א עֵץ שֶׁתּוֹלִין בּוֹ דָּגִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָאוּס, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ דְּקַיְמָא לָן בְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּשָׁרֵי.
ב אֵין שׁוּם אֹכֶל תָּלוּשׁ הָרָאוּי לַאֲכִילָה מֻקְצֶה לְשַׁבָּת; דִּתְמָרִים וּשְׁקֵדִים וּשְׁאָר פֵּרוֹת הָעוֹמְדִים לִסְחוֹרָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ חִטִּים שֶׁזְּרָעָם בְּקַרְקַע וַעֲדַיִן לֹא הִשְׁרִישׁוּ, וּבֵיצִים שֶׁתַּחַת הַתַּרְנְגֹלֶת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְכֵן תְּמָרִים הַלְּקוּטִים קֹדֶם בִּשּׁוּלָן וְכוֹנְסִים אוֹתָם בְּסַלִּים וְהֵם מִתְבַּשְּׁלִים מֵאֲלֵיהֶם, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם קֹדֶם בִּשּׁוּלָן. אֲבָל גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָם בְּמֻקְצֶה לְיַבְּשָׁן, אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה, שֶׁהֵן מַסְרִיחוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ, דְּכֵיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּסְרִיחוּ הִסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְכֵיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי; דָּחִינְהוּ בַּיָּדַיִם, וְלֹא חָזוּ, הָוֵי מֻקְצֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הֲכָנָה שַׁיָּךְ בְּשֶׁל כּוּתִי, וַאֲפִלּוּ גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁבְּיָדוֹ מֻתָּרִים. (כָּל בּוֹ סי' נ"ה וְכ"מ בְּהָרַ"ן סוֹף פכ"כ וִירוּשַׁלְמִי).
ג בֵּין בְּאִסוּר אֲכִילָה בֵּין בְּאִסוּר טִלְטוּל כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם אֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקֵל בּוֹ בַּיּוֹם וְחָזַר וְנִתְקַן בּוֹ בַּיּוֹם, חָזַר לְהֶתֵּרוֹ; אֲבָל דָּבָר שֶׁהֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אָסוּר כָּל הַיּוֹם.
ד גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁהָיוּ מֻקְצִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר נִתְיַבְּשׁוּ וְהֵם רְאוּיִים לַאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ הַבְּעָלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר הָיוּ יְבֵשִׁים, מֻתָּר.
ה גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים דְּחָזוּ וְלֹא חָזוּ, דְּאִיכָּא אִינְשֵׁי דְּאָכְלֵי לֵיהּ וְאִיכָּא דְּלָא אָכְלוּ לֵיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ, נָפַק לֵיהּ מִתּוֹרַת מֻקְצֶה; וְאִי לֹא, לֹא. אֲבָל אִם אֵינָם רְאוּיִים וְהִזְמִינָם, הַזְמָנָה לָאו מִלְּתָא הִיא.
ו כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אָסוּר לִתֵּן תַּחְתָּיו כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹסֵר הַכְּלִי בְּטִלְטוּל וְנִמְצָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ.
ז מִטָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ עַתָּה וְהָיוּ עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ דְּמִגּוֹ דְּאִתְקְצָאֵי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתְקְצָאֵי לְכֻלֵּי יוֹמָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וְהוּא הַדִּין לְכָל דְּבַר הֶתֵּר שֶׁמֻּנָּח עָלָיו אִסוּר, אֲבָל אִם אֵין עָלֶיהָ עַתָּה מָעוֹת וְגַם לֹא הָיָה עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ יִחֲדָהּ לְמָעוֹת וְהִנִּיחָם עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקָן קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּיִחֵד לְכָךְ וְהִנִּיחַ בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁסִּלְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם (טוּר בְּשֵׁם ר"ת); וְכֵן אָסוּר לְטַלְטֵל כִּיס שֶׁל מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא הַמָּעוֹת מִמֶּנּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁפְּתָחוֹ מִלְּמַטָּה וְסִלְּקוֹ מִן הַיִּחוּד, וְכֵן נוֹהֲגִין. (הגה"מ פכ"ה) מִיהוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, מֻתָּר. וְכֵן בְּכִיס הַתָּפוּר בַּבֶּגֶד, הוֹאִיל וְעִקַּר הַבֶּגֶד עוֹמֵד לִלְבוּשׁ, אִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת מִשָּׁם, מֻתָּר לִלְבֹּשׁ הַבֶּגֶד, דְּהַכִּיס בָּטֵל אֶצְלוֹ; אֲבָל אִם שָׁכַח בּוֹ מָעוֹת, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַבֶּגֶד, דְּלָא אַמְרִינָן דְּכָל הַבֶּגֶד נַעֲשָׂה בָּסִיס לְמָעוֹת הוֹאִיל וְאֵין הַמָּעוֹת עַל עִקַּר הַבֶּגֶד; אֲבָל אֵין לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֵצֵא בּוֹ, כְּדִלְעֵיל סִימָן ש"א (סל"ג) (בֵּית יוֹסֵף ס"סי' ש"ט). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"ו אִם שָׁכַח כִּיסוֹ אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת, מַה דִּינוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
ח כְּלִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דָּבָר הָאָסוּר וְדָבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, כְּגוֹן: מַחְתָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם אֵפֶר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ לְכַסוֹת בּוֹ רֹק, אוֹ צוֹאָה וְיֵשׁ עָלֶיהָ גַּם כֵּן שִׁבְרֵי עֵצִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַמַּחְתָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא; וּכְגוֹן שֶׁדָּבָר הַמֻּתָּר חָשׁוּב מִדָּבָר הָאִיסוּר; אֲבָל אִם דָּבָר הָאִיסוּר חָשׁוּב יוֹתֵר מִדָּבָר הַמֻּתָּר, בָּטֵל אֶצְלוֹ וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְטַעַם הֶתֵּר טִלְטוּל זֶה מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר לְמִנְקַט קִטְמָא לְחוּדֵיהּ אֲפִלּוּ אִי שָׁדֵי לֵיהּ מֵהַמַּחְתָּה, אוֹ אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמַּחְתָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש"ט); וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְגוּף הַמַּחְתָּה, לֹא יְטַלְטְלֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא, אֶלָּא יְנַעֵר הָאֵפֶר וְשִׁבְרֵי הָעֵצִים בִּמְקוֹמָם וְיִטֹּל הַמַּחְתָּה. הַגָּה: וְכֵן אִם יָכוֹל לְנַעֵר הָאִסּוּר לְחוּד, יְנַעֲרֶנּוּ וְלֹא יְטַלְטְלֶנּוּ עִם הַהֶתֵּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁהָיָה הַהֶתֵּר עִם הָאִסּוּר מִבְּעוֹד יוֹם; אֲבָל אִם הָיָה הָאִסּוּר עָלָיו לְבַד, לֹא מְהָנֵי מַה שֶּׁהִנִּיחַ אֶצְלוֹ הַהֶתֵּר בְּשַׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ט תֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּבָר הַמֻּתָּר לְטַלְטֵל וּמָעוֹת, אִם הַמָּעוֹת אֵינָם עִקָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עַל פִּי הַתְּנָאִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בַּמַּחְתָּה.
א סָעִיף א (א) עץ וכו' - עץ זה הוי כלי כיון שמיוחד לתלות דגים אלא משום דמאיס דריחו רע הוי לר' יהודא מוקצה מחמת מיאוס ואנן קי"ל כר"ש דשרי:
ב סָעִיף ב (ב) אין שום אוכל וכו' - דבדבר שאינו אוכל אף לר"ש יש מוקצה לפעמים כגון מוקצה מחמת חסרון כיס וכמ"ש בסימן ש"ח ס"א וכן בדבר שאינו כלי כגון מעות וצרורות ואבנים וכיו"ב:
ג סָעִיף ב (ג) תלוש - דבדבר שהיה מחובר מבע"י ג"כ לכו"ע הוי מוקצה שאין דעתו עליו מאתמול ועיין בב"י:
ד סָעִיף ב (ד) לסחורה - דאע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה:
ה סָעִיף ב (ה) ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים וכו' - ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן מ"מ כיון דחזיין ללקטן ולאכול לא הוו מוקצה דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים דחינהו בידים ולא חזו וכמש"כ בסוף הסעיף:
ו סָעִיף ב (ו) בקרקע - ועיין במאירי שכתב דדוקא כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר ועיין לקמן בסימן שי"א ס"ח ובמ"ב שם ס"ק כ"ז:
ז סָעִיף ב (ז) לא השרישו - דאי השרישו היה חייב משום עוקר דבר מגידולו:
ח סָעִיף ב (ח) וביצים שתחת התרנגולת - ר"ל שהושיב התרנגולת על הביצים מבע"י כדי לגדל אפרוחים:
ט סָעִיף ב (ט) קודם בישולן - דאפילו כשהכניסו בסלים עדיין איכא דאכיל להו הכי משא"כ בגרוגרות וצמוקין כשהניחן ליבשן ונשתהו מעט שוב אינן ראויין לאכילה עד שיתייבשו ובודאי הסיח דעתו מהם. איתא בגמרא דדוקא גרוגרות וצמוקין אבל שארי פירות שהעלה לגג ליבשן אין בהם משום מוקצה דהם חזיין לאכילה אף קודם שיתייבשו:
י סָעִיף ב (י) במוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרוי מוקצה. ואפילו היה אוכל מן הענבים עד שחשכה והותיר והניחן במוקצה או העלן לגג ליבשן לעשות אותן צמוקין אפ"ה שם מוקצה עליהן [גמרא] דהשתא כיון דהניחן לייבשן אסח דעתיה מינייהו:
יא סָעִיף ב (יא) הוי מוקצה - היינו אפילו בטלטול אסורין דהרי הן כאבנים ועפר:
יב סָעִיף ב (יב) דאין הכנה וכו' - ר"ל דבר שהוא אסור בישראל משום דאתקצאי בין השמשות ולא הוזמן מבע"י בא"י לא שייך זה דאין הא"י מקצה מדעתו כלום וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל אבל דבר דאסור בבין השמשות משום מחובר או משום שהיה מחוסר צידה ותלשו הא"י או צדו בשבת אף שהדבר הוא של א"י לכו"ע אסור וכן באיסור נולד ג"כ הכי:
יג סָעִיף ב (יג) ואפילו גרוגרות וכו' - ר"ל דאף שהעלה הא"י מבע"י ליבשן ודחיין בידים מ"מ לא חל עלייהו שם מוקצה ועיין בספר בית מאיר שמפקפק בזה מאד כיון דדחייה בידים ולא חזי לאכילה אטו משום דא"י הוא נותן דעתו יותר לזה וע"ש שמאריך בזה והגר"ז סובר ג"כ כהבית מאיר וע"כ מפרש דמיירי השו"ע דוקא בגרוגרות וצמוקין דחזו ולא חזו וכדלקמן בס"ה דפוסק השו"ע שם דמהני הזמנה בזה פסק הכלבו דבא"י אפילו אי לא הזמין מהני דאינו מקצה מדעתו אבל אי לא חזו לגמרי דקי"ל דאפילו הזמנה לא מהני בישראל בזה אין נ"מ בין ישראל לא"י:
יד סָעִיף ג (יד) בין באיסור אכילה וכו' - האי בין בין הוי רבותא טפי ברישא לענין איסור אכילה ור"ל דלא מיבעיא לענין טלטול בעלמא בודאי אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת ומותר לטלטלו אחר שנסתלק מעליו שם מוקצה אלא אפילו לאכלו מותר:
טו סָעִיף ג (טו) אם אירע בו דבר וכו' - כגון שירדו גשמים על הצמוקים ונתפחו עד שאינן ראויין לאכילה ואח"כ שזפתן השמש ונתיבשו עד שנעשו ראוין חזר להיתרו והטעם דאין שייך שם מוקצה לחצי שבת כיון שביה"ש היה ראוי. כתב הט"ז איזמל שמל בו בשבת אין לטלטלו אחר המילה דהא מוקצה הוא מחמת חסרון כיס דהא אדם מקפיד שלא להשתמש בו דבר אחר ודלא כהמקילין לטלטל אותו מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בין השמשות ג"כ היה מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו אז לשום דבר וע"כ אע"פ שעומד למחר למלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בין השמשות ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם והמ"א בסימן של"א סק"ה מסכים עמו ג"כ בעיקר הדין אך דעתו שיש להחמיר שבעוד שהאיזמל בידו לא יניחנו מידו עד שיניחנו במקום המשתמר או שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג. ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח האיזמל מידו כתב הא"ר שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו שם למקום המשתמר. ומ"מ בדיעבד אם הניחו מידו ויש חשש שלא יגנב שם מצדד הא"ר דיש לסמוך על רמ"א וש"ך דסוברים דמותר לטלטלו והביאו החכמת אדם בהלכות מילה:
טז סָעִיף ג (טז) אסור כל היום - דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו:
יז סָעִיף ד (יז) אע"פ שלא ידעו - ר"ל והו"א דמחמת זה חל עלייהו שם מוקצה דהוקצה מדעתם אלו הפירות בשבת זו קמ"ל דלא אמרינן הכי דהרי הוא לא הסיח דעתו מהם אלא כדי שיתיבשו והרי כבר נתיבש והוכן מבע"י [רש"י]:
יח סָעִיף ה (יח) דחזו ולא חזו - היינו שנתיבשו קצת על הגג מבעוד יום:
יט סָעִיף ה (יט) לאו מילתא היא - דהרי הם כאבנים ועפר. כתבו הפוסקים אימתי אמרינן דאתקצאי לבין השמשות דוקא דברים שגמרו בידי שמים כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חום החמה ושמא יהיה יום ענן בשבת ואסח דעתיה מנייהו אבל דבר שנגמר בידי אדם כגון תמרים שנתן עליהם מים בע"ש אף דבודאי אינם ראוים בבין השמשות לא התמרים ולא המים דהא לא קלטו טעם התמרים שיהו ראוין לשתיה וגם התמרים לע"ע לא חזיין אפ"ה לא אסח דעתיה מנייהו על יום השבת שיהא מוקצה מחמת זה דהא בידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים:
כ סָעִיף ו (כ) ונמצא מבטל וכו' - והוי כסותר הכלי [טור]:
כא סָעִיף ו (כא) אבל מותר לכפות - היינו דלא כר' יצחק דס"ל דאסור לטלטל שום כלי אלא בשביל דבר המותר לטלטל:
כב סָעִיף ו (כב) שלא יגע בו - ואע"ג דמותר ליגע במוקצה כדלעיל בסימן ש"ח ס"ג הכא אביצה קאי וכדי שלא ינענע אותה אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]:
כג סָעִיף ז (כג) והיה עליה ביה"ש - ומיירי שהניח דאי בשכח הלא אף בעודן המעות עליה מותר לנערן וכ"ש שלא נעשית המטה בסיס לכל השבת וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד:
כד סָעִיף ז (כד) ואפילו לצורך גופו - דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו גם דין המטה כך הוא:
כה סָעִיף ז (כה) ויש אוסרין בייחד לכך - טעמו דהוא גריע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון שיחדה בהדיא לזה מסתמא מיחד לה מקום ומקפיד שלא להשתמש בה תשמיש אחר זולת זה [ומ"מ אם לא הניח בה עדיין מעות כלל רק ביחוד בעלמא אין שם מוקצה עלה דהזמנה לאו מילתא היא] וע"כ דינה כמוקצה מחמת חסרון כיס כ"כ הפוסקים וכתב המ"א ולפ"ז אפילו לצורך גופו ומקומו אסור ונשאר בתימה על הרמ"א שכתב לשיטה זו דלצורך גופו או מקומו מותר דליתא והביא ראיות לזה וכן בפרישה וביאור הגר"א מסכימים לדבריו ועיין מה שכתבנו לקמיה:
כו סָעִיף ז (כו) אא"כ עשה וכו' - דמעשה זו מבטל המחשבה דיחוד והמעשה שעשה בה מעיקרא שהניח בה מעות [הגר"א]:
כז סָעִיף ז (כז) מיהו לצורך גופו - עיין בס"ק כ"ה מה שכתבנו בשם המ"א ושארי אחרונים שתמהו ע"ז וס"ל דלשיטה זו אסור בכל גווני ומ"מ לדינא מסכים בספר א"ר דאף שהכיס מיוחד למעות כל שאין דרכו להקפיד להניח בו דברים אחרים איננו בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס רק כסתם כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו או מקומו וכן הסכים בספר בית מאיר ע"ש:
כח סָעִיף ז (כח) דהכיס בטל אצלו - ר"ל וע"כ מותר לצאת בו אפילו לר"ה ולא אמרינן דהכיס הוי משאוי [מ"א] עוד כתב דאפילו אם נסבור למעלה בדעת ר"ת דאף לצורך גופו ומקומו אסור וכמו שכתבנו בס"ק כ"ה וכ"ז מ"מ הכא שרי ליתן בתוך הכיס וליטול ממנו דהא חזינן דלא קפיד עלייהו בחול להניח בו גם דברים אחרים:
כט סָעִיף ז (כט) אבל אם שכח - כונתו העיקר לברר לנו דהואיל ויש עדיין מעות בהכיס אסור ללבשו שמא ישכח ויצא וכדמסיים לבסוף ורק לטלטל מותר. ודע עוד דלאו דוקא שכח דאפילו אם הניח מעות בכוון מבע"י ודעתו היה שישאר שם כל השבת אף דהכיס נעשה בסיס להמעות מ"מ מותר לטלטל הבגד אף בעוד שהמעות מונח בכיס דהבגד לא נעשה בסיס הואיל ואינם על עיקר הבגד [ומ"מ אסור להכניס ידו בהכיס דעכ"פ הכיס נעשה בסיס להמעות ואפילו לאחר שהוסרו המעות מתוכם דהרי עכ"פ ביה"ש אתקצאי הכיס להמעות] ומ"מ אם אפשר בניעור יראה לנער מתחלה דיש שסוברין דאף שהמעות אינם על עיקר הבגד ג"כ צריך לנער קודם שיטלטל הבגד בין בהניח ובין בשכח וכמו שנכתוב לקמיה:
ל סָעִיף ז (ל) הואיל וכו' - כלומר דהכיס אינו תפור לארכו בבגד אלא פיו לבד תפור והוא כולו תלוי [ב"י] דאם היה הכיס כולו תפור בבגד אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס ואף דהכא מיירי בשכח מ"מ עכ"פ היה צריך לנער מתחלה המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד משא"כ כשהכיס תלוי אין צריך אפילו ניעור מתחלה ויש מחמירין וסוברין דגם בזה צריך ניעור מתחלה:
לא סָעִיף ז (לא) ואין המעות וכו' - כתב המ"א דוקא כשפה הכיס תפור להבגד אז אמרינן דהוא בטל לגבי הבגד וכן כשיש מעות תוך תיבה שבשלחן [שקורין טישקעסטיל] ועשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וע"כ נתבטל לעיקר השלחן אבל כשכיס מלא מעות קשור לבגד הוא כלי בפני עצמו ואינו בטל לגבי הבגד וכן התיבה אם יכולין להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע ולא נתבטל לגבי השלחן וממילא אסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס להמעות כשהניח את המעות בם מע"ש ע"ד שיהיו שם בשבת [אם לא שמונח על השלחן דבר היתר שחשוב יותר ונעשה השלחן בסיס לו וכדלקמיה בס"ח] ואם שכח ליטלם מע"ש עכ"פ צריך מדינא ניעור מתחלה. אך אם יש בתוכם רק איזה פרוטות בטלים לגבי הבגד והשלחן דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו בשביל איזה פרוטות [ח"א]. עוד כתב דנ"ל דוקא כשהתיבה שבשלחן הוא מיוחד תמיד למעות או שאר דבר מוקצה אבל כשהתיבה התלויה בשלחן עשויה תמיד להניח בה לחם וסכינים ואירע שהניח בה מעות אפילו אין בה לחם וסכינים אע"ג דהטישקעסטי"ל ודאי אסור לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם הטישקעסטי"ל הוא בעצם כלי שמלאכתו להיתר וא"כ נעשה השלחן בסיס לאיסור ולהיתר וצ"ע וע"ש עוד מה שכתב בענין זה:
לב סָעִיף ח (לב) שיש עליה מבע"י וכו' - לאפוקי אם הוסק בשבת דאסור בזה לכו"ע משום נולד דנעשה מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר ואם נתערב אפר המותר באפר האסור והאיסור לא היה ניכר קודם שנתערב בטל ברוב דאי היה ניכר קי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל ומוקצה יש לה מתירין בערב. כתב הח"א נ"ל דמים הנוטפין מן האילנות בימי ניסן אסורין ג"כ משום נולד ואפילו יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו אפ"ה אסור ולא אמרינן בזה דבטל דהא טיפה הנוטפת היתה ניכר קודם שנתערב בהמים וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל:
לג סָעִיף ח (לג) חשוב מדבר האסור - ואם שניהם שוין אסור. כתבו הפוסקים דאם לכל העולם ההיתר חשוב יותר ולדידיה אינו חשוב אזלינן בתר דידיה וה"ה איפכא:
לד סָעִיף ח (לד) וטעם היתר טלטול וכו' - ר"ל דלמה בסימן ש"ט ס"ג אמרינן בפירות המונחים עם אבן בסל דאע"ג דהסל הוא בסיס לאיסור ולהיתר מ"מ היכא דאפשר לא יטלטל הפירות והסל כ"ז שהאבן מונח שם אלא ינער מתחלה הכל על הארץ ואח"כ ילקט הפירות לתוך הסל ויטלטלם והכא נמי אף שצריך להאפר נימא דינער הקיטמא עם השברי עצים על הארץ ואח"כ יכנס הקיטמא לבד תוך הכלי ויטלטל למקום שירצה ולזה כתב דהכא לא אפשר לכנס אח"כ הקיטמא לבד משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם:
לה סָעִיף ח (לה) למקום המחתה - דאז א"א לנער דיפול למקום שצריך אליו לכן מטלטלה כולה ביחד:
לו סָעִיף ח (לו) ינער האפר וכו' - ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש בסימן ש"ט ס"ג [אחרונים]:
לז סָעִיף ח (לז) האיסור עליו לבד - ר"ל בבין השמשות ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם ג"כ אסור כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דבר של היתר החשוב יותר ומטלטל הכל ביחד אם אי אפשר לו לנער האיסור משם:
א סָעִיף ב חטין שזרען. ול"ד לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ועב"ח:
ב סָעִיף ב וי"א דאין הכנה. דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן] וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל (כל בו) ועססי' ש"ח עסי' תצ"ח ס"י וסי' תקי"ז והע"ש לא ע"ש:
ג סָעִיף ו שלא יגע בו. אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה וכמ"ש סימן ש"ח סמ"ב היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיע' היא לצורך דבר המוקצה [ב"י ת"ה] ועסי' שי"א ס"ז:
ד סָעִיף ז מטה שיש עליה. משמע אפי' לא היו עליה ב"ה אסור לטלטלו ומשכחת לה שהניח עכו"ם או תינוק המעות בשבת לדעת ישראל [תוס' דף מ"ד] עמ"ש סי' ש"ט ס"ד ועמ"ש סימן ש"ח סכ"ז אם מותר לנער המעות ואם שכח עליה מעות עסי' ש"ט ס"ד:
ה סָעִיף ז מיהו לצורך וכו'. כ"כ ב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום וא"כ אפי' לצורך גופו אסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"א וכ"מ בהג"מ שכ' דדמי לגרוגרות וצמוקי' ע"ש וכ"כ התוספות דף ל"ו ע"א ומ"ש בהג"א היינו דעת אחרת וכ"כ הראב"ן דכ"ע מודו בזה אם יחדה ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו לכן נ"ל להחמיר:
ו סָעִיף ז דהכיס בטל אצלו. וקש' דבלא"ה שרי ללבשו דהא לצורך גופו שרי כמש"ל וי"ל דה"ק אפי' בר"ה שרי ללבשו דהכיס בטל אצלו וא"כ עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר ואפי' לפי מש"ל בשם הרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד עליו:
ז סָעִיף ז הואיל ואין וכו'. כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י] משמע דאם הוא תפור כלו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס וקשה דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס וי"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט ס"ד אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד א"צ לנער אבל הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וז"ל כיון דאינה נשמט' אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א"כ יטלטל השיד' עם המעות לכן מותר לגורר' עכ"ל וכיון שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער: והוי יודע דגבי מוכני כתבו התו' דף מ"ד דאפי' הניח עליה מעות בכונה מותר לטלטל השידה כיון שאין המעות על עיקר הכלי וא"כ ה"ה בכיס תפור בבגד והא דנקט רמ"א שכח היינו דלכתחיל' אין להניחו בתוכו דחיישינן שמא יצא בו ועוד נ"ל דאם הניח בתוכו מעות מדעת אסור להכניס ידו בו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס ועוד אמרינן בגמרא דמוכני בזמן שהיא נשמטת הוי כלי בפ"ע ואין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני ומוכני היינו דף שהשידה מונחת עליו וכ"כ בהג"א וא"כ ה"נ אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אא"כ יש עליו גם דבר המותר כמ"ש ס"ט וע' בתשובת מהר"מ סימן קע"ב:
ח סָעִיף ח אפר שמותר. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש שלא היה בעולם עסי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סימן ש"ך ס"ב:
ט סָעִיף ח שדבר המותר חשוב. ואף על גב שלכל העולם הוא חשיב אם אין חשוב לדידיה לא מקרי חשוב כ"ה בגמרא וה"ה איפכא עססי' ש"ח:
י סָעִיף ח דלא אפשר למנקט. משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שא"א ליטול האפר מבלעדם ב"י [ולפמ"ש] סימן ש"ט ס"ג בשם התוס' א"צ לזה:
יא סָעִיף ח ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט ס"ג [ב"ח]:
א סָעִיף א דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. וכ' בטור אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וכתב ב"י דקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וקי"ל דכמה דברים אסורים מחמת איסור מוקצ' כמ"ש סי' ש"ח אלא ע"כ דר"ש מודה בכל מוקצ' מחמת איסור בין אם הוא מחמת דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה ר"ש דהוה מוקצ' וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא מקיל ר"ש אלא בדבר דמתסר ב"ה ונסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר העשוי להסתלק בשבת דמתיר ר"ש ואנן לא קי"ל כותי' אלא מגו דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולא שבת' עכ"ד ב"י וק"ל דהא בסי' שי"ח ס"ב פסק ש"ע בשוחט לחולה שנחלה בשבת דמותר לבריא ולית ביה מוקצה לר"ש כמ"ש שם וע"ש:
ב סָעִיף ב דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה:
ג סָעִיף ג חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בב"ה היה ראוי. בי"ד סי' רס"ו כתבתי דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המיל' דלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דלא שייך כאן לומר כן דב"ה לא היה ראוי לטלטול דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' ש"ח והבאתי ראיה מעלי שקצבו עליו בשר בפ"ק דביצ' דף י"א ומשפוד שצלו בו בי"ט בפר' אין צדין והיינו דכמו שאלו השנים שיש בהם מוקצה מחמת עצמן דהיינו העלי מכח דמקפיד עליהם ומייחד להו דוכתא כמו סיכי זירי ומזורי דר"פ כל הכלים והשפוד היינו עץ בעלמא שלקחו לשפוד ואין שם כלי עליו כמ"ש הטור סימן תקי"ח וע"כ הם גרועים מכלי שמלאכתו לאיסור ואף על גב דב"ה היה עומד למלאכה לצורך י"ט מכל מקום אחר המלאכה לצורך י"ט חזר לאיסורו של מוקצה ה"נ ממש בהאי איזמל דב"ה היה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דזה פשוט דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למלאכת המילה למחר מכל מקום אחר גמר צורך שלו לכן חוזר לאיסור טלטול של ב"ה ושוב ראיתי בספר יש"ש בפרק אין צדין סימן ט"ז דמחזיק דבריו וז"ל ונראה דל"ד דהתם גבי גרוגרות וצמוקים אינם ראוים כלל דהא סריחי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפילו ב"ה אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מכל מקום אינו מוקצה דס"ס הוא מכינו לשבת עצמו ושאני שפוד שצלו בו דהוא מאיס והכא אינו מאוס מחמת זה כשמקנחו אחר כך ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיות מוקצה מחסרון כיס זה אינו שהרי ב"ה נמי עומד לכך עד כאן לשונו ובמ"ש כאן נסתר כל זה והוא ממש כמו עלי ושפוד שזכרנו ואסור לטלטלו זולת לצורך המילה ואחר כך יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו בי"ד סי' רס"ו:
ד סָעִיף ה אבל אם אינם ראוים כו'. כתב ב"י בשם א"ח תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים דמותרים בשבת:
ה סָעִיף ו ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו ותירץ בת"ה סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה ולכך אסור משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעי"ז נוגע במוקצה מותר:
ו סָעִיף ז שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרי' לעיל סי' ש"ח דמנער את הכר שעליו המעות:
ז סָעִיף ח אפי' אי שדי ליה מהמחת'. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כר"ל:
ח סָעִיף ח אבל אם הי' האיסור עליו לבד. נראה דהיינו מע"ש היה האיסור עליו לבד ונעשה ב"ה בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצ' לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל:
א סָעִיף א עץ. עיין סי' ש"ח סט"ז:
ב סָעִיף ב בשל כותי. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה ס"ה:
ג סָעִיף ג חזר. כתב הט"ז ה"ה באיזמל שמל בשבת היה בה"ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למחר במלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה"ש ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ מהרי"ל ועיין בי"ד סי' רס"ו אבל הב"ח סי' ש"ח מתיר לטלטלו וכ"כ מהרש"ל והמ"א בסי' של"א ס"ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע"ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק"ב:
ד סָעִיף ה אינם. כתב ב"י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת:
ה סָעִיף ו שלא. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב"י ת"ה. או י"ל דמ"ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ"ש סי' רס"ה ס"ג עיין שם ועיין סי' תקי"ג ס"א. במ"א:
ו סָעִיף ז איסור. פירוש בהניח בכוונה ע"ל סי' ש"ט ס"ד:
ז סָעִיף ז או. ומ"א מחמיר:
ח סָעִיף ז ללבוש. אפי' בר"ה. מ"א:
ט סָעִיף ז שמא. מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ"א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע"ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ"ש במניח בכוונה פשיטא דשרי:
י סָעִיף ח לטלטלו. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ"א:
יא סָעִיף ח חשוב. ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה"ה איפכא עיין סוף סי' ש"ח:
יב סָעִיף ח מהמחתה. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ"ל. ט"ז:
יג סָעִיף ח ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג. ב"ח:
יד סָעִיף ח לבד. ונראה דהיינו מע"ש ונעשה בה"ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה"ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל. ט"ז:
א סָעִיף ב (ס"ק א) חטין שזרען ול"ד לנר וכו' עב"ח ר"ל שהב"ח הביא בשם מהרש"ל קושיית מ"א מנר והקשה קושיא זו בב"ח דאהא דאיבעי להו בדף מ"ח חטין שזרען בקרקע (דדחינהו בידים) לר"ש מאי ופשיט אין מוקצה לר"ש אלא בגרוגרות וצמוקים דאיכא תרתי לריעותא דחינהו בידים וגם לא חזי משא"כ חטין שזרען ניהו דדחינהו בידים מ"מ הא חזי ב"ה [וכן פסק בש"ע ולכן ברישא מן התמרים ושקדי' כו' עד וכן תמרים וכו' כולהו דחינהו בידים מ"מ מותרים כיון דחזי ותי' וכן תמרים כו' דלא חזו מ"מ לא דחינהו בידים אדרבא הוא עושה מעשה לתיקון שיהיה ראוים ולכן ג"כ מותרים] והקשו התוס' מאי מספקא ליה תפשוט מדס"ל לר"ש נר שכב' מותר לטלטלו הרי אע"ג דדחי בידים מ"מ שרי לר"ש ותי' התוס' דשאני נר שכבה שמיד שכבה עבר הדיחוי משא"כ חטין שזרען דעדיין הן בדחויין לכן נסתפק דאפשר כה"ג מודה ר"ש דאסור עכת"ד הרי מבואר מדברי התוס' דבנר שכבה יותר יש להתיר מחטין שזרען וכיון דאנן קי"ל בנר שכבה כר"י דאסור כ"ש שיש לאסור בחטין שז"ב ולמה פסק הרב"י בחטין שזרען דמותר ולכן לדינא חולק מהרש"ל וס"ל גם בחטין שזרען אסור לדידן ע"ש ומ"א יישב קושיא זו דהתוס' כתבו דבריהם לר"ש דל"ל מיגו דאתקצאי לב"ה דלדידי' אזיל איבעי' הש"ס לכן כתבו דנר שכבה קיל מחטין שזרען אבל לדידן דקי"ל בהא כר"י דאית ליה מיגו דאיתקצאי לב"ה כו' אדרבא נר שכבה חמיר:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) וי"א כו' דאין הגוי מקצה כו' ומ"מ נולד גם בשל גוי אסור כמ"ש סי' תקי"ג וכ"כ מ"א סי' תק"ה ס"ק ג' דלא כלבוש ע"ש וכ' ט"ז אבל מוקצה דמחובר היא אפי' בשל גוי כדלקמן סי' שכ"ה והטעם כמ"ש רש"י דמודה ר"ש במוקצ' דמחובר דמיקרי דחינהו בידים מדלא לקטן מע"ש או מעי"ט ואפי' פירות של גוי דלא היה אפשר לישראל ללקטן קודם שבת וי"ט מ"מ לא פלוג במוקצה דמחובר:
ג סָעִיף ו (ס"ק ג) שלא יגע כו' ב"י ות"ה אבל המ"מ נתן טעם דע"י הנגיעה מתנדנד המוקצ' והוה כמטלטל ולכן אינו אסור כ"א בביצה או מנורה התלוי' באויר ודומה לו הביאו מ"א סי' רס"ה סק"ד וע' גם במ"ש מ"א סי' תקי"ג:
ד סָעִיף ז (ס"ק ד) מטה כו' ועמ"ש סי' שח סעיף כ"ז אם מותר לנער כו' דלדעת התוס' שהביא מג"א שם מיקרי מניח ואסור לנער אבל דעת מ"א שם כיון דלא הניח שם מע"ש ולא הי' עליו בין השמשות אין לו דין מניח ומותר לנער:
ה סָעִיף ז (ס"ק ה) מיהו כו' כ"כ הב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא כו' ר"ל דאמר רב מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות בחול אע"פ שאין עליו מעות בשבת מ"מ אסור לטלטלה וכתב הרי"ף דלא קי"ל כרב בהא דרב לטעמיה אזיל דס"ל במוקצה כר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש מותר והוא דעה א' שהביא הרב"י אבל ר"ת וכן הרא"ש חולקים דהאמרינן דבמוקצה לטלטל גם רב כר"ש ס"ל ואפ"ה אוסר רב לטלטל מטה שייחדה למעות אע"כ צ"ל דגם ר"ש מודה בהא דאסור וכן אפילו לדידן דקי"ל כר"ש אסור והם היש אוסרים שהביא רמ"א אך מ"ש רמ"א דמ"מ לצורך גופו ומקומו מותר זה כתב הרב"י מסברתו דבהא ר"ת והרא"ש מודים אע"ג דקי"ל כרב בהא מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר ועז"כ מ"א דצ"ע דהא הרא"ש נתן טעם למה באמת ר"ש מודה במט' שייחדה למעות משום דדמי' לסיכי כו' (הם כלי אורגים) כיון דקפיד כו' ר"ל הוי מוקצה מחמת ח"כ ובמוקצ' מ' ח"כ קיי"ל סי' ש"ח סעיף א' דאפי' לצ"ג ומקומו אסור: ומ"ש בהג"א היינו דעה ראשונה כצ"ל ר"ל הרב"י הביא ראיה לדבריו דגם בהג"א כתב דמותר לצורך גופו ומקומו וע"ז דחה מ"א דאין ראיה מהג"א דהג"א ס"ל כדע' ראשונה שהביא הרב"י והוא דעת הרי"ף דס"ל דלא קיי"ל בהא כרב ולכן כתב בהג"א דלצורך גופו ומקומו מותר וא"ל אי ס"ל להג"א כהרי"ף והוא דעה א' למה לא התיר רק לצורך גופו ומקומו אפילו מחמה לצל ה"ל להתיר ע"ז כ' מ"א וכ"ע מודו כו' ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור כו' ר"ל אפילו להרי"ף דפסק דלא כרב ולכן לא התיר בהג"א כ"א לצורך גופו ומקומו אבל לדעת יש אוסרים שהביא רמ"א והם ר"ת ורא"ש דלדידהו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו אסור וכיון שסיים רמ"א על היש אוסרים וכן נוהגים לכן כתב מ"א ויש להחמיר לאסור אפילו לצורך גופו ומקומו דלפי מ"ש מ"א לדידהו אסור אפי' לצ"ג ומקומו:
ו סָעִיף ז (ס"ק ו) דהכיס כו' וקשה כו' כמש"ל ר"ל דהא רמ"א גופיה כ' דאפי' להי"א מותר לצ"ג ומקומו (ובאמת סיים מ"א דאפי' לפמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה לאסור לצורך גופו ומקומו מכל מקום בהא מוד' מ"א) וי"ל כו' אפילו בר"ה שרי ר"ל הא דהוצרך לטעם דהכיס בטל כו' לא משום להתיר איסור טלטול הוצרך לטעם זה אלא כדי להתיר איסור הוצאה אף על גב דהכיס אינו מלבוש מ"מ מותר ללבוש הבגד שהכיס עליו ולצאת בו לר"ה דהכיס בטל כו': ואפילו לפמ"ש לעיל בס"ק שלפני זה דלהרא"ש והיינו הי"א אפי' לצ"ג ומקומו אסור ניהו דבהא ודאי מודה מ"א דמותר ללבשו מטעם שכ' רמ"א דהכיס בטל לגבי בגד מ"מ ס"ד דעכ"פ אסור להניח או ליטול דבר מתוך הכיס דהא לצורך מקומו אסור ע"ז כ' מ"א דליתא דהא מה"ט כ' מ"א דאסור אפי לצ"ג ומקומו כיון דקפיד עליה ה"ל מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל ובכיס חזינן דלא קפיד ר"ל בחול כמה פעמים שמניח לתוך הכיס דברים אחרים לא מעות לבד ולא הוי רק כשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצ"ג ומקומו
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) הואיל כו' אבל כו' א"צ לנער אבל הרמב"ם כו' דהיתר זה שכ' בש"ע הם דברי ת"ה ויליף לה מדין מוכני דהש"ס דף ע"ד פריך לרב דאמר אפי' לא ייחדה למעות אם הי' עליו מעות בזה אסור מהא דתנן פ"ח ממסכת כלים מוכני של שידה (והוא דף או אופן שהשיד' יושבת עליו כמ"ש מ"א אח"ז והוא פי' ר"ת שם) בזמן שהיא נשמטת (ר"ל שיכול לסלקה מן השידה א"כ הוי המוכני כלי בפ"ע ולא הוי חיבור לענין זה לשידה ולא בטל לגבי שידה) לכן אם יש מעות ע"ג מוכני אסור לטלטלה ודייק הש"ס הא אין עליה מעות מותר לטלטלה אע"ג דהיה עליו ב"ה וקשיא לרב. ודייקו התו' שם הא אינ' נשמטת דהוי חיבור לשידה בטל לגבי שידה ומותר לטלטל את השיד' אע"ג דיש מעות על המוכני כיון דאין מעו' על עיקר הכלי דהיינו השידה. ומזה יליף הת"ה להתיר גם בכיס אפי' יש בתוכו מעות להתיר לטלטל הבגד כיון דאין המעות על עיקר הבגד והכיס בטל לגבי בגד. ולפ"ז כ' מ"א לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בהאי דמוכני דמה"ט באינ' נשמטת מותר לטלטל' עם המעות וא"צ לנער כיון דהניעור כה"ג דבר קשה דצריך להפך כל השידה לא סגי בהפיכות המוכני כיון דמחובר לשידה ולא הטריחו רבנן כ"ה ולכן כ' מ"א כיון דהתירא דכיס יליף ממוכני לא נתיר בכיס יותר מבמוכני ולכן אם אפשר לנער בכיס בלי טרחא מרובה צריך לנער: והוי יודע כו' דאפי' הניח כו' דהתוס' הקשו על קושית הש"ס הנ"ל לרב ממוכני דמשמע באין עליה מעות אע"ג דהיה עליה ב"ה מ"מ מותר לטלטלה הקשו התוס' דלמא מוכני מיירי בשכח עליה מעות לכך באין עליה מעות מותר לטלטל' ותי' דע"כ מיירי במניח מדפסק ותני יש עליה מעות אסור לטלטל' משמע אפי' צריך למקום השידה ומוכני אעפ"כ אסור לטלטלה והא בשוכח קי"ל לעיל סי' ש"ט סעיף ה' דבצריך למקומו מותר לטלטל' עם המוקצ' וא"צ לנער. אע"כ מיירי במניח וא"ש קושית הש"ס וכיון דנשמט מיירי ע"כ במניח. ומיניה דייקינן באינה נשמטת דמותר היינו אפי' במניח: אם כיס מלא מעות קשור כו' אסור כו' ואם הוא קשור בקשר של קיימא דאסור להתירו בשבת נסתפק בספר ת"ש אם מותר לטלטלה ע"ש:
ח סָעִיף ח (ס"ק ח) אפר כו' ובעי ששים כמ"ש סי' תנ"ג ס"ג כצ"ל: כיון דעיקר איסורו מדבריהם כו' ר"ל סמכינן על הפוסקים דס"ל דמיקרי יבש ביבש וביבש ביבש במין במינו קי"ל בי"ד סי' ק"ט דבטל ברוב: ודוקא שלא היה ניכר כו' דאל"כ ה"ל דבר שי"ל מתירים ולא בטל כלל. אבל אם לא היה ניכר קי"ל סי' שי"ח (וכ"ה בי"ד סי' ק"ב) דבטל אפי' בדבר שיל"מ:
ט סָעִיף ח (ס"ק ט) שדבר כו' כ"ה בגמ' דא"ר רומנס לי התיר רבי לטלטל מחת' באפר מוקצה שעליה כיון דאיכא עליה קרטין של לבונה ופריך וקרטין בי רבי שהיה עשיר גדול מי חשיבא ובטל לגבי אפר והוי מחת' בסיס לאיסור גרידא דהתניא בגדי כו' הרי דתלוי בדעת בע"ה אם אינו חשוב אצל בע"ה אע"ג דחשוב לגבי אחריני לא מהני וה"ה להיפך:
י סָעִיף ח (ס"ק י) דלא כו' ולפמ"ש סי' ש"ט ס"ג בשם התוס' היכי דהטרח' מרובה לא הצריכוהו לנער ה"ה הכא א"צ לנער כיון דאפר דבר דק מאוד ואיכא טרחא מרובה שוב ללקטו אחר הניעור וע"ש מ"ש שם בע"ה ע"ד ספר ת"ש:
א סָעִיף א ס"א עץ שתולין. כן פי' הרא"ש: מותר. דלא כרב דס"ל כר' יהודה שבת י"ט ב' ושאר מקומות וע' תוספ' שם ד"ה הני כו': דק"ל במוקצה כו'. קנ"ז א' וכמ"ש בריש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא כו' וע' ברי"ף ורא"ש פ"ג דשבת שם מ"ד א':
ב סָעִיף ב ס"ב אין שום אוכל. לשון הרמב"ם דבדבר שאין אוכל יש מוקצה אף לר"ש כגון מוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש שם קנ"ז א' ובסי' ש"ח ס"א וכן דבר שאינו כלי כמ"ש קכ"ד א' ואף ר"ש מודה בשבת אע"ג דמתיר ביו"ט וע' רא"ש בפ"ד דיו"ט סי"ב ופי' ר"ת כו' ור"ש מתיר כב"ה כו' ע"ש וכמו מעות בשבת מ"ד ב' דאף ר"ש מודה וצרורות מ"ז א' וערש"י שם ד"ה שרי וד"ה אבל ועסי' ש"ח ס"ז וכן עצמות וקליפין כמ"ש תוס' קמ"ג א' ד"ה עצמות: תלוש. עפ"ג דיו"ט כ"ד ב' ורש"י שם ד"ה אם יש כו': דראוי כו'. רש"י מ"ה א' ד"ה אין מוקצה דבדבר שאין ראוי אף ר"ש מודה כמו דג מלוח כמ"ש קכ"ח א' וע"ש תו' ד"ה דג כו' וי"ל כו' ועסי' ש"ח סל"ב וכן כל כיוצא בו: מוקצה לשבת. לאפוקי יו"ט דקי"ל כר' יהודה: דתמרים כו'. שבת י"ט ב': מותר כו' בשבת. לשון הרמב"ם ונתכוין למ"ש הרי"ף בסוף י"ט אשכחן לרבוותא כו' דס"ל כר"ש דל"ל מוקצה וכדאמר ר"נ עז לחלבה כו' ותמרי דעסק' כו' ואנן לא ס"ל הכא כו'. דהני מילי דאינון עז לחלבה כו' בי"ט אסירי ומילי דחזי מנהון למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעסקא שרי למיכל מיניה בשבת ע"ש: ועדיין. רש"י דבלא"ה חייב משום עוקר דבר מגידולו: הלקוטים. רש"י: שהן מסריחות. תוס' ורי"ף ורא"ש ורמב"ם בשם ירושלמי: וכיון. לאפוקי חטים כו' ותמרים כו' דחדא חדא אית בהם וכמ"ש שם כי ל"ל לר"ש כו': סי"א דאין. ר"ל מה שאסור משום הכן כמ"ש בירושלמי גוי א"צ הכן אבל דבר שהוא אסור משום מחובר אין חילוק כמ"ש בפ"ג דיו"ט כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם יש כו' וכן כל כיוצא בו:
ג סָעִיף ג ס"ג בין כו'. תוס' כ"ז א' ד"ה אלא. ועיין לעיל כו' ובשבת מ"ג א' ד"ה בעודן. א"נ כו': אבל דבר. שם בגמ' ה"ד אי דאחזו כו':
ד סָעִיף ה ס"ה אבל אם. גמ' שם:
ה סָעִיף ו ס"ו ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ק דיו"ט ועמ"א וכ"כ תה"ד ולמד מדברי תוס' שמחלקין בטלטול מן הצד כן וז"ש מ"א ועסי' שי"א ס"ח ואישתמיטתי' מ"ש בס' הקודם לזה מותר לסוך כו' והוא מתני' ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה ותה"ד דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א' ולכן עלה בדעתו לחלק והעיקר כתי' המ"מ שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אע"פ כו' מ"מ אסו' פן כו':
ו סָעִיף ז ס"ז ואפי' לצורך. דאילו מחמה לצל אפי' ר"ש מודה כמ"ש תוס' ל"ו א' ד"ה הא ר"ש ועגמ' קמ"ב ב' לא שנו אלא בשוכח כו' ל"ש אלא לצורך גופו כו' מ' דבמניח אסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו וכן שם א' מתני' לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו ודוקא בשיש ג"כ דבר היתר אבל בלא"ה אסור וע' תוס' מ"ד ב' ד"ה הא דהא אין גוררין כו': וה"ה לכל. שם בחבית וכר ובסל לפני אפרוחים מ"ג א': אבל אם כו' אפי' אם ייחדה כו'. שם דלא כרב דכר' יהודה ס"ל כמש"ש משא"כ ברישא דקי"ל כר' יהודה בזה כמ"ש קנ"ז א': ויש אוסרים. תוס' שם ד"ה הא בשם ר"ת כמ"ש קכ"ג א' הכל מודים כו' ור"ל אפי' ר"ש כמ"ש קנ"ז א' והוכיח כן מדאמרינן קכ"ח א' דבמוקצה דטלטול רב כר"ש ס"ל. הרא"ש. ור"ל במוקצה שמקצה האדם מדעתו דהא התם קאמר ורב כר"י ס"ל ואפילו במוקצה דטלטול וע' תוס' י"ט ב' ד"ה הני: אא"כ עשה בו מעשה. שהוא מבטל המחשבה דייחוד וכן המעשה כמ"ש בסוף פכ"ה דכלים ודוקא עשה בו מעשה כמ"ש שם: מיהו. עמ"א והג"א כ' לדעת הרי"ף ע"ש דמחמה לצל אפילו לס' ראשונה אסור: וכן בכיס. מ"ד ב' תוס' ד"ה אין גוררין כו': מותר לטלטל כו'. כנ"ל: אבל אין ללובשו כו'. דהיוצא במעות הצרורין בסדינו חייב וכל שאסור לצאת אסור אפילו בבית ללובשו כמ"ש ס"ד ב' ובאיש כל שהוא משוי וכמ"ש בסי' ש"ג סי"ח ע"ש:
ז סָעִיף ח ס"ח כגון מחתה. רש"י שם: וטעם היתר כו' ואם א"צ כו'. קמ"ב א' ולישדינהו כו': או אם. שם בברייתא לצורך מקימו: ואם. שם מתני' לצורך גופו: וכן אם. שם לגי' ולנערינהו נעורי: וכ"ז לא כו'. שם ב' ולא אמרו ככר כו' וע"ש ברא"ש:
ח סָעִיף ט ס"ט תיבה. נלמד מהנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.