Shulchan Aruch, Orach Chayim 320 — שולחן ערוך, אורח חיים שכ
א זֵיתִים וַעֲנָבִים, אָסוּר לְסָחֲטָן עַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ב ס"ה; וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִים אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ עוֹמְדִים אֶלָּא לַאֲכִילָה. וְתוּתִים וְרִמּוֹנִים, אָסוּר לְסָחֲטָן; וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אִם עוֹמְדִים לַאֲכִילָה, מֻתָּר; וְאִם עוֹמְדִים לְמַשְׁקִים, אָסוּר. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, מֻתָּר לְסָחֲטָן. הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִסְחֹט אֵיזֶה פֵּרוֹת לִשְׁתּוֹת מֵימָיו מֵחֲמַת צָמָא אוֹ תַּעֲנוּג, דִּינוֹ כְּתוּתִים וְרִמּוֹנִים; אֲבָל אִם נָהֲגוּ לְסָחֲטוֹ לִרְפוּאָה לְבַד, אֵין לָחוּשׁ (בֵּית יוֹסֵף). וְכָל זֶה דַּוְקָא לִסְחֹט אָסוּר, אֲבָל מֻתָּר לִמְצֹץ בְּפִיו מִן הָעֲנָבִים הַמַּשְׁקֶה שֶׁבָּהֶן וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר דְּבָרִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ש"ל). וְיֵשׁ אוֹסְרִין לִמְצֹץ בַּפֶּה מֵעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם (הגה"מ פכ"א).
ב זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּתְרַסְקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם מֻתָּרִין; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַסְקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם יֵשׁ יַיִן בַּגִּיגִית שֶׁהָעֲנָבִים בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָעֲנָבִים מִתְבַּקְּעִים בְּשַׁבָּת בַּגִּיגִית, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁכָּל יַיִן הַיּוֹצֵא מֵהָעֲנָבִים מִתְבַּטֵּל בַּיַּיִן שֶׁבַּגִּיגִית.
ג חַרְצַנִּים וְזַגִּים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם לַעֲשׂוֹת תֶּמֶד, מֻתָּר לִמְשֹׁךְ מֵהֶם וְלִשְׁתּוֹת; וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן מַיִם, וְהַיַּיִן מִתְמַצֶּה וְזָב מֵאֵלָיו, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ.
ד מֻתָּר לִסְחֹט אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים תוֹךְ קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תַּבְשִׁיל כְּדֵי לְתַקֵּן הָאֹכֶל, דַּהֲוֵי לֵיהּ מַשְׁקֶה הַבָּא לְאֹכֶל וּכְאֹכֶל דָּמֵי; אֲבָל אִם אֵין בָּהּ תַּבְשִׁיל אָסוּר.
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהוּא הַדִּין לְבֹסֶר שֶׁמֻּתָּר לְסָחֲטוֹ לְתוֹךְ הָאֹכֶל, וְרַבֵּנוּ תָּם אוֹסֵר בְּבֹסֶר הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה (טוּר).
ו מֻתָּר לִסְחֹט לימוני"ש.
ז לִסְחֹט כְּבָשִׁים (פי' פֵּרוֹת וּמִינֵי יְרָקוֹת הַמֻּנָּחִים בְּחֹמֶץ וּבְמֶלַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ) וּשְׁלָקוֹת, אִם לְגוּפָם, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַמַּיִם וְאֵינוֹ סוֹחֲטָן אֶלָּא לְתַקְּנָם לַאֲכִילָה, אֲפִלּוּ סוֹחֵט לְתוֹךְ קְעָרָה שֶׁאֵין בָּהּ אֹכֶל, מֻתָּר. וְאִם צָרִיךְ לְמֵימֵיהֶן, מֻתָּר לִסְחֹט לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֹכֶל, אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אֹכֶל, אָסוּר. וּלר"ח, כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמֵימֵיהֶן, חַיָּב חַטָּאת אֲפִלּוּ סָחַט לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֹכֶל. וְלִדְבָרָיו, הַסּוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לִקְדֵרָה נָמֵי אָסוּר (טוּר).
ח הַסוֹחֵט דָּג לְצִירוֹ, דִּינוֹ כְּסוֹחֵט כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת לְמֵימֵיהֶן.
ט הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד, אֵין מְרַסְקִין אוֹתָם, דְּהַיְנוּ לְשַׁבְּרָם לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ מַיִם וְהוּא נִמּוֹחַ מֵאֵלָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן אִם הִנִּיחָם בַּחַמָּה אוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְנִפְשְׁרוּ, מֻתָּרִים.
י מֻתָּר לְשַׁבֵּר הַקֶּרַח כְּדֵי לִטֹּל מַיִם מִתַּחְתָּיו.
יא צָרִיךְ לִזָּהֵר, בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֶג אוֹ בָּרָד; וְאִם יִטֹּל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִדְחֲקֵם בֵּין יָדָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא מְרַסֵק.
יב יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף יָדָיו בְּמֶלַח.
יג דּוֹרֵס שֶׁלֶג בְּרַגְלָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
יד הר"מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג מַתִּיר לְהָטִיל מֵי רַגְלַיִם בְּשֶׁלֶג, וְהָרֹא"שׁ הָיָה נִזְהָר.
טו אָסוּר לִפְרֹס סוּדָר עַל פִּי הֶחָבִית וְלִתֵּן עַל גַּבָּיו הַכְּלִי שֶׁדּוֹלִים בּוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה; אֲבָל בֶּגֶד הֶעָשׂוּי לִפְרֹס עָלָיו, מֻתָּר שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עָלָיו לְסָחֲטוֹ.
טז אָסוּר לְהַדֵּק מוּכִין בְּפִי פַּךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַשְׁקִין, מִשּׁוּם סְחִיטָה.
יז סְפוֹג, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ בֵּית אֲחִיזָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחֹט.
יח חָבִית שֶׁפְּקָקוֹ בִּפְקָק שֶׁל פִּשְׁתָּן לִסְתֹּם נֶקֶב שֶׁבְּדָפְנָהּ שֶׁמּוֹצִיאִין בּוֹ הַיַּיִן, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לַהֲסִירוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִסְחֹט, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא תַּחְתָּיו כְּלִי; דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנָה בִּסְחִיטָה זוֹ, הָוֵי פָּסִיק רֵישָׁא (פי' אִסוּר נִמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מִדְּבַר מָה כְּמוֹ הַמָּוֶת הַנִּמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מֵהַתָּזַת הָרֹאשׁ) דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, וּמֻתָּר. וְחָלְקוּ עָלָיו, וְאָמְרוּ דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, כֵּיוָן דְּפָסִיק רֵישָׁא הוּא, אָסוּר. וְהָעוֹלָם נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּדָּבָר, וְיֵשׁ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, דְּכֵיוָן שֶׁהַבִּרְזָא אֲרֻכָּה חוּץ לַנְּעֹרֶת וְאֵין יָד מַגַּעַת לַנְּעֹרֶת, מֻתָּר מִדֵּי דְּהָוֵי אַסְפוֹג (פֵּרֵשׁ הֶעָרוּךְ סְפוֹג הוּא עַל רֹאשׁ דָּג אֶחָד גָּדוֹל שֶׁבַּיָּם, וּבְשָׁעָה שֶׁמֵּרִים רֹאשׁוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם יוֹרֵד אוֹתוֹ הַסְּפוֹג עַל עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם וְלוּלֵי זֶה לֹא הָיְתָה סְפִינָה נִצֶּלֶת מִפָּנָיו) שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה; וּלְפִי שֶׁאֵין טַעֲנָה זוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לְגַמְגֵּם בָּהּ, טוֹב לְהַנְהִיגָם שֶׁלֹּא יְהֵא כְּלִי תַּחַת הֶחָבִית בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹקְקִים הַנֶּקֶב וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"א עוֹד מִדִּינֵי סְחִיטָה.
יט לִתֵּן כַּרְכֹּם בְּתַבְשִׁיל, מֻתָּר וְאֵין לָחוּשׁ לוֹ מִשּׁוּם צוֹבֵעַ, דְּאֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִין.
כ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאוֹכֵל תּוּתִים אוֹ שְׁאָר פֵּרוֹת הַצְּבוּעִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדָיו צְבוּעוֹת בִּבְגָדָיו אוֹ בְּמַפָּה, מִשּׁוּם צוֹבֵעַ, אֲבָל אִם צוֹבֵעַ פִּתּוֹ בְּמַשְׁקֵה הַפֵּרוֹת, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִין.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) אסור לסחטן - והסוחטן חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) וע"ל סי' רנ"ב - דשם נתבאר לענין טעינת הקורה מבעוד יום על זיתים וענבים וע"ש מה שכתבנו במ"ב ס"ק מ"ב: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) אסורים - גזירה שמא יבוא לסחטו לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אלא לאכילה - דהיינו שקבצם לאכילה והטעם דכיון דרובן לסחיטה קיימא ניחא ליה בהמשקה שזבו ושמא ימלך עליהן לסחיטה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אסור לסחטן - אף שסתמייהו עומדין לאכילה הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזיתים וענבים אסרוה רבנן אטו זיתים וענבים: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) לאכילה וכו' - דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר שמא יסחוט ואם לא נתכוין בעת קבוצו לא לאכילה ולא למשקה רק סתמא אסור דכעומדין למשקה דמי כ"ז שלא קבצן לאכילה: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) מותר לסחטן - משום דעומדין לאכילה וליכא דבעי להו למשקין אין שם משקה על היוצא מהן והוי כמפריד אוכל מאוכל ואף דהוא חשב עליהן בסחיטתו למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ובמקום שנהגו וכו' - משמע דבאותו מקום אסור ובשאר מקומות שרי אך אם דרך להוליך המשקה של הפירות ממקום למקום אסור בכל העולם וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אבל המ"א האריך בענין זה ומסקנתו דאם נודע לנו שבאיזה מקום נהגו לסחטו למשקה ואפי' הנוהגים בזה הוא רק מקצת בני אדם מחמת שיש להם פירות הרבה ולא עיר שלמה אסור מחמת זה לסחוט בכל מקום וכן כתבו כמה אחרונים. עוד כתב המ"א דדוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותם אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה והני אגסים שקורין בערנע"ס בלשון אשכנז אסור לסחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין אבל הפירות שאין הדרך כלל לסחטן בשום מקום מותר לסחטן אפילו למשקה וכנ"ל ודעת הב"ח שאסור לסחוט שום פרי אלא אם כונתו רק למתק הפרי אבל למימיו אסור וכתב שכן המנהג ועיין בבה"ל שביארנו דמדינא אין להחמיר בזה אם לא במקום שנהגו להחמיר אין להקל וכן דעת המ"א וכמה אחרונים ואפילו במקום שנהגו להחמיר בשאר פירות היינו דוקא כשסוחטו לשם משקה אבל כשסוחטו בקערה לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה בזה ובזיתים וענבים אסור אף באופן זה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) דינו כתותים ורמונים - ותפוחים כהיום ג"כ דינו כתותים ורמונים דיש מקומות שנהגו לסחוט מהם הרבה אך אם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו שרי דהא סוחט כל האוכל ממנו: ש"ע סָעִיף א
י (י) מותר למצוץ וכו' - מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואע"ג דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע"ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) וכ"ש בשאר דברים - כגון שנתן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותם דבלא"ה אין בסחיטתן משום חיוב חטאת דהם כמו כבשים ושלקות לקמן בס"ז וכן מותר לדעה זו למצוץ תותים ורמונים בפיו או קני צוקער: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) וכיוצא בהם - היינו אפילו שאר דברים המבוארים למעלה וטעם דעה זו דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא וכן משמע מפמ"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג (יג) שנתרסקו מע"ש - דכיון שנתרסקו יזוב המשקה מאליו ושוב אין בזה חיוב חטאת אפילו אם יסחוט בידים ולכן לא גזרו על משקין היוצאין: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) מתבטל - ואע"ג דלאחר שבת יהיה לו היתר וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין ואח"כ נתערב משא"כ בזה כל מעט ומעט שיוצא נתערב תיכף ונתבטל בששים ביין ההיתר שהיה בו מכבר ואין חל עליו שם איסור ולפ"ז אם הענבים מונחין בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה שם כבר מע"ש אסור כל היין להסתפק ממנו משום דבר שיש לו מתירין שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר [ספר התרומה בסימן רכ"ג]. כתבו האחרונים דמותר לתת ענבים בשבת בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בסעיף טי"ת וכן מותר לשרות צמוקים וכיוצא בהם במים לעשות שתיה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) מותר למשוך - דאף שיוצא קצת יין מחרצנים בשבת תיכף נתבטל בהמים וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) מותר לשתותו - כיון שכבר נתרסקו ונדרכו הענבים מבעוד יום [סה"ת שם]. כתב הח"א צמוקים שחתכן ונתן עליהן מים וסחטן בשבת חייב לכו"ע דבהו לא היה זב היין מאליו ואינו דומה לענבים שנתרסקו ומ"מ אם נתן הצמוקים והיין לתוך משמרת או סודר מע"ש ומסתנן והולך בשבת אפ"ה מותר לשתות מאותו יין בשבת ודוקא שהסודר או המשמרת מגיע עד היין שבכלי בענין שתיכף כשיצא מן המשמרת אינו ניכר כלל ובטל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז (יז) כדי לתקן האוכל - כי השם מפרק בזיתים וענבים אינו כ"א בשצריך לסחיטת הפרי למשקה שאז חשוב פריקה שמפרק המשקה מן האוכל משא"כ בזה אין זה דרך פריקתו דהוי כמפריד אוכל מאוכל ועיין לקמיה בס"ז בהג"ה דר"ח אוסר בזה אך רוב הפוסקים חולקים עליו ולכך סתם השו"ע להקל מצד הדין ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה כמ"ש בתשו' הרא"ש: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) אבל אם אין בה - ואפילו דעתו ליתנו אח"כ לתבשיל ג"כ אסור דבעינן שיסחטנו לתוך התבשיל ועיין בדרישה שכתב דחיובא נמי יש בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יט (יט) דה"ה לבוסר - הם ענבים שלא נתבשלו כל צרכן: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) הואיל ואינו וכו' - היינו דמשום זה הוי כבורר אוכל מתוך פסולת כי אותן בני אדם האוכלין אותו בטלה דעתן אצל כל אדם. ואם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל בסימן שי"ט לענין בורר דמותר באוכל מתוך פסולת אם הוא לצורך אותה סעודה דהא משום סחיטה ליכא כאן כיון שבא לתוך האוכל כ"כ העו"ש והט"ז והמ"א השיג על זה דהא דמותר שם משום שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת משא"כ בזה דרך ברירתו הוא דאי אפשר בענין אחר ועיין בא"ר שמצדד להקל כהעו"ש והט"ז ועיין בבה"ל שכתבנו דנכון להחמיר כדעת המ"א. אך אם הבוסר ראוי לאכול ע"י הדחק מי שסומך על דברי העו"ש וט"ז אין למחות בידו: ש"ע סָעִיף ה
כא (כא) לאכול - וה"ה בשאר פירות שאינם ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן אפי' לתוך אוכל ויש להחמיר כסברא אחרונה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב (כב) לסחוט לימוני"ש - ובלשוננו ציטרי"ן והיינו אפילו למשקין ואף שדרך לסחטן בחול כיון שאין דרך כלל לסחטן לצורך משקה אלא לטבל בו אוכל הוי כשאר פירות וכנ"ל בס"א. ואפילו אם הדרך לסחטן בחול לתוך מים שנתנו בהם צוקע"ר לשתות לתענוג מ"מ נוהגין העולם להקל לעשות זה בשבת ואפשר משום דלא מיתסר אלא כשדרך לשתות מי סחיטת הפרי גם בלא תערובות משקה אחר א"נ דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר ליתן בו טעם שרי [ב"י וט"ז]. ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חבית למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה דאפשר דדמי לתותים ורמונים כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם וע"כ צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפ"ע דהוי כמשקה הבא לאוכל. וכן לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל פשיטא דשרי וכנ"ל בס"ד. ודע דהשו"ע דמתיר לסחוט לימוני"ש היינו קודם שנכבשו אבל אם כבושים במלח וש"ד דינם ככבשים ושלקות וכדלקמיה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג (כג) ושלקות - היינו ירק וכיוצא ששלקן קודם השבת ונשארו מימיהן בהן: ש"ע סָעִיף ז
כד (כד) אם לגופן - ר"ל שסוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן כדי לתקן גופם לאכילה לבד וא"צ למימיהן כמו שדרך לסחוט הירק שקורין שאלאטי"ן לאחר ששרו אותן במים לכן איננו בכלל מפרק כלל ואף דסוחט לתוך הקערה ואין המשקה הולך לאיבוד מ"מ כיון שאינו מכוין בשביל המשקה איננו בכלל מלאכה ובזיתים וענבים אסור בכל גווני משום דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן: ש"ע סָעִיף ז
כה (כה) אלא וכו' - וה"ה דמותר לכתחלה לסחוט לאקשי"ן משומן הנבלע בהן אם הוא עושה משום שאין יכול לאכלן משום שומן הרבה שבהן כ"כ בדרישה ובח"א מיקל מטעם אחר דשומן שמפרישו הוי ג"כ אוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל: ש"ע סָעִיף ז
כו (כו) לתוך קערה וכו' - ודוקא לצורך שבת אבל אסור לסחוט בכל גווני לצורך מו"ש [גמרא]: ש"ע סָעִיף ז
כז (כז) לתוך קדרה וכו' - דלא גרע מאשכול דמותר וכנ"ל בס"ד: ש"ע סָעִיף ז
כח (כח) שיש בה אוכל - וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל אבל לתוך המשקין אסור: ש"ע סָעִיף ז
כט (כט) אסור - ואע"ג דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן וכנ"ל בס"א שאני התם שאין שם משקה על מי פירות והוי כמפריד אוכל מאוכל משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם שנבלע ושייך בו שם סחיטה ומ"מ חיוב חטאת ליכא לדעה זו דס"ל דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד וכמ"ש בריש הסימן: ש"ע סָעִיף ז
ל (ל) ולרבינו חננאל וכו' - הנה הר"ח בשני דברים פליג על דעה הראשונה דס"ל דאם צריך למימיהן חייב אפי' בכבשים ושלקות דכל היכא שצריך למימיהן לעולם חייב אפילו כשסוחט לתוך האוכל ואף דכל הפוסקים פליגי ע"ז דס"ל דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכנ"ל בס"ד והלכה כדבריהם ולכך הזכיר המחבר דעתם בסתמא מ"מ הביא ג"כ דעת ר"ח להורות דטוב להחמיר כדבריו והמחמיר תבא עליו ברכה וכמ"ש בתשובת הרא"ש שהובא בב"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לא (לא) דג לצירו - ר"ל שסחט דג להוציא צירו שצריך לו ומיירי בציר שנבלע בו ממשקה דעלמא לכך דומה כסוחט שלקות למימיו דאסור וכנ"ל אבל בציר היוצא מגופו דומה לסוחט שאר כל הפירות למימיו דמותר וכנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לב (לב) לחתיכות דקות - אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד [ב"י]: ש"ע סָעִיף ט
לג (לג) מימיו - דדמי למלאכה שבורא המים הללו ואסור מדרבנן א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין: ש"ע סָעִיף ט
לד (לד) ואינו חושש - כיון דלא עביד מעשה בידים לא גזרו ביה ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל: ש"ע סָעִיף ט
לה (לה) מותרים - ליהנות מהם וה"ה דמותר לכתחלה להניח כיון שממילא הוא נימוח וכמו לתוך הכוס ולדעת רמ"א בסימן שי"ח סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לו (לו) לשבר הקרח - דשבירת הקרח אינה מלאכה כלל ולא אסרו בריסוק אלא אם הוא עושה כדי שיזובו מימיו משא"כ בזה. כתב המ"א דבנהר או באר אסור דכיון דהוא מחובר לקרקע יש בו משום חשש בנין וסתירה אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דשם מים עליהן ואין שייך בו בנין וסתירה. ולצורך שבת יש להקל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לז (לז) שלא יטול ידיו - כדי שלא יבוא לידי ריסוק ושלחן עצי שטים מיקל בזה אך שיזהר שלא ירסקם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לח (לח) במלח - הטעם כנ"ל בשלג וברד דגם בזה יתהוה מים ע"י השפשוף. והיינו דוקא במלח לבד אבל מותר להשליך מלח במים אפילו הרבה וליטול ידיו מהם אחר שנימוחו וכמו שהתירו לעיל ליתן שלג וברד לתוך הכוס אך שלא יעשה מי מלח עזין דהיינו שני שלישי מלח ואחד מים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לט (לט) ברגליו - ואף אם השלג נימוח וזב עי"ז לית לן בה כיון דהוא אינו מתכוין לזה והט"ז כתב דכיון שהוא דבר שא"א ליזהר בזה לא גזרו ביה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מ (מ) מתיר להטיל - דומיא דדורס שלג ברגליו: ש"ע סָעִיף יד
מא (מא) היה נזהר - שע"י השתן ודאי נימוח ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אע"פ שנימוח דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי ועיין בט"ז שפסק להקל וכן הא"ר כתב להקל אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מב (מב) לידי סחיטה - שיסחוט הסודר מן המים שנבלעו בו ע"י הכלי וסוחט בגד חייב משום מלבן ומיירי שהיתה אז החבית ריקנית דאל"ה פריסת סודר בעצמה אסור משום חשש סחיטה אפילו אם לא יניח כלי לח על גבה: ש"ע סָעִיף טו
מג (מג) לסחטו - שהרי לכך עשוי ואינו מקפיד עליו אם הוא שרוי במים ומיירי בענין דאין בו משום חשש אהל ועיין לעיל בסימן שט"ו סי"ג ובמ"ב שם: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מד (מד) להדק - ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ"ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ"מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ"מ פסיק רישא הוא: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מה (מה) ספוג - הוא כמין צמר נעשה לחוף הים או כפירוש הערוך וכדלקמיה ובטבעו ששואב המים והמשקין לתוכו: ש"ע סָעִיף יז
מו (מו) אין מקנחין בו - את הטבלא ואת הקערה: ש"ע סָעִיף יז
מז (מז) אלא א"כ וכו' - רש"י והרמב"ם פירשו דכשיש לו עור בית אחיזה שיאחזנו בו אפשר לקנח בלי סחיטה אבל הראב"ד כתב דאעפ"כ א"א לו לקנח בלי סחיטה אלא דמ"מ שרי דכיון שיש לו בית אחיזה הו"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים: ש"ע סָעִיף יז
מח (מח) שמא יסחוט - כתב בביאור הגר"א שט"ס הוא וצ"ל משום סחיטה דהא אמרינן בגמרא דפסיק רישא הוא משום דאי אפשר שלא יסחוט כשאוחזו באצבעותיו בלי עור בית אחיזה וכ"כ המג"א: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
מט (מט) לסתום נקב שבדופנה - היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבדופן החבית: ש"ע סָעִיף יח
נ (נ) יש מי שמתיר - להסיר אותה בשבת או להחזירה: ש"ע סָעִיף יח
נא (נא) אע"פ וכו' - שע"י סתימת הברזא בהנקב או הסרתו נסחט משקה הבלוע בהנעורת: ש"ע סָעִיף יח
נב (נב) כלי - דממילא היין הנסחט הולך לאיבוד כיון שהנקב בדופן החבית בצדה אבל אם היה תחתיו כלי שנוטף בה טיפת הנטיפה וכן אם היה הפקיקה בסתימת הנקב שלמעלה שהיין הנסחט יורד לתוך החבית בכל זה הוא איסור דאורייתא להדק או להסיר הפקיקה גם לשיטה זה: ש"ע סָעִיף יח
נג (נג) דפסיק רישא הוא אסור - מדרבנן אבל חיובא ליכא בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכו"ע. וכ"ז הוא לענין שבת דבעינן שיהא מלאכת מחשבת אבל לענין שארי איסורי תורה דעת הרא"ש דפ"ר דלא ניחא ליה לכו"ע אסור ואיסורו הוא מן התורה: ש"ע סָעִיף יח
נד (נד) בדבר - היינו שמפריזין על המדה יותר מדעה הראשונה ומקילין אפילו ביש כלי תחתיה: ש"ע סָעִיף יח
נה (נה) ויש לגמגם בה - דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דעה הראשונה דהכא ומ"מ צריך שיהיה ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא עכ"ל הט"ז וכ"כ הא"ר ומאמר מרדכי. ודע דכל הסעיף הזה הוא בחבית של יין כמו שהזכיר השו"ע בראש הסעיף וה"ה שאר משקין אבל לא במים וטעם הדבר דבכל משקין חוץ ממים דעת כמה ראשונים דאין בהם משום ליבון ואיסור סחיטתו הוא רק משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים ולכן בעינן מן התורה לכו"ע שיהא צריך למשקין היוצאין דומיא דמפרק ורק מדרבנן ס"ל לדעה אחרונה דאסור וכמו שכתבתי בביאור הלכה אבל בחבית של מים איסור סחיטתו הוא משום ליבון הפקיקה דסוחט הוא תולדה דמלבן ואסור בכל גווני ודעת הט"ז דיין לבן דומה למים לענין כבוס ולדבריו השו"ע לא איירי כאן כ"א ביין אדום שאינו מלבן ואיסורו הוא רק משום מפרק ולכך בעינן שיהא ניחא ליה במאי דנפק בסחיטתו. אם נשפך שכר ושאר משקה על המפה שעל השלחן והוא רוצה לגרור אותם בכף או בסכין כדי לנקות המפה יזהר שלא יגררם בכח כדי שלא יבוא לידי סחיטה ורק יסיר את המשקה הצף מלמעלה [ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצטבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו כבסעיף כ] וכ"ש אם נשפך מים על המפה בודאי יזהר מאד בזה דסחיטת מים הוא תולדה דמלבן וכנ"ל. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור [רמב"ם] ולכן הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
נו (נו) מותר - וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה ג"כ מסתברא דאין להחמיר כן נראה מהפמ"ג ולפי מה שכתב בנ"א נכון למנוע מזה] ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג ע"ש טעמו וגם בלא"ה הוא עובדא דחול] וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
נז (נז) צריך ליזהר - היינו להפוסקים לעיל בסי"ח דפ"ר דלא ניחא אסור ואע"ג דמקלקל הוא מ"מ איסורא מיהו איכא: ש"ע סָעִיף כ
נח (נח) שלא יגע - ואע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסימן ש"ג סכ"ה דאיתא שם דאשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת אשה שאני שדרכה בכך להתיפות: ש"ע סָעִיף כ
נט (נט) בבגדיו וכו' - ובבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא [מ"א] ויש מקילין בכל זה כיון שהוא דרך לכלוך ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה. הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע והמתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. העושה עין צבע כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [רמב"ם פ"ט] והראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע בהצבע דבר אחר שע"י זה נגמר מלאכת הצבע אבל צביעת מים שהוא עין הצבע לא. ונתינת דיו וסממנים לתוך המים אסור משום לש עכ"ל בקיצור: ש"ע סָעִיף כ
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד (רמב"ם) עס"ז: ובמקום כו'. לכאורה צ"ע דהרב"י כתב ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי א' אסור לסחטן כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם עכ"ל, א"כ משמע דאם במקום אחד נהגו לסחטו אסור בכל העולם לסחטו ולמה כתב רמ"א ובמקום כו' משמע דבאותו מקום אסור דבשאר מקומות שרי, אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת ודברי הרב"י תמוהין דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דר"א ואנן קי"ל כחכמים כמ"ש בי"ד סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן ובשאר מקומות שרי א"כ ה"נ הדין כן ובשבת דף צ"ב אמרינן אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו פטור אף על פי שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם וכ"פ סי' שפ"ו ס"ו גבי בשר וכתבו התו' ול"ד לקוצים בערבי' דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים כמו בערבי' היו מקיימין קוצים וכן אם היה לכ"ע רמונים הרבה כמו לבית מנשי' היו סוחטין ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא הוי חשיבי עכ"ל ומ"מ בגמ' איתא בהדיא שבית מנשיא לא היה מקום אלא חד גברא וא"כ למה אסור לסחוט רמונים ודוחק לומר שהמקשן והתרצן יהיו מחולקים במציאות כמ"ש הרב"י וז"ל הרמב"ם פכ"א אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים ושאר פירות מותר לסחטן לפי שאינן בני סחיטה עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הביא הא דר"ח א"כ צ"ל דר"ח ה"ק כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן עיר שלימה ודוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי וא"כ הני אגסי"א שקורין בערני"ס בל"א אסור לסחטן מפני שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין והר"ש כתב ריש כלאים בשם הירוש' שאם במקום א' נהגו לקיים זונין ודרך להוליכן ממקום למקום אסור לקיימן בכל העולם ע"ש וא"כ ה"ה כאן והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל ובודאי היכא דנהוג נהוג ומ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם ש"ל ורא"ש עמ"ש ס"ה עס"ו: ש"ע סָעִיף א
ב מותר למצוץ. ואף על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו: ש"ע סָעִיף א
ג וכ"ש שאר דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו: ש"ע סָעִיף א
ד ויש אוסרין. אפי' בשאר דברים, (בית יוסף הגהות מיימוני רא"ם פסקי רקנ"ט) וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קולי מענבים כמש"ל וכ"כ רש"י גבי כבשים ושלקות דכשאין המשקה גדל בתוכו עדיף טפי מענבים עס"ז וכ"מ בכתובות דפירש"י מפרק כלאחר יד הוא לפי שאין דרך לינק אלא לחלוב משמע דמה שדרך לינק חמיר טפי ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי עמ"ש סי' שכ"ח סמ"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה מתבטל ביין. ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא ניכר קודם שנתערב בטיל שלא היה עליו שם יין מעולם [סמ"ק] עבי"ד ס"ס ק"ב, כתב הב"ח דמותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בס"ט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י [מרדכי ב"י]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז ואינו ראוי לאכילה. ה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת [טור] ולפמ"ש סי' ר"ב ובי"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר ולכן כת' רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן, כת' הע"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה כמ"ש בסי' שי"ט כו' ע"ש ול"נ דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכיל' וכן הטעם במחתך לאכול לאלת' כמ"ש סי' שכ"א סי"ב ע"ש בב"י ולהכי בקינון ותמחוי אסו' לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כת' הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר א"ו כדאמרן ודבר פשוט: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
ח לימונ"ש. כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עמ"ש ס"א ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי כיון שאין דרך לשתותן לבדו [ב"י] ולמינ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עס"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ט כבשים ושלקות. דכיון דא"צ למימיהן לא ה"ל מפרק כלל ול"ד לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן ואם צריך למימיהן אסור דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם: ש"ע סָעִיף ז
י שיש בה אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל [סמ"ק] אבל לתוך משקין אסור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף טו
יא אוכל אסור. עמ"ש סט"ו דלא כע"ש וכ"כ הוא בעצמו שם וסתר דבריו: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף א
יב דג לצירו. לאו משקה הוא אלא אוכל וכן שלקות [רש"י] ואפ"ה אסור והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות עמ"ש ס"א ורי"ו כתב דדג לצירו מותר לסחטו וצ"ע ליישב דבריו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ט
יג נותן הוא. משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו ועסי"א: ש"ע סָעִיף ט
יד הניחם בחמה. ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעי"ו גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים [ר"ן]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו לשבר הקרח. וגדולה מזו אמרו שובר החבית לאכול גרוגרות [מרדכי ספ"ד] ועסי' שי"ד, ונ"ל דבנהר או באר אסור: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז שלא יהא מרסק. ולפמ"ש ס"ט שרי ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
יז היה נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח [טור] ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יח משום סחיטה. פירוש דכשמהדק והוא לח הוא נסחט [ר"ן תוס' ספי"ד ע"ש] עמ"ש סי' שי"ט ס"י: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף טו
יט גזירה שמא יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך ל"ל למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו וסי' ש"א סמ"א ועוד תימא דבגמרא פריך אספוג והא קי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע והרמב"ם ורש"י כתבו דכשיש לו בית אחיזה אז אפשר בלא סחיטה אבל הראב"ד כתב דלעולם א"א לקינוח בלא סחיטה אלא כיון שיש לו בית אחיזה אעפ"י שסוחט ה"ל כמריק מצלוחית מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל וצ"ע לדידיה כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סמ"ח וצ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה עסי' ש"ב סי"ב: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
כ פסיק רישיה. כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
כא דפסיק רישיה הוא אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יז
כב אספוג שיש כו'. וס"ל כמ"ש סי"ז בשם הראב"ד דלדידהו אפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמריק מצלוחית: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כג שלא יהיה כלי. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וס"ח סי' תתכ"ז) עסי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח כתב הרמב"ם פכ"ב דכ"א שתי מטהרות זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקים את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור עסט"ו: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
כד צריך ליזהר. ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך עכ"ל כ"ה ועסי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל: ש"ע סָעִיף כ
כה שלא יגע. ואף ע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"ג סכ"ה דאשה דרכ' בכך (ש"א בשם רא"ם) ובכ"ה משמע שנעלמה ממנו ומספר הזכרונו' דבר זה ע"ש ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא, הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום (עסי' ש"מ ס"ד), העושה עין צבע כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [פ"ט] אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך לא ונתינת דיו וסממנים אסור משום לש עכ"ל ועסי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו והע"ש לא ע"ש: ש"ע סָעִיף כ
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א דבר תורה כו׳ הרמב״ם עמ״א. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן ו׳ חקירות א׳ למה תלאן בר״מ ז״ל הלא מבואר בגמ׳ שבת קמ״ה א׳ ורש״י שם דשאר פירות לאו אורחייהו בהכי ולאו סחיטה הוא ב׳ אם סוחט בשר עוף מדמו לאחר שחיטה אם חייב ג׳ גם סוחט משום מה מחייב ד׳ אם סוחט לשתות מיד ממש אם חייב ה׳ לבאר ענין מפרק איך ומה הוא ואם דוקא במין אוכלין שייך מפרק או אף באין אוכלין ו׳ כמה מיני סחיטה הם: והנה לראשונה אומר דרבי יוחנן שבת קמ״ה א׳ חולק וס״ל אף כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת עתוס׳ שם ד״ה כבשים וכ״פ הרי״ף דאין הלכה כר׳ יוחנן דתנא דבי מנשה מסייע להו ד״ת רק זיתים וענבים לכן הביאו דברי הר״מ ז״ל דפסק כתנא דבי מנשה וכרב ד״ת אין חייב אלא דריכ״ת זיתים וענבים ואף סוחט ביד חייב לקערה ול״ד דורך בכלי כמ״ש הר״מ שם להדיא יע״ש ובטעמא דאין חייב כ״א זיתים וענבים מרש״י קמ״ה א׳ ד״ה דבר תורה דלאו אורחייהו בהכי. ומר״ן גבי כבשים משמע דזיתים וענבים הוי משקה (מזיי״ן משקים) משא״כ מי פירות לאו משקין הוי ואף דלאו אוכלין הוי (ע׳ ה׳ ט״א) מ״מ שם אוכלין עלייהו המפרק אוכל מאוכל ור׳ יוחנן סובר שם משקה עלה לענין זה ולפ״ז כבשים הבלועין מים ממקום אחר אין ראיה כ״כ. והוי יודע דמפרק תולדה דדש וקיי״ל אין דישה אלא בגדולי קרקע שבת ע״ה א׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ח ה״ז. ובבהמה הוי ג״ק כמו לענין מעשר שני עמ״מ שם וכ״ה בב״ק נ״ז ב׳ ותוס׳ שם ועוף דמן הרקק נברא אפשר דלאו ג״ק יחשב כמו דגים ממים ומיהו הואיל ויש בו יצירה מקרקע ג״כ ג״ק יחשב והעד ממ״ש הר״מ ז״ל פרק שביעי הלכה א״ב דמותר ליקח חלב וביצים ממעשר שני וגדולי גדולין של קרקע הוי בכלל ג״ק א״כ מבואר דעוף ג״ק יחשב והסוחט דמו לאחר שחיטה בשבת חייב חטאת אבל ציר מבואר בס״ז דפטור אבל אסור ומיהו לתוס׳ שם קמ״ה א׳ ד״ה וכבשים י״ל כל לאחר שחיטה אף להוציא דם לאו אורחייהו בהכי ופטור. ושם ד״ה ור׳ יוחנן בדג לציר חייב קשה הא אין דישה אלא בג״ק ודוחק לומר משום בורר ואי״ה לקמן יבואר עוד ועמ״א קנ״ח אות ח׳ דם דגים לאו משקה הא דם עופות משקה יחשב וסוחט פירות דמחויב משום מפרק תולדה דדש כמ״ש רש״י שבת קמ״ג ב׳ וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ח ה״י משום מפרק תולדה דדש אבל משום בורר לא עמ״א שי״ט אות י״ו וי״ל לעולם חשיב כב׳ מינים אלא הוצרכו לטעם מפרק דאף לאלתר אסור כמ״ש המ״א אות ז׳ והט״ז ד׳ התיר מטעם בורר הא מפרק כ״ע מודים דאף לאלתר אסור. ומ״ש הט״ז באות ב׳ למצוץ בפה שרי התם שאני וכדבעינן למימר שם אי״ה ולפ״ז סוחט לקדירה דשרי י״ל דוקא לאכול לאלתר הא לאחר זמן הוי בורר וז״א לט״ז וכ״ש למ״א ואי״ה שם יבואר באופן דודאי בורר ביד לאלתר אין זה ברירה ומותר וכן לחתוך ירק דק דק לאכול מיד בשכ״א במ״א ט״ו אף לחיה ובהמה ועוף מיקרי לאלתר דשרי הא לפרק אף לאלתר אסור דהוי מלאכה. ובוסר דהוי בורר לר״ת להט״ז לאלתר שרי ולהמ״א אות ז׳ אסור דהוי כמו נפה וכברה דבורר זה שסוחט היין מבוסר הוי כמו כלי כאמור אלא די״ל ד״ת אין חייב אלא זיתים וענבים דאורחייהו בהכי כפירש״י לא בוסר דלאו אורחיה בהכי אבל לר״ן דהני משקה הוי י״ל משקה בוסר נמי משקה הוי וצ״ע וחייב מ״ה ואי״ה באות ז׳ יבואר עוד. ומפרק שייך באוכל מפסולת הטמון בו ונתגדל בו כעין חטה במוץ או משקה מאוכל או סמנים מתוך שרביטין שלהם שזה היה במשכן הא אוכל מאוכל מ״ה פטור אף בזיתים וענבים. ובן דבר שתלוי בפסולת ואין מכוסה בו ולית מפרק כבשל״ו ס״ח יחור כו׳ מותר לתלוש הפירות וכפירש״י שבת ע״ד א׳ ד״ה וליחשוב דמפרק מלבוש וצ״ה א׳ תולדות מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו יע״ש ועסי׳ שי״ט במ״א ח׳ וצ״ע בגמרא כותש הוי מפרק גם איך אסור לשבור האגוזים מקליפתן בשבת כדרכן הוי מפרק אף לאוכל מיד אסור ומ״ש קליפה ירוקה מעץ שעליו הואיל ונתכסה בו: עוד רגע אדבר י״ל מפרק תולדה דדש כמו במשכן סמנים משרביטים שמכוסים בו ואין מחוברים עמו הא מחוברים בשרביט לאו מפרק הוי וזה טענת מהר״ש ומהרי״ל בקטניות הובא בא״ר י״ח בשי״ט והיינו כאמור ולפ״ז הא דתנא דבי מנשה אין חייב אלא זיתים וענבים דמשקין דידהו מפקד פקידי ואין מחוברים בו כמו שיראה הרואה בפסחים ל״ג ב׳ ענבים שנטמאו דורכן פחות מביצה ויין כשר לנסכים ומשמע ה״ה שמן כה״ג משא״כ שאר פירות משקין מבלע בליעי ל״ש מפרק וז״ש רש״י שבת צ״ה א׳ ד״ה מפרק ולא היה פקיד ועקיר בטעיני הכי כאמור. ולפ״ז י״ל הלכה ברבי יוחנן שלקות חייב ותנא דבי מנשה לשאר פירות כאמור והבן ורש״י גם לזה כיון: ומעתה ראוי שתדע שיש כמה מיני סחיטה א׳ דבר המכוסה בחבירו בתולדה דאין דבוק בו מפרק גמור הוי ותולדה דדש וחייב וצריך תנאים א׳ שיהא ג״ק הכיסוי הזה (ודבר הנבלע בו א״צ ג״ק כמו מים מבגד) הב׳ שיהא ניחא ליה במה שיוצא הג׳ שיהיה ב׳ מינים פסולת עם אוכל או עם סמנים וכדומה הא אוכל מאוכל אף שרי לכתחלה עמ״א שי״ט אות בשוטי״ן ואמנם יש ב׳ מיני ערבי״ס שוטי״ן של גינה ראוין כך ושל שדה יש בהם בפנים קליפה אין ראוי לאכול י״ל דהוי מפרק בזה וכבר כתבו מפרק אף לאכול מיד ביד חייב וצ״ע באגוזים מ״ש קליפה יריקה מקליפה הקשה ואע״ג דא״א לאכול כך הא מפרק משבלים נמי ואפ״ה חייב ואיסורא איכא. הד׳ אפשר שלא יהיה מחובר כ״א מונח בתוכו כמש״ל בשם מהרי״ל הביאו א״ר שי״ט י״א ומיהו בחסרו כל התנאים י״ל איסורא איכא ובלא ניחא ליה המשקה רק לגופן איסורא איכא נמי הסוחט מבגד ושאני כבשים ושלקות דלית בהו איסור תורה ל״ג. החמישי לדעת רש״י שבת קמ״ה דוקא מכוסה כתולדה הא נבלע אח״כ לית חייב חטאת ותוס׳ הקשו מאודרא ולרש״י במחלוקת שנוייה רב ושמואל עם רבי יוחנן ואי״ה יבואר בט״ז עוד מזה גם מה שקשה משום בוסר ומלילות יבואר שם: ודע עוד דאם נאמר אף מעלמא הוי מפרק וחייב חטאת י״ל דדוקא אם נבלע בג״ק כמו פשתן וצמר הוי גידולי גידולין (עמ״ש פ״ז) משא״כ בגד משי אני מסופק אם הוא ג״ק. גם הא דהסוחט מבגד משקה צבוע דלית כיבוס וגם י״א מעלמא לית מפרק והיינו אף ע״ג דלא אזיל לאיבוד זה דוקא בסוחט משקה ושותה מיד הא לא״ה יש בו משום בורר וחייב ודאי לכ״ע. ואי״ה יבואר פרטי הדברים בט״ז ומ״א כ״א במקומו וכאן אין להאריך: ובמקום כו׳ עמ״א דבריו יש בו מקושי ההבנה ואכתוב בקיצור. שבת קע״ד ב׳ אמר תותים כמקיים קוצים והיינו כר״מ נאסר בכ״מ ושאר פירות מותר לסחוט למשקין ופריך אחדא כו׳ הא יחיד בטל הוא אלא כדר״ח אחשבינהו והיינו אף שאין א׳ סוחט כיון דסחט אחשבינהו כמו תרדין למקוה ופירש״י דהשתא הדר לגמרי ממה דהיה מוקים כר״א ולמשקין אלא למתקן ומש״ה אמר כתנא דמנשיא דאי לא״ה תותים למתקן הוי שרי ודעת הרי״ף ור״מ ורא״ש דקיי״ל כפשטא דברייתא דשאר פירות למשקין שרי ותותים למשקין אסור וכר״פ דמקוה לאו משום אחשבינהו כו׳ ותותים יש מקומות עושין כן ואע״ג דהלכה כחכמים בי״ד רצ״ז סי״ד צ״ל הכי בצירוף אחשבינהו מהני. הא יחיד אחשבינהו לא מהני ומש״ה אמר אל״א תחלה ומשום דקשיא למה אמר הלכה כתנא דמנשיא מש״ה פסק הרי״ף כר״פ ואחדא כו׳ ולפ״ז תותים בבל העולם אסור משום חד מקום ואחשבינהו ואף יצאו מעצמם גזור אטו יסחוט וכולה חדא גזירה קרובה וה״ה שאר פירות במקום א׳ כ״ע אסורין מה״ט וקשה על הר״ב ממ״נ או דהיה להגיה ברימונים רק דאותו מקום אסור או שאר פירות לכ״ע אסור אם מקום א׳ עושין כן והרי״ף הביא דר״ח אחשבינהו היינו עם תנא דמנשיא אחרא הוי באמת. אבל המ״א עם הב״ח סוברים דרי״ף חד אינש אם אחשבינהו מהני (ושאני מקוה ד״ת וצ״ע בפ״ז מ״ד דמקוואות בתי״ט לשינוי מראה רק מדרבנן דמתחזי כשאר משקין ובמעיין אין פוסל עי״ד ר״א כ״ד וי״ל לתא ד״ת. וער״מ פ״ז דמקוואות ה״א הביא דברי ר״פ וכמ״ש הכ״מ יע״ש וצ״ע בכל זה) והביא לשון הר״מ ז״ל פכ״א הואיל ומקצת ב״א סוחטין אותו משמע אע״ג דלאו אתרא וצ״ע. ומ״ש בשם הר״ש היינו לדעת הר״ב דאותו מקום לחוד אסור אבל אם מוליך יין מפירות לשאר מקומות גם להר״ב אסור. ומש״ה היכא דאין סוחט כ״א לטבל המאכל שרי היינו בזיתים וענבים דוקא לקדירה שיש מאכל הא שאין מאכל הרואה יאמר למשקה ואסור מדרבנן אבל שאר פירות ידוע דלטבל וכאוכל דמי עב״י בשם ש״ל ע׳ ס״ה אות ז׳ וח׳ ואות י׳ ועסי׳ שי״ט אות י״ו לענין בורר ואי״ה שם יבואר עוד ועט״ז צ״ע כמ״ש לעיל: ש"ע סָעִיף א
ב מותר עמ״א תיקן בזה מ״ש הט״ז ב׳ דט״ס הוא ואינו דיוק מבהמה אע״ג דמפרק כלאחר יד ובצערא ל״ג אבל בריא אסור דמ״מ קצת דרכו בכך משא״כ זה: ש"ע סָעִיף א
ג וכ״ש עמ״א דפת ובשר נמי מותר וכ״ש תותים ורמונים דשרי למצוץ בפה וה״ה קנה הסוקר דשרי למצוץ בפה עב״י ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד. והא דכתב וכ״ש להורות לי״א אף שאר דברים אסורים: ש"ע סָעִיף א
ד ויש עמ״א אפילו תותים ורימונים שכ״מ בב״י דקנה הסוקר לא גריעי מתותים ורימונים ולהגמי״י אסור יע״ש והביא דברי רש״ל כי י״ל בכבשים למימיהן הלכה כר״י דחייב חטאת ושאני שאר פירות דמשקה כאוכל דמי או שאר תירוצים ובסט״ו אודרא חייב אף הנבלע ממקם אחר לז״א דעת הר״ב אינו כן מדכתב מותר למצוץ ענבים וז״ש שאר דברים נתכוין לשלול זה והיינו בשר כמ״ש באות ג׳ דתותים פשיטא ואי״ה באות י״א יבואר עוד. ובשכ״ח נ״ג למצוץ דם משניים אסור י״ל מפרק או נטילת נשמה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה מתבטל עמ״א הביא בשם הב״ח דמותר לכתחלה דהכין הוא להב״ח מדמדמה לשלג ועט״ז אות ג׳ בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו מותר עמ״א עסי׳ רנ״ב ס״ה וכאן ס״ב וב״ח דבש״ע השמיט תיבת יפה יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז ואינו עמ״א דאם ראוי לאכילה אע״ג דאין רוצה לאכול הנשאר שרי כבסי׳ שי״ט אות י״ו דהכל מין א׳ ואפי׳ סוחט יין מענבים ולא נשאר רק הזגים ופסולת גמור לאוכל אפ״ה שרי דמה בכך שעתה לאחר סחיטה הוי פסולת קודם לכן אוכל הוא כמפריד אוכל מאוכל אבל אם אין ראוי לאכילה כך אסור אפילו לאכול לאלתר דרך בורר הוא בכך ול״ד לבורר ביד ועט״ז אות ד׳ ועמ״א רנ״ב אות י״א דבוסר חייב מ״ה יע״ש. ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
ח לימונ״ש עמ״א עט״ז ה׳ ולימונ״ש הכבושים אסורין למימיהן אפילו לתוך משקין עיין אות י׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ט כבשים עמ״א ותותים לגופן שרי דאין רוב סוחטין למימיהן ולא אמר זיתים וענבים ד״ת גזור משא״כ כבשים פטור אבל אסור דאסור כן אף לרבי יוחנן כבשים למימיהן חייב ולגופן שרי ומודה בזיתים וענבים וגם לדידן כן אף א״ת יש חיוב חטאת בכבשים ע׳ אות ד׳ ולמימיהן אסור אף להמחבר בס״א דשאו־ פירות מותר התם משקה דידהו אוכלא משא״כ כבשים שבלעו משקה מים וכדומה ועיין ע״ש ך׳ דכבשים דמי קצת לתותים ורימונים אפשר כבשים במי פירות יש נ״מ וצ״ע ולר״ת א״ש ותותים שרי למתקן: ש"ע סָעִיף ז
י שיש עמ״א לקערה אף דבעי לאוכל גזור משום מ״ע כבס״ד וה״ה תותים כן וכולה חדא גזירה וי״ל בחדרי חדרים בדרבנן לשתרי כבסי׳ רמ״ג בט״ז ג׳. וצ״ע וע׳ ע״ש ביש אוכל כ״ש מזיתים וענבים י״ל דבאין אוכל אשמועינן דאסור משום מ״ע או למשקין וגרע מלימונ״ש או די״ל זיתים וענבים לא היה שם משקה מעולם בתוך ענבים משא״כ זה שהיה מקודם אבל הוכיח כן ממ״ש ר״ח מרי״ף דר״י סתמא אמר אלמא בכבשים לאוכל לרב ושמואל שרי: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף טו
יא אוכל אסור עמ״א לכאורה כוונתו דקי״ל כרש״י קמ״ד אי כל מעלמא לית מפרק ואודרא באשישא בספ״ז דמיהד״ק הוי פ״ר ואסור מדרבנן כבשים פטור אבל אסור וע״ש אות ך׳ כתב כתוס׳ דחייב חטאת מעלמא ובאות ל״ג כתב דפ״ר ואי״ה באות ח״י יבואר עוד: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף א
יב דג עמ״א רש״י שבת קמ״ה א׳ דג לצירו עם שלקות בפלס א׳ ומ״ד שלקות אסור כשמואל ה״ה דג לצירו אע״ג דמשקה כאוכל דמי הואיל והיה שם משקה מקודם שנבלע משא״כ פירות בס״א אבל כבשים י״ל דמשקה עתה הוי והמחבר שכתב דג ככבשים ושלקות ל״ד אלא כשלקות ולית נ״מ דגם להמחבר תרווייהו שוין עיין ע״ש ודג לצירו משמע שכבוש בחומץ הא צירו מגופו מותר עתו״ש ורי״ו אפשר בציר מגופו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ט
יג נותן עמ״א עט״ז ז׳ לרש״י דדמי לבורא מים ועסי׳ שי״ח במ״א אות מ״ב: ש"ע סָעִיף ט
יד היתה עמ״א עיין שו״ת פ״מ ה״א הביאותיו בשי״ח ועא״ר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו לשבר עמ״א דבאר ונהר הוי כבנין הפתח שעושה ואסור ועא״ר אות ט״ו מלבוש משמע דמותר אף באר ונהר ואין מוכרח: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז שלא עמ״א דלפי מ״ש באות י״ג בשם הרמב״ן דאף לרסק כל שאין בעין שרי ה״ה כאן שרי לרסק: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
יז היה עמ״א דעביד מעשה בידים לרסק ביד כה״ג אסור: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יח משום סחיטה עמ״א ר״ן ותוס׳ ספי״ד קי״א ב׳ ד״ה מודה פירשו במסוכרא דנזייתא כן ולא ליהדק אודרא דילמא אתו לידי סחיטה לאו ודאי הוא אלא גזור ומכאן הוכיחו בקמ״ה א׳ ד״ה כבשים דלא כרש״י אבל משמעות המחבר משום סחיטה משמע הטעם דהוי קרוב לפ״ר. ואיך שיהיה כאן חיוב תורה דא״צ למשקה הנסחט ואפשר שיזוב לתוך הפך וע׳ לבוש סט״ו משמע דשם שייך במעלמא וכאן כתב שמא לידי סחיטה וע׳ אות י״א: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף טו
יט גזירה שמא יסחוט ע׳ מגן אברהם הקשה חדא לר״ש דבר שאין מתכוין מותר וגזירה שמא יסחוט ל״ש בספוג דעשוי לכך ול״ש מכבס ביה דעומד לכך וגם דש ליכא דאזיל לאיבוד כ״ש בשמן דלית מכבס ובאמת לשון הש״ע הוא לשון הטור ובר״מ פכ״ב הט״ו שלא יסחוט יש לפרש ביש בית אחיזה דאז אפשר שלא יסחוט וע״ז השיג הר״א דא״א אלא הטעם דהוי כמריק מים וע׳ פרישה אבל הט״ז דכתבו שמא משמע דאפשר בלא סחיטה באין בית יד א״כ אמאי גזרינן ועוד בגמרא קמ״ב א׳ מפרש דהוי פ״ר ובש״ע משמע הלא הוי פ״ר רק שמא יסחוט בין אצבעות ובית אחיזה ל״ג. ומ״ש רש״י והר״מ כתבו כו׳ הר״מ שלא יסחוט קאי איש בית אחיזה וברש״י אין מוכרח ובפרישה שלא יסחוט קאי אאין בית אחיזה וכט״ו שמא (דאל״כ היה לומר מפני שסוחט וזה דעת השגות דע״כ אסיפא דארישא פ״ר הוא) ועא״ר אות י״ו ולא הבינותי דשם כתב בנגוב לא הוי פ״ר ולא פלוג ועתו״ש. ועיין לבוש. ערש״י שבת קמ״ג ב׳ לא יספוק שמא יסחוט היי״ן ובתוס׳ ד״ה חבית הקשו דבגמ׳ שלא יעשה כדרך חול ובר״מ הכ״ב הי״ו כדרך חול יבוא לידי סחיטה ובמ״מ משמע שזה פירש״י ובתוס׳ קשה היה להם להקשות הא הוי פ״ר ולרש״י י״ל עובדין דחול בשמן ביד (עמ״מ שם) ויין גזירה שמא יסחוט אף בית יד שרוצה בכך ומשום ליבון ביין נמי שייך ואף בספוג עיין לבוש משא״כ שמן סופג דליכא גזירה שמא יסחוט לשיטתיה בקמ״ה מעלמא לית איסור תורה ומלבן בשמן ל״ש רק ביין עט״ז. ולפ״ז לטפח ביד אסור עובדין דחול הא ספוג ל״ש עובדין דחול ושרי בספוג ויין מכבס ואפשר נ״מ עוד לענין מ״מ עיין ר״מ פ״א ובריש חולין א׳ עובדין דחול לוקה מ״מ והדברים ארוכים ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא ראיתי להאריך עמ״ש כ״ב: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
כ פסיק רישיה עמ״א עסי׳ שי״ד אות ה׳ האריך בדיני פ״ר בדרבנן עמ״ש שם בפריי לענין פ״ר דלא ניחא ליה בדרבנן אי סומכין אערוך ומכאן משמע אף בשאר משקין דלית ליבון ומכבס רק דש מדרבנן דהמשקה אזיל לאיבוד נמי יש להחמיר וצ״ע: ש"ע סָעִיף יח
כא דפ״ר אסור ע׳ מגן אברהם בפ״ר חייב וכאן דיין ל״ש כיבוס לי״א ולאיבוד לכ״ע אף לתוס׳ קמ״ה א׳ לית כאן דש ולא כיבוס ועט״ז אות י״ב ביין לבן ויש אומרים אף שמן יש כיבוס עא״ר יע״ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יז
כב מספוג עמ״א כראב״ד באות י״ט דאף ע״ג דא״א בלי סחיטה הואיל ויש בית יד לאו דרך סחיטה אלא כמריק מים ה״ה כאן ויש לעיין ספוג דרכו בכך ע׳ לבוש משא״כ כאן ובמים כיבוס י״ל דודאי אסור. דיני ספוג עסי׳ של״ה במ״ש המחבר גזירה פירש״י ועובדין דחול עמ״ש י״ט וטלטול הספוג לצורך גופו ומקומו מותר דמלאכתו לאיסור באין בית יד הא יש בית יד מחמה לצל נמי שרי עסי׳ ש״י: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כג שלא עמ״א ע׳ אות ט׳ ופ״ר דרבנן דלא ניחא ליה עסי׳ שי״ד. ומ״ש הסוחט שיער ועור פירשתיו בט״ז אות י״ב יע״ש. ועסי׳ ש״ל אות ג׳ ובב״י שם דאפי׳ דש ל״ש בשיער מ״ה כ״ש כיבוס ועסי׳ שכ״ז אות ח׳ משמע ד״יא בשיער יש סחיטה ע׳ שבת קכ״ח ב׳ ר״א אמר יע״ש ושם י״ל משום דש לא במים שאזיל לאיבוד כיבוס י״ל ל״ש בשיער ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
כד צריך עמ״א ועמ״ש באות שאח״ז אי״ה: ש"ע סָעִיף כ
כה שלא עמ״א הנה אין צביעה באוכלין ומשקים דמותר ליתן כרכום בתבשיל רוטב וכן יין אדום ללבן שיתאדם עב״י וד״מ שם כתב דהוי דרך לכלוך היינו בגד ויין אדום בלבן שרי. ומשמע אף שרוצה לעשות מראה שרי מהראיה שהביא בד״מ משי״ט בחרדל שנותן ביצה למראה ועמ״א שם י״ו להר״מ שיזדכך אין ראיה ומ״מ לדינא י״ל הכל מודים דשרי וי״ל במוכרי יי״ש ומי דבש אם רשאין ליתן מראה ביי״ש ודבש לקונים דניחא להו בכך ל״ד לכרכום בתבשיל שרוצה בכך מ״מ אכילה מותר בכל גוונא באפשר וגם אין מתקיים משא״כ במוכר הוי דומיא דשוחט שבת ע״ד ב׳ ואף דקיי״ל כשמואל כמ״ש המ״מ פי״א משבת היינו דאין כוונת השוחט לכך ומ״מ י״ל דחייב כשעושה גוון במשקה שיקנו ממנו וכ״ש המשימים סמנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש י״ל כ״ע מודים דחייב דנגמר מלאכת הצביעה וראיתי בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ צ״ב עמ״ש הט״ז בתקי״א לענין מוליד ריח במים כל שראוי לשתייה לית ביה מוליד ריחא ולא צובע מש״ה פסק הכ״מ ז״ל דלא כרב בשוחט ואף לרב י״ל דאסור באכילה שייך צביעה ודקדק ממ״ש הר״מ ז״ל פ״ט הי״א עין צבע אוסטיס במי כרכום ולא נקיט כרכום למים ש״מ כל שראוי לשתייה לא מיחייב יע״ש ואני העני תמה על עצמי די״ל הר״מ ז״ל תרתי קאמר א׳ אף שאין נגמר מלאכת הצביעה ב׳ אף שהיה צבוע כבר ומשנה קצת וכדומה אפ״ה הוי צובע כ״ש כרכום למים משנה מתולדה לחייב והר״א ז״ל הביאו המ״מ שם דמים שאינם לצורך פטור היינו שלא נגמר הצביעה הא לצורך חייב במים. גם אין צביעה באוכלין שאין מתקיים משא״כ בה״ג אסור וצ״ע. ואי״ה בתקי״א עוד יבואר. ועסי׳ תקי״א במ״א י׳ ובר״מ ז״ל פ״ד מה׳ י״ט ה״ו מעשן פירות שיוכשרו לאכילה הא להריח משמע באוכלין ג״כ אסור וכאמור ובשיטה מקובצת כ״ג א׳ משמע בפשיטות דבאוכלין ומשקין לית צביעה וי״ל שם וצ״ע וע׳ סי׳ שכ״ב מ״א ו׳ רשמתיו: ש"ע סָעִיף כ
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) ובמקום כו' כדי לעמוד ע"ד מ"א יש צורך להציע דברי הש"ס והרב"י דף קמ"ד תניא סוחטים בפגעים ובעוזרדים אבל לא ברמונים ושל בית מנשיא היו סוחטים ברמונים פרש"י בית מנשיא היו דרכן לסחוט בחול רמונים אלמא איכא דסחיט להו (ולכן איכא על היוצא מהן שם משקה) ולכן בשבת אסור ואר"נ הלכה כהאי ברייתא דס"ל כשל בית מנשיא ופריך הש"ס וכי דבי מנשיא הוי רובא דעלמא ניהו דהם היו סוחטים נימא דבטלה דעתן אצל כל אדם ומשני לא אמרינן בטלה דעתן דתנן המקיים קוצים בכרם קידש דברי ר"א הואיל ובערבי שי"ל רוב גמלים מקיימים קוצים לצורך מאכל הגמלים כי הקוצים מאכלם וא"כ מיקרי מין זרע לכל העולם ודינו כדין המקיים זרעים בכרם דמקדש ואוסר וחכ"א אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימים ר"ל דוקא באותו מקום שמקיימים מקדש ופריך מידי אריא ערבי' אתרא לכן לא אמרינן בטלה דעתן אבל של בית מנשי' גברא נימא בטלה כו' אלא ה"ט כדרב חסדא דאמר ר"ח תרדין שסחטן ונתנן למקוה פוסלת המקוה בשינוי מראה (דשיעור ג' לוגין שאמרו לפסול המקוה הוא דוקא במים שאובים אבל שאר משקין פוסלים בשינוי מראה) והא לאו בני סחיטה נינהו ואין עליהם תורת משקה אלא מאי איכא למימר כיון דאחשבינהו וסחטן ה"ל משקה הכא נמי ברמונים כיון שסחטן ה"ל משקה ר"פ אמר ה"ט דר"ת ואפ"ת דלא איכפת לן במחשבתו ולא נעשה משקה ע"י מחשבתו מ"מ פוסל המקוה בשינוי מראה דכל דבר שאין עושים ממנו מקוה פוסל המקוה בשינוי מראה והקשו רש"י ותוספות לתי' קמא דהש"ס דמהאי טעמא אסור ברמונים משום דאחשבינהו ע"י סחיטתו א"כ אמאי שרי לסחוט פגעין ועוזרדין ותירץ דהשתא לא מיירי ברייתא בסחיטה ממש אלא סוחטים ר"ל שעושה למתק הפרי ולא לצורך המשקה דבזה אין איסור מצד עצמו אלא דיש לגזור שמא יסחוט לצורך משקה ולכן אסור ברמונים דהא חזינן דדרכן לסוחטן כהאי דבית מנשיא וכיון דמצינו רק חד גברא שוב יש לגזור על כ"א שמא יסחוט לצורך משקין אבל פגעין ועוזרדין דאין שום אדם סוחט לצורך משקה מותר לסוחטן למתק דליכ' למגזור שמא יסחוט לצורך משקה ולפ"ז אין שם היתר בשום פירי לסחוט לצורך משקה כיון דסוחט אחשבינהו ועביד ליה משקה ולא הותר כ"א למתק וכן הקשה הרב"י על הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שכלם כתבו ששאר פירות חוץ מתותים ורמונים מותר לסחוט למשקה ותי' הרב"י דהם פסקו כר"פ דהוא בתרא דלא אזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו לא משוי לי' ואי קשיא א"כ הדר' קו' הש"ס לדוכתי' מי דמי ערבי' אתרא כו' לזה כ' הרב"י דצ"ל לר"פ דבית מנשיא אתרא הוי לא כס"ד דגברא הוי ובזה א"ש דהתירו בפגעין וה"ה כל מיני פרי חוץ מתותים ורמונים ולכן כתב הרב"י ואם נודע לנו שבשום מקום כו': אבל נ"ל דמשה אמת כו' ואנן קיי"ל כחכמים כו' אלא דלפי זה צ"ב מ"ט אסור תותים ורמונים בכל העולם ובש"ע יש לדחוק כיון דהרב"י כ' סתם ותותים ורמונים אסור לסוחטן ולא כ' בכל העולם א"כ יש לדחוק דר"ל במקום שדרכן לסחטן משא"כ שאר פירות לא ידעי' שיש מקו' שדרכן לסוחטן אע"פ שאין פי' זה אמת וכוונת הרב"י לאסור תותים ורמונים בכל מקום מ"מ כן דרכו של רמ"א כנודע דכה"ג אין רמ"א כותב בהג"ה בלשון י"א אך ברייתא קשיא לדידיה דקתני סוחטים בפגעין כו' אבל לא ברמונים וברייתא ודאי אוסרת רמונים לכל אדם לא לבית מנשיא לחוד ואמאי צ"ל דברייתא אתיא כר"א אע"ג שהתו' כתבו שם ד"ה מי דמי כו' המ"ל הניחא לר"א לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך אפי' לר"א לא ניחא עכ"ל. הרי שהקשה ולא ניחא להו לאוקמי ברייתא כר"א היינו לתי' הש"ס הראשון דאמרה כדר"ח דאחשבינהו ובא הש"ס ליישב דברי ר"נ דפסק כההי' ברייתא לא ניחא להתוס' לומר דברייתא אתיא כר"א דהא קיי"ל כחכמים ואיך יפסק ר"נ כברייתא דאתי' כר"א אבל למסקנת ר"פ לפי פי' הרב"י הנ"ל י"ל דר"פ לא בא ליישב דברי רבי נחמן כ"א ברייתא גופה דאוסרת רמונים משום דבית מנשי': ור"פ י"ל דמוקי לברייתא כר"א ובאמת לא קיי"ל כהאי ברייתא. בשבת דף צ"ב כו'. ר"ל אע"ג דהדין עם רמ"א דאינו אסור כ"א במקום שסוחטים מ"מ צריך עוד תנאי אחר וזולתו אפי באותו מקום מותר כמ"ש התוס': בטלה דעתן ואמרינן דאין דרך הוצאה בכך ופטור: גבי בשר. דקיי"ל שיעור עירוב מזון שתי סעודות: ואם הוא לפתן סגי אי ראוי ללפת בו פת שתי סעודות אע"ג דהלפתן עצמו אין בו שיעור שני סעודות וקיי"ל בשר צלי מקרי לפתן ואמרי' בש"ס דף ך"ט ע"ב דאע"ג דפרסאי אוכלין בשר צלי לשם מאכל ולא לשם לפתן מ"מ כיון דפרסאי לאו רובא דעלמא בטלה דעתן: ועז"כ התוס' ול"ד לקוצי' בערבי' כו' ור"ל דעל הוציא משא על ראשו קשה אפי' לרבנן דר"א בקוצים דעכ"פ מודים דבערבית דשם מקיימים קוצים מקדשין והא במוצי' משא על ראשו קאמר דאפי' הוציא א' מאנשי הוצל אמרי' בטלה דעתן ומבשר צלי באמת לרבנן לק"מ כ"א באו ליישב אפי' לר"א: ולכן אי הוי בית מנשי' אתרא כו' ולפ"ז ה"ה בדינו של רמ"א אפילו נודע שבמקום א' סוחטין מין פרי א' אינו אסור אפי' באותו מקום אלא אם היה לכל העולם אותו מין פירות הרבה גם הם היו סוחטים: ומ"מ בגמ' איתא כו' היינו קושית הרב"י הנ"ל: ודוחק לו' כו' יהיו מחולקים כו' דהמקשן הוי ס"ד דבית מנשי' גברא ור"ש ס"ל דב"מ אתרא וכמ"ש הרב"י כנ"ל: וז"ל הרמב"ם בא להוסיף ראיה דלא כהרב"י: הואיל ומקצת ב"א סוחטים כו' הרי דנתן טעם הואיל ומקצת ב"א סוחטים ובזה סגי ואפי' אינו אתרא וכ"כ הרי"ף. אין רצונו שכ' כמ"ש הרמב"ם הואיל ומקצת ב"א דזה ליתא דלא הוזכר בזה כלל ברי"ף אלא ר"ל דגם הרי"ף כ"כ דבפגעין מותר לסחטן אפי' שלא למתק דלא כדעת רש"י. ולפ"ד הרב"י ע"כ צ"ל דגם הרי"ף פסק כר"פ א"כ למה הביא הרי"ף דברי ר"ח והטעם משום דאחשבינהו ע"ש (וראיה זו יש קצת לפקפק דהרי"ף כתב כן לדחות דברי האומרים דרמונים אפי' יצאו מעצמן אסורים וזה דחה דברייתא מיירי מסחיט' לכתחלה מדיהיב טעמא כדר"ח דאמר כו' ה"נ כיון דאחשבינהו ה"ל משקה ש"מ דאסחיטה קאי דלא מצי למימר אחשבינהו אלא היכי דסחטן עכ"ל הרי"ף א"כ י"ל ניהו דהרי"ף פסק כר"פ מ"מ הביא ראיה מתי' א' כדר"ח דלדידי' ע"כ מיירי מסחיטה לכתחל' ובזה לא מצינו שחולק ר"פ) תדע דאל"כ למה אמר' הבריי' ושל בית מנשי' כו' דבר זה צ"ב דהא גם לפירש"י ותוס' וכן לתי' הרב"י מודה דלתי' א' דמשני כדר"ח צ"ל כפירש"י ותו' וגם לדידי' א"ש מה דאמרה הבריי' של בית מנשיא ר"ל כיון דחזי' דמקצת ב"א סוחטים אותן לכן אפי' למתק אסור שמא יסחוט למשקה קצת יש לדחוק דמביא ראיה דסברת ר"ח לחוד לא מהני לאסור מה שאסרה הבריית' וגם לדעת התוס' ג"כ צ"ל כן אלא שהם מפרשים לשיטתייהו ומ"א מפרש לפי שיטתו דהשתא י"ל פשוט דאיצטריך לדבית מנשיא דטעמא דאחשבינהו גרידא לא מהני וא"כ בהאי תרדין שסחטן צ"ל ג"כ דיש מקצת בני אדם שסוחטים אותן אבל הב"ח כ' ג"כ כדברי מ"א וכ' דשאני תרדין דיש בו איסור תורה לכן סגי בחשבינהו לחוד אבל סחיט' רמוני' דאין בו רק איסור דרבנן דהא מתורה אינו חייב כ"א על דריכת זיתים וענבים לכן לא סגי סברת אחשבינהו ובעי ג"כ שמקצת ב"א סוחטין אותן: ואפי' אינן עיר שלמה. דלא כהרב"י דבעי דוקא עיר שלמה וכ"ש דלא כרמ"א שאינו אוסר כ"א באותו מקום אלא אם רק מקצת ב"א סוחטים אסור לכל העולם: ודוקא בענין שאם כו' הוא מדברי תו' דף צ"ב הנ"ל ואע"ג דהשתא אין הכרח די"ל בפירו' כיון דאיכא לצרף בהו סברת אחשבינהו עדיף מההיא דהוצל וכן קוצים דלא שייך סברת אחשבינהו אבל הכא משום דאחשבינהו סגי אם מקצת בני אדם סוחטים ואין צורך שאם היה לכל העולם כו' מ"מ הדין עם מ"א דהא לדעת תרצן א' דמשני מ"ד אקוצים ולא אסיק סברת אחשבינהו ע"כ צ"ל דכוונתו דגם ברמוני' בעי' דומיא דקוצים דאם הי' לכל העולם הרבה רמוני' היו סוחטי' כדמוכח מהאי דהוצל ואע"ג דמסיק משום דאחשבינהו וע"כ הפי' כמ"ש מ"א בצירף הואיל וקצת ב"א סוחטים ומסתמא נשאר בסברא ראשונ' דהאי דמקצת סוחטי' בעי נמי אם הי' לכל העולם רמוני' מרובי' כו' דהא לא חידש בזה דבר אלא לתרצן א' הוי סגי בזה לחוד דמקצת ב"א סוחטי' עד דדחי ערבי' אתר' ולתרצן הב' זה לחוד ל"מ אלא בצירוף אחשבינהו ואז דינו כאלו הוא אתרא אבל אם היה לכל העולם רמונים מרובים ואעפ"כ לא היו סוחטים ל"מ אפי' מקום א' שסחטן דהא ערבי' אתרא ואפ"ה בעי' דוקא שאם הי' לכל העולם גמלים כו': שקורין בערניס ולענין תפוחים עיין בט"ז ס"ק ה': וכ' הר"ש כו' לקיים זונין מפני שהוא מאכל יונים כו' אסור לקיימן ר"ל בכרם: וא"כ ה"ה כאן אע"ג דלדעת מ"א אם רק מקצת ב"א סוחטים אסור אפי' אין מוליכין פירות אלו או המשקין למקום אחר היינו דוקא כמו שהתנה מ"א לעיל אם הי' לכל אדם אותם מין פירות מרובים היו ג"כ סוחטי' כנ"ל ואם הי' מוליכי' אותו מין ממקום למקום אע"ג שאם ה"ל הרבה מ"מ לא היו סוחטים אפ"ה אסור כמ"ש הר"ש גבי זונין ולא התנה דבעינן שאם היו לכל העולם זונים מרובים היו זורעין זונין אדרבא עינינו הרואות ההיפך דאפי' במקום שי"ל זונין הרבה אין זורעים זונין דלא כמ"ש בספר ת"ש ע"ש: והב"ח כ' כו' וכ"כ סמ"ק. והוא שיטת רש"י ותוס' דלעיל כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) מותר כו' ואע"ג דאסור כו' אלא כשהוא גונח דהותר במקום צער: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ד') וי"א אפי' בש"ד מדכתב רמ"א לדעה קמייתא מותר כו' הענבים כ"ש בשאר דברים כו' משמע דבשאר דברים יש להקל יותר מבענבים. וס"ד מ"ש רמ"א ויש אוסרים כו' מענבים ר"ל דוקא ענבים אבל שאר דברים דקילי מודים דשרי לזה כ' מ"א דליתא דכן הוא להדיא שם בהג"מ דהם היש אוסרים ורמ"א צ"ל דלא דק בלשונו: וב"ח כ' בשם רש"ל כו' ומ"מ מדברי רמ"א משמע דבשאר דברים קילי מדכ' לדעה א' מותר למצוץ ענבים כו' וכ"ש שאר דברי' כנ"ל: וכ"כ רש"י גבי שלקות כו' דמה"ט למ"ד אפי' סחטן למימיהן פטור אבל חיובא ליכא לפי שאין המשק' גדל בתוכן ואסור משום גזרה אטו ענבי'. וכ"מ בכתובות דף ס' דהותר לגונח לינק מן הבהמה משום דהוי מפרק לאחר יד ובמקום צערא ל"ג וכ' רש"י דה"ט דהוי מפרק כלא"י לפי שאין דרך לינק כה"ג א"כ משמע מה שהוא דרך לעשות כן גרע ואיך התיר רש"ל למצוץ ענבים משום דכן דרך אכילתן אדרבא מהאי טעמא ראוי לאסור. ואפשר כיון דדרך אכילתן כו' דוקא מה שהוא דרך לצורך משקה אסור אבל מה שדרך אכילתו כך אדרבא קיל יותר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) מתבטל כו' שלא הי' עליו שם יין ולכן אינו חשיב כ"כ לאסור משום דשיל"מ: כ' הב"ת דמותר כו' וט"ז בס"ק ג' חולק עליו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ה (ס"ק ז) ואינו ראוי כו' ולכן כ' רמ"א כו' דאין שיעור בזה בגדלות או בזמן דאין אנו בקיאי' בזה אלא תלה הדבר כ"ז שא"ר לאכילה ולא בקריאת שם בוסר והא דאסור משום דהוי כבורר כו' אע"ג דע"כ גם הבוסר מיקרי אוכל דהא מה"ט מבואר סי' ר"ב דעל הבוסר מברכים בפה"א ואם לא היה אוכל לא היו מברכים עליו או לכל היותר שהכל אלא שאין מברכים ב"פ העץ כיון דעדיין לא הוי גמר פרי מ"מ לענין ברירה מיקרי פסולת לגבי אוכל:כ' הע"ש כו' בסי' שיט. כיון דטעם האיסור משום בורר ובסי' שי"ט מבואר דביד מותר לצורך אותה סעודה. וכ"כ הש"ג על מ"ש הר"ן בשם הרשב"א להתיר לחתוך ירק דק דק לאכלו לאלתר אע"ג דכה"ג אסור משום טוחן מ"מ לאכלו לאלתר מותר כמו שהותר ברירה לצורך אותה סעודה והקשה עליו ש"ג וכי הותרה מלאכה אם יש בו צורך לאלתר וברירה שאני דדרך אכילה בכך ולא הוי בורר וכמ"ש מ"א: וכן הטעם במחתך כו' ר"ל דקי"ל כרשב"א שהביא הר"ן ולענין קושי' ש"ג הנ"ל לזה כ' מ"א דגם בטוחן י"ל כן דכה"ג לא מקרי טוחן וכ"כ הרב"י שם לפי שדרך סלקא לחתכו דק דק בשעת בשולו כו' שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות: תדע דהא כ' הר"ן כו' אטו יהי' מותר כדי לאכול לאלתר דהא לא הותר לינק בפיו מן הבהמה כ"א גונח משום צער ובודאי מה שיונק בפיו לא גרע מסוחט לתוך אוכל וא"א דסוחט לאכול מיד מותר לתוך אוכל ולית ביה משום ברירה ה"ה דה"ל להתיר לינק בפיו מהבהמה דהא אכלו מיד ואפי' שלא במקום צער ה"ל להתיר אולם הט"ז הסכים עם הע"ש ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו (ס"ק ח) לימוני"ס כו' אפי' נוהגים לסוחטן תוך מים כו' דכה"ג אסור בכבשי' ושלקות דדוקא לתוך אוכל שרי אבל לא לתוך משקה וכמ"ש מ"א ס"ק י' מ"מ בלימוני"ס שרי כיון שאין דרך כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז (ס"ק ט') כבשים כו' ול"ד לזתים וענבים דאפי' יצאו מעצמן אסורים והכא מתיר לסחוט לכתחלה: ואם למימיהן אסור אע"ג דשאר כו' כצ"ל. דהיה שם משקה עליו מקודם לכן חמיר משאר פירות מ"מ אין בו רק איסור דרבנן אבל זיתים וענבים יש בהן איסור תורה כיון דרוב העולם סוחטים אותן והמשקה גדל בהן והתוס' כ' ה"ט דמן התורה אינו חייב כ"א על דריכת זיתים וענבים כמ"ש מ"א ר"ס זה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח (ס"ק יב) דג כו' וכן שלקות רש"י ר"ל דרש"י כ"כ לשניהם דהיינו לדג ושלקות חד טעמא דלאו משקה הוא אלא אוכל: ורי"ו כ' כו' וצ"ע ליישב דבריו אין קושייתו על רי"ו מדברי רש"י אלא מדברי הש"ס דגם הש"ס שם דף קמ"ה ע"א מדמה דג לשלקות ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט (ס"ק יג) נותן כו' שמא יסחט פירות כו' לפי שהברד ושלג למימיהן הן עומדים עכ"ל הר"ן. וכיון שנתערב במים ל"ג אע"ג דבס"ק י' אוסר לתוך משקין צ"ל דברד ושלג עדיפא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י (ס"ק טו) לשבר כו' נ"ל דבנהר או באר אסור. ר"ל לפ"ד המרדכי דתלה ההיתר והביא ראיה משבירת חביות כמ"ש סי' שיד ושם סעיף ו'. ושם הטעם משום דאין בנין וסתירה בכלים לכן נהר ובאר דמחוברים לקרקע יש בו איסור סתירה וכמ"ש סי' שי"ד וה"ה מקוה וה"ה כלי המחזיק ארבעים סאה יצא מתורת כלי ואסור כמ"ש ר"ס שי"ד אבל בס' ת"ש חולק והביא ראיה מדברי הר"ן שכ' שמותר להניח שלג וברד נגד החום או מדורה להפשיר דהני גם בעודן קרושין שם משקה עליהן עכ"ל א"כ אין עליהן דין מחובר כלל גם מתשו' שב יעקב הביא ראיה וכתב שכן נוהגין הטובלין בשבת בימות החורף ומדברי מרדכי לא משמע כן דהא לא נתן טעם שאפי' כשהן קרושים שם משקין עליהן ול"ש בזה סתירה ומאי הוצרך לראיה משובר חביות א"ו דס"ל דיש בו משום סתירה רק הואיל דבכלי אין בו סתירה מותר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא (ס"ק טז) שלא יהא כו' ולפמ"ש ס"ט שרי ר"ל הרב"י לשיטתיה דס"ל בסעיף ט' דלרסק בידים אפי' לתוך מים אסור אבל לפמ"ש מ"א שם ס"ק י"ג בשם רמב"ן דלתוך מים אפי' לרסק בידים שרי וה"ה הכא דהא מתערב עם מי הנטילה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
יב (ס"ק יז) היה נזהר כו' ול"ד כו' לתוך המים והא גם כאן מתערב עם השתן. והכא איהו קעביד מעשה ולרסק בידים גם בסעיף ט' אסור וא"כ לדעת הרמב"ן שהביא מ"א ס"ג יג דאפי' לרסק בידים שרי לתוך המים גם כאן מותר. ומ"ש מ"א רס"ק זה בשם הטור כי ע"י השתן ודאי נימוח הם דברי הרא"ש לדחות ראיית מהר"ם שהתיר כמו דמותר לדרוס השלג ברגליו ועל זה כתב הרא"ש דאינו דומה לדריסה דע"י השתן ודאי נימוח משא"כ ע"י הדריסה ועמ"ש ט"ז ס"ק י"א בשם מהרש"ל ומ"ש עליו: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יג (ס"ק יח) משום כו' עמ"ש סי' שי"ט דבמים איכא משום מלבן א"כ היכי דאיכא פ"ר אפי' מיוחד לכך וגם המים הנסחטים הולכים לאיבוד אסור ובשאר משקין דליכא משום מלבן אלא משום מפרק דהוי תולדה דדש אי המשקין הנסחטים הולכים לאיבוד הוא מחלוקת הפוסקים שהביא מ"א סקכ"ג: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יד (סק"יט) גזירה כו' ועוד כו' אספוג והא דבר שאינו מתכוין הוא כצ"ל. והא דתנן דף קמג מטלטלין שער של אופנים מפני שהיא מאכל בהמה ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחים בו ואם לאו אין מקנחים בו ופריך הש"ס רישא דמתיר טלטול שער ש"א ע"כ כר"ש אתיא דל"ל מוקצה דאי לר"י הוי מוקצה דהוי כבהמה שמתה בשבת דהוי מוקצה כיון דאתמול לא היתה עומדת לכלבים וה"ה שער של אפונים כיון דאתמול היו מחוברים לאכול לא היה עומדים לבהמה וסיפא דאוסר ספוג שאין לו בית אחיזה ע"כ כר"י דלר"ש ה"ל להתיר דהא הסחיטה הוי דבר שאינו מתכוין ושרי לר"ש ומשני לעולם ר"ש ואפ"ה ספוג שאין לו בית אחיזה אסור דהוי פ"ר ומודה ר"ש. אבל הראב"ד כו' אבל כשאין לו ב"א אסור דאז אין עליו שם כלי: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
טו (ס"ק כ) פ"ר כו' כתב הרא"ש כו' מ"מ בשאר אסורים מודה דאסור דדוקא בשבת מותר משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ולכן היכי דלא ניחא ליה לא הוי מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אסורים. מדפריך בזבחים דצ"א ע"ב אהא דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האש של המערכה שע"ג המזבח ופריך והא כתיב לא תכבה וע"י הזילוף מכבה. ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי א"נ כיבוי דמצוה שאני ופריך והתניא יין כדברי רבי עקיבא. לספלים כו' עוד תניא יין מנסך לספלים או אינו אלא לאישים ת"ל לא יכבה. ומשני ל"ק הא ר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא ר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר והשתא דייק הרא"ש מהמקשן הראשון דפריך והא מכבה וכי לא אסיק דהוי דבר שאינו מתכוין ואי דאכתי אסור דהוי פ"ר. מ"מ הא הוי פ"ר דלא ניחא ליה א"ו דבשאר אסורים אפי' פ"ר דלא ניחא לי' אסור. דהא מסקי' דלר"ש שרי דהוי דבר שא"מ וע"כ צ"ל דגם בשאר אסורים ופ"ר דלא ניחא לי' מותר. וגם בפ' הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה כו' היינו למסקנת הש"ס דמוקי לה כר"ש דדבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר אע"כ כמ"ש הערוך דהיכא דלא ניחא ליה שרי הרי דאפי' בשאר אסורים ע"כ ס"ל להערוך דשרי דהא מייתי ראיה משאר אסורים. ע"ש מה שתירץ וכ' שני תירוצים והתירוץ אשר נראה לו עיקר הוא דמדברי המתרץ לק"מ להרא"ש דכונת המתרץ הא ר"ש דנשאר בתירץ הראשון דהוי כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה אלא דהיתר זה גרידא ל"מ אלא בצירוף דר"ש ס"ל דבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ לא ניחא ליה ואע"ג דבשאר אסורים אפי' לא ניחא ליה אסור מ"מ קליש אסורא ומהני סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה להתיר משא"כ לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה גרידא ל"מ להתיר אבל המקשן דלא אסיק אדעתי' כיבוי במקצת או כיבוי דמצו' שאני פריך והא מכבה אע"ג דודאי אסיק אדעתיה די"ל דשמואל כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר אע"כ דהוי קשיא לי' דהוי פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' מ"מ בשאר אסורים אסור אלא בצירוף סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה וזה אכתי לא אסיק אדעתיה עכת"ד. ולענ"ד לא תירץ כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה כו' דבשבת מותר פ"ר דלא ניחא לי' מדברי המתרץ כנ"ל ולפ"ד הבה"ז אדרבא משמע שם דאסור אלא בצירוף סבר' כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה א"ו דלא ס"ל כהבה"ז ולא ס"ל לחלק בפ' הבונה בין שבת לשאר אסורים והדרא ק"ל. כמ"ש הרמב"ם כו' וכדמוכח במנחות ר"ל דהרא"ש בא להוכיח דהערוך מוד' בשאר אסורי' אין בנין ראייתו ע"ד הרמב"ם כי מאן לימא לן דהרמב"ם ס"ל כהערוך או הערוך ס"ל כהרמב"ם לכן כ' מ"א דדברי הרמב"ם דפסק דלא כשמואל מוכרחי' בגמ' במנחות וא"כ ודאי גם הערוך ס"ל בזה כהרמב"ם דלא קיימא לן כשמואל והראיה ממנחות כ' הכ"מ שם ס"פ ט"ז ממע"ק דסתם משנה במנחות דף עד ע"ב דתנן בזה יפה כח המזבח כו' מפקא מדשמואל וכדאי' בש"ס שם. ולכן שפיר מייתי ראי' מהמקשן דהא אנן קי"ל כהמקשן והא דאייתי ראיה בפ' הבונה ממסקנת הש"ס אע"ג דלא קי"ל כוותיה צ"ל דנודע דראוי למעט במחלוקת בין האמוראים וכיון דחזי' לשמואל דאפי' בשאר אסורים ס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר ניהו דלא קיי"ל כותיה בשאר אסורים כדמוכח סתם משנה במנחות הנ"ל מ"מ למעט במחלוקת י"ל דעכ"פ בשבת גם המשנה מודה משום דבעי' מלאכת מחשבת ולדעת הפוסקים ר"ל החולקי' על הערוך וכמו שכתב הרא"ש בפ' הבונה דיש לדחו' ראייתו מהאי דשמואל די"ל דשם ליכא פ"ר דאפשר לזלף בטפין קטנים שאינו מכבה ואפי' מזלף בטפין גדולין תו לא הוי פ"ר וכ"כ רש"י בזבחים: צ"ל כמ"ש הכ"מ ר"ל הא דסתמה המשנ' במנחות דלא כשמואל והא קיי"ל דבר שא"מ מותר כר"ש וכ' הכ"מ הטעם דהמשנה סתמה כר"ע דברייתא ואין טעמו של ר"ע משום איסור כיבוי אלא כך היה קבלה בידו דצריך לזלפו לספלים וכן ברייתא א' דקתני הטעם משום לא תכבה אין זה עיקר הטעם אלא קבלה היתה בידם ולכן בברייתא דר"ע לא הוזכר טעם דכתיב לא תכבה: ש"ע סָעִיף יח
טז (ס"ק כא) דפ"ר כו' אבל חיובא ליכא וכ"מ מתוספ' שבת דף ק"ג ע"א דאי' התולש עולשין אם תלשן לאכילה שיעורו כגרוגרות אם לייפות הקרקע חייב בכל שהוא ופריך למה לקטן לאכילה בעי' כגרוגרות והא ממילא מיפה הקרקע דשעורו בכ"ש ואף ע"ג דאינו מתכוין מ"מ הוי פ"ר ומשני דעביד בארעא דחברי'. ומזה הביא הערוך ראיה לדבריו דמה בכך שהיא בארעא דחברי' מ"מ הוי פ"ר אלא משום דבארעא דחברי' לא ניחא ליה ושרי והתו' דחה ניהו דמוכח דפ"ר דלא ניחא ליה ליכא חיוב אבל מ"מ אסורא איכא וברייתא לענין חיוב מיירי ובהא בארעא דחברי' דלא ניחא ליה ליכא חיוב עכת"ד הרי מוכח דאפי' להחולקים על הערוך מ"מ ליכא חיוב: ש"ע סָעִיף יח
יז (ס"ק כב) אספוג כו' וס"ל כו' בשם הראב"ד. דלרש"י ורמב"ם דטעם ההיתר בי"ל בית אחיז' דאז אפשר בלי סחיטה לא שייך כאן דהא כאן אפי' הברזא ארוכה מ"מ וודאי סוחט: דבשלמא בספוג דהסחיטה נעשה בידו ע"י אחיזתו בספוג וכיון די"ל ב"א ואינו נוגע בספוג לא יבוא לידי סחיטה משא"כ דהסחיטה היא ע"י שתוחבו בחביות ומאי מהני במה שאינו אוחז בפקק מ"מ סוחט ע"י תחיבת הפקק בחביות ועל כרחך צ"ל כהראב"ד כיון דיש לו ב"א שם כלי עליה והוי כמריק מכלי ואפי' סוחט ל"ל בה וה"ה הכא וא"כ צ"ל מה שכתב הרב"י ולפי שאין טענה זו חזקה אין הפי' כמו שכתב הט"ז דוודאי סוחט דהא לראב"ד אפי' וודאי סוחט שרי. אלא צ"ל מה"ט אין טענה זו חזקה די"ל דהברזא לא מיקרי בית יד או לא רצה לסמוך על הראב"ד נגד רש"י ורמב"ם: ש"ע סָעִיף יח
יח (ס"ק כג) שלא כו' והר"ן כו' דמ"מ אסור מדרבנן מ"מ אם אינו מניח כלי תחתיו יש להקל דאיכא ג' צדדי להתיר. א' דעת המ"מ והעומדים בשטתו. דבלא"ה כה"ג אפי' איסור דרבנן ליכא. גם להר"ן דמ"מ אסור מדרבנן יש סברא ב' לסמוך על הערוך כיון דאין כלי (וגם הוא בדופן דלמעלה בחביות אין המשקין הולכים לאיבוד וניחא ליה כ"כ הערוך) תחתיו והמים הולכים לאיבוד הוי פ"ר דלא ניחא ליה. ועוד סברא ג' דיש לסמוך על הראב"ד והוי כספוג שי"ל ב"א דאפי' סוחט שרי דהוי כמריק מכלי: הסוחט השער כו' ומה"ט כתב בס"ח שם דהטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם כתב ע"ז בס' ת"ש וז"ל ולפ"ז גם אחר השתי' יש לזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו ולא דמי לקינוח האף דשרי. משום כבוד הבריות (ר"ל דוחה איסור דרבנן) ואין נזהרים בכך ויש לסמוך על הרשב"א עכ"ל ולענ"ד לא ידעתי למה הקינוח אחר השתיה אפי' סוחט לא יהיה בו משום כ"ה וכי גרע מבשר שבין השני' דהתירו משום כ"ה לקצוץ בקיסם כמ"ש סי' שכ"ב ע"ש במ"א דלפעמים נראה הבשר שבין השני' בחוץ וגנאי הוא לו וכן השפה כשהיא לחה נראה לו גנאי ואפשר דיש לחלק: כתב הרמב"ם שתי כו' ומחזיר הפקק כו' כתב הרב"י הטעם וז"ל כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחק הפקק בנקב דאדרבא מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דא"כ תפסק השקתן והיינו דקתני שהדי דעתו שיצאו המים עכ"ל: ולפ"ז ע"כ אין הפי' במ"ש שתי מטהרות (היינו שני מקואות) כו' שא' הוא מים כשרי' והשני מים שאובין וע"י שמשיקין זה עם זה הוכשרו גם השאובין דאם כן מה זה שכתב הרב"י דאדרבה כו' דא"כ תפסק השקתן הא קיי"ל ביורה דעה סי' ר"א סעיף נ"ב. ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע אחת נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אחר כך (חוץ מרי"ו שהביא ש"כ שם שכתב שנסתפקו בזה) אע"כ מיירי ששני המטהרות הם מים כשרים אלא שאין בכ"א לבדו כשיעור ועל ידי חבורן הם כשיעור וכהאי גוונא קיי"ל שם בי"ד דצריך הנקב קיים ולא יוסתם דאם נסתם חוזר לפסולו. וכה"ג א"ש דברי הרב"י ואף על גב דבעי' שיהיה הנקב רחב כשפופרת הנוד. ודוחק לומר אע"ג שסותמו נשאר נקב רחב כ"כ ואפשר כיון דכה"ג מצטרפי' נקבים הרבה לשפופרת הנוד כדאי' שם בי"ד א"כ כשאינו סותם ומהדק הסתימה ונשאר אויר בכל צד יצטרף האויר לשפופרת הנוד: אבל אין פוקקים את הביב כדי שירדו כו' ר"ל שאותו הביב עשוי להביא מים מן המעין לתוך הבור. ועתה כשניקב הביב יוצאים המים מן הביב למקום אחר דרך הנקב ואין יורדי' לבור לכך סותם הנקב כדי שירדו המים לבור: וכתב הראב"ד כו' משמע שם דאפי' אינו שרוי במים אסור והוא דהראב"ד השיג על מה שנתן הרמב"ם טעם שמא יסחוט כו' שרוי במים וז"ל לא כוון יפה לטעם התוספ' אלא מפני שהוא מקפיד כו' ואם גם להראב"ד הטעם משום סחיטה ובשרוי במים דוקא במה השיג על הרמב"ם א"ו לראב"ד אפי' אינו שרוי במים אסו' הטעם אפשר דהוי כמתקן כמ"ש לעיל סי' שי"ד סעיף י"א: אסור ליתן כו' ואם היה היין יוצא כו' אסור לסוחטו וכ' מ"א משו' דמחזי כמתקן: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יט (ס"ק כד) צריך כו' לכן אין להקל ועיין בס' א"ר היכי דלא אפשר: ש"ע סָעִיף כ
כ (ס"ק כה) שלא יגע כו' ול"ד בסי' ש"ג דאשה אסורה לצבוע פני': אבל צבע שאינו מתקיים כו' פטור כו' עסי' ש"מ דמ"מ אסור מדרבנן: אבל הראב"ד כו' ר"ל דוקא שנגמר מלאכת הצביעה כגון שצובע הבגד או שרצונו שיהיה המים עצמם צבועים אבל צביעת מים הללו אינן לצורך עצמם כ"א לצבוע באותן המים דבר אחר א"כ עדיין לא נגמר הצביעה עד שיצבע בו אותו דבר אחר לכן פטור: ונתינת דיו כו' ר"ל דלא תיקשי מהא דתנן ספ"ק דשבת בית שמאי אומרים אין נותנים דיו וסממני' אלא כדי שישורו מבע"י וס"ל לרמב"ם הטעם משום איסור צביעה שהמים נצבעים ע"י הדיו וסממנים ולהראב"ד צ"ל הטעם משום איסור לישה: ש"ע סָעִיף כ
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ושאר כל הפירות כו'. ב"י כ' שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה דלהרי"ף ורמב"ם וטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחלה אפי' למימיהן אבל לרש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט כדי למתקן וע"כ הקשה ב"י אמאן דמתיר אפי' למימיהן ממאי דמוקמינן איסור סחיטה של רימונים משום הא דר"ח דאמר גבי מקוה תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסולין כיון דאחשיבנהו הוה משקה א"כ בכל שאר פירות נמי נימא הכי כיון דאחשבינהו להוציא מהן משקה אסור ותי' דאה"נ דאסור אלא דלר"פ דלא פי' טעמ' דר"ח משו' אחשבינהו ניחא דלא קי"ל הך סברא כיון דאחשבינהו דכיון דרובא דעלמא לא אחשיבנהו וקשה דא"כ ר"פ פליג על ר"נ במ"ש הלכה כר' מנשיא דהא קשה עלים אטו דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו ולר"פ אין שום תי' על קושיא זו דלא אשכחן בגמ' תי' אלא מכח ההיא סברא דאחשבינהו ואנן אין לנו כח לתרץ מה שלא פי' בגמ' וא"כ כיון שתאמר דהרי"ף ס"ל כר"פ לא היה לו לפסוק כר"נ דאמר הלכה כר' מנשיא ורש"י נזהר מזה ואמר דאף לפי הסברא דאחשבינהו ניחא דלא התירו בשאר פירות אלא למתקן ולא למימיהן וא"כ נשאר הרי"ף ודעימיה בקושי' ונ"ל דכי היכי דלרש"י עכ"פ יש מעלה לרמוני' משאר פירות דברמוני' אסור באינו רוצה רק למתק דגזרינן אטו להוציא משקה ובשאר פירות לא גזרינן כמ"ש רש"י בהדיא ה"נ ס"ל לרי"ף סברא זו דרמונים חמירי משאר פירות אלא דלא משום גזירה נגעו בה אלא דבשאר פירות אמרינן סתם סוחטין דאמרינן מסתמא הוא מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים ובזתים וענבים סתמן למשקים וע"כ אסור אפי' ביוצא מעצמו ובתותים ורמונים הדבר שקול ואינו מוכרע סתמן היכי הוא ע"כ אין סוחטים לכתחלה ואם יוצא מעצמו מותר אבל אה"נ דמי שהוא רוצה לסחוט שאר פירות וגילה דעתו בפי' שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה והיינו ההיא דר"ח למדקדק בלשונו שאמר התרדין שסחטן ונתנן למקוה ולא אמר ונפלו למקוה כההיא דנפל לתוכו יין אלא ודאי דר"ח מיירי שבכונה סחט התרדן כדי ליתנם למקוה וגילה דעתו דאחשבינהו פוסלין וה"נ בשאר פירות וזהו עיקר התי' שמוקי לה כר"ח דהיינו כי היכי דבתרדין הולכין בתר מה דאחשבינהו והיינו אם חשבינהו בפי' ה"נ בתותין ורמונים מסתמא משא"כ בשאר פירות דהוין כתרדין ומותר מסתמא וא"כ אין חילוק דין כלל בין הרי"ף ודעימיה ובין רש"י והגהת סמ"ק ומ"מ יש ט"ס בהגהת סמ"ג בהעתקת הב"י דהא דכתב אע"ג דהמים אינן מגופן כו' אין מקומו במקום שמביא הב"י אלא על משקים היוצאין מן הכבשים ומ"ש כ"ש סוחט פי' הוא צ"ל סוחט פירות וזה פשוט ונמצא פשט הש"ע עולה יפה דשאר כל הפירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה אסור וכ"כ הרא"מ בבשר שיש בו מרק כמ"ש בסעיף שאח"ז כנלע"ד נכון: ש"ע סָעִיף א
ב אבל מותר למצוץ כו'. וכ"כ ב"י בשם ש"ל מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואינה תולדה עכ"ל וכתב שם אבל יניקה בפה לכתחל' אסור כמדומה לי שהוא ט"ס והיש אוסרין הוא רא"מ בב"י דכ' שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו ובשר הנותן במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים עכ"ל והלנע"ד דדבר זה דומה לדין שכ' בסי' שי"ט סט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה כו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בדבריהם שזכר הרא"ם הנ"ל אלא דמ"ש שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה הוא מוסכם עם שאר הפוסקים כמש"ל לענין סחיט' בשאר פירות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג מתבטל ביין שבגיגית. כ' מו"ח ז"ל נ"ל דאפי' נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרו ליתן בשבת שלג או ברד לתוך הכוס כמש"ל סי' זה עכ"ל. ולא נלע"ד כן דא"כ היה מותר אפי' לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש כדפירש"י בפ' חבית וא"ל דהוה כלאחר יד כיון שאינו דש בידים דאפי' כלאחר יד לא שרי אלא במקום צער כההיא דחולב עז ותו דהא אפי' ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש אע"ג שלא נגעו בה ידים אלא הדין בזה כמבשל בשבת ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי ההיתר ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן. וכתב המרדכי הא דבטל כאן ולא הוי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל דה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין משא"כ בזה דתכף שיצא ממנו נתערב ונתבטל בהיתר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ד הואיל ואינו ראוי לאכילה. ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת כ"כ הטור בשם ר"ת וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סימן שי"ט לענין בורר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה מותר לסחוט לימונ"ש. כת' ב"י שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות לתענוג ולא ראינו מי שמוחה בהם כו' עכ"ל והאריך קצת בטעם ההיתר והעיקר הוא כמ"ש ב"י אח"כ בשם ש"ל דיעה אחרונ' דכ"ע ידעו דלמתק אוכל' עביד ולא לצורך משקה כו' וה"נ בזה אינו מכוין רק לתת טעם ביין ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוה כמו למתק שזכרנו בסמוך גבי רמונים ואע"ג דאיתא בגמ' שיש יין תפוחים וא"כ יש לגזור אפילו בזה אטו סוחט להוציא יינו כמו שגזרינן גבי רימונים לרש"י דלעיל וכן השוה אותם הב"י לעיל סימן זה מ"מ נראה דלא גזרינן בתפוחים כיון דכבר ראינו בגמ' פרק חבית שתלוי במנהג המקומות אם עושין משקין מן הפירות כדאמרינן מי דמי ערבי' אתרא ודבי מנשי' בטלה דעתו כו' וכן קבע ב"י להלכה שכת' וז"ל מיהו ה"מ כשדרך בני המקום ההיא לסחוט להוציא מימיו כו' וא"כ במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין תפוחים אין לגזור עבורו ואמרינן מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיט' דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו ולא להוצי' מימיו ממנו כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ולר"ת כו' אפי' סחט לקדירה כו'. דס"ל דלא ק"ל כר"ח דאמר חולב אדם לתוך הקדיר' שיש בו מאכל אלא אפי' בי"ט אסור כמ"ש כל זה ברי"ף והרא"ש אלא שהם חלוקים דק"ל כר"ח דחולב אדם בי"ט לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל הוה כאוכל ויש לתמוה על הש"ע שלא הכריע כאן ובסי' תק"ה גבי יו"ט הכריע כרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל ולא הביא כל לדעת ר"ח ור"ת האוסרים וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל ומ"ש רמ"א כאן ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור הוא ל' תמוה דמאי נמי דקאמר דק"ו הוא דהא ענבים חמירא טפי לד"ה דאפי' ביצאו מעצמן אסורין משא"כ בכבשים ושלקות ואם כן פשיטא דאסור אפי' לקדירה ונ"ל דלא קאמר ל' נמי אלא אדברי הש"ע כלומר דל"ת מ"ש בסעיף ד' דמותר לסחוט אשכול כו' הוא ד"ה אלא שם יש גם כן פלוגתא ומאן דאוסר כאן כ"ש שאוסר שם ובאמת לא היה צריך רמ"א לזה כיון דכבר קי"ל לקולא כמ"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז כדי שיזובו מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו וכת' ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים על ידי זה דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח מותר לשבר הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ט ידיו במלח. לפי שנימוח והוה נולד כ"כ בטור בשם בה"ת ועמ"ש סי' שכ"ד סק"ג ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהי' אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
י ברגליו ואינו חושש. נראה דאע"ג דא"א שלא יהי' נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יא מי רגלים בשלג. בטור כת' טעמו שמדמהו לדריסת הרגלים שדורס ואינו חושש. וא"א הרא"ש כת' שאינו דומ' לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח עכ"ל וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאסור דהא בסי' שכ"ו אסרינן לחמם ידים אחר נטילה אע"פ דלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה וה"נ כאן עכ"ל ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ול"ד לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו כנלע"ד: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יב ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. פי' דבריו במ"ש קודם לזה שההיתר הוא משום שנוטלין ברזא ארוכ' הוה כספוג כו' אין זה היתר ברור דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעיף י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דיעה הראשונה דהכא ומ"ה צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן ושאר פוסקים ביארו דיש ב' מיני סחיטה. האחד הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומ"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע סימן שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומ"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוה תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרוד על ידו המשק' שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה וצריך להזהיר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרוד אפי' בסכין דהוה מכבס כנלע"ד בזה: ש"ע סָעִיף יז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ושאר עט״ז. הב״י סובר דרש״י וטור בתרתי פליגי לרש״י קמ״ד ב׳ ברייתא דשאר פירות למתק שרי ומינה תותים למתק אסור (פירש״י חייב חטאת כר״י ולרב ד״ת רק זיתים י״ל כולה חדא גזירה וכבשים לרב ושמואל ור״י לגופן מותר צ״ל פירות גריעי טפי) ולמשקין שאר פירות נמי אסור ולטור שאר פירות למשקין שרי ול״ד לכבשים בט״ז או דשם משקה עליהם כמ״א י״ב או דכבשים דמי לתותים ורימונים ולמתק תותים נמי שרי רק זיתים אסור אטו למשקין כבסי״ח סחיטת בגד ודלא כר״י בשלקות כו׳ וקיימא לן כר״פ שם שבת קמ״ד ב׳ ודבית מנשיא מקום הוי לא אדם א׳ וכמ״ש הרב בהג״ה עמ״א א׳ והקשה הט״ז דאין לנו לבדות תירוצים מה שלא נאמר בש״ס ע״כ פי׳ דכ״ע רש״י וטור מודים למתק שרי בתותים ולמשקין אסור בשאר פירות וברייתא בסתמא איירי כו׳ ומיהו מ״ש דהפסק ש״ע עולה יפה בכאן הא מ״ש בס״ו בלימוני״ם קשה ועט״ז ה׳ ואי״ה שם יבואר. ובחה״ר קמ״ד פי׳ דבשאר פירות אף למשקין שרי דבטלה דעתו משא״כ תותים כיון דיש אדם א׳ יע״ש וכפשטיה פסק המחבר בכאן: ש"ע סָעִיף א
ב והוי יודע דקיי״ל אין חייב אלא על זיתים וענבים מספקא לי בוסר מהו ולרש״י קמ״ה א׳ דלאו אורחייהו י״ל בוסר נמי לאו אורחייהו ולטעם דהר״ן למ״ש במ״א בפתיחה דשאר מינים לאו משקה הוי י״ל מי בוסר נמי לאו משקה הוא עסי׳ ר״ב ס״ב פה״א ולטעם דידי דבעי׳ תלוש ועומד מי בוסר מבלע בליעי כו׳ ועס״ה לקמן במי בוסר ועמ״א רנ״ב אות י״ט בוסר יש חיוב חטאת יע״ש וצ״ע במי בוסר אם הוי מז׳ משקין להכשר זרעים ולטיבולו במשקה בסי׳ קנ״ח וע׳ בר״מ ה׳ ט״א פ״א ה״ה זיתים וענבים שלא הביאו שליש מי פירות הן יע״ש. ומלילות שריסקן בעודן בקשים יש בהן מפרק ד״ת האוכל מפסולת כמ״ש המ״א רכ״ב י״ט ובריסקן היטב לית מפרק משא״כ כשהוציא הגרעין הוי כשאר פירות ואי״ה יבואר עוד: אבל עט״ז בשר הנבלע ממשקה מים ויין למימיהן אסור כבס״ז ואף למ״ד בס״א שאר פירות למימיהן שרי יש טעמים לזה עמ״א י״ג ובאות א׳ פירשתיו אבל למוצץ אפי׳ דרך יניקה דהיינו שאין משים האוכל בפיו ודרך יניקה שרי בענבים דמ״ש מבורר בשי״ט סי״ו אע״ג דיש הפרש בורר ביד לאלתר שרי ומפרק סוחט ביד ענבים לאלתר חייב חטאת היינו דשם אין דרך בורר בכך משא״כ במשמרת ונפה שם חייב לאלתר אפ״ה כל מה שמגיע בפה בשעת אכילה לאו מלאכה הוא ועתו״ש ולמ״ש ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג א״ש. עא״ר ב׳ דא״צ להגיה ולינק מבהמה לכתחלה אסור ואין חייב כבסי׳ שכ״ח סל״ג עמ״א אות ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ג מתבטל עט״ז הב״ח כתב אם נתנו אבל מדמדמה לשלג וכתב כן המ״א אות ה׳ והט״ז הקשה דודאי ליתן לכתחלה בשבת להתבקע אסור מדרבנן דהוי כמפרק לאחר יד וא״כ נאסרו הענבים כשי״ח ס״א המבשל אף בחמי טבריה כו׳ והענבים ניכרים אז היוצא אפי׳ באלף לא בטל ול״ד לשלג התם רק כבירא מים או נולד וכל שמעורב שרי משא״כ כאן. ודשיל״מ לא הוי דלא היה ניכר מעולם ומשמע דבעי ששים כדין לח בלח במינו אף בדרבנן בעינן ששים ולא אמרינן קמא קמא בטל עי״ד ק״ט ומ״ש בפריי שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ד הואיל עט״ז ובתוספות שבת קמ״ד ב׳ ד״ה חולב משמע דהוי דש דבוסר פסולת ודש אוכל מפסולת. ועמ״א ז׳ כתב דבורר דהכא דרכו בכך והוי כמו בנפה וקנון ועא״ר ח׳ מ״ש הש״ע בס״ד יבואר אי״ה באות ה׳: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה מותר עט״ז לשיטתיה באות א׳ דשאר פירות למשקין אסור רק מסתמא למתק ה״ה מה שסוחטין לתוך מים ליתן טעם במים הוי בשאר פירות כמו למתק. משא״כ ענבים אף למים ליתן טעם וכדומה לשאר משקין יש חיוב חטאת וה״ה תותים ורמונים כה״ג אסור רק בשאר פירות שרי זה דלא אחשבינהו למשקה. ותפוחים שרי כו׳ ממרוצת דבריו נראה שכיון למ״ש המ״א אות א׳ דאף הב״י בספרו הערוך כוונתו דהמקום ההוא אסור כחכמים דר״א במקיים קוצים כו׳ יע״ש וא״כ אף במדינה אחת עושין מתפוחים יין אסור שם לסחוט תפוחים אף ליתן טעם במשקה אסור הא שאר מדינות מותרין ובמ״א יבואר עוד. מ״ש המחבר בס״ד לקדירה שיש תבשיל הא אין תבשיל בה אף דסוחט לאכול אסור משום מ״ע דהרואה אומר למשקה בעי לה ומש״ה נקיט בגמ׳ קערה אע״ג דאין שותין בקערה עב״י רש״י ורי״ף וברימונים משמע ג״כ כה״ג כל שאין אוכל בתוכה ממש אסור הוא עמ״א יו״ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ולר״ת עט״ז ט״ס בש״ע ר״ת כי סובר דכאוכל דמי רק בוסר אסור לדידיה כבס״ה ורבינו חננאל צ״ל כי סובר דאין הלכה כרב ושמואל רק כר׳ יוחנן שבת קמ״ה א׳ דאף לקדירה אסור ואף בי״ט אסור דלא כיש מעמידין דברי רב ושמואל בי״ט הא בשבת אסור (בי״ט אף מלאכה ד״ה מותר כברירה וכדומה בתק״י) וא״כ קשה על המחבר בכאן הביא דברי ר״ח משמע בי״ט נמי לית הלכה דשרי (ע׳ תוס׳ קמ״ה א׳ ד״ה ור׳ יוחנן) ובי״ט סתם דשרי עט״ז ומ״א שם אות א״ב. וי״ל דר״ח אוסר מטעם בורר בשני מיני אוכלי עמ״א שי״ט י״ו ובי״ט ברירה מותר ובאמת צ״ע כי י״ל משקה לאוכל כאוכל דמי היינו באשכול לאו בורר דמין א׳ הוי ובשלקות למימיהן בסוחט לאכול מיד ובט״ז אות ד׳ הא לאחר זמן בשלקות אסור דהוי ב׳ מינים ולהמ״א ז׳ נהפוך הוא ופרי. והבן וצ״ע. ומ״ש לשון נמי קשה כמ״ש בסמוך י״ל זה דל״ת כבשים חמור דהוי בורר והעד דהמחבר כתב כבשים לאוכל שרי הא כ״ש מענבים ש״מ כדאמרן ותראה שאדונינו ז״ל רמז בכאן דכבשים יצאו מעצמן מותרים היינו לד״ה אף לר״י דכבשים נמי חייב חטאת אפ״ה יצאו מעצמן י״ל מותרים וזיתים יצאו מעצמן אסורים כ״ש דלאוכל אסור לר״ח ע׳ רי״ף. אבל אנן פסקינן דכבשים למימיהן פטור אבל אסור דלאו אורחייהו בהכין כתוס׳ שם ובלבוש דלאו מגופן כרש״י ובסט״ו כתב מים בבגד לאו דם דהולך לאיבוד הא לא״ה אף מעלמא דש וכמ״ש הרא״ש ז״ל מקכ״ח ב׳ יש סחיטה בשער או לאו הא לכ״ע חייב מעלמא ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז כדי עט״ז רש״י שבת נ״א ב׳ אבל י״א משום נולד ואף בחמה אסור עמ״א י״ד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח מותר עט״ז עמ״א ט״ו דפתח שעושה אין חשוב בנין בכלים דבנין רעוע הוא הא באר ונהר יש בנין כה״ג ע׳ לבוש ובא״ר ט״ו דאף בנהר ובאר מותר ואי״ה במ״א יבואר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ט ידיו עט״ז הטור בשם בה״ת לשיטתיה בשי״ח (עסי׳ שי״ח סי״ו) דהוי נולד אבל למ״ד שומן לא הוי נולד דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא וכן שלג מעיקרא משקה והשתא משקה רק הטעם כאן בידים דמי לבורא מים וע׳ לבוש כאן דמוליד מים והראה לסי״ח סי״ו דמאן דאוסר התם ממילא ה״ה כאן בנימוח ממילא ועא״ר י״ז וצ״ע שם. ובין מלח שחופרין בקרקע אוכלא לענין זה ובין מי מלח שלנו משקה הוי. ועסי׳ שכ״ו ס״ז אות גימ״ל (ט״ס שכ״ד) וע׳ ע״ש כ״ח כתב שלא יסחוט פירות וא״י למה לא כבשלג וברד דבורא מים כפירש״י שבת נ״א ב׳. ומ״ש שיזהר ממי מלח בשכ״א היינו עזין ב׳ שלישי כו׳ אע״ג דמי מלח הרבה אפשר דוקא לתוך הכבשים אסור הא עזין אף לעשות כך אף להמחבר שם אסור ער״מ פכ״ב ה״ו דנראה כעושה מורייס ואף המחבר יודה לזה ואי״ה שם יבואר ועתו״ש ולמ״ש א״ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
י ברגליו עט״ז פ״ר בדרבנן נמי אסור מ״מ כאן א״א להזהר ול״ג כה״ג וע׳ אות י״א: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יא מי רגלים עט״ז דה״נ א״א להזהר שלא ישתין בשלג ל״ג כה״ג ועמ״א אות י״ג: ולפי עט״ז דבריו צ״ע דודאי שלאטי״ן הוי כבשים ושלקות ס״ז דלית בהו איסור תורה ד״ת אין חייב אלא זיתים וענבים מש״ה לגופו שרי הא זיתים וענבים אף לגופן אסור אטו למשקין עמ״א ט׳ ואי״ה שם יבואר משא״כ בסוחט בגד יש בו חיוב חטאת בניחא ליה המשקה היוצא ממנו אע״ג מעלמא הוי כתוס׳ שבת קמ״ה א׳ ד״ה כבשים א״כ י״ל באזיל לאיבוד נמי אסור אלא די״ל דלא שכיח כזיתים שעומדים לכך ודמי לכבשים ושלקות ומ״מ לא היה להזכיר שלאטי״ן כ״א כבשים המוזכר בס״ז. וכתב הט״ז בנשפך משקה על המפה בכף אסור לשאוב ולשפוך אח״כ לחוץ דמעוות לא יוכל לתקון (עא״ר אות כ״ג דסוף סוף לא ניחא ליה לית כאן דש יע״ש ואפשר מפני מ״ע מדרבנן אסור דהרואה יאמר שרוצה לשתות המשקה ששואב בכ״ף ואסור ואפשר זה כוונת הט״ז) ועא״ר כ״ב בזה דמשקין נבועים על המפה אסור לגרור בסכין דהמקום שאין נפל שם יהיה צובע כבסי״ב. ומ״ש במים ויין לבן אסור לגרור דהוי מכבס אפשר אף שאין בכח אסור דגורר למקום יבש שרייתו כבוסו או דגזור אטו בכח. ויהיה חיוב תורה משא״כ משקה שלא ניחא ליה ליכא איסור תורה רק לדיעה אחרונה מדרבנן אסור אף לגרור אסור שמא יבא לידי חיוב תורה. ועסי׳ ש״א ס״א בגד השרוי אסור לטלטלה ה״ה מפה כן ועמ״א מ״ח שם ב׳ ב״א י״ל דשרי. עסי׳ ש״ב ומ״א ג׳ אסור לנער ג״כ מפה חדשה ממים שנשפך שם וי״א בכל הבגדים יע״ש: כתב הרמב״ם ז״ל פ״ט מה״ש הי״א אין סחיטה בשיער ועור הביאו המ״א אות כ״ג וצריך להתבונן בו. שבת מפנין קכ״ח רבה ור״י אין סחיטה בשיער ורב אשי אמר כו׳ לכאורה הלכה כר״א לענין ליבון אמר בפ״ט דשם דיני ליבון אין סחיטה בשיער היכא דאזיל לאיבוד כי בשיער בהמה צמר שחור וכדומה שייך כיבוס במים (ל״ד מתלבן ה״ה בשחור וכדומה דרך ליבונו הוא כך) אע״ג דאזיל לאיבוד ובשיער אדם ל״ש כיבוס ליבון הא בצריך למשקה י״ל כר״א הוי מפרק אבל הב״י סימן ש״ל כתב בפי׳ דלהר״מ אין בשיער סחיטת היינו אף מפרק ליכא ור״א דרך אפילו תימא קאמר (וי״ל דלדינא אסור דאסור בשערה כל שאפשר בכלי תלוי בשערה למה לעשות ג׳ איסורין דרבנן הוצאה כלאחר יד וסחיטה דרבנן כמ״ש הב״י יע״ש) ועמ״א כ״ג ואי״ה שם יבואר עוד. והא דבשאר משקין ל״ש ליבון היינו באין עליו לכלוך אבל ביש עליו לכלוך י״ל אף בשאר משקין אסור דהוי ליבון מלכלוך עסי׳ ש״ב מדיני כבוס: ע׳ שבת קמ״ה א׳ תוס׳ ד״ה כבשים ולא הקשו לרש״י מקכ״ח שיער כמ״ש הרא״ש די״ל סחיטת שיער משום ליבון קאמר ומיהו רש״י שם פי׳ דש שאין בולע: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א וענבים. ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד רמב"ם ועיין ס"ז: ש"ע סָעִיף א
ב לסחטן. עיין ט"ז שהעלה הא דשאר פירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא דאמרינן מסתמא הוי מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה ע"י הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה וגילה דעתו שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה אף בשאר פירות עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג לסחוט. עיין מ"א שהעלה דוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ואם כן הני אגסים שקורין בערני"ס בל"א אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנ"ז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין. והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז. וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל וכתב המ"א בודאי היכא דנהוג נהוג מ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו: ש"ע סָעִיף א
ה אוסרין. אפי' בשאר דברים ב"י הג"מ רא"מ וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל. ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים כמש"ל ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי מ"א ע"ש. וט"ז כתב לפענ"ד נראה דבר זה דומה לדין שכתב בסי' שי"ט סעיף ט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה וכו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין גם לא ראינו מי שנזהר בדברים אלו. רק בזה צריך ליזהר שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה כמש"ל בענין סחיטה בשאר פירות עיין ס"ק ב' עכ"ל (ובס' אליהו רבה חולק על ט"ז והעלה להלכה לאסור בענבים ולהחמיר לירא שמים אבל בשאר פירות וכן בשר ופת אין להחמיר כמו שכתוב בספר יראים עצמו להתיר ע"ש): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו מתבטל. ואע"ג דדישל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ועיין בי"ד ססי' ק"ב. וכתב הב"ח ונ"ל דמותר לתת ענבים בתוך היין בשבת שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג וברד בסעיף ט' עכ"ל. וט"ז חולק עליו וכתב דאין היתר אלא בדיעבד ואינו דומה כלל לשלג וברד עיין שם. ובתשובת מהרי"ט צהלון סי' ס"ט התיר דיכולים לשרות צמוקים וכיוצא בהם לעשות שתיה ולא דמי למ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות שבת דאסור שריית חטים ושעורים ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז לשתותו. כיון שנתרסקו מבעו"י. ב"י מרדכי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ח לאכול. ממילא הוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור. וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסוחטן למימיהן מ"א. וכתב הט"ז דלפי זה אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר ע"ש וכ"כ העו"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה ע"ש. והמ"א תמה עליהם דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מיקרי ברירה דהוי דרך אכילה ולהכי בקנון ובתמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר. וכן פסולת מתוך האוכל אסור אפי' לאכול לאלתר ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר ע"ש. ועיין יד אהרן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט לימוני"ש. כיון שאין דרך כלל לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עיין מ"א ס"א. ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו ב"י. ולימונ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עיין סעיף ז' ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחט כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוי כמו למתק כמ"ש בס"ק ב'. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל סמ"ק. אבל לתוך משקין אסור: ש"ע סָעִיף ז
יא ולר"ח וכו'. ובסי' תק"ה גבי י"ט הכריע דמותר לחלוב לתוך האוכל וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יב מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו. וכתב ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים ע"י זה דלא נתכווין לזה ועוד שהלך לאיבוד: ש"ע סָעִיף ט
יג בחמה. ולפי מה שכתב רמ"א בסי' שי"ח סעיף ט"ז גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים. ר"ן מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו' מרדכי ועיין סי' שי"ד. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו מרסק. עיין מ"א דאפילו לרסק שרי ע"ש ס"ק י"ג: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז במלח. לפי שנימוח והוה נולד ועיין סי' שכ"ו ס"י. ומשמע דמותר להשליך במים ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר בסי' שכ"א. ט"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יז נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח טור. ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קא עביד מעשה ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יח סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. ר"ן מ"א: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף טו
יט יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך לית לן למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו. וסי' ש"א סמ"ח. ונ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה משא"כ באלונטית בסי' ש"א סמ"א מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה מישב הקושיא ע"ש): ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
כ אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע. כתב הרא"ש פי"ד דשבת אפילו להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ"א. ועיין בברכת הזבח: ש"ע סָעִיף יח
כא החבית. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט"ז ומ"מ צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן וש"פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע בסי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן. ונ"ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ"ל. ט"ז: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
כב צובע. והרדב"ז סי' קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך ואין זה דרך צביעה ע"ש ובכנה"ג. עיין סי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל מ"א ע"ש. ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא מ"א ע"ש. ועיין סי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו: (ובס' אליהו רבה צידד להקל באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר ע"ש). הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום עיין סי' ש"מ ס"ד. ועיין רמב"ם פ"ט: ש"ע סָעִיף כ
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ותותים כו' אם כו'. כר"י דר' יוחנן פסק כוותיה הרי"ף וש"פ. אבל אינו מוכרח דר' יוחנן לשיטתו דס"ל ביצה משום משקין שזבו דל"ל הכנה וצ"ל מוחלפת השיטה כמ"ש בריש י"ט והיינו הך דחבית כמ"ש רש"י שם וע' תוס' דשבת שם בד"ה ור' יוחנן אבל אנן קי"ל כהכנה דרבה כמש"ש הלכה כרב בהני תלת בין כו': ושאר כו'. שם סוחטין כו'. ואע"ג דרש"י ותוס' שם כ' דוקא למתק היינו לתי' הראשון אבל לתי' דר"פ משום דהוי דבר כו' אזדא האי טעמא ומה שאסור לסחוט רמונים נראה דלכאורה י"ל ל"ל לר"נ לומר הלכה כשל כו' דמאן פליג עליה הא מפורש בברייתא אבל לא ברמונים וצ"ל דת"ק סבר דרמונים בכ"מ דרכו לסחוט ומ"ש ושל בית כו' הוא תנא אחריתי וז"ש הלכה כהאי תנא ונ"מ לשאר פירות אם נהגו בשום מקום ולמסקנא אין הלכה כמותו אלא במקומו דוקא כנ"ל אבל הרשב"א כת' דמש"ש כיון דאחשבינהו כו' דוקא בתותים ורמונים שקצתן סוחטין אותן למשקה אבל בשאר בטלה דעתן אצל ב"א וכ' שכ"כ הרר"י והרמב"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וש"פ וכ' שם ואע"ג דר"פ ורבא פליגי בזה הטעם וכת' משום דה"ל דבר שאין כו' מ"מ ל"פ עליה דר"נ וס"ל שם הטעם דאחשבינהו אלא דוקא בדרב חסדא ומתניתין ס"ל מטעם אחר ופסק הרי"ף וש"פ כשמואל אע"ג דעולא ור' יוחנן פליגי אשמואל והך ברייתא דסוחטין מוקמי דוקא לר"י וכמ"ש רש"י ד"ה וחכ"א כו' מ"מ כיון דסתמא דגמ' קאמר ותיהוי נמי ר"י כו' ומשמע דס"ל לסתם גמ' כן וכן רב נחמן פ' כן דקאמר הלכה כו': ובמקום. שם קמ"ד ב' אר"כ הלכה כו' מידי אריא כו' מ' דאם נהגו כל בני המקום ודאי אסור ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"א היינו בשאר מקומות אבל באותו מקום מודו ליה כמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רצ"ו סי"ד ועמ"א: אבל אם. וראיה מדלא הזכירו תפוחים אע"פ שהיו בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ז: וכ"ש. ר"ל כבשים ושלקות דאין בהם חיוב חטאת: וי"א. כמ"ש בחולב שהוא ג"כ משום מפרק כמו סחיטת פירות אמרו בכתובות ס"א גונח יונק כו' ודוקא משום צערא וע' מ"א ס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב זיתים. קמ"ה ב' כר"א ור"ש דסתם מתני' דפ"ק אזלא כוותייהו: ואפילו אם לא כו'. אף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא כיון שלא ניכר האיסור מעולם ומתבטל מעט מעט ועיין תוספות דבבא קמא ס"ט א' סוף דבור המתחיל כל ואע"ג דדשיל"מ כו'. ודוחק דמאי צניעות דמ"מ יכשלו באיסור דרבנן וטוב לעשות כמתניתין לציין אבל לפי מ"ש כאן ניחא: שכל יין כו'. שם למדו מפ"ק דיו"ט גבי עצים שנשרו כו' דקאמר ולר"א דאמר דשיל"מ כו' ה"מ היכא דאיתא כו' וכנ"ל: מתבטל. עמ"א. ונלמד ממ"ש נ"א ב' אבל נותן כו' לפירש"י דאסו' משום נולד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג חרצנים. כמ"ש בס"ב אם יש יין כו': ואפי'. כמש"ש שנתרסקו בע"ש עמ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד מותר. כפי' דאשבת קאי וע"ש תוס': אבל. שם אבל לא כו': יש כו'. מטעם הנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה ור"ת. עמ"א בשם טור ומטעם זה פי' הא דחולב עז בי"ט כמ"ש תוס' ד"ה חולב כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו מותר. כמ"ש בס"א ועמ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז לסחוט. כשמואל דהוא מילת' מציעתא וע' ברי"ף: מותר. לסחוט לתוך. כמ"ש בס"ד. הרי"ף שם: ולר"ח. כר"י דקי"ל כוותיה נגד רב ושמואל: אפי'. מדלא חילק ש"מ בכ"ע אסו' ופליג ג"כ עלייהו באשכול וז"ש ולדבריו כו' והרי"ף כ' דאין ראיה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח וכן. לשיטת הרשב"א וכמו לתוך הכוס וכפי פירושו משום שמא יסחוט ואינו אסור אלא בידים וראיה ממ"ש מ' ב' אשה סכה כו' וסתם שמן הוא קרוש וע' סי' שי"ח סט"ז ועמ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט ס"י מותר. דלא אסרו אלא כדי שיזובו מימיו אבל בלא"ה שרי: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
י ס"יב יש כו'. מטעם הנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יא סי"ג דורס. עס"י: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יב סי"ד הר"מ. והרא"ש. עט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יג ס"יז גזירה. ט"ס וצ"ל משום סחיטה ועמ"א: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יד ס"יח יש מי כו'. וראיותיו מהא דשבת ק"ג א' ל"צ כו' ופי' הוא דאפי' לכתחילה מותר ועוד ראיה ממ"ש שם קל"ג א' ואי איכא אחר כו' ושם קי"ז א' דשקיל לי' בברזי ובסוכה ל"ג ב' ל"צ דאית ליה כו' ובזבחי' צ"א ב' והא קא מכב' כו' ותוס' ד"ה ל"צ והרא"ש שם סתרו כל זה והקשו עליו ממפיס מורסא ונטילת קוץ דאוקימנ' כר"ש ואפ"ה דוקא משום צערא דגופא מותר וע' תוס' דיומא ל"ה א' ד"ה ה"מ כו': אסור. קי"א א' וכפירש"י ותוס' שם וס' ראשונה מפר' משום דמבטל אל הגיגית ועושה כלי כמ"ש בתוס' כתובות שם ובערוך פי' כו': מידי כו'. עמ"א: לפי. עט"ז: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
טו ס"יט ליתן. ק"מ א' וערש"י ד"ה לפי: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טז ס"כ יש. כהחולקים בסי"ח: ש"ע סָעִיף כ
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)