל שמשניאים ומבזים בעיני הבריות כבוד התור' ומקדים לכהן ע"ה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) לפתוח כו' אין מחייבין אותו עשרה זהובים. כתב בפרישה שם לאו דוק' עשרה דהא העולה לתורה מברך ב' ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה ועבור כל ברכה חייב עשרה זהובים. אלא ר"ל אין מחייבים אותו עשר' זהובים ר"ל החיוב עבור ברכ' שאחז"ל עשר' זהובים וממיל' העולה לתורה מגיע ך' זהובים: דקר' כו' ז"ל הטור שם דבקריא' כלם חייבים זה כמו זה ואפילו כהן ועמד ישראל תחתיו אין לחייבו י' זהו'. והא דאמרינן וקדשתו לכ"ד שבקדוש' הוא אסמכת' ולא גבינן מיני' בב"ד עכ"ל: וצ"ע דבגיטין כו' דתנן כהן קור' ראשון מפני דרכי שלום. ופריך את אמרת מפני דרכי שלום הא דאוריית' היא דכתי' וקדשתו כו' ומשני מפני דרכי שלום אין הכהן יכול למחול לקרו' אחר דלא ליתי לאנצוי: וכן יסד בחרוז כו' וכ"פ בי"ד סי' רצ"א ס"ט לענין פדיון שבוים או לפרנס' או לכסות ויש שם לוי וישראל ואין בכיס של צדקה כדי שניהם הלוי קודם לכל הדברים הנ"ל: דאין לימוד למחצ'. והדרישה בי"ד הקש' על הטור דכאן בא"ח משמע דעת הטור דאין ללוי קדימה ושם בי"ד סתם כדעת האומר דקודם לישראל לכל הנ"ל ותי' וז"ל ונראה דכאן (ר"ל בי"ד) מיירי לענין להחיותו ודאי יש ללוי דין קדימה לכ"ע דהיום או מחר יבנה בית המקדש ויחזור הלוי לעבודתו ולדוכנו משא"כ בא"ח דאיירי לענין לכבדו לפי שעה ואין החיות תלוי בזה סביר' ליה לרמ"א דאין לו קדימה כו' עכ"ל ע"ש מ"ש עוד:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) מקצר כו' דוק' באורח כו' וכוס ברכת המזון. דאז החיוב לברך בעה"ב:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) כוס כו' משום דממהרים כו' רצה לומר אע"ג דאפי' אחר יברך יענה הוא אמן ויקבל שכר כמו המברך. פסק רמ"א כדבריו לענין מילה. דאם כיבד לא' למול בנו ובא אחר ומלו דפטור מליתן יו"ד זהובים למי שכיבד האב ואפי' תפס מפקיני' מיניה דהא היה יכול לענות אמן ואם לא ענה איהו דאפסיד אנפשי': וי"ל דמ"מ הדין אמת כו' ר"ל ניהו דבטור כ' הטעם דגדול העונה אמן מן המברך וכאן סתם שצריך לחזור אחר כוס כו' ע"כ צריך לומר דממהרים למברך ושוין המברך והעונה לענין קיבול שכר י"ל דדמ"א פסק כוותי' בח"מ ולא מטעמיה דהעונה גדול מן המברך אלא אע"ג דס"ל דשוין מ"מ פטור:
א סָעִיף א ס"א אפי' אם כו'. הרא"ש מעובדא דר"ח ורב וזה שלא כדברי התוס' וכנ"ל ואם רצה כו' ומ"מ ראי' לדין הנ"ל ממ"ש ל"ט א' נתן בר קפרא כו' וכ"כ המרדכי בפ"ד דמגילה ועס"ב: ומה ברכה כו'. בגמ' שם: ואם בעה"ב כו'. כנ"ל דהטעם כדי כו':
ב סָעִיף ב ס"ב דרך חוק כו'. דהא בלא"ה יכול לכבד הפחות ממנו כנ"ל ס"א. מרדכי שם: אבל כהן כו'. עתו' שם וע"ל סי' קס"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.