Shulchan Aruch, Orach Chayim 251 — שולחן ערוך, אורח חיים רנא
א הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה; יֵשׁ מְפָרְשִׁים: מִנְחָה גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: מִנְחָה קְטַנָּה. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה דֶּרֶךְ קֶבַע, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, לְפִי שָׁעָה, וְלֹא קָבַע עָלֶיהָ, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ). וְלָכֵן מֻתָּר לִכְתֹּב אִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ב לְתַקֵּן בְּגָדָיו וְכֵלָיו לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר כָּל הַיּוֹם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בִּגְדֵי חֲבֵרוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וְאֵינוֹ נוֹטֵל עָלָיו שָׂכָר (בֵּית יוֹסֵף); וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לִכְתֹּב לַחֲבֵרוֹ בְּשָׂכָר (מָרְדְּכַי פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ). וּמִסְתַּפְּרִין כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מִסַּפַּר יִשְׂרָאֵל. (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיָּכִין צָרְכֵי שַׁבָּת (ש"ג פי"ו דְּשַׁבָּת יְרוּשַׁלְמִי פ"ק דְּתַעֲנִית).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) העושה מלאכה - ופרקמטיא שרי ומ"מ משמע מהגמרא דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן רנ"ו במ"ב סק"א: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) סימן ברכה - מאותה מלאכה שאף שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) מנחה גדולה - היינו בשש ומחצה ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין במ"א ובס' תו"ש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) דרך עראי - היינו אפילו בשכר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ה) ואינו נוטל וכו' - ואם הוא עני שאין לו מה יאכל שרי כדלקמן ס"ס תקמ"ב לענין חוה"מ וה"ה כל המלאכות המותרות בע"פ ובחוה"מ מותרות בע"ש [אחרונים] ואפילו יש לו לחם רק הוא צריך לצרכי שבת לענגו בבשר ודגים ומשקין טובים ג"כ יש לומר דשרי אבל בלא"ה יש ליזהר בזה מאד כי משמע מכמה פוסקים דמלבד דאין רואה סימן ברכה יש חשש איסור בזה [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) לכתוב לחבירו בשכר - לכן יזהר ג"כ הכותב סת"ם שלא יכתוב בשכר אם לא שהוא צריך עתה למזוזה או ס"ת או תפלין או שהוא דחוק לצרכי שבת וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) מספר ישראל - היינו אפילו אם הספר נוטל שכר והטעם נראה לכל שעושה המסתפר לצורך שבת ולכן שרי ולא דמי לתיקון בגדים שאסור בנטילת שכר דהתם אין ניכר בפעולה שהוא לצורך שבת משא"כ בזה וע"כ יש ליזהר מלגלח לא"י. כתב המ"א שהאר"י ז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש וביארו כונתו דמ"ש אחר מנחה היינו אחר שהגיע זמן מנחה אבל לא מיירי שהתפלל מנחה והיינו דקאמר אפילו בע"ש דר"ל לא מיבעיא בחול קודם שהתפלל מנחה אלא אפילו לצורך שבת שהוא מצוה ג"כ לא היה מגלח אחר שהגיע זמן מנחה ולא התפלל והעולם שאינם נזהרים בזה אפילו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה י"ל דכיון שקוראין לבהכ"נ לא חיישינן שיעבור עי"ז זמן התפלה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) ויש לאדם וכו' - לכן אין קובעין ישיבה באיזה מקומת בע"ש ובספר סדר היום כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ופירש"י על הסדרא מקרי דבר שיש לו קצבה וע"כ לא גזרינן שמא ימשוך עד הלילה ואם לא ימצא אח"כ לקנות אזי לא יקבע הלימוד בבוקר ועיין לעיל בסי' ר"נ שהארכנו בזה בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) כדי שיכין - ואם יש לו משרת שיכין בשבילו אין צריך וכ"ש אם הכין ביום ה' בודאי יוכל ללמוד כדרכו. מיהו מ"מ צריך לתקן איזה דבר לכבוד שבת ואפילו יש לו כמה עבדים כמ"ש בסימן ר"נ: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א העושה מלאכה. אבל פרקמטיא שרי וכ"מ בגמ' בעובדא דבני בישן וכ"מ ספ"ב דשבת דתקיעה שניה היה לבטל העיר וחניותי': ש"ע סָעִיף א
ב מן המנחה ולמעל'. ומונעין אותו אבל אין עונשין אותו (סמ"ג): ש"ע סָעִיף א
ג סי' ברכה. מאותה מלאכה: ש"ע סָעִיף א
ד מנחה גדולה. היינו בשש ומחצה וצ"ע דאמרי' בגמ' דף ל"ה תקיעה שניה היתה להבטיל העיר (ממלאכה) וחניותיה, והטור כתב סי' רנ"ו תקיעה ראשונה היתה במנחה ואפי' את"ל דהיתה במנחה גדולה מ"מ שניה היתה הרבה אחר מנחה גדולה ש"מ שהיו עושין אח"כ וע"ק דבח"מ סימן של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל ב"ה עד סמוך לשקיעת החמה שיוכל לצלות לו דג קטן והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם דצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמ' אמרינן דבתקיעה ראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירוש' מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ ומ"מ קושיא ראשונה במקומה עומדת מ"ד מנחה גדולה לכן נ"ל כמ"ד מנחה קטנה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה מספר ישראל. דוקא מעשה הדיוט דלא גרע מח"ה דאמרינן הדיוט תופר כדרכו (כל בו) והעולם נהגו היתר אף במעשה אומן, וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג עכ"ל ב"י, ונ"ל טעם ההיתר כיון שהיא לצורך שבת שרי אפי' נוטל שכר ואף על גב דבתיקון בגדים אסור ליטול שכר אפי' לצורך שבת שאני תספורת דניכר לכל שהי' צורך שבת אבל בע"פ אסור אפי' תספורת כמ"ש סי' תס"ח, מיהו לגלח לעכו"ם אפי' מעשה הדיוט אסור עסי' תקל"א ס"ק ח' דהא בח"ה לא שרי מלאכת הדיוט אלא לצורך המועד כמ"ש בסימן תקמ"א מיהו י"ל דבע"ש קיל טפי ושרי מלאכת הדיוט ועסי' תס"ח ס"ה דמשמע דמלאכת אומן הוא דאי מלאכת הדיוט הוא אפי' במועד שרי לצורך המועד ולדעת הכלבו אפילו בשכר כמ"ש הב"י סימן תקמ"א בשמו ודוחק לומר דבסי' תס"ח מיירי לגלח למי שאינו צורך המועד דבכל הפוסקים איתא דמיירי לצורך המועד וא"כ כל מלאכות המותרו' בח"ה מותרו' בע"ש והכי מסתבר' אפילו נוטל שכר דבחנם פשיטא דשרי תספורת דהא צורך שבת הוא וכ"כ בד"מ תקמ"ה ס"ה, ובכונות כתב שהאר"י היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש ועסי' רל"ב: ש"ע סָעִיף ב
ו בלימודו בע"ש. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינא בע"ש (כ"ה) ובסדה"י כתוב אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מקרי דבר שאין לו קצבה שרגילין לפלפל אם לא פירש"י על הסדרא שרי ואם לא ימצא אח"כ לקנות אזי לא יקבע הלימוד בבקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אזי יקנה ואח"כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק"ש קודם, ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א העושה עמ״א פסחים נו״ן ב׳ בני ביישן לא הוה אזלי מצוד לצידון בע״ש ומשמע דאחר חצות היה יומא דשוקא ג״כ כפירש״י שבת י״ט א׳ מצוד לצידון מהלך יום א׳ יע״ש ומ״ש להבטל העיר וחניותיה שבת ל״ה ב׳ ובאות ד׳ הביא פירש״י דעיר ממלאכ״ה וחניותיה פרקמטיא י״ל דודאי לדעת הטור דמ״ג קאמר ע״כ אין סובר כפירש״י רק העיר וחניותיה היינו מקח וממכר ובברייתא דבי ר״י שנייה עדיין חניות פתוחות משמע להבטל העיר ממלאכה היה בתקיעה אחת א״כ מוכח דפרקמטיא שרי אחר מ״ג עכ״פ דהיינו שש ומחצה אבל לי״א מ״ק א״כ ראשונה היתה במ״ק שנייה אח״כ להבטל עיר ממלאכה וחניותיה א״כ שוין המה מלאכה בעי״ר ופרקמטיא ובא״ר אות ו׳ ותו״ש וח״מ הקשו עליו ולמ״ש א״ש ועמ״ש בוית ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
ב מן המנחה עמ״א דמונעין אותו בע״כ ועמ״ש בט״ז מזה דאיסורא נמי איכא אלא דאין משמתין אותו ועיין ר״ן פסחים שם ואין מכין אותו מכת מרדות: ש"ע סָעִיף א
ג סימן ברכה מאותה מלאכה ס״ב דומיא דהמצפה לשכר אשתו כו׳ פסחים שם והמחבר השמיט מלת לעולם ולבוש הביאו ופירושו מאותה ברכה לעולם ועסי׳ תרצ״ו ס״א יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ד מנחה גדולה עמ״א כ״ה לשון הטור דהיינו משש ומחצה ובט״ז כתבנו שזה לתי׳ קמא יע״ש והקשה על הטור מדידיה אדידיה דכאן הסכים דמ״ג וברנ״ו כתב תקיעה א׳ בזמן מנחה דא״נ מ״ג שנייה אח״כ א״כ עושין מלאכה אחר מ״ג ואף שהטור הביא ברייתא שנייה דבי ר״י ועדיין חניות פתוחות משמע ליה דל״פ על ברייתא להבטיל העי״ר היינו ממלאכה כפירש״י שם ולכן הכריע כדיעה שנייה עד מ״ק אבל בלבוש וב״ח פסקו להחמיר מ״ג ועט״ז בזה והט״ז הסכים כמ״א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה מספר ישראל עמ״א ועא״ר אות ט׳ ותס״ח אות זיין דבע״פ חמור דמשמתין מלאכה גמורה אסור לצורך המועד כ״א תיקו״ן בגדיו אבל בע״ש ל״ד לתק״ן ה״ה מלאכה גמורה שרי לצורך שבת וא״ש דברי המ״א בתספורת דאף בשכר מותר: מ״ש בכוונות אפי׳ ע״ש ל״מ בחול קודם שהתפלל מנחה אלא אפי׳ לצורך שבת לא היה מגלח אחר שהגיע זמן מנחה ולא התפלל ועסי׳ רל״ב והעולם שאינן נזהרים אף אחר מ״ק י״ל כמ״ש ברל״ב אות ג׳ דאם יש לו ב׳ וג׳ זוג אפשר שרי או שקוראין לבהכ״נ לא חיישינן: ש"ע סָעִיף ב
ו בלימודו עמ״א מ״ש דהיא דאוריי׳ עמ״א בסי׳ רמ״ח במ״א אות וי״ו מזה דמשמע ג׳ סעודות בשבת אסמכתא הוה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) העושה כו' בני בישן. בפסחים דף נ' ע"ב שאלו לר"י אם מותרים לילך בע"ש מצור לצידון ופרש"י שם שהי' יום שוק בצידון בע"ש הואיל ואבותיהם היו עשירים ולא היו צריכים לאותו יום השוק החמירו על עצמם אבל בניהם היו צריכים לו כי לא היו עשירים אם צריכים להחמיר כמנהג אבותיהם. ובשבת דף י"ט ע"א איתא ת"ר אין מפליגים בספינ' פחות מג' ימים קודם שבת כו' ומצור לצידון אפי' בע"ש מותר וכ' רש"י וז"ל ומצור לצידון אינו אלא מהלך יום א' ובע"ש היה שם יום השוק כדאמרי' בפסחים פ' מ"ש עכ"ל וע"כ מ"ש רש"י דמצור לצידון הוא מהלך יום אחד לאו דוקא דאי ס"ד דוקא א"כ כשהולך שמה בע"ש בצפרא אינו מגיע לשם כ"א לעת ערב סמוך ללילה וכיון דיום השוק הי' בע"ש א"כ מה ימרצהו הליכתו שמה בע"ש דהא א"א להגיע שם עד הלילה וכבר יום השוק כבר הלך לו אע"כ צ"ל דמ"ש רש"י דמצור לצידון הוא מהלך יום אחד ל"ד אלא רוב היום ורובו ככולו ואכתי תקשי א"א דגם פרקמטיא דין מלאכה יש לה ובזמן דנאסר במלאכ' נאסר גם בפרקמטיא עדיין לא הי' להם תכלית בהליכת' לצידון ל"מ לדעת אומרים דזמן מנחה גדולה נאסר במלאכה והוא בשש ומחצ' וכיון דעכ"פ לא הגיע לצידון עד שעבר רוב היום וכבר הגיע זמן מנחה גדול' וכבר נאסר במלאכ' ופרקמטיא ואפי' למ"ד מנחה קטנה שהוא בט' ומחצה מ"מ משום זמן מיעוט שבין מנחה גדולה לבין מ"ק אינו מפסיק לטרוח לבא לשוק לצידון ועוד דע"כ מ"ש רש"י דהוא מהלך יום א' הוא ל"ד כמ"ש אלא ר"ל רוב היום משום אותו חצי שעה ששהה בדרך דהיינו עד שש ומחצה שהוא זמן מנחה גדול' אע"ג דהוי יותר חצי שעה מחצי היום והוי רוב היום מש"ה לא הוי קרי ליה רש"י מהלך יום אחד א"ו שצ"ל שהי' על הדרך עכ"פ איזה שעות אחר שעבר חצי היום וא"כ טרם יבאו שמה יגיע זמן מנחה קטנה או ישאר זמן מועט עד מנחה קטנה ומה בצע בהליכתם כיון דלא נשאר להם לעסוק בפרקמטיא אלא זמן מועט אלא ע"כ אפי' בזמן שאסור במלאכה מ"מ פרקמטיא מותר: וכ"מ ספ"ב דשבת כו' לבטל העיר וחניותי'. ולפי הבנת העולם דמ"א מביא ראיה מדתני שם שש תקיעות תוקעים בע"ש תקיע' א' לבטל העם ממלאכ' שבשדה שני' לבטל העיר וחניותי' הרי מתקיע' א' כבר נאסרו במלאכ' ועדיין היו החניות פתוחים עד תקיע' ב' ולכן תפסו עליו בס' א"ר וס' ת"ש וס' ח"מ דאדרבא מביא ראי' לחובתו דהא פרש"י דשני לבטל העיר ממלאכ' וכמ"ש מ"א סק"ד ואדרב' המלאכ' וביטול חנויות זמנם שוה מתקיע' ב' ואילך ותקיע' א' היתה לבטל את העם שבשדות וע"ש במס' שבת הטעם למה הוצרך עם שבשדות להקדים לבטל ממלאכ' ואני בענ"ד איננו מבין כן דלפי הבנתם ה"ל להביא גם הא דתקיע' א' היה לבטל העם דמזה עיקר ראיית מ"א דאע"פ שכבר הוצרכו לבטל ממלאכ' בתקיע' א' מ"מ הותרו בפרקמטיא עד תקיעה ב' וזה גרם להם שהם הבינו שפרקמטיא וחנות הכל הוא ענין א' אבל לענ"ד הם דברים נפרדים דפרקמטיא היינו מכיר' בצנעא וחנות היינו שהחנות פתוחה ומוכר בפרהסיא וע' לקמן סי' תקל"ט לענין חה"מ שיש חילוק בזה גם עיין בהלכות אבילות וא"כ מ"ש מ"א דפרקמטיא מותרת ר"ל בצנעא והחנות סגור' ולזה הביא ראיה ממ"ש תקיע' ב' לבטל העיר וחניותי' דהיינו שיסגרו החניות וכ"ה שם בשבת וז"ל ו' תקיעות כו' תקיע' א' כו' ועדיין חניות פתוחים כו' התחילו לתקוע תקיעה ב' כו' וננעלו החניות הרי דבתקיע' שניה לא נתחייבו אלא לנעול החניות אבל לאסור פרקמטיא דהיינו אפי' בצנעא לא שמענו וא"א דגם פרקמטיא אסור' ה"ל להש"ס לומר כן דבתקיע' שניה נאסר' פרקמטיא וממילא כ"ש נעילת החנות א"ו דפרקמטיא שרי אפי' לאחר תקיע' ב' שכבר נאסרו במלאכ': ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) מן כו' אבל אין עונשים אותו דליכא איסורא אלא שאין בו סי' ברכה ר"ל אף אם ירויח באותו מלאכה יפסיד נגדו סך זה במקום אחר עיין בספר ת"ש ועיין לקמן ס"ס תקפ"ה בט"ז מ"ש על הרב"י דכ' לקמן דליכא איסורא: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ד) מנחה כו' וע"ק דבח"מ כו'. והיינו תקיע' ג' כ"ה בגמ' דידן התחיל לתקוע תקיעה ג' כו' ושוהה כדי צליית דג קטן ותוקע כו' ושובת. אמנם הוא ל"ד תקיעה ג' וכמ"ש סמ"ע שם דיש זמן לפועל לעשות יתר דברים מצליית דג קטן דהיינו ולמלאות לו חביות מים ושאר צורכי הקטנים לכן צריך לבא לביתו קודם תקיעה ג' עיין שם: ומשמע התם דצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמרא אמרינן דבתקיע' א' כו' וצ"ל דדוקא למ"ד זמן מנחה גדולה קשיא אבל למ"ד מנחה קטנה לא קשיא ליה והיינו משום מאי דכ' מ"א ומשמע התם דצריך לעשות כו' הוא ג"כ ל"ד דכן היא לשון רמ"א בח"מ ובע"ש מקדים עצמו לביתו למלאות חביות כו' ובגמרא דידן אמרי' תקיעה א' לבטל העם ממלאכה שבשדות ובריי' שאח"ז קתני תקיעה א' נמנעו העם שבשדות מלעדור כו' ומלעשות כל מלאכה שבשדות ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו הרחוקים ויכנסו כולן כאחד (ומפני החשד שלא ידעו שאלו היו רחוקים ויאמרו שעשו מלאכה אחר התקיע') וא"כ למ"ד מנחה קטנה והיינו תקיע' שניה היה אז שהוא שני שעות ומחצה קודם הלילה ותקיע' אחד שהי' זמן רב קודם תקיע' ב' כמ"ש מ"א לעיל נאמר שהתקיע' אחד היה שני שעות קודם לתקיע' ב' והיינו ארבע שעות ומחצה קודם הלילה ולכן היו צריכים למנוע ממלאכ' מזמן תקיעה א' משום הרחוקים שמלאכתן רחוק מן העיד מהלך ד' שעות ובאו לביתם חצי שעה קודם הלילה להכין לעצמו חבית מים ודג קטן כו' אבל זמן מניעתם ממלאכ' שבשדה היה בתקיע' א' כמו שהוא בגמרא דידן אבל למ"ד תקיעה שניה מזמן מנחה גדולה דהיינו ו' ומחצה וא"כ תקיעה א' היה זמן הרבה קודם לכן אפ"ת שלא היה מוקדם לתקיעה ב' כ"א שעה א' ע"כ צריכים להפסיק ממלאכת שבשדה בחמש ומחצה דהיינו שש ומחצה קודם הלילה ונתנו להם זמן רב כזה כדי שיכנסו הרחוקים קודם הליל' לערך חצי שעה וא"כ ע"כ הפועלים צ"ל ממלאכתן רחוק מהעיר ש"ש וא"כ א"א להגיע כשיוצאים מביתם לשדה כ"א בשש וכיון דצריכים למנוע ממלאכתם מחמש ומחצה ועדיין לא עשו שום מלאכה בשדה דהא עדיין לא הגיעו מביתם לשדה כי הוא רחוק הרבה (ואפילו להטור דס"ל דתקיעה אחת היה בזמן מנחה גדולה דהיינו וי"ו ומחצה לא ק"מ למ"ד מנחה קטנה די"ל כנ"ל דממנחה גדולה נמנעו ממלאכתם בשרה משום הרחוקים מהעיר חמש שעות וא"כ יבאו לביתם חצי שעה קודם הלילה וכן מיציאתם מביתם שלהם עד שמגיעים לשדה חמש שעות וא"כ יכולין לעשות עכ"פ מלאכתן בשדה שעה ומחצה): דפועל צ"ל כו'. ר"ל אם הבעל הבית רוצה בכך שיעשה ואינו חושש למאי שלא יראה סי' ברכה: לכן תיקנו כו' ליתן עצה טובה לבעל הבית: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ה') מספר כו' ונ"ל טעם כו' אפי' נוטל שכר דכן ראה מ"א המנהג: אבל בער"פ כו' וכ"ש בחה"מ דחמיר מער"פ אלא הואיל והוזכר איסור תספורת בסי' תס"ח בער"פ אבל בחה"מ לא הוזכר בפי' איסורו לכן נקט ער"פ: עסי' תקמ"א וסי' תק"מ כצ"ל: דמשמע דמלאכות אומן הוא רצה לומר התספורת. ולא ידעתי אם כוונתו דכל תספורת הוא מעשה אומן ולא משכחת תספורת מעשה הדיוט דלא ככלבו שהביא תחלת ס"ק זה. או מודה דמשכחת לה מעשה הדיוט אלא סתם תספורת הוא מעשה אומן: אפי' במועד שרי. ואם כן למה החמירו בע"פ דקיל מחה"מ: וא"כ כל מלאכות כו' חוזר אדלעיל דלפי מ"ש מ"א לעיל דע"ש קיל מחה"מ ואם כן כל מלאכות כו': דאי בחנם פשיטא דשרי תספורת. וא"כ למה אסר הכלבו תספורת מעשה אומן ועז"כ הרב"י דאין המנהג כן וע"כ אפי' בשכר המנהג להתיר. ורמ"א הביא פה בהג"ה דעת הרב"י ע"כ אפי' בשכר מתיר תספורת ע"כ גם לענין שכר קיל ע"ש מחה"מ. אבל לענין שאר מלאכות לא דיש לחלק דוקא תספורת דניכר שהוא לכבוד שבת משא"כ שאר מלאכות דומיא דתיקון בגדים כמ"ש מ"א לעיל. ומ"ש דמאי דכ' מ"א דאי בחנם פשיטא ור"ל דקשיא ליה דברי הכל בו כמ"ש לעיל יותר נראה דאייתי מ"א ראיה מדברי רמ"א דהראי' מן הכלבו יש לדחות דהוא ודאי איירי בשכר דהא הכל בו מתיר גם בחה"מ אפי' בשכר וכמ"ש מ"א לעיל אלא ראיות מ"א מרמ"א שכתב ומסתפרי' כל היום פשיטא והא אפי' תיקון בגדים שאינו ניכר שהוא לצורך שבת שרי א"ו איירי בשכר דאסור בתקון בגדים מ"מ בתספורת מותר שניכר שהוא לצורך שבת: ובכוונות כתב שהאר"י כו' אפי' בע"ש ועסי' רל"ב כ' בס' א"ר וז"ל משמע משום תפלת המנחה כשעדיין לא התפלל עכ"ל ור"ל מדכ' מ"א ועסי' רל"ב דשם מיירי בדין תספורת סמוך למנחה בחול משמע דגם טעם האר"י הנה מטעם זה וכן ממ"ש אפי' בע"ש משמע דכ"ש דאסור בחול וע"כ מיירי בשלא התפלל מנחה דאל"כ מאי איסור יש בחול אע"כ שלא התפלל אלא דס"ד דבע"ש יהיה מותר אפי' לא התפלל עדיין לפי שהוא צורך שבת לזה כ' אפי' בע"ש: ודע שכ' הט"ז בס"ק ב' דמאי דאסרו בסי' זה בשכר והוא מותר בחנם דאם הוא עני ורוצה להוציא לצורך שבת דמותר דהא אפי' בחה"מ מותרים כו' עכ"ל וא"כ לפמ"ש מ"א לקמן סי' תקמ"ב דגם בחה"מ אם יש לו לחם ומים אסור ליטול שכר ואפשר דשם מיירי דוקא ממלאכה האסורה בחה"מ אלא שהותרה כיון דאין לפועל מה לאכול ע"כ אי א"ל לחם ומים לא הותר אבל מלאכה המותרת אפי' י"ל מה יאכל. ולפועל שאין לו היתר אפי' ליטול שכר בכה"ג מותר ליטול שכר אפי' י"ל לחם ומים ולהוציאו לצורך שבת שיהי' לו כל צרכו בהרווחה וכ"ש לפי מ"ש מ"א דערב שבת קיל מחה"מ: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א י"מ מנחה גדולה. בפ' מקום שנהגו איתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין ופרכי' מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ופרש"י מאי אריא ע"פ דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ל"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כל ערב י"ט אסירי התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א"נ התם סי' ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתי' ליה הכא שמותי נמי משמתי' ליה ופרש"י התם מן המנחה ט' שעות ומחצה. ואיכא למידק לפרש"י דיש חילוק גדול דבע"פ אסור מחצות דהוא אחר ו' שעות ובע"ש אין איסור אלא ממנחה קטנה א"כ מאי פריך המקשן אע"כ דהיה סובר דגם בשבת הוה השיעור ממנחה גדולה ולמה לא נימא כן בתרצן ותו קשה טובא למה הוצרך התרצן לומר הא סמוך למנחה שרי דסמוך מאן דכר שמים ונלע"ד דרש"י גילה כוונת פי' במ"ש בדברי המקשן ל"ל למתני חצות דלא בעי לאקשוי ליתני ע"ש בהדי ע"פ בחדא מחתא בחדא שיעורא דודאי בע"ש שיעור שלה מנחה קטנה ובע"פ עד חצות אלא דפריך ליתני כלא' לפי שיעורו דהיינו בזה חצות ובזה מ"ק למה כלל התנא דוק' חצות דהיינו דין ע"פ בלבד ומשני דאין השיעורים שוין דבע"ש דשיעורו מ"ק שם הדין דוקא מ"ק הא סמוך שרי ובע"פ גם סמוך אסור דמחצות שהוא אחר ו' שעות אסור דהיינו סמוך למ"ג שהוא ו' ומחצה ואי הוי תנא לי' במשנ' ה"א דגם בע"ש יש איסור בסמוך כנלע"ד ברור ונכון דעת רש"י וא"צ להגהת רש"ל שם בח"ש אבל מהר"ם במרדכי והטור פי' דגם בע"ש היה השיעור מ"ג דהיינו ו' ומחצה והחמירו בע"פ טפי לענין סמוך דבע"פ אפי' סמוך אסור דהיינו מחצות ולמטה ודרך זה ודאי הוא נכון ופשוט לפי פשיטת התלמוד אלא דנראה דרש"י לא רצה לפרש כן דהא בפרק ע"פ מייתי ג"כ בע"ש ועי"ט לענין אכיל' מן המנח' ולמעלה ומיירי ממ"ק ומסתמא גם בענין מלאכה הוה כן והביא ב"י דעת סמ"ג ומהרא"מ כ"כ בשם רש"י כנ"ל טעם פלוגת' זו. ולענין הלכה כיון דאין כאן איסור אלא להיות' דאין בו סימן ברכה הסומך על רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וה"ה בגדי חבירו. נ"ל אם הוא עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת דמותר דהא אפי' בח"ה מותרים כל המלאכות כו' עי"ז כמ"ש סי' תקמ"ב: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א י״א מנחה גדולה עט״ז במקום שנהגו דף נו״ן ב׳ מאי איריא ע״פ כו׳ כפירש״י וכמ״ש הב״ח דמדתנן עד חצות לא שמעינן לאחר חצות אסור ליתני סתמא מקום שנהגו לעשות בע״פ עושין וידעינן דעד חצות דלאחר חצות בעי״ט וע״ש נמי אסור ומדלא תנן בשום מקום במשנה דין זה ש״מ דפשוט הוא יע״ש בב״ח ומשני כו׳ ולפי הטור הוא כפשוטו דאשמעי׳ עד חצות הא לאחר חצות מיד אסור בע״פ הא בע״ש וי״ט משש ומחצה אסור ולגי׳ הב״י ברש״י ט׳ שעות התרצן משני דלא כסברת המקשן אלא התם ממנחה ולמעלה היינו קטנה מט׳ ולמעלה אסור הא סמוך קודם לכן כפירש״י היינו קודם ט׳ שרי (ומש״ה פירש״י כן דל״ת סמוך ח״ש) וז״א לגירסא זו דגם בע״ש וי״ט סמוך ח״ש אסור דאין חילוק בין ע״פ לע״ש לענין סמוך דכל שאסרו בזמן מנחה יהיה קטנה או גדולה סמוך לה ח״ש הוה כזמנה ממש לכן פירש״י סמוך קודם לכן היינו מו׳ עד ט׳ והוכחת רש״י דאלו מנחה גדולה קאמר היה לומר בברייתא ג״כ ע״ש וי״ט מחצות אסור (כלומר ודאי סמוך חצי שעה כזמנה דמי בכל מקום והיה להו לחז״ל לומר שאין רואה סימן ברכה מחצות בע״ש) ש״מ דאה״נ אלא הפרש רב ביניהם זה משש מיד בע״פ וזה בע״ש מט׳ מיד כסתם מנחה היינו קטנה דזהו עיקר שיעורא (עסי׳ רל״ג) אבל לא רצה לומר כרא״ם דא״כ לא הול״ל הכא מחצות אלא הכא סמוך למנחה נמי דכפירש״י יותר הלשון דחוק דסמוך למנחה מאן דכר שמיה היל״ל התם ממנחה ולמעלה דהיינו מט׳ הכא מחצות מש״ה פירש הב״י כאן אבל הרא״ם ז״ל גורס ברש״י מט׳ ומחצה סמוך למנחה דהיינו מתחלת תשע (וכ״ה הגי׳ ברש״י אצל הרי״ף יע״ש) וא״ש אלו התם סמוך למנחה מט׳ ולמעלה ג״כ שרי ואלו כאן אף מחצות אסור והוכחת רש״י דאי תרוייהו מנחה גדולה לא הול״ל הכא חצות אלא הכא סמוך נמי כו׳ יע״ש בב״י והט״ז לא הונח לו אף גי׳ רא״ם דלמה מזכיר סמוך לישנא יתירא דאין שייך לתירוץ כ״א התם ממנחה קטנה והכא חצות והנה דרך הט״ז י״ל עפ״י מ״ש הר״ן ז״ל דמאי איריא כפשוטו דע״ש נמי במנהגא תליא מילתא כל היום קודם חצות דלאחר חצות בע״ש אסור הוה למכלליה עם ע״פ וה״ה לרש״י ה״מ למיתני בכלל מקום שנהגו לעשות מלאכה בע״פ עד חצות וע״ש וי״ט עד מ״ק עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין וז״ש רש״י ולמה ליה למיתני חצות לאשמועינן הך דווק״א מלת דווק״א כפשטיה היה למכלליה מ״ש וי״ט עד מ״ק כו׳ ומשני דל״ד דזה סמוך כלומר מחצות מיד איסורא וע״ש ח״ש מט׳ עד חצי עשירית שרי מדינא רק מנהגא ואי הוה תנן עד מ״ק ה״א סמוך ח״ש נמי אסור (אבל הב״ח הבין מלת דווק״א כאילו אמר הך דווק״א יע״ש) אבל שיטת הטור א״ש טובא כפי׳ הר״ן ז״ל דתרווייהו עד מ״ג א״כ שוה ע״ש ממש לע״פ קודם חצות במנהגא תליא מילתא ומיהו לאידך תירוצא סימן ברכה אין רואה שמותי לא משמתינן לא שייך מנהגא קודם חצות בע״ש ועי״ט דלאחר חצות לא חמיר איסורא דאין משמתין ליה קודם חצות מנהגא והוה מנהג בטעות ואין צריך התרה ועיין ר״ן. ושם משמע כמ״ש דבע״ש איסורא איכא ממנחה ולמעלה רק דלא משמתינן אבל הט״ז כתב דאיסורא נמי ליכא כ״א דאין רואה סימן ברכה. והנה בש״ע סתם י״א מנחה גדולה י״א מ״ק ולא פירש אי סמוך שרי וי״ל לתי׳ הב׳ התם לא משמתין י״ל דלפ״ז סמוך אסור דכל סמוך כזמנה דמי כו׳ ובהכרח לפסוק כתי׳ הב׳ דלתי׳ א׳ י״ל מנהגא בע״ש ולא מצינו כן בשום פוסק שיאמר בע״ש קודם חצות מנהגא ש״מ כתי׳ הב׳ וזה נראה דעת המרדכי שכתב בע״ש מ״ג חצי היום עא״ר אות בג״ד ולמ״ש א״ש ומשמע דגוערין בו ומבטלין אותו בע״כ יע״ש דאין רואה סימן ברכה איסורא נמי איכא ויש אין רואה סימן ברכה לאו איסורא וכאן איסורא איכא דאל״כ היל״ל התם אין רואה והכא איסורא איכא. ועמ״א ושם יבואר אי״ה: עיין אות ב׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וה״ה בגדי חבירו עט״ז בסימן תקמ״ב (ט״ס תקס״ב) ועט״ז שם אות ב׳ דאם אין לו מה יאכל מותר ליקח שכר הרבה ומשמע הא כל שיש לו לחם ומים אסור ועמ״א שם וי״ל בשבת דמוזהר על עונג שבת אפילו יש לו מים ולחם כל שאין לו לענגו בבשר ודגים שרי ומזה נתפשט המנהג לעשות מלאכה בע״ש החייטים עד סמוך לשקיעת החמה אע״ג דמשמע דאיסור יש וגוערין בו ומפרישין אותו בע״כ כמ״ש באות א׳ וכ״מ בהר״ב בהג״ה אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר משמע איסורא איכא אלא דאם הוא עני ולא הכין כל צרכי שבת משקין ומבושלים טובים כפי הראוי לו שרי אבל הכין ודאי אסור וגוערין ומפרישין בע״כ ממ״ק ואילך דאיסורא דרבנן להקל וכפי הכלל י״א וי״א הלכה כי״א בתרא עיין בכללי או״ה. ועמ״א אות ה׳ בזה ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א מלאכה. ופרקמטיא שרי. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב מנחה גדולה. היינו משש ומחצה. ופסקו הט"ז ומ"א כמ"ד מנחה קטנה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שכר. ואם יש עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת מותר דהא אפי' בחול המועד מותרים כל המלאכות עד"ז. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ד ישראל. והאר"י ז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפי' בע"ש. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ה בלימודו. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינ"א בע"ש כנה"ג. ובסדה"י כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מיקרי דבר שאין לו קצבה. ופירוש רש"י על הסדרה שרי ואם לא ימצא אח"כ לקנות אז לא יקבע הלימוד בבוקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אז יקנה ואח"כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק"ש קודם ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א י"מ. מדקא' שם סמוך למנחה לא משמע דאין חילוק בין ע"ש לע"פ רק סמוך למנחה ועוד מאי ס"ד דמקשה בין חצות למ"ק רחוק מאוד: וי"מ. מדקאמר שם הכא מחצות ולא קאמר סמוך למנחה נמי כמש"ש צ"ט ב'. וראיה ג"כ משש תקיעות להבטיל ממלאכה ועמ"א: ודוקא כשעושה. דהא אף בע"פ מושיבין שובכין וגורפין כו' ומרכיבין כ"ש בע"ש: ולכן דאף בח"ה מותר מ"ק י"ח ב' וע"ש קיל אף מע"פ כמש"ש בפסחים וכ"ש מח"ה דחמיר אף מע"פ כמש"ש נ"ה ב' סיפא כו' ל"ק כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב לתקן. דאף בח"ה הדיוט תופר כדרכו מ"ק ח' ודוקא לצורך המועד כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תקמ"א ס"ה: וה"ה בגדי. דג"כ בח"ה שרי כמש"ש י"ב א' רב חמא שרא כו' וכמ"ש הרא"ש שם דבמלאכות המותרות בח"ה כגון לצורך המועד ומעש' הדיוט: אם הוא. כנ"ל: ואינו נוטל. כנ"ל שרשויי כו' וכמ"ש בסי' תקמ"ב ס"א: וה"ה למי. שם אין כותבין ספרים כו' כותב תפילין ומזוזות לעצמו כו' אע"ג דלכאורה מ' דספרים כלל לא כ' הרמב"ם דוקא שא"צ לקרות במועד כמו ספר העזרה אבל אם צריך מותר כמו תפילין ומזוזות כמ"ש בתה"ד סי' פ"ה ובש"ע סי' תקמ"ה ס"ב: אבל אסור. כנ"ל אע"ג דבתפילין ומזוזות מותר היינו אם אין לו מה יאכל להרמב"ם או להרווחה לרש"י והרא"ש: ומסתפרין. צ"ע דהא מה שאסור בע"פ אסור בע"ש ולא חילקו בגמ' אלא בין מנחה לחצות ובע"פ אסור כמ"ש שלש אומניות כו'. ובכל בו כ' מעשה הדיוט מותר להסתפר דלא גרע מהדיוט תופר כדרכו אבל מלשון רמ"א משמע דבכ"ע מותר ועוד דמ' דאפי' בשכר מותר ובזה אף מעשה הדיוט אסור כנ"ל וגם על הכל בו צ"ע דלהסתפר אף מעשה הדיוט אסור מדאמרינן שם החייטין שכן הדיוט כו' הספרין שכן כו' ולא אמרו ג"כ בספרין שכן הדיוט וז"ש בפ"ג דמ"ק י"ד א' ושאר כל אדם אסורין מ"ט ואי דוקא מעשה אומן לא שאלו מ"ט מידי דהוה כל מעשה אומן ועמ"א ס"ק ה' שמסתבך בדין זה וע"ש: ויש. מדרש אגדה: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)