Shulchan Aruch, Orach Chayim 319 — שולחן ערוך, אורח חיים שיט
א הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וּבוֹרֵר מִין מִמִּין אַחֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב; בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ (כְּדֵי) לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר, מֻתָּר. הַגָּה: וְכָל מַה שֶּׁבּוֹרֵר לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ סְעֻדָּה שֶׁמֵּסֵב בָּהּ מִיָּד, מִקְרֵי לְאַלְתַּר (הַמַּגִּיד פ"ח וְר"י ני"ב ח"ח וּבֵית יוֹסֵף וְטוּר וְרֹא"שׁ). וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים אוֹכְלִים עִמּוֹ, שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת פ' כְּלָל גָּדוֹל). וְלָכֵן מֻתָּר לִבְרֹר הַיָּרָק שֶׁקּוֹרִין שלאטי"ן מִן הֶעָלִין הַמְעֻפָּשִׁין שֶׁבּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל בְּאוֹתָהּ סְעֻדָּה (בֵּית יוֹסֵף סי' שכ"א).
ב הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, בְּיָדוֹ, לְהַנִּיחוֹ אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּב.
ג הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים מְעֹרָבִים, בּוֹרֵר אֶחָד מֵאֶחָד וּמַנִּיחַ הַשֵּׁנִי כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד. הַגָּה: וּשְׁנֵי מִינֵי דָּגִים מִקְרֵי שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וְאָסוּר לִבְרֹר אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּיָדוֹ, כְּדֵי לְאָכְלוֹ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת וְכָל אַחַת נִכֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲבָל כָּל שֶׁהוּא מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁבּוֹרֵר חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ קְטַנּוֹת, לֹא מִקְרֵי בְּרֵרָה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנֵי מִינִים וּבוֹרֵר מִשְּׁנֵיהֶם בְּיַחַד הַגְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ הַקְּטַנּוֹת אוֹ לְהֶפֶךְ, שָׁרֵי הוֹאִיל וְאֵינוֹ בּוֹרֵר מִין אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ"ז). וְאִם בֵּרֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵר שַׁחֲרִית לֶאֱכֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, חַיָּב.
ד הַבּוֹרֵר פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת, חַיָּב. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָאֹכֶל מְרֻבֶּה וְיֵשׁ יוֹתֵר טֹרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל, אֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יִבְרֹר הַפְּסֹלֶת אֲפִלּוּ כְּדֵי לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר (בֵּית יוֹסֵף).
ה הַבּוֹרֵר תּוֹרְמוּסִין מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם מְמַתֶּקֶת אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, וְחַיָּב.
ו אֵין מוֹלְלִין מְלִילוֹת, אֶלָּא מוֹלֵל בְּשִׁנּוּי מְעַט בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּפָרֵק הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַשִּׁבֳּלִים, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְפָרֵק רַק כִּלְאַחַר יָד כְּדֵי לֶאֱכֹל, שָׁרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין (מָרְדְּכַי וְרַ"ן פ"ק דְּיוֹם טוֹב), וְלָכֵן אָסוּר לִפְרֹק הָאֱגוֹזִים לוּזִים אוֹ אֱגוֹזִים גְּדוֹלִים מִתּוֹךְ קְלִפָּתָן הַיְרוּקָה (מַהֲרִי"ל), וְטוֹב לְהַחְמִיר מֵאַחַר דְּיָכוֹל לְאָכְלָן כָּךְ בְּלֹא פֵּרוּק.
ז הָיוּ לוֹ מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְנַפֶּה בְּקָנוֹן (פֵּרַשׁ רַשִׁ"י כְּלִי שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד רָחָב וְהַשֵּׁנִי עָשׂוּי כְּמִין מַרְזֵב, וְנוֹתְנִין הַקִטְנִיּוֹת בְּרֹאשׁוֹ הָרָחָב וּמְנַעְנֵעַ הָאֹכֶל וּמִתְגַּלְגֵּל דֶּרֶךְ הַמַּרְזֵב, וְהַפְּסֹלֶת נִשְׁאָר בַּכְּלִי) וְתַמְחוּי, (פי' קְעָרָה גְּדוֹלָה) וְלֹא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, אֶלָּא מְנַפֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ.
ח אֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין (פי' הֶעָרוּךְ ויצ"ה בְּלַעַ"ז), דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּצִיף מַיִם עֲלֵיהֶם בִּכְלִי כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת, וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן בַּיָּד כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת דַּהֲוָה לֵיהּ כְּבוֹרֵר, אֲבָל נוֹתְנָן בִּכְבָרָה אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹפֵל הַפְּסֹלֶת דֶּרֶךְ נִקְבֵי הַכְּבָרָה.
ט מְשַׁמֶּרֶת, אֲפִלּוּ תְּלוּיָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לִתֵּן בָּהּ שְׁמָרִים. אֲבָל אִם נָתַן בָּהּ שְׁמָרִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ צְלוּלִים לָזוּב.
י יַיִן אוֹ מַיִם שֶׁהֵם צְלוּלִים, מֻתָּר לְסַנְּנָן בִּמְשַׁמֶּרֶת. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִסְמִין דַּקִּין, הוֹאִיל וּרְאוּיִין לִשְׁתּוֹת בְּלָאו הָכֵי (סְמַ"ג). אֲבָל בְּסוּדָר, מַיִם אָסוּר מִשּׁוּם לִבּוּן, וְיַיִן וּשְׁאָר מַשְׁקִין, מֻתָּר. וְאִם הֵם עֲכוּרִים, בֵּין מַיִם בֵּין יַיִן, אָסוּר לְסַנְּנָם. וּלְהָרַמְבָּ"ם, בִּמְשַׁמֶּרֶת אָסוּר וַאֲפִלּוּ מַיִם וְיַיִן צְלוּלִים; וַאֲפִלּוּ בְּסוּדָרִים לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּצְלוּלִין אֲבָל לֹא בַּעֲכוּרִים. וְיַיִן מִגִּתּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס (פי' שֶׁנִּרְאֶה כְּרוֹתֵחַ), טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסוּדָר.
יא כְּשֶׁמְּסַנְּנִין הַיַּיִן בְּסוּדָר צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָא (בַּסוּדָר) לְקַבֵּל הַיַּיִן, מִשּׁוּם שִׁנּוּי.
יב כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְסַנֵּן יַיִן בְּסוּדָר, מֻתָּר לְסַנְּנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית (פי' קֻפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִן הַגּוּמָא וּמִמִּינֵי עֲרָבָה), וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ הַכְּפִיפָה מִשּׁוּלֵי הַכְּלִי טֶפַח, מִשּׁוּם שִׁנּוּי.
יג כְּלִי שֶׁמְּעָרִין (פי' שֶׁמְּרִיקִין) בּוֹ יַיִן מֵהֶחָבִית, לֹא יִתֵּן בְּפִיו קַשִּׁין וְקִסְמִין בְּחָזְקָה, שֶׁאֵין לְךָ מִסְנֶנֶת גְּדוֹלָה מִזוֹ.
יד מֻתָּר לְעָרוֹת בְּנַחַת מִכְּלִי לַחֲבֵרוֹ וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁכְּשֶׁיִּפְסֹק הַקִּלּוּחַ וּמַתְחִילִים לִירֵד נִצּוֹצוֹת קְטַנּוֹת הַנִּשּׁוֹפוֹת בָּאַחֲרוֹנָה מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, יַפְסִיק וְיַנִּיחֵם עִם הַשְּׁמָרִים; שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, הָנֵי נִיצוֹצוֹת מוּכְחֵי שֶׁהוּא בּוֹרֵר. מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הֶחָבִית עַל אֵיזֶה דָּבָר כְּדֵי שֶׁיִּקְלַח מִמֶּנּוּ הַיַּיִן הֵיטֵב (רוֹקֵחַ הל' יוֹם טוֹב וּבֵית יוֹסֵף).
טו מִסְנֶנֶת שֶׁנָּתַן בָּהּ חַרְדָּל לְסַנְּנוֹ, מֻתָּר לִתֵּן בָּהּ בֵּיצָה אַף עַל פִּי שֶׁהַחֶלְמוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה עִם הַחַרְדָּל וְהַחֶלְבּוֹן נִשְׁאָר לְמַעְלָה.
טז מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹלָעִים, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עַל יְדֵי מַפָּה בְּשַׁבָּת דְּלֹא שַׁיָּךְ בּוֹרֵר וּמְשַׁמֵּר אֶלָּא בִּמְתַקֵּן הָעִנְיָן קֹדֶם אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, אֲבָל אִם בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מְעַכֵּב אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ פִּיו, אֵין זֶה מֵעֵין מְלָאכָה, וּמֻתָּר.
יז הַמְחַבֵּץ (פי' שֶׁמּוֹצִיא חֶמְאָה מִן הֶחָלָב), תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר הוּא; לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים שֻׂמְשְׂמִים וֶאֱגוֹזִים לַדְּבַשׁ, לֹא יְחַבְּצֵם בְּיָדוֹ וְע"ל סי' ש"מ סָעִיף י"א. הַגָּה: הָרוֹקֵק בָּרוּחַ בְּשַׁבָּת וְהָרוּחַ מְפַזֵּר הָרֹק, חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֶה. (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א הנה בורר הוא אחד מל"ט אבות מלאכות של שבת וחייבין עליה ג"כ חטאת בשוגג ומיתה במזיד כמו על שאר מלאכות ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין באיסור בורר וע"כ אראה לבאר אותה בעז"ה בכל פרטיה ואקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והוא: אין חל איסור בורר מן התורה כ"א באחד משלשה אופנים שאז דרך ברירה היא כן בחול. א) אם בורר פסולת מן האוכל אפילו בורר בידו ודעתו לאכול מיד ג"כ חייב שזהו דרך ברירה בחול לברור הפסולת מן האוכל. ב) אם הוא בורר בכלי שדרך לברור בה כגון בנפה וכברה חייב אפילו הוא בורר האוכל מן הפסולת ודעתו לאכול מיד שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך [ואם הוא בורר בכלי שאין דרך לברור בה פטור אבל אסור וכדלקמיה]. ג) אפילו אם הוא בורר אוכל מן הפסולת ובידו אך שדעתו לאכול לאחר זמן חייב ואינו מותר לברור כ"א באופן שיזהר בכל ג' אופנים דהיינו שיברור האוכל מן הפסולת וגם שהברירה יהיה בידו ולא בכלי וגם שיהיה דעתו לאכול מיד שאז לאו דרך ברירה היא אלא דרך אכילה היא - אלו עיקרי הכללים שבסימן זה ויתר הפרטים נבאר אי"ה בסימן הבא: ש"ע סָעִיף א
ב (א) בנפה ובכברה חייב - שזהו דרך ברירתו ואפילו היה בדעתו לאכול לאלתר: ש"ע סָעִיף א
ג (ב) בקנון ובתמחוי - פירש"י קנון הוא כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מצד אחד וקצר מצד אחד והבורר קטניות נותן אותם בצד הרחב ומנענע אותם והם מתגלגלים ויורדים דרך פיו הקצר והפסולת שאינם עגולים נשארים בכלי ותמחוי היא קערה גדולה ופטור אבל אסור דהוי בורר כלאחר יד דעיקר ברירה אינו אלא בנפה וכברה: ש"ע סָעִיף א
ד (ג) ואם בירר בידו - היינו דוקא האוכל מן הפסולת ולהיפך בכל גווני חייב וכדלקמן בסעיף ד' וה': ש"ע סָעִיף א
ה (ד) וכל מה שבורר וכו' - ר"ל אפילו יאריך זמן הסעודה כמה שעות מקרי לאלתר כיון שהברירה היא סמוך לסעודה: ש"ע סָעִיף א
ו (ה) לצורך וכו' - ואם כונתו כדי שישתייר גם אחר סעודה או על סעודה אחרת חייב חטאת [טור] אך אם ממילא נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום כיון שכבר בירר בהיתר: ש"ע סָעִיף א
ז (ו) ואפילו אחרים וכו' - ר"ל דאחד יכול לברור בעד כל בני הסעודה ואין בזה משום בורר דדרך אכילה היא ואפילו אינו אוכל בעצמו כלל עמהם ג"כ שרי והאי עמו שכתב רמ"א לאו דוקא הוא [ברכי יוסף ע"ש שמוכיח כן מן התוספות וכן משמע בד"מ הארוך]: ש"ע סָעִיף א
ח (ז) לברור הירק - ודוקא באופן זה דהוי אוכל מן הפסולת אבל לא להיפך ליטול העלין המעופשין מן הטובים דהוי בורר פסולת מן האוכל וחייב ואפילו אם אין העלין הללו פסולת גמור שראויין לאכילה ע"י הדחק אפ"ה יש איסור לבררם מדרבנן דמחזי כבורר פסולת מן האוכלין: ש"ע סָעִיף א
ט (ח) מן העלין - וה"ה כשמונח לפניו קטניות או שאר פירות ויש בהם מתולעים ומעופשים וכן פירות שנפלו לארץ ונתערבו בעפר וצרורות יזהר שלא יברור בידו רק מה שצריך לאותה סעודה שרוצה לאכול תיכף ולא יותר דאז חייב וגם יזהר שיברור דוקא האוכל מן הפסולת ולא להיפוך [פמ"ג וח"א]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י (ט) אוכל מתוך הפסולת - דפסולת מתוך האוכל אפי' לאלתר חייב וכדלקמיה ומש"כ בידו ה"ה בקנון ותמחוי: ש"ע סָעִיף ב
יא (י) נעשה וכו' - דרוב עניני ברירה הוא אלאחר זמן [דלאלתר דרך מאכל הוא לברור האוכל מן הפסולת בעת האכילה] ואז הדרך לברור בכל דבר אפילו בידו וכ"ש באיזה כלי אלא דאם הוא בורר בנפה וכברה או שהוא בורר הפסולת מן האוכל דמינכר מלתא דלשם ברירה הוא אפי' לאלתר חייב: ש"ע סָעִיף ב
יב (יא) וחייב - ע"כ יש ליזהר במה שנוהגין העולם להכין הבצלים בחומץ לאיזה תיקון מאכל לסעודה ג' ובוררין העלין הטובים מן הכמושים והמתולעים שלא יעשו זה רק סמוך לסעודה וגם יזהר שלא יברור הכמושים מן הטובים דזה הוי פסולת מן האוכל וכמש"כ בסק"ז. ובש"ג כתב דנהג להכין זה מע"ש דקשה ליזהר בעניני הברירה בזה והנה המחמיר ועושה כן תע"ב [א"ר] ומ"מ אין למחות ביד המקילין ומכינין בשבת דיכול לסמוך על הרמ"א הנ"ל בס"א בהג"ה אך שיזהר בכל מה שכתבנו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג (יב) ומניח השני - ר"ל דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת וא"כ צריך לברור זה שרוצה לאכול מיד דחשוב כאוכל ולהניח השני בקערה אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל דקיי"ל דאסור לברור אפי' כשרוצה לאכול המין השני לאלתר: ש"ע סָעִיף ג
יד (יג) לאכלן מיד - ר"ל שיברור אותו שרוצה לאכול מיד ולא יברור אותו שרוצה להניח לסעודה האחרת: ש"ע סָעִיף ג
טו (יד) וכל אחת וכו' - ר"ל דמ"מ שייך בזה ברירה כיון שאין מסודרות כל מין בפני עצמו אלא מעורבין ביחד: ש"ע סָעִיף ג
טז (טו) לא מיקרי ברירה - אם לא שקצת מהם אינם טובים כ"כ כמו חתיכות האחרים כגון שנקדחו מכח הבישול איזה חתיכות דגים ורוצה לברור אותן שלא נקדחו או שאיזה חתיכות דגים הוי מדג חי ואיזה מדג מת ורוצה לברור אלו מאלו בכל זה אפילו במין אחד שייך ברירה וצריך לברור זה שרוצה לאכול עכשיו ודמי ממש לעלין מעופשין בס"א. ותפוחים חמוצים ומתוקים מסתפק הפמ"ג אי מקרי מין אחד אם לא ואם מחמת חמיצותו אין ראוי לאכול הוה בודאי דומה לפסולת ויש בזה משום איסור ברירה ואפי' נאכלים ע"י הדחק יש בזה איסור מדרבנן ודמי לעלין מעופשין הנ"ל בס"א. והנה הט"ז מחמיר אפילו במין אחד שלא יברור אלא אותו שרוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה אבל הרבה אחרונים חלקו עליו והסכימו עם הרמ"א שפסק כתה"ד. ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין וע"כ צריכין ליזהר בסעודות גדולות שמונחים כמה מיני עופות יחד ובוררין להניח למוצאי שבת שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו ולא להיפוך. כתבו האחרונים דה"ה בכל דבר כשהם שני מינים כגון כלים ובגדים שייך ברירה וע"כ צריך לברור זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם ולא להיפוך ואפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו ועי"ז מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים לא הוי בכלל בורר וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ג
יז (טז) שבירר שחרית וכו' - וה"ה אם היה זמן מופלג מסעודת בין הערבים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח (יז) בידו אחת - אף דלקמן בס"ז איתא דלנפח בידו אחת מותר התם לאו דרך ברירה הוא בזה משא"כ בסתם ברירה לא מיקרי שום שינוי ע"י מה שבירר בידו אחת ויש דלא גרסי כלל תיבת אחת ועיקר רבותא הוא דאפילו בידו דבאוכל מתוך פסולת מקילינן בזה היכא שכונתו לאכול לאלתר הכא חייב: ש"ע סָעִיף ד
יט (יח) ויש יותר וכו' - ר"ל דביו"ט בכה"ג צריך לברור הפסולת קמ"ל דשאני התם דמשום שמחת יו"ט הוא כדי למעט בטרחא אבל הכא דרך ברירה הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כ (יט) ממתקת אותם - ומבלעדי זה התורמוס מר מאד וחשיב כפסולת והפסולת אינו מר כ"כ ע"כ חשיב התורמוס כפסולת מתוך אוכל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כא (כ) אין מוללין וכו' - מלילה הוא שמולל השבלים כדי לפרק הדגן מתוכן ואסור מפני שנראה כדש: ש"ע סָעִיף ו
כב (כא) בשינוי מעט וכו' - בגמרא איתא שם ומולל בראשי אצבעותיו וזהו השינוי שאינו מולל בידו ומה דקאמר מעט היינו שלא ימלול בהם רק מעט [כן מוכח בגמרא שם. עולת שבת] וה"ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע"י שינוי וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ו
כג (כב) ויש מחמירין - דס"ל דדוקא לרכך השבלים מותר ע"י שינוי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים אף ע"י שינוי אסור אף שדעתו לאכול לאלתר מפני שנראה כדש אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכו"ע דאין זה בכלל מפרק כלל ואפי' לקלוף הרבה מותר כדאיתא בגמרא וכ"ז כשדעתו לאכול לאלתר כדאיתא לקמן בסוף סימן שכ"א עי"ש. ולרכך תפוח קשה אפשר דמותר אפי' בלי שינוי [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ו
כד (כג) ולכן אסור וכו' - היינו אפי' ע"י שינוי דבלי שינוי לכו"ע אסור: ש"ע סָעִיף ו
כה (כד) קליפתן הירוקה - דזה דמי כמתוך השבלין אבל לכו"ע מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שעל האגוז גופא וכדלקמן בסוף סימן שכ"א. לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן משמע מדברי הפמ"ג בסימן זה שיש ליזהר לברור האוכל מתוך הקליפות ולא להיפוך ואפי' כשדעתו לאכול מיד ומשום בורר אבל לקמן בסימן תק"י הביא המ"א בשם הים של שלמה דדבר זה שקולף הקליפה מהן בכלל תיקונא אוכלא הוא ולא שייך ברירה בזה ואף שהקשה עליו המ"א כבר יישבו בספר אליה רבה והביאו הפמ"ג שם דכיון שדעתו לאכול מיד שרי: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כו (כה) מלילות מע"ש - ה"ה דאפי' אם מלל מעט בשבת וכנ"ל ג"כ מותר לנפח בידו אחת וכדלקמיה והאי דנקט מע"ש לאשמעינן דאפילו היו לו הרבה מלילות ג"כ מותר לנפח בידו אחת [רמב"ן במלחמות]: ש"ע סָעִיף ז
כז (כו) בקנון ותמחוי - גזירה משום נפה וכברה דיש בזה חיוב חטאת: ש"ע סָעִיף ז
כח (כז) ולא בשתי ידיו - דהיינו לדבק שתי ידיו כאחת וליקח בשניהם ולנפח וה"ה דמיד ליד חברתה אין נכון לדעת הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט (כח) אין שורין וכו' - ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף למעלה כגון תבן [מ"א]: ש"ע סָעִיף ח
ל (כט) הכרשינין - הוא מאכל בהמה וה"ה תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם: ש"ע סָעִיף ח
לא (ל) אע"פ שנופל וכו' - כיון שאינו מתכוין לכך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לב (לא) משמרת - כלי שמסננין בה השמרים והיין יורד זך וצלול: ש"ע סָעִיף ט
לג (לב) אסור ליתן וכו' - וחיוב חטאת נמי יש בזה משום בורר שנברר האוכל מהפסולת עי"ז או משום מרקד עי"ש בגמרא: ש"ע סָעִיף ט
לד (לג) צלולים - ר"ל שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לה (לד) מותר - כיון דבלאו הסינון ג"כ הם צלולים וראוים לשתות לכן אין בזה משום בורר וצלולים מקרי כל שראוי לשתות כך בלי סינון לרוב בני אדם ויש מחמירין דדוקא כשכולם יכולים לשתות כך ואין מסננן אלא כדי שיהיו צלולין ביותר. וכן משקה שקדים הכתושין מע"ש מותר לסנן בשבת הואיל דיכולים לשתותו כך בלי סינון [אחרונים]: ש"ע סָעִיף י
לו (לה) קסמין דקין - איתא בסמ"ג קצת קסמין והכונה דאלו היו הרבה אין ראוי לשתות כך לרוב בני אדם בלי סינון וה"ה אם יש בהיין קצת קמחין שראויין לשתות כך לרוב בני אדם ג"כ שרי לסנן אפילו במשמרת: ש"ע סָעִיף י
לז (לו) אסור - לסנן אפי' מים צלולין לגמרי ומיירי בשאינו עומד מוכן לכך דאל"ה דינו כמשמרת: ש"ע סָעִיף י
לח (לז) משום ליבון - דשרייתו זהו כיבוסו כ"כ הב"י בביאור דברי הטור והמג"א והגר"א מסקי דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו כיון שאין עליו לכלוך וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט ועיקר טעם האיסור הוא משום דיכול לבוא לידי ליבון דהיינו ע"י סחיטה משא"כ במשמרת שעשויה לכך לא יבוא לסחטו וה"ה בסודר אם היה עומד מוכן לכך וכנ"ל: ש"ע סָעִיף י
לט (לח) ויין - מדעת הט"ז לקמן בסוף סימן ש"כ משמע דסובר דדוקא ביין אדום אבל ביין לבן אסור לסנן כמו מים אבל הא"ר חולק עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף י
מ (לט) מותר - דלא שייך בהו שמא יסחוט שאין הבגד מתכבס ומתלבן על ידם ואפילו את"ל דגם על ידם מתלבן קצת מ"מ לא חיישינן לסחיטה דאינו חושש לסחטם דאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו ולצורך משקה הבלוע בו ג"כ אין דרך לסחטם: ש"ע סָעִיף י
מא (מ) אסור לסננם - משום בורר בין במשמרת ובין בסודרים ומיירי בעכורים לגמרי דלא משתתי הכי כלל דאלו בעכור קצת ואפשר דמשתתי הכי אך רובא דאינשי קפדי שלא לשתותו בלי סינון אין איסור רק במשמרת אבל בסודרין דאין דרך לסנן בו מותר לסנן יין ושאר משקים: ש"ע סָעִיף י
מב (מא) ולהרמב"ם במשמרת וכו' - וטעמו נראה משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולדינא הלכה כדעה א' [א"ז]: ש"ע סָעִיף י
מג (מב) לא בעכורים - היינו אף בעכורים קצת דאלו בעכורים לגמרי הלא אף לדעה הראשונה אסור וכנ"ל ובזה טוב לחוש לדברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף י
מד (מג) ויין מגתו וכו' - פי' שאז כל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן ואין כאן תיקון דבלא"ה משתתי וע"כ אפילו כשהוא טורפה ונעשה עכור כצלול דמי: ש"ע סָעִיף י
מה (מד) לתוך הסודר - זהו לדעת הרמב"ם ולדעה הראשונה אפי' במשמרת שרי: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מו (מה) בסודר - ר"ל משקה עכור קצת אבל כשמסננין בו יין צלול דמותר לסנן במשמרת אף בסודר אין צריך שום שינוי: ש"ע סָעִיף יא
מז (מו) משום שינוי - שלא יעשה כעובדין דחול: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מח (מז) כל מקום וכו' - בא לרבות לדעה הראשונה דאפי' יין שהוא עכור קצת דאסור לסננו במשמרת וכנ"ל אפ"ה מותר לסננו בכפיפה מצרית שאינה עשויה לשמר בה בימות החול וכן מים בין צלולים בין עכורים במקצת מותר לסנן על ידה: ש"ע סָעִיף יב
מט (מח) בכפיפה מצרית - ואותו כלי העשוי כנפה שמסננין בה דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך ואין לסנן בה אלא יין צלול ומים צלולים וכנ"ל בריש סעיף יו"ד: ש"ע סָעִיף יב
נ (מט) משום שינוי - שלא יהיה כעובדין דחול ולפ"ז מים ויין צלולין דגם במשמרת מותר וכנ"ל ממילא מותר להגביה הכפיפה טפח ויותר ועיין בבה"ל שביארנו דהרבה ראשונים סוברין דהטעם שצריך שלא יהיה הכפיפה גבוה טפח הוא משום חשש אהל דשיעורו בטפח ולפ"ז גם כשמסנן יין ומים צלולים דינא הכי. ודע דענין עשיית אהל לא שייך בזה אלא כשמכסה בהכפיפה כל חלל הכלי שתחתיה אבל אם אוחזה בידו אחת על הכלי שלא ע"פ כולה ושופך בידו השניה מותר אפי' ביותר מטפח וגם לטעם השו"ע דס"ל משום שינוי אפשר דגם זה שינוי מקרי ובפרט אם היה צלול דאין צריך זה השינוי כלל לטעם הראשון וכמו שכתבנו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
נא (נ) לא יתן וכו' - ר"ל אפי' מע"ש כדי לסנן דרך בו בשבת ומיירי השו"ע ביין עכור קצת דאם הוא יין צלול ומסננו רק מפני קסמין דקין שבו אף במשמרת ממש מותר וכנ"ל בסעיף יו"ד: ש"ע סָעִיף יג
נב (נא) בחזקה - דדרך הוא לתחוב פיו בחוזק כדי שיעכבו הקסמין והטינופות מלעבור וע"כ הוא כעין משמרת: ש"ע סָעִיף יג
נג (נב) שאין לך - בגמרא איתא דמחזי כמשמרת ופי' הר"ן דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברין בה שמרים אלא כיון דאיתא קסמין וטינופת דלא עברי בהו דמי למשמרת עכ"ל ומש"כ השו"ע שאין לך היינו לענין דמעכב היטב עכ"פ הקסמין והטינופות מלעבור: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
נד (נג) ניצוצות - ר"ל טיפות קטנות המטפטפות כשנפסק הקילוח: ש"ע סָעִיף יד
נה (נד) מוכחי וכו' - ר"ל דמוכח שהוא בוררם מתוך הפסולת שבשולי הכלי אבל תחלת שפייתן כשעדיין אין הפסולת ניכר לאו בורר הוא: ש"ע סָעִיף יד
נו (נה) שהוא בורר - ומיירי שרוצה לשתות לאחר זמן דאם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו ואם נתן קיסמין בפי הכלי שמערה בתוכו כדי שיסתנן היטב בזה אפילו לאלתר אסור אם אינו מפסיק כשמתחילין הניצוצות לירד משם דחשיב כבורר ע"י כלי. ואסור לשפוך השומן מן הרוטב ואפי' אם לא יסירם בכף אלא ישפוך בהכלי עצמה דהוה כבורר ביד ולא בכלי וכנ"ל מ"מ אסור דהשומן מקרי פסולת לגבי הרוטב אם אינו רוצה לאכול השומן לאלתר ופסולת מתוך האוכל אסור אף אם רוצה לאכול האוכל לאלתר כמש"כ בריש הסימן ואם שפך ביחד עם השומן גם מקצת מן הרוטב שרי [אחרונים]: ש"ע סָעִיף יד
נז (נו) כדי שיקלח וכו' - ואע"פ שעי"ז יורד יין גם מתוך השמרים אינו חשוב כבורר כ"ז שאין הניצוצות מתחילין לירד מן השמרים כמו שנתבאר: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
נח (נז) שנתן בה וכו' - היינו מע"ש דבשבת אסור לסנן חרדל ע"י מסננת משום דהפסולת שבחרדל נשאר למעלה ומיחזי כבורר כיון שאינו אוכלן וכמבואר לקמן בסימן תק"י ס"ג דאפילו ביו"ט אסור לברור: ש"ע סָעִיף טו
נט (נח) נשאר למעלה - ר"ל ואינו עומד לאכילה אעפ"כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] ואם הוא מסנן כדי לאכול החלמון אסור דשני מיני אוכלין מקרי ושייך ע"ז שם ברירה ויש מקילין בזה ונכון להחמיר וע"כ יש ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקנ"ד: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ס (נט) ע"י מפה - ומשום מלבן ליכא כיון דליכא לכלוך וכמו שכתב בסימן ש"ב ס"ט וא"כ לדעת האוסרין שם אסור ע"י מפה והיינו דוקא במים אבל ביין ושארי משקין לכו"ע שרי דאין המפה מתלבן ע"י שרייתן ובא"ר כתב להקל אף במים אפילו לדעת האוסרין שם ובמקום הדחק יש להקל כיון שאינו מתכוין לכביסה: ש"ע סָעִיף טז
סא (ס) דלא שייך בורר וכו' - והא דאינו אסור משום שמא יסחוט כיון דאינו נשרה במים רק דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו אינו חושש לסוחטו [ב"י ע"ש עוד] ומ"מ יש ליזהר שלא ישתה דרך בית יד מכתונת שלו דבזה חיישינן יותר שמא יסחוט שמצטער בלבישתו: ש"ע סָעִיף טז
סב (סא) אלא במתקן וכו' - וע"כ כשנופל זבוב או ד"א במאכל ומשקה לא יסיר הזבוב בין ביד בין בכלי דהוי בורר פסולת מאוכל אלא יקח קצת גם מהמאכל או המשקה עמו ויזרוק: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
סג (סב) פי' שמוציא וכו' - וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה או שאר מיני חימוץ כדי לחבצו או העושה כמין כלי גמי ונותן הקום בתוכו ומי החלב נוטפין כ"ז בכלל מחבץ דהוא תולדה דבורר ואסור אפילו ע"י א"י וכן הקולט שומן הצף ע"פ החלב [שקורין סמעטענע] גם זה הוא בכלל בורר ע"כ יזהר שכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב ואז שרי וכמ"ש סי"ד וה"ה להיפוך שיטול קצת מן החלב עם השומן הזה [אבל ליקח השומן בצמצום אסור אפילו דעתו לאכול לאלתר שהרי הוא לוקח בכף] וכ"ז דוקא כשצריך לאכול בשבת דאל"כ הוי כמכין משבת לחול ואם א"צ לו רק שחושש שיפסד ויתקלקל מותר לעשות ע"י א"י כשאינו בורר בצמצום וכנ"ל דההכנה לחול הוא איסור מדברי סופרים ומותר ע"י א"י במקום פסידא וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה: ש"ע סָעִיף יז
סד (סג) תולדת בורר הוא - ומכלל זה המעמיד חלב במקום חם כדי שתעשה גבינה והלוקח הקום ועושה גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין [רמב"ם]: ש"ע סָעִיף יז
סה (סד) לפיכך וכו' - משמע מזה דהאיסור הוא משום בורר ולפ"ז אם דעתו לאכול לאלתר שרי לחבוץ בידו ועיין במ"א שהביא מהתוספתא ראיה דאיסורו הוא משום לש ולפ"ז אפי' דעתו לאכול לאלתר אסור: ש"ע סָעִיף יז
סו (סה) אע"פ שנותנים וכו' - ר"ל אע"פ שמותר ליתן: ש"ע סָעִיף יז
סז (סו) לא יחבצם בידו - ר"ל לא יקבצם בידו להפריד אותם מן הדבש. ודע דבתוספתא איתא אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל ור"ל להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך. נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידם אע"פ שראוי לשתותו בשבת והמ"א כתב דזהו תולדת בורר דעי"ז יורדין גם שמרי המשקה עצמו בשולי הכלי והוא דומיא דמחבץ שע"י הקיבה שנותנים בו מתפרד הקום מן החלב: ש"ע סָעִיף יז
סח (סז) מפזר הרוק - ולא ראינו מי שחושש לזה כיון דאינו מתכוין לכך וכ"ש דאין זה דרך זורה [חידושי רע"א] ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף יז
סט (סח) זורה - וזורה את התבואה ברחת לרוח הוא אחד מל"ט אבות מלאכות: ש"ע סָעִיף יז
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א בנפה חייב. שזהו דרך ברירתו: ש"ע סָעִיף א
ב לאלתר מותר. ודוקא אוכל מתוך הפסולת [מ"מ] עסד"ה: ש"ע סָעִיף א
ג מותר לברור הירק. דוקא אוכל מתוך הפסולת ועמ"ש ססי' תרי"א דאפי' אין העלין הללו פסול' גמור שראוי לאכילה על ידי הדחק אסור לברור הפסולת ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד ומניח השני וכו'. כונת רמ"א למ"ש הטור דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת ואם כן צריך לברור זה שרוצה לאכול ולהניח השני אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל וכ"כ הת"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ה לא מקרי ברירה. אא"כ קצת אין ראוי לאכול אלא ע"י הדחק וכמ"ש ס"א דאז פטור אבל אסור ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר התם בדברים לחים עמ"ש סט"ו [מ"מ הל' שביתת עשור]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו לאכול בין הערבים. היינו מסעודה לסעודה וכמ"ש [גבי דגים] ועב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז הבורר פסולת. עסי' תק"ד דבי"ט מקלינן וכ"כ ב"י והע"ש עשה עצמו כאלו לא ידע את יוס"ף: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח ויש מחמירין. דדוקא לרכך שרי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים הוי תולדה דדש ואסור אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכ"ע כדאיתא בגמרא וב"י בשם התוס' ע' ססי' שכ"א ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל ובמהרי"ל תמה איך רשאין לאכול קטניות מתוך שרביטין שלהם שקורי"ן שוטי"ן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט אין שורין וכו'. ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף למעלה כגון תבן ועסי' תק"י וכ"מ מל' רש"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י יין. (ע' ת"ש) ואם יש בו קמחים מותר לסננו (תניא וכ"כ רש"י): ש"ע סָעִיף י
יא משום ליבון. אבל משמרת עשויה לכך ואין חושש לליבונו (טור) וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו א"כ מה לי עשוי לכך או אינו עשוי ובסמ"ג כתב וז"ל ומשום סחיטה ליכא למגזר שהרי המשמרת עשוי לכך ולא קפיד בלבונה כדאמרינן פרק ב"ט (ובסי' ש"ך סט"ו) אבל בסודר מים אסור וכו' עכ"ל וכ"כ בסה"ת ונ"ל שלזה כוון הטור דס"ל כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס וכמ"ש שם בש"ע וכ"מ סי"ו אלא דאסור שמא יסחוט והוי כיבוס ולכן בעשוי לכך לא גזרינן ומ"ש בססי' של"ד דאסור ליתן מים היינו נמי שמא יסחוט והוי כיבוס אבל בשאר משקין סחיטה שלהם אינו אסורה אלא משום תולדה דדש מפני שאינן מלבנין המשקין ולכן לא גזרינן שמא יסחוט כמ"ש התוס' ספי"ד והסמ"ג והמאור פ"ד דביצה אבל למ"ד דאפי' אין בו לכלוך אמרי שרייתו זהו כיבוסו דוקא ביין מותר לסנן דאין זה כיבוס אלא טינוף כמ"ש הג"מ בפכ"ב ע"ש ועסי' ש"ב ס"ט מ"ש וסי' תק"י ס"י: ש"ע סָעִיף י
יב ולהרמב"ם כו' אפי' בסודרים כו' לא בעכורים. וצ"ע דבעכורים אף לסבר' הראשונ' אסור ונ"ל דלדיעה הראשונה עכורין קצת מותרי' בסודר כיון דאפשר לשתותו בלא"ה אף על פי שרוב בני אדם אין שותין אותן וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן והטור והמ"מ בשם הרשב"א וש"ג אבל לרמב"ם אסור, משקה שקדים כתושים מע"ש מותר לסננן כיון שיכולין לשתות בלא סינון (הג"מ סמ"ק): ש"ע סָעִיף י
יג משום שינוי. ובסודר די בשינוי שאין עושה גומות [ר"ן] אבל משום אהל ליכא כיון שאינו רחב כמ"ש ססי' שט"ו, נ"ל דאותו כלי העשוי כנפ' שמסננין בו דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך עיין ס"י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יד שאין לך מסננת כו'. אבל בגמ' אמרי דמיחזי כמשמרת ופי' הר"ן דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברין בה שמרים אלא כיון דאיכא קסמין וטנופות דלא עברי בהו דמי למשמרת עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע ובצלול שרי (ש"ג) עס"י: נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אף על פי שראוי לשתותו בשבת ונ"ל דהוי תולדת בורר דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף א
טו מוכחי שהו' בורר. ותחלת שפיתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא (ר"ן) לפ"ז אסור לערות שומן מהמאכל דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד והכא כשמער' מהכלי אסור כמו בשכר ומל' הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר ונ"ל דאף הטור והש"ע מודי' לזה אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן דאז אפילו בלא כלי אסור אבל לאלתר שרי כמ"ש ס"א אבל בשומן ה"ל בורר פסולת מתוך אוכל ואסור כמ"ש ס"ג ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף טו
טז נשאר למעלה. ולא חשיב כבורר לפי ששניהם אוכלין הם ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל [טור] אבל אם הם עושים אותו כדי לאכול החלמון אסור דמה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת והוה ליה בורר [ב"ח ולבוש] עס"ג דכתב דבמין א' לא שייך ברירה וצ"ל דהכא מיחשב ב' מינים וכ"מ בב"ח ולבוש אבל ממ"ש ס"ג בשם המ"מ משמע דזה מקרי מין אחד כמו מחבץ ומשמר כ"מ בסימן ש"ך דלא אסרו סחיטה משום בורר שהכל מין אחד לכן נ"ל דה"פ דה"א דהחלבון נקרא פסולת כיון שאינו ראוי לאכלו כך קמ"ל והרמב"ם כתב טבע הבצים שטרפין אותן ונותנים אותן בדברים העכורים שיזככו אותן ויבדילו העב מן הדק: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יז ומותר. ומשום מלבן ליכא כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט וא"כ להאוסרין אסור ע"י מפה ועמ"ש ס"י: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יח והמחבץ. שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצ' חייב שהרי הפרי' הקום מן החלב ואם גבנו ועשאו גבינ' חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשה גוף א' דומה לבנין (רמב"ם פ"ז) ורש"י פי' עושה כמין כלי גמי ונותן הקום בתוכו ומי החלב נוטפין וכ"כ המ"מ פ"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף י
יט לפיכך וכו'. כתב המ"מ שהוא תוספתא פי"ג וז"ל התוספתא נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמים ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל מפרפרין גלוסקין לחולה ובלבד שלא יגבל אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל עכ"ל משמע דהאיסור משום גיבול ולמה כתב הרמב"ם משום בורר ועוד דאנן לא קי"ל כההוא תוספתא דר' היא ואנן קי"ל כר"י בר"י כמ"ש סי' שכ"א סי"ד דגובלין קמח קלי וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו משום גיבול ואפשר דהרמב"ם טעמא דנפשיה קאמר דאסור משום בורר אבל על המ"מ צ"ע (וע' במיימוני עם הגהות מהרמ"פ) ורי"ו כתב ח"ח כשעושין מאכל מאגוזים שחוקות או של שום יתן בו חומץ מע"ש ולמחר ממחהו עכ"ל משמע דס"ל דמשום לש הוא כמ"ש סי' שכ"א סי"ו, כתב הרמב"ם פכ"א אסור לתלות המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמור עכ"ל משמע אפי' ליתן בה דבר אחר אסור לתלותה ופשט הגמ' והפוסקים משמע דאין איסור בזה ועסי' תק"י ס"ד וכ"מ לעיל ס"י: ש"ע סָעִיף י
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א בנפה עמ״א יש להסתפק אם בורר אם אסור באותו שבת וי״ל דאסור דנהנה ממלאכת שבת כבורר אוכל מפסולת דא״א לאכול כך אבל ב׳ מיני אוכלין דאפשר לאכול כך צ״ע והבורר לחולה פשיטא דאסור לבריא שמא ירבה כבסי׳ שי״ח ס״א ואם לעולם צ״ע דלא מהני מעשיו כ״כ ול״ד למבשל וכדומה שא״א לשנות מכמות שהיה משא״כ בירר יכול להניח אוכל לפסולת כמו שהיה ולברור בחול, וי״ל דאסור מטעם קנס דעביד איסורא וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב לאלתר עמ״א מ״מ פ״ח הי״ב ועסד״ה מבואר כן ונלמד מתורמסין דפסולת מאוכל ביד לאלתר חייב. וכן ב׳ מיני אוכלין אותו שאין רוצה לאכול עתה הוי פסולת באות ד׳ והנה מ״ש כאן ואם בירר דיעבד ובסי׳ ג׳ בורר לכתחלה י״ל לאלתר היינו כ״ז שמיסב באותה סעודה שרי דיעבד ולכתחלה אסור לאחר זמן אטו מסעודה לסעודה משא״כ בס״ג בורר לאכול מי״ד ממש אז מותר לכתחלה ומינה איתעביד מלאכה דיעבד אסור אף למ״ש באפשר כמ״ש באות א׳ ועב״י ואי״ה באות ו׳ אבאר עוד ובט״ז אות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
ג מותר עמ״א דפסולת מאוכל אסור כבאות ב׳. ועסי׳ תרי״א אות ב׳ הביא דברי המ״מ פ״א משביתת עשור ה״ג דעלין המעופשין וראוין ע״י הדחק מדרבנן הוי בורר לא מ״ה וביוה״כ התירו שבות יע״ש ומינה שבת אסור פסולת הראוי ע״י הדחק מתוך אוכל אפילו בורר ביד לאלתר מדרבנן עכ״פ. ועא״ר ה׳ דחה זה די״ל כה״ג לאו פסולת כלל ושבות בשבת דאינו לאלתר וא״י דמ״מ כיון דלאחר זמן מיחשב כפסולת מדרבנן ה״ה מיד אסור לברור הפסולת כי האי מדרבנן ע׳ אות ה׳. ומ״ש דמכין לחול משמעות המ״מ בשבת גופא הוי דרבנן ה״ה קטניות לברור הטובים המתולעים שנתבשלו כך (עי״ד מזה ה׳ תולעים) שרי ביד לאכול מיד הא המתולעים לאסור מדרבנן עכ״פ וכ״ש פסולת קליפה מקטניות אע״ג דראוי לאכול ע״י הדחק מדרבנן אסור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד ומניח עמ״א לשון המחבר מועתק מר״מ פ״ח ה״ש הי״ והם כפשטן ומניח לאחרים או לעצמו והר״ב מוסיף השני כדי ושינה כוונת המחבר והר״מ ז״ל להודיע דאותו שאין רוצה עתה הוי כפסולת וצריך לברור אותו שרוצה לאכול דוקא כבאות ב׳ וכ״כ תה״ד סי׳ נ״ז דגדול אחד שסובר גדולות מקטנית הוי ברירה היה בורר אותן שרוצה לאכול עתה ביד לאלתר לא אותן שרוצה להניח דפסולת אסור כה״ג ה״ה לדידן ב׳ מינים חשיב מה שהניח פסולת ואסור לברור פסולת ביד לאכול לאלתר האוכל עט״ז אות ב׳. ודברי המחבר בס״א ואם בירר דיעבד וכאן כתב ובורר לכתחלה וגם היתר דס״ב וס״ג יבואר אי״ה בט״ז ב׳ ועמ״ש אי״ה במ״א אות ו״ז וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ה לא עמ״א ע׳ אות ג׳ ו׳. דגדולות מקטנות היינו בסעודת שחרית באמצע סעודה רוצה לברור גדולות להניח לסעודה שלישית ולאכול עתה הקטנים שכבר סעד ופסולת מאוכל אסור כה״ג במין א׳ שרי יהיה לברור לאחר זמן בליל שבת על סעודת מחר שרי דבמין א׳ ל״ש ברירה כלל ואף שאין רוצה לאכול עתה לא מקטנים ולא מגדולים וצ״ע בנפה וכברה אם מותר או חייב או פטור עד״מ לוזים יש במינם גדולים וקטנים ר״ל בהאזי״ל נו״ס גופא או בוועלש״י נו״ס יש גדולים וקטנים דאפשר דרך בורר בנפה גורם החיוב שהרי אוכל מפסולת לאכול לאלתר שרי ונפה חייב ה״ה זה א״ד במין א׳ ל״ש ברירה כלל ומהו שני מינים אפשר וויינקשי״ל שחורות ולבנות וכדומה מיקרי שני מינין עסי׳ רכ״ה אות י׳ במ״א אם חלוקין בטעמא או בשמן לענין שהחיינו ה״ה כאן וצ״ע. גם אם מיני מתיקה שמאל״ץ קיכליך עם האניק קיכליך י״ל דב׳ מינים הוי כל שחלוקין בטעמן ובפרט בורר דיש בו לתא ד״ת ב׳ מינים דיש חיוב חטאת מ״ה ועמ״ש אי״ה בט״ז ב׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו לאכול עמ״א האדון ז״ל דיבר בקצרה כדרכו הטוב כי הב״י הקשה על הר״מ ז״ל פ״ח הי״ב וי״ג והם שייכים לדידיה גופא הואיל והעתיקן בס״ב וס״ג ובס״ג הריש״א מיותר דמבואר בס״א וכ״ש הוא ולאחר זמן היה לכוללו בס״ב ע״כ אמר דלאחר זמן יש הפרש בשני מינים אין חייב אלא מסעודה לסעודה וז״ש שחרית בסעודת שחרית בורר לאכול בין הערביים סעודה ג׳ אז חייב הא אחר סעודת שחרית בורר לאכול בסעודה שלישית שרי ואוכל מפסולת אין מותר כ״א בסעודה שמיסב בה עתה אע״פ שאין אוכלו כ״א אחר שעה מהברירה שרי כמ״מ ור״ח הובא בהג״ה ס״א הא קודם שמיסב בסעודה זמן מה אסור כאוכל מפסולת כה״ג ועב״י בזה. ומ״ש הר״ב בס״א בהג״ה תיבת מי״ד אף שבר״ח ומ״מ משמע שמיסב בה כל מי״ד שדעתו להיסב בסמוך לה אפשר ש״ד ומ״ש המרשים המגיד ור״י כו׳ אף שהב״י סובר דמחולקין הם (המעיין בב״י יראה ג׳ חלוקות המרדכי סובר מיד ממש ולהמגיד כל שמיסב בה ולרי״ו לאחר סעודת שחרית זמן ארוך קודם סעודה ג׳ כל שאין מפסיק סעודה שרי) הר״ב לא יפרש כן ועיין דרישה. ומ״ש גבי דגים בכ״ג מתה״ד דגדול א׳ נזהר בסעודת שחרית לברור מה שרוצה לאכול עתה לא מה שרוצה להניח ולדידן ב׳ מיני דגים כה״ג אסור הא לאחר סעודת שחרית כה״ג ובאוכל מפסולת אסור כה״ג ובב״י הקשה שא״י מניין להר״מ חילוק זה ואע״פ כן כתב בש״ע ואי״ה בט״ז ב׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז הבורר עמ״א אע״ג בשבת חייב בי״ט מקילין סי׳ תק״י ס״ב ראוי להיות דביו״ט מקילין אף בשבת חייב חטאת בי״ט שרי יע״ש ועב״י כאן ואי״ה יבואר בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח ויש עמ״א ליש מחמירין הא דשבת קכ״ח חבילי אסטיס מולל כבסי׳ שכ״א תירצו בתוס׳ לרכך ע׳ ר״ן פ״ק דביצה היינו לרכך תוך השבלים ולהכי בעי שינוי ראשי אצבעותיו הא לרכך תפוח קשה וכדומה שרי בלא שינוי באפשר אבל הרז״ה תירץ דמאכל בהמה ראוי לאדם קצת לא גזרו ע״י שינוי והמ״א בחר בתי׳ לרכך דיותר מסתברא ליה ונ״מ בשכ״א מ״א דהר״ב לא הגיה שם דסמך אמ״ש כאן ליש מחמירין אה״נ חבילי פיאה אסור למלול כ״א לרכך לא להוציא מהשבלים רק לרכך בתוכן ולאכול בפה משם וכדומה לשיטתיה בתק״ו אות א׳ שהר״ב שתיק שם לא דאודויי אודי ליה אלא סמך אכאן ה״ה וכ״ש בשכ״א דסמך אכאן. ועמ״ש בט״ז אות ד׳. ולקלף קליפה הדבוק במורסן וכדומה שרי דלאו מפרק הוא בכך כבסי׳ שכ״א אות ל׳ לקלוף שומין שרי לאכול מיד רק להניח אסור משום בורר ולא אמרינן דהוי מפרק דבטל הקליפה דקה המחוברת מאוד לגבי אוכל וצ״ע. בצלים אין להם רק קליפה א׳ משא״כ שומין יש להם קליפה חיצונה וקליפה בכל גרעין וגרעין י״ל דקליפה החיצונה הוי מפרק וצ״ע בכל זה. ובקטניות התיר דאוכל מאוכל לא הוי מפרק דראוי השרביט הא יבש לא ועט״ז אות ד׳. ומ״ש שם עיין בש״ך מ״א ריש סי׳ וסס״י שכ״א ואי״ה יבואר שם דיני מפרק ובורר בעזה״י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט אין שורין עמ״א רש״י שבת ק״מ א׳ אין שורין כמו שולין וכ״ה בהרע״ב שם הפסולת צף למעלה ותרווייהו אסורין ועט״ז ה׳: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י יין עמ״א היינו בסודרים בפירש״י שבת קל״ט ב׳ במשנה מסננין יין בסודרים מפני הקמחים ועב״י וזהו כדיעה א׳ כאן אבל להרמב״ם י״ל קמחים אסור בסודרין ומתנה בצלול שיהא צלול ביותר עיין אות י״ב ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף י
יא משום עמ״א והראה לש״ב ס״ט (ט״ס שי״ב) ולקמן סי״ו אות י״ו דהמחבר סתם כאן כמ״ד דכל שאין לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ועא״ר אות ט״ז. אי״ה בש״ך אבאר עוד מדיני סחיטה בבגד צבוע אי שייך ביה שרייתו זהו כיבוסו ובבגד צמר וכדומה ועסי׳ ש״ב מזה: ש"ע סָעִיף י
יב ולהרמב״ם עמ״א הוקשה לו ז״ל מדכתב בש״ע סתמא לדיעה א׳ יין ומים צלולים במשמרת שרי ובסודר מים אסור ויין מותר ועכורים אסור היינו אף בסודרים בין מים או יין (בין בין הפשוט באחרונה דרך המחבר אלא קאי ארישא דבצלול מים בסודר אסור ובעכורים כמו דפשוט מים ה״ה יין עמ״ש בכללים מזה) ומשמע ודאי אף דאפשר לשתות ע״י הדחק אסור דזהו הוי עכורים. ואף משמע דרובא דאינשי שתיכף דעתו לאסור בש״ע משום דנהי דצלולין דעתו כדיעה א׳ בסתם (אין הכרע כ״כ מדכתב ולהרמב״ם עמ״ש בכללים) דמימרא דזעירי שבת קל״ט משמע משמרת שרי אבל עכורים י״ל אף בסודר אסור אף דרובא שתו כך ושאד יין מגתו דהכל שותין כך או גוף א׳ עב״ח ומתניתין מסננין בסודרים ובכפיפה מצרית י״ל לאו בקמחין כפירש״י אלא היתרא בא לומר ביין אף בסורר שרי ול״ש שרייתו זהו כיבוסו או שמא יסחוט ע׳ אות י״א וכפיפה מצרית אשמועינן ולא הוי אהל בשעת הורדה עתי״ט או שאר תירוצים. ולזה הוקשה לו א״כ למה זה סיים בסודרי להרמב״ם עכורים אסור דמפרש מימרא דזעירי בסודר ומינה עכורים אסור הא לדיעה א׳ נמי הכין וע״כ צריך לדחוק דהמחבר בש״ע נקיט קצוות צלולים שיהיו צלולים ביותר לדיעה א׳ שרי במשמרת ועכורים דהיינו יש בהם שמרים שא״א לשתות כלל ע״י הדחק בסודר אסור והשמיט חלוקה דאם ע״י הדחק משתתי שרי בסודרין וע״ז חולק הרמב״ם וא״כ לא היה להשמיט חלוקה זו. וע׳ לבוש והמ״א ידע את יוסף מ״ש בספרו הארוך יע״ש ולמ״ש א״ש: משקה שקדיש כו׳ שיכולים כו׳ משמע דתליא בפלוגתא דיעה א׳ ודיעה ב׳ ובסודר י״ל משקה זו דלבן וכ״ש חלב לבוני מלבן ואסור משום ליבון ויין לבן י״א דהוי כיבוס עסי׳ ש״ך ואף למ״ד התם לא דריח בו משא״כ זה דאסור לסנן בסודרים ואי״ה בש״ך יבואר עוד: ש"ע סָעִיף י
יג משום עמ״א הציון ראוי להיות בסי״ב בכפיפה ועסי׳ שט״ו אות כ״א דאפי׳ גבוה ורחב טפח אין אהל בכיסוי כלים וכדומה אלא בכובא שרחב יותר מדאי כלי קטן שעשוי כיפה דינה כמשמרת ויש חיוב חטאת ויש בה פלוגתא דרמב״ם ודיעה א׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יד שאין עמ״א ולבוש מסיים ודמי למשמרת אבל חיוב חטאת ליכא בכאן ואף אם לא היה עובר כלל שמרים י״ל ע״י שינוי הוא ולית חיוב חטאת אלא המיוחד לכך עיין אות י״ג. ובצלול שרי כבסודר ס״י ואף מים. ומ״ש דליתן שמרים אסור דהוי תולדות בורר דומיא דמחבץ יבואר אי״ה באות ח״י מהו מחבץ ומ״מ י״ל דוקא כשראה לשתות בשבת משא״כ אם אין ראוי בשבת ויהיה עכור שא״א לשתות כלל בשבת ע״י ישראל ממ״נ אסור ועל ידי עכו״ם היכא דאי לא יתן מפסיד המשקה י״ל שבות דשבות ע״י עכו״ם במקום צורך כה״ג שרי עסי׳ ש״ז משא״כ אם יהיה ראוי לשתות בשבת אסור ע״י עכו״ם די״ל דהוי תולדות בורר אפשר מ״ה וצ״ע. וי״ל דל״ד כ״כ למחבץ דהוי שינוי ועיין אות ט״ו ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף א
טו מוכחי עמ״א הביא דברי הר״ן שבת קל״ט ב׳ ורש״י שם יש לכאורה ט״ס וברש״י אצל הרי״ף כתב כר״ן ומשמע אע״פ שמשייר הרבה אוכל עם הפסולת כל שניכר הברירה והפסולת נראה הוי בורר וכאן בתחלה שפייתן (כשמערה) אין נראה הפסולת ולפ״ז אסור לערות שומן מרוטב אף ששופך רוטב עמו או ששייר שומן כאן כיון דניכר הוא ומוכחי שהוא בורר (ול״ד לס״ג) ולפ״ז אסור לשפוך מכוס זבובים עם מעט משקה דניכר ונראה בורר עט״ז אות י״ג. וברי״ף כתב דבי ר״פ שפי ממנא למנא בציבאתא (בגמרא לא גריס זה) משמע דוקא ע״י קסמין לאלתר אסור דהוי כבורר בכלי אבל לשפוך כך הוי כמו ביד לאלתר שרי כבס״א ואף ניצוצות שרי כה״ג ומ״מ בשומן לערות אף שרוצה לאכול הרוטב עתה השומן הוי פסולת ואף ביד לאלתר אסור כבס״ג אות ד׳ ומ״ש דלחודא קאי קשה אס״ג שני מינים נמי וצ״ל דמ״מ מעורבין הם אע״פ שניכרים משא״כ כאן לחודא צף למעלה ועא״ר. ואף שמן מיי״ש וכדומה י״ל דשרי מה״ט אבל אם רוצה לאכול השומן מיד שנותן למאכל וכדומה שרי לאלתר ביד כל שאין נותן קסמים אבל לשפוך מכוס זבובים עם משקה מעט צ״ע לדעתו ז״ל. אבל ע״י מפה שרי כבסי׳ י״ו דאע״ג בכלי לאלתר אסור היינו לאלתר כ״ז שמיסב באותה סעודה אבל בשעת שתייה מונע הפסולת שרי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף טו
טז נשאר עמ״א עט״ז י״ב. ובס״ג אות ה׳ דמחבץ דוקא בדברים לחים הא כה״ג מין א׳ הוא ומ״ש שכ״מ בש״ך דלא אסרו סחיטת פירות כ״א מפרק לא בורר י״ל ביד לאלתר. גם לט״ז י״ז אם ישייר הרבה משקה בפירי ל״ש בורר עמ״א ט״ו. ותירץ דברי הטור דה״א החלבון נשאר למעלה עם הפסולת הוי כמפריד פסולת מאוכל קמ״ל דגם החלמון אין עושה כ״א לגוון והי אוכל והי פסולת משמע הא כשעושה לאכול החלמון אסור כיין שעתה עושה החלבון פסולת נשאר בשמרים ופסול וצ״ע והרמב״ם פי׳ המשניות כ״כ וברש״י משמע לגוון מראה יפה אבל הר״מ ז״ל מפרש שיבדילו העב מהדק היינו שיורד וע״י החלמון העב למטה בקרקעות הכלי ע׳ אות י״ד בשמרים וי״ל הואיל וראוין לשתות כך החרדל אין כאן תולדות בורר או שהכל גוף א׳ שעדיין לא יפרשו וכ״מ בר״מ פ״ח הי״ד יין מגתו וכן חרדל וכיוצא בזה ולפ״ז מותר ליין שמרים בשכר דלא גרע מיין מגתו להר״מ ז״ל דגוף א׳ רק מנהגא משא״כ להטור גוון מראה ויין מגתו רובא שתי הכי אסור ליתן שמרים. ועמ״ש בסוף הסי׳ בכאן מדיני ברירה איזו מקרי מין במינו או לאו ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יז ומותר עמ״א הב״י כ״כ דמלבן ליכא דליכא טינוף ועיין אות י״א (ס״ח ס״ט וראוי להיות ס״י) ושאר משקין שרי ובא״ר כ״ז דבר מועט שרי יע״ש עב״י מזה: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יח המחבץ עמ״א מ״ש בש״ע פירוש שמוציא החמאה מחלב אפשר היינו שמכה בכח בחלב עד שנעשה חמאה וי״ל זהו בונה הוי ואם לומר שיש שם חמאה ומוציא ומפריש מהחלב ע׳ אות י״ו בסוחט פירות משקה מאוכל לא הוי בורר כיון דהכל מין א׳ ומחבץ הוא בדברים לחים דוקא וצ״ע. עסי׳ במ״א אות י״ג מענין סמעטניס וחמאה בשבת: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף י
יט לפיכך עמ״א הר״מ פ״ח מה״ש ופכ״א הי״ו וכתב המ״מ המורה מקום מהתוס׳ והקשה ז״ל דשם משמע מטעם גיבול ולדידן שרי ואפשר הר״מ ז״ל לא מהתוספתא הוציא זה כ״א מסברא דנפשיה דהוי בורר כשבורר מן הדבש. ומ״ש הר״מ ז״ל פכ״א הי״ז אין תולין משמרת שמא יבוא לשמר משמע אף להניח ד״א אסור וכתב המ״מ משנה אין תולין כו׳ ובתק״י ס״ד לסנן אין תולין יע״ש ובס״י סתם יין ומים צלולים שרי משמע אפילו לתלות המשמרת בשבת שרי. ולמ״ש הט״ז אות ט׳ להר״מ מים צלולים ביותר רק להפריש קסמין שרי במשמרת י״ל אין תולין בזה שיבוא לשמר הא תלויה עמ״ש מותר כזה ומיהו לתלות משמרת לסנן מים צלולים צ״ע די״ל אסור וי״ל שרי דוקא סינון משמרים אין תולין בי״ט: ובדיני בורר שני מינים הוי בורר אם רוצה א׳ לאכול עתה והב׳ לאחר זמן ומה הם ב׳ מינים משמע כל שחלוקין בטעמן או בשמן כב׳ מיני דגים טעם א׳ להם רק בשמן ע׳ תה״ד נ״ז ול״ז וי״ד ק״ז בש״ך א׳ הוי ב׳ מינים ומין א׳ יש מחלוקת בין הט״ז והמ״א מסכים עם תה״ד והר״ב בהג״ה ובדברים לחים אף מין א׳ הוי בורר כמחבץ המ״מ פ״א שביתת עשור התם בדברים לחים. וחלמון עם חלבון יש מחלוקת אי ב׳ מינים או מין א׳ עט״ז י״ב ומ״א י״ו. וביצים שלימים כל מין עופות אפשר הוי מין א׳ בשמן ביצה מיקרי ובטעמן משמע דשוין וביצה עוף טהור עם טמא עי״ד ק״ז בדגים כה״ג. ונ״מ ביצה שנולדה בי״ט בשבורים חלמון עם חלבון דהוי א״מ כמ״ש בט״ז ואי״ה בתקי״ז יבואר עוד מזה: ש"ע סָעִיף י
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) לאלתר כו' ודוקא אוכל כו' עס"ד. דאפי' האוכל מרובה ויש טרחא יותר בברירת האוכל מ"מ צריך לברור דוקא האוכל: ש"ע סָעִיף א
ב (סק"ג) מותר לברור כו' עמ"ש ס"ס תרי"א שכ' בשם מ"מ שהקשה אהא דאמרי' התם דהתירו חז"ל לקנב ירק (היינו להסיר העלין המעופשין מן הירק) ביה"כ מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש (ע"ש פירושיו) ואמאי התירו מפני עגמת נפש איסור תורה דהא ה"ל בורר גמור ותי' כיון רהעלים המעופשים ראוים לאכילה ע"י הדחק וכה"ג גם בשבת ליכא רק משום שבות ולכן הותר ר"י ביה"כ ע"כ הרי מוכח דגם כה"ג שהעלין נאכלין ע"י הדחק מ"מ איכא איסורא דרבנן לברור הפסולת מתוך האוכל והא דהתירו שבות ביה"כ לברור הפסולת מתוך האוכל ולא אמרו שיברור האוכל מתוך הפסולת דאפילו שבות ליכא צריך לומר דלא רצו חז"ל להטריחו כל כך ואולי י"ל כיון דביה"כ אסור באכיל' גם האוכל מיקרי פסולת אלא לפ"ז לא הי' צריך המ"מ לתירוצו דגם העלין הם אוכל ע"י הדחק וי"ל בדוחק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג (ס"ק ד) ומניח כו' כוונת רמ"א כו' דלכאור' תיבת השני שהוסיף רמ"א הוא ללא צורך: ש"ע סָעִיף ג
ד (ס"ק ה) לא מיקרי כו' וכמ"ש ס"ק ג': ואע"פ שמחבץ ומשמר חייב ר"ל דהא הקום שמפריש מהגבינה או החמאה או השמרים מן היין הוי ג"כ אוכל ע"י הדחק ואפ"ה הוי חיובא דאורייתא ולמה בעלים ליכא אלא שבות. התם בדברים לחים דהם נבללים זה עם זה הוה ברירה גמורה משא"כ בשני דברים יבשים אע"פ שמעורבים זה עם זה מ"מ לא הוי תערובת גמור דכל חד לחודיה באפיה נפשיה קאי וליכא ברירה כ"ה: מ"מ. פ"א מהלכות שבת. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ה (ס"ק ו) לאכול כו' מסעודה לסעוד' דהרב"י הביא מחלוקת הפוסקים מהו נקרא לאלתר דעת המרדכי דוקא להתחיל לאכול אחר ברירתו שרי אבל לאכול אחר שעה חייב ודעת ר"ח דמה שמברר לצורך הסעוד' שמסיב בה מקרי לאלתר. ורי"ו הביא עוד דעה דאפי' לברור ג' או ד' שעות לפני הסעוד' אם הוא לצורך אותה סעודה מקרי לאלתר ולא אסור כ"א לברור מסעודה לסעודה כגון לברור שחרית שהוא קודם סעודת צהרים והוא בורר לצורך סעודת בין הערבים או כשהוא עומד תוך סעודת צהרים ובורר לצורך סעודת בין הערבים בזה חייב: הרמב"ם כתב כלשון שכתב הרב"י פה בש"ע וכתב הרב"י וז"ל נרא' מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל מתוך אוכל אחד דבבורר אוכל מתוך פסולת אם בירר להניח עד אחר ג' או ד"ש חייב ובורר אוכל א' מתוך אוכל אחר לא מחייב כ"א בבורר שחרית לאכול בין הערבים (היינו לצורך סעודה אחרת) אלא שאיני יודע מנין לו חלוק זה ואם לא נתכוין לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי (ר"ל דתחלה כתב מ"ש הרב"י סעיף ב' הבורר אוכל מתוך פסולת כו' אפי' לבו ביום כו' וחייב ואח"ז כתב מ"ש הרב"י סעיף ג' היו לפניו שני מיני אוכלין כו' ואם בירר כו' כגון שבירר שחרית כו' חייב) עכ"ל הרב ב"י משמע דפשיטא ליה לרב"י דמדפלגינהו בתרתי בבי ע"כ צ"ל דס"ל חילוק הנ"ל אלא שלא ידע הרב"י מאין למד זה וכיון דגם בש"ע העתיק לשון הרמב"ם ע"כ דגם הרב"י ס"ל חילוק הנ"ל וסמך על סהדותיה דהרמב"ם דודאי מצא מקום לחילוק זה ולכן כ' מ"א על דין זה דמיירי בבורר משני מיני אוכלים אוכל א' מחבירו: דדוקא מסעודה לסעודה חייב וכ"ז לדעת הרב"י אבל לדעת רמ"א ודאי אפי' בשני מיני אוכלים לא הותר אלא סמוך לסעודה. אבל ג' וד' שעות קודם הסעודה אע"ג שהוא לצורך סעודה ראשונה סמוכה חייב דהא כ' בסעיף א' וכל מה שבורר לצורך סעודה שמסיב בה מיד מיקרי לאלתר ומסתמא קאי אתרוייהו בין על פסולת מתוך אוכל ובין אשני מיני אוכלים שכתב שם המחבר. וכן בסעיף ג' כתב ושני מיני כו' כדי לאכלן מיד כו' משמע כן: וכמ"ש גבי דגים ועב"י. שכתב וז"ל וכתב בת"ה דבמין א' כו' ושרי ליטול קצתו ולהניח קצת לסעודה אחר' כו' ונסתפק בשני מיני דגים כו' עכ"ל משמע דאינו אסור כ"א לצורך סעודה אחרת ולכן נקט האי התירא במין א'. ועיין בת"ה גופיה בלשון השאלה נרא' מבואר יותר דכן דעתו בשני מיני אוכלים וידוע דהשאלות בת"ה הם דברי ת"ה עצמו ע"ש. וכ"ז לדעת הרב"י משא"כ לרמ"א כנ"ל. ולכן כתב מ"א בסי' שכ"א על הגהת רמ"א בסעיף י"ב בס"ק ט"ו דבעינן סמוך לסעודה ממש. ועיין בספר ת"ש והנה הט"ז חולק על ת"ה ועל רמ"א וס"ל דגם בחד מין שייך ברירה. והא דנקט הש"ס היו לפניו שני מינים כו' לרבותא נקט שני מינים דס"ד בשני מינים ליכא ברירא דכל מין לחודא קאי והביא ראיות לדבריו ובס' א"ר וס' ת"ש וח"מ הסכימו לת"ה ורמ"א ודחה ראיית ט"ז והביאו ראיה לת"ה ורמ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ו (ס"ק ז) הבורר כו' דבי"ט מקיליני' ולכן ביום טוב אם האוכל מרובה על הפסולת בורר הפסולת מתוך האוכל. כיון דבי"ט מה שהוא לצורך אוכל נפש מותר גם ברירה מותר וא"כ למעט בטרחא עדיף. ומזה מוכח דלא קיי"ל כהטור דס"ל אם הפסולת מרובה על האוכל גם האוכל המועט בטל לגבי פסולת ואסור לטלטלו והביאו ט"ז משמע דפסק בזה כהטור. אולם ממ"ש בסי' תק"י דבי"ט מותר לברור האוכל כשהפסולת מרובה מוכח דלא קיי"ל בזה כהטור דהא לענין טלטול מוקצה י"ט חמיר משבת. וכ"כ בס' א"ר וכ"כ מ"א בסי' תק"י סק"ד ומ"ש הט"ז בשם מהרי"ל שלא לברור במצה טחונה הפרורים הגדולים עמ"ש מ"א בסי' תק"ד ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז (ס"ק ח) ויש מחמירים כו' אבל כשנתפרק כו' מותר לקלפו כו' ולכן כתב רמ"א ולכן אסור לפרק כו' מתוך קליפתן הירוקה. משום דחשש לדע' המחמירים וניהו דנוהגים היתר לפרק האוכל מתוך האגוזים היינו כשכבר הוסר קליפה הירוקה והוי כמו נתפרק הדגן מן השבלים מערב שבת משא"כ כשעדיין הם בקליפתן הירוקה הוו כמפרק הדגן מן השבלים דאסור לדע' המחמירים כדאיתא בגמרא וב"י בשם התוס' ביצה דף י"ג ע"ב ד"ה ואם קלף כו' אהא דאמרינן שם ררב מקלפי ליה דביתהו כסי כסי וכן דביתהו דר"ח לר"ח כתבו התוס' חילוק זה דמיירי שנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש ולכן מותר: וצ"ל כיון שעודן לחין כו' ולפ"ז כשהשרביטים כבר הם ישנים ואין אוכלים השרביטים אסור לפרק הקטנית מתוך השרביטים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ח (ס"ק ט) אין שורין כו' ה"ה אם יש כו' ר"ל דבש"ע לא כתב לאסור כי אם כשעדיין הפסולת מדובק באוכל דאסור ליתנן לתוך המים להסיר הפסולת מן האוכל. ועל זה כתב מ"א דה"ה אם הפסולת אינו דבוק באוכל אלא מעורב עם האוכל אסור ליתן במים להפרידן זה מזה: וכ"מ מלשון רש"י שכתב בשבת דף ק"מ ע"א אהאי מתני' דתנן אין שורין כו' וכתב רש"י מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן וכדתנן במסכת ביצה דף י"ד אף מדיח ושולה עכ"ל ומדכ' לברור פסולתן משמע דאין הפסולת דבוק בכרשינים אלא מעורב עם האוכל וכ"נ הראיה שמביא ממס' ביצה דשם מיירי כה"ג ובאמת צ"ל דרש"י גורס גם בשבת אין שולין וכמ"ש ט"ז סק"ה ומ"ש המ"א ועסי' תק"י רצה לומר שם יש מחלוקת הפוסקים אי כה"ג אסור בי"ט וע"ש במ"א סק"ד מ"מ בשבת כ"ע מודים דאסור: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט (ס"ק י) יין או מים אם יש בו קמחים מותר לסננו כתב בספר ת"ש שמצויין בטעות וקאי על סודרין אבל משמרת אסור כה"ג מפני הקמחים והדין עמו וכאשר יתבאר בס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף י
י (ס"ק יא) משום ליבון כו'. וצ"ע כיון דאמרינן בבגד כו' וכמש"ל סי' ש"ב סעיף ט' י' וגם לפי המובן הפשוט מוכח מכאן מיניה וביה דהא אוסר בסודר משום ליבון ע"כ היינו טעמא משום דשרייתו הוא כבוסו: ונ"ל שלזה כוון הטור כו' אלא דאסור שמא יסחוט. ומ"ש לאסור בסודר משום ליבון אין הפי' דע"י נתינת מים הוי ליבון דהא מיירי בסודר נקי דלא אמרינן שרייתו ז"כ לדעת הטור אלא משום דמקפיד על הסודר לנקותו חיישינן שמא יסחוט לנקותו ועי"ז חייב משום ליבון: ומ"ש כו' דאסור ליתן מים. רצה לומר טלית שאחז בו האור לא יתן מים על צדו השני וכתב הטור הטעם משום כיבוס היינו נמי שיבא לידי כיבוס ע"י שיסחטנו: אבל בשאר משקין כו' כמו שכתוב ס"פ י"ד דאין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו עכ"ל: דאין זה כיבוס אלא טינוף כמבואר לעיל סי' ש"ב דלמ"ד אפי' בבגד נקי נמי אמרינן שרייתו ז"כ לדידיה ע"כ צריך לומר דרך לכלוך מותר עיין שם: ש"ע סָעִיף י
יא (ס"ק יב) ולהרמב"ם כו' וצ"ע דבעכורי' אף לסבר' א' אסור ור"ל אם כן מה זה שכתב הרב ב"י ולהרמב"ם ואפילו בסודרים כולי אבל לא בעכורים משמע דגם בזה מחמיר הרמב"ם יותר מדעה א' וזה לכאורה ליתא: וצריך לו' דלדעה א' כו' וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן כולי דתנן דף קל"ט ע"ב מסננים את היין בסודרין ובכפיפה מצרית והקשה הר"ן מדקתני בסודרין משמע אבל במשמרת אסור ועל כרחך צריך לומר דמיירי שיש בו שמרים ואי אפשר לשתות בלי סינון הלא כהאי גוונא אפי' בסודרין אסור דהוי בורר גמור אלא על כרחך דמיירי בצלול אם כן מאי אריא סודרין אפילו במשמרת נמי מותר וכדאמר זעירי שם נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ותירץ דמתני' מיירי שהוא עכור קצת ואפשר לשתותו מ"מ כיון שרוב בני אדם אין שותין אותו בלי סינון לכן במשמרת אסור אלא בסודרין דאיכא שינוי וזעירי מיירי בצלול שרוב בני אדם שותין אותו בלי סינון ולכן מותר אפילו במשמרת וכתב הרב"י שגם דעת רש"י כן הוא לכן פירש"י על המשנה דקתני מסננים את היין בסודרין מפני הקומחין כו' ע"ש. (ומזה תבין מ"ש לעיל בסק"י דמצויין בטעות להתיר מפני הקמחין אפילו במשמרת בשם רש"י) אבל דעת הרמב"ם דמשמרת אפי' צלולים אסור ומאי דאמר זעירי נותן אדם יין צלול כו' לתוך המשמרת ר"ל לתוך סודרין וקרי ליה משמרת כיון דדעתו לשמרו ולסננו בתוכו כ"כ הרב"י הרי דסבירא ליה בסודרין בעיא צלולים ממש אבל עכורים קצת אסור דכן משמע לשון זעירי וגם מה"ת לחלק בין עכורים קצת לעכורים לגמרי. כיון דהר"ן לא כתב לחלק בהכי כ"א מהכרח קושייתו ממתניתין וזעירי דקשיין אהדדי ולהרמב"ם לק"מ: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יב (ס"ק יג) משום כו' מצויין בטעות וצריך לציינו על סעיף י"ב: אבל משום כו' כיון שאינו רחב ורצה לומר והמחיצות נעשו מע"ש. וע"ל בסי' שט"ו בט"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג (ס"ק יד) שאין כו' אבל בגמרא כו' ודברי הרב"י צ"ע הקשו האחרונים דהא הרב"י העתיק לשון רש"י שכ"כ אם כן לא על הרב"י תלונתו כ"א על רש"י אולם יש לומר דהא הר"ן העתיק תחלת לשון רש"י שאין לן מסננת כו' כדרכו ואח"ז כתב הר"ן וז"ל ואע"ג דלאו משמרת ממש כו' כמו שהעתיק מ"א וי"ל דהד"ן בא ליישב דברי רש"י שכתב שאין לך כולי והלא בגמרא אמרו דמחזי כמשמרת וכמו שהקשה מ"א גם מסברא קשיא להר"ן על פירש"י דהא לאו משמרת גמורה היא דהא גם השמרים עוברים ועל זה כתב כיון דקסמים וטנופת לא עברו דמי למשמרת א"כ מ"ש רש"י דאין לך מסננת גדולה מזה ר"ל לפי כוונות הנותן קסמים כולי דע"כ אינו חושש לשמרים דהא יודע שיעברו השמרים אע"כ אינו חושש כ"א לקסמים וטנופת ולגבי קסמים וטנופת כתב רש"י אין לך מסננת גדולה מזה אם כן דברי רש"י אתי שפיר דסמך א"ע ע"ד הש"ס דאמרה מחזי כמשמרת ועי"ז ממילא נבין דברי רש"י שכוונתו כמ"ש הר"ן אבל הרב"י שלא העתיק לשון הש"ס וגם לא הביא דברי הר"ן רק לשון רש"י גרידא דבריו צ"ע שנתן מקום לטעות ובצלול שרי: (ש"ג) ע' סי' י' ר"ל אפי' לרמב"ם דאוסר במשמרת ואפי' צלול רק בסודר מתיר בצלול מ"מ מודה כאן דבצלול שרי לפי מ"ש במ"א דכאן אינו משמרת ממש ואם כן דינו כסודרין: נהגו שלא ליתן כו' ולענין קליטת שומן החלב מע"ג חלב ע' במ"א סי' תק"י ס"ק י"ג: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד (ס"ק טו) מוכחי כו' ולפ"ז אסור כו' דע"כ הא דאוסר כאן כשיפסק הקילוח כו' משמע אפילו רוצה לשתות השכר מיד מ"מ אסור והא מבואר לעיל ריש הסי' דאם רוצה לאכלו לאלתר מותר כשבורר בידו אע"כ צריך לומר כיון דהכא מוריק מכלי אל כלי סבירא ליה דיש לו דין בורר בכלי דאפילו לאכול לאלתר אסור. אם כן ה"ה בשומן דאסור ונראה לפי זה דבשומן אפי' לכתחלה קודם שפסק הקילוח אסור לערות דבשכר ההיתר קודם שיפסק הקילוח דאז עדיין אין הפסולת ניכר כמו שכתב הר"ן מה שאין כן בשומן דמיד ניכר הפרש בין המאכל ובין השומן: אבל בשומן כו' ר"ל גם לפי מה דמסיק דבאינו נותן קסמים בפי כלי מותר לאכול לאלתר דלא מיקרי ברירה ע"י כלי מ"מ בשומן אסור כמ"ש סעיף ג' ובמ"א ס"ק ד' שם דמה שאינו רוצה לאכול מיקרי פסולת וכיון דאין דעתו לאכול השומן עכשיו ה"ל פסולת ואסור לברר פסולת מתוך אוכל אפי' דעתו לאכול האוכל מיד: ואפשר כו' אבל הכא לחודא קאי הקשה בספר ת"ש דסותר דברי עצמו שכתב לקמן סי' תקפ"ו ס"ק י"ב כתבו דזהו דוקא במין א' ולא בשני מינים והכא השומן עם הרוטב או הבשר שני מינים הם וכמ"ש מ"א ריש ס"ק זה ולענ"ד לק"מ דתחלה צריכים להבין דברי מ"א סי' ת"ק הנ"ל שכתב על דברי ראבי"ה שהתיר לנקר בשר בי"ט ואין בזה משום בורר. וכת' מ"א הטעם וז"ל דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי כו' ואפי' לפמ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהיא פסולת גמור או בשני מיני אוכלים אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' דרביע עליה עכ"ל מ"א וצ"ב כשמנקר הבשר מן הגידים איך יקרא בשר עם גיד מין אחד ואפי' מנקרו מן החלב גם חלב עם בשר שני מינים אם לא כשהבשר שמן כמ"ש ש"ך י"ד ד"ס נ"ח ועיין בפד"מ שם וע"כ צ"ל דמה שכתב שם מין א' אינו ר"ל מין א' ממש אלא ר"ל כיון שהם דבוקים זה בזה נקראים לענין זה מין אחר וכמ"ש מ"א פה בס"ק שאח"ז במחבץ דהקום והגבינה או החמאה נקראים מין אחד וכן השמרים עם היין אע"ג דקום וחמאה וכן שמרים עם יין ב' מינים הם מ"מ לענין ברירה מיקרי מין אחד. ולולי שהם דברים לחים לא היה בו איסור תורה אע"ג דקום ושמרים אינו כ"א אוכל ע"י הדחק יש בו איסור ברירה מדרבנן וכמ"ש פה ס"ק ה' וע"י סברת האי לחודי' קאי מותר וא"כ ה"ה הכא שומן עם בשר או עם רוטב ניהו דשני מינים הם מ"מ לענין זה מיקרי מין א' דמהני בי' סברת האי לחודי' קאי כו': ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
טו (ס"ק טז) נשאר כו' אבל כו' לאכול כו' אסור. דדייקו מדכתב הטור דלא ניתן לתוכו החלמון כ"א למראה משמע דלמאכל אסור: מקרי פסולת וכיון דאינו רוצה לאכול החלבון והחלבון נשאר למעלה הוא בורר פסולת מתוך אוכל דהא החלבון שאינו רוצה לאכול פסולת מיקרי וכה"ג אסור אבל כיון דאינו נותן החלמון לתוך החרדל כ"א למרא' ואין כוונתו לאכול החלמון א"כ החלבון והחלמון שכיהם שוים כיון דאינו רוצה באכילת שניהם וליכא משום בורר: אבל כו' משמע דזה מיקרי מין אחד דהמ"א ס"ק ה' הביא בשם מ"מ שהקשה מ"ש דברירת עלין המעופשים שאינן אוכל כ"א ע"י הדחק אם בררן מן הירק ליכא כ"א שבות ומחבץ ומשמר דמפריד הקום מן הגבינה או החמאה או משמר דמפריד היין מן השמרים הוי איסור תורה והא גם הקום והשמרים הם אוכלים ע"י הדחק. ומאי קושיא בשלמא עלין עם הירק הם מין א' אבל קום עם הגבינה או השמרים עם היין הם שני מינים אע"כ דס"ל דגם הקום עם הגבינה והשמרים עם היין הם מין א' כיון דמחוברים יחד מתחלתן א"כ ה"ה החלבון עם החלמון מה"ט יקראו מין א' ולית בהו משום ברירה וכתב ע"ז בס' ת"ש וז"ל ואיני מבין דבריו דהא כ' שם בשם מ"מ דה"ט דמחבץ ומשמר אסור אף שהוא מין א' כיון שהם דברים לחים וא"כ מה"ט גופי' ראוי לאסור גם הכא גבי חלבון וחלמון ואפשר כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דכבר כתבתי לעיל ס"ק ה' הסברא לחלק בין דברים לחים לדברים יבשים דדברים לחים הם מתערבים זע"ז וס"ל ברירה גמורה כיון דנבללים זע"ז משא"כ דברים יבשים אפי' מעורבין כיון דאין נבללים זע"ז לא שייך בהו ברירה כ"ה א"כ בחלבון וחלמון ניהו שהם דברים לחים מ"מ אין נבללים זע"ז וכל חד לחודיה קאי ויש להם דין דברים יבשים. לכן נ"ל דה"פ ד"ל כיון דאפי' רוצה לאכול החלבון לדברי מ"א מותר א"כ מה זה שכתב הטור ואין נותנים אותו כ"א לתקן המראה דהא אפי' רוצה לאוכלו מותר: דה"א דהחלבון נקרא פסולת כיון שא' ר לאכלו כך דהא גם החלמון אינו ראוי לאכול כ"א ע"י תערובת שמערבים אותו בחרדל א"כ החלבון שנשאר בלי תערובת אינו ראוי לאכילה והוי פסולת ויש בו משום ברירה עז"כ הטור דאין נותנים החלמון כ"א למראה אבל הוא ראוי לאכול בלי תערובת חרדל וה"ה החלבון לבד ראוי לאכול והוי אוכל: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
טז (ס"ק יז) ומותר כו' ואם כן להאוסרים אסור. היינו מים אבל שאר משקין דלית בהו משום מלבן מותר והא דל"ג משום סחיטה כ' הרב"י וז"ל כיון שאינו נשרה במים כ"א דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו לא אתי לידי סחיטה וגם כי אין זו שרי' הצריכה סחיטה שבהגעת המים בבגד נסחט ועומד הוא עכ"ל: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יז (ס"ק יח) המחבץ כו' ורש"י פי' כו' ר"ל דברמב"ם אינו מבואר כ"א איסור ההפרד' הקום מן הגבינה וברש"י מבואר ענין אחר אפי' היה כבר מופרדים זה מזה והם בכלי א' ועושה כדי שירד הקום וישאר הגבינ' למעל' אסור משום ברירה: ש"ע סָעִיף יז
יח (ס"ק יט) לפיכך כו' ועוד דאנן לא קיי"ל כההיא תוספת' דר"י ב"י הוא ואנן קי"ל כרבי בסי' שכ"א כו' דבריו תמוהים אדרבא הרמב"ם פסק כר"י ב"י וכמ"ש לקמן סי' שכ"ח וע"ש בב"י ולכן בס' ת"ש הגי' וכצ"ל ואנן לא קיי"ל כהאי תוס' דאתיא כרבי ואנן קי"ל כר"י בר"י ונדחק בפי' כמ"ש הוא בעצמו ואעפ"כ השיג עליו גם לפרושו בסי' שכ"ד. ולענ"ד אין צורך להגיה כ"א למחוק תיבת כרבי וכצ"ל דאנן לא קי"ל כהאי תוספתא דר"י בר"י היא ואנן קי"ל כמ"ש סי' ש"ך א' סעיף י"ד דגובלין ק"ק וא"כ שומשמין כו' ואציעה בקצרה דברי הש"ס דף קנ"ה ע"ב תנן נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ואמר אביי משמיה דרבה דאתיא מתני' כר"י ב"י דתניא אחד נותן הקמח ואחר נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי דס"ל נתינת מים זהו גבולו ר"י ב"י אומר עד שיגבל דס"ל דנתינת מים לאו היינו גיבול וכן מצינו בברייתא אחרת דרבי בר"י פליגי כה"ג גם במורסן דלאו בר גיבול אם כן מתניתין דקתני נותנים מים למורסן ע"כ ר"י ב"י הוא: ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין. ואמרינן מאן י"א ואר"ח ר"י בר"י היא ופרש"י דלרבי ניהו דגיבול ליכא אסורא מ"מ חייב מיד על נתינת מים לרבי ומסיק הא די"א מתירין הגיבול היינו דוקא על ידי שינוי דהיינו מעט מעט ע"כ דברי הש"ס ולזה כ' מ"א דתוס' דקתני נותנים מים לקמח קלי ע"כ ר"י ב"י הוא דהא ר' אוסר נתינת מים לתוך מורסן או קלי ומזה מוכח דלא קי"ל כהאי תוספתא דהא קי"ל בסי' שכ"א דגובלים ק"ק והיינו כי"א בברייתא דקתני וי"א גובלין דאתיא כר"י ב"י ולמה קתני בתוס' ובלבד שלא יגבול וא"ל דהא ר"י ב"י אינו מתיר הגיבול כ"א ע"י שינוי דהיינו מעט מעט ובתוס' קתני סתמ' אבל לא יגבל משמע כלל לא אפי' מעט ז"א דהא גם במשנה קתני נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ומוקמינן ליה כר"י ב"י וע"כ הא דקתני אין גובלין ר"ל הרבה ביחד אע"ג דקתני סתמא אין גובלין ומאי אולמ' דתוס' ממתני' (וע' בת"ש סי' שכ"ד) להכי דייק מ"א בלשונו וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו משום גיבול נקט שומשמין ואגוזים ושביק קלי דביה מיירי מ"א וגם הוא רישא דתוספתא אלא ודאי דעל קלי לק"מ די"ל מ"ש ברייתא בקלי ובלבד שלא יגבל ר"ל הרבה ביחד ולא קשיא ליה כ"א על שומשמין ואגוזים דבדידהו אפי' הרבה יהיה מותר לגבל דע"כ לא בעינן שינוי מעט מעט אלא בקלי דגזרינן אטו קמח שאינו קלי דאסו' אפי' מעט מעט לכן בעינן שינוי להכירא וכמ"ש סי' שכ"א סעיף י"ד וכ"כ הרמב"ם משא"כ שומשמין ואגוזים ס"ל למ"א דלא מיחליף בקמח שאינו קלי וליכא למיגזר לכן יש להתי' אפי' לגבל הרבה וכמ"ש הרמב"ם הובא לקמן סי' שכ"א בתבואה שלא הביאה שליש וטחנו אותה טחינה גסה וה"ה בחול מותר לגבל אפילו הרבה ועפ"ז ס"ל למ"א דע"כ התוס' חולקת על ש"ס דילן וכיון דלא הובא בש"ס ע"כ ידוע היה להש"ס דאינה עיקרת ולא קי"ל כוותיה בשום דבר: ודע שכ' ט"ז בס"ק י"ב דגם לברור כלי מתוך כלי יש בו איסור ברירה והביא ראיה מדברי רש"י ע"ש: עוד כתב ט"ז בס"ק י"ג דלהראב"ד אם יש זבובים בכוס אסור להוציא זבובים לבד משום בורר אלא צריך ליקח גם מן המשקה עם הזבובים: ש"ע סָעִיף יז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א לאכול לאלתר כו'. לאו דוקא לאלתר אלא באותו סעודה דהא בגמ' איתא ת"ר היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת ואיכא הרבה אוקימתות לפרש ברייתא זו והמסקנא אביי אמר ה"ק בורר ואו כל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת: ואגב אזכיר מה שקשה לי מאי דוחקי' דאביי לפרש כן הברייתא דרך נעשה ולמה לא פי' דג' בבי קתני לאלתר שרי לכתחלה לאכול ולהניח לבו ביום פטור אבל אסור ולאוצר חייב חטאת וכדרך שפי' ר"י לפי תירץ שלו בשלמא לעולא ולר"ח ולר' המנונא אין לפנינו רק ב' חילוקים ע"כ מוכרחים אנו לפרש על ב' דברים דהיינו מותר לכתחלה וחיוב חטאת משא"כ כאן שיש לפנינו ג' חילוקים דהיינו לאלתר ובו ביום ומניח למחר למה לא נפרש הברייתא ג"כ הכי ונלע"ד דהך היתר דלאלתר הוא פשוט דאל"כ ודאי היאך אפשר לאכול כל אדם דודאי לא יקח המאכל כלו בפעם אחד לפיו אלא יקח א' א' לפי ראות עיניו מה שיקח תחלה יקח וא"כ ק' פשיט' דשרי. וגם מ"ש מניח לאלתר קשה פשיטא כיון דמותר לאכול הנברר ה"ה להניח מותר לאכול המונח לאלתר באותה סעודה וע"כ הוצרך לפ' דמ"ש אח"כ לא יברור לבו ביום יש בו חיוב חטאת וא"כ ה"א דאף להניח לאכול לאלתר אסור משום דאי שרית ליה להניח לאותה סעודה שמא יניח לבו ביום ויהיה חייב חטאת משא"כ אם לא היה חיוב חטאת רק פטור אבל אסור אין שום סברא לטעות ולגזור עבורו במניח לאותה סעודה ע"כ הוכרח אביי לפ' המשנ' על ב' דרכים זה נ"ל נכון: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב גדולות מתוך קטנות. דבת"ה סי' נ"ז כ' שאין איסור ברירה אלא בב' מינים דבגמרא איתא היו ב' מינים לפניו ודוקא ב' מינים דנקט דכל היכא דאיכא למימר דוקא לא אמרי' לאו דוקא ותמוה לע"ד דלפי הנראה לרבותא נקט ב' מינים דבא' פשיטא ששייך ברירה במה שרוצה להניח אלא אפי' ב' מינים דכבר ניכר ומופרש כל א' מחבירו ואין שייך בזה עירוב אפ"ה לא יברור ותו דבאוכל המעורב עם פסולת הוא במין אחד וה"ה אם אין שם פסולת רק שרוצה להניח קצת ממנו מקרי אותו השיור פסולת כמ"ש הטור בסמוך בב' מינים והיא הדין בזה דמ"ש וכן משמע בדברי ר"ח שמביאים התוספות פרק כלל גדול וז"ל פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאין חפץ בו חשיב פסולת משמע אפי' במין אחד הוה כן דמקרי פסולת מה שאינו רוצה לאכול עתה ובוררו להניח על סעודה אחרת ואסור ותו יש לתמוה על שהעתיק רמ"א דגדולות מתוך קטנות לא מקרי ברירה דבת"ה משמע דבמין אחד לא הוה כלל ברירה אפילו בשוין אלא דבב' מינים כתב שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת דבזה הוה כמו מין אחד ע"כ וכבר דחינו זה דלרבותא נקט ב' מינים וכ"ש מין אחד וכ"מ דברי הטור שהתחיל בבורר חייב כו' ואח"כ כתב הלכך היו לפניו אוכלין עם פסולת שלהן כו' ואח"כ כתב היו לפניו ב' מיני אוכלין כו' משמע דמתחלה במין אחד קאמר וכתב ת"ה שם דאחד מהגדולים הי' נזהר לברר דוקא מה שרוצה לאכול עתה אפי' במין א' והוא חולק עליו ובמהרי"ל כ' בהל' פסח ולדוך מצה בי"ט של פסח מותר דקי"ל אין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר הפרורים הגדולים מתוך הקטנים כי איסור בורר יש באוכלין עכ"ל ורש"ל פ"ק דביצה בספרו סי' מ"ב מביאו אלא שתמה עליו דהא ברירה מותר בי"ט אלא שלכתחלה ימעט בטרחה עכ"ל משמע דבשבת מודר רש"ל דיש בזה משום ברירה וכיון דיש כאן חשש איסור דאורייתא יש להחמיר אפי' במין אחד ולא יברור אפי' במין אחד ואפי' גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא בדרך ברירה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ואפי' האוכל מרובה. בטור כתוב דאם הפסולת מרובה על האוכל אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב פסולת ומ"מ לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורבין בקליפתן אע"פ שהקליפות מרובות על האוכל לא מקרי פסולת מרובה על האוכל כיון דאורחייהו בהכי הוי כמו שומר לפרי עכ"ל אלא דבקליפה הירוקה אסור לפרקה בשבת כמ"ש רמ"א בסמוך. הב"י הקשה דכאן משמע דכל שבורר בידו אע"ג דמטיל לתוך כלי אפי' לנפה וכברה מותר אם הוא לאלתר וק"ל ממ"ש בפ"ק דביצה דבי"ט בורר כדרכו בחיקו בקנון ותמחוי ובחיקו משמע שבורר בידו ונותן לתוך חיקו ודומיא דחיקו הוה קנון ותמחוי וא"כ לא שרי אלא לברור ולהניח בידו אבל להניח בקנון ותמחוי אסור אע"פ דאין בורר אלא בידו לאכול לאלתר ונ"ל דהא כדאיתא והא כדאי' דחיקו היינו שבורר ונותן לתוך חיקו ונפה וכברה וקנון ותמחוי היינו שעושה הברירה בהם עכ"ל ומו"ח ז"ל פי' הך בחיקו ג"כ אבריר' שפורס טליתו על חיקו ובורר עליו. עוד כ' שטעות היתה ל' המשנה לפני הב"י שאוסר בי"ט בקנון ותמחוי וליתא דלא אסרה המשנ' בי"ט אלא בנפ' וכברה כו' עכ"ל ובאמת צדקו יחדיו בשניהם דל' לתוך חיקו ודאי קאי על הנתינה אחר הברירה לתוך חיקו דהכי איתא בהדיא בגמ' שם קודם לזה תנן התם המולל מלילות של חטין מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו פירש"י בשולי בגדיו חייב במעשר ומסקי' שם דלענין שבת פטור וכאן נמי קאמר בורר לחיקו פי' שנותן אפי' לתוך חיקו אחר הברירה והברירה עצמה היא בקנון ותמחוי ומ"ה לא זכר הטור סי' תק"י כלל חיקו אלא קנון ותמחוי שהם כלי הברירה אבל בנתינה אחר הברירה מותר בכל גוני ובגמ' לא זכרו אלא הואיל וזכרו גבי מעשר דחייב. ומ"ש עוד מו"ח ז"ל בלשון המשנה שלפני ב"י לא עיין יפה בב"י שלא נתכוין כלל לי"ט אלא דה"ק בקושיא לפ"ז לא יהיה בשבת מותר אלא אם נותן לידו אפי' אם רוצה לאכול לאלתר ולא משמע הכי בפירש"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד ולכן אסור. וה"ה בקטניות שעדיין הם מחוברים בשרביטים שגדלו עמהם ואפי' אם כבר נתקו מע"ש אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד כנלע"ד ועמ"ש סי' של"ו ס"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ה אין שורין. במשנה אמרי' אין שולין ופירש"י כדתנן בביצה מדיח ושולה וע"כ הוא ט"ס מ"ש שורין: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ו או מים שהם צלולים. פי' הר"ן דהיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי: ש"ע סָעִיף י
ז ויין ושאר משקין. ק"ל מדברי הר"ן הביא ב"י סימן ש"כ דיין מלבן ומביא ראיה מהגמ' דדרשי' לאכלה ולא לכובסה וצ"ע ועמ"ש ססי' ש"כ: ש"ע סָעִיף י
ח ואם הם עכורים. פי' עכורין לגמרי דלא משתתי הכי כלל אסור אפי' בסודר ואין היתר בסודר רק עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי ומיהו רוב אינשי לא שתי ליה הכי כ"כ ב"י בשם הר"ן: ש"ע סָעִיף י
ט ולהרמב"ם במשמרת אסור. קשה הא אמר זעירא נותן אדם יין צלול לתוך המשמרת והב"י פי' דהאי משמרת דזעירא לאו משמרת ממש קאמר אנא מידי דמשמר קאמר והיינו בסודר או כפיפה והוא דחוק דמנ"ל לרמב"ם להוציא הדבר מפשוטו וצ"ל דהרמב"ם מפ' הך צלולים דנקט זעירא היינו צלול ביותר ואין בו כלל שמרים ואינו משמרו אלא בשביל קסמים או שום דבר שנפל לשם בזה דוקא מותר משמרת: ש"ע סָעִיף י
י ויין מגיתו. נ"ל דבחומץ דג"כ דרכו להשתמש ממנו אפי' אם הוא עב אין לאסור בסודר אלא א"כ הוא עב הרב' שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יא משום שינוי. כ"כ הר"ן דא"ל משום שלא יעשה אהל כמ"ש הטור וכן ברש"י דא"כ אפי' בסודר נימא הכי ולעד"נ דודאי גם בסודר יש בו משום אהל כשהיא גבוה טפח וכדאמרינן שם אח"כ בגמרא פרונק' אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור ולא הוצרכו להזהיר בזה אלא בכפיפ' מצרית שמכניסה לתוך הכלי ומכסה את כולה מסתמא דבלא"ה היתה נופלת לתוכו כנ"ל לדעת רש"י והטור ומ"ה בסודר יש ג"כ חומרא באם מכסה את כל הכלי יזהר שלא יהיה גבוה טפח ובכפיפה יש קולא באם אינו מכסה את כולה אלא מחזיק הכפיפה בידו א' ושופך בידו השניה ואפשר דגם הר"ן מודה בזה דהוה ג"כ שינוי במה שאוחז הכפיפה ביד ועסי' שט"ו סי"ג מ"ש מדין הכובא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף טו
יב שהחלמון יורד למטה. בטור כ' וז"ל לא חשיב כבורר שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ"ל. יש בזה יתור ל' דודאי שניהם הם אוכלים ואין כאן פסולת אלא אוכל מתוך אוכל וע"כ הם מין א' דאל"כ היה לנו לאסור מטעם ב' מינים אע"פ ששניהם אוכל ולפי מש"ל בסי' זה בדעת הטור דאף באוכל מתוך אוכל אפי' במין א' שייך ברירה דהיינו מה שרוצה לאכול עתה הוא אוכל ומה שנשאר קרוי פסולת ניחא כאן דל"ת כיון דהוא רוצ' לאכול החלמון ממילא נשאר על החלבון שם פסולת לזה כ' דלא יאכל החלמון תיכף אלא נותנו לתת מראה על החרדל שיש כבר שם ונמצא שגם החלבון הוא אוכל כמו החלמון ומזה נסתייע לדברינו דלעיל לפי הנלע"ד: בפרק כ"ג כתבו התו' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסי' כו' עכ"ל ונרא' לכאורה דר"ל דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור בריר' וכ"מ מכל הנזכ' באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה וע"כ לא נקט התנא סתם היו לפניו ב' מינים אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם אמר רבא האי מאן דעביד חביצה חייב משום ז' חטאות וחשיב רש"י בורר ביניה' דהיינו בורר הצרורו' הגסות מתוכן כו'. וא"כ צ"ל הא דכתבו התו' מיני אוכלין גרסי' לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יג ע"י מפה כו'. עמ"ש מזה בסי' ש"כ ס"א מענין מציצת פירות ועמ"ש בסי' תק"ו דלהראב"ד יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהו"ל כבורר פסולת אלא יקח מן המשקה קצת עמהם וע"ש: ש"ע סָעִיף טז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א לאכול עט״ז אף המחבר מודה דלא לבד ל״ד אלא באותו סעודה מיקרי לאלתר ודוקא לבו ביום אסור עיין שבת ע״ד. ומ״ש על אביי תמה עליו דכי מותר לאפות ולבשל בו ביום ולענ״ד אינו קושיא דעולא דאמר בורר לבו ביום ולמחר חייב חטאת וסתם בורר בנפה וכברה שפיר פריך וכי מותר לאפות לבו ביום ואף לאלתר חייב בנפה. משא״כ רב יוסף אמר בורר ביד ובקנון לא יברור ובנפה חייב וע״ז אמר אח״כ אביי בורר לאלתר והיינו ביד דנפה לאלתר ממש נמי חייב כמ״ש התוס׳ ע״ד א׳ ד״ה והתניא וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ולבו ביום ביד נעשה כאוצר ואמאי לא בו ביום ביד פטור ואביי ולמחר חייב חטאת דבנפה ודאי חייב לבו ביום וכי מותר כו׳ אבל מלאכה היא כפירש״י משא״כ ביד וע״ז תי׳ דע״כ בו ביום חייב ביד דאל״כ בורר לאלתר ביד פשיטא דהוי גזירה לגזירה. ומ״מ קשה דלאלתר היינו קודם סעודה שעה מה לאותה סעודה ודאי איצטריך לאשמיעינן דשרי לכתחלה: והוי יודע בקנון ותמחוי לברור פחות כגרוגרת חצי שיעור אסור אטו נפה וכברה דח״ש אף בשבת הוי מ״ה לא מדרבנן דליהוי גזירה לגזירה וערש״י שם ד״ה וכי מותר לאפות דח״ש אסור מ״ה יע״ש ואני העני תמה מ״ש בשו״ת ח״צ סימן פ״ו נראה דספוקי מספקא ליה אי ח״ש אסור מ״ה בשבת די״ל דוקא במ״א (ובמ״א כתבנו דיש תבלין לזה אם נאמר חזי לאיצטרופי כזית כא״פ) והלא מבואר כאן כן עמ״ש בפתיחה כוללת ואי״ה בפתיחה לה״ש יבואר עוד ועם זה אני אומר באולי ליישב הא דפריך וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ולא הזכיר בישול ולעיל הזכיר וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום מפני שי״ל דפחות מכשיעור יצויר דמותר לבשל בשבת כמו שאגיד כשיש לו חולה ומרבה לבריא פחות מכשיעור קודם שיתן על האש בקדירה למ״ד דרבנן בח״ש הוי גזירה לגזירה ועסי׳ שי״ח במ״א וי״ו וב״י שם אם נאמר דח״ש בשבת דרבנן מש״ה פריך מאופה ולא מוקי לה בקנון ותמחוי דפחות מכשיעור מותר וכשיעור פטור ונפה חייב דמידי קנון ותמחוי תנן ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב גדולות עט״ז דעתו לאסור במין א׳ גדולות מקטנות וכ״ש שווין ומהם ממולאים וכדומה ועיין לקמן בט״ז אות י״ב חלמון וחלבון ובמ״א אות י״ו ואי״ה שם יבואר ועסי׳ תק״ד מ״א ט׳ פירורי מצה מקמח הנטחן הוי כב׳ מינים. ואפשר דשם א״א לעשות עיגולים כשיש חתיכות גסות. והנה מ״ש הט״ז לרבותא נקיט י״ל גדולות וקטנות ג״כ ניכרים הרבה ומיהו בשוין כו׳ וגם דהיל״ל רבותא כח דהיתרא דלאלתר אף במין א׳ מותר. ומ״ש בפסולת מאוכל במין א׳ קשה קצת דודאי הפסולת אין ראוי כלל ומה שייך מין אחד בזה עמ״א אות ג׳. ומ״ש שכ״מ מפירוש ר״ח שבת ע״ד א׳ ד״ה היו כו׳ ועיין תה״ד נ״ז משמע ממלת אותו קאי אמין לא במין אחד יע״ש ואפשר סמך אמ״ש התוס׳ וכ״מ בירושלמי ושם נאמר על דעתיה דחזקי׳ רמונים בגו רמונים חייב עא״ר ז׳ וצ״ע ומדברי התוס׳ שכתכו דבורר אותו שאין חפץ עתה משמע אף כה״ג לאלתר מותר ועמ״א ד׳ מדלא כתב שבורר אותו שרוצה לאכול עתה ומניח השני כמ״ש רמ״א ומ״ש דאפילו שווין מתיר התה״ד ברוצה לברור א׳ מא׳ היינו שרוצה לברור היפים יותר. ומ״מ הר״ב השמיענו גדולות מקטנות דדרך להניח הגדולות על סעודה שלישית וקטנים בסעודה שחרית שאכל וסעד שאר מאכלים בורר הגדולים ול״ת זה חמור פסולת מאוכל נמי שרי אפי׳ מסעודה לסעודה וכה״ג בב׳ מיני דגים מסעודה לסעודה אסור לא בע״א עמ״א אות וי״ו יע״ש. ומפני שיש בכאן עיון עמוק בסוגיא דשבת ויש לי הרהורי דברים אמרתי לפורטם פה: דע דרש״י ל״ג שני מיני בברייתא ובמחלוקת ר״י ור״א משמע דגריס וצריך טעם ולכאורה ב׳ מיני אוכלין א׳ לאלתר וא׳ לאחר זמן אסור לברור מה שלאחר זמן הא שנים לאחר זמן שרי דהי אוכל והי פסולת ומ״ש המחבר בס״ג והוא לשון הר״מ ז״ל בירר להניח לאחר זמן חייב י״מ ה״פ אם ~בירך~{בירר} והניח אותו שאין חפץ לאכול עתה חייב. ואם שאין הלשון משמע כן י״ל שמניח לאחר זמן והשני אין רוצה לאכול היום כ״א למחר או כלל לא ודאי כפסולת יחשב וז״ש התו׳ שם ד״ה היו לאותו שאין רוצה לאכול והשמיטו תיבת עתה וברא״ש יש אלא לפרש ביאור הברייתא היטב ולבו ביום לא יברור והשני אין רוצה בו כלל או דאי גרס שני מיני אוכלין י״ל ברייתא בפשיטות בורר ואוכל בורר ומניח כהדדי ר״ל בורר מין א׳ לעצמו ומין הב׳ לאורחים וליכא כאן ברירה כלל דהי אוכל והי פסולת ואפשר בכה״ג אף ששונא מין הב׳ כיון דמסובין אחרים כולהי אוכלא הוי ולא יברור מין א׳ הניח הב׳ ואם בירר כו׳ לכן ל״ג רש״י כן. וצ״ע לדינא. גם ב׳ מיני אוכלין ורוצה לאכול שתיהן באותה סעודה בנפה מהו דאפשר אוכל מפסולת בנפה חייב לאלתר לא ב׳ מיני אוכלין ואת״ל חייב מין א׳ יש בו גדולים וקטנים בכמותן בנפה מהו. והנה תפוחים מתוקים וחמוצים את״ל מין א׳ ממש הוי אפ״ה כל ששונא חמוצים פסולת מיקרי לגבי דידיה ואסור באופנים המוזכרים אבל אם אחרים מסובים והם אוהבים חמוצים י״ל דשרי לברור חמוצים ממתוקים: ואם בירר לאלתר ואח״כ נמלך והשה״ה לסעודת בין הערביים לא אריך למיעבד הכין הא חיוב חטאת למפרע יראה לא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ועב״י ולבוש. המחבר בס״א ואם בירר והניח לאכול לאלתר מותר ובס״ג בורר לכתחלה אפשר לחלק בין לאלתר באותה סעודה שמיסב בה ובין מיד ממש והנך רואה שאין כן שהרי הר״ב אין אומר כן בס״א ולכן מותר הירק לאותה סעודה ואף לכתחלה ול״ג מפני מראית עין אטו יברור לסעודה שאחריה: קשיא לי במ״ש המ״מ פ״א משביתת עשור הביאו המ״א אות ד״ה דפסולת הנאכל ע״י הדחק בשבת שבות אע״ג ב׳ מינים הוי בורר מין א׳ לא א״כ מבואר כהר״ב בהג״ה וכתה״ד דמין א׳ לא הוי בורר אף שאין נאכל כ״א ע״י הדחק כ״ש מה שרוצה לאכול אח״כ. והתה״ד למה לא הביא ראיה ממ״ש המ״מ. וכ״ת התם לאו לאלתר כ״א למוצאי יוה״כ ומש״ה בשבת שבות להי מינייהו אוכל דא״כ ב׳ מינין נמי יע״ש. ומדברי המ״מ למדתי תפוחים חמוצים ומתוקים אם הם מין א׳ עיין סי׳ רכ״ה א״כ ודאי אף ששונא חמוצים מכל מקום נאכלים ע״י הדחק מקרי ול״ת חיוב חטאת ולענין שבות תלוי במחלוקת המ״א וא״ר עמ״א אות ג׳: והוי יודע דב׳ מיני דגים דאסור לאו ודאי אלא מספק שכ״כ בתה״ד שהוא מאוד נגד סברת הלב ב׳ מינים נפרדים ניכרים שיהא שייך ברירה דלשון המרדכי ב׳ מינים מעורבים (וא״י גם לשון הר״מ ז״ל כן העתיקן המחבר בס״ג מעורבים) אלא דא״א להקל בלי ראיה הרי מידי ספיקא לא נפקא נ״מ דאין פסול לעדות מ״ה כה״ג דספק הוא דלא מיקרי רשע כיון דלית ביה מיתה בידי אדם כו׳ ואפשר מיפסל מספק עכ״פ וצ״ע. ולענין אם בירר ב׳ מיני דגים ניכרים צ״ע וי״ל דמותר דיעבד דספק דרבנן לקולא עסי׳ שי״ח ס״א והיינו מזיד לא שוגג יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ואפילו עט״ז הביא דברי הטור אבל בש״ע משמע דפסולת מרובה מקילין ובורר האוכל לאלתר ולא בטל לגבי אוכל שהרי בתק״י מתיר אפילו בי״ט כ״ש בשבת וצ״ע מ״ש בב״ח בזה יע״ש ומ״ש ולוזים כו׳ עסי׳ תק״י בט״ז ומ״א אות ג׳ ד׳ דלדידן אין נ״מ בזה וקליפתן פסולת הוי ואסור לברור הקליפה מאוכל ביד לאלתר יע״ש. עוד הביא דברי הב״י שצדק הב״י בשניהם ומ״מ לענין דינא ודאי הוא כמ״ש הב״י דמותר אחר הברירה ליתן אפילו לנפה וכברה אף בשבת כל שהברירה ביד לאלתר. וטלטול נפה וכברה אף בשבת וי״ט לצורך גופו או מקומו שרי ככל כלים שמלאכתו לאיסור כבסי׳ ש״י יע״ש: הא דאסור לברור הפסולת מאוכל אפי׳ לאכול מיד דרך ברירה הא להסיר עליו המעופשין מירק בסכין זהו לאו דרך ברירה רק לתקן המאכל ועיין מ״מ פ״א מה׳ שביתת עשור י״ל קניבת ירק כה״ג מיירי עליו העליונים שע״ג הייבטל קרויט ושלאטין. במ״א אות א׳ כתבנו דאם בירר המאכל נאסר דאיתעביד איסורא יראה אף בירר פסולת מאוכל כ״ה ואם הפסולת ראוי לאכול ע״י הדחק ורוצה עתה לברור הפסולת ולהניח הטוב אחר זמן ודאי שרי לברר הפסולת שרוצה שאסור עתה לאכול ואפשר לברור המאכל שרוצה להניח אחר זמן ומיהו זה טעות דאוכל מאוכל לאו ברירה במין א׳ רק להט״ז אות ב׳ י״ל שזה אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד ולכן עט״ז הר״ב פוסק כדיעה א׳ לדינא אלא דטוב להחמיר היכא דאפשר לאכול כך בלי פירוק ומש״ה בתק״י לא הגיה כלום דליש מחמירין כאן כיצד מולל מי״ט בעי שינוי עמ״א שם אות א׳ אלא דעיקר כדיעה א׳ ועב״ח כאן ומש״ה כתב הט״ז ז״ל דבקטניות לא מיבעיא אם עדיין מחוברין בשרביטין במקום גדילתן דהוי מפרק (אם הם סתומים כדבעי למימר לקמן אי״ה) אלא אפי׳ כבר נתקן (מענין ניתוק) ממקום גדילתן ועדיין מונחים השרביטין סתומים הוי מפרק ואסור ליש מחמירין אלא מה שרוצה לאכול מיד אז סומכין אדיעה א׳ ועסי׳ של״ו ט״ז אות ה׳ ומשם נלמוד דמפרק לא הוי ממקום גידולו כשהוא בגלוי שהרי רי״ו למדה שם מחולין קכ״ז ב׳ וקכ״ח דנפשח ואין יכול לחיות הוי תלוש ומ״מ דלמא מפרק הוי אלמא בגלוי אין מפרק רק כשהוא בתוך כיסו דרך גידולו יהיה מחובר שם או לאו ועא״ר אות י״א וא״כ כשהשרביט פתוח אף לא נתקן שרי ואף כשיבש השרביט דהוי מפרק להמ״א ח׳ כה״ג בגלוי לית מפרק וכדכתיבנא ועיין רש״י שבת ע״ד ולחשוב כותש מפרק מלבוש הוא ולענין ברירה תליא במחלוקת הט״ז והר״ב באות ב׳ במין א׳ אי שייך ברירה אבל ביבש השרביט ודאי יש ברירה ועתו״ש פי׳ בע״א ול״נ כמ״ש: מ״ש המחבר בס״ז ולא בשתי ידיו הוא דעת הר״מ ז״ל כפי מ״ש המ״מ פכ״א ולפ״ז ל״מ מיד ליד חבירתה אסור אפילו לקבץ שתי ידיו כא׳ וליתן בשניהם ולנפח אסור רק בידו א׳ ומיד ליד ממקום למקום ביד אחת אבל הטור סובר מיד ליד נמי שרי ועיין לבוש כאן ומ״א ועב״י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ה אין שורין עט״ז עמ״א ט׳ דתרוייהו אסורין שורה להציף הפסולת או להסיר ע״י שרייה הפסולת ממנו היינו קליפתן ומ״ש בש״ע דהוי כבורר כ״ה בטור ולשון רש״י דהוי ליה בורר ואפשר חיוב חטאת ליכא דכלאחר יד הוא ועיין לבוש בנפה מותר ליתן ולא חיישינן שמא יברור דאין דרך לברור כרשינן בנפת והוי גזירה לגזירה ומשמע דבר דדרכו בכך אסור ליתן בנפה וצ״ע. ואני העני שואל שאלה קטנה והיא אם הא דבורר ביד לאכול לאלתר שרי כבס״א (שאין דרך בוררים בכך כפירש״י שבת ע״ד וכן מחתך ירק בסי׳ שכ״א סי״ב) אם דוקא לאדם או אף לבהמה שרי כה״ג. ואם שולה במים שיציף המאכל והעפר למטה אם יציף הפסולת למעלה רוצה לאכול מיד האוכל אם שרי כמו בס״א והנה שאלה א׳ י״ל ממ״ש המ״א שכ״א ט״ו מחתך לתרנגולים שרי ר״ן ולא למדה אלא מבורר ש״מ בורר לבהמה לאכלה מיד שרי. ושאלה שנייה י״ל דכיון דנברר בפ״א הפסולת ואוכל בשוה כבורר פסולת מתוך אוכל דמי ואסור כבס״ד ואפשר חייב חטאת כפירש״י דהוי בורר ואי״ה בשכ״א סי״ב יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ו או עט״ז כבאות ח׳ עב״י בשם הר״ן ג׳ חילוקים היכא דרובא לא קפדי כלל רק משמר שיהא ביותר צלול וכדומה אז שרי במשמרת והיכא דרובא קפדי ואפשר לשתות ע״י הדחק משמרת אסור סודר מותר היכא דליכא ליבון והיכא דלא משחתי כלל אף סודר אסור. ומשמע למי שהוא איסטניס וא״א למשתי הכי היכא שיש בו קסמין וכדומה אפשר אף דרובא לא קפדי כלל לא אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוי בורר כו׳ וצ״ע: ש"ע סָעִיף י
ז והוי יודע שהמשמר במשמרת יש בו חיוב חטאת עב״י אופנים המבוארים בפוסקים ובסודרין אין בו חיוב חטאת כ״א פטור אבל אסור עפ״י הדרכים שיתבאר בעזה״י באות ח׳. ואמנם טעם משמר כתב הטור משום בורר אבל הר״מ ז״ל פ״ה מה״ש הי״א בורר ומרקד כרבה וכדפירש״י שבת קל״ח א׳ עב״י ויש נ״מ משמר ביד או בסודר לשתות מיד אי משום בורר י״ל דשרי כבס״א ול״ד לקנון דיותר יש לטעות אטו נפה מסודר למשמרת ומטעם מרקד י״ל דאסור. ועב״י כתב דאין נ״מ וצ״ע: ש"ע סָעִיף י
ז ויין עט״ז ובסימן ש״ך (ט״ס ק״כ) אות י״ב האריך ושיש לחלק בין יין לבן שייך כבוס לא ביין אדום וכדומה ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף י
ח ואם עט״ז לדיעה א׳ שהוא הטור וכפי׳ הר״ן עכורי״ם ורובא דאינשי לא קפדי הוי כמו צלולים ושרי במשמרת וה״ה יין מגתו שרי במשמרת כרשב״ג שבת קל״ט ב׳ ואם רובא קפדי ומ״מ ע״י הדחק משתתי אסור במשמרת ומותר בסודרין ואי לא משתתי ע״י הדחק לרוב ב״א בסודר נמי אסור ולהרמב״ם מים צלולים במשמרת כלל לא וזעירי דאמר מים צלולים במשמרת ל״ד אלא כלומר לשמר ולסנן והוא בסודר דוקא ורשב״ג נמי משמרת היינו לשמר בסודר הא עכורים קצת אסור בסודר אע״ג דמשתתי ע״י הדחק אסור ויין מגתו דשרי בסודר להר״מ הטעם דהוי כגוף א׳ כמ״ש בפ״ח הי״ד ומדלא אמר הטעם כפשוטו דרובא דאינשי שתי הכין כמו להר״ן ובסודר עכ״פ מותר ש״מ לכאורה דסובר הר״מ ז״ל אף דרובא שתי כך אסור אף בסודר ולא שרי אלא יין ומים צלולים שיהא צלול ביותר ומש״ה נתן טעם ליין מגתו שהוא גוף א׳ שעדיין לא נפרש וצ״ע ואי״ה באות ט׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף י
י ולרמב״ם עט״ז פירש דברי הר״מ ז״ל פ״ח הי״ד באופן זה דזעירי דאמר מים צלולים במשמרת מותר כפשטה הא עכורים לא היינו דוקא צלולים ביותר והכל שתו כך רק רוצה להפריש קסמין שנפל שרי במשמרת הא עכורים קצת אף דרובא דאינשי שתו כך אסור במשמרת ובסודרין שרי וז״ש בסודרין שיהיו צלולים ביותר דהכל שתי כך ופריך מרשב״ג דיין עם שמרים שרי במשמרת ומשני בין הגתות דהכל גוף א׳ הא באין גוף א׳ שכבר נפרשו השמרים מיין אף דרובא שתו כך אסור במשמרת והנה המחבר שסיים יין מגתו מותר דסודר הוא לדעת הרמב״ם הא לט״ז יין מגתו אף במשמרת שרי דסובר משמרת האמור בדזעירי ורשב״ג בדוקא הוא (דאל״כ לא מקשה מזעירי לרשב״ג) והר״מ ז״ל גופא כ״כ בפ״ח ה״ד דיין מגתו בסודרין שרי משמע במשמרת אסור א״כ בהכרח דמשמרת דזעירי נמי ל״ד אלא לשמר בסודר וצ״ע בזה עמ״ש אי״ה באות יו״ד: ויין מגתו עט״ז לי העני יש בכאן קצת קושיא ולמאן קאמר לה ז״ל לדעה א׳ אף במשמרת שרי כל שרובא משתמשין כך ולהרמב״ם כל שנפרש ואין גוף א׳ אסור בסודר כ״א יין שעדיין לא נפרש וגוף א׳ שרי בסודר דוקא ולא במשמרת וכדכתיבנא באות ט׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יא אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי לפורטם פה בשבת קל״ח א׳ שימר חייב חטאת ופריך לר״א מותר כו׳ ומה קושיא מתני׳ לאו בשימ״ר שמרים כ״א דראוי ע״י הדחק לר״א שרי במשמרת ולרבנו פטור אבל אסור ושימר דאין ראוי כלל במשמרת חייב חטאת. ולהר״מ אם נאמר ברובא שתו אפ״ה משמרת חייב חטאת ובסודר שרי כה״ג פריך שפיר ועב״ח מזה ואין להאריך. ובמשנה קל״ט מים ע״ג שמרים שיצולו פי׳ הרע״ב שיזוב יינם משמע שיש בשמרים יין וא״א לזוב מחמת שהם עבים ביותר נותן מים ויזובו המים עם היין וקשה דהוי גורם לבורר ואפשר משום זה פירש הלבוש דרוצה בשמרים שלא יהיו עם קמחים (דדרך הוא שיהיו שמרים בלי יין מעלין קמחים) וכה״ג לאו בורר הוא פסולת מפסולת ואע״ג דכתב הט״ז באות י״ב חביצא חייב משום בורר וי״ל דהתם הגסות אין ראוין לו כלל הוי כבורר פסולת מטוב שבו משא״כ קמחים משמרים דאפשר להשתמש עם קמחים ועא״ר ולמ״ש א״ש ושם בגמרא זעירי כו׳ אבל עכורים לא מיתיבי מרשב״ג הא רשב״ג חולק אמשנה דחולין ואמשנה יין בסודרים הא משמרת לא י״ל די״ל רשב״ג מיירי ביכול לשתות ע״י הדחק ומש״ה אמר טורד (מעורב אדם טרוד מעורב במחשבות ואין דעתו צלולה) חבית עם שמרים חבית שלם עם מעט שמרים שלה דראוי על ידי הדחק שרי במשמרת ומתני׳ ריש תולין בא״א ע״י הדחק וחייב חטאת הא ע״י הדחק שרי (ומ״ש המ״מ בפ״א מש״ע ע״י הדחק שבות היינו במסקנא כו׳) משא״כ לזעירי דוקא צלולים הא עכורים על ידי הדחק במשמרת אסור קשה מיין ומשני בין הגיתות רובא שתו כך ולהר״מ היה קשה זה לכן מפרש משמרת דזעירי ורשב״ג סודרין ופריך עכורים בסודר אסור מרשב״ג ומשני בין הגיתות ועלח״מ ואין להאריך. ואי״ה במ״א יבואר עוד יע״ש: ש"ע סָעִיף יב
יא משום עט״ז לרש״י וטור שבת קל״ט ב׳ בכפיפה שלא יגביה טפח מקרקעות הכלי משום אהל וסודר שלא יעשה גומא כעובדין דחול או סחיטה כך פירש״י ז״ל ויש קילא בכפיפה כשאין מכסה כל הכלי או שאין הכלי רחב טפח שרי ולר״ן בסודר גם כן משום שינוי (כך משמע שם בר״ן מדכתב בסודר הוי שינוי שאין עושה גומא) וכפיפה חומרא אף שאין מכסה כל הכלי אסור כשגבוה טפח משום דבעי שינוי וע״ז כתב הט״ז כשמגביה הוי שינוי אף לר״ן כשאוחז בידו ומיהו נ״מ כשאין הכלי רחב טפח באפשר ועסי׳ שט״ו אות י״א במיוחד לכך ל״ש אהל וגם שמא יסחוט ל״ש במיוחד כבסי׳ ש״ך סט״ו יע״ש ועמ״א אות י״ג והציון בט״ז ומ״א נרשם בטעות בסודרין וצ״ל בכפיפה מצרית פי׳ הר״ן משום שינוי דאי משום אהל למה אמר בגמרא בגד סתמא ובלבד שלא יעשה גומא ולא אמר ג״כ שלא יגביה ש״מ תרווייהו משום שינוי והט״ז תי׳ דבגד פשיטא הוא דמיירי בפלגא דכובא וא״צ שלא יגביה משא״כ כפיפה צריך אכולה שלא יפול מש״ה הזהיר שלא יגביה טפח כו׳: שהחלמון עט״ז הוכיח מ״ש לעיל אות ב׳ דבמין א׳ שייך ברירה מדהוצרך הטור לומר דחלמון לגוון וכ״ה בגמרא ק״מ א׳ וע״ש ש״מ דבמין א׳ שייך ברירה אלא שאין עושין כ״א לגוון ואין רוצה לאכול כלל לא חלמון ולא חלבון לכך אין ברירה ומיהו אוכל מפסולת אף שאין רוצה לאכול פשיטא דהוי בורר. ובלבוש כתב שהחלבון וחלמון ב׳ מינים הם וכ״מ בב״ח עמ״א אות י״ו. ולפ״ז בנפה וכברה כל שאין רוצה לאכול עתה שניהם שרי דמשמרת כנפה דמי שהרי שימר חייב חטאת. ולמ״ד דרובא שתו שרי במסננא כבסי׳ יו״ד א״ש ולמ״ד משמרת אסור צ״ל דהחרדל נתון מע״ש עב״ח וביצה בשבת: שאלה ביצה שנולדה בי״ט נתערב החלמון שלה עם אלף חלבונים ונתערב יפה וא״א להכיר ולהסיר אי בטל: תשובה תליא בפלוגתא הב״ח ולבוש עם הט״ז דודאי טעם א׳ להם לענין איסור אלא שחלוקין בשמן זה חלמון וזה חלבון וכל למעלה מס׳ בתר שמא לב״ח ולבוש בטל ולט״ז אין בטל. ולפ״ז ביצה באלף לא בטל בנתערב בקליפתה שלימה בשלימה שם ביצה א׳ היא הא טרופות חלמונים וחלבונים א׳ באלף י״ל סלק את מינו וצ״ע בכל זה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף טז
יג מ״ש הט״ז תוס׳ פרק כלל גדול ע״ד א׳ ד״ה היו צ״ע דשם עיקר דגרס שנ״י מיני דלא כרש״י דמשמע דב׳ מיני אוכלין ל״ש ברירה אלא אף ב׳ מיני אוכלין שייך ברירה. אלא דהט״ז ז״ל לשיטתיה באות ב׳ דבמין א׳ נמי שייך ברירה וא״כ אין שייך לומר דהתוס׳ נקטו דגרס שני דלא כרש״י דאדרבה אי גרס מיני אוכלין א״ש טפי ואצ״ל רבותא ואוכל מאוכל שייך ברירה אף במין א׳ מה שאין רוצה לאכול עתה ש״מ דעיקר כוונת התוס׳ דאוכלין גרס או דבאין אוכלין ל״ש ברירה דזה א״א במשכן ברירה סימנים אלא רבותא אף באוכל מאוכל מה שאין רוצה הוי פסולת עמש״ל מזה יע״ש: על עט״ז בתק״ו אות ג׳ יע״ש וצ״ע דלכ״ע כאן אסור בשבת דהוי בורר פסולת מאוכל אף לאלתר אסור כבס״א וי״ט מותר ברירה עסי׳ תק״י. ועסי׳ ש״ך בט״ז ב׳ יע״ש: והנה משמע דכל שאין בורר לגמרי אוכל מפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת וכן יניח קצת פסולת עם האוכל יכול לברור כל היום בענין זה. והא דבורר בגרוגרות חייב שלא היה אוכל בפסולת כ״א גרוגרות ובורר הכל. וי״ל כל שיש חיוב חטאת אסור עכ״פ מדרבנן כה״ג וכל היכא דאי בורר הכל לית חיוב חטאת או כשמניח מקצת ל״ג כמו שופך מכלי לכלי וכדומה עמ״א אות ט״ו ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף טז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בנפה. שזהו דרך ברירתו: ש"ע סָעִיף א
ב לאלתר. ודוקא אוכל מתוך הפסולת עיין ס"ד. הר"י אבולעפיא הובאו דבריו במהרי"ט צהלון סי' ר"ג כתב דמדברי רש"י נראה דאפילו לאלתר דוקא כשבורר לעצמו מותר אבל לאחרים אסור ומהרי"ט צהלון שם דחה דבריו וכתב דאפילו לאחרים שרי. עוד כתב שם מהר"י אבולעפיא דהרמב"ם ס"ל דבורר פסולת מתוך אוכל נמי מותר לאלתר ולפי זה כתב דלהסיר הצרעה מן הכוס מותר להסירה כשהוא לאלתר. ומהרי"ט צהלון שם דחה דבריו והעלה שדעת כל הפוסקים דפסולת מתוך האוכל אסור אפילו לאלתר והנוטל פסולת מתוך האוכל לעולם חייב אפי' ביד ולאלתר ומהריט"ץ שם התיר להסיר הצרעה מן הכוס בשבת מטעם אחר דאין ברירה בלח. וגם את הצרעה ישלח. דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא והוי ליה כמשחיל ביניתא מחלבא דאין זה בורר ע"ש. והיד אהרן כתב עליו דהיתר זה הוא דחוק מאוד. והט"ז סי' זה ס"ק י"ג ובסי' תק"ו ס"ק ג' כתב דאין להסיר הצרעה והזבובים מן הכוס דה"ל בורר פסולת מתוך אוכל אלא ליקח מן המשקה קצת עמהם: ש"ע סָעִיף א
ג הירק. דוקא אוכל מתוך הפסולת ואפילו אין העלין הללו פסולת גמור שראויים לאכילה ע"י הדחק אסור לברור הפסולת. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד ומניח. ר"ל דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכלין והשני חשיבא פסולת וא"כ צריך לברור זה שרוצה לאכול עתה דחשוב כאוכל ולהניח השני אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל וכ"כ הת"ה. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
ה ברירה. וט"ז חולק וכתב דיש להחמיר אפילו במין אחד ולא יברור אפי' במין א' ואפילו גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו בין הערבים. היינו מסעודה לסעודה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז פסולת. וביו"ט מקלינן דאין ברירה ביו"ט. כ"כ ב"י מ"א ע"ש וכ"כ היש"ש פ"ק דביצה סי' מ"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח מחמירין. דס"ל דוקא לרכך שרי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים הוי תולדה דדש ואסור אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכ"ע עיין סוף סי' שכ"א ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר. וצ"ל כיון שעודן לחים ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריש אוכל מאוכל. מ"א. ובמהרי"ל תמה איך רשאין לאכול קטניות מן השרביטין שלהן שקורין שוטי"ן וכן כתב הט"ז לאיסור וסיים ואפילו אם כבר נתקן מע"ש אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד ועיין סי' של"ו ס"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט שורין. צ"ל שולין ט"ז. וכתב המ"א דה"ה אם יש פסולת ואוכלין מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיצוף למעלה כגון תבן ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י קסמין. וה"ה אם יש בו קמחים נמי מותר לסננו רש"י והיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי ט"ז בשם הר"ן. לפי זה נמי מותר לנפח קש או קסמין לצד א' כדי שיוכל לשתות המים או היין דכיון דבלא"ה מישתתי מותר הלק"ט ח"ב סי' רנ"ד: ש"ע סָעִיף י
יא ליבון. אבל משמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונו. טור ומ"א ובתשו' דרכי נועם חא"ח סימן ד' ובשכנה"ג: ש"ע סָעִיף י
יב עכורים. דלא אפשר למשתי הכי כלל. ב"י: ש"ע סָעִיף י
יג לא בעכורים. וצ"ע דבעכורים אף לסברא הראשונה אסור. ונ"ל דלדעה הראשונה עכורין קצת מותר בסודר כיון דאפשר לשתותו בלא"ה אע"פ שרוב בני אדם אין שותין אותן וכמ"ש הב"י אבל להרמב"ם אסור. משקה שקדים כתושים מע"ש מותר לסננן כיון שיכולין לשתותו בלא סינון. הגהת סמ"ק מ"א: ש"ע סָעִיף י
יד מגתו. ר"ל דבחומץ דג"כ דרכו להשתמש ממנו אפי' אם הוא עב אין לאסור בסודר אא"כ הוא עב הרבה שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון. ט"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו שינוי. ובסודר די בשינוי שאין עושה גומות ר"ן. אבל משום אהל ליכא כיון שאינו רחב וכתב הט"ז באם מכסה בסודר את כל הכלי יזהר שלא יהיה גבוה טפח ועיין סימן שט"ו סי"ג. וכתב המ"א נ"ל דבאותו כלי העשוי כנפה שמסננין בו דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך עיין ס"י. ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ג וביד אהרן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף י
טז מסננת. ובצלול שרי עיין ס"י. נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אע"פ שראוי לשתות בשבת ונ"ל דהוי תולדות בורר דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ. מ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יד
יז מוכחי. ותחלת שפיתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא ר"ן. ולפ"ז אסור לערות שומן מהמאכל דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד הכא כשמערה מהכלי אסור כמו בשכר ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי ועיין מ"א וכתב המ"א בסי' תק"י סקי"ג נ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ודוקא שצריך בו ביום ואם א"צ רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשות ע"י עכו"ם וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה עכ"ל שם: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יח למעלה. ולא חשיב כבורר לפי ששניהם אוכלין הם ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל טור אבל אם הם עושין אותו כדי לאכול החלמון אסור דמה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת וה"ל בורר ב"ח ולבוש ועס"ג דכתב דבמין אחד לא שייך ברירה וצ"ל דהכא מיחשב ב' מינים ועיין מ"א וט"ז כתב ומזה נסתייע לדברינו דאפילו במין א' שייך ברירה ע"ש ועיין ס"ק ה': ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יט מפה. ומשום מלבן ליכא כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. וא"כ להאוסרין אסור ע"י מפה מ"א. כשנופלים זבובים לכוס לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוי ליה בורר פסולת אלא יקח המשקה קצת עמהם ט"ז ועיין ס"ק ב' מש"ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כ המחבץ. דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו חייב שהרי הפריש הקום מן החלב ואם גבנו ועשאו גבינה חייב משום בונה הרמב"ם ועיין מ"א. וכתב הט"ז דברירה שייך בכל מידי אפילו כלי מתוך כלים והא דכתבו התוספות מיני אוכלים גרסינן לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוי פסולת ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א או שם היו לפניו כו'. ל"ק כו' וכפי' תוס' שם ד"ה והתניא כו': לאלתר. כאביי: וכל מה. מדקאמר שם ולבו ביום כו' משמע דלאלתר לאו לאלתר ממש: ואפי'. תוס' ד"ה בורר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג היו לפניו. עתוס' ד"ה היו: אבל כל. מדנקט ב' מיני אוכלין כו': לאכול בין כו'. עמ"א וכנ"ל מדקאמר לבו ביום: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד הבורר כו'. נלמד מס"ה: ואפילו כו' ויש. שבי"ט בכה"ג בורר פסולת מתוך אוכל משא"כ בשבת ועיין ספ"ק די"ט י"ד ב' וראיה מדב"ש אוסרין אף בי"ט אף בכה"ג לברור הפסולת אלא בורר אוכל ש"מ דאף בכה"ג נקרא בורר בבורר פסולת מתוך אוכל אלא שב"ה מתירין משום שמחת י"ט ובשבת מודו לב"ש ועסי' שח סי' ט' וכתי' ראשון של תו' שם ד"ה הבורר ומתורץ קושיית תוס' בשבת ע"ד א' ד"ה בורר וא"א לומר כתי' הב' של תוס' שם א"נ כו' אלא דעדיפא כו' דלפי' הרמב"ם שמפרש מי איכא מאן כו' פי' פשיטא דבורר אוכל וכמ"ש בסי' תק"י ס"ב נשאר הקושיא וע"כ בכ"ע בורר פסולת נקרא בורר וזה הדין דייק ב"י מדברי הרמב"ם אבל הטור כ' שהכל כדין י"ט וכדעת רש"י והרא"ש בפ"ק די"ט במתני' הבורר כו' וגמ' שם וכ"ד תוס' שם ובפ"ו דשבת: מפני. כגי' ואי לא שלקי כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד ס"ו אין כו'. פ"ק די"ט י"ב ב': אלא. שבת קכח א': ואע"פ. כפירש"י בשבת שם שמפרש כיצד מולל דפ"ק די"ט קאי אשבת וראי' שהרי בתוספתא די"ט תניא המולל מלילות מע"ש והמולל מלילות בשבת מנפח כו' רשב"א ע"ש: וי"מ. כפי' הר"ן בשם אחרים דוקא לרכך מותר וז"ש בשבת מולל כו' וכפי' תוס' בי"ט יג ב' ד"ה כיצד כו' אלמא דבשבת אסור למלול כלל וכמש"ש י"ג ב' וס' ראשונה ס"ל כרי"ף ורא"ש דס"ל דקאי אשבת כנ"ל ומ"ש שבשבת אסור היינו שלא ע"י שינוי וחדא אכולהו היינו בראשי אצבעותיו דשבת: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ה ס"ז ולא בשתי. שם בידו אחת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ו ס"י ואע"פ שיש כו'. ק"ט א': אבל כו'. כשיטתו וכמ"ש בסי' שב ובסי' שלד דאף אם אין עליו לכלוך יש בו משום כיבוס ודברי מ"א נראין עיקר שטעמו משום סחיטה ומ"ש משום ליבון ל"ד דאין זה ליבון כמ"ש תוס' דשבת קיא א' בד"ה האי ובכתובות ו' א' ד"ה האי. ואלו בפ' תולין כו' דדוקא יין בסודרין מותר דל"ל משום סחיטה והוא כשיטת הטור ומ"מ אפשר לומר דנקט הטור ליבון משום דאפילו חיוב חטאת משא"כ משום סחיטה דהוא רק גזירה אבל עיקר הטעם כמ"ש תו' הנ"ל בספי"ד דשבת ופ"ק דכתובות ומרדכי ש"פ משום שמא יסחוט וכמ"ש גבי ההולך ופגע באמת המים כו' וגבי אלונטית וגבי הני נשי דלא משניין בפרוס סודרא כו' אבל משום ליבון כבר כתבו שם דבדבר שאין בו לכלוך או שהוא דרך לכלוך אין בו משום ליבון וכמש"ל סי' שב וכ' שם והא דלא גזרו בההולך להקביל פני רבו כו' ונדה מערמת וטובלת משום דבמקום מצוה לא גזרי' לשמא יסחוט וכ"כ במרדכי והגמ"ר וש"פ וצ"ל שהוא דלא כרב יוסף בפ"ב די"ט דגזר בטבילת כלים שמא יסחוט וכן פריך לרב יוסף שם מההיא דנדה מערמת כו' ומשני שם שינויא אחרינא אלא כרבה או כרבא שם: ויין כו'. כשיטת ר"ת דב' מיני סחיטות הן במים משום כיבון וביין ושאר משקין משום מפרק והיכא דאזיל לאיבוד ליכא למיגזר ביין דמפרק איני אלא בשצריך למשקין ופ"ר בדלא ניחא ליה ד"ה פטור כמ"ש ק"ג א' וכ"ש שאינו משום ליבון ואפשר אף להחולקין על ר"ת והערוך ואוסרין פ"ר דלא ניחא ליה מ"מ י"ל דלא גזרינן כיון שאינו אלא שבות ועיין בתוס' דכתובות הנ"ל דעת ר"ת ור"י שמחולקין בשאר משקין אם חייב בסוחט משום מפרק או מלבן ואפי' את"ל משום מלבן פ"ר דלא נ"ל אם מותר או אסור כשיטתו ומ"מ אף לר"י לא גזרינן שמא יסחוט בשאר משקין אף שהסחיטה אסור לצורך מצוה אף במים מותר כמש"ש אבל תי' אחר שכ' דבמתכוין ל"ג שמא יסחוט אינו נראה לי דא"כ מאי קאמר לינחות כו' ובכמה מקומות וגם בענין ליבון מחולקין כנ"ל ועיין בספי"ד דשבת וכמ"ש בסי' שב: ואם הם ולהרמב"ם במשמרת. מדקאמר במתני' מסודרין וע"כ בצלולים כמ"ש בגמ' ואפ"ה דוקא בסודרין וז"ש ואפי' בסודרין כו' וס"ל דמשמרת שאמרו בגמ' ל"ד אלא סודר וז"ש ויין כו' לתוך הסודר ושיטתם דהטור ס"ל דלהכי תניא במתניתין בסודרין לגריעותא דבו מים אסור ומשמרת דגמרא משמרת דוקא ולהרמב"ם סודרין למעליותא דמשמרת בכ"ע אסור ומשמרת דגמרא ל"ד ויין דמתני' ג"כ ל"ד ואזיל לשיטתו דס"ל דכל סחיטה משום ליבון וא"כ אף ביין ע"כ שייך ליבון והביא הר"ן ראיה מדאמרינן פ' לולב הגזול ופ' הגוזל לאכלה ולא לכביסה וצ"ל כמ"ש הסמ"ג כיון דאינו מתכוין לכיבוס א"א שרייתו זהו כיבוסו ועמ"א בשם המ"מ בסי' שיח ס"ק לו וטור אזיל לשיטתו דס"ל דאין ביין משום כיבוס וס"ל דאף בלא מתכוין הוי כיבוס וכמ"ש תוס' וכנ"ל. ואמר ואפי' בסודרין לאפוקי משיטת המ"מ ור"ן שכתבו דסודרין דמתני' גם כן למעליותא רק שפי' דצלולין מותר אף במשמרת ובסודרין מותר אף עכורין רק שלא יהיו בו שמרים ומשתתי הכי וע"ש בר"ן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ז סי"ב ויזהר כו'. משום שינוי ולא משום אוהל כפי' רש"י דא"כ אף בסודר ועמ"א ס"ק יג וכ"ז לשיטת הר"ן דסודרין וכפיפה מצרית מותר אף בעכורין ומפ' משום שעושה שינוי ועיין ר"ן וכן שיטת הרמב"ם אפשר לפרש כן אבל לפי' הטור ביין דאין בו משום כיבוס ולסחיטה ל"ל שינוי הא אף במשמרת מותר בלא שינוי: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ח סי"ג קשין כו'. רש"י: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ט סי"ד ובלבד. שם: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
י ס"טז מים עסי' ש"כ ס"א בהג"ה: ס"ז המחבץ. צ"ה א': לפיכך. תוספתא: ש"ע סָעִיף טז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)