Shulchan Aruch, Orach Chayim 323 — שולחן ערוך, אורח חיים שכג
א מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲפִלּוּ הוּא מְיֻחָד לְמִדָּה; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁנּוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ מִדָּה שֶׁל מוֹכֵר וּמוֹלִיכָהּ לְבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵבִיא הַלּוֹקֵחַ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲבָל לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְמִדָּה לְגַמְרֵי, שֶׁמְּמַעֵט אוֹ מוֹסִיף מְעַט, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵין צָדִין). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ. וְעוֹד יִתְבָּאֵר לְךְ בְּסָמוּךְ טַעַם הַמְקִלִּין. דִּין הַלְוָאַת שַׁבָּת דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְע"ל סי' תקכ"ה וּלְעֵיל סי' ש"ז סָעִיף י"א.
ב מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נִמְדֹּד אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא יֹאמַר: תֵּן לִי מִדָּה פְּלוֹנִי (טוּר).
ג מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן.
ד מֻתָּר לוֹמַר לְחֶנְוָנִי: תֵּן לִי ד' בֵּיצִים וְה' רִמּוֹנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִדָּה וְלֹא סְכוּם מִנְיָן, לוֹמַר: הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיָדִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים תֵּן לִי חֲמִשִּׁים אֲחֵרִים וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מֵאָה. הַגָּה: וְכֵן בִּסְכוּם דָּמִים אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁאוֹמֵר: תֵּן לִי בְּכָךְ וְכָךְ דָּמִים וְיִהְיֶה לְךְ בְּיָדִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְכֵן בִּסְכוּם מִדָּה, דַּוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַזְכִּיר דָּמִים כְּלָל, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מִקְּחוֹ יָדוּעַ אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיָּדוּעַ רַק שֶׁאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה צָרִיךְ, שָׁרֵי אִם לֹא שֶׁמַּזְכִּיר לוֹ סְכוּם (אוֹר זָרוּעַ וְהָגָ"א פ' אֵין צָדִין) וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ מַחְמִירִין בְּדָבָר זֶה, כְּבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהָקֵל, וְכַסְּבָרָא הַנִּזְכֶּרֶת.
ה הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה כְּדֶרֶךְ חֹל, אֶלָּא יְבִיאֵם לְפָנָיו אוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיְּשַׁנֶּה מִדֶּרֶךְ חֹל אֲפִלּוּ אֵין בַּשִּׁנּוּי קַלּוּת בַּמַּשָּׁא; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְשַׁנּוֹת, כְּגוֹן שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְמַהֵר לְהָבִיאוֹ לִפְנֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף, וְיוֹתֵר טוֹב לַהֲבִיאָם בְּסַל וּבְקֻפָּה בְּפַעַם אַחַת מִלַּהֲבִיאָם כָּל אַחַת (וְאַחַת) בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
ו מְדִיחִים כֵּלִים לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ עֲדַיִן סְעֻדָּה לֶאֱכֹל; אֲבָל לְאַחַר סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית אֵין מְדִיחִין; וּכְלֵי שְׁתִיָּה, מְדִיחִין כָּל הַיּוֹם שֶׁכָּל הַיּוֹם רָאוּי לִשְׁתִיָּה.
ז מֻתָּר לְהַטְבִּיל כְּלִי חָדָשׁ הַטָּעוּן טְבִילָה, וְיֵשׁ אוֹסְרִים. וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְיִתֵּן הַכְּלִי לְעַכּוּ"ם בְּמַתָּנָה וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. הַגָּה: וְאִם הוּא כְּלִי שֶׁרָאוּי לְמַלְּאוֹת בּוֹ מַיִם, יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִן הַמִּקְוֶה וְעָלְתָה לוֹ טְבִילָה (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ג מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת).
ח כּוֹס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ עַכּוּ"ם, מֻתָּר לַהֲדִיחוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל.
ט מֻתָּר לְשַׁפְשֵׁף הַכֵּלִים בְּכָל דָּבָר, חוּץ מִכְּלֵי כֶּסֶף בִּגְרַתְקָן, שֶׁהוּא שִׁמְרֵי יַיִן כְּשֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ וְנִתְקַשּׁוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַחֵק לִכְלֵי כֶּסֶף שֶׁהוּא רַךְ.
י אֵין חוֹפְפִין כֵּלִים בְּמֶלַח, לְפִי שֶׁהַמֶּלַח נִמְחֶה כְּשֶׁחוֹפֵף בְּחָזְקָה.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) מותר וכו' - היינו אף דמקח וממכר אסור בשבת ויו"ט ואחד המוכר בפה או במסירה ומשיכה וכן מדידה שאינה של מצוה ג"כ אסור וכנ"ל בסימן ש"ו אפ"ה מותר לומר בלשון זה שאינו אומר בלשון מכירה מכור לי ואינו מזכיר שם מדה רק כלי זה סתם: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מיוחד למדה - פי' שרגיל למדוד ולמכור בו: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ומוליכה לביתו - שאין זה דרך מקח וממכר וגם לא מחזי כעובדין דחול שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו ג"כ לפעמים להשקות בכלי המיוחד למדה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אבל למדוד וכו' - מפני שזהו דרך מקח וממכר של חול: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ויש מקילין וכו' - היינו דעי"ז אין איסור על המוכר למדוד בכלי מדה שלו ולשפוך לתוך כליו של לוקח: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שממעט וכו' - ואין בזה משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך וכן נהגו להטיל טבעת במדה וזה ההיתר למוכר [מ"א]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) יתבאר בסמוך - היינו שמצא סמך שלפעמים מותר להזכיר אף שם מדה ועי"ש מה שכתבנו בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) מותר וכו' - היינו אף שהמדידה אסור בשבת ויו"ט מ"מ מותר להזכירו ועיין לעיל סימן ש"ז ס"ח דאסור לומר דבר פלוני אעשה למחר מה שאסור לעשות היום ואולי משום שהוא לצורך שבת התירו [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) אבל לא יאמר וכו' - ואפילו אין קונה ממנו כלל אלא שואל ממנו ואומר השאילני מדה פלונית ג"כ אסור משום מדידה דהוי כעובדין דחול וכנ"ל בסימן ש"ו: ש"ע סָעִיף ב
י (י) מדה פלוני - או חציה או רביעית כיון שמזכיר שם מדה אבל מותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא (יא) במנין - היינו שאומר לו עשרה או עשרים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה אלא להודיע כמה צריך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב (יב) לומר לחנוני וכו' - דוקא חנוני ישראל אבל אינו יהודי אסור ליקח ממנו ביצים שמא נולדו היום ומוקצה הוא וכן ברמונים שמא נלקטו היום מן המחובר [לקמן סי' תקי"ז ס"א]: ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) שם דמים - כגון שאומר תן לי בעד כך וכך פשוטים וכ"ש כשמזכיר לו סכום דמים דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל גם ממה שנתחייב לו מכבר פשיטא דאסור: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) ולא סכום מדה - עיין בבאור הגר"א שכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא שם מדה דהיינו שמזכיר לו תן לי מדה פלונית וכ"ש סכום מדה דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל מכמה מדות שלקח ממנו מכבר: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) ולא סכום מנין וכו' - דבאופן זה הוא דרך מקח וממכר אבל מנין בעלמא כבר מבואר מקודם דשרי: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) וכן בסכום דמים וכו' - הוא פליג על המחבר דס"ל דסתם שם דמים אסור למדכר והוא ס"ל דכמו במנין דוקא סכום מנין אסור ומנין בעלמא שרי למדכר כן הדין לענין דמים והו"ל למימר ויש אומרים אלא שכן דרכו לפעמים: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) וכן בסכום מדה וכו' - ר"ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס"ל להג"ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס"ל דבכל גוונא אסור גם בזה: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) אבל בלא"ה שרי - וזה הקולא הוא רק ללוקח שאינו עובר איסור במה שמזכיר שם מדה וכנ"ל והיתר למוכר שיהיה מותר למדדו וליתנו בכליו של לוקח מבואר לעיל בס"א שיוסיף או ימעט מעט: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) ואע"ג דאסור וכו' - חוזר אתחלת הג"ה וקאמר דהא דקי"ל דאסור להזכיר דמים כלל הוא בדבר שאין מקחו ידוע והיינו שאין לדבר ההוא קצבה ופסיקת דמים שאז לא נוכל לומר שמה שהזכיר לו בפשוט הוא רק להודיע לו כמה הוא צריך ולא לפסוק לו דמים בעד המקח שהרי אינו יודע כמה יתן לו בעד שעור זה הדמים אבל דבר שידוע מקחו אמרינן דלסימנא בעלמא נקטיה להודיעו כמה הוא צריך ונמצא שלא הוזכר כאן מכירה בדמים אלא נתינה בעלמא כמה יתן: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) כבר פשט וכו' - והנה יש כמה אחרונים שסוברין שיש ליזהר מדינא שלא להזכיר שם דמים וכ"ש שם מדה בכל גוונא וכדעת המחבר ומ"מ אין למחות ביד הנוהג להקל דיש לו ע"מ לסמוך אבל ראוי ונכון מאד להחמיר בדבר שלא להזכיר שם מדה או דמים ובפרט שיכול לעשות בהיתר שיכול לומר מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו ובדבר ששייך בו מנין יוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יזכיר שם דמים כלל ולא יבואו לחשבון עד למחר. מה שנוהגין שכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות. גם עשיית הנקבים בנייר ג"כ אין נכון לכתחלה וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ"ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ליתן על שם האיש לזכרון משום דהוי חפצי שמים וכמ"ש בסימן ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכיוצא בזה וכן נהגו הקדמונים [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא (כא) לא יביאם - ליתן ג' וד' כדים בתוך קופה לישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות: ש"ע סָעִיף ה
כב (כב) לפניו - בידו: ש"ע סָעִיף ה
כג (כג) או על כתפו - אחד או שנים דמוכח דלצורך שבת הוא: ש"ע סָעִיף ה
כד (כד) וכיו"ב שישנה וכו' - בטור סימן תק"י איתא בזה"ל וכן כל כי"ב ישנה מדרך חול וכו' וזה הלשון מתוקן יותר: ש"ע סָעִיף ה
כה (כה) וי"א דלמעט וכו' - עיין סימן תק"י ס"ח בהג"ה דפסק כהי"א אלו וכ"ז במקום שאין רואין אבל כשנושא אותם דרך מבוי המעורבת דשכיחי בה רבים ואוושא מלתא טובא ויאמרו דלצורך חול הוא מביאם לכו"ע למעט במשא עדיף: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו (כו) מדיחים - אפילו עשר כוסות וא"צ אלא לאחת רשאי להדיח כולן דהואיל וראוי לו כ"א הותרו כולן וה"ה שמציעין יו"ד מטות: ש"ע סָעִיף ו
כז (כז) לצורך היום - היינו אפי' בליל שבת מותר להדיח לצורך מחר או לצורך סעודה ג': ש"ע סָעִיף ו
כח (כח) כגון שנשאר - ואם יודע שלא יצטרך עוד לאלו הכלים אסור להדיחן משום טורח ולהיפך אם יודע שיצטרך להן כגון שרוצה לאכול עוד פ"א אפילו לאחר סעודה ג' ג"כ מותר רק הכא איירינן בסתמא: ש"ע סָעִיף ו
כט (כט) כל היום - ואם ברור לו שלא ישתה עוד שוב אסור להדיח הכוס: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ל (ל) מותר וכו' - אפילו היה לו הכלי קודם שבת ויו"ט ולדעת האוסרים אפילו הגיע לו הכלי בשבת שנתן לו הא"י במתנה אפ"ה אסור מפני שנראה כמתקן הכלי ע"י הטבילה דמתחלה היה אסור להשתמש בה ולכך אסור מדרבנן: ש"ע סָעִיף ז
לא (לא) כלי חדש - הנקח מן הא"י. והמחבר סתם ולא הזכיר באיזה כלי מיירי ומשמע דאפילו כלי מתכת דהרבה פוסקים ס"ל דטבילתה הוא מן התורה וגם המחבר סתם כן ביו"ד סימן ק"כ סעיף י"ד ג"כ מותר להטביל ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ז
לב (לב) ויש אוסרים - היינו אפילו בכלי זכוכית ואפילו הוא לצורך שבת [ע"ת וא"ר]: ש"ע סָעִיף ז
לג (לג) וי"ש וכו' - משמע דמצד הדין מסכים לדעה הראשונה ועיין בד"מ שכתב דמדינא יש לפסוק כדעת היש אוסרים וכן פסק בתשובת שאגת אריה סימן נ"ו ומ"מ אם עבר וטבל אפשר דמותר להשתמש בו כיון דיש מתירין אפילו לכתחלה. ואם יש לו ספק על הכלי אם היא צריכה טבילה נ"ל דיש לסמוך על דעה הראשונה ולהטבילה לכתחלה כשא"א לו לעשות בנקל העצות המבוארות בשו"ע: ש"ע סָעִיף ז
לד (לד) במתנה וכו' - ואע"ג דאסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש בסי' ש"ו הכא שרי משום צורך שבת: ש"ע סָעִיף ז
לה (לה) ויחזור וישאלנו - ומ"מ לאחר השבת צריך להטבילו כיון דלבסוף יהיה נשקע הכלי תחת ידו הוא כשלו כ"כ הט"ז והביא ראיה לזה ומ"מ יטבילנו בלי ברכה או יטביל כלי אחר עמו ויברך על שניהם: ש"ע סָעִיף ז
לו (לו) ימלאנו מים - ואינו מברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה ופשוט דזה דוקא אם אין לו כלי אחר לצורך שבת דאל"ה אסור מפני שמפסיד הברכה בידים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לז (לז) ששתה בו וכו' - יין אף שבלא הדחה אסור להשתמש בו אפ"ה לא מקרי מתקן עי"ז דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו דבר המאוס ואם יודע שלא ישתמש בו היום אסור להדיחו וכנ"ל בס"ו במ"ב ואפ"ה מותר לטלטל הכוס אף בלא הדחה ואפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו הא"י בהיין אפ"ה מותר לטלטל להכוס ולא הוי בסיס לדבר אסור דהפירורים בטלים לגבי הפת. כתב בתרומת הדשן דאין לבטל איסור בשבת דאין לך תיקון גדול מזה ואף דביו"ד סימן צ"ט ס"ו בהג"ה ס"ל דאף בחול אין לבטל שום איסור להוסיף עליו עד ששים אפילו אם הוא איסור דרבנן מ"מ נפקא מיניה לענין יבש ביבש שנתערב חד בתרי דבחול יכול להוסיף עליו עד ששים כדי לבשלו אח"כ כדאיתא ביו"ד סימן ק"ט ובשבת ויו"ט אסור משום דמקרי מתקן והיכא דמקלי קלי איסורא שרי כמ"ש בסימן תק"ז ס"ב. ומותר לשער ששים אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד שבת. ודוקא לשער בדעת ובמראה עיניו הא למדוד לא אע"ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים [פמ"ג]. כתב המג"א דיבש ביבש שנתערב חד בתרי מותר להשליך אחד מהן להתיר האחרים דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא דמדינא כל שאין נאכל לאדם אחד שרי ע"כ לא הוי זה כמתקן. סכין טריפה אם רוצה לחתוך בו לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה דמשמע שפשוף היטב לא הדחה בעלמא אין לעשות זה בשבת דהוי כמתקן [פמ"ג עי"ש עוד]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לח (לח) בכל דבר - ואפילו בנתר וחול כשייחד להם מקום מבעוד יום שאינו מוקצה [ונראה דדוקא כשהיה החול מגובל במים מע"ש או שלוקח עתה החול בלי תערובות מים או להיפך כשנותן הרבה מים שלא יתדבק כלל החול אחד לחבירו דאל"ה יש בזה משום חשש לישה לכמה פוסקים כמבואר לעיל בסימן שכ"א במ"ב ועיין לקמן בסוף סימן שכ"ו דיוכל ליקח החול בידים רטובות] ואע"פ שאפשר דגריר והוי ממחק מ"מ הוי דבר שאין מתכוין ושרי אבל גרתקן הוי פסיק רישיה ומהרי"ל היה אוסר לשטוף את הזכוכית בשבולת שועל להצהירו וצריך טעם למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח הכלים שיהיו נקיים שרי אבל לא להצהירו ודוחק: ש"ע סָעִיף ט
לט (לט) חוץ מכלי כסף וכו' - ושאר כלים אפילו בגרתקון נמי שרי: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) מפני שהוא ממחק - וע"כ אסור להשחיז הסכין בשבת אף שלא בריחיים רק בעץ וכדומה דדומה לממחק [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מא (מא) שהמלח נמחה - והוא דומה לריסוק השלג והברד המבואר בסימן ש"כ ס"ט ע"ש הטעם במ"ב וע"כ כתבו הפוסקים דדוקא לחוף בהמלח אסור אבל מותר ליתן המלח להמים שמדיח בהם כלים ואע"ג דנמחה ממילא כמו שם דמותר ליתן השלג לתוך המים אע"פ שנמחה ממילא ואינו חושש: ש"ע סָעִיף י
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א מיוחד למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו: ש"ע סָעִיף א
ב מעט שרי. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך בי"ט וכן נהגו להטיל טבעת במדה (מרדכי וש"ש ד"מ) וזה ההיתר למוכר ועס"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג במנין. שכן דרך בע"ה להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד וכן בסכום דמים. אבל מל' הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ה שאין מקחו ידוע. פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיק' אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז א"ל שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו, כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזי' או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו ואם כן אין כונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי [והע"ש לא ע' בד"מ] וזה ההיתר ללוקח והיתר המוכר עס"א, וצ"ע למה לא נהגו עתה כן וכת' בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש: מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר: וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועסי' שכ"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ו בשינוי קלות. ע' בע"ש ודבריו סתומים: ש"ע סָעִיף ה
ז וי"א דלמעט. צ"ע דמשמע דכ"ע מודין בזה כמ"ש סימן של"ג ס"ב ותלמוד ערוך הוא ומ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח מיהו בר"ן משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול וע"ש בהג"ה דפסק כי"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מדיחין. ואפי' י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות [רוקח]: ש"ע סָעִיף ו
ט כגון שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח וכמ"ש סי' שי"ב ס"ג וכ"כ מהרי"ל שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח הכוס: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י כלי חדש. אפי' היה לו קודם י"ט [רלב"ח סי' ט"ז]: ש"ע סָעִיף ז
יא ויש אוסרין. ואף על גב דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר להטבילו וי"א דטבילת כלי חדש דרבנן שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חדש דלא חזי כלל קודם טבילה מיחזי כמתקן [מ"מ פ"ד מי"ט] ואם עבר והטביל כלים לא ישתמש בהם כמ"ש סימן שי"ח [רמב"ם] ואפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה עמ"ש סי' ת"ה ס"ט: ש"ע סָעִיף ז
יב במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ז: ש"ע סָעִיף ז
יג ימלאנו מים. ונ"ל דלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה וכ"כ בתשב"ץ קלף: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד מותר להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ומשמע בשבת דף מ"ז בתוס' דאפי' יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לד"א דבטלי לגבי כוס עסי' ש"ח סכ"ז: אסור לבטל איסור בשבת או בי"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט ס"ו והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב אבל מותר לשער ששים אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת [ת"ה סי' נ"ד] עסי' תצ"ח ס"ט נ"ל דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עבי"ד סימן ק"ט וכ"מ ריש פרק נוטל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו בכל דבר. אפי' בחול אף על גב דזמנין דגריד מ"מ דבר שאין מתכוין הוא אבל בגרתקן הוי פ"ר וכת' מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"כ וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עסי' של"ו סי"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז כשחופף בחזקה. אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סי' ש"ך ס"ט: ש"ע סָעִיף י
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א מיוחד עמ״א הא מדת המלך וכדומה שאין רגיל למדוד למכור בו כי אם בשעה שקונה יי״ש וכדומה או כשבא אחד ואומר שימדוד בו דוקא כי היא מדה אמיתית וכדומה ויש לו כלי מדות אחרות אסור לומר מלא לי כלי זו דוקא דהוי מזכיר סכום מדה ונראית הערמה. עמ״ש אי״ה באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף א
ב מעט שרי עמ״א זה ההיתר למוכר שלא יעבור על שמודד בשבת וי״ט אין מצמצם כ״כ וההיתר ללוקח שאומר מלא כלי זה ושפו״ך לכלי מבואר בס״ד דאפשר אף שמזכיר שם מדה בפירוש שרי דמודיע כמה רוצה והיינו ההיתר מלא כלי זה ושפוך לכלי אבל להזכיר שם מדה בפירוש אסור אף כה״ג וא״ש קושיית הט״ז באות ב׳ דבמשנה שלא יזכיר שם מדה כדאמרן ובחידושינו כתבנו באבא שאול שהיה ממלא מדותיו מעי״ט אף שהיה שופך לכליו של לוקח בי״ט שפיר דמי ואין איסור לא על המוכר ולא על הלוקח: אם יש לעכו״ם יין כשר מחותם וישראל רוצה לקנות ליין קידוש בשבת בלילה אם א״א כ״א שיזכיר לו סכום מדה או דמים שאין עכו״ם רוצה בע״א אפשר דשרי עסי׳ ש״ו במ״א ט״ו ואותיות החותם העכו״ם שובר ובדידיה קטרח ועוד דשבירת אותיות בדבר שאין מתקיים או הכל משעוה דרבנן ושבות דשבות במקום מצוה שרי עסי׳ ש״ח וש״מ וש״ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג במנין עמ״א משנה ביצה כ״ט ב׳ ולהזכיר מדה בדרך זה עט״ז ב׳ ומ״א ב׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד וכן עמ״א הר״ב חולק והיל״ל וי״א ועיין ע״ש כי המחבר סתם שם דמים וסכום מדה ומנין משמע דבמדה בלא סכום שרי היינו כמ״ש הע״ש באפשר מלא לי עשרה פעמים כלי זה וכדומה וע׳ אות שאח״ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ה שאין עמ״א אזיל לשיטתיה באות ח׳ דבלח שרי שמדתו ידועה וע׳ לבוש. ומה שאמר במשנה שלא יזכיר שם מדה היינו ביבש שא״י כמה יחזיק הא לח אדרבה שרי דלא כע״ש שפירש דברי הר״ב כמ״ש בט״ז ב׳ יע״ש: הביא דברי הרא״ש בתשובה ובפרישה הקשה איך שרי לעשות נקב בנייר באמת הקורע נייר חייב משום קורע ועכ״פ באין קורע כדי שתי תפירות עכ״פ מדרבנן אסור עסי׳ ש״מ ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ו בשינוי עמ״א עא״ר אות ו׳ דודאי אם אפשר להקל במשא עדיף טפי אפי׳ אם א״א להקל במשא כמו חבית וכדומה משנה מעובדין דחול ואי״ה בתק״י ס״י יבואר מזה: ש"ע סָעִיף ה
ז וי״א עמ״א דהטור דכתב שבת שוה לי״ט בחצר המעורב צריך שישנה כמו בי״ט דשכיחי ג״כ רבים וממילא למעט במשא עדיף אפילו ע״י שינוי אם אפשר להרבות בהילוך ולמעט במשא עדיף אבל באין רואין פשיטא למעט בהילוך עדיף ואי״ה בתק״י יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מדיחין אפי׳ י׳ כוסות וא״צ לו אלא לאחת רשאי להדיח כולם עמ״א שמא ירצה בזה או בזה או אפילו שוין מ״מ הואיל וראוי כ״א הותרו כולן ה״ה י׳ מצעות: ש"ע סָעִיף ו
ט כגון עמ״א לא הבינותי דודאי להאוסרים פשיטא דאסור להדיח וכאן מיירי אף בספק כל שאין ברור לו שיאכל אח״כ ואכל סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י כלי חדש עמ״א והאוסרים אף היה לו בשבת שנתן לו העכו״ם מתנה בשבת אפ״ה אסור דמתקן ושאני י״ט דמכשירי אוכל ~נפל~{נפש} שא״א מעי״ט מותר בי״ט משא״כ בשבת נמי לעשר פירות אף כה״ג אסור ובט״ז ביארתיו: ש"ע סָעִיף ז
יא ויש עמ״א להאוסרים אף זכוכית דרבנן אסור ומש״ה הביא דברי המ״מ דלדידן כ״מ ד״ת כבסי׳ ק״ך בי״ד יע״ש עט״ז ה׳. ומ״ש עבר והטביל לא ישתמש רמב״ם פכ״ג מה״ש ה״ח וברייתא היא ביצה ח״י ב׳ ומשנה בתרומות פ׳ אין תורמין רק שי״ל בטומאה אבל כלים חדשים דיש מתירין אף להאוסרין י״ל דיעבד שרי. ומשמע בכל פלוגתא דרבוותא כעין זה המבשל בכלי שני פת וכדומה דיעבד יש להתירו ואם נתערב הכלי באחרים יש צדדים יותר להקל עי״ד ק״י ט״ז וש״ך י״א נ״ו. ביצה י״ז בפירוש המשניות נתתבטו בשבת אסור דרבנן כלי אבן דוקא: ש"ע סָעִיף ז
יב במתנה לצורך שבת מותר ליתן מתנה ואף להאומרים דא״צ ליתן מתנת הוא איסורא מ״מ ספק פלוגתא הוא והוי לצורך שבת: ש"ע סָעִיף ז
יג ימלאנו עמ״א דלא יברך אז דאין נראה כמתקן כו׳ ולאחר שבת ג״כ לא יברך. ובחול אם טבל הכלי ולא בירך קודם הטבילה צ״ע אם יברך אחר הטבילה מיד ע׳ תוס׳ פסחים ז׳ ב׳ ד״ה על הטבילה וי״ד ר״א ור״ב ורס״ח וצ״ע כעת. ואי״ה בה״פ תנ״א ותנ״ב יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד מותר עמ״א תה״ד נ״ד משמע דאף לשער רק בדעה ומראה עיניו הא למדוד לא אע״ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים. ולהוסיף איסור דרבנן נמי אסור לדידן יע״ש והמ״א כתב אף להמחבר בצ״ט דאיסור דרבנן שרי להוסיף בשבת לא עט״ז שם ונ״מ בעבר ובטלו שוגג מותר ומזיד לאחרים מותר בי״ד צ״ט ס״ה ובשבת יש לו דין מבשל בשי״ח ומטביל כלים בשבת בר״מ פכ״ג ה״ח במזיד עד מ״ש וכאן באות י״א ובתה״ד קשה מ״מ אין נ״מ ויש עוד נ״מ באופן דמצינו לפעמים דמבטלין איסור עמ״ש בפריי לי״ד צ״ט. וכתב המ״א כ״מ שהוא רק חומרא ומדות חסידות אין זה מתקן הא כל דאסור דרבנן מתקן כבאות י״א בשם המ״מ וכ״כ התה״ד שם בשם הר״ח א״ז חיה ועוף דרבנן אסור בשבת להוסיף וחתיכה שנאסרה כ״ק יש הפרש כמו שאגיד אם ע״י עירוי אפשר דאסור להסיר הקליפה דנראה כמתקן וע״י תתאה גבר דחומרא בעלמא י״ל דשרי כבסי׳ תס״ז במ״א אות ל״ג וצ״ע בכל זה די״ל לקולא אף מדינא: ודע דבתק״ט סעיף ה״ז אין מגעילין כלים בי״ט באפשר מעי״ט הא א״א שרי בי״ט כמו כלים טמאין שנטמאו בי״ט ואמנם ברדב״ז ח״ג שנדפס מחדש שזכיתי לראות בו בסי׳ מ״ב כתב אם עושה מלאכה שמחמם מים הוי מכשירי אוכל נפש אסור בכל גווני ואם צריך לחימום המים מותר בכל גווני וליכא מתקן דראוי ביבש ול״ד לטבילת כלים דלא חזי למידי. וכעת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבכלי טמא הוי בימי טומאתו וחולין כמ״ש המ״א ואי״ה בתקי״ט יבואר. ואפשר דשוין המה הגעלה בכלי בית קיבול עם כלים טמאים בד״ת אסור בנטמא מעי״ט ובאפשר להגעיל מעי״ט ובדרבנן נט״ל ואיסור דרבנן י״ל דשרי כמו ולד הטומאה: ולפ״ז אשכחנא פתרי דרשאי להגעיל כלים בשבת אם יש לו מים חמין בכ״ר שיס״ב הועתק מאש להגעיל בו עכ״פ כלי שנאסר ע״י עירוי דא״צ מעלה רתיחות או ע״י עירוי להגעיל אם הוא אחר מעל״ע או איסור דרבנן אף תוך מעל״ע דיש ס׳ נגד הקליפה הואיל וראוי להשתמש ביבש דומה לולד דרבנן דלית כאן תיקון גמור. ואי לאו דמסתפינא מחבראי הייתי אומר כן אבל פשט הלשון בתק״ט משמע דאסור דל״ד לכלים טמאים דחזי להך תשמיש גופא משא״כ זה דוקא ביבש ל״ד ליה. ואי״ה בתק״ט יבואר עוד וכאן אין להאריך. ע׳ י״ו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו בכל עמ״א ה״ה להצהיר הסכינים אסור בשבת מה״ט. ובכלים שרי כשעושה משום נקיות לחוד. ובשל״ו י״ב חטים ושעורים לפי שעה אין לש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז כשחופף עמ״א עם מים שרי דאין נראה בעין. ע׳ ביצה כ״א ב׳ אף איסורי הנאה שרי לטלטל למסקנא דמזמנין עכו״ם בשבת. ולהדיח להכוס על גדותיו י״ל דאסור נראה כמתקן שם שטה מקובצת ועה״ק והבן: ש"ע סָעִיף י
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (סק"א) מיוחד למדה פי' שרגיל כו' דלא תימא מיוחד למדה. ר"ל שעדיין אינו מודד בו אלא שהוכן והוזמן שאם ישבר כלי שעתה מודד יקח זה שהזמין תחתיו למדוד וכלי זה קרא הש"ס עומד למדה. וס"ד דאם כבר מדד בו אסור קמ"ל דליתא אלא מיוחד למדה היינו כשכבר מודד בו ואפ"ה מותר וכלי זה קרא הש"ס מיוחד למדה: ש"ע סָעִיף א
ב (סק"ב) מעט כו' להטיל בו טבעת וא"כ במקו' הטבעת נחסר המשקה מן המדה א"כ אין המדה שלימה אפי' ממלאה: ועסי"ד. ר"ל שם מבואר ההיתר ללוקח באיזה לשון מותר לומר לו ליתן לו מדה או מנין. וכן כוונות רמ"א במ"ש ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילים ר"ל להציל הלוקח מאיסור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג (ס"ק ג) במנין כו' שכן דרך בע"ה כו' ועי"ז אינו ניכר שמתכוין למנין דרך מו"מ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד (ס"ק ד) וכן כו' משמע דדמים כו' מדלא כ' סכום דמים משמע דדמים אסור אפי' בלי סכום ר"ל שאינו מסיך אותו עם מה שלקח כבר: ומ"מ רמ"א לא כ' לשון וי"א שכן נודע דרכו במקום שאינו מבורר להדיא שדעת המחבר אינו כן אינו כותב י"א: ש"ע סָעִיף ד
ה (סק"ה) שאין מקחו כו' כ' ד"מ ונ"ל דה"ה כו' וע"ש לא עיין בד"מ דס"ל דשם מדה אסור להזכיר בכל ענין ולכן פי' מ"ש רמ"א וכן בסכום מדה דוקא כה"ג אסור אבל בלא"ה שרי. ז"ל פי' שאינו מזכיר שם מדה אלא אמר סתם מלא לי כלי זה עשרה פעמים וכה"ג אבל להזכיר שם מדה ודאי אסור עכ"ל ע"ש: והלא בד"מ מבואר דגם במידה מותר מה שמותר בדמים ואין חילוק בין דמים למדה אולם אע"פ שהאמת עם מ"א בפי' דברי רמ"א שמתיר גם במדה מ"מ הט"ז חולק על רמ"א וס"ל לדינא דבמדה בכל ענין אסור כדעת הע"ש. והיתר המוכר שלא יכשל באיסור מדידה מבואר בסעיף א'. עד השלתות לא מצאתי בס"ג. אך ראיתי שגם בספר כה"ג מביאו בשם ש"ג: ומסברא אין חילוק בין עד השנתות ובין מלא כלי הן לגבי מוכר שצריך למעט או להוסיף מעט וכן הלוקח צריך דוקא דבר שקצבתו ידוע ואינו מזכיר סכום וחשבון עם מה שלקח כבר וא"כ מאי רבותא דעד השנתות. ואפשר קמ"ל אע"פ כשמדקדק בדבורו עד השנתות (והן עשוי למדה) נראה יותר שכוונתו שמכוין למדה אפ"ה מותר: מה שנוהגים כו' כמ"ש סי' ש"ז כו' משום שטרי הדיוטות וכ' ע"ש הביא דבריו בס' א"ר סימן ש"ז וז"ל ע"ש ונלע"ד דה"ה דיש לאסור לפ"ז הצייכ"ין בלשון אשכנז שעושים מכתב מה שחייב ליתן לו מן המשקה וכן הצייכי"ן שעושים מאבר לפמ"ש המחבר לעיל סי' ש"ז דבטבלה ופנקס אפי' אם הוא חקוק אסור לקרותו: ליקח גרעין לסימן. ר"ל שנותן גרעין במקום ששם האיש כתוב ודרך משל לכל מדה שלוקח מניח גרעין אחד דכה"ג ליכא משום שטרי הדיוטות כיון שאינו כתוב רק שם האיש וכמ"ש מ"א אח"ז: וג"צ כו' כמ"ש סי' פז במ"א ס"ק טז דלצורך מצוה שרי: משמע דאם כתב שם האיש לבד מותר מדכתב הרא"ש דאסור להסתכל באותו כתב שכ' בו סכום המעות משמע דזה דוקא מיקרי שטרי הדיוטות ולא שם האיש: נקב לסי' ועסי' ש"מ סעיף ה' כצ"ל ושם מתיר לרשום בצפורן ומהרש"ל שם כ' דוקא בקלף הקשה אבל לא בכייר וב"ח אוסר אפי' בקלף ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו (ס"ק ז) וי"א דלמעט. צ"ע דמשמע דכ"ע מודו בזה. דבמס' ביצה ריש פרק המביא תנן המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה. אבל מביא הוא על כתפו כו' וכ' התו' וז"ל תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין. מפנין ד' וה' קופות (ודין זה הוזכר בסי' שלג סעיף ב') מפני האורחים ומפני ביטול בה"מ. וי"ל דהתם מיירי באין יכול להוציא לחוץ (דהא מיירי בשבת) ואין רואים אותו לכך מותר. והכא מיירי בי"ט שיכול להוציאו ורואים אותו ולכן אסור דהרואה אומר לצורך חול מביא אותן וסיימו ובזה א"ש דשם בשבת אמרי' דלמעט בהילוך עדיף דהיינו להביא בסל ובקופה מלהביאו מעט מעט דממעט בטרח' ומפיש בהילוך והכא אמרי' איפכא היינו טעמא דבשבת דליכא חשש רואים עדיף למעט בהילוך אבל ביו"ט דאיכא חשש רואים ואיכא כעובדא דחול. לכן עדיף למעט במשא דרך שינוי הרי דמוכח דבשבת אדרבא למעט בהילוך עדיף מהכרח תמיהת התו' וא"כ קשה למה כתבו המחבר בלשון י"א וגם על דעה א' שכ' שצריך לרבות בהילוך קשה. ומ"ש הטור כו' דמזה שפט הרב"י דהטור חולק על התו' ואין מדברי הטו' הכרח דהטו' מיירי במבוי המעורבת דמותר להוציא ושבת וי"ט שוין: מיהו בר"ן משמע כו' דמיישב תמיהת התו' הנ"ל וז"ל ר"פ המביא לא יביאם בסל ובקופה לתת שלש וארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה חול לתת משאות כו' ואף ע"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי במשא עדיף כו' שאני הכא דעביד עובדא דחול כו' עכ"ל נראה מדבריו דאינו מחלק בין י"ט לשבת אלא בנותן שלש או ארבע תוך קופה אחת דדמי לעובדין דחול גם בשבת אסור וע"י קופה עצמה ואינו נותן כלום תוך הקופה גם ביו"ט מותר. וע"ש בהגהה לקמן סי' תק"י דפסק רמ"א אפי' ביו"ט מזויות לזויות באותו חצר אם אינו מוציאו לחוץ מותר להביא בקופה וכדברי התו' וי"א הנ"ל וגם לא הזכיר חילוק הר"ן אם נותן ג' או ד' תוך קופה א' או לא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז (ס"ק ח) מדיחים כו' שאם יצטרך בא' כו' משמע אפי' יודע שלא יצטרך לכלם. מ"מ מותר להדיח כל העשרה כיון דעכ"פ כל או"א ראוי לו: ש"ע סָעִיף ו
ח (ס"ק ט) כגון כו' וכמ"ש סי' שב סעי' ג' דמה"ט אין מקפלים הטלית: דלהאוסרים לשתות כמבואר לעיל סי' רצא סעי' ב' בהגה': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק יא) ויש אוסרים ואע"ג דכלי כו' דבמס' ביצה דף יח אמרי' דלכ"ע אסור להטביל כלי טמא אפי' בי"ט ונתן רבה הטעם גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וגזרה י"ט אטו שבת ורב יוסף אמר הטעם שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה. ורב ביבי נתן טעם שמא ישהה הכלי מלטובלו עד יו"ט ויבא לידי תקלה שישכח וישתמש בו תרומה כשעדיין לא טבלו. ורבא נתן טעם דהוי כמתקן כלי. ולכל הני טעמים מבואר שם דכלי שנטמא בולד הטומאה (דהיינו שנגע בראשון לטומאה כגון אם נגע דבר בשרץ שהוא אב הטומאה ואם נגע כלי באותו דבר שנגע בשרץ היינו נטמא בולד דהשרץ הוא אב והנוגע בו הוי ולד הטומאה ומן התורה טהור הוא. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה) מותר לטבול בי"ט ע"ש הטעם וגם לרבא דהטעם משום דהוי כמתקן אם נטמא בולד כיון דאין לו טומאה דאורייתא לא הוי כמתקן והרי"ף הביא רק טעם ר"י שמא יסחוט וטעם ר"ב שמא ישהה ולפי שני טעמים אלו מותר להטביל כלי חדש דלשמא יסחוט ל"ל דהא לא משכחת כלי חדש דצריך טבילה ויהיה שייך ביה סחיטה ול"ל אטו כלים דב"ס וגם שמא ישהה ל"ל דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד אסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ניהו דעביד אסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה מה"ט לא הוי גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור ולכן להרי"ף מותר להטביל כלי חדש. אבל הרמב"ם פ' כ"ג מהל' שבת העתיק הטעם שמא יתקן. ובפ"ד מהל"י "ט כ' טעם שמא ישהה וע' במ"ש לישב דבריו. עכ"פ לרמב"ם אסור להטביל כלי חדש משום מתקן והן השני דעות שבש"ע (גם לפוסקים כרבה משום שמא יעבירנו יש לאסור וע' ברא"ש) ועז"כ המ"מ בפ"ד מה' י"ט ואע"ג דכלי שנטמא כו' וי"א דטבילת כ"ח דרבנן כ"ה דעת הרמב"ם (וע' בי"ד סי' קכ) והא באיסור דרבנן לא הוי כמתקן ואין כוונות המ"מ להקל על הרמב"ם דהא הרמב"ם לא הזכיר כלל טבילת כלי חדש אלא המ"מ כ' כן לברר הדין מסברא: שאני התם כו' וכ' המ"מ דאפי' למ"ד דלא ס"ל טעם מתקן גבי כלי טמא מ"מ בכלי חדש דהוי מתקן מהאי טעמא: ואם עבר והטביל כו' ר"ל במזיד. ואפשר דיש להקל בדיעבד. ניהו דהרמב"ם אוסר והיא משנה ערוכה היינו בכלי טמא. אבל בכלי חדש דאיכא מ"ד דאפי' לכתחלה שרי ניהו דמחמירים כהאוסרים היינו דוקא לכתחלה: ש"ע סָעִיף ז
י (ס"ק יב) במתנה כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ו ס"ק ט"ו דאסור ליתן מתנה בשבת או לקנות קנין כ"א לצורך שבת ובספר ת"ש תמה איך כ' וי"ש יצא את כלם ויתן הכלי לגוי דהא גם בזה אינו יוצא ידי כלם דלדעת א' דמותר לטובלו אסור ליתנו לגוי דהא לאו צורך שבת הוא דהא מותר לטובלו. א"כ במה שנותנו לגוי עביד איסורא לדעה א' ע"ש שהאריך. ולענ"ד לק"מ דלצורך שבת ל"ד וה"ה לצורך מצוה אחרת. וע' לקמן סי' תמ"ד סעי' ד' וסעי' ה'. וכיון דהו' י"ש ורוצה לצאת לכ"ע הוי צורך מצוה ומותר ליתנו לגוי משא"כ איסור טבילה לא הותר במקום מצוה. וכ' הט"ז בסק"ו וכ"כ בי"ד סי' קכ שבחול יחזור ויטבלנו דלא גרע ממשכון גוי שביד ישראל אם רואה שדעת הגוי לשקעו ביד ישראל צריך טבילה. והכא נמי ניהו דנתנו לגוי הא הגוי יניחנו ביד ישראל לכך צריך טבילה והביא עוד ראיה וכתב מ"מ כיון שהוא דין חדש שלא הוזכר בשום פוסק יטבילנו בלי ברכה או יטבילנו עם כלי אחר הצריך טבילה ויברך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יא (ס"ק יד) מותר כו' ומשמע כו בתוס' ד"ה הוה מטלטלינן כו'. אסור לבטל כו' כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ו. ר"ל אע"ג דאפי' בחול קי"ל דאין מבטלים איסור לכתחלה וגם אין מוסיפים אם כבר נתבטל לפחות מששים אסור להוסיף עד ששים מ"מ נ"מ לדעת המחבר שם דס"ל באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה שנתערב בפחות מס' מותר בחול להוסיף עליו עד ששים מ"מ בשבת אסור דהוי מתקן אבל רמ"א שם דחולק אפי' כה"ג אסור בחול ליכא נ"מ ובספר ת"ש כתב דנ"מ גם לדידן כגון יבש ביבש מין במינו שנתבטל חד בתרי דמותר אך אם רוצה לבשלו צריך דוקא ששים ומבואר בי"ד סי' קט דמותר להוסיף עד ס' כדי לבשלו ואין זה מבטל איסור דהא השתא התירא הוא ובשבת אסור ובשבת לא משכחת לה דהא אסור לבשל ומ"ש בת"י בשבת הוא לאו דוקא וכן מים שלא לנו מותר לערב עם מים שלנו ברוב כמ"ש מ"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובשבת אסור גם בזה תיבת בשבת הוא לאו דוקא אלא ר"ל ביו"ט כשרוצה לאפות ביו"ט: אבל מותר כו' עסי' תצ"ח ס"ט. ר"ל דקי"ל שם אין רואים מומי בכור בי"ט דהוי כמתקן ואפ"ה מותר לשער ששים וכ' הת"ה שם הטעם וז"ל ורש"י חלק ביניהם וז"ל רש"י בביצה דף כז ע"א ד"ה אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור אינה קלה כראיית טרפה וכו' וכל עצמה של התרת הבכור תלוי בראיה שאף שחיטתה אסורה קודם שיראנה וכיון דחשיבא כ"ה הוי כמתקן. ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר שחיטה עכ"ל (ואע"ג דרש"י כ"כ לפי הס"ד מ"מ י"ל דהסברא קיימת גם למסקנא) ובט"ז לקמן סי' תצ"ט כ' טעם אחר בשלמא טרפה לא היתה לה חזקת איסור אבל בכור דה"ל חזקת איסור הוי טפי מתקן וכ' לפי טעם זה אם נתערב יבש ביבש חד בחד ואח"כ ניתוסף עליו אסור לשער בי"ט אי הוי רובא דהא כה"ג ה"ל חזקת איסור: נ"ל דיבש ביבש כו' לפי שכ' בי"ד סי' קי"ט דאם נתערב חד בתרי מותר מ"מ אין לאדם א' לאכול שלשתן אפי' בזה אחר זה והוסיף רמ"א דיש מחמירים להשליך א' מהם או ליתנו לגוי אותו א' ואינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל וכ"מ ר"פ נוטל דאמר ר"י מעלין את המדומע בשבת דהיינו אם נתערב סאה תרומה במאה חולין דבטלה מ"מ צריך להרים סאה א' וליתן לכהן והיא יש לה דין תרומה וס"ל לר"י דמותר להרים אותה סאה בשבת דס"ל כר"א דאפילו עדיין לא הרים מותר ליתן עיניו בצד אחד לומר שמצד זה ירים הסאה ויאכל מצד אחר וכיון דמצי לאכלו בלי הרמה ס"ל לר"י דאין ההרמה נחשבת כמתקן ומותר להרים אפי' בשבת וניהו דלא קי"ל כר"י לענין תרומה ואסור להרים בשבת היינו משום דלא קי"ל כר"א דנותן עיניו בצד זה כו' אבל בנדון יבש ביבש ניהי דהמחמירים להשליך א' ודאי דמותר לאכול קודם שישליך על דעת שישליך אח"כ א' מהן ול"ח דילמא משתלי ולא ישליך כיון דההשלכה אינו כ"א חומרא בעלמא ל"ח ואם כן מותר להשליך בשבת ואע"ג דר"א שם פליג וס"ל כיון דאפשר ע"י שנותן עיניו בצד זה כו' אסור להרים בשבת מ"מ הלכה כר"י נגד רבי אליעזר וגם אפשר דהכא כיון דאינו אלא חומרא גם ר"א מודה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב (ס"ק טו) בכל דבר כו' אבל להצהיר אסור עסי' של"ו סעיף י"א ר"ל דשם מבואר לשרות חטין תוך מים זמן מה לערך חצי יום אסור וחייב משום זורע וא"כ ה"ה בשבולת שועל אם משטף הכלי עם המים יש איסור מצד שבולת שועל כיון דישהה תוך מים שמשטף הוי זורע: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א וכן המנהג פשוט כו'. איני יודע לכוין המנהג למ"ש תחלה ההיתר במה שממעט או מוסיף ולפי המנהג מדקדקים הרבה ורש"ל כתב בפ' אין צדין והאידנא בעוה"ר שנהגו להקל במדות שאומרים להדיא תן מדה א' של יין או חצי מדה ואין מי ששם על לב להוכיח עכ"ל ומ"ש רמ"א ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילים ר"ל במ"ש בסעיף ד' וכן בסכום מדה דוקא כו' והוא תמוה מאוד כמ"ש וכאן במדה הלכה ערוכה על פי משנה שלימה אומר אדם מלא לי כלי זה אבל לא במדה ואפילו לרבא דמיקל בכלי המיוחד למדה מ"מ כשמזכיר שם מדה תכף עושה איסור ולא הוזכר בזה סכום לומר דוקא אם היה נוטל כבר מדה לא יאמר הרי יהיה לך אצלי בעד ב' מדות זה לא היה ולא נברא ואפי' למאן דמקיל בסמוך במנין ומקח וכמ"ש בסמוך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ולא סכום מדה כו'. ס"פ א"צ בברייתא אמרינן הולך אדם לחנוני וא"ל תן לי כ' בצים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כתבו התוספות פירש"י סכום מדה קב או קביים וסכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בדינר א' או ב' וקשה פשיטא דאסור ועוד אמאי אמר סכום מדה הל"ל מדה ותו לא לכן נ"ל כגירסת ר"ח דגרס סכום מנין וה"פ שלא יאמר תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' וא"כ אני חייב מ' בין הכל אבל רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים וכבר נתת לי כך וא"כ אני חייב מהכל י"ב פשיטים אבל סכום מנין שרי עכ"ל ודבריהם תמוהי' וא"א לישבם דתחלה הקשו פשיט' דאסור כשמזכיר דינר א' או ב' ואח"כ כתבו דוקא אם אומר תן לי אגוזים בששה פשיטים וכבר נתת לי כו' דמשמע דבלאו וכבר נתת אין כאן איסור ובאשר"י כתוב ענין זה בלשון אחר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר וזה עיקר וכן בפ' שואל (שבת דף ק"ן) כתבו התוס' עצמן כן וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים ק' אגוזים בדינר ולקח כבר צ' לא יאמר תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המקח אלא יאמר סתם תן לי כ' אגוזים עכ"ל וא"כ דברי התוספות עצמן סותרים עצמם במקומן ושלא במקומן ונ"ל שיש ט"ס בדבריהם בפ' א"צ וצ"ל תן לי אגוזים וכבר נתת לי כך כו' וכן ראיתי שהגיה מהר"ם מלובלין בזה והרי"ף כתב סכום מקח כגון שיש לו עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף הרי לך בידי ב' כספים ותמה הר"ן עליו ואם אמר תן לי בכסף פשיטא דאסור אף בלא עשה חשבון דהיינו מקח וממכר ותיקן דברי הרי"ף דלאו דוקא אמר בכסף אלא ה"ק בכדי שיהיו לך בידי ב' כספים כו' ורש"ל בפ' א"צ כתב דפירוש הר"ן דחוק והדברים כפשטן וכך כתב בהג"א פ' אין צדין דלא הוה סכום מקח אלא אם בתחילה היה חייב פשוט ואומר תן עתה בפשוט והרי לך בידי ב"פ זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין פוסקים דמים בי"ט והיינו דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו עכ"ל וכתב רש"ל ראיה ע"ז מתו' פ' א"צ שהבאתי למעלה ותמוה לי שלא דקדק בתחלת דבריהם דסוברים דפשיטא לאיסור כקושית הר"ן וכמש"ל דע"כ צ"ל דט"ס שם וע"פ הג"ה זו כת' רמ"א ליישב המנהג שזוכרין סכום דמים עכשיו בשבת כיון דאינם באים לחשבון וצריך לתרץ לדעתו של הג"א דאע"ג דבמדה אסור אפי' בלא סכום דהיינו חשבון כסוגיא שלימה דלעיל שאני התם דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תכף משא"כ כאן אע"ג דאמר תן לי אגוזים בפשוט לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך ליתן והוה כאומר מנין אגוזים כיון דידוע שיעור המכר שלהם ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה אלא נתינה בעלמא כמה יתן וע"ד כן הוא נותן וזה לא שייך במדה דהמדידה עצמה עבירה כנ"ל לתרץ ע"פ הג"א אבל כבר זכרנו דעת התוס' דפשיט' שאסור בהזכרת דמים ובמדה פשיטא דאסור לכ"ע כמו ששנינו בפי' במשנה גם הרי"ף לא גרס רק סכום מנין וסכום מקח ולא זכר סכום מדה דכבר הלכה היא אפי' במדה בלא חשבון אסור ומטעם זה לא גרס גם ר"ח מדה בברייתא ורש"י דגרס סכום מדה אינו מפרש על חשבון זה שלא יזכיר כלל מדה וכן מבוא' בדברי הטור שכ' כאן כלשון הש"ע בסעיף זה שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך כו' משמע דאמנין קאי שיתן לו ע"פ המנין דאי אמדה מאי כך וכך לשון כפל אלא היה לו לומר כך יש לך וכך תתן לי וכ"ש בלשון הש"ע שסיים כאן לומר שיש לך נ' אגוזים כו' הרי שהתחיל בסכום מדה ושבקי' ומפרש בסכום מנין בנ' אגוזים ולא פי' בסכום מדה כך אלא ודאי דסכום מדה אין פי' אלא הזכרת קב כרש"י וכמ"ש בפי' ברמזים וז"ל שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום קב או קביים ולא סכום מנין לומר כך יש לך בידי תן לי שנים ויהי' כך עכ"ל הרי מבואר כמ"ש וא"כ תימא רבה על רמ"א שצירף לזה סכום מדה לומר דג"כ אין איסור אלא בעושה חשבון וזה לא עלה על דעת שום פוסק ראשון או אחרון לסתור מה שמפורש במשנה וגמרא גם רש"ל שהביא לקולא זו של הג"א גבי מקח ומנין מ"מ גבי מדה כת' שבעו"ה אין מוחה בדבר שמזכירין שם מדה ע"כ נלע"ד דנהי דא"א למחות בדבר הזה להזכיר שם מדה דכבר נשתקעו בזה ורמ"א אינו מספיק ליישב המנהג אפי' לדעתו דכבר אנו רואין בכל שבת מנהג הרע שעושה חשבון עמו כמה לקח כבר וכמה עכשיו וכן מדקדקים הרבה במדיד' שלא יחסר לו אפי' כל שהוא וא"כ אין ראייה מהמנהג הזה ומוטב יהיו שוגגין כו' אבל חיוב יש בדבר שלא להזכיר כלל מדה אלא מלא לי כלי זה כמשמעות המשנ' ובענין הזכרת דמים גם בזה יש מנהג הרע שחושבין כמה לקח וכמה לוקח עכשיו וצדיקים אל ילכו בה להזכיר כלל דמים כי זהו עיקר מקח וממכר וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והטו' וש"ע והג"א יחידי בדב' זה ודי בזה להציל מעונש מאן דמזכי' שם דמי' אבל אין לעשות כן דהא אפשר לעשות בהיתר שיוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יבואו לחשבון עד מחר ובמידי דאין בו מנין כגון בשר יוכל לומר תן לי חתיכה ומחר נשים אותם כמ"ש בסעיף ב' כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ד
ג היינו בדבר שאין ידוע כו'. בהג"א כ' חילוק זה על הזכרת דמים אלא שרמ"א ס"ל דהן שוין וע"כ כ"כ על מדה ובאמת חלוקים הן כמו שהוכחנו נמצא דבמדה אסו' אפי' בדבר ידוע אפי' לדעת הג"א וזה ברור בעיני: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד וי"א דלמעט כו'. פי' בשבת שאינו מטלטל אלא מזויות לזויות טוב למעט בהילוך ולא אמרו בגמרא דצריך שלא יביא בסל כו' היינו בי"ט שהוא מוצי' אותם לחוץ והרואה אומר לצורך חול מביאם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה מותר להטביל כלי חדש. הב"י כ"כ בשם הרי"ף דלא כת' רק טעם רב יוסף ורב ביבי ולא הביא תי' רבא ורבה וכ' הרא"ש דלפי הטעמים שהביא הרי"ף מותר להטביל כלים חדשים בי"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כותיה לגבי רב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב במגילה וכן רבא בתראה הוא ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט עכ"ל ותמהתי על פה קדוש דהרא"ש בזה דמ"ש דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף אין זה קושיא דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה ומ"ש עוד דטעמא דרבה איתיה גבי שופר ולולב כו' תמהתי ע"ז דשם מותר בי"ט אלא דבשבת גזרו כן אבל כאן דגם בי"ט אסרו כן כדאיתא בגמ' וס"ל לרבה גזירה י"ט אטו שבת בזה לא ס"ל לרב ביבי כן דלית ליה שום גזירה כמ"ש הרב המגיד שם ותו נ"ל דגם לרבא אין מוכח איסור בכלים חדשים מכאן דאדרבא מדאנו מתירין בברייתא שם ולד הטומאה להטביל בשבת כיון דהוא דרבנן וכלים חדשים נמי טבילתן מדרבנן כמ"ש הרב המגיד בפ"ד מי"ט בשם הרמב"ם ופ"ז דמ"א וא"כ טבילת כלים חדשים נמי מותר ואף שהרב המגיד כת' שם שי"ל ג"כ איפכא דטבילת כלים חדשים גרעי מכלים טמאים ואפי' מאן דלא חייש לטעמא דרבא משום מתקן היינו בכלים שגם קודם היו ראוים לטמא משא"כ בכלים חדשים שלא היו ראוים כלל תחלה וה"ל אסור משום מתקן מ"מ אין כאן הוכחה מטעמ' דרבא שאמר מתקן היאך הוא סובר בכלים חדשים דאפשר שהוא מודה ששם מותר כיון שהם דרבנן נמצאו דברי הרי"ף מחוורים דלא הביא הך דרבא דלדידיה יש סברא לאיסור ולהיתר בכלים חדשים ולהנך טעמי דרב יוסף ורב ביבי הוי ודאי להיתר כיון דלא ס"ל כלל חשש דמתקן ונ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן להיתר בכלים חדשים מדכתב בפרק כ"ג דשבת אסור לטבול כלים טמאים בשבת מפני שהוא מתקן כלי כו' מדנקט כלים טמאים משמע טמאים גמורים באב הטומא' דזה הוה מתקן גמור משא"כ בכלים חדשים שהטבילה מדרבנן זה נכלל במ"ש בפ"ד די"ט נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומא' מטבילין אותו לפי שהוא טהור מן התורה כו' וא"כ ה"נ בכלים חדשים דמותר ואע"ג דה' המגיד נסתפק בכלים חדשים לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ד די"ט מ"מ נראים הדברים שתופס להיתר מדלא נקט בפכ"ג דשבת כלים סתם דהוה נכלל הכל אלא סמך עצמו על מ"ש בפ"ד די"ט דדוקא טמאים דאורייתא אסורים נמצא דהרמב"ם ס"ל שפיר גם כתי' דרבא משום מתקן ולא הביאו משום שלא תטעה לומר אף בכלים חדשים הוה כן וכסברת הרא"ש ע"כ לא הביאו כלל וסמך על מ"ש בשבת נמצא דשפיר כת' ב"י דלרי"ף ורמב"ם מותר טבילת כלים חדשים בי"ט וראיתי להרב רש"ל שכת' בפ"ב די"ט סי"ט וז"ל הקאר"ו כת' דכיון דלהרי"ף ורמב"ם משמע דשרי לטבול כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם בפכ"ג דשבת דאין מטבילין כלים משום דמתקן ולפ"ז כלים חדשים נמי אסורים וכן יש לתמוה על ה' המגיד שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיין בפכ"ג דשבת עכ"ל וגברא רבא חזינא אבל תיובתא לא חזינן כלל וכ"ש שלא היה לו להקל בכבוד רבינו הגדול הב"י וה' המגיד לייחס עליהם טעות כזה שלא עיינו בפכ"ג דשבת וזה היה חסרון אין לייחסו כ"א על הקטנים אבל לא על גדולי ישראל כמותם דודאי ראו וראו וה' המגיד עצמו כת' בפכ"ג דדעתו לכתוב דין טבילת כלים חדשים פ"ד די"ט אלא ודאי דיפה כתבו להרמב"ם כיון דנקט כלים טמאים משמע דאורייתא בזה נסתפק ה' המגיד בכלים חדשים אבל לא נסתפק אם ס"ל לרמב"ם טעמא דמתקן דודאי ס"ל כמ"ש בשבת בכלים טמאים אלא דבכלים חדשים נסתפק ה' המגיד אם ניזל בתר דאורייתא או ניזל בתר היכא דשייך טפי תיקון וא"כ אפי' למ"ד דל"ח למתקן בטומאה מודה בהא כיון דלא הי' ראוי כלל תחלה וכ"ש למאן דס"ל טעם דמתקן והב"י ניחא ליה בהך גיסא דדוקא דאורייתא אבל כלים חדשים שהם מדרבנן דינם כמו ולד הטומאה דמותר בי"ט כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד אחר העיון: ש"ע סָעִיף ז
ו ויחזור וישאלנו. בי"ד סי' ק"כ סט"ז כתבתי שצריך לטובלו ביום א' בברכה אלא כיון שאינו נמצא מפורש לא יברך אבל הטבילה אח"כ הוא חיובא ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז מותר להדיחו. הרא"ש נתן טעם לזה דל"ד דטבילה דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו וכשמדיחו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי עכ"ל ולכאורה קשה למה לא כת' בש"ע כוס ששתה בו עכו"ם יין ולק"מ דממ"נ נלמוד היתר דאי מיירי בשאר משקין פשיטא דמותר להדיחו שהרי לא נאסר ואי ביין שנאסר מ"מ מותר מטעם שזכרנו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח אין חופפין כלים במלח. עמ"ש סי' שכ"ו ס"י: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א וכן עט״ז כתב דשניהם עושין איסור המוכר שמודד בצימצום גמור והלוקח בהזכירו סכום מדה וכמו שכתב באות ג׳ דלא מהני ללוקח כלום מה שמזכיר מדה. ועמ״א אות ב׳ וה׳. ואי״ה באות ג׳ יבואר: והוי יודע כל כלי המדה אם ראוין לקיבול ואין מקפיד עליהם שרי לטלטל מחמה לצל ואם אין מקבלים כמו מדות אמה וכיוצא ממוקצה מלאכתו לאיסור. ומדה הלח ליי״נ וכדומה אם מקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ומינקת שמיוחד למדה כמו שנוהגין עתה שקורין היבר ומחזיק קיוארט מותר לומר מלא לי כלי זה ושופך לכלי של לוקח כי א״א ליקח המינקת להוליך לבית הלוקח ולא נראה כמזכיר סכום המדה בפירוש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ולא עט״ז האריך ולשיטתיה באות הקדום דודאי במדה אף בלא סכו״ם כך וכך כו׳ נמי אסור וההפרש שיש בין דמים למדה לכאורה דהלוקח אין עובר דאומר ומודיע כמה צריך לו והמוכר ממילא מונה לו אבל מדת הלח והיבש שמדקדק במדידה על המוכר האיסור ועמ״א אות ב׳ דבס״א ההיתר למוכר שלא יצמצם ובס״ד ההיתר ללוקח וא״כ ודאי באין מצמצם ומוסיף מעט או חסר מעט וכ״כ הלבוש שהרתיחה למעלה ואין ממתין עד שיכלה זה ההיתר למוכר. אבל משמעות לשונו של הט״ז משמע אף על הלוקח האיסור במדידה דמה״ט לא גרסו התוס׳ ביצה כ״ט ב׳ ד״ה שלא סכום מדה דאף בלא סכום אסור ללוקח להזכיר מדה ול״ד לסכום מקח שמודיע בדינר אגוזים שידוע כמה רוצה וכמה צריך לו. וע׳ לבוש משמע שמחלק בין מדת הלח דצריך כיון ומדידה אסור להזכיר שם מדה משא״כ במדת היבש אגוזים וכדומה יע״ש: ודע דמה דאמרינן בגמ׳ שם כ״ט א׳ כלי המיוחד למדה מחולקין רש״י והר״מ ז״ל עב״י שבפי׳ המשנה מפרש מיוחד שנעשה בדיוק ואומד שלא נעשה בדיוק ולפ״ז אף שחזר בחבורו פ״ד מי״ט הכ״א ופסק כרבא מ״מ לא חזר מפירושו מיוחד באפשר שעדיין לא מדד הא מודד בו בכלל שלא יזכיר שם מדה וצ״ע: ומדברי הע״ש למדתי שמ״ש הר״ב וכן סכום מדה דשפיר גרס בברייתא והיינו שמזכיר לו כך וכך כלים לקחתי תן לי עוד כך כלים ויהיה ס״ה כך וכך אסור הא לא״ה שרי והיינו לומר מלא לי כלי זה עשרה פעמים דשרי אבל שם מדה להזכיר בפי׳ תן קווארט או חצי אסור בלא סכום. ובמ״ש במשנה אומר אדם מלא כלי אבל במדה בלא סכום אסור והא דלא מפרש המשנה אבל לא במדה לשפוך מכליו של מוכר ללוקח דאאומר קאי אבל במדה אסורה להזכיר שם מדה אפילו הולך עם הכלי אסור. ואפשר מש״ה נקיט במשנה לחבירו ובר״מ לחנוני ובמ״מ משמע דגרס כן במשנה לחנוני כי בע״ה מסתמא אין נותן כליו להוליך לחבירו כ״א אין לו רק לצורך תשמישו ובחנוני משכחת לה שיש לו הרבה כלים או להיפוך כי החנוני אין שואל כליו להוליך הלוקח לביתו כי יבאו לוקחים רבים ושופך לכ״א אבל בע״ה אפשר ישאל לו לצורך שעה: ועם זה יתיישב בירושלמי גרס במשנה א׳ אומר לחנוני (והוא גי׳ הר״מ כמ״ש המ״מ) ובמשנה ב׳ אומר לחבירו ובבבלי הדבר בהיפוך. ושם בגמ׳ א״ר הונא או חסר או יתר היינו אף ששופך לכליו שרי בהן חסר ויתר שאומר הלוקח והמוכר עושה כן. ושם ר״א אמר לזעירא בר חמא מלי לי ההן מנא ולמחר אין מכילין ליה דר״ה מפרש וכמ״ש בס״א. והגאון המפרש (בד״ד) פירש אבל לא במדה שלא ימלאנו ממש א״כ רי״ד אסר לא ימלאנו אם חסר ויתר למה ואמאי לא כמ״ש וי״ל גם מ״ש ולמחר מכילין אף זה אסור אמאי לא כפשוטו להיתרא וכמ״ש המ״מ וכמ״ש המחבר בס״ב כאן והא דקשיא ודבר דבר שאסור לומר למחר אעשה חפץ פלוני האסור בשבת י״ל לצורך שבת שרי כמו פוסקין צדקה עסי׳ ש״ו וש״ז וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
ג והיינו עט״ז ביארתיו באות הקדום ובע״ש כתב דהר״ב יודה לזה שאסור להזכיר מזה בפירוש רק הא שרי שיאמר מלא כלי זה עשרה פעמים וכדומה הא להיות סוכם אסור לומר כך כלים נתת לי תן עוד כך ויהיו כך וכך: הא דכתב המחבר בסג״ד מותר לומר לחבירו תן לי ביצים במנין ומותר לחנוני כו׳ פי׳ הע״ש ברישא אשמעינן אף דהלוקח אין מזכיר מנין כמה רק אומר תן לי ומנה אפ״ה שרי ובסיפא קמ״ל אף הלוקח אומר כן שרי וקצת קשה דסיפא פשיטא דשרי ובלבוש משמע דקמ״ל ל״מ חבירו די״ל שאלה הדרא בעיניה או חליפיו וחנוני מקח וממכר אפ״ה שרי: גרסינן בירושלמי פ׳ א״צ ה״ט תנא אומר לחבירו תן לי כלה של תבלין שכן בע״ה דרכו כו׳ ועב״י וש״ע תק״ד בכלי נחתום ובירושלמי מפורש אף בע״ה שלא יקדיח תבשילו מותר למדוד בי״ט תבלין וכל שכן שמותר לומר תן לי כלה מדה כו׳ אבל בשבת י״ל דאסור למדוד ולומר תן לי מדה תבלין שבי״ט הותר אוכל נפש לא בשבת וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד וי״א עט״ז דבי״ט מותר הוצאה וה״ה בשבת במעורבת ששכיחי רבים עדיף לשנות משא״כ בעיר שאין מעורבת ובחצר דליכא רואים עדיף למעט בהילוך ועמ״א אות ז׳ ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה מותר עט״ז ביצה י״ז לרבה שמא יעבירנו ד״א ורבא מתקן מנא אף כלים חדשים הנקחים מעכו״ם אסור בי״ט אטו שבת והקשה הט״ז דבשופר ל״ג בי״ט אטו שבת אף דא״א למיגזר דא״כ עקרת מצות שופר כבסי׳ תקפ״ח מ״מ י״ל בטבילת כלים נמי ל״ג י״ט אטו שבת ולמה החמיר שלא ליטבול בי״ט גם לרבא י״ל כלים חדשים שרי אף בשבת דטבילתן מדבריהם כמ״ש המ״מ פ״ד די״ט הלכה י״ז וי״ח יע״ש א״כ שרי טבילת כלים חדשים אף בשבת כמבואר בביצה י״ח לענין י״ט ה״ה בשבת כה״ג וי״ל הא אנן קיי״ל בי״ד ק״כ סי״ד ובט״ז אות י״ו דטבילת כלי מתכות ד״ת כמ״ש בתה״ד רנ״ז א״כ כלי מתכות עכ״פ ליתסר בשבת דהר״מ מביא פכ״ג משבת הלכה א׳ טעם דרבא מתקן ואף דמ״מ שרי להרי״ף מטעם דמביא טעם ר״י סחיטה ורב ביבי וזה לא שייך בכלי חדש ולהר״מ מותר מטעם איסור דרבנן מ״מ לדידן ליתסר מטעם הרא״ש ור״מ וטבילת כלי חדש מתכות ד״ת וע׳ לבוש כלי הר״ס הטעון טבילה לכאורה חרס ומצופה זכוכית מדרבנן או זכוכית וז״ש הטעון טבילה (מלה תנאיית) ואפשר ט״ס וצ״ל כלי חדש שטעון טבילה כו׳ וצ״ע. והנה לטעם ר״י ל״ש בכלי חדש דמתכות לאו בני סחיטה אף בימי התלמוד ל״פ י״ל השתא ל״ש ודוחק ושהייה כתב הלבוש דלא שייך שהייה שאין הטומאה מצוי בו כלומר ומילתא דל״ש ל״ג רבנן וטומאה דשכיח חיישינן שמא ישהה אבל הא״ר אות י״ב בשם יש״ש ביצה דשייך שמא ישהה ויבוא לידי תקלה שישתמש באיסור כלי בלא טבילה (המאכל אין נאסר): ועם זה י״ל הא דכתב הר״מ ז״ל בפ״ד מי״ט טעם רב ביבי לחוד ובשבת טעם רבא כי סובר דטבילת כלי חדש אסור מטעם ישהה או יתקן ונאמר מ״ש בפי״ז ממ״א ד״ס כמו קידושי כסף ומ״מ דין תורה במתכות ע׳ מ״מ שם או דחמור דאין ראוי לכלום כמ״ש המ״מ ומש״ה בי״ט אין נ״מ בין טעם רב ביבי לרבא כתב טעם רב ביבי דתניא כוותיה במקומו ויותר ראוי לאסור כלי חדש מטעם רבא שיש לטעות אם נאמר כלי חדש דרבנן או זכוכית עכ״פ ויש סברא לכאן וכאן כתב טעם ר״ב דאסור אף בדרבנן שמא ישהה ומצוי הוא אף בדרבנן וולד הטומאה לא מצוי הוא בכלי ומיהו המ״מ לא כ״כ שם רק כדרבנן לר״ב ל״ג אפ״ה כתב טעם ר״ב שאין נ״מ בין טעם רבא לר״ב משא״כ בשבת יש נ״מ דנטלות בי״ט עצמו שרי לכ״ע ובשבת אם נטמא בשבת לר״ב ל״ש שמא ישהה כה״ג ולרבא מתקן הוא דבי״ט אוכל נפש ומכשיריו שא״א לעשות מעי״ט שרי בי״ט לא בשבת. וכן נראה ממ״ש המ״מ לדעת הר״מ בה׳ מ״א דטבילת כלים מד״ס תיפוק ליה שמא ישהה אף בד״ת ש״מ שמא ישהה שייך נמי בכלי חדש וז״ש בכ״ג משבת ודע דטבילת כלים חדשים אסור בשבת שנראה כמתקן אף על גב דביום טוב מסופק בו מ״מ מדכתכ כאן מתקן ש״מ הכין הוא ואף בנטמא בשבת כאמור כאן. וסבור הייתי לומר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דנראה כמתקן משמע אף מעשר ירק דרבנן או ח״ל וע׳ פ״א מה״ת אי שאר פירות ד״ת מ״מ חזינן בשבת נראה כמתקן אף מדרבנן וקשה דבי״ט נמי כ״ה וי״ל והדברים ארוכים וער״מ פכ״ג ה״ט והי״ד ופ״א ה״ז מי״ט והדברים ארוכים אין עת האסף פה ואי״ה במ״א יבואר עוד. עמ״ש אי״ה באות ו׳ מהרש״א ז״ל ביצה ח״י א׳ יע״ש היטב ובשבת אף דרבנן ובשבת אפ״ה אסור ועמ״א י״א וצ״ע והבן: ש"ע סָעִיף ז
ו ויחזור עט״ז בי״ד ק״ך אות י״ח דבחול יטבילנו בלא ברכה או יטביל כלי אחר עמו ומברך על טבילת כלים ואין קפידא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז מותר עט״ז הש״ע השמיט תיבת יין שזה עיקר רבותא ובלבוש העתיק יין והלשון בט״ז קשה קצת וכוונתו דסתמו כפירושו דאיין קאי דשרי דהוי כמו להדיח הלכלוך: יראה לי סכין טריפה לחתוך בו לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה דמשמע בעי הדחה שפשוף היטב לא הדחה בעלמא אסור בשבת דהוי כמתקן וה״ה אפשר בשני דברים הנוגעים זה בזה אף בדרבנן דל״ד לטומאה דרבנן כמ״ש המ״מ הביאו המ״א אות י״א ועי״ד סי׳ י׳ וס״ט ס״א וצ״א מידי דאורחיה בהדחה יע״ש ועמ״א שכ״א אות ז׳ הדחת בשר שרי בשבת דא״צ שפשוף כ״כ רק להסיר הלכלוך משא״כ כאן וצ״ע. ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח אין עט״ז בשכ״ו אות ג׳ דניחא ליה בכך שיהא נמחה אסור בלא מים יע״ש עמ״א כאן אות י״ו. השחזת הסכין בשבת אף שלא ברחיים רק בעץ וכדומה אסור דדומה לממחק עי״ד סימן קכ״א ולקמן בה׳ י״ט: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו: ש"ע סָעִיף א
ב שממעט. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך ביו"ט. ולכן נהגו להטיל טבעת במדה מרדכי יש"ש ד"מ. וזהו ההיתר למוכר ועיין ס"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג בסכום. אבל מלשון הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר שם דמים כלל אפי' בלא סכום וחשבון. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ד מקחו ידוע. שאין לו קצבה ומחוסר פסיקא אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפילו נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין ידוע מה יתן לו. וכתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא"כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי וזהו ההיתר ללוקח וההיתר למוכר עיין ס"א. וצ"ע למה לא נהגו עתה כן. וכתב בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש עכ"ל עיין מ"א. ועיין ט"ז שהאריך ומחמיר בדברים אלו ע"ש. מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות כמ"ש סימן ש"ז סי"ב ב"י בשם הרא"ש ומשמע דאסור גם כן לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים. מ"א וע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ה דלמעט. עיין סי' תק"י ס"ח בהגה"ה דפסק כי"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו מדיחים. יו"ד כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות. רוקח: ש"ע סָעִיף ו
ז שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח. מ"א וכ"כ מהרי"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח אוסרים. ואם עבר וטבל יש להקל בדיעבד עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ז
ט במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועיין סימן רס"א סעיף א': ש"ע סָעִיף ז
י טבילה. אבל ביום א' יטביל בלא ברכה. ט"ז: ש"ע סָעִיף ז
יא ימלאנה. ונראה לי דלא יברך דאז אינו מוכיח שעושה לשם טבילה. מ"א בשם התשב"ץ: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי. ומשמע בשבת דף מ"ז בתוספת דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר איסור דבטילי לגבי כוס עיין סימן ש"ח סעיף כ"ז. אסור לבטל איסור בשבת או ביום טוב דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סימן תק"ז סעיף ב'. אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת ת"ה סימן נ"ד. ונראה לי דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין בי"ד סימן ק"ט. מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג בכל דבר. ואפילו בחול ואע"ג דזמנין דגריד מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא. אבל בגרתקון הוי פסיק רישיה וכתב מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"ש וכתב המ"א וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עיין סי' של"ו סי"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד במלח. והדחה בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סימן ש"כ סעיף ט' מ"א ועיין סי' ש"כ ס"ק ט"ז מש"ש בשם הט"ז ועיין סי' שכ"ו סעיף יו"ד: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א מותר. כרבא דבתראה הוא. רא"ש ורמב"ם דלא כרי"ף: וה"מ. כמ"ש מלא לי כלי זה דמ' מדה דלוקח וכן במדה של מוכר כמש"ש דעבידי אינשי כו': אבל למדוד. כמ"ש במתני' שהיה ממלא מדותיו מעי"ט כו'. ר"ן: ויש. כמש"ש לר' יהודה שלא ימלאנה וה"ה לדידן בכה"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב מותר. ירושל' ר"א אמר לר' מנא מלא לי הדין מנא ולמחר אנן מכילין יתיה: אבל. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ס"ד שם דמים. כגי' הרי"ף בת"ק סכום מקח וכמ"ש הר"ן דל"ד סכום וכמש"ש כ"ז ב' אין פוסקין דמים כו' וכמ"ש רש"י בד"ה סכום מקח דמים וכ' תוס' שם ד"ה שלא. וקשה כו': ולא סכום מדה. כגי' רש"י בדברי ת"ק סכום מדה: ולא סכום מנין. כגי' ר"ח בת"ק סכום מנין: לומר הרי כו'. תוס' שם ונקט הטור כולהו פירושים להחמיר וכ"כ הרא"ש ונ"ל דט"ס בטוש"ע וצ"ל שם מדה וכמ"ש רש"י בד"ה סכום מדה כו' וכ"כ הרמב"ם שלא יזכיר לו שם מדה ולא סכום מנין וכ"כ הטור למעלה אסור להזכיר לו שם מדה כו' וכמ"ש רבא בגמ' וכ"מ מדסיים לומר הרי כו' ולא כ"כ במדה: וכן בסכום דמים. הג"א שמפרשים סכום מקח כמ"ש בסכום מנין: וכן בסכום מדה. כ"כ ד"מ ולמד מדברי הג"א שה"ה לסכום מדה: ואע"ג. כמ"ש אין פוסקין כו' כנ"ל: היינו כו'. דבהמה אין מקחו ידוע הג"א שם ולמד ד"מ כן לענין מדה שא"ר שם ג"כ בכה"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד וכיוצא בזה. שם בגמ' אתקין רבא כו': אפי' אין. רש"י שם ד"ה דדרו באגרא כו': כגון. רש"י: וי"א. כמ"ש בשבת קכ"ז א' וחילקו תוס' בפ"ד די"ט בין שבת לי"ט דבשבת כיון שאין מטלטל אלא מזויות לזיות מותר ולא הוי כעובדא דחול ולכן למעוטי בהילוך עדיף משא"כ בי"ט שמוליכו לחוץ וס' ראשונה הוא הטור ס"ל שאין לחלק משום דכשנותן הכדים בקופה הוא עובדין דחול כמ"ש הר"ן ובסי' תק"י ס"ח פ' בהג"ה כי"א אלו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה מותר להטביל. כ"מ מדברי הרי"ף בפ"ב די"ט י"ח א' שהביא תי' דר' יוסף ורב ביבי: ויש אוסרים. הרא"ש וכ' דתי' דרבה ורבא עיקר ע"ש: וי"א. ויתן במתנה כו'. דמותר כה"ג כמו שמקנין לולב בי"ט א' של חג ומקנה קמחו לאחרים וקונין מש"מ אפי' בשבת מרד' פ"ב די"ט: ויחזור. כמ"ש בע"ז ע"ה ב': ואם הוא. פ"ב די"ט שם מדלין בדלי ול"ד דלי כמ"ש בירו' שם תני ר' הושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו מ"ט כוס. מדאמרי' שם כ"א ב' ונטלטלינהו אגב כסא ש"מ שהכוס עצמו ראוי: ס"י אין. כמ"ש סי' ש"ך סי"ב: ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)